ארכיון יומי: 28 ביולי 2020


קצצא עלא כלייאן למקדש קינה על חורבן בית המקדש

השירה העממית

קצצא עלא כלייאן למקדש

קינה על חורבן בית המקדש

אִידָא זִית נְכְּתַּב הְמָּמִי, מא יְקְדְּרְנִי לאַ כָאָגֵט ווָאלָא חְבַר

אִם אָבוֹא לִרְשׁוֹם צָרוֹתַי, לֹא יַסְפִּיק לֹא דְּיוֹ וְלֹא נְיָירוֹת

 

וִוידָּא זִית אַנְעִידוּ בֶּפְּמּמִי, מָא אַיְלּוּ קִיָּיאצְ ווָאלָא עְבָּאר

וְאִם אוֹתָם אֲסַפֵּר בְּפִי, אֵין לֹא מִשְׁקָלוֹת וְלֹא מִידּוֹת

 

בְּעַד מִמָּא טוּל ייָאמִי, נְבְקָא נְעִיד פִּי הָאד לְכְבָּאר

וְכָל עוֹד יַאֲרִיכוּ יַמִּי, אוֹסִיף וְאַגִּיד בָּאֵלֶּה הַבְּשׂוֹרוֹת

 

חֵּין נְתְפְכַּכר הְמּוּמִי, ווֹזְמִיע כּוֹל מָא זְרָא לְקְאווֹמִי

כַּאֲשֶׁר אֵזְכּוֹּר דַּאֲגוֹתַי, וְכָל מָה שֶׁאֵירַע לְעַמֵּי מִשּׂוֹטְנִי

 

יִמְרָאר עְלִּיָיא טְעָאמִי

יֻומְרְרוּ עֲלֵי מְזוֹנוֹתַי

 

עֵינִי בְּדַדְמְעָא נְעְמִי, נְבְכִּי אוּמָא נוֹזַּזד אֶצְַבַּר

עֵינִי בִּדְמָעוֹת תִּתְעַוֵּור, אֶבְכֶּה וְאֶלָּא אָכִין נֶחָמוֹתַי

 

 

נְדְרוּ ייָא נָאס פִּי חָאלִי, ווֹתְעַרְפוּ סאָיין זְרָא בִּיָיא

הִבִּיטוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ עַל רוֹעַ מַצָּבִי, וְתֵדְעוּ מָה נִגְזַר וְלִי קָרָה

 

וואָס הָאַגְדָּא כּוּנְתְ פִּי אווּלִי, לְלִּי כּונְת רַאיִיס לְעְנאִייָא

הָאומְנָם כָּךְ הָיִיתִי בִּימֵי ראשִׁיתִי, מְאוֹד מְכֻובָּד וּלְראשִׁי עֲטָרָה

 

תִּבְדדֵּל פִּי נִנְדְרָא כִיָּיאלוֹ וּדָאר אְזְזְּמָאן עַלִיָּיא,וּבִית קוֹדֶשׁ לְעָאלִי

מַרְאֵה דְּמוּתִי הִשְׁתַּנָּה, הַזְּמַן עָלִי סוֹבֵב, וּבֵית מִקְדָּשׁ הָדָרִי

 

סָאר כָאֵלִי ווָאנָא מְזָּלַי, מְסָּא מְכָאנִי אוֹמָאלִי

לְעִיֵּי חֳורָבוֹת הָיָה וַאֲנִי גּוֹלֶה, אֲבְדָה אַדְמָתִי נִבְזַז אוֹצָרִי

 

מָאתּוֹ חְבָּאבִי מְעָא אַהְלִי קְלְבִי בְּלְהְמוּם נְדְבֵּבר

נִטְבְחוּ אֲהוּבִי עִם קְרוֹבִי, וְלִבִּי בְּעוֹגְמוֹת מְרוֹרִי

 

כְרְזוֹ ווּנְדְרוֹ יָיא כוָּואנִי, סְקְסִיוְו אַס דָאז פִּי דְּדוֹנִיָיא

צְאוּ וְהִבִּיטוּ, אֲחִי, וְשָׁאֲלוּ מָה נִתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם

 

סִי חְדְּד מָא דָאקּ נִירָאנִי, וּהֻוָוא פְהָאד שְׁוְויָּא

אִישׁ לֹא טַעַם אֵשׁ שֶׁרִיפְתִּי, וְכָּמוֹנִי זוֹהַר אוּרִי הוּעַם

 

וּבָאס נְנְסָא אָנָּא גְּ'בָּנִי, יִעְדְרְנִי פְהָאד אֵרְרְזִיָא

וְאֵיכָה אֶשְׁכַּח אֲנִי חֶרְפָּתִי, וְיָבִין תִּקְוָותִי וְגָודְלָם

 

נָאר הָאד לְהְמּמ כֻּוואַתְנִי, חְתְתָּא לְלִּי תְצְוְוטוּ מְצָּארְנִי

רִשְׁפֵּי הַצָּרָה הַזֹּאת צְרָבַנִי, עַד שֶׁאָוכְלוֹ מְעִי

 

תְּהְרְרָאת בְּדְמְעָא עִינִי, וּסְעְדִי כְּחָאל כִּיף לְחְבְר

נִשְׁחֲקָה בְּדִמְעָה עֵינִי, וְאוֹשְׁרִי הֻושְׁחַר כְּמוֹ דְּיוֹ בְּלִי דַּי

 

יָיא חַצְרָא מִן חִין כּוּנְנָא, פִּי עְבָאַדְת אַלְלָאָהּ מְסְגגְמִין

חָלְפוּ הַזְּמַנִּים כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל מְאוֹד יְשָׁרִים

 

כָּאן נֻאוְור אֵלֵלָּאהּ עְלִינָא ווּקְלוּבְנָא בִּיהּ מְסְתָאמְנִין

הֲדַר הַשְּׁכִינָה נָחוּ עָלֵינוּ, וּבוֹ לִבּוֹתֵינוּ בְּטוּחִים

 

לָאְרְד תְּרְעְעְדַת מְנְנָא, וְּחְתתָּא עְלָּא לוּמָאם חָאכְמִּין

רָעֲדָה הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, וְאַף עַל אוֹמִים הָיִינוּ לַמּוֹשְׁלִים

 

וּלְיוֹם נְחְכְמְנָא עְלָּא דְנוּבְנָא, לְעְבִיד סָארוֹ יִחְכְּמוּ פִינָא

וְהַיּוֹם נִשְׁלַטְנוּ מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ, וּכְבָר עֲבָדִים רוֹדִים בָּנוּ

 

יִיתְמַלְלְג'וּ עְלִינָא ווִיעָאיְירוּ זְמִיעְנָא

יִתְלוֹצְצוּ עָלֵינוּ וְיָבוּזוּ לִקְהָלֵנוּ הַהוֹלְלִים

 

חְתְתָּא לְלִי מְרָארְרְת חִיָּיאתֶנְּא, מִן כְּתְרְת לְמוּת וּלְקְבְר

חַיֵּינוּ הָפְכוּ לְרוֹשׁ וּמְרוֹרִים, וּמָה רַבּוֹ קִבְרוֹת חֲלָלִים

 

הְמוּם כְּתָאר לִינָא עְמְלוּ, ווסְקָאוְונָא כָּאס דְדופְלָא

תּוּגוֹת רַבּוֹת גָּרְמוּ לָנוּ, וְהִשְׁקוּנוּ כּוֹס תַּרְעֵלָה

 

כּוֹל יוֹם כָּא יִקולוֹ לִינָא, כְרְזוֹ יָיא סְסְלְעָא דְּלִילָא

כָּל יוֹם שָׁאֲגוּ לְעֶבְרֵנוּ, צְאוּ מִזֶּה כְּמוֹ סְחוֹרָה זוֹלָה

 

ווּעְלָא אוְזְהְנָא כָּא יִדְפְלוּ, בְּזְמִיע כּוֹל מָאהִי חְסְלָא

עַל פָּנֵינוּ בְּחֻוצְפָּה יָרְקוּ, בְּכָל מָקוֹם וּפִינָּה אֻומְלָלָה

 

אַללִי יִחְבבוּ מְנְנָא יִקְתְלוֹ ווּלּלִי חְבבוּ יְסְנְסְלוֹ

אֲשֶׁר לַהוֹרֵג הָרְגוּ, וַאֲשֶׁר לַאֲזִיקִּים כָּבְלוּ

 

ווּללִּי חְבְבוּ יִכְבבלוּ

וַאֲשֶׁר חֶפְצוֹ, בְּשַׁרְשֶׁרֶת קָשְׁרוּ וְלֹא חָמְלוּ

 

ווּזְמִיעַ לִיהוּדִי יִנְעְלוּ, יְזִיבוּהּ יְרְפַד לְעְבָּאר

וְכָל יְהוּדִי גִּידְּפוּ וְלִנְשִׂיאַת מַשָּׂאוֹת הוֹבִילוּ

 

צְצְנְנְתּוֹ אַהֵל קְצְיַיתְנָא, מִייְּלוֹ אוֹדְנִיכּוּם שְׁמְעוּ

הַקְשִׁיבוּ אַנְשֵׁי יוֹדְעֵי עֲלִילָתֵנוּ, הִטּוּ אָוזְנֵיכֶם וְשִׁימְּעוּ

 

אַמָא קָאסָאוְו אזֹדְוֹדְנָא, ווָאמָא מִן אְהְמוֹם הוּמָא סְבְעוּ

מָה סָבְלוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְכַמָּה נְהִי וְצַעַר שָׂבְעוּ

 

ווָאמָא רְפְדוּ מֵן גְ'בִינָא, ווָאמָא נִכְלְעוּ ווָאמָא בְּזְעוּ

לַעַז בּוּז וְחֶרְפָּה סָפְגוּ, עַד כַּמָּה פַחַדּוּ, נֶחְרְדוּ וְלֹא עָנוּ

 

חִין כְּתְרוֹ דנוּבָאתְנָא וּזָא לְעְדוֹ לִבְּלָאדְנָא

כַּאֲשֶׁר נִתְרַבּוּ פְּשָׁעֵינוּ וְהִגִּיעַ הַצּוֹרֵר לְאַרְצֵנוּ

 

בְּלָא רְחְמָא ווּבְלָא מְחְננָא

בְּלֹא רַחֲמִים וּבְלֹא חֶמְלָה לְכַלּוֹתֵנוּ

 

מָא זְבְרוֹ חְתתָּא מְעָאוונָא, לָא סְנִידָא ווָאלָא מְדְבְבָאר

לֹא מָצָאנוּ שׁוּם עֶזְרָה, וְלֹא סוֹמֵךְ בְּמַר קוֹלֵנוּ

 

 

עְמְדָא מָא קָאסָא קְלְבְהוּם, וּמָא חְמְלוּ ווָאמָא צְבְרוּ

אַוִּיהָ מָה טַרַחַ לִּבָם, מָה נָשְׂאוּ וּמָה סָבְלוּ וְעַייְּפוּ

 

חִין זָאוו גָ'אְיְירִין עְלִיהוּם, כִּיף טִיּוּר סְסְמָא יְטִירוֹ

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הֵצִיפוּ אוֹתָם, כְּלַהֲקוֹת עוֹף שָׂמִים עָפוּ

 

כִּיף אֵנְנְחָל דָּארוֹ בִּיהוּם, ווּעְלָא בְלְדָאנְהוֹם חְסְרוּ

כְּמוֹ נְחִילֵי דְּבוֹרִים סוֹבְבִים, וַעֲרֵיהֶם בְּטַבַּעַת הִקִּיפוּ

 

סָאיַין רְדְד רְבְבִּי עְלְיהוּם, דְּכְלוֹ לְעְדְיְיָאן לְבְלָאדְהוֹם

כָּךְ גָּזַר הָאֵל עֲלֵיהֶם, וְחָדְרוּ הַצּוֹרְרִים לְאַרְצָם

 

פִּיסָאע טָאחְת יִיַאמְהוּם, בְּסִיּוּף מְסְלוּלָא פִידִיהוּם

מַהֵר נָפַל כּוֹכַב תִּפְאַרְתָּם, וְחֶרֶב הָאוֹיֵב שְׁלוּפָה בְּיָדָם

 

כֵּל ווָאחֵד וְסָאיְין אִזְבָּר

כָּל אֶחָד אֵיךְ נִמְצוּ, וּלְאָן נֶעֱלַם

 

יוֹם כָּאנוּ פְדִיכּ לְחוֹסְרָא, ווּתְקֻווָא זְזוּעְ עְלִיהוּם

בַּיּוֹם בּוֹ נִקְלְעוּ לְמַכְאוֹבָם, וְהָרָעָב עֲלֵיהֶם הִתְעַצֵּם, לְמִגְּרָם

 

חְתתָּא טְבְכוֹ אְנְנְסָא פְלְקְדְרָא, דְבְחו אוּלָאדְהוּם ווּכְּלוּהוּם

נְשׁוֹתֵיהֶם בַּסִּירִים בִּישְּׁלוּ, טָבְחוּ בְּנֵיהֶם וְאָכְלוּ בְּשָׂרָם

 

מָאתּוֹ מִנְנְהוֹם לְכְתְרָא, גִ'יר אֵזזוּע ווּחדוּ פְּננָאהוּם

מֵתוּ וְנֶהֶרְגוּ אֵין סְפוֹר, וְהָרָעָב לְבַדּוֹ הַדְבִּירָם

 

ווּמָאתוּ סְעְרָא בְּסְעְרָא, בְּמוֹת זְזּוּע לְמָארְרָא

הַכְרִיעָם מוֹתָם טִיפִּין טִיפִּין, תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ בָּרָעָב הַמַּר

 

ווּקְתְל בְּסִסיף מוּת ווָאעְרָא, ווּלְעְדוּ וּוָאֲקֵף בּררָא

הָרַג הַחֶרֶב הוּא מָוֶות אִיּוּם, וְהָאוֹיֵב עוֹמֵד וְצַר

 

גָּאלְס בְּססִיף כָּא יְהְבבַר

יוֹשֵׁב בְּזַעַם, וְזוֹמֵם עַל הֶעָם הַנִּבְחָר

 

רָאוו אוּלָאדְהוּם ווּבְנָאתְהוֹם, בְּכְּתַרְת אֵזזוּע יִיתְגָאשָׁאוו

רָאוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתָם, מֵרוֹב רָעָב תַּמּוּ לִגְווֹעַ

 

כָּא יִיתְבָאכָּאוו קְּדדָאמְהוּם, מָא קְּדְרוּסִי יִיתֵמְססַּאוו

בִּבְכִי תַּמְרוּרִים לִפְנֵיהֶם, לֹא יָכְלוּ לָקוּם ןְלִפְסוֹעַ

 

מָא צָאבּוּ מָא יִיעְטְיוו לִיהוֹם, לָא יִפְטְרוּ ווַאלָא ייִתְעְססָאוו

לֹא מָצְאוּ מָה יִתְּנוּ לָהֶם, לֹא אוּכַל בְּיוֹם וְלֹא סְעוּדָה לָשֶׁבֶת

 

רָאוו סְללָא יִקְדְּרוּ פיִהוּם, כָּא יִיבִּייָאדוּ עִינִיהוֹם

לֹא יָכְלוּ לְהוֹסִיף הִבִּיט בִּפְנֵיהֶם, כִּי הִלְבִּינוּ עֵינֵיהֶם

 

כָּא יִיתתְנְפָאכוֹ כְּרוֹסְהוּם, בְּלְזזוּע נְסְחְקוֹ רוֹוָאחְהוֹם

בָּטְנֵיהֶם כַּנֹּאד הִתְנַפְּחוּ, מִתַּחְלוּאִי הָרָעָב נָפְחוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם

 

עְמְדָא מָא רָאוו מֵן עְתְבָאר

אַוִּיהָ, כִּי מִמְּאוֹד כְּבֵדוֹ מוֹרְאוֹתֵיהֶם

 

מְנָאְיִין זָאוּו ווּלְחְקוּ, לְמְדִינַת סְלָאם לְעְדְייָאן

כַּאֲשֶׁר הַתּוֹקְפִים בָּאוּ הִגִּיעוּ, לָאָרֶץ הַשָּׁלוֹם פָּרְצוּ וְעָלוּ

 

וּמָא חְנּנוּ ווָאלָא סְפְקוּ, לָא מֵן אֵנְנסָא ווָאלָא מֵן אְצְבִּיּיָאן

לֹא חָנֵּנוּ וְלֹא חָמְלוּ, עַל נָשִׁים וְעַל טַף לֹא רִיחֲמוּ וְלֹא חָמְלוּ

 

כְּבָאר לְקְיְיָאד נְדְקּוֹ, רְבְטְהוֹם מְתֵּלַ זְדִיִיָאן

גְּדוֹלֵי הַנְּשִׂיאִים בִּלְשׁוֹנָם הִבִּיעוּ, וְאוֹתָם כִּתְיָישִׁים כָּבְלוּ

 

סִי מְנְנְהוֹם בְּססִיף סְקַקוֹ, וְסִי מֵנְנהוֹם פְלְכְסְבָא עְלְלקּוֹ

רַבִּים מַצְּהֵם בְּחֶרֶב בִּיקְעוֹ, וְרַבִּים בְּעַמּוּד הַקָּלוֹן נִתְלוּ

 

וּסִי בּננִּירָאן חְרְקוּ, וּסִי בְּלְזוּע מָא יְסְתַקוֹ

בִּלְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ רַבִּים שָׂרְפוּ, וְרַבִּים בָּרָעָב נִסְפּוּ וְכֻלּוֹ

 

וּסִי בְּקְלַבְהוּם כָּא יִינְזְבַר

וְרַבִּים בַּלְּבָבוֹת תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן למקדש-קינה על חורבן בית המקדש

תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27

ברית מספר 27

משה עובדיה

תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים

במהלך מחקרי על היהודים המערבים בירושלים מצאתי תעודה שנשלחה מחכמים ספרדים ומערבים בירושלים, חברי ועד ישיבת "גן הלבנון", שנוסדה בשנת תרפ״ז בירושלים לרב דוד כנאפו במוגדור שבמרוקו. תעודה זו ואחרות מצביעות על הקשר שהחיה קיים בין חכמי העדה המערבית לבין רבנים בתפוצות.

לפני שאפרוש בפניכם את התעודה ותוכנה. ברצוני להציג בפניכם את הדמויות המופיעות בתעודה.

הרב כנאפו דוד: מחכמי ורבני מוגדור. בנו של הרב המקובל רבי יוסף כנאפו שחיבר חיבורים רבים וביניהם, אות ברית קודש, זבח פסח, שומר שבת, יפה עיניים, טוב רואי, חסדים טובים, זך ונקי ועוד. רבי דוד עצמו השתתף בחיבורו של הספר "נחלת אבות" של רבי יצחק קוריאט, על ידי זה שתרגם אותו מערבית לעברית והוסיף עליו דברים משלו-[ כך נאמר בהקדמת המחבר לספר ׳נחלת אבות׳: ״וגם מחזיקנה טיבותא להאי צורבה דרבנן החכם השלם והותיק כה״ר דוד כנאפו נר״ו אשר יגע עמי בעשר אצבעותיו בהעתקת הספר הזה מלשון ערבי ללשון עברי ובתוספת משלו כרצונו וחפצו…״ נחלת אבות, מהדורת מכון בני יששכר עמוד ד׳]

הרב דוד כנאפו התמנה כדיין בעיר מוגדור בשנת תרע״ה. בשנת תר"פ התמנה לראב״ד של מוגדור. בראיון שקיימתי עם אשר כנאפו, אמר לי מר כנאפו כי הרב דוד שהיה סבו, נולד ב-1863 ונפטר בערב יום הכיפורים של שנת תרצ״ח ב-1937. כדיין ומורה צדק הרב דוד היה עסוק כל חייו בניהול ענייני הקהילה. אשר הוסיף שבית הדין המרכזי של מרוקו רצה לסגור את בית הדין במוגדור בתקופתו של רבי דוד כנאפו מפני שלא היו גירושים בעיר במשך כמה שנים ועל כן הגיעו למסקנה שאין צורך בבית הדין. בבדיקה שערכו, נוכחו לדעת שחכמי בית הדין בראשותו של רבי דוד עמלו יומם ולילה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו ועל כן עבודתם הייתה רבה מאוד. יותר רבה מאשר לערוך גירושים. הרב ד״ר משה עמאר במאמרו על חכמי דבדו, ציין שהרב דוד החליף את ראב״ד מוגדור הרב בן סוסאן אברהם, שחלה ונשאר מרותק למיטתו. הרב דוד סרב לקבל משכורת של ראב״ד, שהייתה יותר גבוהה ממשכורתו, היות והוא לא רצה לפגוע בכבודו של הראב״ד בן סוסאן.

אשר סיפר ששמע ממר אלמוזנינו יוסף שהיה במחיצת הרב דוד בשעת פטירתו את הדברים הבאים: זה היה בערב יום הכיפורים. רבי דוד שמע ממיטת חוליו את תפילת קול נדרי שהגיעה אל אוזניו מבית הכנסת שהיה בביתו. הוא בקש להושיב אותו על מיטתו מול שעון הקיר. עיניו לא זזו ממחוגי השעון. באותה שעה, יצאו יהודי העיר שסיימו את תפילת ליל כיפור משלושים ושניים בתי הכנסת של העיר ונהרו לבית הרב. מאות אנשים עמדו שם וקראו פרקי תהלים. בדיוק כאשר השמיע השעון את שתים עשרה הפעימות, אמר הרב: "אשרי האיש שזכה לשמוע את תפילת 'כל נדרי' ואחר כך להיפטר מהעולם! הודיעו זאת בכל העיר!" ומיד החזיר את נשמתו לבורא. בהלוויתו השתתפו כל תושבי העיר, יהודים מוסלמים ונוצרים. במשך כל מסע ההלוויה לא פסקו נציגי כל בתי הכנסת לתקוע בשופרות. אשר הוסיף שהוא לא הכיר את סבו, אבל העוצמה והרושם שהשאיר סבו השפיעו עליו כאילו הכירו. במשך שנים רבות אחרי פטירתו, היו יהודי העיר נשבעים בשמו והחשיבו אותו כאחד מצדיקי מוגדור.

ועד גן הלבנון:

נשיא הכבוד של ישיבת גן הלבנון הרב אלישר נסים בנו של הראשל״צ היש״א ברכה הרב יעקב שאול אלישר. הרב נסים נולד ב-1852 נמנה מבין תלמידי החכמים החריפים, שלא פרש עליו את אצטלת הרבנות, מגבאי "ישיבת פורת יוסף", נשיא כבוד של עדת הספרדים בין השנים, 1931-1929, גואל קרקעות, סוחר ויבואן של מזון, נפטר ב-1934. הרב הדאיה שלום נולד בארם צובא בחלב בשנת 1863, ב-1899 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. ב-1904 שימש כחבר בית הדין של עדת הספרדים, ב-1930 שימש כראב״ד של בית הדין. בשנות ה-30 נמנה בין זקני המקובלים של ישיבת המקובלים "חסידי בית אל" בירושלים, נפטר ב-1944.

הרב קצין יעקב נולד בירושלים ב-1900, הוא למד בישיבת "פורת יוסף" ויצא לשליחות בשנת תרצ״ב לארצות הברית בשליחות בית חינוך יתומים. בשנת תרצ״ד חזר לארה״ב ושימש שם כראב״ד של קהילת "מגן דוד" השייכת ליוצאי סוריה בברוקלין, נפטר ב-1994. בספרו"אור הלבנה" שעוסק בכוונות של ברכת הלבנה וראש חודש על פי סידור הרש״ש, ציין הרב קצין את אהבתו ללימודי הקבלה.

הרב עטייה עזרא נולד בחלב בשנת 1887, עלה לירושלים והתחנך בישיבות של חכמים חלבים בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ,שהה במצרים בתור מרביץ תורה וב-1923 חזר לירושלים והחל ללמד בישיבת "פורת יוסף". הוא נפטר ב-1970. יש לציין שהוא למד גם אצל הרב עבוד אליהו שהיה חסיד ומקובל

. הרב אזולאי שלום מרדכי(? – 1961) נולד בצפרו ועלה לירושלים ב-1921. הרב אזולאי היה מחכמי ומנהיגי ועד העדה המערבית בירושלים. בירושלים, הצטרף לחברת לומדים שעסקה בתורת הנסתר, כן יצא לשליחות מטעם ועד העדה המערבית למרוקו בתור שד״ר של העדה.

הרב עדס משה אברהם, נולד ב-1893. היה מחכמי פורת יוסף. הוא עסק בקבלה ולמד בישיבת המקובלים "בית אל", שימש כדיין בוועד העדה הספרדית. נמנה בין חכמי ישיבת פורת יוסף, נפטר ב-1969״.

הרב שלוש יוסף נולד ב-1899 במראכש. עלה לארץ ישראל ב-1906. הוא היה ממנהיגי וחכמי ועד העדה המערבית בירושלים1. בניו משמשים כיום כרבני ערים בא״י: בנתניה הרב דוד ובכפר סבא, הרב אברהם.

בחתימות בסוף התעודה הופיע הרב הדאיה עובדיה בנו של הרב שלום. הרב עובדיה נולד בחלב ב-1890 . היה מחכמי ורבני ישיבת "פורת יוסף" וחבר בית הדין לערעורים של הרבנות הראשית לישראל, נפטר ב-1969.

חכמי הקבלה:

בתעודה נאמר כי תלמידי החכמים למדו בישיבה את תורת הנגלה והנסתר כלומר לימודי הקבלה על פי תורת האר״י וסידור הרש״ש.

האר״י- רבי יצחק בן רבי שלמה לוריא אשכנזי, נולד בירושלים ב-1534, בגיל צעיר התייתם מאביו. אמו הגרה עם משפחתה למצרים. במצרים למד רבי יצחק אצל רבי דוד בן זמרא ורבי בצלאל אשכנזי שעסקו בתורת הקבלה. ב-1570, האר״י חזר לא״י והשתקע בצפת שם הפך לדמות מרכזית שהנהיגה והובילה את תורת הקבלה בצפת של המאה ה-16. האר״י נפטר ב-1572 ונקבר בצפת.

בתעודה, החכמים ציינו את המשפט הבא: "תורת האר״י החי" כלומר שלמרות פטירתו המשיכו ללמוד את תורתו תורת הקבלה שהיא שכיחה וחיה מהמאה-16 ועד ימינו.

 הרש״ש – הרב שלום מזרחי דידיע שרעבי נולד ב-1720 בצנעא שבתימן. בצעירותו, עלה לירושלים והשתקע בה. לימים, הפך לאחד מגדולי המקובלים של ישיבת המקובלים "בית אל". הוא נפטר בשנת 1777. בתעודה, חברי ועד 'גן הלבנון' הזכירו את ספרו של הרש״ש: "תפילת הכוונות". למעשה, שם הספר הוא: "נהר שלום, כוונות התפילות והייחודים".

ניתוח התעודה:

התעודה נמצאת בארכיון של מכון בן צבי בירושלים. התעודה נמצאת בתיק עם מספר תעודות נוספות המיוחסות למרוקו הנקרא בשם: 'אוסף כנאפו', מר אברהם הטל – הספרן והארכיונאי הוותיק של מכון בן צבי, שלו ידיעות רבות ובקיאות רבה בנושא של יהדות צפון אפריקה ויהדות המזרח הפנה אותי לעיין ב'אוסף כנאפו'. פה המקום לציין שמר הטל הציל מאבדון מסמכים רבים הקשורים ליהדות המזרח ומרוקו. מסמכים אלה, יכולים לשמש את הקהל הרחב ששוחר, מתעניין וחוקר יהדות זו.

כאמור לעיל, בתעודה ישנה פנייה של חכמים ספרדים, חלבים ומערבים (מוגרבים) מירושלים לרב כנאפו דוד, שהיה בעל מעמד חשוב במוגדור. השפעת המנהיגות של הרב דוד הייתה ניכרת במוגדור ובמרוקו. מהפנייה אליו נראה כי חכמי ירושלים היו בקשר עמו ואף כבדוהו והעריכו את גדולתו והשפעתו על הסובבים אותו ובפרט אוהבי ושוחרי התורה. הרב דוד התבקש להשפיע על תורמים עם זיקה ליהדות לתרום לישיבת יגן הלבנון', מכיוון שקופת הישיבה הידלדלה ונדרשו כספים, כדי להחזיק ולקיים אותה. התעודה הייתה מחודש שבט והחכמים הזכירו, את חג הפסח הקרב ובא וציינו שהתרומות מחו״ל יוכלו לעזור במימון מצות הפסח, מכיוון שעלות הכנת המצות הייתה יקרה מאוד.

ישיבת 'גן הלבנון' עסקה בתורת הקבלה ומהביוגרפיות הקצרות של החכמים שסקרתי לעיל, נראה כי הם עסקו בלימודי הקבלה ואף חלקם הגיעו לדרגה של חסיד ומקובל. חכמי העדה ידעו בודאי על אביו של הרב דוד, רבי יוסף כנאפו – יכי״ן (1824- 1900) אשר חיבר חיבורים המיוסדים על הקבלה. על כן לדעתי עובדה זו וגם עובדת היותו רב בעצמו ולמדן מובהק, ידע רבי דוד את ערך למידת תורת הנסתר. זאת הסיבה שבגללה חכמי ירושלים פנו אליו דווקא, כדי להשיג את מבוקשם.

התעודה:

בעזה״י ירושלים ת״ו יום כח לחדש שגט שנת תרצ״ד

Jerusalem le ………193  

לכבוד

מעלת הרי החה״ש [הרב, החכם השלם.]  והכולל, אור גולל, שדלן במצות, הרה"ג [הרב הגדול.] מעו״מ הדה"מ כמהר״ר [מעלות ומדות, הדיין המפורסם.] דוד כנאפו שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן].

נרו יאיר ויזהר, כאור הבהיר, ברבות הטובה, גם עד זקנה ושיבה.

אמן.

גדול השלום!

בזה אודות ישיבתנו הנ״ל [הנזכרת למעלה], הלומדים בה רבנים ות״ח [תלמידי חכמים] מכל העדות באין הבדל, ועוסקים בתורה בחשיכה באורה, שמים לילות כימים יחדיו יהיו תמים, בתורת הנגלה והנסתר, תורת האר"י החי זיע"א, [האלוקי רבי יצחק(לוריא), זכותו יגן עלינו אמן] וסדור הרש״ש [רבי שלום שרעבי] (תפילת הכוונות) זיע״א. מתוך עוני ודוחק, בפרט בימינו אלה, שמצב הכספי איום ונורא, ודין גרמא שהתורה אזלא ומדלדלא והזמן גרמא, כי העוזר ומסייע ומשתדל הן ברוח הן בגשם הריהו מקיים עמוד התורה שעליה העולם עומד, והנהו שותף להקב״ה [להקדוש ברוך הוא] במע״ב [במעשה בראשית], בפרט קיום כמה נפשות ובא״י [ ובארץ ישראל], בפרט עם עמלי תורה תורת א״י סלקא לגבוה, בפרט ימי חג המצות ממשמשים ובאים והוצאותיו מרובות, מצוה שאין ערוך אליה, ויכולה להגן אלף המגן, ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים].

הנה כי חלותינו מרו״ם [מרום מעלות], כי יואיל בטובו וחסדו הגדול, לכבוד התורה, ולכבוד השוכן בציון, אחרי הסייר הסבה הראשונה, להשתדל לעורר את לב נדיבי העם אוהבי התורה ועושי חסד ברוח שפתיו ואמרותיו הטהורות, מדי פעם בפעם, ולעשותם ברוח נדיבה כיד ה' הטובה עליהם, לבוא לעזרתנו להחזקת המוסד הק" [הקדוש] הלזה, איש אשר ידבנו לבו יביאו תרומת כסף ליד כת״ר [כבוד תורתו], ואז הוא ישלחם אלינו, וכל אחד ישתדל להמציא מחזיקים לתורה, לאקמא שכינתא מעפרא, וגדול המעשה וכו' [וכוליה], באופן ישתדל לקרב התועלת להרמת קרן התורה וקרן ישראל על ארצו, כי בזה תלוי גאולתינו [גאולתנו] ופדות נפשינו [נפשנו] מקרב העמים.

ואנן מהכא מצלינא, באתר דתנו רבנן, בני חיי ומזוני, אורך ־ ימים ושנות חיים, אם יוכל איש למנות, ויזכה לחזות בשוב ה' שיבת ציוך וירושלים.

אנו תקווה כי רו"מ [רום מעלתו]יענה לדרישתנו, ותשובתו הרמתה מהרה תצמח יפשא"ק [יפה שעה אחת קודם]לכבוד התורה, והשוכן בציון.

כ״ד גבאי ומנהלי הישיבה הק', החותמים בברכה ברב עז ושלום בכל רגשי הכבוד. [חתומים]: הצעיר הדאיה עובדיה ם"ט [סיפי הטב], הצעיר עדס משה ס״ט הצעיר שלום מרדכי אזולאי ס״ט.

משה עובדיה

תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

קול השופר ממרוקו את הכותל

רבי דוד הכהן סקלי

שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.

כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.

אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.

חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).

רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.

הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.

אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״

קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".

הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.

אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.

לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.

מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.

רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.

באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.

הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקלי שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.

רבי דוד הכהן סקלי

1949-1862

נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.

עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר