מורשת יהדות מרוקו

ג. ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.

הערות המחבר: הראיונות הוקלטו ומובאים כאן במלואם. מתוך עשרות ראיונות שערכתי בחרתי להביא ארבעה, שמייצגים טיפוסים שונים. הראיונות מאפיינים קבוצות של בני תורה מרוקאים אשר חונכו בישיבות הליטאיות באירופה. סיפורם האישי דומה לזה של אלפים אחרים והוא סיפורה של תקופה.

הראיון נערך ב־30.9.99, בביתו בירושלים.

כאמור, המושג חרדי הוכנס לראשונה לשיח במרוקו על ידי הרב זאב הלפרין, יהודי מרוקו כמעט ולא השתמשו בו.ע"כ

 ישראל מימראן

נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.

ש: גדלת בבית חרדי?

ת: לא היה אצלנו מושג כזה חרדי. אם נכנסת לבית יהודי אכלת. לא שאלת של מי ההכשר. כך היה במסורת משפחתי שהיא בת מאות שנים ושורשיה בקסטיליה.

ש: היכן למדת?

ת: בתחילה למדתי ב״חדר״. למדנו לקרוא ולכתוב. למדנו את הכתב שלנו שעכשיו נשכח: הכתב הספרדי, מסולסל חצי קולמוס. למדנו לקרוא ולכתוב חומש ורש״י. אחר כך למדנו בבית הספר היסודי ב״אליאנס״.

ש: מתי עברת לישיבה בפובליענס שבצרפת? [ישיבת ״אור יוסף״ מזרם נוברדהוק.]

ת: אחרי בית הספר היסודי. אמנם היה לנו תיכון, אבל כמו זה של גויים. בגיל ארבע־עשרה היה עלינו להחליט איך להמשיך ללמוד. באותו זמן פתחו את ״אוצר התורה״ ושם למדנו. קיבלנו גם קורסים בצרפתית, קצת מתמטיקה, קצת גיאוגרפיה, קצת היסטוריה. לימודים לא מתודולוגיים. המשכנו במתכונת זו בהשגחה של רבי רפאל עבו. בשנת 1949 הוא נהג לעודד אותנו ללמוד גמרא ושילם לנו מאה פרנק עבור כל דף שלמדנו. גם סידורים חדשים קיבלנו. המשכנו ללמוד במתכונת זו, ולמדנו טוב. המרוקאים לימדו בשיטה טובה יותר מזו האשכנזית, כי לימדו דקדוק, מקרא, ואיך לקרוא. האשכנזים לא יודעים מה זה שווא נח, או שווא נע. לא קוראים תנ״ך, הם סומכים על מה שנמצא בתלמוד. אותנו לימדו טעמי המקרא.

ש: אתה מדבר על התקופה בה למדת ב״אוצר התורה״?

ת: כן, כשלמדתי עם המורים המקומיים שנולדו ולמדו במרוקו. למדתי ב״אוצר התורה״ עד גיל שש־עשרה, נובמבר 1952. בחודש זה בא תלמיד של גרשון ליבמאן, שקראנו לו ״רבנו״. אני אוהב אותו ממש, אדם מיוחד במינו, ואני גם כותב עליו. תלמיד זה למד בישיבת ״אור יוסף״ ו״רבנו״ שלח אותו להביא תלמידים ממרוקו. היום הוא הרב של העיר שדרות – הרב דוד בר חן. ואמנם הוא לקח אותנו לישיבה של ״רבנו״, שהיתה אז בבאיי בצרפת.

ש: למה הסכמת ללכת ממרוקו?

ת: כי רציתי להמשיך ללמוד. היינו בחורים צעירים ושמענו צרפת. אבי נפטר כשהייתי ילד צעיר, ואמי לא התנגדה להחלטה. אמא שלי צדיקה היתה, גם משכילה, למדה אנגלית, צרפתית ועברית. למדה סריגה ואריגה בבית ספר יהודי שמשפחת קורקוס הקימה במוגדור. כשלמדתי בצרפת התחלתי להתכתב איתה בצרפתית. אחר כך אמרתי, למה אני כותב בצרפתית הרי יש לי הזדמנות להתכתב עם אמי בערבית יהודית מוגרבית, בכתב עברי ולא באותיות דפוס, זה מה שלמדנו. אני גם מפענח כתבי יד, את הכתב המסולסל הזה. אמרתי לעצמי, כיוון שאמא שלי למדה כתב עברי, גם אני אתרגל, וכך התחלתי להתכתב איתה בכתב היד הזה. ללמדך שבמרוקו למדו כמו שצריך.

ש: החלטת לנסוע לצרפת מתוך רצון ללמוד לימודים יהודיים? האם ידעת שאתה מתעתד ללמוד לימודי קודש בלבד?

ת: לא, לא ידעתי. שמעתי צרפת וזהו, לא ידעתי שנלמד רק לימוד קודש. לא ידעתי מה זה נוברדהוק. לא ידעתי מה זה ישיבה. חשבו שאנחנו הולכים ללמוד במתכונת שלנו כמו שאנחנו רגילים.

ש: הגעתם לשם ופתאום…

ת: הגענו לשם ונתקלנו במורים שדיברו איתנו עברית ויידיש. בינינו דיברנו ערבית מוגרבית, או צרפתית. הלימודים התקיימו בעברית.

ש: מה עשית כשראית שלומדים רק לימודי קודש?

ת: מה יכולתי לעשות? לא הייתי מאוכזב כי טיפלו בנו מחנכיו שהרעיפו עלינו מייד אהבה. כשהגעת אל ״רבנו״ חשת שהוא מעין אבא שלך. לא הרגשתי שאני במקום זר ומנוכר. נכון שהיו קשיי פיזיים, קר מאוד, אוכל במשורה. הגעתי בחורף, בדצמבר. הביאו לנו ספר. היינו בחורים צעירים והיו לנו בלוריות. הביאו ספר שגילח לו את הראש והשאיר רק פיאות. לא סבלתי את זה, כעסתי וצעקו וניסיתי להתווכח שעכשיו חורף ולמה מגלחים לנו את הראש. היה לו מורה מרוסיה, רבי משה רוזונסקי, שנסע מאוחר יותר לאמריקה. הו קרא לי ושאל אותי למה אני כועס ומה קרה? אמרתי לו שאני צעיר ועכשיו חורף ואני לא סובל קרחת ובסוף אהיה חולה. אמר לי, תשמע אני באתי מרוסיה וברוסיה יותר קר מאשר כאן, אם אתה לא רוצה להיות חולה תשתדל שיהיו לך רגליים חמות וראש קר, לא להיפך. אם יהיה לך ראש חם ורגליים קרות תהיה חולה. בתרופות סבתא אלו מאמינים שם עד עכשיו. למדתי מהאשכנזים שבאים מארצות קרות עוד דבר, הם לובשים שני זוגות גרביים ובין זוג לזוג מניחים עיתון. כך אני נוהג בימים קרים. היו לנו מחנכים שמהימים הראשונים דיברו איתנו על כך שהעולם הזה הוא הבל הבלים, שטויות, שום דבר לא שווה, וקיבלנו את הדברים שלהם בתמימות כתורה מסיני. היינו בחורים תמימים.

ש: האם כולם קיבלו את הנהלים האלה?

ת: היו גם נערים שנשברו ועזבו. אחותי שלחה לי גלויה יפה בצרפתית ובה כתבה במילים חמות שהיא מחזקת אותי. מתוך ההשפעה של הישיבה החזרתי לה את הגלויה וכתבתי לה שכל מה שהיא כותבת זה הבל הבלים. היא בכתה. היינו שבויים בחממה, לא היתה לנו פרופורציה לראות את הדברים לאמיתם. חונכנו לשמור את הפה, הרב לימד אותנו לא לדבר הרבה, ולמעשה גזרו עלינו תענית דיבור. לא יכולנו לצאת אל העולם ולראות את הדברים.

ש: לא התגעגעת למנהגים מהבית. באת עם תרבות שלך, זהות שק מאכלים שלך, מה קרה לכל אלו?

ת: הייתי צעיר, לא הרגשתי געגועים למנהגים מהבית. אז לא הרגשתי שהם חסרים לי. בתפילות שלנו שמרו את המנגינה המרוקאית.

ש: איך הדברים השתלבו?

ת: הילדים משתלבים בכל. היתה שם תערובת של צעקות מאסכולת נוברדהוק, עם הג׳סטות שלהם ועם מנגינה מרוקאית, שילוב חופשי בנוסח שלנו. בתפילת שמונה־עשרה צועקים איי איי איי… והכנסנו את זה לתפילה כאילו זה טבעי, כי למדנו מוסר. בשיטת נוברדהוק חינכו את האדם לצעוק על עצמו ולהוכיח את עצמו לפני שהוא מוכיח אחרים. בשיטת רבי ישראל סלנטר, שהיא לימוד מוסר מתוך התפעלות, לוקחים מאמר מסוים, חוזרים עליו במנגינה ובתנועות ומפנימים אותו עד שהוא נכנס ללב ולראש פנימה. לימדו אותנו לא לכעוס, לא לרדוף אחרי תענוגות העולם הזה ולהסתפק במועט.

ש: כילד מרוקאי הדברים לא נראו לך מוזרים?

ת: לא היה לי מוזר כי ראיתי אצל ״רבנו״ מה שראיתי אצל אמא שלי. ראיתי עבודת השם לשם שמים. תורה לשמה, עבודת השם נטו. התפיסה האמונית שלו היא תפיסה קיצונית, ואת היסוד הזה של עבודה לשמה הכרנו במרוקו. כשאתה עושה מצווה אתה עובד את האלוהים מפני שאתה חייב ולא מפני שזה מביא תועלת. אני זוכר את החינוך המרוקאי מאבא שלי. כשהוא אמר לי שדבר מה אסור, חרם בערבית, הוא תמיד הוסיף מילה: הדבר הזה אסור מאלוהים. מילדות לימדו אותנו שיש חובה מוסרית כלפי איזשהו כוח עליון. את התפיסה הזו פגשתי אצל ״רבנו״. לכן כל יתר התביעות נראו סבירות למרות השוני התרבותי. ילדים צעירים מתרגלים לכל דבר. לא חוויתי משבר, לו הייתי יותר מבוגר הייתי בוודאי חווה משבר.

ש: האם לא מפריע לך שבתקופת ילדות ונעורים חשובה היית מנותק מהשורשים שלך ומבני משפחתך?

ת: צער מסוים מכרסם בליבי עד עכשיו. בשנותי בישיבה למדנו את הפרשנות הכללית, גמרא עם רש״י, תוספות והכל, למדנו בישיבה גם פרשנים אשכנזים וגם את שיטת הפלפול. רוב הספרים שמהם למדנו בישיבה היו ספרים של רבני אשכנז, כך שוכנענו שהתורה ניתנה לאשכנזים, שהגאונות והגדלות בתורה היא אשכנזית. זלזלתי ברבנים הספרדים, חשבתי שהם לא למדו מספיק ולא העמיקו די בתורה. כשבגרתי ולמדתי, הבנתי שמה שחשבתי בזמנו בישיבה בא מתוך בורות, לא היו לי מספיק ספרים על מנת לדעת יותר, ועל כן חשבתי שהאשכנזים גאונים ורק הם יודעים ללמוד תלמוד. במרוקו לא היו לנו ספרים על השולחן, לא היו לנו שם בתי דפוס, גם ספרים לא היו בנמצא. הספרים היחידים שחכמי מרוקו הצליחו להדפיס עד ימינו הם ספרים קלאסיים. לדוגמה: רבי נתן כתב את אורח חיים, ספר קלאסי שהדפיסו אותו מאות פעמים והאשכנזים קוראים אותו יותר מאשר הספרדים. כשרבי נתן הגיע לירושלים התפעלו מחוכמתו. הוא היה צעיר, בן ארבעים ושבע, ולא האמינו שבא ממרוקו. במרוקו היו חכמים גדולים רבים אך רק מעטים זכו שתורתם תודפס.

ש: מה הכוונה במשפט: זה בגלל ״שפלותם״ של היהודים ממרוקו, או ספרדים בכלל.

ת: המילה ״שפלותם״ אינה מדויקת. בצעירותי הלכתי לעבוד בדואר כדי לפרנס משפחה. בשעות הפנאי למדתי תורה, השלמתי תיכון, אוניברסיטה, תואר ראשון ותואר שני. בדואר עבדתי גם עם אשכנזים חרדים. הם מזלזלים בנו. אמרתי להם, תשמעו, אתם טועים בנו טעות כפולה. אנחנו אצילים, אצולה ספרדית, יש לנו דרך ארץ ומתוך האצילות אנחנו מכבדים אתכם. ובגלל הכבוד שאנחנו מביעים אתם חושבים שתי מחשבות, שאנחנו לא ״שווים״ ושאתם ״שווים״ יותר מאיתנו. זה לא נכון. אתם לא עולים עלינו בשום דבר. זה מה שהם אמרו על ה״שפלות״ הספרדית, הם לא ידעו לבטא נכונה את האצילות ואת דרך הארץ שיש בנו.

ש: האשכנזים לא האמינו שאתם תצליחו בכוחות עצמכם לעמוד בפני נזקי המודרניזציה והם באו ״להציל״ אתכם.

ת: היו מקומות שבהם המודרניזציה עשתה שמות. האשכנזים הצילו את אותם אנשים שרצו להינצל. את אלו שבחרו באליאנס, או את אלו שבחרו בתרבות הצרפתית, האשכנזים לא הצליחו להציל. כל אלו ששלחו את ילדיהם לישיבות האשכנזיות היו משאירים את הילדים שלהם בכל דרך במסגרת הדת. תראה כמה ישיבות אשכנזיות נבנו מתלמידים ספרדים.

ש: העולם האשכנזי שינה את הזהות המרוקאית?

ת: כן. תקופה מסוימת הוא שינה. בתקופת לימודי בישיבה, וגם כשחזרתי למרוקו, לא יחסתי ערך רב לספרים של חכמי מרוקו, אבל אחר כך, באיזשהו שלב, התחלתי להתרכז בעיקר בהגות ובעולם הרוחני של יהודי צפון אפריקה.

ש: כמה בוגרי ישיבות כמוך יש?

ת: יש הרבה כמוני. גם כשלמדתי באוניברסיטה, הגשתי עבודות סמינריוניות על השירה היהודית במרוקו, וקיבלתי ציון גבוה מאוד. כל העבודות שלי הן על מרוקו.

ש: אתה אדם מאוד מיוחד. ואולם מה עם אלפי התלמידים שלמדו בזרם נוברדהוק? הרוב הגדול הרי נשאר בתוך עולם התורה האשכנזי.

ת: נכון, אחוז גדול נשאר שם. ״רבנו״ דווקא אמר להם, אתם ספרדים, תמשיכו במסורת שלכם. בישיבה ספגנו השפעה של ״נטורי קרתא״. כל שבוע היינו מקבלים את עיתון החומה. הייתי קורא כל שבוע מה קורה במדינת ישראל החילונית. זימה, רצח, זנות, גניבות, חילול שבת. זה מה שסיפרו לנו כל הזמן. השחירו בפנינו את המדינה ואת הציונות עד כדי כך שאת חטאי אני מזכיר היום בפניך. בשנת 1956, כשפרצו מהומות במרוקו, אמי כתבה לי מכתב. היא כתבה שברצונה למכור הכל ולקנות בית בירושלים, היה לנו רכוש שאבא ז״ל השאיר. אני, שספגתי את ההשפעה והתעמולה של עיתון החומה, אמרתי לה, אל תעשי את השטות הזאת, ובכך מנעתי ממנה לעשות מעשה. אני מתחרט על כך עד היום. לו רק קנתה אז אבן אחת בירושלים היתה היום עשירה, ולא הייתי צריך לעבוד בדואר ולבזבז עשרים שנים. אני מאוד מצטער על זה ואני מתקן את השגיאה עכשיו. התיקון נעשה בלימודים, באמצעותם אני מתעמק בתורות של חכמי ספרד. כל הלימודים שלי מתרכזים בצפון אפריקה. את ה־MA שלי עשיתי על רבי אברהם אזולאי יליד פאז שבמרוקו. פתאום ראו שיש מרוקו. כשקראו את ההגות של רבי אברהם אזולאי גילו שבמרוקו פעלו גדולי האומה.

ש: היתה תעמולה נגד מדינת ישראל בישיבה?

ת: כן. חיינו תחת השפעה של עיתון החומה, ו״רבנו״ אמנם לא יצא בפומבי נגד הציונות אך גם לא מנע את התעמולה נגדה.

ש: אתה חש צער על כך שפגמו באינסטינקט הציוני שהיה בך?

ת: אני לא מאשים אף אחד. אני מאשים את עצמי שנתתי לתעמולה הזו להשפיע עלי. אני מחזיק את כל הכרכים של החומה אצלי בספריה כתעודה היסטורית. היום בדיעבד אני כועס על כך.

ש: חייתם בתוך מנהגים כגון: עושים יער, פארברענגען, ועדים, תקופת התעוררות וכו', עד כמה אורח החיים הזה השפיע על האנשים לאחר שבגרו.

ת: המנהגים השפיעו עלינו מאוד. הם בודדו אותנו, בשעתו, מהעולם המודרני. למדנו לא לייחס יותר מדי חשיבות לדברים של העולם הזה.

ש: אתה לא מצטער על כך?

ת: לא, לא חסר לי. גם שם בישיבה לא ביטלתי את הזמן שלי. הייתי בין הבודדים שקראו ספרים אחרים. כשנכנסתי לשירותים תמיד היה לי ספר בשפה הצרפתית ביד. נכון, ויתרנו על החיים המודרנים, על המחשבה המודרנית ועל ההשכלה.

ש: מה קרה לאנשים שאין להם יכולת כמו זו שלך?

ת: יש כאלה שמצויים בקודש כל חייהם, אבל לא חסר להם דבר מהעולם הזה. יש להם כל הרהיטים הטובים שבעולם, מכשירי חשמל מודרנים, מכוניות חדישות וכו', ההתנתקות לא תמיד נעשית במובן הגשמי המעשי.

ש: אחרי שגמרת את הלימודים ב״אור יוסף״ בפובליענס, האם המשכת ללמוד בכולל?

ת: לא, לא הסכמתי שישלמו לי שכר תמורת לימודים. גם באוניברסיטה שילמתי כסף עבור הלימודים. ״רבנו״ שלח את התלמידים שלו לכל מיני מקומות לייסד ישיבות. למרוקו, לתוניסיה, ובתוך צרפת פיזר תלמידים והציל הרבה יהודים מהתבוללות. גם אני לא נשארתי בישיבה, חזרתי למרוקו בסוף שנות החמישים ולימדתי בישיבה שלנו במזגאן. הישיבה נוסדה בשנת 1957 ואני לימדתי בה מ־1959. אחר כך חלה הידרדרות במצב הישיבה והעברנו אותה לעיר תיטואן. בתיטואן המשכנו עד 1965 ולאחר מכן הישיבה התרוקנה. אז עלינו לארץ, ושלחו אותנו למעברה בגבעת אולגה. ישנתי שם לילה אחד, החזרתי להם את המפתחות, ואמרתי, אני רוצה לגור בירושלים. משכו אותי שנה וחצי, גרתי עם אמי בקריית גת ויותר מאוחר עברנו לגור בירושלים. אני מבקש שתלך לקבר של ״רבנו״ ותצלם את מה שכתוב על המצבה. הוא קבור בגבעת שאול. הוא היה אדם מיוחד במינו. הוא לא רצה שאנחנו הספרדים נתאשכנז. הוא רצה שנשמור על התרבות שלנו, על התמימות שלנו, והוא היה אומר לי: ״אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם״.

ש: אחת הסיבות שהרבנים האשכנזים החליטו להוציא תלמידים ממרוקו ולהעבירם לישיבות באירופה היתה האמונה שהיהודים במרוקו נשארו אותנטיים, עוד לא התקלקלו…

ת: ״רבנו״ אמר לי, אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם, והסיבה היא שהיטלר לא הגיע אליכם. היטלר תכנן לכבוש את צפון אפריקה, אך לא הצליח. אנחנו האשכנזים איבדנו את התמימות. ״רבנו״ העריך את הספרדים. היתה לו אהבה גדולה אלינו. כשלימדתי במזגאן הוא בא לבקר את אמי ואת סבי והוא מאוד התרגש כשראה אותם.

ש: היו גם מורים אחרים שהביעו רגישות כ״רבנו״ וביקשו לשמור את הזהות הספרדית?

ת: הם בכלל לא התבטאו. הם לימדו וזה היה עבורם העיקר. אבל היו. למשל, הרב נוייבונר היה אדם נחמד עם נשמה.

ש: הרב נוייבונר אמר לי בפירוש שהם היקנו לכם את הקנאות.

ת: הרב עוזיאל הראשון לציון, שביקר בישיבה, אמר ל״רבנו״: אנחנו הספרדים לא קנאים, לא התרגלנו למלחמות. האשכנזים כן, הם נלחמים כל הזמן. יש לזה סיבות היסטוריות. הם נרדפו על ידי הנוצרים, היתה להם מלחמה בין ההשכלה לרבנים, בין הרפורמים לשומרי הדת, מריבה דתית רעיונית עם הסביבה וויכוח עם העולם החיצון. כלומר, הסביבה האשכנזית היא שהביאה את האשכנזים להשחיז את כלי הלחימה שלהם. אצלנו הדברים התנהלו על מי מנוחות ולא הגיעו לכדי אלימות מילולית.

ש: היום מתנהל מאבק על זהויות. הרעיון של הרב עובדיה יוסף ״להחזיר עטרה ליושנה״ לא בא ממרוקו. מה קורה פה?

ת: זה ויכוח שיש לי גם עם הבן שלי(בן 25). מבחינתו כל מה שהרב עובדיה יוסף אומר זה קדוש. אני אומר לו, לא. גם לנו יש גדולי עולם שפעלו עוד לפני שנולד הרב עובדיה יוסף. גם עכשיו יש לנו רבנים גדולים כמו למשל, הרב שלום משאש. הוא רב גדול ופתוח גם לפילוסופיה. הרב עובדיה יוסף הוא משהו כמו אפיפיורות ספרדית, וזו תופעה לא טובה. ״חצרות״ רבנים לא היו אצלנו, אלה קיימות רק אצל האשכנזים. אצלנו היה רב קהילה. חצר, שיטה, אדמו״רות, לא היו מושגים כאלה במרוקו.

ש: מה פירוש המשפט ״להחזיר עטרה ליושנה״. האם פירושו לחזור למה שהיה במרוקו?

ת: לא מוצא חן בעיני המושג הזה.

ש: שמעתי שבחגים מתנהלת בבתי הכנסת ״מלחמה״ איך להתפלל, האם לפי הנוסח של הרב משאש בסידור ״וזרח השמש״ או לפי הנוסח של הרב עובדיה בסידור ״חזון עובדיה״.

ת: המרוקאים יחזרו לשורשים של יהדות מרוקו. הם יחזרו לאט לאט. אלו שגדלו במרוקו יחזרו לנוסח שלהם. החדשים, כמו אריה דרעי ואחרים, ילכו עם עובדיה.

ש: הצצתי בסידורים, בולטת תפיסה שונה ביניהם. בסידור המרוקאי של הרב משאש יש תפילה לשלום מדינת ישראל, לחללי צה״ל, לזכר קורבנות השואה. בסידור של הרב עובדיה תפילה כזו אינה קיימת..החזרה של המרוקאים לשורשים קשורה לציונות?

ת: אצל הספרדים תמיד היתה ציונות. חסרה ציונות מדינית, אבל ציונות אמיתית היתה.

ש: למה בסידור של הרב עובדיה חסרה התפילה הזו?

ת: הם מחקים את האשכנזים בכל דבר. כמרוקאי אף פעם לא שמעתי את המילה חרדים. רבים מאיתנו מחקים כל הזמן את האשכנזים, רק פה בארץ נתקלנו במילה חרדים וחילונים.

ש: איך יגשימו את הסיסמה של הרב עובדיה ״להחזיר עטרה ליושנה״, כאשר אין מוסדות ישיבה ספרדיים. תלמידים לומדים במוסדות אשכנזיים ואלו שנקראים ספרדיים מלמדים בשיטות ליטאיות?

ת: הספרדים מזדנבים אחרי האשכנזים, ויש הרבה בורות. תלמיד ממוצע כמעט אינו יודע דבר, זה לא לימוד אמיתי, זה לימוד של פוליטיקאים, או לימוד מסחרי. אני אומר דברי אפיקורסות, אני לא מפחד מאף אחד. אין לנו דת ואין לנו דתיים. אין לנו רבנות, ואין לנו רבנים. יש לנו תעשייה דתית. אמרתי לכמה אנשים, בעיקר לדתיים החדשים האלה, אתם דתיים מפני שזה מכניס לכם הרבה כסף. הדת שלכם מלאכותית. אני מאמין שהאותנטיות המרוקאית תחזור, לאט לאט היא תחזור.

ש: ״ארגון מרביצי התורה״ הפך אשכנזי לחלוטין?

ת: כן, אשכנזי לגמרי. יש בין המשתייכים אליו חברים שלי לשעבר שבעיניהם אני אפיקורוס. הרמב״ם, הרמב״ן, יהודה הלוי, היו גם רבנים וגם פילוסופים, גם רופאים וגם אנשי מדע, גם אנשי חול וגם אנשי קודש. הם קידשו את החול, אנשים פרודוקטיביים שלא עשו את התורה קרדום לחפור בו. לא עשו מהדת מקצוע.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה. ישראל מימראן, נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.

תוחלת משיחית

הגורם השני בשמירת־הקיום — שהוא המרכזי והמהותי ביותר בלאומיות היהודית — היה הציפייה לביאת המשיח. בני־ישראל, שדורות על דורות ראו עצמם בחינת אסירי־ציון או עם גולה, לא זזו מתקוותם לשוב למולדתם המשוחררת. שיבת־ציון זו היתה חלק מחזון של שלום־עולם שבו יכון סדר חדש ברחבי תבל, שיעביר ממשלת־זדון מן הארץ ויביא גאולה לגולים, למושפלים ולנרדפים. היעדרה של לאומיות משיחית בקרב הנוצרים היה אחד הטעמים לעריקות, הן בקרב ההמונים הן בצמרת, כשם שהוא אחד הטעמים למבוכה ולאכזבה בקרב המשכילים הנוצרים בימינו.

המארונים, כזכור, קובעים להם מקום משלהם. בזכות מצבם הגיאוגרפי עלה בידם לעמוד בפני הפולש. המשטר הפיאודלי שלהם, הנשק שברשותם וקשריהם עם אירופה, זיכו אותם במידה של ליכוד ואוטונומיה ונטעו בהם תחושה של שליחות דתית, כמגינים על שאר מיעוטים נוצריים מפני הדיכוי המוסלמי. היו שניסו לתרץ תופעה זו של שרידה או עינויי־תמיד — לא קל הוא להחליט מה המונח ההולם כאן יותר — בטענה שרק לעתים רחוקות מומשה ברית־עומר. אין זה אלא נסיון אקדמי נימוסי להתחמק מן הבעיה, נסיון שמניעיו מפוקפקים למדי. אין ספק שקצת מן הד׳ימים ניסו לשחד פקידים של הרשות, ובכך נפטרו ממיגבלות הד׳ימה, אך הללו באו על ענשם מיד לאחר שנתפסו. שהרי כיצד נפרש לנו את הדקדקנות המתמדת שקבעה בפרטי־פרטים את נחיתות־דרגתם של הד׳ימים אם לא נראה בה ביטוי לעקשנותם הנחושה והקודחת של שליטים המתנקמים בילידי־הארץ, שלמרות כל ההשפלה שבאה עליהם סירבו להכיר בעליונות מנצחיהם? היו שגרסו כי העובדה שד׳ימים אכן שימשו במשרות חשובות היא הוכחה לסובלנות ולהגנה שזכו בהן הד׳ימים לעדותיהם השונות במסגרת האומה. אך לא די שמעמדם של כמה נכבדים לא שיקף את מצבו של הרוב אלא שגם זכויות־היתר שלהם הן עצמן היו מנוגדות לחוקים ולמנהגים. מבחינה זו מאלפת דעתו של הפילוסוף הד׳ימי המהולל, רבי משה בן מימון, הוא הרמב״ם, שהיה רופא בחצר הווזיר של צלאח אל־דין בסוף המאה הי״ב (ראה תעודה 94).

ההיסטוריה וחוקי האסלאם מפריכים את האמירה שרדיפות המוסלמים על יהודים ונוצרים היו פרי הקולוניזציה האירופית והציונות. לאמיתו של דבר, האיבה נגד דאר אל־חרב תופסת מקום מרכזי בג׳האד ובהתפשטות המוסלמית ברחבי העולם. אין גם שחר להסיק מהיעדרן של עדויות אירופיות שכל שנות ההיסטוריה עד למאה ה־19 היה מצבם של הד׳ימים היהודים והנוצרים טוב יותר. עובדה היא שהרשת הדיפלומטית שהתפתחה במאה ה־19 בד־בבד עם הקידמה הכלכלית והטכנולוגית הקלה על התקשורת והתחבורה; מכאן שפע של דיווחים מאת אירופים שניצבו מול מסורותיה של חברה אחרת. מחסור בחומר כשלעצמו עדיין אינו נותן היתר להכללות בנוגע לתנאי החיים. עליית עצמתו של המערב החריפה מתחים שכבר היו קיימים או ספונים, אן לא היא שיצרה אותם.

אכן, עיקרו של ענין ניטשטש בכך. הדראמה האנושית של הד׳ימי הובלעה בנימוק שרגיל היה ממילא להשפלה ולסבל עד כדי כך ששוב לא חש בהם. לשון אחר: כוח־עמידתו של המדוכא מוכיח כביכול את סובלנותו של המדכא. עמדה זו, המקבלת כדבר המובן־מאליו את זכותה של קבוצה אחת לשלוט בזולתה (שליטה המוגדרת כסובלנית ולפיכך ראויה להכרת־טובה רק מפני שהנשלטים הם בחזקת תת־אנוש), מנוגדת מעיקרה לאידיאולוגיה שביסוד התמרדותם של המדוכאים. דווקה על הזכות הזאת ועל המוסר הזה, המחלק את האנושות לשליטים ולמדוכאים, קם כאן העירעור. המדוכא המתמרד לא די שאינו מודה לשליט על סובלנותו אלא הוא כופר בזכותו של זה לשלוט בו. הד׳ימי אינו מבקש לקבוע את שיעור האושר האפשרי במסגרת הדיכוי אלא לפרוץ את המסגרת ההיא ולעמוד על שוויונם של כל באי־עולם. אין אנו צריכים לחפש גדולה ספרותית, היסטורית או מדעית בעברן של עדות הד׳ימים, גם אם נמצא אותה זעיר־פה זעיר־שם, שהרי עדות אלו הודחו מן ההיסטוריה ונדחקו לשבילי־עבדות של ניצול ומסכנות. תרומתם של הד׳ימים לדברי־ימי־עולם לא התבטאה במימוש מפואר של עצמה וכוח־הזרוע. אדרבה: דומה שאת הגדולה אנו מוצאים בענוותם ובסבלותיהם של עמים נדכאים ובאותן שתיקות ממושכות של ההיסטוריה המכסות על מערות־קבריהם של לאומים. כל כמה שתרומה זו צנועה ומכאיבת־לב, בכל־זאת הריהי בעלת משקל משלה לפי שהיא מלמדת לנו פרק בביסוס המשפטי של הד׳ימה ודבר זה מביא אותנו אפוא לידי מחשבה על צורת התנגדות שענוות־סבילותה היה בה מן הגבורה.

אכן, מוצאים אנו אצל הד׳ימים את כל העיוותים שמצמיח הדיכוי: התרפסות, תאוות־בצע, רמאות, ערמומיות וכל כיוצא באלו, אבל היו אלה האמצעים היחידים שבהם יכלו להחזיק מעמד. המשטר שהניב התנהגות מעין זו ראוי לגנאי יותר מקרבנותיו.

אחרית־דבר

עיקר הרע בניכור הוא השיכחה  אם בחלק הראשון של חיבורנו הקדשנו שימת־לב לצדדים שונים במעמדו של הד׳ימי היה זה מתוך הכרה שהעבר קובע את מקומו של ההווה ונוסך עליו אור. תחילה העלינו קווים לניתוח מעמדו של הד׳ימי, לא כהיסטוריה אלא כמצב היסטורי. מן הד׳ימי כפרט עוברים אנו, בעת החדשה, אל המדינה הד׳ימית — שהיא קרבן לאותן אידיאולוגיות ועמדות. הפרובלימטיקה של מיעוט העשוק מזכויותיו מועברת אל המישור הלאומי: העמים הערביים כופרים בזכויות הלאומיות של המדינה הד׳ימית. בסיומו של עיון זה ברי לנו כי לא הקפנו באמת את השאלות המתבקשות מן ההיסטוריה של הד׳ימים: שאלות להיסטוריון החוקר את מערכת־היחסים בין מנצח למנוצח, שאלות לסוציולוג הבודק את התוצאות הנובעות מדחיקת־רגליו של קיבוץ הנרדף ומושפל על־ידי רוב נוגשני, ולבסוף הירהורים המתבקשים אצל פילוסוף משרידתה של חירות־הרוח, זה גרעין מעמדו של הד׳ימי. ודאי לא נגזים אם נאמר כי מעמד הד׳ימי הוא העונש שגוזר השליט על הזולת, זה הדוחה את ערכיו ומגלם בכך חירות־רוח החלטית. הואיל ולא תיתכן היסטוריה בלי רציונאליזציה, וכל רציונאליזציה משתמע ממנה צידוק (או סופיות כלשהי), רשאים אנו לשאול מהם, בחשבון אחרון, המשמעות או הצידוק בגורל של סבל ותלאה. מימרתו של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה תשמש לנו סוף־פסוק: ״אלה שאינם יכולים לזכור את העבר נדונים לחזור עליו״.

אם תוכל ההיכרות עם עבר־יגונים זה להניע עמים ששחטו זה את זה בעבר לבנות יחד עתיד של שלום תוך כדי כיבוד־זכויות הדדי, או־אז תימצא משמעות־מופת לגורלם של הד׳ימים, לכשיוצג בפני מצפונו של עולם. הבה נקווה כי מחקר זה, חרף ליקוייו, יעורר את המלומדים להתעמק יותר במשמעותו של גורל זה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-

5 – אֵבֶל יָחִיד אֶעֱשֶׂה .

קינה בתבנית מעין אזורית בת ארבע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים.

משקל: שבע הברות בכל צלע.

כתובת: קינה קוננתי לאיש נכבד נושא ונותן באמונה. תמרור ׳הלנופלים תקומה׳. סימן: דוד חזק.

מקור: א-סד ע״א; ק-פג ע״א.

אֵבֶל יָחִיד אֶעֱשֶׂה / תָּמִיד כִּבְנוֹת יַעֲנָה
עַל מוֹת אִישׁ צַדִּיק נוֹשֵׂא / וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. 

דִּמְעָה עָלָיו הוֹרִידוּ / נְעָרִים עִם זְקֵנִים
כִּי אֵיךְ פִּתְאֹם בָּא אֵידוֹ / צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים 
5-קוֹנְנוּ נוּדוּ סִפְדוּ / עָשׂוּ מִסְפֵּד כַּתַּנִּים
כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים / הַקָּהָל אַתֶּם רְאוּ
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ / לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶנָּה.

וּנְהוּ נְהִי וְנִהְיָה / עָלָיו בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם
צָעֲקוּ : בִּיָּיא ! בִּיָּיא ! / בְּכוּ בָּכֹה כִּפְלָים
לְגֶבֶר נֶעְתַּק הָיָה / לַמָּוֶת מִן הַחַיִּים
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם / וְעֵינִי מָקוֹר דִּמְעָה
כִּי רִמָּה וְתוֹלֵעָה / הָיָה לֶעָפָר מָנָה

דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ
בְּקוּמוֹ וְגַם בְּשָׁכְבוֹ / קָבַע מָקוֹם לְתִפְלָתוֹ
לִבּוֹ נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ / וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ
עִם יְשָׁרִים חֶבְרָתוֹ / נָהַג כַּדָּת, כַּשּׁוּרָה
וְגַם אָרַח לְחֶבְרָה / גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה

חַנּוּן בְּרַחֲמֶיךָ / אֶת אֲבֵלָיו נַחֵם נָא
זֶבֶד טוֹב תִּזְבֹּד בִּנְךָ / מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה
קָדוֹשׁ, צוּר, אֵין בִּלְתְּךָ / אֶל חַי, שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה
בְּחֶמְלָה וַחֲנִינָה / לְנַפְשׁוֹ תִּתֵּן עֶדְנָה
וּמְנוּחָה נְכוֹנָה / בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה           קָדוֹשׁ

1. 1. אבל יחיד אעשה: על-פי יר׳ ו, כו. כבנות יענה: השוכנות במדבר ועסוקות בבכי כל ימיהם, על-פי מי׳ א, ח. 2. נושא ונותן באמונה: השאלה הראשונה שנשאל האדם בשעה שמכניסין אותו לדין ׳נשאת ונתת באמונה׳ י(שבת לא ע״א). 4. פתאום בא אידו: על-פי מש׳ ו, טו. צדיק שומר אמונים: על-פי יש׳ כו, ב. 7. התבוננו… ותבואינה: על-פי יר׳ ט, טז. 8. ונהו נהי ונהיה: השמיעו קינה ייללה, על-פי מי׳ ב, ד. בשברון מתנים: על-פי יח׳ כא, יא. 9. בייא בייא: ׳לשון זעקה וקובלנא׳(רש״י), על-פי יומא סט ע״ב. בכו בכה כפלים: ביטוי של צער כפול. 10. לגבר… החיים: על איש שנעתק מן החיים והלך אל המוות. 11. מי… דמעה: על-פי יר׳ ח, כג. 12. כי…מנה: על כי רימה ותולעה ועפר יהיו מעתה מנת חלקו. 13. דובר אמת בלבבו: על-פי תה׳ טו, ב. צדיק באמונתו: על-פי חב׳ ב, ד. 14. בקומו גם בשכבו: שחרית וערבית. קבע מקום לתפילתו: על-פי ברכות ו, ע״ב ׳כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו׳. 15. לבו נשבר בקרבו: בשעת תפילתו. על-פי יר׳ כג, ט. וענתה בו צדקתו: זכויותיו יעידו ויגנו עליו ביום הדין, על-פי בר׳ ל, לג. 16. עם ישרים חברתו: עם אנשים ישרים התחבר. 17. ארח לחברה: התחבר, על-פי איוב לד, ח. 19. זבד טוב תזבוד: תתן לו חלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. מטובה הצפונה: מהטוב הרוחני הצפון לצדיקים בעולם הבא, על-פי תנח׳ ויקהל, י. 20. קדוש… מעונה: כינויים לקב״ה. 21. לנפשו תתן עדנה: תתן עונג שייהנה מזיו השכינה. 22-21. בחמלה… עליונה: מנוסח האשכבה. בישיבה עליונה: על-פי פסחים נג ע״ב.

מועדפים דחויים

 מדיניות העלייה הסלקטיבית העדיפה במפורש קבוצות מסוימות של עולים, והעוסקים בעלייה נצטוו לדאוג לכך שמרבית העולים יבואו מקבוצות אלו. היו גם קבוצות שזכו להעדפה מתוקף התאמתן לצרכיה של מדינת ישראל. אולם בשנות השפל בעלייה יצרה מדיניות הסלקציה מנגנון ופעילות שהביאו להשהייתם של חברי קבוצות אלו גם כן.

הפריפריה במרכז: הניסיון להעלות את יהודי הכפרים

המשבר והאכזבה שליוו את קליטת העולים בשלהי העלייה ההמונית נבעו במידה רבה מאי־הגשמת הציפייה שהעולים ימלאו את אחת המשימות המרכזיות שניצבו בפני המדינה הצעירה – התיישבות חקלאית ועבודת אדמה. יהודי צפון אפריקה הכפריים נתפסו בקרב הקולטים כמי שיוכלו למלא משימה זו והעלאתם ארצה הוצבה בסדר עדיפות גבוה. גם דימוים בסולם הדימויים הישראלי היה גבוה יותר מזה של יהודי המלאחים העירוניים, המגזר שנחשף לתהליכי מודרניזציה. יהודי הכפרים נתפסו כקרובים לאדמה, בעלי אמונה דתית תמימה, לא ׳מקולקלים׳, צנועים ומסתפקים במועט, ויכולתם ׳להשתלב׳ בארץ, כך האמינו, טובה. ׳מצבם הבריאותי באופן כללי, חוץ מגרענת וגזזת, טוב׳, כותב חקלאי לבן־גוריון, ׳מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים עשרות רבות של קילומטרים. לכמה מהם יש מושג בעבודת אדמה ונכונות לחיי עמל בישראל […] לבך רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית׳. על המוטיבציה הגבוהה לעלייה מוסיף חקלאי: ׳ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במועט וכו׳ אך הם בשלהם: העלונו לישראל אין אנו חוששים מכך'.

הערת המחבר:    חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). חקלאי לא היה בודד בהתייחסות זו לתושבי הכפרים. ישראל עמיר, איש משרד הביטחון שסייר במרוקו, דיווח על רשמיו לחברי המוסד לתיאום. הוא התרשם בעיקר מהמוטיבציה הגבוהה ומהנכונות של תושבי הכפרים לעלות תיכף ומיד (המוסד לתיאום, 7.2.1952, ג״מ/43/ג/3029/4).

 על המוטיבציה ועל הסיבות הדתיות לעלייה נוספה גם המצוקה שהיו נתונים בה. כותב חקלאי: ׳מצבם בין הגויים עדין ביותר, כיום שורר שקט אך איש אינו יודע מה ילד יום, הם תלויים בחסדם של פקידים צרפתים וחיים באי ודאות ובפחד. הערבים לומדים מקצועות יהודים, סנדלרות, רצענות, חיטות וצורפות, וכך גובר תהליך הוצאת הפרנסות מידיהם׳. חקלאי ראה בהעלאת יושבי הכפרים הצלה ובניין גם יחד.

גם יושבי הפריפריה של תוניסיה, ובייחוד יהודי ג׳רבה, זכו להערכה וליחס חיובי. יצחק רפאל הדגיש את זיקתם לציונות: ׳כ־15,000 איש בג׳רבה וכפרי הדרום (בין שני מיליון ערבים) […] אנשי תורה, עבודה ויודעי עברית. הם רוצים לעלות לא רק מתוך פחד אלא מתוך אהבת ארץ ישראל׳. זלמן שזר, ראש המחלקה לחינוך בגולה וממלא מקום יו״ר הנהלת הסוכנות (לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל), עמד על חיי הרוח היהודיים: ׳בג׳רבה היו 2 בתי דפוס […] [הוא פגש] בחור יהודי בן 25 מג׳רבה [״.] דיבר עברית נהדרת […] נדמה היה לי שלפנינו שוב פעם עולי תימן׳. אזור הדרום, שג׳רבה הייתה חלק ממנו, היה גם המקום הראשון בתוניסיה שמצבם הביטחוני של היהודים החל להתערער בו. ב־1952 החל מאבקה של תוניסיה לעצמאות לצבור תאוצה והמתח הגיע לשיאו בסוף אותה שנה, שכונתה ׳שנת הדמים׳. למאבק הפוליטי של הלאומנים הצטרפו כוחות גרילה, שהיו פעילים במיוחד באזור הדרום .

הערת המחבר: יצחק רפאל במוסד לתיאום, 27.11.1951, ג״מ/43/ג/3029/4. היחס האוהד מצד רפאל נבע גם מסיבות פוליטיות. תנועתו, הפועל המזרחי, פרסה את חסותה על היהודים בדרום תוניסיה והעלייה משם הייתה אמורה להניב לה רווח פוליטי(צור, קהילה קרועה, עם׳ 330).

הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/77. רפאל העיר לו ש׳חומר אנושי זה עולה על יהודי תימן׳. מדברים אלו מתברר שוב שהוותיקים (לפחות שזר ורפאל) מיקמו את קבוצות העולים בסולם היוקרה לא רק על פי קרבתם לתרבות אירופה. הם התחשבו גם בקרבתם ליהדות ולעברית ובמידת היותם יהודים אותנטים. להבדיל מיהודי ג׳רבה היו רוב יהודי צפון אפריקה יושבי מלאהח עירוניים ודימוים היה נמוך ביותר.ע"כ

עם התערערות השלטון הצרפתי באזורי הספר גברה הסכנה הביטחונית ונפגעו גם החיים הכלכליים של היהודים בדרום תוניסיה. כמה אלפי יהודים חיו באזורים נידחים, לעתים כמה עשרות בכפר אחד, מוקפים עשרות אלפי מוסלמים. באזורים אלו היה לעתים שוטר צרפתי אחד ממונה על ביטחון האזור כולו.

על אף ההעדפה של תושבי הכפרים והקהילות הקטנות בתוניסיה ובמרוקו קשה היה להעבירם דרך מסננת הסלקציה. הקהילות הכפריות היו בדרך כלל מלוכדות ביותר והייתה בהן התנגדות לפסילתם של החולים או הקשישים. בני הקהילות הללו התנו את עלייתם בהישארותם יחד. בחלק מהאזורים הכפריים גם היה שיעור גבוה במיוחד של חולים, כמו למשל בקהילות הקטנות בדרום תוניסיה. הרופאה שפעלה בתוניס בשירות מחלקת העלייה של הסוכנות ציינה בעקבות סקר שערכה שה׳חומר בדרום הוא ׳דל ומלא צרות. אם יש משפחה טובה אז תלויים בה זקנים, עיוורים או ילדים חולים או נשים הרות והדבר מעכב את העלייה׳.

להערכתו של חקלאי התאימו תושבי הכפרים היטב למושבי העובדים, אך בגלל הלכידות הכפרית, שמנעה העלאה סלקטיבית בכפרים במרוקו, הוא המליץ להעלות את כל הכפר בשלמותו חוץ מחולים במחלות מידבקות (הכוונה למחלות קשות, לא גרענת וגזזת) ולבצע את תהליך הריפוי מגרענת בארץ, אפילו במושב המיועד להם. הוא צפה שהפנייתם למסלול הרגיל של מחנה העלייה בקזבלנקה לצורכי ריפוי מגרענת ׳תסתום את המחנה ותגרום לדמורליזציה בקרבם׳, ואז יפחת רצונם לעלות. ישראל עמיר, ראש אגף כוח אדם במשרד הביטחון, שנשלח לצפון אפריקה למצוא שם מתגייסים חדשים נוכח מצוקת כוח האדם בצבא, המליץ על ׳סלקציה של כפר׳, בחירת הכפרים הטובים ביותר והעלאתם להתיישבות בישראל בשלמותם, כולל הזקנים והחולים אך בלי חולי רוח וחולי שחפת.

הערת המחבר: במהלך שנות שלטונם הקימו הצרפתים בדרום תוניסיה תחנות מנהליות שחלקן התפתחו לעיירות קטנות. עיירות אלו משכו אוכלוסייה יהודית שעסקה באספקת שירותים לסביבה. משנטשו הצרפתים את התחנות נפגעו ביטחונם של היהודים וגם פרנסתם (דשן, החברה היהודית, עמ׳ 176).

גם לג׳וינט, ארגון הרווחה היהודי־אמריקני, היה עניין לפנות כפרים בשלמותם בגלל החשש שבעת מתיחות ביטחונית תהיה פגיעה קטלנית בקהילות הקטנות. פיזורן של הקהילות חייב גם פיזור נרחב של שירותי הרווחה שסיפק הארגון, ופינוין היה אמור אפוא להביא לצמצום עלויות השירותים. הג׳וינט החל בפעילות במרוקו ובתוניסיה ב־1949 והתמקד בעיקר בתחום הבריאות והרפואה, אך כמו בתפוצות יהודיות אחרות גם בצפון אפריקה הוא סייע לעתים במימון הוצאות העלייה. עם זאת בראש מעייניו עמדו צורכי היהודים בתפוצות, וטובתה וצרכיה של מדינת ישראל היו עבורו משניים בחשיבותם. הפער בין סדר העדיפויות של הג׳וינט לזה של הסוכנות השפיע גם על הגישה לעליית אנשי הכפרים. מדינת ישראל שאפה להביא ארצה בעיקר את היהודים שיוכלו להשתלב בהתיישבות החקלאית, ואילו אנשי הג׳וינט שאפו לפנות את הקהילה בשלמותה.

מאחר שהסוכנות היהודית והג׳וינט ראו עין בעין את ׳חיסול׳ הקהילות קטנות הציע רפאל כבר בנובמבר 1951 שיתוף פעולה בעניין. על פי הצעתו מדינת ישראל תקלוט את היצרנים מבין אנשי כל קהילה. הפסולים, אלה שכונו ׳המקרים הקשים׳, יעברו לקהילות עירוניות גדולות ויתקיימו שם על קצבה שיעניק להם הג׳וינט. הסדר זה ימנע את השארתם בכפר שרוב יהודיו עזבוהו. בראשית מרס 1952 החליטה הנהלת הסוכנות שמחמת המצוקה שכפריי הדרום בתוניסיה ובמרוקו היו נתונים בה תותר עלייתם של 6,000 איש בלא סלקציה אם יושג הסכם עם הג׳וינט בדבר סידורם של החולים והנכים בקהילות עירוניות. הניסוח של החלטת הסוכנות נועד לגשר על ניגוד העניינים שבין צורכי המרכז לצורכי התפוצה, או כדבריו של יצחק רפאל הוא ׳ישפר היסוד של הגברת העלייה היוצרת […] ויחד עם זאת תוכל להימשך ללא הפרעה העלייה שהיא בבחינת הצלה׳.

הערת המחבר: הג'וינט, ארגון שהקימו יהודי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה, סייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה החל הג׳וינט להיות מעורב במימון העלייה לישראל, תחילה באירופה, ומאוחר יותר גם בארצות מוסלמיות כתימן ולוב (סטוק, מכשיר נבחר, עמ׳ 146,60; הכהן, עולים בסערה, עמי 35,21, 55). על הג׳וינט בצפון אפריקה ראו A Guide to Overseas Operation of the American Joint 21-22 .Distribution Committee, 1955, pp, ארכיון הג׳וינט; ריאיון עם הרברט קצקי (10.3.1976 ,(Katzki, מתבע״ם, תיק 128-52. על מעורבות הג׳וינט בעלייה ראו לסקר, היבטים פוליטיים, עמ' 347; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמ׳ 337-334; צור, קהילה קרועה, עמ' 376-374; ראו גם דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 5.11.1951, אצ״מ, S100/76.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 127