ארכיון חודשי: יוני 2020


היתר שימוש החשמל ביו"ט-הרב רפאל דלויה

 

 

תגובה לרבני משפחת יוסף (הרבנים אברהם, יצחק ודוד)

שתקפו את פסק הזום ואת היתר שימוש החשמל ביו"ט

פסק הזום שפרסמנו מטעם אגוד חכמי המערב לפני ליל הסדר תש"פ, עורר תגובות רבות בקרב רבני הארץ והעולם.

במסגרת התגובות, היו רבנים שתקפו את עצם היתר השימוש בחשמל ביום טוב, בטענה כי החכמים שהתירו זאת, טעו בהבנת המציאות, ולא הבינו היטב איך פועל החשמל, ולכן היתרם ניתן בטעות, ואין לסמוך עליו.

בחרנו להציג תגובות של רבני משפחת יוסף, ולהוכיח שבניגוד לטענותיהם, רבותינו שהתירו את  שימוש החשמל ביום טוב לא הוטעו, והיתרם תקף גם היום לשיטתם.

נתחיל ברב אברהם יוסף שהתראיין ביום 5.4.20 ברדיו קול חי במסגרת תכנית "אורחות חיים" (שם כינה אותנו "ליצנים") וטען כך:

"ואותם ליצנים שהמציאו כאילו המצאה להשתמש בדרך מצלמה כלשהי להעביר את הסדר, איסור גמור יש בידם. הם כל כך טחו עיניהם מראות להשוות דברים שלא היו ושלא נבראו… האם מותר להדליק חשמל ביו"ט או אסור? כל מי שהתיר כמעט ללא יוצא מן הכלל, ההיתר שלו נבע פשוט מטעות… הסבירו להם שיש אש באחד החוטים, וכאשר אני מחבר את החשמל, האש נמשכת מהחוט שבעל האש נמצא אל החוט שהאש עדיין לא הגיעה, ונמצא שזו העברה מאש לאש. זו סיבת ההיתר. לכן כמובן שבימינו כל אחד יודע שזה דבר לא אמיתי שזה דבר נטול כל רעיון. היום יש יצירת אש זה מעגל, כל ילד יודע ומבין שאין אש בחוטים וממילא אין שום מקום להקל ראש בהדלקת חשמל ביום טוב" וכו'.

אותן הטענות טען הרב יצחק יוסף בשיעורו השבועי ממוצ"ש פרשת במדבר תש"פ, (שם כינה את המתירים בימינו להדליק חשמל ביום טוב "שוטים") לדבריו:

"אסור להדליק חשמל ביום טוב. יש כמה רבנים, תלמידי חכמים, שהטעו אותם מבחינה מציאותית, והתירו להדליק חשמל ביו"ט… יצאו כנגדם כדרכה של תורה רוב גדולי הדורות ואסרו להדליק חשמל ביו"ט… היו גם כמה רבנים פלא פלאים כתבו שמותר להדליק גפרור ביו"ט כי האש נמצאת בתוך הגפרית. מה זה הדברים האלו? מחילה מכבוד תורתם… הגפרור יש בזה את האש? סך הכל אני מגלה אותו? מה מגלה אותו?.. גם על חשמל, אחד הפוסקים כותב שהאש בתחנת הכח, האש שמה קיימת וסה"כ מעביר את האש לבית שלי… איזו סברה זו?.. יש זרם בחוטים… וכשאני מרים את הכפתור אז מתחבר החיובי ומתחבר עם השלילי ואז נדלק האש, שם נוצר האש, שם נדלק האש… הגאון רבי אהרון בן שמעון יש לו שו"ת ומצור דבש בסימן י'… כל דבריו הם מסביב נקודה אחת: "האש נמצא בתוך חוטי החשמל. האש בתוכם היא אש מצויה מוכנה, ואין כאן איסור מוליד כלל"… אבל פלא, כנראה הסבירו לו דברים לא נכונים, מה האש בתוך הקיר? זה זרם בסך הכל… זה לא דווקא אש שמה… הביאו את הפוסקים האלו, וכולם דחו אותם… היום כולם מודים שאסור, הבעיה היא שיש כמה שוטים… שאומרים להם כן, תדליקו את המיחם, ה' יסלח להם, איפה יראת השמים שלהם?.. החשמל ביום טוב זה אסור".

וכן הרב דוד יוסף ביום 25.5.20 בערוץ היו טיוב של ישיבת יחווה דעת (שם כינה אותנו "קלי דעת") טען כך:

"באו כמה קלי דעת והתחילו להגיד שאפשר לעשות זום… שבליל הסדר זה אפשרי… אפילו שכשאתה מדבר יש פה מוליד זרם חשמלי מסויים… יש פה וודאי מוליד דרבנן יש פה כל מיני בעיות… עצם הדבר, אם אנחנו נתיר דבר כזה, אז היום יהיה זום, מחר יהיה טלפון סלולארי, ידברו בשבת, ואח"כ ה' ירחם לאן אנחנו נגיע".

נעשה סדר בעניינים, נברר את שיטת רבותינו חכמי המערב שהתירו חשמל ביום טוב בקציר האומר, ונוכיח שדבריהם תקפים גם היום. נדגיש כי ההיתר של רבותינו ניתן אך ורק לצרכי אוכל נפש ביום טוב (כלומר צרכים בסיסים של הגוף, כגון: הדלקת אור, תנור, מיחם וכד') ואין בו היתר כללי לשימוש בחשמל ביו"ט למטרות שאינן "אוכל נפש".

תנינא במשנה במסכת ביצה (פ"ד מ"ז): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מהמים". ובגמרא שם (לג ע"א): "מאי טעמא משום דקא מוליד ביום טוב".

הרמב"ם מפרש את כוונת הגמרא בעניין איסור מוליד ביום טוב, וכ"כ (הל' יו"ט פ"ד ה"א): "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות. כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא במים שמנידין אותם עד שידלק. או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

ועוד כתב הרמב"ם (הל' יו"ט פ"א ה"ה) וז"ל: "כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.

וכ"כ הרשב"א (בית מועד שער ב' פ"ו סי' ז'): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור ואפילו מכשירי אוכל נפש". 

וכן הבין מר"ן את פשט הסוגייא, כמו הרמב"ם והרשב"א, וז"ל: מר"ן (בית יוסף, או"ח סי' תק"ב):

"אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו' משנה בפרק המביא כדי יין (לג:) ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דקא מוליד והרמב"ם כתב בפ"ד שהטעם מפני שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב וכתב ה"ה שטעמו מפני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהרי דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א כדברי רבינו".

ודייק הרב רפאל אהרן בן שמעון (שו"ת 'ומצור דבש' או"ח סי' ט') מהרמב"ם ומהרשב"א הנ"ל: "על כן נתחכם רבינו (הרמב"ם) להחליף שם מוליד האמור בש"ס ולכתוב תחתיו להמציא אש אע"פ שענינם אחד לבל יטעה אותנו לשון 'מוליד' ונחשוב משפטו כדין נולד. והודיענו שטעם האיסור ההוא מפני שההמצאה הזאת היה יכול לעשותה מעיו"ט והוא טורח ביו"ט ללא צורך. וזה טעם האיסור לא זולתו. וכפירוש זה הכי מתפרשי בבירור דברי הרשב"א ז"ל דמתחילה נקט לישנא דש"ס דקאמר מפני שהוא מוליד והדר מפרש ותני ואפשר לעשותו מעיו"ט, ר"ל שזה טעם האיסור דמוליד שהוא מוליד היום מה שהיה יכול להוליד אתמול ולא שהם תרי טעמי. והכי מדוקדק בדבריו שלא נקט הרשב"א ועוד משום שאפשר לעשותו וכו' והכל טעם אחד הוא. והן הן דברי ה"ה שכתב שהטעם ההוא כתבו הרשב"א ויציבא מילתא בטעמא…".

וכ"כ הרב משה מלכה (שו"ת 'מקוה המים' ח"ו סי' כ"ט) וז"ל: "לפענ"ד אין שום טעם לאיסור זה, שאם מטעם נולד, כבר נפסקה הלכה דברי הרמב"ם ז"ל… ומשום טרחה ביו"ט, ומשו"ה הגבילה המשנה את האיסור בדברים שיש בהם טרחה יתירה, ולכן לא אסרה ההוצאה (מרשות לרשות) סתם. ועל כרחך שנתכוונה לומר דבדבר שאין בו טרחה – מותר, ואלו היו יודעים להם הני גפרורים, היתה מתירה אותם במפורש".

וכ"כ הרב יוסף משאש (שו"ת 'מים חיים' ח"א או"ח סי' צ"ד). "ומה גם דאיסור הוצאת אש מהאבנים וכו', אינו אלא איסור קל דרבנן לכתחלה, דבדיעבד אם הוציא מותר להשתמש בו כמ"ש לעיל. וא"כ נוכל לחלק בו בפשיטות, דדוקא נולד הנראה לעינים כהוצאת אש מהאבנים וכו' ומזכוכית לטושה וגם יש בו טירחא ומעשה רב שמחכך בחוזק יד אבן עם אבן וכיוצא עד שמוציא האש, וכן ההיא דזכוכית לטושה, יש בו צער ההמתנה שעומד וממתין אמתי תוציא הזכוכית השלהבת ותדלק הפתילה, וצער ההמתנה גדול מצער הטירחא כידוע לבעל הנסיון, בזה הוא דאסרו רבנן לכתחלה, אבל בנידו"ד גם אם נעלים עין מהאמת ונחשבהו נולד, מ"מ הוי נולד שאינו נראה לעיניים, ונעשה כלאחר יד וא"כ וודאי שרי ללא ספק ".

אם כן יוצא שרבני משפחת יוסף לא ירדו לעומקה של סברת רבותינו בעניין היתר השימוש בחשמל ובגפרורים ביו"ט, וטענתם שההיתר הנ"ל נובע מטעות בהבנת המציאות, מופרכת לחלוטין. שכן, סיבת ההיתר היא הבנת הסוגייא במסכת ביצה, ופסיקת ההלכה בעניין זה על פי הרמב"ם. כלומר, אין להבין איסור מוליד באש ביום טוב, במובן של יצירת אש חדשה, אלא הכוונה היא שדווקא אש שאינה מצויה ונדרשת טרחה כדי להמציאה, אסורה מדרבנן. אך, אם קיימת תשתית מוכנה שללא כל טרחה ניתן להוציא ממנה אש אין איסור כלל, שהרי הבערה הותרה ביום טוב! וחכמים גזרו רק במקרים בהם יש טרחה, כדי שלא יתבטל משמחת יום טוב. ולכן גם שימוש בגפרורים, שבשפשוף קל יוצאת אש, מותר. וכן שימוש בחשמל מותר ביום טוב, ללא קשר להבנת המציאות ולסגירת מעגל חשמלי, שכן קיימת תשתית מוכנה ובנקל בלחיצת כפתור מדליק את החשמל. ועוד הוסיף רבי יוסף משאש, שמוליד שייך אך ורק בדבר הנראה לעיניים, והולדת זרם חשמלי בחוט החשמל (גם אם הוא פועל יוצא מסגירת מעגל חשמלי) אינו דבר שניתן להגדירו כמוליד כלל ועיקר.

ויה"ר שזכות רבותינו חכמי המערב תגן עלינו, ונזכה להעמיד האמ"ת על תלה, ולהחזיר עטרה ליושנה.

בברכת התורה,

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א

פאס וחכמיה

אנשי דבדו כולם מתיחסים למגורשים מן אשביליא, ומשפחת הכהנים היא המשפחה המרובה באוכלוסין שבעיר, וכולם מתכנים סקלי, גימטריא צדוק אומרים שהם מצאצאי צדוק הכהן. וזה שם הסוג, ויש להם שמות פרטיים להבדיל סניפיהם. ומשפחת בן חמו גם היא מרובה באוכלוסין. ומשפחת מרציאגו הם העשירים שבעיר לעת כזאת, ויש עוד משפחת בן סוסאן ומשפחת מרעילי, ומשפחת בן צולטאן, ולא עוד. והם בארצם משפחות מתגרות זו בזו לפרקים. ה׳ ישפות שלום מתמיד. וכבר כתבנו למעלה כי הרבה מהם באים ומתישבים פה פאם יע״א.

שלחתי אחר סופר אחד, ואמרתי לו להעתיק מספר זכירה של כתובות, יחס משפחות המיוחסות אשר שם, וזה נוסח מה שהעתיק, וכלם מן המגורשים נ״ן. רועה ישראל, אחד מדברי הדור והדרו, הדר׳א דקרת׳א, שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, דתיל חטאין, ספרא רבה ויקירא, הולך תמים ופועל צדק, גדול המעשה, מעשה רב, לחזק את בדק בסבר פנים יפות, וחכו ממתקים, מטה כלפי חסד, כולו מלא חסדים, הגזבר הנאמן, כרכא דכולא ביה, החכם השלם והכולל, בישראל להלל, הדו״מ (הדיין ומצויין) ורב טוב לבית ישראל, כמוהר״ר רפאל הי״ו, בן פרי צדיק עץ חיים החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, מעין המתגבר, כלל גדול בתורה, בר אבהן ובר אוריין, כמה״ר שלמה זלה״ה, בלא״ץ (בן לאותו צדיק) כרכא דכולא ביה רב טוב לבית ישראל, הרב הכולל, הן ערכו מי ימלל, חסיד ועניו, בישראל גדול שמו, עצו״ר (עצום ורב) הדו״ט כמוהר״ר רפאל זלה״ה, בלא״ץ יס״ע אבנ׳ר בן נ׳ר, צדק ומשפט מכון שבתו, רב משרשיא, אילן ששרשיו מרובין, דמי לבר אלחין, אינו אלא שרף, תלמוד גדול ומעשה, מצות מצות ריבה, הרב המובהק, ואח לברק, סוה״ר הדו״ט כמוה״ר שלמה שמואל זלה״ה, בלא״ץ יס״ע שש ועושה צדק, איש חיל רב פעלים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מר בריה דרביגא, כתר תורה ולומדיה, ממארי מדות, עושה צדקות, איש אלקים קדוש הוא, הדומ״ץ כמוהר״ר רפאל עובד זצ״ל, בלא״ץ יס״ע אזר ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו, פטיש החזק, עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, סוה״ר עצו״ר מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, שמו נודע בשערים, גוזר ים החכמה לגזרים, מופלא שבסנהדרין, חסידא קדישא ופרישא, אבן הראשה, נהורא דשמשא, ראש גולת אריאל, הרב הגדול, מעוז ומגדול, הגאון המפורסם, מורינו ורבינו, מוהר״ר יעקב זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע מר קשישא חסידא קדישא ופרישא, המקובל האלקי, אור ישראל וקדושה נזר אלקים על ראשו רבן של חסידים, חכם חרשים, קדש קדשים, אור נערב, נר המערב, המאור הגדול, מופלא שבסנהדרין, פטיש החזק, עמוד הימיני, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, סבא דמשפטים, הרב הגדול מעוז ומגדול, מוהר״ר ראובן זצוק״ל, בכה״ר דחיל חטאין ועביד טבין, פרי צדיק עץ חיים, גזע ישישים, החכם השלם כהה״ר יעקב ז״ל, בן איש חיל רב פעלים, תם וישר ירא אלקים, וסר מרע, החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, עט״ז (עטרת זקנים) כמוהר״ר משה ז״ל, בלא״ץ יס״ע ראש גולת אריאל, פטיש החזק, עמוד הימיני אור נערב נר המערב, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, אבן הראשה, נהורא דשמשא, סבא דמשפטים, צדק ומשפט מכון כסאו, הצבי ישראל, זבח השלמים אשר לה' קדיש יאמר לו, הרב הגדול, מעוז ומגדול מוהר״ר יצחק זצוק״ל הי״ן בלא״ץ יס״ע המאור הגדול מעוז ומגדול, אבן הראשה,

נהורא דשמשא, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים חכם חרשים, קדש קדשים, זקן ונשוא פנים, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, מוהר״ר משה הנקרא אברהם העברי, זצוק״ל, המכונה אבן צור.

הערת המחבר: נראה שזה האחרון נאנס בספרד כאחד המרנים האנוסים או… לפאס נתגייר וחזר ליהדותו, וכאלה רבים מצאנו בין גולי ספרד כידוע. וכידוע שמרבית הבאים לאפריקא היו אנוסים בספרד ובאו לאפריקא לחזור ליהדותם, ובודאי שגם זה כמוהם. ולכן נק׳ אברהם העברי כמובן, ואולי הוא שזכר ר״י סמכרי שהלך אח״ך לאלכסנדריא. ימ״ט.

פרי צדיק החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הגזבר הנאמן, צנצנת המן, כמהד״ר שלמה יס״ט, (יהא ספיד, טב) בכ״ה השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, כמוה״ר משה ז״ל, בכה״ח השלם והותיק, גזע ישישים, זקן ונשוא פנים, כמהר״ר שמואל ז״ל, בלא״ץ החכם השלם והכולל, אין גומרין עליו את ההלל, נחל נובע מקור חכמה, הדו״מ כמוה״ר מנשה זלה״ה , בה״ח השלם והכולל כהה״ר שמואל ז״ל, בה״ח השלם והכולל, אין גומרין עליו את ההלל; כמוה״ר מנשה זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל; אין גומרין עליו את ההלל; עט״ז (עטרת זקנים), יראת ה׳ היא אוצרו, בר אבהן ובר אוריין הדו״ט כמוהר״ר אברהם זלה״ה בלא״ץ אביר הרועים, רבה רעמיה, מדברנא דאומתיה, חריפא סכיניה, ומחדדן שמעתתיה, הרב הגדול, מעוז ומגדול, הדו״מ מוהר״ר שאול זלה״ה, בלא״ץ יס״ע, אור ישראל וקדושו, נזר אלהיו על ראשו, הרב הגדול מעוז ומגדול, סבא דמשפטים, זקן ונשוא פנים, מוהר״ר סעדיה זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע המאור הגדול, מעוז ומגדול, הרב המובהק והמופלא, וכבוד ה׳ מלא, שר צבא ישראל, ראש המדברים והמורים דגל התורה הרים, סוה״ר שמו נודע !בשערים, מוהר״ר שמואל זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול; מעוז ומגדול, הרב הכולל, חן ערכו מי ימלל, סבא דמשפטים, מוהר״ר סעדיה זצוק״ל; [בלא״ץ מקור מים חיים, עט״ז הרב הכולל; חן ערכו מי ימלל, מוהר״ר שמואל זלה״ה] (בה״ח השלם בכה״ר מימון ז״ל, בה״ח הצבי ישראל, זבח השלמים אשר לה״, קדוש יאמר לו, הוא הראש אבי התעודה בכה״ ר שמואל ז״ל) [בלא״ץ הרב המובהק ואח לברק, גאון עוזנו ותפארתינו, זבח השלמים אשר לה׳ קדוש יאמר לו, הוא הראש אבי התעודה המקדש שמו יתברך ברבים, כמוהר״ר מימון זצוק״ל הי״ן, בלא״ץ החכם השלם הצבי ישראל, רבן של חסידים, נר ישראל, עמוד הימיני פטיש החזק, אריה דבי עילאי, גוזר ים החכמה לגזרים, הרב המופלא, גדול אדוננו, זה סוה״ר הדו״מ כמוהר״ר שמואל זצוק״ל].

עד כאן נמצא כתוב בספר זכירת הכתובות שמעתיקים ממנו יחס, ומכאן ואילך הוא קבלה ביד זרעם. ואמר כמוה״ר יצחק אבן דנאן הי״ו לסופר ששלחתיו להעתיק תשלום יחוסם מספר אחד כתב יד שלנו העתיקום. ובספר פאר הדור סוף שאלה רכ״ה כתוב בזה הלשון, אני סעדיה בר מ״ר (מורי רבי) מימון ב״ר משה בר מימון  בר כבוד החכם הדיין רבי משה  בר מימון זלה״ה אבן דנאן, וזמן הכתוב ההוא שנת רמ״ה בעיר גראגאטא קודם הגירוש והם הנוספים כאן כסדרן בתוספת אחד. בלא״ץ יס״ע הרב המובהק ואח לברק, המאור הגדול, גדול מרבן שמו, פום ממלל רברבן סוה״ר מוהר״ר מימון זצוקלה״ה, בן לאו״ץ הרב הגדול מעוז ומגדול; גאון עוזנו ותפארתינו הרב המפורסם הגאון הדו״ט (הדיין ומצויין) כמוהר״ר סעדיה זצוקל״ה בלא״ץ הרב המובהק ואח לברק, סוה״ר מוהר״ר משה  זצוק״ל, בלא״ץ גאון עוזנו ותפארתנו הרב הגדול מעוז ומגדול, סוה״ר מוהר״ר משה זצוק״ל בלא״ץ הרב הגדול מעוז ומגדול, זהרא דשמשא הרב המפורסם, נר המערב, הגאון המופלא מהוד״ר מימון זצוק״ל, בלא״ץ מאור הגולה נס התעודה ודגלה, לא יעדכנו פטדת כוש זהב וחוילה, מופלא שבסנהדרין, גדולה וקטנה, רעיא מהי־ מנא, פטיש החזק, עמוד הימיני, לא יערכנו כל אבן יקרה ופנינים, האי תנא קאי בין הרים, ארי במסתרים, שומעו הולך מסוף העולם ועד סופו, ושמו נודע בשערים, חוקיו ומשפטיו לישראל, להורות להם תורה ומצוות ומשפטים, ישרים, זיו כבודו והודו מאיר לארץ ולדרים, הגאון המפורסם, גוזר ים החכמה לגזרים, גדול אדוננו, הודינו והדרנו, רבה דעמיה מדרבנא דאומתיה, רכב ישראל ופרשיו הדו״מ מרנא ורבנא מוהר״ר משה זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ זה סיני גאון עוזנו ותפארתנו, הגאון סוה״ר הדו״ט מוהר״ר מימון זצוק״ל. המכונה אבן דנאן.

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א

עמוד 142

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

כתר קדושה

* חתנו ר, שלמה דא אבילא

ר׳ אליעזר לא השאיר בנים אחריו, רק בת אחת מרת דונא, שנישאה לבן אחיו ר׳ משה זצ״ל, הרי הוא הגאון הצדיק, ר׳ שלמה דא אבילה, מחכמי ארבאט.

ר׳ שלמה היה תלמיד חכם מופלג, וכאביו, התברך גם הוא בעשירות מופלגת. במשך ימי חייו השקיע מאמצים רבים להוציא לאור את חבורי חמיו הגאון, לחברם דף לדף ולהכינם לדפוס. הון רב בזבז על כך, עד שעלה בידו להדפיסם בליוורנו בסביבות שנת תק״מ ותקס״ו.

ר׳ שלמה היה מקורב מאד למלך מרוקו מולאי מוחמד, אשר החשיבו מאד בגלל חכמתו ופקחותו, אך לא מעט גם בשל עושרו הרב. ר׳ שלמה מצידו, הרבה לנצל מעמד זה לטובת אחיו, ופעמים רבות הושיעם בעזרת קשריו עם חצר המלוכה.

אולם למרות שמלך זה בדרך כלל הטה חסדו ליהודים, ונחשב ל״אוהב ישראל״, בכל אופן המלצתם של חכמינו זכרתם לברכה: ״אל תתוודע לרשות״ (אבות א,י), תקפה גם למלך חסד זה. כדרכו של עולם, קנאת בני ישמעאל גברה, ולאחר תקופת מה, דברי השטנה של כמה משונאיו שלטשו עין חומדת על ממונו, מצאו אוזן קשבת אצל המלך. בשל כך התנכלו לו אנשי המס, ובהזדמנות שללו מאתו בתואנות שוא, אניה מלאה סחורה משובחת. מאותו זמן ואילך התרחק ר׳ שלמה מבית המלוכה.

אכן, למרבה הצער, זה היה מאומה לעומת מה שנכון לו. בשנת תק״ן, התחלפו המשמרות בבית המלוכה, ובנו של מולאי מוחמר, העריץ מולאי אליאזיד, תפס את רסן השלטון. אליאזיד נטר שנאה ליהודים עוד מימי אביו, וכאשר עלה לשלטון התנפל על שנואי נפשו, חסרי הישע, כחיה צמאת דם. באכזריות נוראה הרס וקעקע מן היסוד קהילות רבות במרוקו, כאריה מוכה רעב עבר מעיר לעיר במדינת מלכותו, והשמיד את קהילות היהודים אחת אחר השניה. כך הגיע גם לארבאט, מקום מגוריו של ר׳ שלמה, ומלבד מעשי ההרג, שלל גם את רכושם של יהודים רבים, ובכללם גם את רכושו העצום של ר׳ שלמה, אשר יצא נקי מכל נכסיו.

שלשת בניו של ר׳ שלמה

שלשה בנים נולדו לר׳ שלמה, האחד: אור הגנוז, הרב המובהק, מוכתר בקדושתו בתורתו וביחוסו, צדיק תמים, רבין חסידא, החכם השלם, הדיין ומורה, חסיד ועניו, ר׳ שמואל דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ שמואל היה גאון מובהק, וכיהן כדיין בעירו יחד עם גיסו הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל בעל תוקפו של יוסף, ועם אחיו הגאון ר׳ משה דא אבילה. עם זאת עמד גם בראשות ישיבה בעירו.

ר׳ שמואל חיבר פירוש על כל הש״ס בכ״ב קונטרסים. אחד מהם בשם ״עוז והדר חידושים על מס׳ שבועות ע״ז והוריות, נדפס יחד עם ספרו של גיסו – תקפו — יוסף ח״א (ליוורנו תרט״ו) – בסופו. חידושיו נכתבו בקיצור נמרץ, וניכרת מתב היטב גדולתו וחריפותו העצומה של הגאון המחבר. מביא הספר לבית הדפוס – ר׳ אברהם אלמאליח (ממשפחת המחבר, אך לא מזרעו) מספר בהקדמתו, כי ראה את כל כ״ב הקונטרסים בבית החכם הותיק רודף צדקה וחסד ר׳ יוסף אלמאליח (בן ר׳ עמרם, בנו של בעל ״תקפו של יוסף״) במוגאדור, וכן ביד תלמידו ר׳ יוסף מלכה.

השני: היה ״הדיין המצויין, הרב הכולל, בישראל להלל״, ״מורה צדק, ומרבה תורי בישראל״, הגאון ר׳ משה דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה כיהן בדיינות לצד אחיו הגאון ר׳ שמואל, והגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תוקפו ש­ל יוסף, כאמור לעיל. גם ר׳ משה עמד בראשות ישיבה בעירו (ישיבה נפרדת משל אחיו), וטרח רבות להעמידם על דרך האמת בנתיבות התלמוד.

מלבד בניו הגאונים ששקדו על תלמודם בבית מדרשו, נמנה על תלמידיו גב הגאון ר׳ יצחק צבע זצ״ל, אשר חיבר ספרים רבים, והוא שהדפיס בשאלוניקי אה הספרים חסד ואמת מהגאון ר׳ אברהם פינטו זצ״ל, ושערי בינה ומקום בינה מרבינו הגאון ר׳ יעקב פינטו וחבריו זצ״ל, כמסופר בפרק הקודם.

בניו של ר׳ משה היו, החכם השלם הגאון ר׳ יוסף דא אבילה זצ״ל, שהביא לדפוס את הספר של אבי זקנו, שו״ת באר מים חיים. והגאון ר׳ יהודה דא אבילה זצ״ל, הנודע בחסידותו. בתו של ר׳ יהודה, מרת סולטאנה, נישאה לר׳ עמרם אלמאליח בנו של ר׳ יוסף בעל ״תקפו של יוסף״, ובניהם היו ר׳ יוסף אלמאליח ממוגאדור, ור׳ יהודה אלמאליח, שמימנו את הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״.

הערת המחבר: בספר מלכי רבנן דף צד בערכים ר׳ משה דאבילא הב׳ והג׳ נפלו כמה שיבושים. כי המובא שם שר׳ משה השני נפטר בט״ב שנת תפ״ה, לא יתכן, משום שזקנו רב אד״א נולד בתע״א, ואיך הוא נפטר בתפ״ה. וכנראה השתרבבו לשם שורות מערכו של ר׳ יעקב דאבילא בנו של ר׳ משה הא', כי הוא נפטר בתאריך זה כמ׳׳ש בנר המערב עמוד רז ובמלכי רבנן דף סז. עוד הביא שם שהיו ר׳ משה הב׳ ור׳ משה הג', ובערך ר׳ משה הב׳ כתב שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני והיה מרבני רבאט וסאלי, ובר׳ משה הג׳ כתב שהיה בזמן אחד עם ר׳ שמואל ושניהם חתמו על פס׳׳ד אחד. ומנין לו שהיו שנים, ולכאורה הדברים מוכיחים שהוא השני והוא השלישי אינם אלא ר׳ משה אחד, שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני, ובנו של ר׳ שלמה, ונכדו של רב אד״א, והוא ואחיו היו דיינים יחד בעירם סאלי וחתמו עם ר׳ יוסף אלמאליח יחד על פס״ד, וככל הנראה מהאמור בספר נר המערב עמ׳ רפב. ואולי נשמט שם ר׳ משה דא אבילא אחיו של רב אד״א, אביו של ר׳ שלמה דא אבילא, וזקנו של ר׳ משה המדובר שם. כי באמת ר׳ משה זה נשמט מספר מלכי רבנן, וזה תמוה, ואולי התערבבו שם השמות והשורות.

השלישי: היה שמו כשם רבו ״החכם השלם והכולל, פלפלא חריפא״ הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה (השני). אודותיו נודע לנו מתוך הקדמתו של ר׳ יוסף דא אבילה בן אחיו ר׳ משה לספר מגן גבורים ח״ב. לפי האמור שם ר׳ אליעזר נמנה על חברי בית מדרשו של אחיו הגאון ר׳ שמואל.

בסיפור השתלשלות הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״

להדפסת הספרים נפלאים: ״תקפו של יוסף" ו״עוז והדר" – קדמה השתלשלות דברים מעניינת, כפי שמספר ר׳ אברהם אלמאליח – המביא לבית הדפוס. השגחה עליונה ניווטה אותו בכל שעל. רוחם של הצדיקים מחברי הספרים, חפפה עליו מלמעלה, והיא שהובילה להדפסתם לבסוף בכרך אחד. ואלו דבריו:

בשנת תקפ״ג, לאחר פטירת הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״, חפץ בנו ר׳ עמרם להעלות את ספרו של אביו על מזבח הדפוס (המדובר הוא בחלק הראשון של הספר, חלקו השני יצא לאור בשנת תקפ״ג, זמן קצר לפני פטירת המחבר).

באותם ימים היתה הדפסת כל ספר עולה הון רב, ובפרט לבני מרוקו אשר מחוסר בתי דפוס בארצם, נאלצו לנדוד בדרך כלל לליוורנו שבאיטליה כדי לקצור את פרי עמלם ויגיעם.

לאחר שקיבץ את הסכום הדרוש לכך, ביקש ר׳ עמרם לגשת להדפסת הספר, וכבר בשנת תקפ״ד היה ערוך לכך, כפי שמעידה הסכמת רבני טיטואן שניתנה בשנה זו. ככל הנראה, מסיבות שונות, מלאכה זו כבדה עליו, ולפיכך הטיל אותה על כתפי קרובו ר׳ אברהם אלמאליח, מתוך תקווה כי הוא ישכיל להוציא את הספר לאור במהרה. ר׳ אברהם נטל על עצמו בשמחה רבה משימה זו, שכן ראה בה אפשרות לגמול מעט טובה עם שאר בשרו – מחבר הספר – הגאון ר׳ יוסף, על אשר בהיותו ילד והתייתם מאביו (שנקרא ג״כ יוסף), אספו אל תוך ביתו, האכילו, השקהו, וגדלו על ברכיו בכבוד וברחבות שנים רבות.

אולם, רבות מחשבות בלב איש. מאורעות התקופה, יחד עם צרות רבות שסבבו את ר׳ אברהם, מנעו ממנו מלקיים את אשר הוטל עליו, וכך נדחתה הדפסת הספר שנה אחר שנה. עד שלבסוף, באחת המלחמות הכבדות שהיו סביב עירם, כאשר ידם של התוקפים גברה, ותושבי העיר נסו על נפשם, נכנסו האויבים לעיר, בזזו ושללו אותה, ויחד עם שללם נטלו גם את כתב היד של הספר ״תקפו של יוסף״.

צער רב הצטערו ר׳ עמרם ור׳ אברהם על אובדן הכתבים היקרים. ר׳ עמרם מיאן להתייאש, וביקש מר׳ אברהם שיסתובב לתור אחריהם בכל מקום אפשרי, על מנת לפדותם מיד הבוזזים בכל הון שבעולם. ר׳ אברהם חיפש וחיפש, והעלה בידו חרס. כך עברו שנים רבות, קרוב לשלושים שנה.

והנה, ביום בו נפטר ר׳ עמרם, נמצאו הכתבים בדרך פלא. איש לא ידע להסביר איך וכיצד, אך עובדה, הכתבים נמצאו!

שמחת בני המשפחה רבתה מאד, ובנו של ר׳ עמרם – ר׳ יוסף, שהיה שר ונגיד, מחשובי עירו – מוגאדור, ומפורסם לטובה בכל האזור, נטל על עצמו את העול הכספי הכבד הכרוך בהדפסת הספר. אליו הצטרף אחיו ר׳ יהודה, ויחד הטילו שוב את ביצוע המשימה על כתפי קרובם ר׳ אברהם. ר׳ אברהם הזדרז, ויצא תיכף ומיד לליוורנו, לשם הדפסת הספר.

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 146

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ד: נשים פונות לממשל ולסולטאן

אישח שפנתח לשר בבקשה לשחרר יהודים ממאסרם (1792-1790)

בימי הסולטאן העריץ יזיד בן מוחמד (שלט בשנים 1792-1790) שלח הסולטאן בשנת 1792 את אחד מהשריפים לאסור שלושה יהודים מראשי הקהל, שהיו חשודים בכך שהם מחזיקים בכספו של החזן, בבא מרדכי אשריקי, יועצו של מוחמד, אביו של יזיד, שנשרף בפקודתו של יזיד. אלה הודו תחת לחץ, שהכסף בידם. לאחר מכן אסר יזיד את נכבדי היהודים והחכמים, שהוכו כדי לסחוט מהם כסף. חלק מהאנשים כבר שילם, עד שיאקות, אישתו של נגיד הקהל, יוסף בן עטיאה, הלכה לשר בפאס, ששמו אלגנימי, שהיה בעל השפעה על יזיד, וסיפרה לו על תעלולי האיש וביקשה שיבוא לחלצם. האיש הוכיח את העריץ, וכאשר הדבר לא הועיל פנה אלגנימי ליזיד. זה ציווה לשחרר את היהודים ממאסרם, והם לא נאלצו עוד לשלם את הממון(טולידאנו, תרע״א, 175. על תקופה זו: בניהו, תשנ״ג, 172-157).

אישה שפנתה לווזר ונענתה (1858)

מסעודה, אלמנת שלמה קורקוס, כתבה לווזיר אל־טייב בן אל־ימאני, וזיר ושר החצר בין השנים 1869-1820, בימי הסולטאנים סולימאן השני(1822-1792), עבד ארחמאן השני (1859-1822) ומוחמד הרביעי(1873-1859). מטרת פנייתה הייתה כנראה לשכך את רוגז השלטונות לאחר שבנה, אברהם קורקוס, קיבל את תפקיד סגן הקונסול של ארצות־הברית במוגדור. מכתבה לא פורסם. פורסמה רק תגובת הווזיר ב־27 באוגוסט 1858, שאישר את קבלת מכתבה, שבו הזכירה את שני בניה, אברהם ויעקב. הוא הרגיע אותה והביע את הוקרתו לבניה ולאביהם, בעלה המנוח, שנפטר בגיל מופלג. הווזיר שיבח את משפחתה ואותה וציין, כי ״את עבורנו היקרה ביהודיות״. נראה שציפה לתגובה ממנה שכן כתב: ״בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך אין בכך כלום. אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך״ (אביטבול, תשל״ח, מס׳ 3; תשנ״ד, מס׳ 12).

אלמנות שפנו למושל ולסולטאן לאחר שבעליהן נהרגו

יהודים, שהלכו מעיר לעיר עם סחורות, מהם רוכלים שמכרו לכפריים, היו נתונים לסכנת שוד ורצח. לעתים נהגו לתת סחורה בהקפה וכעבור זמן באו לגבות את התשלום. היו מקרים, שבעקבות התערבות גורם ציבורי או דיפלומטי נעשו צעדים לתפוס את הרוצחים או להעניש את תושבי הכפר שממנו יצאו הרוצחים, או שהיו סמוכים למקום האירוע. לעתים ניסו אלמנות הנרצחים לפנות למושל או לסולטאן בבקשה לקבל פיצויים, אך לא

תמיד עלה הדבר בידן. הדבר מעיד על יזמתן של הנשים, שניסו לקבל את המגיע להן. על פי השריעה חובה לשלם כופר דם למשפחת הנרצח אם הוא מוסלמי (,1964 ,Schacht 186). על יהודי ש״קבל למלכות על דמי אחיו ההרוג ועל הנכסים שנטלו השוללים בשעת הריגתו״: מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן ק). כך גם במשפט הקאנוני, אולם אין בכך כדי לחייב אם הקרבן הוא ד׳מי(בורנשטיין מקובצקי, תש״ן, 97-78; 308-310 ,1973 ,Heyd). למרות זאת היו מקרים, שהסולטאנים פקדו לשלם פיצויים לאלמנת הנרצח היהודי או לבניו. ההחלטה הייתה תלויה במעמדו של הנרצח, בלחץ שהופעל על הסולטאן על־ידי גורם בעל משקל כגון שגריר של מדינה זרה בעקבות פנייה של אגודה יהודית באירופה.

התערבות דיפלומטית לקבלת פיצויים לאלמנה

דוגמה להתערבות דיפלומטית היא מכתב מה-16 באוגוסט 1877, שנשלח על־ידי ג׳והן דרומונד האי לווזיר הראשי, מוסה בן חאמד. במכתב צוינה יזמת הנציגים הזרים בטנג׳יר לפנות לווזיר לענייני חוץ, מוחמד ברגאש, כדי להביא את רוצחי שבעת היהודים במחוז לאראש לדין, שכן הרוצח היה ידוע. חוסר היענות יביא לדיווח אירוע זה ומקרים דומים של רצח לממשלות המיוצגות על־ידי השגרירים ולנקיטת אמצעים אחרים. הכותב, שהיה ידוע כידידו של הסולטאן, הציע לשלוח פקיד מטעם הסולטאן ללאראש לחקירת הנושא וציפה, שהסולטאן יורה על מאסר רוצחיו של בעל האישה המסכנה, שנשארה עם שבעה ילדים, וכן שיוענקו לה פיצויים מתאימים.

במקרים מסוימים של רצח יהודים לא שולמו פיצויים כלשהם והמשפחות סבלו ממחסור. כך אירע למשפחת הנרצחים בסאפי בשנת 1874 למרות פניותיו של שגריר בריטניה ושל אחרים.על שלושה מקרים כאלה סיפר קפטן בריטי, שנלווה אל שגריר בריטניה, ג׳והן דרומונד האי, בשנת 1880, בעת ביקורו אצל הסולטאן (178-179 ,1881 ,Trotter). גובה הפיצוי לא היה קבוע, אלא היה נושא למשא ומתן.

לעתים סירבו האלמנה או הבן לקבל את הסכום שהוצע להם. על פי ידיעה משנת 1875 סירב בנו של פנחס בר ששת, שנרצח ליד לאראש, לקבל מאה פרנק, שכן קבלת סכום זה הותנתה בכך שיוותר על תביעה כספית נוספת. הוא החזיר את הכסף ותבע, שהרוצח יעמוד לדין.

לעתים חייבה קבלת הפיצויים את האלמנה והיתומים לפנות לגורמים, העשויים לסייע בידם להשיגם, כגון להתדפק על דלתות שגרירים בטנג׳יר במטרה להפעיל לחץ על הממשל המרוקני(1884,72 .JC, 12 Dec). היו אלמנות שפנו למושל או לסולטאן, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה.

אישה שפנתה לשולטאן ולמושל עם מכתב מהטולטאן

יהודים, שיצאו למסחרם בכפרים, היו לעתים קרבנות של רצח לשם שוד. על פי מקור מסוף המאה ה־18 או מתחילת המאה ה־19, הנזכר על־ידי חכם שפעל ברבאט ובסלא, פנתה אישה בעלת יזמה לסולטאן ולמושל:

״אישה אחת, שהלכה וקבלה לפני המלך, ירום הודו, על שהרגו בעלה הישמעאלים באוהלי קדר ולקחו ממונו והסחורות שהיה מוכר שם ממון שהיו נושים בו בעלי חוב. וכתב לה המלך, שתלך לפני השר המושל בהם ויתן לה מאתיים מתקאלים דמי כופר בעלה. ובעלי חוב שנושים בבעלה, בעלי הממון, ילכו לפני השר ויפרע להם מה שנושים בבעלה. והלכה האישה לפני השר בכתב המלך שנתן לה, והיה דוחה אותה מיום אל יום ולא רצה לקיים מאמר המלך.״

לאחר מכן אמר לה, שלא יתן לה מאומה עד שתפטור אותו מבעלי החוב אך היא סירבה. הוא איים עליה, שאם לא תעשה כפקודתו יצווה להורגה. לבסוף נכנעה לרצונו (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן לא).

אישה שהתחננה בפני המלד לקבל את רכושה מבית אביה

במקור מאותו זמן מובא המעשה הבא:

מעשה בראובן, שהמיר לאונסו, והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו. כשמת בלא בנים נטל המלך ירום הודו כל ממונו טלטל וקרקע גם הבית שהייתה לו נטלה ממנו ועקלה ונתייעץ היורש של ראובן עם יבמתו הנזכרת לילך להתחנן לפני המלך על דבר הבית לאמור, כי לא נטלה כתובה מבעלה הקורין סד״ק (צאדק – כתובה בערבית). והמלך שמע תחנתה ונכמרו רחמיו עליה והחזיר לה הבית, כי אמרה שהיא מבית אביה ואף על פי שלא הועיל זה בדיני הגויים מכל מקום, באשר דבר המלך בידה זכתה עם כמה הוצאות ושוחדות מנכסי הנפטר, ועכשיו האישה טוענת שתטלנה לעצמה ואף לא תכניסנה ליבם כלל טענתה טענה או לא.״

כלומר: יהודי ללא בנים התאסלם, אבל בסתר שמר על יהדותו. כשנפטר לקח ממנו הממשל את כל רכושו, שכן על פי דיני האסלאם אין יהודים ונוצרים יורשים מוסלמי. היורש של היהודי הציע ליבמתו של הנפטר שתפנה למלך (אולי למושל) ותטען, שאת הרכוש שבידי בעלה קיבלה מבית אביה. המלך זיכה אותה ברכוש זה לפנים משורת הדין, אולם לאחר שהצליחה לקבלו סירבה לשתף בו את היבם. רבי רפאל בירדוגו דחה את טענתה, שאמנם דינא דמלכותא דינא ובדיניהם אין ישראלי יורש מוסלמי, אך האיש ״המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור״ לכן אינו נכלל בדינא דמלכותא דינא ״ובטעות נטל המלך ממונו״. החכם הגיע למסקנה, שהבית הוא של היבם ״ואין לאישה עליה אלא שיעבוד כתובה כשאר נכסי בעלה״(בירדוגו רפאל, תרנ״א חלק ב, סימן קיב).

אלמנה שפנתה למושל פעמיים וגורשה (1875)

ב־1 במרס 1875 פנתה ״אגודת אחים״ בלונדון(האגודה האנגלית המקבילה ל״כל ישראל חברים״, שנוסדה כ־11 שנים אחריה ומטרותיה היו דומות) למשרד החוץ הבריטי בדבר מקרים מספר של רצח יהודים. אחד מהם היה האירוע הבא: סוחר יהודי בקוראלים בשם מסעוד צבאג, שהיה עם משפחתו באלקסר אלכביר (כ־40 ק״מ מזרחית ללאראש), פותה על־ידי ערבים מכפר, השוכן במרחק של כשעה מלאראש (לחוף האוקיינוס, כ־80 ק׳׳מ דרומית לטנג׳יר) לבקר בכפרם, ושם נשדד היהודי ונרצח. כל המאמצים לגלות את גופתו עלו בתוהו. הרוצחים נהגו לטשטש כל סימן לרצח והעלימו את הגופות באמצעות השלכת גופות קרבנותיהם לבאר וסתימתה או שריפת הגופה והרחקתה מאזור מגוריהם כדי למנוע הטלת עונש קולקטיבי על המתגוררים באזור הפשע. אלמנת הנרצח פנתה למושל העיר לאראש לעשיית דין צדק: לאיתור הרוצחים ולהענשתם. הרוצחים נמצאו ושוחררו לאחר תשלום קנס בסך 500 פרנקים, שנקבע על־ידי המושל. האלמנה פנתה למושל שוב כדי לקבל פיצויים וסיוע, אך גורשה על־ידי חייליו.

גורל דומה היה גורלה של אימו של עיוש בן מלכה, שהולקה בשנת 1888 בפקודת מושל אמיזמיז. היא ביקשה מהמושל רחמים על בנה אך לא נענתה וגם בה התעללו החיילים.

אלמנות שדרשו פיצויים מהסולטאן(1884-1878)

ב־27 במרס 1878 כתבו ארבעת מנהיגי קהילת מוגדור לשגריר הבריטי במרוקו, ג׳והן דרומונד האי, מכתב בקשר לרצח יהודי בשם בנישתי ושוד סחורתו. הכותבים עזרו לאלמנה להשיג הוכחות לרצח באמצעות נוטריונים ציבוריים, המאושרים על־ידי הקאדי. לאחר מכן הלכה האלמנה למראכש, התלוננה בפני הסולטאן ודרשה פיצויים על רצח בעלה ועל רכושו. עד לאותה עת לא נמצא לסוגייה פתרון מניח את הדעת, ואין תקווה להגיע לפתרון. החותמים היו חזן בשם אברהם בן עטר, השיח׳(הנגיד) יצחק צבאג, דניאל כהן ונשיא הסניף של ״כל ישראל חברים״ בעיר, יוסף סורגמאני. ב־10 באפריל 1878 כתב רוברט דרומונד האי, בנו של השגריר, שכיהן בתפקיד קונסול בריטניה במוגדור, לאביו בנושא זה. במכתבו דיווח, שהורה לתורגמן שלו, יעקב דה שמואל לוי, לחקור בנושא ולקבל פרטים נוספים. התברר, שהסולטאן הורה למושל מוגדור לאתר את מקום ביצוע הרצח (.

על פי מידע משנת 1880 פנתה אלמנת הנרצח, דוד מלול, לסולטאן ושני חיילים נילוו לחיפוש הרוצחים. שני ערבים חפים מפשע נתפסו. בסוף 1884 פורסם, שאלמנות של יהודים, שנרצחו חמש שנים קודם לכן, פנו לממשל לקבלת פיצויים.

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן –עמ' 37

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח

אהרן גימאני

א. מבוא

ספרות השו״ת היא מקור היסטורי חשוב לחקר חיי הקהילות ומאורעות התקופה. אף־על־פי שספרות השו״ת נכתבה בתור חומר הלכתי, אפשר להכיר דרכה גם את חיי היום־יום של הקהילות ולעמוד על אירועים היסטוריים שצוינו בה כבדרך אגב.

חכמים רבים במרוקו כתבו ספרי שו״ת, אבל רק מעטים זכו שספרם יודפס. אחד מהם הוא הרב יוסף אלמאליח, שפעל לפני כמאתיים שנה ושספר השו״ת שלו, שו״ת תקפו של יוסף, זכה להדפס. מתשובותיו של הרב אלמאליח עולים פרטים על פועלו של המחבר: על המקום והתקופה שבהם פעל, על בית הדין שלו ועל יחסו לחכמי דורו. מן התשובות עולים גם פרטים על מאורעות בחיי הפרט ובחיי הקהילה, מנהגים בענייני אישות, תקנות שונות וענייני עליות ושד״רים.

ב. המחבר ותקופתו

  1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

ספרו תקפו של יוסף הודפס בשני חלקים והוא כולל מאה תשעים ושבע תשובות שנכתבו במשך שלושים שנה. ר׳ יוסף אלמאליח נהג לציין בצד חתימתו בסוף התשובה גם את המקום ואת התאריך שבהם ניתנה. הסדר הכרונולוגי של התשובות בספר נשמר בדרך־כלל. חלקו הראשון מחזיק חמישים ותשע תשובות שניתנו בשנים תקמ״ח-תקס״ב(1802-1788); ובחלקו השני – מאה שלושים ושמונה תשובות מהשנים תקס״ב-תקע״ז (1817-1802). על־פי חתימת התשובות אנו למדים שעד שנת תקס״ח (1808) חתם הרב ברבאט, ומשנת תקס״ט (1809) עד שנת תקע״ז(1817) חתם בגיברלטר. רובן הגדול של תשובותיו נכתבו ברבאט.

המדפיס יעקב טובייאנא הזכיר בהקדמה לחלק השני רמז למקורו של שם החיבור תקפו של יוסף, וכך כתב:

מעין שופריה, הדבר אשר ישים אלהים בפי [במדבר כב, לח], לזאת יקרא [בראשית ב, בג] תקפו של יוסף [סנהדרין יט ע״ב], הוא נאה לשמו ושמו נאה לו. איידי דנפיש שיעוריה, רברבנותיה ושררותיה דמר נ״ר תקפו וגבורתו מהשרידים אשר ה׳ קורא [ע״פ יואל ג, ה]. עוד יצפו״ן לישרים [משלי ב, ז], שם רמ״ז והן מספר [ע״פ תהלים קד,כה] לענוותנותיה, תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז [סנהדרין יט ע״ב], שכבשו את יצרם המה הגבורים ברקים ולפידים.

בדבריו משבח טובייאנא את תוקפו ואת כושר הנהגתו של ר׳ יוסף אלמאליח ומשווה אותם להנהגת יוסף במצרים, ומכאן שמו הפיוטי של הספר.

  1. 2. בית דינו ויחסו לפסקים של חכמי דורו

הקהילה היהודית במרוקו ניהלה את ענייניה הדתיים בלא התערבות השלטונות. על־פי העולה מתשובותיו, היתה לדיין סמכות רבה בקרב חברי הקהילה, שבדרך־כלל נשמעו להכרעותיו. לעתים ציינו את תוקף פסק הדיינים, כמו בית דין הגדול בירושלים. ר׳ יוסף אלמאליח העיר שבתקופתו ישבו דיינים בדין לבדם, אף כי הוא צירף לעתים שני דיינים נוספים לשבת עמו בדין ובמקרים אחדים אף ציין את שמותיהם. כדיין נדרש למנהגי בתי הדין שקדמו לו ואף ציין שהלך בעקבותיהם. להלן עניינים אחדים שיש בהם ללמד על בית דינו, על אופי הנהגתו ועל יחסו לפסקים של חכמי דורו.

בשנת תקמ״ז(1787) נידון עניינם של הרב אליהו מאנסאנו ודודו הרב חיים בפני חכמי תיטואן. הרב חיים לא קיבל את פסק הדין אף־על־פי שהתחייב על כך מראש, והדיון נמשך שנים אחדות גם בפני חכמי פאס. במשפט חוזר שנעשה לרב חיים, לאחר שביקש את התערבותם של השלטונות כדי שיתאפשר לו להתדיין בפני דיינים אחרים, התקבלה פשרה אחרת, אבל זו לא יצאה אל הפועל בגלל פגמים שנתגלו בה. הרב אלמאליח ביטל פשרה זו, שנעשתה בסיוע הגויים, ואימץ את פסק הדין הראשון.

הערת המחבר: גם הפשר[ה] הזאת הג׳ שהיא קרובה ורחוקה שנעשית ע״פ הפשרה הראשונה זו אינה צריכה לפני ולא לפני ולפנים שהיא בטלה ומבוטלת מאליה ואין לה חלות כלל, יען שהאונס שבה היה אונס גלוי ומפורסם לכל באי שער עירו שאנסו אותו ע״י המלך ושריו להיות נדון בחזרה בבד״א [בבית דין אחר] שאינם מומחים, ובחרו להם כפי רצונם שניים קרובים ושייכים להם כדי שיחניפו להם, אחר שכבר נידונו בב״ד מומחים שקיבלוץם] עליהם בקוש״ח ונגמר הדין לפניהם… ועוד המציא לפנינו כתב ידם שהאחד מהם חתם עמו בע״ב [בעל ברחו] לחובתו אחר שהיה קרי בחיל שהדין עמו ואנסוהו ע״י משרתי השררה ובחירופין ובגידופין עד שחתם לחובתו וכר (חלק ב, סימן ח).

בתשובתו לדיון שהתקיים ציין הרב ששני הצדדים התחייבו מראש לקבל את פסק בית הדין בלא ערעור, כתוקף פסק בית הדין הגדול בירושלים, אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואפילו יחייבו את הזכאי ויזכו את החייב. עוד קיבלו עליהם השניים, שלאחר ההכרעה לא ישאלו בעניין בבית דין נוסף. כאמור, יצא הרב אלמאליח נגד הפשרה והעיר בהתרגשות:

וברוך ה׳ אשר מנענו היום מבוא בדמים להתחייב בדמי האיש הזה על לא חמס בכפו. ומן שמיא הוא דחסי עלן שנתגלו לנו הדברים על בוריין ועל שרשן באמיתות, כדי שלא תצא התקלה הזאת מתחת ידינו להתחייב וכו'. ועלינו להודות להלל ולשבח לשי״ת [לשם יתברך] אשר נתן בלב כהרא״ם [כבוד הרב אליהו מאנסאנו] לחזור בתר דינא והדרא ארע׳[א] והדרי פירי. [כלומר ביטול הפשרה. וגם אם נעשה המעשה על־פי הפשרה, המעשה בטל.] וקמי שמיא גליא שכמה פעמים החמצנו הדין וחזרנו עליו כמה פעמי[ם] כדי שלא יצא ב״מ [בר מינן] משפט מעוקל, עד יצא כנוגה צדקו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי השקר אין לו רגלים. וקושטא קאי, ואמת מארץ תצמח, והאמת יורה דרכו שהדין דין אמת, שהמודעה קיימ[ת] וחזקה כראי מוצק, והפשרות בטלות ומבוטלו[ת] והרי הן כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכל הקודם לקורעה ולשורפה ה״ז [הרי זה] זריז ונשכר ותעב״ט [ותבוא עליו ברכת טוב], כפסק הב״ד שקיבלום עליה[ם]. ורוב חכמי המערב שהם הרבים, רוב בנין ורוב מנין, שלפניהם נגלו כל תעלומותיהם, והתורה אמרה אחרי רבים להטות.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 50

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Gonen – Les Unités Spéciales de l'Autodéfense des Juifs en Afrique du Nord.

 

 

le-mossad

Gonen – Les Unités Spéciales de l'Autodéfense des Juifs en Afrique du Nord

"Je fais serment d'être prêt à tout moment d'exécuter les ordres de 1'organisation, dans le cadre De ma fonction, qui me seront transmis par mon Commandant. De même, je suis prêt à sacrifier mon temps, mes biens et même ma vie pour sauvegarder l'honneur de mon peuple, ses biens et son existence".

Introduction

Il est possible que l'histoire ne soit pas condamnée à revenir sur elle-même, et qu'arrivera un jour le temps de la paix absolue, mais c'est encore loin d'être le cas aujourd'hui. Bien au contraire, les périls sont partout dans le monde et tout caprice des autorités peut avoir des conséquences qu'il est difficile de prévoir. L'adage "Malheur aux faibles", non seulement n'a rien perdu de son actualité, mais est encore peut-être plus grave que par le passé. Rien dans le monde n'est définitivement stable: ce qui existe aujourd'hui peut être demain emporté par le vent.

L'expérience du passé – et plus particulièrement la catastrophe qui s'est abattue sur les communautés juives en Europe nazie – est la meilleure illustration que des modes de vie forgés à grande peine pendant des siècles, peuvent être emportés jusqu'à la racine par une mauvaise vague irrésistible. En ce sens, la situation des communautés juives depuis le début de l'exil et de la diaspora n'a jamais fondamentalement changé. La création de l'Etat d'Israël a certes provoqué un changement dans le sentiment, la sensation des juifs – mais la diaspora reste la diaspora, la minorité reste la minorité et la haine de l'étranger, en particulier du juif, demeure une haine. La logique de la renaissance de l'Etat d'Israël est avant tout d'avoir tiré la leçon de la réalité qui n'a pas changé depuis les débuts de l'histoire humaine.

Ces remarques ont été placées au début de ce chapitre pour éviter d'avoir à

expliquer et à justifier à nouveau par la suite pourquoi l'Etat d'Israël a éprouvé le besoin d'envoyer ses émissaires pour éveiller les juifs du Maroc à la nécessité d'organiser leur autodéfense.

Et encore quelques mots sur la discussion étemelle entre deux conceptions du monde. Pour les uns, l'autodéfense d'une minorité est impossible face à l'effondrement de régimes établis et à des spoliations arbitraires. Et au fond, de quelle force peut disposer une minorité face au déchaînement de forces de destruction infiniment plus puissantes – et plus particulièrement quand il s'agit du déchaînement ravageur de masses fanatisées, lancées dans le pillage et la tuerie?

Il est même possible que la petite minorité qui se lève pour se défendre éveille par son action les plus bas instincts de l'homme. Cette conception, défendue par beaucoup, est teintée d'une grande dose de fatalisme et ne mérite pas d'être discutée sérieusement.

Pour d'autres par contre, il est préférable de résister, de tomber les armes à la main. Et encore plus en temps normal – ou ce qu'on définit ainsi – qui lui – même n'est pas dépourvu de malheurs plus ou moins grands. Dans une telle situation les armes entre les mains des défenseurs sont déterminantes le juif doit s'y préparer à temps pour ne pas être l'éternel victime expiatoire. Avec les armes à la main et de la détermination, même une minorité peut imposer son désir de vivre. Une telle conception rejette toute forme de fatalisme. Bien au contraire, elle invite l'homme à prendre en mains son destin. C'est une telle conception de vie qui est à la base de l'existence de l'Etat d'Israël et son devoir est de la répandre dans les communautés de la diaspora.

La guerre d'indépendance des pays d'Afrique du Nord et les tensions internes dans ces pays annonçaient l'arrivée de changements décisifs. Ceux qui refusaient la politique de l'autruche pouvaient aisément prévoir la fin prochaine de la domination française.

Que ces pays obtiendraient l'indépendance pour laquelle ils se battaient, et qu'auparavant les désordres se multiplieraient, le sang coulerait et que les juifs se trouveraient comme toujours pris entre les deux feux. Si on veut porter contre l'Etat d'Israël des accusations sur ce qu'il fait ou sur ce qu'il ne fait pas, celle d'être intervenu avant qu'il ne soit trop tard dans ce pays, l'Etat d'Israël l'assumera avec joie. Plus encore, cette intervention préventive est une justification supplémentaire de son existence. La responsabilité pour le sort des juifs du monde, Israël l'assume – et continuera à l'assumer, tant que ces juifs le lui demandent publiquement ou discrètement – et elle ne peut être sujet à discussion. Les habitants de l'Etat d'Israël,

eux-mêmes en majorité des immigrants, n'ont aucune difficulté à comprendre le sens et la portée de cette responsabilité, incluant le devoir de rassemblement de dispersés et la responsabilité pour le sort des juifs où qu'ils se trouvent- les deux éléments qui ont permis la réalisation du rêve des générations. Et s'ils ne le comprenaient pas ce serait désespérer de leur bon sens. Quant aux citoyens nés et éduqués dans le pays, il leur suffit de réfléchir un peu pour comprendre aussi que sans cette responsabilité pour le sort des juifs du monde, Israël perdrait sa raison d'être.

 L'envoi d'émissaires israéliens en Afrique du Nord pour mettre sur pied des cellules d'autodéfense à l'heure de la montée menaçante des périls, était donc un geste naturel qui allait de soi. De même que l'envoi d'émissaires en Egypte, Syrie, Irak et même au Maroc au cours de la seconde guerre mondiale et à la suite. Ainsi que l'envoi de parachutistes dans les pays d’Europe occupés par les nazis. Le sens de la responsabilité qui avait animé les dirigeants du Yichouv a été hérité par les dirigeants de l'Etat d'Israël souverain – et de même que la récompense de celui qui remplit sa mission est le fait même de la remplir, l'Etat d'Israël aussi en est sorti récompensé.

Au milieu de l'année 1955, les premiers émissaires arrivèrent au Maroc (le lecteur doit avoir à l'esprit que ce livre ne traite que de l'époque 1955-1964 et non des époques précédentes). Bien que le Maroc fût encore sous protectorat français et espagnol, ces émissaires devaient travailler dans la clandestinité. Les autorités françaises n'ont pas été consultées quant à l'action d'agents israéliens sur le territoire marocain, ni demandé leur avis – qui sans aucun doute aurait été refusé de toute façon.

Il n'y a pas de statistiques précises sur le nombre de juifs au Maroc à l'époque, estimé à 230,000, la majorité habitant dans les grandes villes: Casablanca, Marrakech, Fès, Meknès, Tanger, Tétouan, dont entre 70,000 et 80,000 dans les villages et les petites villes. La question de la défense des juifs des grandes villes se posait en d'autres termes que celle des habitants des villages. Il est rapidement apparu que s'il était possible de trouver des solutions pour les grandes villes, il n'y avait pas de réponse satisfaisante pour les villages dispersés dans tout le pays et éloignés des grands centres.

Même en sachant d'avance que les possibilités d'autodéfense étaient de toute façon relativement limitées, il n'y avait aucune possibilité de l'organiser dans les villages reculés, souvent inconnus des juifs du reste du pays eux-mêmes. Sans la solution radicale donnée avec les années, la Alyah en Israël, ils seraient restés encore aujourd'hui à la merci du destin.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo

Gonen – Les Unités Spéciales de l'Autodéfense des Juifs en Afrique du Nord.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

תפילת הודיה של המיילדת במרוקו

אדוני החנון! כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי הלידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללה הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה, ופתח את ״חגורתך, ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את צערה ואל תקטוף אותה בדמי ימיה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת [= הרך שיצא בשלום מאמו], ותזכה [לראות את] הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן. הודיה מסורתית בערבית; בן שמחון, ענד 42-41.

פרסום ההודעה על לידת התינוק

מנהגים שונים רווחו בפרסום ההודעה כי נולד תינוק או תינוקת חדשים. בצנעא לאחר הלידה הכניסו לחדר היולדת כירה של חרס או של נחושת מלאה גחלי אש לוחשות, שעליהם הניחו כמה קמיצות ״מור״. ריח המור בישר לכל מי שעבר ברחוב שבאותו בית נולד תינוק. עוד על מנהג פרסום הלידה בצנעא מספר באופן חי הרב יוסף קאפח:

עם שיוצא הולד לאויר העולם מוסרים בני הבית את הבשורה זה לזה בלשון זו: ״פק אללה״(הושיע ה׳); מיד לאחר מכן מגייסים את כל בני הבית, גדולים וקטנים, ושולחים אותם אל השכנים, הקרובים והמכרים, כדי לבשר על המאורע; וכך מבשרים: המבשר מקיש על הדלת, ואחר שעונים ״מאן״(מי שם), קורא המבשר, אם היה בנה של היולדת, ״קד ולדת אומי״(כבר ילדה אמי); ואם היה אחר, אומר: ״קד ולדת פלאנה״(כבר ילדה פלונית); האשה שקבלה את הבשורה שואלת: ״מא ולדת״(מה ילדה?) ועל זה באה התשובה: ״ולד״ אם זכר, או ״בנת״, אם נקבה. מקבלת הבשורה מחזירה ברכה: ״גנה בעאפיתא״(שמחה לבריאותה). קאפח, עמ׳ 217.

אלפא־ביתא דבן־סירא

חיבור פסאודו אפיגראפי (הכותב ייחס אותו לבו־סירא, סופר מתקופת הבית השני) מתקופת הגאונים, שנכתב במתכונת של מדרש אגדה. הספר נחלק לשתי חטיבות. הראשונה עוסקת בתולדות בן־סירא, ומכילה קובץ סיפורים על נסיבות לידתו, על חינוכו ועל התמודדותו בחצר נבוכדנאצר מלך בבל. בחטיבה זו משוקעים הרבה סיפורי עם ומוטיבים מן הספרות העממית של עמי המזרח, כדוגמת אלף לילה ולילה, והיא חוברה ככל הנראה בבבל במאה התשיעית או העשירית. החטיבה השנייה היא אלפא־ביתא דבן־סירא – דיון בעשרים ושניים פתגמים, המסודרים בסדר אלפביתי ומיוחסים לבן־סירא. הדיון הוא בין עוזיאל ובין יוסף בן-עוזיאל, המוצגים כבנו וכנכדו של בן־סירא. חטיבה זו חוברה באחת מארצות האסלאם לא יאוחר מן המאה האחת־עשרה. הספר הודפס בעשרות מהדורות, והראשונה שבהן הודפסה כנראה בקושטא בשנת 1513. p הותקנה מהדורה מדעית: ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984.

סגולות ללידה טובה ולמקשה ללדת

"הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים".

בראשית ג, טז.

שיעור התמותה הגבוה של ולדות בארצות האסלאם, שבהן שיעור התמותה בשעת הלידה המשיך להיות גבוה גם במאה העשרים, הביא כאמור לחששות כבדים שליוו את בני המשפחה וקרוביהם עם כל לידה. מצד אחד, בזמן הלידה עומדים להיווצר חיים חדשים ולחזק את המשפחה, ומן הצד האחר, הן היולדת והן ולדה נמצאים ברגע קריטי הטומן בחובו סכנת מוות. על־פי אמונות עממיות רבות אירוע הלידה הוא זמן שבו חוברים יחדיו הכוחות השליליים והמזיקים למיניהם על מנת לפגוע בשני יצורים חלשים ופגיעים: האם וולדה. היהודים בארצות האסלאם, כמו שכניהם המוסלמים וכמו היהודים באירופה ושכניהם הנוצרים, ביקשו להתגונן באמצעים שונים מפני הפורענות המזומנת. בני כל דת פיתחו את שיטותיהם, אשר כמובן גם הושפעו זו מזו, לשם הגנה על היולדת וולדה. לפיכך פותחו אמצעי הגנה מסוגים רבים ומגוונים, אשר כל מטרתם הייתה להבטיח שהוולד יצא לאוויר העולם בריא ושלם, ושלא יאונה לו כל רע לאחר הלידה.

אף שבאמונות רבות בתחום זה דמו היהודים לבני סביבתם המוסלמים, הרי שאמצעי ההגנה שמקורותיהם במסורת היהודית היו נפוצים ביותר. על־פי המסורת היהודית הדמות ה״אחראית" יותר מכל מזיק אחר לתמותת תינוקות בעת הלידה היא לילית. הסיפור על לילית, המסביר את הצורך בקמיע שיגן מפניה ומפני כת משרתיה, מופיע במלואו לראשונה בקובץ המדרשים אלפא־ביתא דבן־סירא, שחובר כנראה בבבל בין שלהי המאה התשיעית לראשית המאה העשירית.

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

סיפור לילית והקמיע מתוך סיפורי בן סירא

באותה שעה באו ואמרו לאותו רשע [נבוכדנאצר]: בנך בן שמנת ימים נחלש. מיד אמ[ר] לבן סירא: מפני מה קטנים מתים בן שמונת ימים. א״ל [= אמר לו]: לילית הורגת אותם. [א׳׳ל]: ולאחר שהורגת אותם אין להם תקנה ? א״ל: איני יודע. א״ל: כשם שרפאתה עצמך ואותי רפא גם את זה ואם לאו עכשיו אקדר את מוחך [״.] מיד כתב לו [בן סירא] קמיעא בטהרה וכתב שם המלאכים בשמותם ובדמותם וידיהם ורגליהם וחותמיהם. והרי היא אותה [קמיע: סנוי] סנסנויי סמגולף. כיון שראה נבוכדנאצר אותה קמיעא וראה שם המלאכים הללו. מיד אמ׳ לו: בני למה כתבת הצלמים הללו. א״ל: מלאכים הם, לפי שבשעה שברא הקב״ה את עולמו וברא אדם הראשון. כיון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו וקרא שמה לילית והביאה לאדם, מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומ[ר] את תשכבי למטה וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שוים ושנינו מן האדמה ולא היו משמיעין זה את זה. כיון שראתה לילית כך זכרה את שם המפורש ופרחה באויר וברחה. מיד חזר אדם הראשון בתפלה לפני קונו ואמ׳: רש״ע [= רבונו של עולם] הרי האשה שנתת לי ברחה כבר. מיד שלח הקב״ה שלשה מלאכים הללו ואמ׳ להם: הביאו לילית אם רצונה תבוא ואם לאו תביאוה בעל כרחה. מיד הלכו ג' מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים במקום [שעתידין] המצריים למות שם. נטלו אותה ואמ׳ לה: אם תלכי עמנו מוטב ואם לאו נטבע אותך בים. אמרה להם: חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב״ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקיבה אמשול בה י״ב ימים. ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא שלא אמשול באותו תינוק. מיד עזבו אותה והיא לילית [שמחלשת] את בני האדם כשהן קטנים, ולפיכך כתבתי מלאכים אילו כדי שיתרפא הוולד. מיד נטל אותה קמיעא ושם אותה על הוולד ונתרפא. מיד חזר נבוכדנאצ׳ ונתן שבח להקב״ה ונשק לבן סירא ואמי: ברוך מגלה עמוקות שגילה לכם סודו. ע' יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים תשמ״ה, עבו' 234-230.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

עמוד 28

מידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד של פס שבמרוקו-בברכת התורה ולומדיה

מידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד של פס שבמרוקו, בעקבות מידת הענוה של משה רבנו, עליו מעיד בורא עולם:

 "והאיש משה – עניו מאוד מכל הארם – אשר על פני האדמה" (במד' יב ג) יום ההילולה של רבי יהודה – יום חמישי הקרוב י"ט בסיון{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה, מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות.

רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה. בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו. מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה. סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

הדיינים המקודשים רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור, כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק', לספרו הראשון: "חפץ ה'".

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,  וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,  שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,  ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

contes populaires

LES “DIX JOURS DE PENITENCE”

AU BORD DU LAC DE TIBERIADE

Chaque année, à l'approche des "Dix jours de pénitence”, Rabbi Hayim Ben-Attar quittait Jérusalem. La veille de Roch Hachana, il se retirait seul dans une hutte en bois qui avait été érigée pour lui, au bord du Lac de Tibériade. Là, on pouvait le voir sortir de temps en temps de sa retraite et entrer dans le lac.

Lorsque l’un de ses proches lui demanda pourquoi il entrait dans le lac, à cette époque de l’année, il répondit: “Je fais cela pour aider les âmes saintes qui viennent se purifier dans l’eau du Lac de Tibériade à l’approche de la nouvelle année.”

Les proches du rabbin comprirent que dans la période des “Dix jours de pénitence”, l’auteur de “La Lumière de la vie” était occupé à purifier les âmes.

LA FORCE DU CORPS ET LA FORCE DE L’ESPRIT

En face de la maison de notre Maître Hayim Ben-Attar, habitait un cordonnier qui portait, lui aussi, le nom de Hayim Ben-Attar. Notre Maître était un héros dans le monde de l’esprit et son voisin, un héros par sa force physique.

Le rabbin avait l’habitude de se lever très tôt pour servir le Créateur de l’univers, tandis que son voisin se consacrait dès l’aube à son métier: la confection et la réparation de chaussures. Notre Maître se contentait de peu et chaque jour il n’absorbait qu’un minimum de nourriture. Son voisin, par contre, récitait en vitesse la prière du matin puis se précipitait sur la nourriture. Lorsque le Rabbin Hayim Ben-Attar eut acquis une réputation de sage et que des hommes et des femmes venaient le visiter de loin, il arrivait que des visiteurs se trompèrent d’adresse et frap­pèrent à la porte de Hayim Ben-Attar, le cordonnier. Et, chose curieuse, tous ceux qui exposèrent leurs problèmes et leurs misères à Hayim, le cordonnier, le quittèrent calmes et heureux. C’est ainsi que le cordonnier acquit, lui aussi, une réputation de sage.

Le Rabbin Hayim Ben-Attar dit à son voisin: “Je t’envie, car tu as une nature heureuse et tu es toujours de bonne humeur. Puisque tu manges avec plaisir, le Créateur de l’univers aime ta bonne humeur, car si on peut aussi servir Dieu par le manger c’est comme si on faisait un sacrifice à Dieu.”

Ayant dit cela, le Rabbin Hayim Ben-Attar abandonna l’ascé­tisme et commença à servir Dieu dans la joie.

La réputation de Hayim le cordonnier, qui aimait la bonne chère et qui se distinguait par sa force physique, grandissait, car nombreux étaient ceux qui avaient été secourus par lui. Il décida alors d’étudier lui aussi, la Tora et après plusieurs années, il acquit aussi la réputation d’être un grand érudit.

Le Rabbin Hayim Ben-Attar disait de lui: “En voyant tout ce qu’il a réussi à faire et toutes les connaissances qu’il a pu acquérir dans la joie et la bonne humeur, je suis tenté de me débarrasser de tous mes titres et de ne retenir que la foi candide, car il est écrit: ‘Tu seras candide dans tes relations avec l’Eternel ton Dieu.”

Il est vrai qu’il est écrit: “L’homme candide croit tout ce qu’on lui dit.”

Mais il est écrit également: “Dieu protège les innocents.”

“Je suis prêt à renoncer à toutes les sciences du monde pour être un innocent protégé par Dieu.”

LE RABBIN HAYIM BEN-ATTAR SE CONSACRE A SA MISSION

Avant que le Rabbin Hayim Ben-Attar, l’auteur de “La Lumière de la Vie” ne fut connu et ne devînt célèbre dans le monde il mena une vie errante; pour tout bagage, il ne possédait qu’un châle de prières et des T filin. Au Maroc, il allait de ville en ville et de village en village. Un jour, alors qu’il était en route pour une nouvelle destination, il fut attaqué par un brigand qui lui arracha ses vêtements et voulut le tuer.

Le Rabbin Hayim récita une prière et demanda au brigand de lui laisser la vie sauve. Mais le brigand ne voulait rien entendre. Il avait l’habitude de tuer ceux qu’il volait, de peur que ses vic­times ne le livrent aux autorités.

Le Rabbin Hayim lui dit: “Ecoute moi bien. Je sais faire des miracles et si tu me laisses en vie, je te montrerai un grand trésor que des voleurs ont caché quelque part. Tu pourras y puiser tout l’or qu’il te faut jusqu’à la fin de ta vie.”

Le brigand réfléchit un instant puis il dit: “Je veux être sûr que tu ne me trompes pas. Je te lierai les mains et les pieds et je te mettrai sur un grand arbre et quand tu seras là-haut, tu me diras où se trouve le trésor. Si je le trouve, je reviendrai ici, je couperai les cordes qui te lient et tu seras libre.”

Et ainsi fut fait.

Le brigand se rendit à l’endroit indiqué et y trouva le trésor; il s’en empara et alla s’amuser dans la ville la plus proche, aban­donnant le Rabbin Hayim à son triste sort.

Après trois jours et trois nuits d’attente, le Rabbin Hayim se laissa tomber de l’arbre et Dieu vint à son aide: des hommes qui passèrent par là défirent les cordes qui le tenaient lié.

Le Rabbin Hayim comprit alors que son aventure avec le bri­gand était un avertissement du ciel et que l’heure était venue pour lui de changer son train de vie. Il mit fin à sa vie errante et ses grandes qualités furent rapidement découvertes.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 93

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, שביקר בקפריסין כשלושה שבועות לאחר גירוש 'יהודה הלוי' לקפריסין, דיווח שנפגש עם מעפילים צפון אפריקאים במחנה 55 ומסר "להם דרישת שלום מחבריהם בארץ והם שמחו מאוד לכך".  מאחר ולא ציין שמות לא ברור מי היו חבריהם של המעפילים בארץ.

יתכן שהדיווח היה בבחינת 'מס שפתיים' למעפילים המוגרבים כדי 'להרגיע' את האחראים על העלייה בסוכנות היהודית ואת עצמו שהיה שותף לקבלת ההחלטות בכל הקשור לעלייה.

באחד המכתבים שנכתבו על ידי פעילי הסוכנות היהודית בקפריסין נכתב כי מבין 800 מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' הנמצאים במחנה הקיץ – 55  – יש 100 חברי תנועת 'הבונים' וקבוצת 'רגבים',

"החומר החלוצי היחיד מבין המעפילים 100 חברי 'הבונים'. הבעיה של אנשי צפון אפריקה היא מיוחדת כאן. מעפילים אלה עלו לארץ מתוך רגש יהודי כן ומובהק ולא מהרגשה של עמידה על סף השמדה. הוקם סמינר למדריכים מיוצאי צפון אפריקה ובו משתתפים כ 20- 15 איש הלומדים פרק בתולדותיהן של הציונות ושל הגולה וכן בספרות עברית, בידיעת הארץ ובהיסטוריה כללית. הרמה של המשתתפים גבוהה למדי".

בתיאור זה יש הן נימה חיובית המוגרבים עלו מתוך בחירה ולא מחשש לכלייה בארצות מוצאם  וחלקם עבר הכשרה חלוצית של תנועת 'הבונים' וחברי קבוצת 'רגבים'. והן נימה ביקורתית רק כשמינית מהם הם חלוצים. גם התנשאות ושיפוטיות לא חסרה בו המעפילים הצפון אפריקאים –שהשתתפו בקורסי הדרכה הם 'ברמה גבוהה למדי'. במאגר אותרו כ- 30 מעפילים מוגרבים, כאחוז אחד מכלל המעפילים הצפון אפריקאים שהשתתפו בסמינר 'רוטנברג' שנוהל על ידי הגו'ינט. לגבי הזיהוי הפוליטי של הקבוצות הצפון אפריקאיות אפשר לומר שקבוצת 'הבונים' התארגנה בקפריסין ולא העפילה ככזו. קבוצת 'רגבים' התארגנה בקפריסין וחבריה היו מתנועת 'צעירי ציון דרור' שפעלה – בתוניס. כלומר הקואופטציה הפוליטית שעברו המוגרבים במחנות הייתה חלק בלתי נפרד מהצורך של מיעוט להשתייך לחברה הקולטת שיוצגה על ידי השליחים הארץ ישראלים. גם הציונות הדתית לא חסכה שבטה מיהדות צפון אפריקה. יוסף וינד, שליחה למחנות קפריסין, דיווח על 'קבוצת בן יהודה') – קב"י(  כ 70- חברים מקזבלנקה, ש"כולם דתיים, אך אין הדת עיקרון שלהם אלא רשות".  היו אלה מעפילי הספינה' יהודה הלוי' שגורשו לקפריסין רק שלושה ימים לפני דיווחו והוא כבר הספיק להכירם.

ראוי להבהיר שמעפילי צפון אפריקה הקפידו על קיום המצוות, אבל לא לשיטתו של יוסף וינד. בעלון 'זרעים' של הציונות הדתית התפרסם מאמר על פעולותיה בקרב עדות המזרח, שניתח את תפיסתם הדתית ועמד על החסך בידיעותיהם ההלכתיות. כלומר, ההתייחסות אליהם בנושאי שמירת מצוות הייתה מלכתחילה חשדנית וראינו זאת כבר בדיווחו של השליח בר גיורא נפתלי לעיל. שליח מטעם – הפוהמ"ז בקפריסין הודיע לוועדת העלייה של הנוער הדתי ש"הוא מטפל בעלייה של בני נוער – 10 מפולניה והשאר ממרוקו במחנה קראולוס קיץ" והוא ]…[ "צופה בחרדה לקראת קליטתה של חברה – זו במסגרתנו, כי מי כמונו יודע מה מסובכת היא בעיה זו של עולי המזרח בא"י ולא כל שכן בקפריסין".  בדבריו טמונים רמזים ואזהרות שהתבססו על ניסיונו בקפריסין על אפשרויות הקליטה של יהודי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ובמדינת ישראל כאחד. החשש מפני אי היקלטותה של – אוכלוסייה כזו בארץ עלה בדיווחי שליחים מתנועות פוליטיות שונות.

שלמה דשן שניתח את הדתיות של המזרחיים זיהה שהיא במצב של "הידלדלות בנוהגים המסורתיים אבל לא בדביקות באמונות היסוד: הבורא, ההשגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה וסגולת ארץ ישראל".  כלומר היה פער בין תפיסת היהדות המזרח אירופית שהקפידה יעל שמירת מצוות  לעומת הדבקות באמונות היסוד של המעפילים הצפון אפריקאים.

חוויה שחווה הרב יעקב גולדמן שביקר לקראת ראש השנה תש"ח במחנה 55 בקפריסין – – 'רובע הארלם'–של השחורים. רב ליטאי שהיה במחנה אמר לו "שזה מקרוב הגיעו יהודים שווארצע " ]שחורים, ב.ד[" שגם את העברית בפיהם לא הבין והם נראו לו משונים". הרב גולדמן החליט להתפלל באותה השבת דווקא עם ה'שחורים' ולא עם החסידים 'הלבנים' שהתאכזבו והתמרמרו על כך. הוא העיר את תשומת ליבם ש'אורח החיים הקדוש' ]רבי חיים בן עטר[ עלה לפלשתינה עם חסידיו בשנת 1740 , היה מקובל גם על הקהילה האשכנזית ביישוב הישן היה יהודי מרוקאי. גולדמן הציע לחסידים הליטאים לעלות לקברו בירושלים ולבקש מחילה על שפגעו ב'שחורים' היהודים ממרוקו. המאמר פורסם בעיתון 'חירות'  12 שנה אחרי ביקורו בקפריסין וכחודש אחרי תחילת מאורעות ואדי סאליב בחיפה. לא ברור מדוע המאמר פורסם קרוב למאורעות.

היו גם מעפילים צפון אפריקאים שנקטו עמדה שלילית כלפי חבריהם להעפלה. מאיר ושושנה אידן, מעפילים ב'שיבת ציון' ממחנה 62  אמרו בעדותם ש"מדרום אלג'יר הגיעה חמולת טויטו שמנתה להערכתם 50 נפש". אמנם, למשפחת טויטו היה ייצוג נכבד בין מעפילי צפון אפריקה, אך לא במספרים כאלה. במאגר רשומים 14 ב'יהודה הלוי' ו- 12 ב'שיבת ציון' בשם משפחה טויטו. לא ידוע על קשר משפחתי ביניהן. בעדותם לא חסכו שבטם מחבריהם המעפילים ]…[ "ממרוקו הגיעו כמויות עצומות של פושעים".  לא ברור מדוע עדות קיצונית זו נשארה ללא תגובת המראיין ברדה  ]ברד[ שלמה שפעל מטעם תנועת 'צעירי ציון דרור', באותה עת בצפון אפריקה.

יחסם של יוצאי אירופה למעפילים המוגרבים בקפריסין. הדוח של חמל רפאל, שעמל להעלות את המוגרבים ארצה נכתב כחודשיים אחרי שמסה קריטית של מעפילים צפון אפריקאים שהתה כבר בקפריסין, תיאר את מצב רוחם של המעפילים, וגם את תחושותיהם של המעפילים המוגרבים שמידי פעם איימו לחזור לארצות מוצאם "הם נימקו זאת ביחס המזלזל של האירופאים כלפיהם כאל גזע נחות דרגה והם מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות".  התיאור של חמל מסביר את אי התערותם של מעפילי צפון אפריקה בחברת המעפילים בקפריסין שהתבטאה בהדרה ממקורות תעסוקה ואפילו בהכנסה מינימלית שהסתכמה במנת סיגריות ובתשלום של 'מיל' א"י אחד. מידע מסוג כזה עשוי להביא להחלטה של הסוכנות היהודית לעצור העלייה לפני קום המדינה ולעצב מדיניות של סלקציה של יהודי מרוקו אחרי הקמת המדינה. התמונה שתוארה לעיל לא עודדה מדיניות עלייה פתוחה מצידה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

סיום פרק " נשים פונות לממשל ולסולטאן-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

 

אישה שפנתה לסולטאן חצליחה לשחרר אם בעלה ממאסר (1894)

על פי מקור משנת 1894 נאסר יהודי ממוגדור בשם שמעון אביטן על־ידי המושל לאחר שהציג מכתב, שנכתב על־ידי הסולטאן, אך התברר שהמכתב מזויף. אישתו עשתה מאמצים לשחררו, אך ללא הצלחה. היא הגיעה לסולטאן, כרעה לפניו ברך וביקשה רחמים, אולם הסולטאן סירב לשחררו והציע להעמידו למשפט. הוא אפשר לו לבחור בין קאדי, דיין יהודי או שופט נוצרי. האישה לא התייאשה; כשראתה שהסולטאן עומד לעזוב את מראכש נקטה בצעד נוסף. היא נשאה את תינוקה בידיה וכאשר הלך הסולטאן להתפלל עמדה לפניו, הציבה את התינוק לפני סוסו וצעקה: ״אם הוד מלכותו לא ישחרר את בעלי, לא יהיה מי שידאג לתינוק״. הסולטאן התרשם מהמעשה ופקד לשחרר את הנאשם (22 ,JC 11 ,1894 June).

הרב חיים משאש כתב על ״יהודי נהרג בדרך ארץ פלשתים [הברברים] ואחר ההשתדלות מאישתו ואחיה אצל השרים הושם כופר נפשו על הדוואר של הגוים שנהרג בגבולם ולקחה אישתו ויורשיו סך הגוף׳(משאש, תש״ט, דף קצה).

נשים פונות לקהילה

אישה שפנתה לקהילה בבקשה לסייע בשחרור בעלה ובנה ממאסר (במאה ה־19) יהודי יצא שוורים, כנראה מהעיר תיטואן, באמצעות בנו לגיברלטר. כעבור זמן מה תבע הממונה על המכס מהאב את דמי המכס על היצוא, אך לאב לא היה במה לשלם משום שהבן הפסיד במכירה. הכניסו את האב לבית־הסוהר עד שיפרע את החוב. כשחזר הבן מגיברלטר נאסר אף הוא מייד ברדתו מן הספינה. לאחר חודשי המאסר אחדים, ״בראות אשת יעקב [האב] כי כלתה אליהם הרעה, שלא יצאו משם עד שיפרעו המכס, הייתה הולכת ובאה אצל יחידי הקהל הקדוש באמור להם בתחינות ובקשות, שיפרעו בעד בעלה ובעד בנו המכס הנזכר ויכתבוהו [את החוב] עליהם, וכשירחיב ה׳ גבולם יפרעו להם. והם דוחים אותה מיום אל יום. אחר־כך נתרצו לדבריה על מנת שיכתבו הסך הנזכר בערכאות של גויים ובסופרי ישראל, וכן היה שפרעו היחידים המכס הנזכר ויצאו מבית האסורים ונזקף הסך הנזכר עליהם בערכאות של גויים״ (אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, חו״מ, סימן לה).

בעקבות אלימות בין נשים פנתה אישה לערכאות וקבלה לפני השר

בתעודה ללא תאריך, הכתובה בכתב ידו של רבי יקותיאל בן עמרם אלבאז מצפרו, מסופר על מחלוקת שנפלה בין שתי קבוצות של נשים: עיישא, אלמנת מתתיה בן זכרי, וכן בתה דונה, אשת רבי אהרן אפרייאט, נאשמו באלימות נגד גראסייא הרושא, אלמנת מסעוד בן חמו, ובתה רבקה, אשת הרב יהושע נחמני. כאשר נטתה בתה של רבקה למות הזמינה אמה, גראסייא, ערכאות של גויים וכתבה שטר קובלנה על עיישא, שאם תמות בתה תשלם המכה כופר נפש ותענש. הבת נפטרה והשר תפס את יהושע נחמני ואת אחיה של עיישא, רפאל אברהם, ואסרם. גראסייא קבלה לפני השר וזה כתב בנדון לשר אחר. לפני כן בא דוד, אחיה של עיישא, אל החכם בתלונה נגד יריבם וביקש שהמחלוקת תדון בפני בית־הדין. למרות זאת הובאה התלונה בפני השר(עובדיה דוד, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 200. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, דף עח ע״ב).

נשים מוכות שפנו לשררה

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווא כתב, שבעירו סלא, כמו גם ברבאט, ״מנהג אבותינו״, שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית־הדין, הדיין אומר להם ״לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם״(אנקאווא רפאל, תרע״ב, סימן כו).

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז ״באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד״. על פי העדים התברר, ״שאשת אברהם הנז׳ ואמה ואחותה היכו לנשים״. החכם כתב, שעל פי הדין ״המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים אף על פי שגרם למכה היזק גדול״. בהמשך נאמר: ״שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה״(אביטבול שלמה, תש״י, חו״מ, סימן צד, דף פח).

אישה שפנתה למושל

על פי מידע משנת 1896 פנתה אישתו של יהודי, שהוכה על־ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, יענש.

ביקורי נשים בארמון(1886, 1901,1894)

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראכש לרגל עיד אלמולוד (חג הלידה של הנביא) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון.

בשנת 1887 פורסם, ש־1,500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעה מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיח׳ היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראכש. הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו

סיום פרק " נשים פונות לממשל ולסולטאן-אליעזר בשן עמ' 39

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

מויאל נהג במקרה זה כאילו היה מדינאי, הרואה את התמונה הרחבה ולא את התקרית המסוימת בשדות המפרידים בין ראשון־לציון בת השלוש לכפר הערבי סרפנד. הן הוא והן ראשי חובבי ציון ראו עין בעין את הצורך שלא להלהיט את האווירה ללא צורך. בן־יהודה לא ירד, ככל הנראה, לעומקה של סוגיה זו, ולא מן הנמנע שנעלב מכך שמויאל מצא במה להכחיש את מעורבותו בעיתון יהודי בחו״ל דווקא.

ולבסוף, בנושא זה עולה השאלה: האם באמת קרו הדברים כפי שתוארו בהצבי, או אולי הייתה כאן ״גוזמה מזרחית״, אופיינית לימי הבראשית ההם? קשה להשיב, אך לעזרתנו מתייצב הכתב שדיווח על תקרית המרעה בקיץ 1885, דוד יודילוביץ׳. לאחר קרוב ל־60 שנה, בשנת 1941, ראה אור ספר רב כמות ואיכות על ראשון־לציון, שיודילוביץ – או בשם העברי שאימץ לו, יודה־לב-איש – כתב וערך. בספר בעל הפורמט הגדול, בהיקף של 552 עמודים, מופיעים כל האירועים ופרטי החיים במושבה, מיום הקמתה ב־1882 ועד ערב חג ה-60 שלה. ומה אין בספר? סיפור תקרית הרועים מקיץ 1885. אי האזכור של פרשה זו, שב-1885 נראתה מסעירה, ויודילוביץ׳ היה אחד מנושאי הדגל שלה, מעלה מחשבות שונות ביחס למה שהתרחש בדיוק. ייתכן שהייתה זו תקרית זעירה שנופחה, ולאחר שנים כה רבות לא היה עוד טעם להעלותה מן האוב.

על טיפולו של מויאל בכמה ממושבות העלייה הראשונה, עוד בטרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל, סופרו בעת ההיא אגדות: הן ציינו את חוכמתו, שנינותו, הידע והיכולת שלו ״להסתדר״ עם השלטונות הטורקיים, ובעיקר קשריו הטובים עם פקידות הברון רוטשילד ־שקבעה כמעט הכול בשנות העיצוב ההן.

המושבה הראשונה שלהקמתה התמסר בכל ליבו הייתה עקרון. הוזכר כבר שבסתיו 1882 נתן הברון רוטשילד את הסכמתו להקמת מושבה של איכרים יהודים מרוסיה. ואכן, תוך כשנה הוקמה עקרון, ליד הכפר הערבי עקיר, מדרום מזרח לרחובות של ימינו. היא נוסדה בשלהי 1883 והוחזקה בתמיכה מלאה של הברון. תחילה קראו לה מייסדיה עקרון, על שם עיר הנזכרת בתנ״ך, שסברו בטעות שהיא נמצאת באותו אזור, אך לאחר כארבע שנים הסב הברון את שמה למזכרת בתיה – על שם אימו, שנפטרה באותה שנה. כך ביקש הברון רוטשילד, ובקשתו הייתה בתקן הוראה. מאז, זה 130 שנה ויותר, קרויה המושבה מזכרת בתיה.

את ה״עקרונים״ הביא ארצה יחיאל ברי״ל, במקורו עיתונאי איש ירושלים, ומעורכיו של העיתון הראשון בארץ, הלבנון. לאחר שהעיתון נסגר בפקודות השלטון הטורקי, עבר ברי״ל לאירופה והוציאו לאור שם, בעברית, בערים שונות, במשך כ-17 שנה. הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון ורב העיר ראדום שבפולין, גייסו להביא ארצה את 11 ה״ראדומים״(כפי שכונו על שם רב העיר), איכרים יהודים מהכפר פבלובקה שברוסיה הלבנה של ימינו. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלו בקשיים מרובים, שאברהם מויאל סייע להתגבר עליהם. ימים ארוכים נמשך מסעה של הקבוצה ביבשה ובים, וכשהגיעה לנמל יפו, באחד מימי הסתיו של שנת 1882, לא התירו לה שלטונות הנמל להיכנס לארץ. ברי״ל ידע כי השלטונות הטורקיים אסרו זה כמה חודשים על העלייה היהודית – מחמת השיטפון האנושי שנודע לימים כתחילת העלייה הראשונה. לפיכך החליט לעקוף את האיסור בדרך שהייתה מקובלת בימים ההם – בעת עגינת הספינה באלכסנדריה הוא השיג לחבריה דרכונים של ״ילידי ארצות ממשלת השולטאן״, שנושאיהם נכנסו לארץ בלי שום קושי. מדובר היה בדרכונים מצריים, שמאוחר יותר התגלו כמזויפים. אילו היה שואל את מויאל – שאותו הכיר רק לאחר כמה ימים ־ היה זה אומר לו שלא יפעל בדרך שבה פעל, שכן מושל ירושלים התנגד לעלייה היהודית הרחבה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה כבר בראשיתה. בשפתו של מויאל נשמעו הדברים כך: ״פחת ירושלים הצר והמשטין [מלשון שטן]… הוא אשר מסית את הממשלה בנו ואילולא הוא לא היו העולים לארץ סובלים כל כך״. בהגיע החבורה ליפו החלו סוורי הנמל האימתניים, כמנהגם, להשליך את הנוסעים מהאונייה שעגנה הרחק מהחוף לסירותיהם. אלא שאת ברי״ל ואנשיו סירבו ליטול עמם, משום שלטענתם הם ״יהודים מאלה אשר הממשלה סגרה לפניהם את שערי פאלסטינא וסוריא״.

כשהוציא ברי״ל את הדרכונים, בדקו אותם השוטרים, הביטו בפני הבאים ופסקו מיד: אלה אינם מארצות הסולטאן.

החבורה, שראתה את ארץ ישראל מנגד, הושארה על האונייה. רק לברי״ל, שהיה בעל דרכון בריטי, הותרה הכניסה ליפו. הוא מיהר לחפש עזרה, ולשמחתו מצא שניים: את יואל משה סלומון, רעו להוצאת הלבנון 19 שנים לפני כן, ואת שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. את השניים פגש בחנותו של אברהם מויאל ביפו, שהיה לו עסק של יבוא סחורות וחלפנות כספים. בין השניים, ברי״ל ומויאל, נרקמה מיד ידידות. הירש פנה לקונסול צרפת בירושלים וביקש ממנו שישיג לבאים אישור ממושל העיר והמחוז. לצערו התשובה שקיבל הייתה שלילית.

ברי״ל לא הרים ידיים. הוא ביקש מאברהם מויאל, שבחנותו פגש כאמור את סלומון והירש, והיה ידוע בקשריו הטובים ביפו, שילך למושל המקומי, הקיימקאם, יגיש לו מנחה כמקובל ויקבל אישור לחבורה לעלות על החוף. יואל משה סלומון גילה את אוזנו של ברי״ל, שהמושל ״אוהב נאמן לו״, ואף הוא הבטיח לסייע.

השניים הלכו אל המושל – וחזרו בידיים ריקות. זה אמר להם שלצערו לא יוכל הפעם לעזור, משום שהעניין ידוע כבר למושל הירושלמי, הבכיר ממנו, "ואיך יתיר הוא לבוא בקהל את האנשים אשר הפאשא לא אבה לתת להם רשיון כי יעלו ליבשה?״

את קורותיו בארץ, לרבות עזרתו הרצופה של מויאל למאמצי ההתיישבות בעקרון, תיאר ברי״ל בספרו יסוד המעלה(1883)

ברי״ל החליט לעקוף את הקשיים ביפו והפליג עם חבורתו לחיפה. שם, סבר, תהיה העלייה לחוף קלה יותר. לאחר ימים אחדים קיבל מברק שעליית הקבוצה לחוף יפו אושרה, וה־12 – ברי״ל ו-11 האיכרים – שבו ליפו. הקרדיט על מציאת פתרון לתסבוכת הגיע לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, שטען כי הבאים מתעתדים ללמוד במוסדו. העובדה שכל הבאים היו אנשים מבוגרים ובעלי משפחות לא הוזכרה.

אלא שהעניין נפתר רק ברובו, ושוב נקרא מויאל לסייע. התברר שבאישור מושל ירושלים נזכרו רק 10 איכרים ונשמט שמו של העולה ה-11, אברהם יעקב גלמן. ברי״ל לא הסכים להפריד בין האנשים, ועמד על כך שכל ה־11ירדו כאיש אחד. השוטרים הודיעו לו שמצידם ה-10 יכולים לרדת, אך ללא גלמן. אם ברי״ל יתעקש – יישארו כל חברי הקבוצה על האונייה. וכרגיל, את מי מזעיקים במקרה קשה מעין זה? מויאל נקרא על ידי ברי״ל להתיר את הפלונטר. הוא מיהר לנמל ושוחח בארבע עיניים עם מפקד משטרת החוף. ככל הנראה גם העניק לו שי נאה, כדי שיקבל החלטה נבונה. לאחר כמה שעות מתוחות נמסר לברי״ל כי ה־10 יורשו להיכנס לארץ, ואילו לגלמן יותר לרדת מהספינה אך עליו להישאר במעצר פתוח בנמל, עד אשר תימצא דרך לשחררו.

הסוף היה כמעט טוב. כל הקבוצה – למעט גלמן – התנהלה בכבדות, לאחר יותר משלושה שבועות ביבשה ובים, לאכסניה של חיים בקר, לא הרחק מהנמל. בקר, ששמע את סיפורם המפותל ועל מאסרו של חברם, הרגיע אותם והבטיח להם, שפתר בעיות קשות יותר. תוך זמן קצר ישוחרר גם גלמן, אמר, בסיועו של מויאל. וכך היה.

קליטתם של ה-11 בארץ הייתה קשה. הירש, מנהל מקווה ישראל, שאצלו עבדו, התעמר בהם, ממש כפי שעשה לביל״ויים כמה חודשים קודם לכן. בין השאר העבידם בפרך, נתן להם לאכול לחם בלתי אכיל ואף ניסה לשכנעם לחזור לחוץ לארץ. לא אחת הזעיק ברי״ל את מויאל ליישר את ההדורים ולמנוע מה״ראדומים״ להתמרד. בה בעת – באופן מפתיע למדי – עזר להם הירש בניסיונותיהם לרכוש קרקע להקים את מושבתם. ברי״ל, שהסתכסך עם הירש, נאלץ לעזוב את הארץ – ומויאל הפך לפטרונם.

אך עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של 1883, עלו וירדו הצעות לרכישת קרקעות עבור ה״ראדומים״. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. אלא שהדבר לא היה פשוט, מהסיבה שה״ראדומים״ היו איכרים מנוסים, ובניגוד לראשוני המושבות הראשונות(פתח-תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה), שרובם לא עסקו בחקלאות לפני עלייתם לארץ, הייתה ל״ראדומים״ דעה משלהם על הקרקעות שהוצעו להם.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'55

שלמה דשן האנתרופולוגים וחקר התרבויות של עדות המזרח

פעמים - 1

שלמה דשן

האנתרופולוגים וחקר התרבויות של עדות המזרח

המאמר פורסם באביב תשל"ט-1979

לזכר חוקר הגרוזים ד״ר יצחק עילם (תרצ״ו—ת צ״ח)

בעקבות המכשולים שמדיניות ״כור ההיתוך׳ הולידה בתקופת העלייה ההמונית, לאחר קום המדינה, מקובלת עתה הדעה שהעיסוק בתרבויות עדות המזרח הוא בעל חשיבות. רבים סבורים כי הזהות האישית והכבוד העצמי הפגועים של חלק מבני הדור השני של יוצאי ארצות־המזרח עשויים לבוא על תיקונם, בין השאר, על־ידי יתר חשיפה למורשותיהם היהודיות המיוחדות. יתר על כן, העיון בתרבויות יהודי־המזרח חשוב לא רק לבני עדות־המזרח עצמם אלא גם לצאצאים של יוצאי־אירופה. יתר ידיעה מונע פיתוח משפטים קדומים ועשוי להוליך ליתר הבנה וסובלנות. הכרת הייחוד שביהדות־ המזרח גם עשויה להיות חוויה מעשירה ומשחררת ליוצאי־אירופה, ותעמידם על רב־הגוניות של התרבות והחברה היהודית. אך הכרה זו בחשיבות חקר תרבויות עדות־המזרח היא חדשה למדי! התחום משך מעט חוקרים עד עתה, ולכן גם סיכום ידיעותינו צנוע באופן יחסי למצב הידע בתחומים אחרים.

בין אלה שהתאמצו באופן מיוחד בחקר התרבויות של עדות־המזרח ניכרים אנתרופולוגים ומדעני־חברה הקרובים להם, סוציולוגים והיסטוריונים חברתיים. עניינם של אנתרופולוגים בחקר תרבויות עדות־המזרח מתנהל בשני מסלולים, עכשווי והיסטורי. נפתח במסלול ההיסטורי. קיים עניין בחשיפת העבר הקרוב המיידי של יוצאי ארצות־המזרח ערב העליות לארץ. רבים רגילים לראות במוצא המיידי של בני עדות־המזרח אך את דעיכת תרבות האיסלאם הקלאסי, גסיסת האימפריה העותמנית והשפעות שליליות של האימפריאליזם בדמות תרבות לבאנטינית. לכן נתפס העבר הקרוב של בני עדות־המזרח על־ידי הדיוטות רבים במסגרת מכלילה של שקיעה ודעיכה. מדעני חברה בעלי אוריינטציה היסטורית והיסטוריונים דוחים הכללה פשטנית זו. הם עוסקים בבירור טיב התרבות והחברה היהודיות שהתקיימו במציאות הכללית הזאת. הם מבקשים לחשוף את הפעילות היהודית בתחומי חיים מרכזיים, כגון הכלכלה, הפוליטיקה הקהילתית, חיי הדת, התרבות והחינוך, וטיב המשפחה וקשרי השארות. כן עוסקים הם בבירור סוגיות ספציפיות, שהן תולדה של בעיות חיינו כיום, כגון טיב היחסים בין יהודים למוסלמים בעבר הקרוב.

מאזן הידע ההיסטורי שלנו על אודות חיי החברה בארצות־המזרח בעבר הקרוב מצומצם למדי, ביחס לקהילות כמה אזורים, בפרט קהילות פרס ועדת ״בני ישראל״ שבאיזור בומבאי בהודו, יש לנו התחלות טובות בעבודות של מנדלבאום (1975 ועוד), לוב (1976, 1977, 1978), שטריצובר (1959 ועוד) ופטאי (תש״ו). כמו כן מצויות עבודות היסטוריות רבות מאת ולטר פישל. נראה לי, שחומר המקורות ההיסטוריים שלרשותנו על קהילות אלה, וכן האפשרויות לעבודות־השדה בפרס ובהודו בעתיד הקרוב, דלות למדי. לכן ספק אם סביר לצפות להתקדמויות מרשימות בשדות אלה בקרוב. לגבי קבוצת אזורים אחרת, תימן, כורדיסטאן וטריפוליטאניה, מצב המחקר שונה. לרשותנו מקורות בכמות גדולה יותר, וכן מחקרים פרי העבודה של כמה דורות של חוקרים. בין ההישגים הבולטים, בחקר עדות־המזרח בכלל, יש לציין את העבודות על תימן מאת ש״ד גויטיין (תשי״א, תשי״ג, 1955 ועוד), ואת העבודות של א׳ בראואר על כורדיסטאן (תש״ח) וכן על תימן.

גם העבודות של ד׳ פייטלסון (1959), של חוקרי הספרות וההיסטוריה י׳ רצהבי וי׳ טובי ושל חוקר הפולקלור דב נוי הן חשובות; לעבודות האחרון גם משקל במחקר על קהילות צפון־אפריקה. כיוצא בכך הוא המצב בחקר קהילות טריפוליטאניה, שהוארו על־ידי הרוי גולדברג בשורה ארוכה של עבודות (תשל״ב, 1974, 1977 ועוד), ולאחרונה גם פירסם תעודה היסטורית חשובה (תשל״ט). קהילות איזור הסהר הפורה וכן מצרים, תורכיה והבאלקאנים מהווים שוב קבוצה לעצמם מבחינת המצאי והפוטנציאל המחקרי. קיימות אמנם עבודות של זנר (1968 ועוד) על קהילת חלב ועבודות היסטוריונים, חיים כהן על בבל ויעקב מ׳ לנדאו על מצרים, בכל זאת אפשרויות המחקר על קהילות האיזור כולו לא מוצו.

קיימת ספרות רבנית ענפה מאוד על האיזור הזה, שרק התחילו לעיין בה לצורך המחקרים המעטים שפורסמו עד עתה. מארוקו ותוניסיה מהוות קבוצה נוספת ואחרונה מבחינת העיון במצב המחקר. המצב כאן קרוב לזה שציינתי ביחס לקבוצה הקודמת, איזור תורכיה והסהר הפורה. אולם כאן, ובמארוקו בפרט, מצוי לפי התרשמותי השפע הגדול ביותר של מקורות, יחסית לשאר קהילות יהודי המזרח, ומקורות אלה עדיין רחוקים ממיצוי על־ידי החוקרים. נוסף לעשרות רבות של קבצי שאלות־ותשובות רבניות, עומד לרשותנו אוסף מקורות גדול המרוכז כולו בקהילה מארוקאית אחת (עובדיה, תשל״ה), וכנראה קיים חומר ארכיוני רב, שטרם פורסם. על כל החומר הרב הזה יש לנו לפי שעה רק סיכומים היסטוריים־חברתיים מעטים, קצרים או כלליים מאוד (כגון דשן ושוקד תשל״ז, סטילמן תשל״ח, 1978, עבודות ההיסטוריונים זעפראני ושוראקי, ועוד). כמו־כן מצויות עבודותיהם שד חוקרי הפולקלור דב נוי ויששכר בן־עמי. במארוקו נערכו באחרונה עבודות־שדה חשובות על־ידי אנתרופולוגים אמריקאים (בפרט רוזן 1972), שיש להן השלכות לבירור שאלת היחסים בין יהודים למוסלמים. גם עבודתו החדשה של גולדברג (1978) על המשמעות החברתית של ה״מימונה״ תורמת לבירור שאלה זו. לרשותנו עבודת״שדה אחת, כללית מאוד, על קהילה אחת באלג׳יריה, באיזור המזאב שבסהרה (בריגס 1964).

בצד מסלול העיון ההיסטורי פעילים מדעני־החברה בחקר עדות המזרח בישראל בהווה. בירור התרבויות החיות של יוצאי ארצות־המזרח בארץ כיום אינו נוגע ישירות לצורך בחשיפת השורשים ההיסטוריים והתרבותיים של אוכלוסי ישראל. אולם הוא נוגע ללימוד האזרחות ואורחות־החיים של מדינת ישראל בהווה. יש בעיון זה כדי להחדיר מודעות בקרב תלמידים ובוגרים כאחד, שקיימים דפוסים מגוונים של השתתפות בחיי הארץ ובבניינה. בצד הדפוסים של נהלל, חולון ורמת־השרון, קיימים דפוסים של מושבי־עולים, עיירות־פיתוח ושיכוני־עמידר. גם באלה האחרונים מתרחשים דברים בתחום החיים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, שהם חלק מרכזי מחיי ישראל כיום, ודברים אלה ראויים לתיאור מאופק וללימוד, כמו כלל המתרחש סביבנו. זכותם של אנתרופולוגים בישראל היא, שהם הפיקו כמה וכמה עבודות אשר חושפות יצירתיות כלכלית ותרבותית וכבוד עצמי, במקומות שרבים לא ציפו לראותם.

לאחר שעסק המנוח יצחק עילם שנים רבות במחקר־שדה ובעיון בתחום לימודי אפריקה פנה, שנים אחדות קודם מותו, לעסוק בחקר עדת יוצאי גרוזיה בישראל. השיקולים המעשיים של רווחת החברה הישראלית לא היו בין המניעים העיקריים בפנייתו של עילם לשדה הזה. המחקר הוזמן אמנם על־ידי משרד הקליטה, אולם על סיכומי המחקר שעילם פירסם (תשל״ה, תשל״ו, תשל״ח), טבוע חותם של אנתרופולו­גיה קלאסית, כמעט רומאנטית. המוקד העיוני במאמרים אלה הוא הלכידות החברתית של יוצאי גרוזיה, תוקף הקהילה, ומקום הטכס בלכידות ובתוקף אלו. במיקוד זה של העניין המחקרי, ניסוח השאלות ובירור המימצאים, נאמן היה עילם לאחד השורשים החשובים של האנתרופולוגיה בהתפתחותה ההיסטורית. בעברה של הדיסציפלינה בולטים שני קווים, הבקשה לחשיפת אקסוטיקה והחתירה לחשיפת שלמות קהילתית. שני הקווים האלה כרוכים ברקע של מערב־אירופה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה״20, מקום שהדמיון נדלק מן הססגוני והמוזר, על רקע האפרוריות של חברה בורגנית תעשייתית פורמאליסטית, בה מתפוררים הקשרים הקהילתיים והעדתיים שמקדמת דנא. האנתרופולוגיה שהתבססה באותה תקופה היתה במידה רבה רומאנטית. במסגרת השאלות שהעסיקו את האנתרופולוגים הם הגיעו אמנם להישגים מרשימים. אך עקב העניין המיוחד שלהם היו שאלות אחרות שהאנתרופולוגים באותה תקופה לא היו רגישים להן ולכן לא היו פתוחים להן. בעקבות זאת גם לא היו האנתרופולוגים בעבר מודעים לקיומם של נתונים רבים.

עילם היה נאמן למסורת הרומאנטית שבאנתרופולוגיה הבריטית. היתה לו תאווה לאקסוטיקה, לדקדוקי שארות ומשפחה, לפרטי מין וטכס. התלהבותו במחקריו היתה גדולה; היתה בו נדיבות אינטלקטואלית והוא ניסה לשתף אחרים עמו. עילם היה נתון בקסם הכתבים של הדמויות הקלאסיות של האנתרופולוגיה הבריטית בתקופת גדולתה, והשאלות האינטלקטואליות שלו ודרכו בחיפוש תשובות להן היו נאמנות למסורת הזאת. אהבתו האקדמית הראשונה של עילם היתה היסטוריה, והיסטוריה עתיקה דווקא, של העולם הקלאסי. משם פיתח עניין בלכידות ובסמלי לכידות, במשפחה ובשארות. עילם אהב ספרות ושירה ואהב לשיר בקול נאה. בעדה הגרוזית, כמות שהיא עולה מתוך התיאורים של עילם, יש משום בבואה להופעתו של עילם. יש בה נדיבות, כוח, נאמנות, התלהבות ושירה. וכל אלה ניזונים, לפי מחקרו, מנאמנות משפחתית עזה יותר מכל מה שהיה ידוע לנו עד עתה באתנוגראפיה יהודית משווה. זו תמונה של פתיחות מופלגת, כלפי בני העדה פנימה, וסגירות מופלגת כלפי מי שאינו בן העדה.

חקר קבוצות ססגוניות, מהסוג שעילם חקר, הוא אתגר אנתרופולוגי, שהמציאות ההטרוגנית של העליות לארץ העניקה לחוקרים. ואולם מרבית ההזדמנויות הוחמצו. בתקופת העלייה ההמונית לא היה כמעט איש בצד גויטיין, שניצל את השעה מבחינת האפשרות ללמוד ולהעשיר את ידיעותינו בגילויים חדשים של תרבויות ישראל. עברו קרוב לעשרים שנה מאז תחילת העלייה ההמונית, עד שצמח בארץ דור אנתרופולוגים שהתמסר לחקר תרבויות העולים, אך אנתרופולוגים אלה כבר לא זכו בדרך כלל למלוא הססגוניות של השנים הראשונות. לעילם נזדמן לחקור את יוצאי־גרוזיה סמוך מאוד לתחילת גל עלייתם ארצה, לפני שהחלו בהם תהליכי התמערבות בולטים, והוא נאחז בהזדמנות היחידה במינה. כך הצטרף לחוקרים המעטים שקדמו לו, במיוחד גויטיין ובראואר, שעבדו עם עולים ממש בזמן העלייה ובעקבות זאת התרשמו גם הם באופן עז מן הייחוד האקסוטי שלהם. בשעה שעילם החל לחקור את שדה־הבור האתנוגראפי של הגרוזים כבר עסקו חבריו שנים אחדות בחקר עדות, שהיו מעורות יותר או פחות בקרב עדות אחרות, והחלו לאבד את מקוריותן. תאוות הרומאנטיות, הטמונה עמוק בדיסציפלינה האנתרופולוגית, אינה יכולה לבוא יותר על סיפוקה בקלות, עקב הנדירות של שדות־מחקר בעלי אופי קהילתי ותרבותי סגור, ועקב השכיחות לעומת זאת של אינדיבידואציה והשפעות תרבותיות חיצוניות.

מאזן המחקר האנתרופולוגי בתחום עדות־המזרח בהווה״ מגלה כמה התאמצו החוקרים למלא את תאוותם הרומאנטית. ראיה לכך היא המאמץ הרב באופן יחסי שהשקיעו אנתרופולוגים בחקר הקבוצות הנידחות והמסורתיות ביותר דווקא. יוצאי האזורים ההרריים והשבטיים במארוקו מוארים בכמה וכמה חיבורים מקיפים (וינגרוד 1966, וילנר 1969, דשן 1970, שוקד 1971, דשן ושוקד 1974, מרקס 1976, שוקד ודשן תשל׳׳ז, ועוד). כן הדבר ביחס ליוצאי דרום תוניסיה (בנוסף לחלק מהחיבורים הנ״ל, גם דשן תשל״ב, 1976, ועוד), כפרי טריפוליטאניה (גולדברג 1970, 1972, 1973 ועוד) וכורדיסטאן (פייטלסון תשי״ד, שי תש׳׳ל ועוד). קיים גם דוקטוראט על עיירה מאוכלסת יוצאי דרום־מארוקו ודרום־תוניסיה שטרם פורסם (קופר באוניברסיטה הקאתולית, וושינגטון). על יוצאי״תימן בארץ פורסמו רק מחקרים מעטים באופן יחסי(כגון פ׳ כהן 1962, הם 1964), אך מצויות שתי עבודות דוקטוראט שלא פורסמו (פ׳ כהן באוניברסי­טת לונדון וי׳ קציר באוניברסיטת קאליפורניה, ברקלי). יוצאי הודו, בהתחשב במיעוט מספרם ובעלייתם המאוחרת ארצה, עוררו עניין מחקרי רב יחסית. בנוסף למאמרים של שטריצובר (1966) ושוקד (תשל״א) מצוי חיבור של קושנר (1973), דוקטוראט שלא פורסם (וייל באוניברסיטת ססקס), ומאמרים ההולכים ומופקים ממנו(וייל 1977 ועוד).

האנתרופולוגים לא רק צמצמו התעניינותם ביוצאי האזורים הנידחים והמסורתיים בעיקר, אלא יותר מזה עסקו דווקא באלה מהם המצויים בשולי ריכוזי האוכלוסיה של מדינת ישראל. מרבית המחקרים שהוזכרו, ובפרט המקיפים שבהם, עוסקים ביושבי מושבים ועיירות נידחים, מרוחקים מן האזורים המטרופוליטאניים. בעוד מרבית האוכלוסין היהודיים בישראל מצויה באזורי תל־אביב וחיפה – כמו גם מרבית האוכלוסין שבאו עם העלייה ההמונית – מציגים האנתרופולוגים את האוכלוסין האלה בעיקר דרך העיון באזורים שוליים. המידה המירבית בה התקרבו האנתרופולוגים לעסוק בכרך הישראלי הוא במחקרים העוסקים בשכונות בירושלים (שי, תש׳׳ל), במוסדות ובארגונים שם (הנדלמן, 1977, זנר 1965, 1967, 1968, וראה גם כץ 1970), בשכונות בלוד (וייל) וברחובות (פ׳ כהן) ובארגונים ברמלה ובפרדס־כץ (חלק מעבודות דשן).

אולם גם מחקרים אלה עוסקים ברובם בחיים בשולי הכרך ולא במרכזו. במידה מסוימת עסקו במוקד הכרך סוציולוגים בעלי אוריינטציה לעבודות־שדה, ובפרט ע׳ אביאל אשר בעבודת דוקטוראט (באוניברסיטה העברית בירושלים) שטרם פורסמה, חקרה את החיים של בני נוער, צאצאים של יוצאי ארצות מזרחיות שונות, בשכונת התקוה, וד׳ ברנשטיין שחקרה את קבוצת ״הפנתרים השחורים״ (דוקטוראט שלא פורסם, באוניברסיטת סאסקס). מצויות גם עבודות כלליות של ר׳ בר יוסף, תשי״ט, וא׳ כהן, 1972 על יוצאי מארוקו בכרכים.

לעומת המצאי הזה בולטות הקבוצות העדתיות שלא זכו לחקר אנתרופולוגי. בדרך־כלל נמנעו אנתרופולוגים מלהתמודד עם חקר קבוצות עירוניות, או מודרניות ומורכבות יחסית, שלא מצאו בהן סיפוק לתאוותם לרומאנטיקה. פרט לזנר, שעסק ביוצאי העיר חלֶב בירושלים, אין לנו כמעט נסיון לחקור את יוצאי־המזרח שהיו בשלבים מתקדמים של התמערבות ואובדן הזהות התרבותית המקורית. יוצאי קהילות עירוניות גדולות המהווים שיעור ניכר, ואולי הרוב של יוצאי־המזרח בארץ, לא הוארו באופן מעמיק, ואין לנו הבנה אנתרופולוגית של ממש את טיבם. דבר זה אמור לגבי מרבית יוצאי הכרכים של מארוקו ותוניסיה, ובאופן מיוחד לגבי יוצאי בגדאד (ועיראק בכלל), ביוצאי פרס וביוצאי כל התחום של דוברי לאדינו בתורכיה ובבאלקאנים. העדות האלה כמעט לא שימשו נושא מחקר (למעט נסיונות בודדים, כגון פלגי, תשט״ו), לא יוצאי הקהילות העירוניות ולא יוצאי הקהילות הנידחות״.

הנדירות הגוברת של שדות מחקר קהילתיים ומסורתיים מביאה אנתרופולוגים בכל מקום, ובישראל בכלל זה, להתאים עצמם כנגד הנטייה המהותית של הדיסציפלינה, ולהתמודד עם המציאות האנושית המשתנה. במסגרת מאמץ זה מוצאים אנו עתה אנתרופולוגים רבים אשר פנו לעיין במציאויות אנושיות, אופייניות לכרכים ולעולם התעשייתי המודרני, מציאויות של קשרים מתפוררים, של בדידות, ושל שטחיות בדבקות תרבותית ובקשרי-אנוש. הפירות של המאמץ הזה הם מחקרים המרוכזים לא בקבוצות אנושיות ובתרבויותיהן הכוללות, אלא מחקרים על רשתות של יחסים ספציפיים בין בני אדם בנושאים מוגדרים, ועל הביטויים הסמליים־התרבותיים המיוח­דים הכרוכים ביחסים אלה. חלק מן החיבורים, שהוזכרו בתור תרומות לחקר תרבויות עדות״המזרח, מתרכז גם ביחסים ספציפיים בין בני־אדם, ונועד להעיר רק על מציאות תרבותית חלקית מאוד. דוגמאות לכך הן עבודות של מ׳ שוקד, בפרט בתחום המשפחה והחיים הדתיים; העבודה של מרקם על היחסים בין פקידי־ציבור ליוצאי מארוקו הנזקקים להם; המחקר של הנדלמן על היחסים בקרב קבוצה של קשישים יוצאי ארצות־מזרח שונות הנפגשים במעון יום; עבודות דשן על היחסים הפוליטיים בקרב יוצאי צפון־אפריקה בעת מערכת בחירות, וכן על אופן ההבעה של נאמנויות עדתיות ואזרחיות במוסדות עדתיים. כן מצויים דוקטוראטים שלא פורסמו, של ע׳ גרינברג (באוניברסיטת תל־אביב) על היחסים בין אסירות בבית סוהר, ושל א׳ לווים (באוניברסיטת קולומביה) על היחסים בין תלמידים ומורים בעיירת־פיתוח, ועוד.

השוני בין מרבית העבודות של אנתרופולוגים כיום ובין העבודות האנתרופולוגיות הראשונות שנערכו בארץ בתקופת המאנדאט ובראשית העלייה ההמונית בולט מאוד. הנושאים הם פחות ציוריים ופחות מספקים את התאווה לאקסוטיקה. ולכן גדול לאין שיעור המאמץ הנדרש מהחוקר לענות על הדרישה המסורתית של הדיסציפלינה, לתת תיאור מפורט ועשיר. אולם כדי שתיאורי היחסים האנושיים החלקיים, המהווים עתה בסים האתנוגראפיות החדשות, יתפם על־ידי הקורא יותר מאשר בליל של פרטי פרטים מפורדים, נאלץ החוקר לפתח תיחכום אנאליטי ניכר. שתי תכונות אלה של המחקר האנתרופולוגי המודרני, דהיינו התאור המפורט על רקע שדה אנושי שהוא לעיתים באנאלי וכן הרמה האנאליטית המתוחכמת, מייחדים את המחקר, כאשר הוא מעולה, מן המחקר האנתרופולוגי של דור קודם שלא פעל במסגרת האילוצים של דור החוקרים הנוכחיים. בשעה שחבריו של עילם התמודדו בשאלות מחקר הכרוכות בחקר רשתות, מוסדות וארגונים, נושאים הכרוכים מהותית במציאות המודרנית בה נתונות עדות מתפרקות ומתערות, עסק הוא בשדה״בור אתנוגראפי. בכך הוא המשיך מכמה בחינות את סגנון המחקר של הדור הראשון של חוקרי תרבויות עדוודהמזרח בארץ.

עבודתו של עילם על יוצאי גרוזיה רוויה השתתפות אישית קרובה וחיבה רבה לנחקרים. זו תעודה יהודית חשובה, רלוואנטית לאנשי ההווה. למרות חיבת האקסוטיקה שבה, אין בעבודה הזאת התמכרות בלעדית לאקסוטיקה. נאמן למסורת הקלאסית של האנתרופולוגיה, מתאר עילם את הזר לו והשונה ממנו באופן המאיר על הקרוב לו, על חברתו הוא, חברת הישראלים הוותיקים האשכנזים החילוניים. הבלטת הזרות והייחוד שביוצאי גרוזיה מבליטה קווים אופייניים בתרבות ובחברה של החוקר עצמו. עילם מתאר את קשרי־המשפחה המיוחדים השוררים בקרב הגרוזינים, ובפרט את הקשרים בין אם לבנה, בין בעל לאשתו ובין חמות לכלתה. הוא גם מתאר את הלכידות שקשרים אלה מעניקים למשפחה המורחבת כולה, ואת החגיגות המשפחתיות אשר מבטאות באופן סמלי את הקשרים הריאליים האלה. לבסוף, במאמר שנתפרסם לאחר מותו, מתאר עילם דפוס הפעלת הכוח וסגנון־האלימות המיוחד, שהאנשים מפעילים כאשר הם חשים שמילוי צרכים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בתרבותם מצדיקים זאת. גם דפוס האלימות מתואר אם־כן כמבטא גוונים ספציפיים בתרבות של יוצאי־גרוזיה. ככל אתנוגראפיה קלאסית טובה, עשויה זו של עילם לשמש לנו כמראה. יש בה הבלטת הרבה מן ההפוך לחברה בה שוררים פורמאליזם ומרחק בין אנשים. בתיאורים של עילם את הגרוזינים אנו רואים עצמנו – אך במהופך. בהעברת רושם זה, של המראה ההפוכה, טרח עילם מאוד. עבודתו קריאה, כתובה בגוף ראשון, מעלה תיאורים עזים ולפעמים אף יש בה נימה פיוטית.

יצחק עילם היה אחד מקבוצת חברים שהחלו לימודיהם באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה באמצע שנות ה־50. לדעת אנשים רבים שהכירוהו בימים ההם, מורים וחברים כאחד, היה עילם אחד המבטיחים ביותר באותה קבוצה; ההבטחה התקיימה בחלקה. באנתרופולוגיה אצור כוח העשוי לשחרר מצרות אופקים, מתכתיבים של אידיולוגיות ומשיגרה. עילם היה התגלמות הכוח המשחרר הזה. צבר תל־אביבי במקורו, שגדל באווירה החילונית הסוציאליסטית של שנות ה־40 וה־50 הראשונות, התחנך בבי״ס ״תיכון חדש״ של אותם ימים, ודרך תנועת ״השומר הצעיר״ הגיע לשרות בנח״ל ולחיים בקיבוץ. משם עבר ללימודים, שהביאוהו בסוף דרכו, לקירבה ולהבנה של התרבות המסורתית של יוצאי גרוזיה, הזרה לו בתכלית. אנתרופולוגים אקדמאים מגלמים לפעמים את טיפוס ״המאמין הקלוקל״ של סארטר. הם לומדים להכיר אורחות־חיים אחרים מאלו שהם עצמם נושאים. אך עם זאת הם נושאים תפקידים בחברתם הם. גם כשאין הם שלמים עם התפקידים האלה, אין הם מערערים. הם מסתירים מעצמם במכוון את האמת, שגילו דרך ההתבוננות במראה ההפוכה של מחקרם. יצחק עילם היה בעל נפש פיוטית, היה בו משהו נטול־ארצי. בשעת מותו הוא היה מעורב בעולם של נחקריו, אך עמד בעולם של חברתו הוא. אפשר והמאמץ והכאב הכרוכים בגישור בין שני העולמות האלה התישו את כוחו. לאחר שנים של פעילות אקדמית בתחומים אחרים, בסוף דרכו, תרם תרומה של קבע לחקר תרבויות עדות־ המזרח, והתבסס כאנתרופולוג יהודי.

(המאמר הוא נוסח מורחב של דברים שנאמרו בערב עיון באוניברסיטה העברית בירושלים, באייר תשל״ח, ביום השלושים לפטירת ד״ר יצחק עילם ז״ל. אני מודה לפרופ׳ מ שוקד בעבור הערותיו, וכן לד״ר יעל עילם ולד״ר ש' קופר.)

שלמה דשן

האנתרופולוגים וחקר התרבויות של עדות המזרח

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר