ארכיון יומי: 13 ביולי 2020


נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).

הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).

על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:

״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).

אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).

בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).

על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).

בנות שעבדו בשל התרחקות האב

רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.

225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.

המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן

רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).

רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57

Benzimra

une-histoire-fe-familles

BENZIMRA

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et de Zimra qui signifie musique, chant, poésie. Le plus grand poète des temps bibliques, le roi David est appelé dans la tradition "Na'im Zémirot Israël", l’agréable poète d'Israël, et selon la tradition rapportée par le rav Hahida, rabbi Haim David Yossef Azoulay, les membres de cette famille seraient des descendants de la famille royale de David. Cette explication paraît plus plausible que celle avancée par David Corcos et basée sur l'origine espagnole de la famille – où ce patronyme s'écrivait Ben Zamir: ethnique de la ville de Zamora, berceau de la famille, en Espagne. De là les membres de cette famille avaient émigré vers Tolède, Malaga, Grenade et surtout Badajos, au sud de l'Espagne près de la frontière portugaise, ce qui explique que les premiers membres de la famille réfugiés au Maroc parlaient parfaitement le portugais comme nous le verrons dans la suite. Le nom est attesté au Maroc et en Algérie dès le XVème siècle, sous la forme de Iben Zamiro. Autres formes: Abenzimra, Ben Zamiro, Zmirou. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Safi, Fès, Tétouan, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger).

  1. DAVID (1479-1589): Plus connu sous ses initiales de Haradbaz. Le plus illustre des représentants de la famille. Disciple de rabbi Yossef Saragossi, il devait au moment de l'Expulsion trouver d'abord refuge à Fès et dans ses futurs écrits il ne devait manquer de se baser souvent sur les coutumes "de la grande ville de rabbins, Fès". Il ne devait pourtant pas se fixer au Maroc, et avec d'autres rabbins éminents, il devait partir pour l’empire ottoman où l'accueil réservé aux expulsés d’Espagne était infiniment meilleur. En route pour la Terre Sainte, il devait rester quelque temps à Tlemcen. Après quelquues années dans le nouveau centre de la Kabbale, Safed, il décida de s'installer en Egypte, appelé par la prospère communauté du Caire à lui servir de guide spirituel. Il y fonda une grande Yéchiva qui devait attirer des disciples de tout le bassin méditerrannée et s'acquit une réputation sans égale dans tout le monde juif comme décisionnaire et maître de "Halakha". De même que Maimonide avant lui, il estimait que l'interdiction biblique d'installation en Egypte ne s'appliquait pas en cas de force majeure comme la catastrophe de l'expu­lsion d'Espagne. Toutefois il ne comptait pour autant s'y installer définitivement et à la fin de sa vie il revint effectivement en Terre Sainte pour mourir à Safed à l'âge de 110 ans. Son livre de Responsa, "Téchouvot Haradbaz", est devenu le guide de Halakha par excellence pendant des générations dans le monde sépharade, et ses nombreux autres ouvrages sont égale­ment devenus des livres de référence.
  2. ABRAHAM ABI ZIMRA: Fils de rabbi Méir. Poète né à Malaga, auteur du poème entré dans la liturgie, "Nafshi lematay" (jusqu'à quand, mon âme ?), réfugié à Oran après l'expulsion d'Espagne. Ses descendants furent parmi les 5 familles juives autorisées à rester dans la ville après son occupation par les Espagnols en 1509 et l'expulsion générale de ses habitants juifs. Les rois Très Catholiques, Ferdinand et Isabelle leur octroyèrent en 1512 l'autorisation de résidence afin de s'occuper du paiement des impôts au roi de Tlemcen.
  3. ABRAHAM BEN ZAMIRO: Rabbin, médecin, poète, diplomate et commerçant. Il devait jouer, et ses descendants après lui, un rôle prépondérant dans les relations entre le Maroc et le Portugal pendant près d'un demi-siècle. Né à Grenade, il trouva d'abord refuge à Fès en 1492, puis à partir de 1500 à Safi. Le grand port du sud avait été occupé par les Portugais dès 1481, qui y avaient trouvé une communauté juive florissante. Loin de disparaître après l'expulsion des Juifs définitive du Portugal en 1497, elle allait au contraire s'enrichir de l'apport d’expulsés d’Espagne. Contrai­rement au fanatisme de leur politique en métropole, les Portugais devaient faire preuve de pragmatisme dans leurs comptoirs marocains, conscients du rôle d'intermédiaires obligés des Juifs dans leurs relations avec l'environnement musulman hostile. Rabbi Abraham avait sans doute été appelé par son frère, Itshak de Badajos, qui avait à Safi une grande maison de commerce, spécialisée dans le commerce avec la péninsule ibérique. Nommé grand rabbin de Safi en 1510, il fut chargé à plusieurs reprises de missions diplomatiques par le souverain marocain auprès de la cour portugaise et en 1526 il négocia à Lisbonne un traité de paix entre les deux pays. Il devait y rencontrer publiquement David Haréoubéni, qui se prétendait le Messie chargé de ramener le peuple d'Israël dans sa patrie et qui avait proposé au Pape une alliance contre les Turcs. Le pape qui avait pris au sérieux sa proposition, l'avait recommandé au roi du Portugal. Le faux Messie prétendait pouvoir recruter 300.000 combattants des dix tribus perdues dont il disait avoir retrouvé la trace en Arabie, si la Chrétienté soutenait la restauration de l'Etat juif et fournissait aux combattants les armes et les équipements nécessaires pour combattre les Turcs. Rabbi Abraham apportait un message du roi de Marrakech au faux prophète lui demandant les conditions d’une alliance, car le Maroc comme l'Espagne, était en butte aux attaques des Turcs qui avaient conquis la Tunisie et l'Algérie et menaçaient son indépendance. Rabbi Abraham resta en correspondance avec le prétendu Messie et leva même un impôt en sa faveur parmi ses coreligionnaires des comptoirs portugais sur la côte atlantique marocaine. David Haréuvéni avait visité le Maroc et dans beaucoup de textes anciens on le croyait même originaire du Maroc. Mais l’alliance ne se fît ni avec les Chrétiens ni avec les Marocains et David fut en 1527 expulsé du Portugal, puis assassiné. En plus de ses dons de rabbin et de diplomate, Abraham fut un poète très doué, surnommé "goren nakhon", la gorge convenable. On raconte qu'une fois deux commerçants étaient venus lui demander de leur établir un contrat, il le fît sur place, en vers! Une autre fois, le gouverneur de la ville voulait marier sa fille, mais trouvant peu esthétique le contrat de mariage établi par les notaires en raison de l'excès d'espace vide entre les lignes, il avait ordonné de déchirer le document et d'en écrire un nouveau. Mais rabbi Abraham lui fit remarquer que cela pourrait porter malheur aux époux et se dévoua à le rédiger à nouveau sur le champ, incluant de nouvelles clauses entre les lignes supplé­mentaires se fondant harmonieusement avec les précédentes sans le moindre hiatus!

ITSHAK BEN: Fils de rabbi Méir, frère de rabbi Abraham, il participa à la défense de Safi contre les attaques musulmanes. Chargé de l'approvisionnement en nourriture du port auprès des tribus berbères des environs. Il fut envoyé en mission diplomatique auprès du souverain Saadien à Marrakech et auprès du roi du Portugal, à Lisbonne.

ISMAEL BEN: Un des sept frères d'Abraham, interprète auprès du gouver neur portugais de Safi. Il se trouvait à Azemour en 1511 quand la ville fut assiégée par les Maures. Il réussit alors à recruter 200 combattants juifs et débarquant par surprise, à infliger de lourdes pertes aux assaillants qui levèrent le siège. Après la reconquête d'Agadir par les Saadiens en 1541, les Portugais décidèrent l'évacuation des ports de Safi et d'Azemour et leurs habitants juifs furent, selon leur choix transférés soit à Fès, soit à Larache, soit comme les Zamiro à Tétouan. OULAD ZAMIRO: Ils occupent une place à part dans la mythologie des saints au Maroc. Selon la légende pieusement retransmise de génération en génération, ils étaient sept frères qui à Safi, sans doute à l’époque de l'occupation portugaise, s'adonnaient à l'étude et à la prière. Un jour, une voisine chrétienne curieuse, les entendant prier, entra dans leur maison. Pour ne pas être souillés par sa présence, ils disparurent aussitôt en s'enfonçant sous terre et à leur place il ne resta qu’un grand bassin d'eau. Les frères firent savoir en rêve à leurs compatriotes qu'ils étaient sous terre et comme ils voulaient continuer à prier, demandèrent qu'on leur construise un oratoire. On leur bâtit une coupole qui devint désormais un lieu de pèlerinage vénéré à ce jour par les Juifs et les Musulmans. L’Association française des originaires de Safi vient même de restaurer la coupole. Comme la légende n'est pas datée on peut supposer qu'il s'agit bien des sept frères de rabbi Abraham Zamiro dont nous avons parlé.

  1. ITSHAK BEN: Fils de Abraham. Après l'évacuation de la communauté juive de Safi par les Portugais avant leur retraite en 1541, il s'installa à Fès où il fut un des signataires de nombreuses Takanot et un grand poète dont les pioutim sont entrés dans la liturgie des synagogues marocaines.
  2. YOSSEF ZIMRON: Fils de Abraham, rabbin à Constantine au milieu du XVème siècle. Disciple de rabbi Salomon Duran d'Alger avec qui il était en correspondance sur des questions de Halakha.

MOSES ZAMIRO: Revint d'Alger en Espagne où il se convertit au christianisme sous le nom de Pablo De Santa Maria, au début du XVIème siècle.

  1. ITSHAK MAND1L ABI ZIMRA: Un des poètes les plus célèbres d'Afrique du Nord. Il vécut à Tlemcen à la fin du XVIème siècle. Aucun recueil de ses poèmes ne nous est parvenu, mais nombre de ses compositions ont été reproduites dans les écrits de rabbins algériens contemporains et postérieurs.
  2. MOCHE: Rabbin à Fès, mort en 1777, en laissant de nombreux ouvrages manuscrits dont on connaît les titres mais qui ont été perdus.
  3. MOCHE: Un des membres du tribunal des Cinq institué par rabbi Yaacob Abensour, mort en 1778 à l'âge de 93 ans, laissant de nombreux ouvrages de commentaires non-publiés.
  4. SHEMOUEL ABRAHAM (1737־ 1830): Fils de Moché, il fut un des rabbins les plus connus de sa génération à Fès, membre du tribunal rabbinique pendant plus de 50 ans. Son fils rabbi Rahamim. mort en 1847, lui avait succédé au tribunal.

YAACOB: Fils de rabbi Moché. Un des grands notables de la communauté de Fès, seconde moitié du XIXème siècle. Il fit avec l’autre grand notable, Hayim Cohen, la tournée des capitales européennes en 1879 comme représentant de la communauté juive marocaine. A Paris, ils furent reçus par Isidor Loeb, le rédacteur de l'organe de l'Alliance, "La Revue des Etudes Juives" et à Londres par l'Anglo— Jewish Association. Mort en 1904.

RAHAMIM: Notable de la communauté de Fès, nommé en 1896 membre de la commission de Trois chargée de gérer les dons recueillis en faveur des victimes de l'épidémie de choléra qui décimait les communautés de Tanger et Tétouan.

Benzimra

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו

תפוח ההריון

הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה הייתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פני בהמה.

הייתה הנערה כלואה כל הימים לבדה בחדר, ולא הייתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו הייתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחוכמתו. במדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום, ושומע תורה מפי רבנים ותלמידי חכמים גדולים. יום אחד, הגיע הנער לעיר שבה הייתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. פעם שאל הרב את אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה הייתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה. כאשר חזרו למקום, מצא הנער פיתקה על שולחנו ועליה פיתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים: ״מי כתב פיתקה זו״? ״הנערה שאינה יוצאת מחדרה״, הסבירו לו החברים, ״היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פיתרון להן״.

"אותה אשא לאשה״, החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו: ״הוריה לא יתנוה לך, כי בעלת־מום היא״.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה וכך הם פעלו. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות: ״לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה".

לא הייתה להורים כל ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר המשונה.

בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר איתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל מומה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו. לאחר מספר חודשים ילדה האשה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללמוד בחדר, היו הילדים עולבים בו ואומרים: ״אביך מת, ויש לך שתי אימהות ואב חורג".

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד שאל את סבתו: ״הגידי לי סבתא, האס את באמת אימי, או שמא יש לי אמא אחרת״?

״אני אימך, בני״! הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. אחרי שנודע לו הדבר, בא הנער אל אימו ושאל: ״אמא יקרה, היכן אבא״? ענתה לו אימו: ״אביך יחזור. עתה הוא במרחקים״. חיכה הבן שנה תמימה, וכאשר ראה כי אביו אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה: ״אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני״. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, הוא אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר: ״מהיכן אתה בא? מה מעשיך כאן״? ״באתי לחפש את אבי שעזב את אימי״, סיפר הצעיר לזקן שהיה סבו. הוא סיפר בפניו את כל סיפורו. כן הראה לזקן את הטלית והתפילין של אביו, והזקן הכיר מיד כי של בנו הם.

למחרת היום שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד: "היכן הטלית שנתתי לך פעם, בני״?

"שכחתיה באיזה מקום, אבא". הסתכל האב בידי בנו ושאל: ״והיכן טבעתך בני״? "כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים״. שאל הסב את בנו: "התכיר את טליתך ואת טבעתך אם אמצא אותן״? "וודאי", השיב הבן.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבל מידי הנער והראה אותן לבנו.

ידע האב כי ניתגלה סודו. קרא הסב לנכדו והציגו בפני אביו. ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. טען הבן: ״בוא, אבא, חזור הביתה! אמא מחכה לך. אמא היא היפה והחכמה בנשים. מדוע אינך רוצה אותה? מי הכריח אותך לשאתה לאשה״?

הבין האב כי קרה איזה נס לאשתו ואמר לבנו: ״בני, עכשיו חזור אתה ואני אבוא בעקבותיך".

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם.

הוא אמר לנער: "יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאימך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אימך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד".

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתץ את הבקבוק לאימו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה הם נעשו יפיס מאוד. ידעו הבן ואימו, כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא חזר ממרחקים לבית. הוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו-עמ' 183

13/07/20

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר