מורשת יהדות מרוקו

מנהגי תשעה באב

• נהגו כסעודה המפסקת, לשבת על הארץ סמוך לפתח הכית:

ב- נהגו לאכול בסעודה המפסקת עדשים אדומים, וביצים שלוקות במלח ובאפר:

ג- נהגו להטביל את המוציא באפר, וכן יש נהגו להטביל את הביצה באפר:

ד- נהגו להסיר את פרוכת ההיכל, והופכים מעיל הספר תורה שקוראים בו בתשעה באב, ואחרי חצות היום מחזירים אותם למקומם:

ה- נהגו להרבות בקינות, ויש מדלגים קטעי הנחמה שיש בקינות:

ו- נהגו הנשים להתאסף יחד, בפתחי הבתים, ולקונן קינות שונות שנתקנו בשפה ערבית, על עשרה הרוגי מלכות, חנה ושבעת בניה ועוד:

• נהגו בליל תשעה באב, להאיר את בית הכנסת והבית, באור אחד בלבד:

א-כן המנהג, וכמובא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ר״נ), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (תשעה באב), והכל משום עגמת נפש וצער על החרבן, וכאדם שמתו מוטל לפניו, וראה בספר ליצחק רי״ח (אות ת׳):

ב-כן המנהג, והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ר״נ), והטעם כי מאכל עדשים הוא מאכל אבלים כידוע, וכמו כן בצים באפר, הם מסימני אבלות, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקע״ה):

ג-כן המנהג, ומקורו מהברכ״י, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד ר״נ), והוא עדה״כ ויגרס בחצץ שניו:

ד-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), ומקורו מספר כפ״ה (סימן תקנ״ה סק״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

ה. כן המנהג, וראה בספר נהגו העם (תעניות), ובנתיבי עם (עמוד רמ״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו (תשעה באב):

ו-כן נהגו בהרבה קהילות, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובאוצרות המגרב (ט״ב), וזה ביטוי הנשים וצערן על החרבן:

ז-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ת״ס, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ב), וגם זה לשם עגמת נפש וצער על החרבן, עדה״כ על זה היה דוה לבנו על אלה ״חשכו״ עיננו על הר ציון ששמם וכו':

ח-נהגו בליל תשעה באב לישון על הארץ, ויש נהגו לשים אבן תחת מראשותיהם:

ט-נהגו בתשעה באב בשחרית, שאין מתעטפים בציצית ואין מניחים תפילין, ועושים

זאת בתפלת מנחה:

י. נהגו בשחרית של תשעה באב, לשנות מספר קטעים בתפלה: במקום ״למנצח בנגינות״, אומרים ״על נהרות בבל״, ובמקום ״שירת הים״, אומרים פרשת ״האזינו״, ובמקום נוסח הרגיל של קדושה אומרים ״נקדש את שמך״ ובו׳, ובמקום ״שים שלום״ אומרים ״עושה השלום ברכנו בשלום״ וכר, (וכמובא בספר ״חמש תעניות״):

יא. נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בשחרית של תשעה באב:

יב. נהגו שאין מגביהים ספר תורה בשחרית של תשעה באב:

יג. יש נהגו שאין כהן ולוי עולים לספר תורה בשחרית של ת״ב, רק שלשה ישראל, ויש שאין משנים בזה:

יד. יש נהגו כשעולים לתורה בתשעה באב, פותחים את התורה: ״ברוך דיין האמת״, במקום ״השם עמכם״, ויש נהגו לא לשנות:

טו. נהגו שאין אומרים ״קדיש תתקבל״, בערבית ובשחרית של תשעה באב, רק קדיש יהא שלמא בלבד, ויש נהגו לאומרו בשחרית:

ח-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ו), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי שימעט האדם בכבודו והנאתו, לצער על חרבן בית קדשנו ותפארתנו:

ט-כן המנהג פשוט, ומובא בנהגו העם (תעניות), ובשמש ומגן(ח״ב סימן ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(הל׳ תפילין), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידנו (חלק ו׳), וכדעת מרן השו״ע (סימן תקנ״ה ס״א) וראה בספר ויאמר יצחק (ליקוטים אות ב׳ סימן י״ז):

י. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (שם), ובנר לעזרא (עמוד ר״י):

יא. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ז):

יב. כן המנהג, ומובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה), וכ״ז כדי להמחיש את צערינו על חסרון כבוד התורה, וראה בספר מים חיים (רכ״ה) ובספר אוצרות הפוסקים (תעניות):

יג. כן נהגו בבתי כנסת של התושבים בפאס ובעוד מקומות, ואלו בשאר בתי כנסיות נוהגים לא לשנות בזה, וראה בכל זה בנוהג בחכמה (שם):

יד. כן מנהג בתי כנסת של התושבים בפאס, וכמובא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קי״ח), ובספר לקט הקציר (עמ^׳ תי״ד):

טו. כן מובא בספר נהגו העם (תעניות), וכן מצוין בסידור ארבע תעניות, והוא ע״ד מה שכתב הכה״ח (סימן תקנ״ט סקמ״ו) בענין אי אמירת עלינו לשבח עיי״ש, אלא שבקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ז) כתב בשם האריז״ל לאומרו בשחרית, וכן כתב בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ג):

טז. נהגו בתשעה באב לפני חצות שאין מעשנים כלל:

יז. נהגו רבים ליבטל ממלאכה, ביום תשעה באב:

יח. נהגו כשיש מילה בתשעה באב, מברכים על הבשמים ועל הכוס, ונותנים לתינוק לטעום:

יט. נהגו הנשים לנער כלי המטה, ולשטוף את הבית ולסדרו, ביום תשעה באב אחרי חצות היום:

כ. נהגו הנשים לאפות עוגות אחרי חצות היום, לצורך מוצאי תשעה באב, ויש נהגו להכין חמין חלבי, ונאכל עם חמאה במוצאי תשעה באב:

בא. נהגו לבקר בבית הקברות, ביום תשעה באב:

כב. נהגו לאכול במוצאי תשעה באב (וכן בשאר תעניות), דייסה העשויה מחטים כתושות:

כג. נהגו שאין אוכלים בשר, לרבות עוף, עד יום עשירי בערב (דהיינו ליל י״א באב): כד. נהגו שאין מתרחצים, ואין מסתפרים, ואין מכבסים, עד יום עשירי בבוקר:

כה. נהגו רבים אחרי תשעה באב, לצבוע איזה חדר בבית, לכבוד שבת נחמו:

טז. כן המנהג, ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ב), והביא שם בשם המחזיק ברכה, שגדול אחד חלם רב גדול, והשביעו שיאמר לו מה אומרים בשמים על עישון בת״ב, והשיב לו, שהם מקללים אותו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן ל״ט) בזה:

יז. כן המנהג, וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תשעה באב), וקבלה בידם כי העובד בת״ב לא יראה ברכה בעבודתו, ושגור בפיהם הפתגם ״כספי איכה (תשעה באב) ומי כמכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״, וראה בבית יוסף (סימן תקנ״ד) בזה:

יח. כן המנהג, והביאו בספר מים חיים (עמוד רכ״ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ח): יט. כן נהגו להקל, והביאו מרן החיד״א (סימן תקנ״ט סק״ז) וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קכ״ג), ובספר נר לעזרא (סימן צ״ו) ובלקט הקציר 1עמ׳ תט״ז) וראה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד תס״ד):

כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ז):

כא. כן המנהג, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד קכ״ג), והזהיר שם שההולכים לא ילכו בקבוצות עיי״ש: כב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו(תעניות):

כג. כן הביא בנו״ב (עמוד ל׳) ומקורו ממרן החיד״א במחזיק ברכה, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד צ׳), וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״ח) מנהג כשר וכר עיי״ש:

כד. כן הביא בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תשעה באב סימן ג׳), וכן הובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ו):

כה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תעניות), והוא לסימן לנחמה ולחיזוק האמונה וכנ״ל:

מנהגי ימי תעניות

א-יש נהגו לומר ״עננו״ בערבית שחרית ומנחה, ויש נהגו לאומרו רק כשחרית

ומנחה:

ב-יש נהגו כשהקורא בתורה מגיע לי״ג מדות, שותק והציבור אומרים אותם כקול רם,

ושב הקורא וקוראם בתורה, והמנהג פשוט לא לשנות משאר הקריאה:

ג-נהגו להתפלל ביום התענית בעוד היום גדול, ואין הכהנים נושאים כפיהם, ואף לא

אומרים אלקינו וכו׳ ברכנו כברכה וכו':

ד-נהגו להניח תפילין ולהתעטף בציצית, במנחה של תעניות:

ה-נהגו בעשרה בטבת שחל כערב שכת, שאין מניחים תפילין כמנחה:

ו-נהגו להחמיר שאין טועמים כלום, ביום התענית לפני עלות השחר:

א-הנה בספר נהגו העם (תעניות) כתב שהמנהג לאומרו בג׳ תפלותיו, וכ״ב באוצר המכתבים (ח״ב סימן ל״ח), אולם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שצ״ט ס״ו) כתב, שהמנהג לאומרו רק בשחרית ומנחה, וכן כתב בספר מקור חיים (סימן ר״ז סי״ז), ונהרא נהרא ופשטיה, וראה באוצר המכתבים (סימן אלף ל״ח), ובחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳):

ב-כן כתב בספר נהגו העם (תעניות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״א), ובספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), ומ״מ המנהג פשוט שלא מסייעים לחזן כלל:

ג-כן כתב בספר שושנים לדוד (ח״ב ס״ד), ובספר נהגו העם (תעניות), ובספר קרית חנה דוד (סימן פ״ז), אלא שמדברי נהגו העם משמע שאפי׳ מתפללים לפני השקיעה לא פלוג, ואלו מדברי הקח״ד לא נראה כן(ראה אוצרות הפוסקים תעניות):

ד-כן כתב בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תעניות ס״ב) ובספר שושנים לדוד:

ה-כן כתבו הנ״ל בסעיף הקודם:

ו-כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והוא ע״פ הסוד (ראה מקור חיים פרק ר״ז):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית

הרב מהלוף פחימה.

הראיון נערך ב-27 ספטמבר 1999, בבני ברק

הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר. בשנת 1967 עלה לישראל ועמד בראש ישיבת ״אור התורה״. כעשרים שנים הוא מכהן כרב הראשי ליהודי מרוקו בבני ברק, שמתגוררים בה כ־120 אלף תושבים. כ־50 אלף מהם ספרדים (כולל שכונת פרדס כץ) ומתוכם כ־25 אלף יוצאי מרוקו.

נולדתי בשנת 1935 בקזבלנקה. בילדותי ועד גיל ארבע־עשרה, למדתי ב״אם הבנים״ בקזבלנקה, ישיבה שנוסדה על ידי בעלי בתים פשוטים מתיטואן. בגיל ארבע־עשרה נסעתי ללונדון ולמדתי שמונה שנים בישיבה של הרב שניידר.[ ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, המכונה שניידר על שם מייסד הישיבה.] חתנו של הרב שניידר, הרב יצחק סמיאטיצקי, בא למרוקו ולקח איתו שלושים ואחד תלמידים. אחרי השואה הביא הרב סמיאטיצקי תלמידים גם מהונגריה. לפנַי הגיעו לישיבת שניידר שלושה תלמידים, הבן של הרב טולדנו, הנכד שלו עמרם הרוש, שנשאר בלונדון, והרב ניסים טולדנו שיסד את הישיבה בבאר יעקב. הגענו ממרוקו לישיבה בלונדון והיינו שלושים ואחד מתוך כמאה ושישים תלמידים שהתגוררו בישיבה.

ש: ההורים היו מאושרים מזה שנסעת?

ת: כן. הם רצו שאלמד תורה.

ש: ההורים היו דתיים?

ת: ההורים היו חרדים אדוקים. למדנו רק לימודי קודש.

ש: הם לא חששו משהות בארץ זרה, כשגם את השפה אינך יודע?

ת: לא חששו מדבר כי נתנו אמון מלא ברב.

ש: איך הסתדרת כשהגעת לשניידר בלונדון?

ת: נפלא. בשלושה חודשים למדתי את שפת היידיש.

ש: הרגשת איזשהו יחס מסויג מצד המורים?

ת: לא. היינו כאחד העם.

ש: מאילו ארצות באו התלמידים מלבד יוצאי מרוקו?

ת: אנגליה, גרמניה והונגריה. הרב שניידר היה ממוצא גרמני, והוא הביא איתו תלמידים מגרמניה.

ש: למדת לפי המסורת הליטאית?

ת: הכל טוטאלי ליטאי, מוסר ליטאי ונוסח תפילה אשכנזי.

ש: זה לא הפריע לכם, או לאחדים מכם?

ת: לא. אחרי שנתיים של לימוד בישיבה הגיע עוד מחזור של נערים שאני טיפלתי בו. למדתי בישיבה ובמקביל טיפלתי בתלמידים החדשים שהגיעו. בסך הכל בשלושה מחזורים ממרוקו הגיעו לשניידר כמאה ועשרים תלמידים.

ש: מה קרה כשהתחילה ההגירה הגדולה ממרוקו לצרפת?

ת: אקס לה בן ופובליענס קיבלו יותר תלמידים ולאט לאט פחת אצלנו מספר הלומדים. התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה כי זו היתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס לה בן ובפובליענס לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש, והלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבה זו היתה גדולה מאוד. אבל חשוב לדעת שהנסיבות שהניעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לאנגליה ולצרפת היו, שעליית הנוער העבירה את התלמידים שהגיעו לארץ־ישראל על דתם. וכך, בני תורה העדיפו לעבור לאנגליה וצרפת ולא לישראל רק כדי לא ליפול לידי עליית הנוער. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי.

ש: למדתם רק קודש?

ת: רק קודש.

ש: ידוע לי שבמרוקו ההורים התעקשו שהילדים ילמדו גם קודש וגם חול.

ת: לא כל ההורים. ההורים שחיו בצפון הארץ התעקשו גם על לימודי חול, אבל לאלו שבאו מהדרום לא היה עניין בלימודי חול וביקשו רק קודש.

ש: הרב חייקין, מייסד הישיבה באקס לה בן שהנהיג לימודי קודש וחול, הלך לרב סולובייצ׳יק, הבריסקער רב, וקיבל הסכמה לכך, אחרת ההורים לא היו שולחים את התלמידים לישיבה זו.

ת: הרב חייקין לא פתח את הישיבה שלו עם תלמידים מרוקאים. התלמידים הראשונים היו פליטי שואה וצרפתים, כך שההערה היתה במקום. הצרפתים לא היו שולחים תלמידים לישיבה שאין בה לימודי חול, אבל הוא זכה להנחיל לתלמידים מרוקאים שלמדו רק לימודי קודש. למשל, הרב אהרון מונסנגו שהוא היום המנהיג של יהודי מרוקו, לא למד לימודי חול, אלא רק קודש.

ש: אבל לימודי קודש וחול נמשכים שם עד ימינו.

ת: זאת משום שהורים ממרוקו שבניהם למדו בגימנסיה שלחו אותם לאקס לה בן לסיים את לימודיהם לבגרות. תלמידי חכמים בוגרי אקס לה בן הם רופאים ועורכי דין אקדמאים שנשארו בעולם התורה.

ש: בלונדון זה לא קרה.

ת: בלונדון זה לא קרה. שם למדו רק קודש, שם אין צורך בלימודי חול. מי שהגיע לרמה הלימודית שהושגה שם בתלמוד לא נזקק ללימודי חול. התלמידים שלמדו בלונדון יכולים למלא תפקידים של דיינים ורבנים.

ש: במהלך הלימודים בישיבה ספגת מסורת לימוד ליטאית, דברי מוסר, נוסח תפילה, לא היה חסר לך בית אבא, חכמי מרוקו, השורשים המרוקאים?

ת: צריך להבין דבר אחד. כשנכנסים לישיבה ומעמיקים בלימוד מתמלא כל החלל והאדם אינו זקוק לשום דבר אחר. היה לי חבר שלמד איתי בשניידר, מיניתי אותו למנהל מוסד שהקמתי בעיר פאז, שלומדים בו לימודי קודש וחול ביחד. אחר כך הוא נסע לאמריקה ועשה שם דוקטורט. פעם, כשפגשתי אותו, הוא סיפר לי שקיבל דוקטורט באמריקה. אמרתי לו, מה זה דוקטורט נהיית סנדלר? היית רב, תלמיד חכם גדול, מה אתה צריך את זה ? באמריקה כותבים תזה על כל נושא ומקבלים דוקטורט. אדם שיש לו כבוד לא צריך שום דבר אחר. לאשה יפה לא נדרשים תמרוקים. תמרוקים הם עבור אשה שאינה יפה. התורה מספיק יפה ואינה זקוקה לשום גינונים אחרים. מי שמכניס גינונים אחרים רק מבזה את עצמו. כל המסורות המקוריות האלו ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך. כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו, לא שבעטנו בהן חס ושלום, לא בעטנו בהן, אבל לא עשינו עסק מחסרונן.

ש: שמעתי מפי אנשים בוגרים בעלי פרספקטיבה, גישה אחרת לעניין הזה. אחדים מצטערים על כך שלא הציגו בפניהם בזמן הלימודים בישיבה ספרים של חכמי מרוקו. וכשהם התבגרו הם חזרו בעצמם לספרים אלה.

ת: אלו שאמרו לכם את הדברים האלה לא למדו טוב בישיבה.

ש: מה ההבדל?

ת: ההבדל פשוט. לדאבוננו הספרדים בכל ארצותיהם, גם כאשר היו להם ישיבות, לא השכילו למשוך אליהם תלמידים שיכירו בכך שהלימוד בישיבה הוא יעדם בחיים. באירופה היתה השכלה והיו משכילים, תלמידי הישיבות היו גם שומרי מצוות וגם משכילים ועם רמה כזו קשה להתמודד. לכן קמו ישיבות שהתנהלו ברמת לימוד מאוד גבוהה ואפילו המשכיל באוניברסיטה לא ידע להבין סברה שנאמרה בתוך הגמרא. הישיבות האלו התפתחו מישיבת וולוז׳ין. גדולי עולם שמשכו לישיבותיהם את הנוער והעניקו לחייהם אופי בהעמקה ובלימוד – אלו הם הליטאים. את המסורת יצרו החסידים. הם גיבשו את האנשים שלהם בפעולות ובחסדים, אצלם המסגרת משכה את האנשים. במרוקו לא היו מסגרות.

ש: חב״ד נכנסו למרוקו?

ת: אין מרוקאי שהוא חב״דניק בדם. כשהוא נמצא אצלם הוא שבוי שם. אין מסגרות מסורתיות במרוקו, לא היו. יש מנהגי אבות מסוימים, אבא שלו עשה כך ואבא של אחר עשה אחרת. כש״אליאנס״ נכנסה למרוקו היא פתחה את הפתח להשכלה ולא היו שם ישיבות מספיק חזקות שיוכלו לעמוד מולה. היו ישיבות כמו ״אם הבנים״ שבה למדתי, אבל הן לא היו ברמה גבוהה ולא הצליחו לעניין אותנו. למדו הלכות, עברו מבחנים וקיבלו דיפלומות של דיינים. עולם הישיבות לא היה ברמה ולכן לא יכול היה להתמודד עם ״אליאנס״. החל תהליך של התפוררות מוחלטת ולולא האשכנזים גם התלמידים שניצלו לא היו ניצלים.

ש: אתה מודה בעליונות של עולם התורה האשכנזי?

ת: רוב רובם של מייסדי הישיבות בארץ היום והרבנים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. כל מייסדי הישיבות הצעירות, שנקראות ספרדיות, יצאו מישיבות ליטאיות. יש רק ישיבה ספרדית אחת – ״פורת יוסף״. הרשב״א היה ספרדי, בספרד היתה אימפריה של תורה, אבל לדאבוננו זה היה בזמנים אחרים. גם מרוקו עברה טלטלה. קזבלנקה היתה כמו תל־אביב. אנשים עברו אליה מהכפרים או מהערים הקטנות שבסביבה והמסורות המקוריות שלהם לא נשמרו, אבדו. לכן תמיד צריכים להנהיג חידושים.

ש: האם אפשר לומר בפרספקטיבה היסטורית שבני מרוקו הצילו את הישיבות לאחר השואה?

ת: כשהגעתי לישיבת שניידר היו בה רק 160 בחורים. רב הישיבה אמר לי שלו היה צעיר בעשרים שנים הוא היה נוסע למרוקו ומקים שם ישיבה. לבחורים האשכנזים, גם אלה שמתעתדים לעבוד, יש תודעה ברורה שעליהם ללמוד בישיבה, עד החתונה, ואז ייצאו לביזנס. זה לא קיים אצל הספרדים.

ש: למה?

ת: לספרדים היו אמצעים דלים. האימרה ״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״, נכונה. על פי רוב, מרבית התלמידים שבחרו בלימודים היו חסרי אמצעים, לא עניים כי אם חסרי אמצעים. נער כזה שנכנס לישיבה ראה בה קריירה לכל החיים – הוא יהיה ראש ישיבה, או שוחט, או דיין, ומקורה של תפיסה זו במחסור. ואילו בקרב האשכנזים תוכל למצוא עשיר מופלג שהוא גם למדן ומעמיק. בבוקר יש לו מפעלים, בצהריים הוא נותן כסף לישיבות, ובערב הוא יושב ולומד תורה. תופעה כזו לא תראה אצל הספרדים.

ש: אתה תולה את ההבדל הזה ברקע הסוציו־אקונומי של המשפחות?

ת: כן, והרקע הזה הוא שנתן גיבוי לפעולות ״אליאנס״. העוני במרוקו היה באותה תקופה בשיאו.

ש: ההורים רצו אז שהתלמידים ילמדו מתמטיקה וצרפתית כדי שההשכלה תוציא אותם מהעוני?

ת: לא. בקטנותנו לא למדנו בגן ולא בבית ספר, למדנו בבית כנסת, כשלושים עד ארבעים תלמידים עם רב בעל זקן. שירותים לא היו, הרב לימד א-ב וקצת חומש, ואחר כך שלח אותנו הביתה. כש״אליאנס״ הגיעה היא משכה את ההורים על ידי הנהגת הגיינה, טיפול במחלות ילדים וכו'. יצאה פקודה מהשלטונות לסגור את כל ה״חדרים״ שהתנהלו בבתי הכנסת. פתחו בתי ספר של ״אליאנס״ וההורים שלחו אליהם את הילדים. לא היתה להם ברירה. עקב מצב זה קמה ישיבת ״אם הבנים״. יהודים פשוטים, מגולחים, יראים, נתנו מכספם ופתחו בית ספר חרדי.

ש: אתה יודע שבבתי הספר החרדים למדו באותה תקופה 8,500 תלמידים וב״אליאנס״ 45 אלף.

ת: ולמה ? זו ההצלחה של ״אליאנס״ שנבנתה על ניצול העוני וזכתה מן ההפקר. אחרי ש״אליאנס״ נפתחה הלימודים החלו לקבל תדמית מודרנית, וזה משך אחרים. על כן כל האליטה של מרוקו, בני הרבנים ובני בניהם הלכו ללמוד ב״אליאנס״. מיום שרשת זו נכנסה למרוקו לא היה דיין שבנו נעשה דיין. בעבר המקצוע היה עובר בירושה, אם האב היה דיין גם הבן יהיה דיין. אחרי כניסת ״אליאנס״ למרוקו בנו של הדיין נעשה רופא, מהנדס, רוקח, או ארכיטקט אך לא דיין.

ש: ומה רע בזה?

ת: זה רע מאוד מפני שלתורה צריך לתת כבוד וייחוס. יש הבדל ברמה כשהאב דיין, ובנו אחריו גם הוא דיין, לעומת דיין שצץ מאיזה בעל בית שאינו יודע תורה. תורה עוברת בירושה, האצילות של האבא עוברת לבן.

ש: אתה לא מאמין שהדברים יכולים להיות משולבים?

ת: לא. הם אינם יכולים להיות משולבים. אני והוא לא גרים בכפיפה אחת. יש פתגם תלמודי שאומר, ״אין אדם גר בכפיפה אחת עם נחש״. אני מדבר על לימודי חול. הבריסקער רב, הרב חיים ולולה דער טאטע (האב) אמר, שבימי הרמב״ם היו רופאים שידעו ללמוד תורה, היום הכיוון מתחיל לחזור לעבר. אני מכיר רופאים ומהנדסים בצרפת שנותנים ערך לתורה יותר מאשר למקצוע שלהם. הרב אלקיים, שותפי לבניית הכולל, היה אינג׳ינר שעזב הכל למען לימוד בישיבה. יש לי אברך בן עשרים וחמש שגמר בית ספר גבוה ביותר בצרפת, עבד עם הביטחון הצרפתי, היה טייס פנטום, ועתה הוא יושב ולומד תורה במסירות נפש. פעם הדברים לא התנהלו ככה. ״אליאנס״ החדירה לתודעה שצריך לכבד רופא יותר מאשר רב, כי רב מתפרנס משנור ורופא חי על עבודתו. זה מה שגרם לכך שרבים מהאליטה של מרוקו לא המשיכו ללמוד תורה ופנו ללימודי חול. רבים מהם חזרו לעולם התורה כשהישיבות האשכנזיות פתחו את שעריהן בפני תלמידים חכמים וטובים. בתקופה הנוכחית ההשפעה שלהם התעצמה וזו הוכחה לדברי.

ש: האם אתה חושב שצריכה להיות חומה בין לימודי קודש ללימודי חול.

ת: אני לא מתנגד שלאדם יהיו ידיעות בלימודי חול. אבל אני מתנגד להפיכת לימודי חול לאתגר. האתגר בחיים אינו התעניינות בעולם החילוני. בספר חובת הלבבות, בשער התחינה, יש מקום מיוחד שמדבר על מדע. לטענת המחבר, מטרת האדם צריכה להביא אותו כמה שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא ולא להרחיק אותו ממנו. במציאות ראינו שכל אלו שבחרו בצבירת ידע חילוני התרחקו מהמקור, ולכן אני אומר שהישיבות האשכנזיות עשו טובה לכלל ישראל. בלי הישיבות לא היה היום זכר ללימודי התורה הגבוהים.

ש: אתה היית מעורב בעשייה בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.

ת: הייתי ראש הישיבה חמש שנים, מ־1962 עד 1967.

ש: קראתי במכתבים רבים, ואף נאמר לי על ידי הרב וולטנר, מייסד הישיבה, שהוא היה רגיש מאוד לצרכיהם של התלמידים, מנהגיהם, נוסח התפילה שלהם, והאוכל שאליו הורגלו. ההבדלים הורגשו רק בכך שהמורים היו ליטאים ועסקו בסיפורי המוסר.

ת: זה לא נכון. התפילות בחגים, בראש השנה וביום הכיפורים היו בנוסח אשכנזים. המוסף, לפעמים.

ש: וזה התקבל על דעת ההורים במרוקו?

ת: בחור שהלך לישיבה וחזר כתלמיד טוב הביתה, להורים זה היה העיקר. ההורים דאגו לעתיד של בניהם.

ש: אבל היו בקהילה אנשים שהתנגדו לכך שהאשכנזים יתפסו את השליטה.

ת: בכל מרוקו היה ועד יהודי אחד, ״ועד הקהילות״. העשירים הסתדרו ביניהם ללא ועד. טנג׳יר היתה העיר היחידה שהתקיימה בה הצבעה. לקהילה היהודית שם היתה התנגדות לדרכינו כי ניגחנו אותם בדברים שלא עשו לפי ההלכה. ברוך השם הצלחנו להיכנס לוועד, הרב אלקיים היה סגן ראש הקהילה בטנג׳יר. העמך בטנג׳יר היה איתנו, בתי הכנסת היו איתנו, רק ״אליאנס״ היתה נגדנו.

ש: מה ההבדלים בין הסידור ״וזרח השמש״ של הרב משאש לבין הסידור ״חזון עובדיה״ של הרב עובדיה יוסף.

ת: העיקר איננו הסידור אלא ההווי בתפילה. התפילה המרוקאית יותר חמה משל האחרים, יותר רעשנית, שרים בה יותר. הירושלמים של עובדיה יוסף יותר קרים.

הרב עובדיה יוסף רוצה להכתיב לכל יהודי שנחשב לספרדי שאין עוד גדול מלבדו, ולהתנהגותו קמו מתנגדים. לא כל בני התורה בישיבות הספרדיות מקבלים את הגרסה שלו ואת ניסיון ההשתלטות שלו.

ש: הרב עובדיה יוסף הרים דגל שעליו חרוט ״להחזיר עטרה ליושנה״. איזו ״יושנה״? האם המשפט מתייחס לבני התורה המרוקאים שהם בוגרי ישיבות ליטאיות ומשתכנזים?

ת: הוא מתכוון לכמות. הספרדים שנטמעו בין החילונים. לפני שקמה ש״ס היו הורים רבים ששלחו את בניהם לבתי ספר חילונים. מאז שקמה ש״ס יש למעלה מ־20 אלף תלמידים בבתי הספר שלהם.

ש: אתה מדבר על כך שהחזרת ״עטרה ליושנה״ מכוונת רק לכמות ולא לתוכן?

ת: בוודאי שאין כאן עניין של תוכן. התוכן כאן כמעט מאה אחוז ליטאי. גם הילדים שלו לומדים בישיבות ליטאיות.

ש: רק שלו?

ת: של כל הרבנים. כשהרב עובדיה יוסף מדבר על ״החזרת עטרה ליושנה״ הוא מדבר על כמות ולא על תוכן. בעניין הכמות הוא הצליח. הוא מנסה לתקן הלכות, וזה עניין לחיי היומיום של כל יהודי. איכות זה דבר אחר. ש״ס עובדת כרגע על כמות. יש כלל שמהכמות תצא איכות. אתה לוקח חיטים מוציא מהם את הקש והזבל ונשאר לך קמח מנופה, ומהכמות יוצאת איכות. אלף נכנסים אחד יוצא.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.

עמוד 158

מערכת קבלת החלטות. חיי המחנות התנהלו ביידיש. עבודת הוועדה המתמדת שתפקידה לתאם בין מזכירויות המשותפות של המחנות, והמזכירות המשותפת של כול מחנה שתיאמה את עבודת וועדות המשנה, אוישו ביוצאי אירופה בלבד  ללא נציג למעפילי צפון אפריקה. מזכירויות המחנות קבעו את סדר העלייה והכינו רשימות עולים לפי ספינות. למשל, על ההחלטה העקרונית על סדר העלייה לפלשתינה א"י לא חתום מעפיל מצפון אפריקה. ההזמנה למפגש עם המפקד הבריטי של מחנות קפריסין הופצה ביידיש ונחתמה בידי מזכירות מחנות קראולוס. המפגש התקיים חמישה חודשים אחרי שהבריטים יצאו מפלשתינה א" ומספר המעפילים במחנות היה קטן יחסית. אבל, בין החותמים לא – היה נציג למחנה 55 בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה. הפרוטוקולים של דיוני המזכירויות המשותפות התקיימו ביידיש ונכתבו ביידיש דוחות ואספקת מכסות מזון למעפילים נכתבו ביידיש וברומנית. חוסר השקיפות בקבלת החלטות דיו להטיל ספק בחלוקת שוויונית של מנות המזון לאוכלוסיית המחנות.

סדר העלייה לפלשתינה א"י. סדר העדיפות לעלייה לארץ היה עיקרון עליו הקפידו המעפילים. שינוי –

מועדי העלייה ארצה גובו על ידי התנועות הפוליטיות. יתכן שעקב כך חלף מועד עליית מעפילים מוגרבים ואחרים ארצה. ועדת העלייה פרסמה נוהל שילדים שנולדו אחרי ינואר 1930 זכאים לעלות במסגרת עליית הנוער. כאשר פורסמה רשימת הזכאים הזאת ולמרות שהיו צפון אפריקאים בני אותו שנתון בספינות 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' 'יחיעם ו'כ"ט בנובמבר' התברר שאין בה ילד צפוןאפריקאי אחד. במקרה אחר, הודיעה מחלקת העלייה למעפילי 'בן הכט' ו'אל תפחידנו', 'יהודה הלוי', – ו'שיבת ציון' שטרם נרשמו ולא הצטלמו לתעודת עולה להגיע להירשם ולהצטלם. בין מעפילי ספינות אלה היו למעלה ממאה יוצאי צפון אפריקה, אך ההודעה נמסרה ביידיש. במילים אחרות, השקיפות ביידוע המעפילים במחנה הייתה לוט בערפל עבור מעפילי צפון אפריקה ויתכן שגם עבור מעפילים מאירופה.

העדפת אנשי שלומינו. במחנות קראולוס 'מפא"י' הייתה התנועה הפוליטית הגדולה ביותר עם 655 חברים ) 21.8% (, אחריה 'המזרחי' עם 467 חברים ) 15.45% (, 'העובד הציוני' עם 592 חברים ) 19.46% ,)  השוה"צ' עם 456 חברים ) 15.11% (, בית"ר עם 353 חברים ) 11.77% ( 'אחדות' עם 295 חברים ) 9.71% ,) 'אגודה' עם 147 חברים ) 4.87% ( ו'פח"ח' )פרטיזנים חלוצים חיילים( 27 חברים ) 1.75% .) 693 התופעה העידה על החשיבות הגבוהה שניתנה להשתייכות הפוליטית. ההתפלגות במחנות הקיץ והחורף הייתה דומה. ברשימות אלה נמצא מספר קטן של מוגרבים. אפשר שהיה זה מסר שקשרים מפלגתיים סייעו למעפילים שהתנועה חפצה ביקרם. דלתם של כול תנועות הפוליטיות הייתה פתוחה בפני מעפילי צפון אפריקה. אם כי רובם השתייכו ל'הפוהמ"ז' ומיעוטם ל'מפא"י' ו'לבית"ר'. ניתן לשער, שנציגי התנועות בוועדות השונות היו שומרי הסף של הסיפר הציוני והשלכותיו הפוליטיות עבור מפלגות ארץ ישראליות. הם שקבעו את סדר היום הציבורי במחנות. בין נציגי התנועות שניווטו את החיים במחנות לא היה אף נציג צפון אפריקאי.

שליחים מוגרבים בקפריסין. הזרוע הביצועית של התנועות הפוליטיות בקפריסין הייתה שליחיהן. בשלהי שנת 1946 , לא היה שליח צפון אפריקאי, כי לא היה ידוע לסוכנות היהודית על מעפילים מצפון אפריקה בקפריסין באותה עת. לפי המאגר, שהו אז תשעה מעפילים צפון אפריקאים בלבד במחנות. מינואר 1947 ועד ספטמבר 1947 ידוע רק על ביקורו של אלי מויאל בקפריסין לצורך הכנת דוח על המעפילים הצפון אפריקאים. מספטמבר 1947 עד סוף השנה פעלו בקפריסין שני שליחים אלי מויאל ויצחק אברהמי. כלומר שליח אחד ל – 1,000 מעפילים. האחרון, מחברי הגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, 'ננזף' כשנקט בפעולה שלא עלתה בקנה אחד עם נוהלי התקשורת בסוכנות היהודית. מינואר  1948 עד פברואר 1949 מועד סגירת המחנות לא היה שליח צפון אפריקאי בקפריסין. כך גם ברשימת השליחים של עליית הנוער לחודשים נובמבר דצמבר – 1947

בארץ היו כבר גרעינים צפון אפריקאים שהשתלבו בקיבוצים דתיים )שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה( וסוציאליסטים ) בית אורן, רגבים, שדה נחום ובית השיטה( שהיו יכולים לסייע בהדרכה וקליטה של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין. לכן, לא ברורה ההימנעות מלשלוח שליחים מגרעינים אלה לקפריסין בעוד שחברים מגרעינים אלה נשלחו באותה עת לתוניס, אלג'יר ומרוקו. בפגישתו של שליח מטעם תנועת 'תורה ועבודה' עם ליטבק, מוועדת העלייה במדור הדתי, שתחום אחריותו היה הקצאת שליחים בקפריסין, הלז לא ראה מקום לשלוח שליח נוסף ולדבריו "כעת איננו מסכים להוסיף אף אחד". בעניין הצפון אפריקאים ליטבק טען, ]…[ ש"לפי הידיעות שקיבל אין צורך באף אחד ומה שיש מספיק בהחלט". לפי המאגר, באותה עת היו כ- 2,000 מעפילים מוגרבים בקפריסין. מרדכי חיות, שליח תורה ועבודה', דיווח למדור הדתי על פעילותו בקרב הצפון אפריקאים במחנה 55 בקפריסין. הוא סבר ש"יש למצוא בהקדם האפשרי מועמד מתאים לשליחות בין יוצאי אפריקה הצפונית". אחרי שהתייעץ עם חברים מתוניס, הם המליצו שהשליח יהיה מיוצאי תוניס או מרוקו ]…[ ו"אם זה יתקל בקשיים יכול לבוא בחשבון גם חבר קבוצה מעולי מצרים ואפטלו ]ואפילו, ב.ד[ תורכיה".  לדרישה זו לא התקבל מענה מהמדור הדתי. ניתן להבין את הטענה כלפי מעפילי צפון אפריקה שלא הייתה להם שפה משותפת עם רוב אוכלוסיית המחנות, אבל חסרונם של שליחים שידעו את השפה המוגרבית והצרפתית בעלי רקע דומה למוגרבים רק חידד והעמיק את התסכול והמרירות של המעפילים המוגרבים שחמל רפאל זיהה בביקורו במחנות קפריסין.

ועד המשפט. גם בוועד המשפט, בית דין של חברים במחנות הגירוש, לא היה חבר צפון אפריקאי. נציגי תנועות מונו לוועד המשפט אם כי לא ברור איזה הכישורים נדרשו מהם. המועצה השנייה של מחנות הקיץ, בה שהו רוב המעפילים המוגרבים, ביקשה לבדוק את קודקס המשפט ]התקנון, ב.ד[ שהיה כתוב ביידיש. אפילו הודעה של מחלקת הביטחון של המחנות על גניבות במחנות החורף, פורסמה ביידיש. המלצה שיתכן ונועדה לשפר את תחושת הביטחון במחנות. כנראה, לא הייתה עירנות ציבורית מספקת למגבלות שהערימה השפה היידית על המעפילים המוגרבים.

תביעות מעטות הוגשו לוועד המשפט על ידי צפון אפריקאים. יתכן שהסיבה לכך הייתה חוסר האמון שלהם במערכת שדיברה יידיש ופסקי הדין שלה היו ביידיש. אם כי הסבר אחר עשוי היה להיות שהתנהגותם של המוגרבים הייתה נורמטיבית ולא הצריכה את שירותיו של וועד המשפט. נמצאה תביעה על גניבה שהוגשה על ידי סוליקה אביטל נגד אברהם פרנק. כתב התביעה, פרוטוקול הדיון ופסק הדין נכתבו ביידיש. לואי פורטל תבע את ויינברגר אריה. )מהות התביעה לא ברורה(לוחות הזמנים של הדיונים המשפטיים, פסקי דין ותקנון משפט החברים נכתבו ביידיש. אך ניתן להניח שאי שליטה בשפה היותה אבן נגף העיקרית שעמדה בפני מעפילים מוגרבים להגיש תביעות.

תרבות, ספורט ופנאי. גם הודעות ועדת התרבות על הרצאות ושל ועדת הספורט על תחרויות ספורט הוכרזו ביידיש. יש להניח שחלק מהמעפילים המוגרבים נטלו חלק בפעילות הספורט בקפריסין. עם זאת, עצם ההודעה ביידיש התעלמה מהם.

ספורט. ועדת הספורט במחנה 65 הודיעה על משחק כדורגל בין מחנה 65 למחנה 67 במגרש של מחנה 64 ועדת הספורט של מפא"י הודיעה, כי תחרות כדורגל של קבוצות 'מפא"י' ו'גורדוניה' מכל המחנות תתקיים במגרש במחנה 64  ברשימת שחקני הכדורגל במחנה 69 לא היו שחקנים צפון אפריקאים, אולי מפני שבמחנה זה היו, לפי המאגר, פחות מ- 50 מעפילים צפון אפריקאים. ועדת הספורט במחנה 69 פרסמה הודעה בלוח המודעות בעברית ]הודעה חריגה, ב.ד[ על קיום אליפות מחנות החורף בכדורגל. 70 לעומת זאת ההודעות על טורניר פינג פונג ]טניס שולחן, ב.ד[, כדורעף וכדורגל פורסמו ברומנית שהייתה  שפתם של מעפילי 'כנסת ישראל' ו'הפאנים'. חרף חסרונה של שפה משותפת הספורט יכול היה לקרב בין שתי התרבויות – – הצפון אפריקאית והאירופאית שנפגשו בעל כורחן בקפריסין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון