מורשת יהדות מרוקו

ע. נהגו לומר ״חצי קדיש״ אחרי עלינו לשבח, שחרית מנחה וערבית, ונקרא קדיש ״לעילא״:

עא. נהגו אחרי תפלת שחרית, לקרוא בצוותא חוק לישראל, ואם יש מנין לומר קדיש דרבנן הרי זה משובח:

עב. נהגו לקרוא חמשה מזמורי תהילים אחרי תפלת שחרית, חוק ולא יעבור:

עג. נהגו לפני צאת אדם לעבודתו, מניח ידו הימנית על המזוזה ואומר: ביה ןעקב. לבו ונלכה באור יהיוה: בי בל העמים, ילבו איש בשם אלה,יו. ואנחנו נלך, בשם יהוה אלודנו לעולם ועד:

עד. נהגו להושיב בכל עיר ועיר, עשרה זקנים, המסיימים בכל יום תהילים, ובסיומו קוראים מתוך פרק קי״ט את שם העיר וקר״ע שט״ן, ומקבלים שכרם בעין יפה מקופת הציבור:

עה. נהגו שאין הנשים מתפללות בתמידות, ומסתפקות בבקשות שונות ליד המזוזה:

עו. נהגו להקפיד שלא יהיו צורות על ההיכל, ועל פרוכת ההיכל:

עז. נהגו להקפיד לא לעשן בבית הכנסת, ולא לישב רגל על רגל, ולא יושבים בפשיטת רגל, ולא הולכים ובאים, כי המקום אדמת קודש הוא, ויש מקילים בעישון בשעת הצורך:

ע. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ז״ל (ח״ה עמוד של״ט), וכתב שלא מצא טעם לזה, וראה בנהגו העם (קדיש ס״ה). ובספר נר לעזרא !סימן כ״ה) נתן טעם לשבח בזה עיי״ש, ונקרא ״לעילא״ על שם לעילא מן כל ברכתא וכד, וראה עוד בחוב׳ אור תורה (סידן תשנ״ו סימן ק״א):

עא. כן היה המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק״מ), וכן היה נוהג המקובל ר׳ דוד הכהן, וכפי שהובא באוצרות הפוסקים (דיני תפילין), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ע׳), ובכה״ח (סימן קל״ב סק״ה) ובן איש חי (חיי שרה סי״א) ובשערי תפלה (עמוד קנ״ו):

עב. כן כתב בספר נוהג בחכמה ועמוד רכ״ד), והוא תריס כנגד יצר הרע, וראה במנהגי החיד״א(עמוד ע׳) בזה: עג. כן הביא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק׳), והוא סגולה גדולה להנצל מיצה״ר ולהצליח במעשי ידיו:

עד. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ג) ומקורו ממגילה (ג׳) בענין עשרה בטלנים עיי״ש: עה. כן כתב הר״ב טולידאנו בספרו קיצור שו״ע(עמוד צ״ג), והטעם שכיון שאומ׳ בקשות, מדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חז״ל לא חייבום יותר ועל זה סומכות נשי הספרדים שאין מתפללות:

עו. כן כתב בספר ויאמר יצחק (סימן י׳) ובשו״ת שמו יוסף, ובספר אוצר פוסקי חכמי מרוקו, שכן הסכמת כל חכמי העדה, וזכורני בביקור של האדמו״ר ר׳ מכלוף אביחצירא זצ״ל במירון, כשראה בהיכל צורות אריות, הקפיד עד מאד וצוה להחליף את הפרוכת מיד:

עז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לפי ספרי(אות ב׳ סימן ל׳) וראה בזה באוצרות הפוסקים והל׳ בית הכנסת), וראה בספר מקור חיים ופרק י״ח):

מנהגי תפלת מנחה

א-נהגו לפתוח תפלת מנחה בפתיחת אליהו הנביא ז״ל, ומתחילים בפסוק ״ויהי נועם״ וכו׳, ואומרים כל זה בנעימת הזוהר, ואחד מסדר את הקטורת במונה מטבעות זהב, והשאר אומרים אתו בלחש:

ב-יש נהגו להוסיף גם פרשת העקידה. ואחריה רבונו של עולם כמו שכבש אברהם וכו׳ עד ״והארץ אזכור״:

ג-נהגו להתפלל מנחה קטנה:

ד-נהגו כשהזמן דחוק להתפלל עמידה ללא חזרה, וכן נהגו בתפלת שחרית של חול, ובמוסף של שבת (וכמובא במקומו):

ה-נהגו כשמתפללים מנחה ללא חזרה, כל הציבור עומדים לתפלה יחד עם החזן, ואומרים יחד אתו בלחש, ואינם עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ובהגיעם לקדושה אומרים יחד עם החזן כנהוג, ובתפילת שחרית, בהגיע החזן לרצה, שוב מגביה קולו, ואלו שסיימו העמידה עונים על ברכותיו, ואם יש כהנים עולים לדוכן, וממשיך בקול עד סוף שים שלום, והשאר בלחש: וכן המנהג במוסף של שבת וכמובא במקומו:

• כן המנהג פשוט, וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (סימן י׳) מעלת הפתיחה הזו, ובענין הקטורת מובא בזוה״ק (פ׳ ויקהל) אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עילאה עובדא דקטורת, קמי קוב״ה, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא, ובספר סגולת ישראל (מער׳ ק׳) מנה אחד עשר סגולות בקטורת עיי״ש, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
• כן מובא בסידורים ישנים, ומקורו מהחיד״א בספרו שיורי ברכה, עיי״ש:
• כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רל״ג) שזה עיקר מצות תפלת מנחה לכתחילה, וראה בכה״ח שם

(סק״ה), ובילקוט״^, (ח״ג סימן רל״ג), וכן פסק בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):

• כן המנהג פשוט, והביאוהו בספר מים חיים (סימן מ״א), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ל״ט), ובספר נהגו העם (תפלה), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ק״ט), וראה בזה בקשר גודל (סימן ח׳), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
• כן המנהג, והביאו בספר יחוה דעת להגר״י חזן, וראה בזה בספר נר לעזרא (סימן ל״ד):

ו-נהגו בין מנחה לערבית, לישב בצוותא ולקרוא מתוך ספר הזוהר, בנעימה קדושה, ופותחים אותו בפסוקיס: והמשכילים :יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, גל עיני ואביטה. נפלאות מתורתך, סוד יהוד, ליראת. ובריתו להוךיעם, בי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ברוך שבתר בתורה וקדשה ורצה בעושי־:

ז-יש נהגו כשנוטלים ידים למנחה וערבית אומרים: ארחץ בנקיון כפי וא סיבבה את מזבחך

ח-נהגו לקרוא את למנצח בנגינות בצורת המנורה בשחרית ומנחה.

• הנה במעלת לימוד הזוהר, אין צורך להאריך, כי רב ועצום הוא, וכמובא בספר מורה באצבע (סימן ב׳), ובקהלות יהודי מרוקו הרבו בקריאת הזוהר, ופותחים בפסוק והמשכילים, משום שבו פתח רשב״י את ספר התיקונים, ונדרש פסוק זה על חכמי הח״ן עיי״ש, וכן שאר הפסוקים מדברים מעין
• כן כתב מרן החיד״א בספרו מדבר קדמות (דף ק״ד), והביאו בספר לקט הקציר (עמוד מ״ו):
• כן המנהג וראה בציפורן שמיר למרן החיד״א (סעיף י״ח) ובספר סגולות ישראל (מערכת מ׳ אות נ״ג) שהפליגו בזה שהקוראה מתוך צורת המנורה בכל יום נחשב לו כמדליק את המנורה בביהמ״ק וכאילו מקבל פני השכינה, ומובטח הוא מפני מקרה בלתי טהור, יע״ש.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה-עמ' 52

הגדולה שבעצם הקיום

כדי להימנע מנקודת מבט מעוותת עלינו לזכור שהעיסוק בכספים היה חלק קטן יחסית מכלל עיסוקיהם של היהודים בספרד. אמנם הוא הקנה לקהילותיהם כוח חיות פוליטי וכלכלי, אבל בחיי היומיום של הבריות לא הייתה לו נוכחות בולטת. רוב־רובה של הקהילה היהודית הייתה מורכבת מגורמים כלכליים זוטרים – בעלי מלאכה, חנוונים, מעט איכרים ועובדי כפיים, סבלים, פקידים זוטרים, רופאים ואינטלקטואלים נמוכי דרגה – ולא כולם עסקו במשלח יד זוהר שקשור לחצרו של אציל.

החצרן היהודי, כל כמה שהיה חיוני מן הבחינה הפוליטית, אינו צריך אפוא לסנוור את עינינו בזוהרו. אדרבה, ראוי שדמיוננו ההיסטורי יפנה את מרכז הבימה ליהודים מן השורה, גברים ונשים שעובדים, לומדים, מתפרנסים (או מתקשים להתפרנס), חוגגים את חגיהם הדתיים, מחפשים הזדמנויות, מגינים על האינטרסים שלהם, מוכיחים זה את זה, כותבים וקוראים שירה, מתחרים, מתקוטטים, מתלכדים לצורך מטרה משותפת, מגדלים ילדים, משתדלים להבין את החיים ולנחש מה הם צופנים להם בעולם הזה ובעולם הבא. במילים אחרות, לדמות אותם חיים, ממשיכים לעסוק בענייני הקיום בסביבה של גויים שמקבלת ודוחה אותם בעת ובעונה אחת.

מאחר שהמאה הארבע־עשרה האפרורית לא הפיקה שום דבר יוצא דופן בחיי היהודים, ומכיוון שהתיעוד מן התקופה הזאת אינו מצוי בשפע, כינה היסטוריון יהודי נחשב את המאה הזאת ״תקופת העמידה [קיפאון] וההתנוונות״. אבל יש שאנו מחפשים בהיסטוריה יותר מדי את האירועים המיוחדים – הישגים מרהיבים או סבל גדול והידרדרות עמוקה – שישמשו לנו נקודות ציון של משמעות, ואיננו מעריכים כראוי את כוחם ואת ערכם של החיים כשהם לעצמם, החיים המחדשים בלי הרף את עצמם ואת עולמם. אפילו בלי כותרות זועקות יש מידה של תפארת בעצם הקיום – בחוויה האנושית הנמשכת שאין בה מעשים גדולים, שבה גברים ונשים חותרים לעצב את חייהם לנוכח הצרות והמצוקות התכופות, להעמיד צאצאים, להגשים חלומות, ליצור ולשוב וליצור ערכי תרבות, ולחפש אחר משמעות כלשהי של הקיום: וזה בהחלט חלק מסיפורם של היהודים במאה הארבע־עשרה.

ושוב דמוניזציה של היהודים

ועם זה נוצרו במאה הארבע־עשרה שני מקורות חדשים לאיבה נגד היהודים: ״המוות השחור״ ומלחמות האזרחים. זו הייתה המאה הרת האסון ביותר בתולדות אירופה, ועליה נאמר שהמוות היה בה מהיר יותר, הפחד משתק יותר והסבל שרירותי יותר מרוב התקופות האחרות. צרפת נקרעה בגלל פלישות מבחוץ ומהלכי המלחמה שידועה היום בשם מלחמת מאה השנים; איטליה הייתה נתונה לחסדיהן של כנופיות שודדים ולהקות שכירי חרב (condottieri); וגם ברחבי ספרד פשטו שוב ושוב צבאות פרטיים וחבורות של בוזזים והמיטו חורבן על הארץ. בעקבות קריסת הביטחון והסדר הציבורי התערערו החיים והאמונה בעתיד ספגה מכה אנושה. ואז, באמצע המאה, בא המוות השחור – מגפה נוראה שהכחידה שליש מאוכלוסיית אירופה והכתה את הניצולים באימה וחרדה – מפני הלא־נודע, ממה שאין לו הסבר, מן העונש החסר פשר. לא ייתכן שהטבע או האל המיטו על הארץ אסון שכזה, ומכאן שהוא מלאכתם של כוחות מסתוריים, שטניים. ומי – חוץ מן המכשפות הרגילות – שטני יותר, מסתורי יותר, חסר פשר יותר בזרותו וזמין יותר להטלת אשמה מאשר היהודים?

כך נוצרה התדמית הדמונית של היהודי בתור ״מרעיל בארות״, שחוללה גל של פרעות בכל רחבי אירופה. לא האפיפיור ולא גדולי הרופאים לא הצליחו להזם את המיתוס הזה, מפני שהמוות השחור ערער את הכבוד כלפי הסמכות. הוא גם ניתץ אמונות יסוד רבות ועיצב בלבוש חדש את פחדיהם ודעותיהם הקדומות של הבריות. הלקאה עצמית היסטרית ודמוניזציה של היהודים היו שתי צורות חדשות של גינוי והטחת אשמה. כך אירע שהיהודים, שסבלו מן המגפה ככל האחרים, נפלו גם קורבן לקורבנותיה.

התוצאה הייתה שהתדמית הרדומה, הכבושה למחצה, של היהודי השטני ניעורה לתחייה במתכונת חדשה ואלימה, כמו סרטן ישן ונשכח שחוזר פתאום ונעשה ממאיר. מכאן ואילך תשפיע התדמית הזאת על האופן שבו יתפסו הספרדים את היהודים עד האסון שנפל עליהם בסוף המאה הארבע־עשרה.

הלוי אבולעפיה ו״מלך היהודים״

מיד לאחר שהמגפה השחורה החלה לסגת התייסרה קסטיליה במלחמות פנימיות וחיצוניות, וגם בהן הוטלה האשמה על היהודים. ב־1350 מת המלך אלפונסו ה־11 במגפה, וכמעט 20 שנה ניטשה מלחמה על השלטון בין שני בניו, האחים למחצה פדרו ואנריקה. היורש החוקי היה פדרו הראשון, שההיסטוריה הכתירה אותו בכינוי ״האכזר״, אף על פי שאחיו היה אכזר ממנו. לתפקיד הממונה על הכספים, ולימים לתפקיד יועצו הראשי, מינה המלך פדרו את שמואל הלוי אבולעפיה (מי שבנה, כאמור, את בית הכנסת הנהדר בטולדו), והלה הקים מערך מנהלי יהודי למחצה והעלה את כוחם של היהודים בקסטיליה לשיא קצר ימים.

יועצו היהודי של פדרו סיפק לאנריקה את קריאת הקרב שלו; ״הלאה פדרו, מלך היהודים!״ צעקו תומכיו בכל מקום. מתוך תכנון בדם קר שלח אנריקה את חייליו המורדים לטבוח ביהודים והזמין את התושבים להצטרף להרג – הוא ידע שכך תגבר הפופולריות שלו. הוא גם רצה לסבך את האוכלוסייה בשיתוף פעולה עם מעשה לא חוקי שנחשב למרד, ובכך לגייס אותה למחנהו.

המזימה עלתה יפה. פדרו הדיח את אבולעפיה ואחר כך הוציאו להורג באשמת מרמה. אבל לא היה די בכך למחות את תדמיתו בתור מי שנלחם למען היהודים. בינתיים נטבחו היהודים בידי שני הצדדים ומסים כבדים הוטלו עליהם. בסופו של דבר נהרג פדרו בידי אחיו ואנריקה השני המנצח עלה על כס המלוכה – ומיד החל להגן על היהודים. אנשי כספים יהודים חדשים מונו לסייע לו לנהל את הממלכה. הדפוס המלכותי הישן והקבוע גבר על דעותיו הקדומות של הנסיך לשעבר, אם אכן היו לו דעות קדומות.

בעשרות השנים שלאחר מכן נרפאו מעט פצעי היהודים בקסטיליה והם חזרו לעשות חיל, וכמוהם גם אחיהם באראגון. ואולם גם בימי ההתאוששות קצרת המועד הזאת לא היה מעמדם של היהודים אלא צל של מעמדם הקודם. האסונות הכבדים של המאה הרעילו את האווירה החברתית, והארס האנטי־ יהודי לבש אופי ממאיר חדש. המגמות האלה הסתמנו כבר במאה השלוש־ עשרה – הלחצים להמרת הדת, איבת העירונים הנוצרים – אבל עכשיו לא זו בלבד שהואצו אלא פעלו בתוך הלך הרוח של המאה הארבע־עשרה רדופת האסונות. המגמות האלה הולידו שנאת יהודים מסוג חדש, שהתיעוב שיקד בה כוון נגד האחר הרדיקלי בתור שכזה, ואי אפשר לצמצמו למקבץ של סיבות כלכליות וחילוקי דעות דתיים בלבד.

לאמיתו של דבר גם התחרות הכלכלית בין העירונים הנוצרים ובין היהודים עוצבה והוגדרה מלכתחילה בגלל אחדותם של היהודים. היהודים נבחרו להיות יריבים לא רק מפני שהיו סוחרים אלא מפני שהיו שונים במובנים אחרים ומפני שנשאו את אות הקלון היהודי. זה מה שעשה אותם ממתחרים אישיים ליריבים שאי אפשר לשאתם וליכד נגדם את שאר העירונים בתור קבוצה. קודם שהעירונים הנוצרים הרימו את קולם במחאה וזעם כנגד מעמדם של היהודים הם כבר חוו מן הסתם את התיעוב נגד היהודים בתור יהודים, לא בתור שחקן על בימת הכלכלה אלא במובן יסודי יותר, בתור מי שנושאים זהות מגונה וזרה בתכלית הזרות. היהודים אינם ראויים לזכויות כלכליות (אמרו העירונים), ואסור שתהיה להם סמכות כלשהי על משלמי מסים נוצרים (טענה האוכלוסייה), ואף לא מגיעה להם הגנת החוק בתור מלווי כספים (סברו בעלי חובם), מפני שהם נוכרים חסרי לגיטימיות, טבועים בחותם התועבה החברתית והאשם התאולוגי. כך אירע שיצרי זהות, שבאו לידי ביטוי בקנאה חברתית עזה, נעשו גורם מכריע בסימון החזית החברתית־הכלכלית ובעיצוב טיעוניה.

אותם יצרי זהות, שהועצמו בגלל הרמוניזציה של היהודים בעקבות המוות השחור, מילאו תפקיד מכריע גם בסדרת הפוגרומים של סוף המאה הארבע־עשרה, שקרעו קרע קטלני בקיום היהודי בספרד, והיו ראשיתה של בעיית האנוסים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמוד 65