ארכיון יומי: 11 ביולי 2020


הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

רבי יהודה אלקלעי

 

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחבר: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל –עמ' 58

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

שלוחי ארץ ישראל

ה.ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

אחד האמצעים החשובים שהשתמשו בהם שלוחי ארץ־ישראל לשם תעמולה לשליחותם היתה הדפסת ספרים שונים על ארץ־ ישראל, בין חיבורי עצמם ובין חיבורי זולתם, כדי לעורר אהבת א״י והתענינות בה ובמאורעותיה. הספרים הללו כוללים סוגים שונים, כגון תיאורים וציורים של מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י, תיאורי מסעות בא״י, תיאורים גיאוגרפיים של הארץ או מקומות מיוחדים בה, תיאורי הליכות א״י, מורי־דרך לעולי־רגל, תיאורי מאורעות שנתרחשו בה, ספרים בשבח א״י וקדושתה, מפות א״י, תפלות שנתחברו בא״י, ספרים להסברת השליחות והצורך בה והשימוש בכספיה, ויכוחים עם המתנגדים לשליחות.

סוג הספרים הנפוץ ביותר היו ספרים על מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י וציורי תיאורי מקומות כאלה, כי רבה היתה התשוקה בקהילות הגולה לקרוא תיאור או לראות ציור של המקומות שאליהם נכספו. את התשוקה הזאת ניסו לספק שלוחי א״י וגם ״שלוחים לעצמם״ צריקים מא״י, כלומר תושבי א״י שיצאו מהארץ מחמת דוחק כדי לבקש עזרה לעצמם. עוד במאה השלש־עשרה השתמש באמצעי זה השליח ר׳ יעקב שנשלח לאירופה ע״י ישיבת ר׳ יחיאל מפאריס בעכו, ובצאתו לקח אתו את ״סימני כתבי הקברות״, כלומר רשימת קברי־הצדיקים בא״י, והמעתיק שהעתיק לו את הרשימה מציין בראשה: ״אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם ר׳ יעקב שליח נאמן מהרב רבינו יחיאל מפרישי אשר יש לו בישיבתו שלש מאות תלמידים והלך ובא בכל גלילי ארץ־ישראל ובעכו ובכל שאר גלויות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפרישי״.

בראשית המאה הארבע־עשרה נשלח מעכו, קרוב לודאי בידי שליח אחר של אותה ישיבה, תיאור מפורט של מסע בא״י שנכתב בידי אחד מתלמידי הרמב״ן. אין כאן תיאור סתם של עולה־רגל אלא חיבור מיועד לתעמולה, כפי שיוצא בפירוש מדברי־הסיום שבהם מפליג הכותב בשבח א״י וקדושתה וקורא לעליה. מהחיבור הזה עשו אחר־כך קיצורים שונים, שבהם השמיטו את הפרטים האישיים והשאירו את הידיעות הכלליות על המקומות הקדושים. אחד מהם שנעשה עוד בזמן קדום נקרא בשם ״אלה המסעות״.׳ קיצור אחר בשם ״תוצאות ארץ־ישראל״ נדפס באמשטרדם בשנת ת״ט (1649), בודאי ע״י שליח ירושלים, בצירוף אגרת ר׳ מרדכי ב״ר ישעיה מרוסטיץ איש ירושלים.

הרשימה הראשונה של קברי צדיקים בא״י שראתה את אור־הדפוס, נדפס בשם ״קברות צדיקים״ בשאלוניקי, בדפוס משה שונצינו, בשנת רפ״ז (1527).  ואפשר שגם כאן היה שליח א״י המעורר להדפסה.

בשנת שכ״א (1561) הדפיס ר׳ גרשם ב״ר אשר, איש שקרמילא שבא מא״י, בויניציאה, את ספר ״יחוס הצדיקים הנקברים בארץ־ישראל״, הכולל תיאור מפורט של המקומות הקדושים בא״י, בצירוף תפלות ולימודים לאומרם על המקומות הקדושים. בהקדמת הספר נאמר: ״זה הספר הוא רב התועלת לכל בני עמינו המפוזרים והמפורדים בין האומות לעורר לב כל בר ישראל״. על המביא לבית הדפום נאמר שם: ״העיר ה׳ רוחו ועבר על כמה מקומות הנזכרים בארץ הצבי וראה בחוש עינו על כן נדב לבו להדפיסו״. הספר נדפס שנית בויניציאה בשנת שנ״ט (1599) ע״י ר׳ יוסף ב״ר שמעון ממשפחת ממרק מק״ק קראקא ״אשר נכספה נפשו להלוך לארץ הצבי״, בודאי עפ״י עצתו של ר׳ יהודה אריה די מודינא, שצירף למהדורה זו שתי תפילות לאמרן על קברי הצדיקים. על פי המהדורה הראשונה חזר ונדפס הספר ע״י א. מ. לונץ בירושלים בשנת תרג״ו.

בשנת של״ה (1575) הדפים בויניציאה ר׳ אורי ב״ר שמעון מביאלא שבפולין, שליח צפת, על דף בודד רשימה קצרה של קברי צדיקים בא״י בשם ״יחוס אבות״, עפ״י כ״י משגת רצ״ז (1537). טפסים של דף זה הביא אתו לפרנקפורט, ושם חזר ונדפס בצרוף תמונות ותרגום לטיני ע״י יוהאן היינריך הוטינגר (Hottinger) בשם Cippi Hebraici בהיידלברג בשנת 1659, ושנית שם בשנת 1662.

רשימה דומה של קברי צדיקים בא״י בשם ״אגרת מספרת יחוסותא דצדיקי דארעא דישראל״. נדפסה על דף אחד ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שפ״ו (1626). בדף זה נאמר מפורש שנדפס ע״י ״שלוחי דלי ציון ועניי ירושלים״, והם מודיעים את מטרתם בהדפסה זו בדברים אלה: ״בראותנו אנחנו עמוסי התלאות עניי ירושלם ע״ה [עיר הקודש] איך בעוונותינו באורך הגלות ותוקף הצרות כמעט כבר נשכחה עיר קודשינו מלב אחינו אנשי גאולתנו הנפוצים בכל הגלילות אשר היו עולים כפעם בפעם לראות ולהשתחוות את פני האדון.ה׳ צבאות וקברי האבות והצדיקים ע״כ ראינו להעלות על לוח שם המקו­מות שבהם קבורת הצדיקים מקום אשר דרכנו בהם ולפרט ולברר יותר ממה שהוא בדפוס יחוס הצדיקים כפי סדר ההקפות גדולה וקטנה שמצפ״ת תוב״ב הקפת ירושלם עיר הקדש… ועשינו בקצרה בכדי שתהיה בידי כל אדם לזכרון, להעלות את ירושלם על ראש שמחתנו״. דף זה חזר ונדפס אחר־כך ע״י שלוחי א״י לפחות שש פעמים; בויניציאה בשנת ת׳ (1640) ע״י ר׳ יחיאל תשובה מירושלים; בוירונה בשנת ת״ו (1646) ! בויגיציאה בשנת ת״ו(1646); בוירונה בשנת ת״ז(1647); בויניציאה בשנת ת״ט (1649); במנטובה בשנת תל״ו (1676) ע״י שליח צפת ר׳ יוסף שליט ריקיטי; בפרנקפורט־דמיין בשנת ת״ס (1700) לערך. לפי ידיעה ביבליוגרפית אחת נדפס דף כזה עוד בפיזארו, בודאי ע״י גרשם שונצינו בשנת רע״ט (1519) לערך, אבל מאחר שהדף לא נשתמר, קשה לדעת בבירור את מהותו.

ר׳ שמואל לוי מפראנקפורט, שליח הנשים האשכנזיות שבירושלים לאשכנז באמצע המאה השבע־עשרה, הדפיס בפראנקפורט־דמיין קונטרס הכולל אגרת־שליחותו וצירף אליו תיאור המצוקה בירושלים, תפלות מא״י ורשימת קברי הצדיקים בא״י. ומאחר שהקונטרס היה מיועד לנשים נכתבה הרשימה ביהודית־אשכנזית.

בשנת תק״ג (1743) נדפס בקושטא ספר קטן בשם ״זכרון בירושלים״, הכולל ״יחוסתא דצדיקייא הטמונים בארץ חיים״, עפ״י המקורות שנזכרו לעיל, בצירוף ציורים של המקומות הקדושים עפ״י כ״י שהובא מא״י. הספר הובא לדפוס ע״י ר׳ יהודה פוליאשטרו, שלא היה כנראה איש א״י, אבל אין ספק שמטרת הדפסת הספר היתה תעמולה לעזרת א״י ע״י ״פקידי א״י״ שבקושטא, שנתעוררו אז במיוחד לחלץ את ירושלים מחובותיה.» הספר נדפס שנית באמשטרדם בשנת תקי״ט (1759) ע״י ר׳ יעקב בבאני, שליח לעצמו מצפת, כדי ש״יקבע בלב כל אחד חמדת ארץ־ישראל״. בפעם השלישית נדפס הספר בירושלים גופא, לצרכי השלוחים היוצאים, בשנת תר״מ (1880).

ר׳ משה ירושלמי, שליח או שליח־לעצמו מצפת (״ירושלמי״ היה תואר לשלוחי א״י בארצות אשכנז), הדפיס באמשטרדם בשנת תקכ״ט (1769) ספר ביהודית־אשכנזית בשם ״ידי משה״, ובו תיאור קברי הצדיקים בא״י, לפי המקורות הקודמים, בצירוף תיאור מאורעות א״י בימיו ואגדות א״י. הוא מודיע בפירוש, שמטרתו בספר זה לעורר את העם ״לפקוד את עניי א״י העטופים ברעב ונתונים במצוקה ומסתפקים בפת חריבה״.  

ר׳ אהרן צבי ב״ר משה יהודה אשכנזי, כנראה שליח לעצמו מא״י, הדפים בשאלוניקי בשנת תקצ״ט (1839) ספר קטן בשם ״יד אהרן״ ובו תיאור קברי־הצדיקים והמקומות הקדושים בא״י בשני שירים, האחד מוקדש לסביבת צפת והשני לירושלים וסביבותיה.

היו גם שלוחי א״י שפרסמו בדפוס ציורי מקומות קדושים בארץ־ישראל, או ציירו בידיהם ציורים כאלה ונתנום במתנה לנדיבים ומיטיבים. בציורים אלה הלכו בעקבות ציירים עממיים בא׳׳י שציירו דפי-ציורים או מגילות־ציורים כאלה בשביל עולי־הרגל שלקחו אתם לזכרון ציורי המקומות שראו בארץ. ציורים כאלה הם הציורים שצורפו ע״י הוֹטינגר לייחוס אבות" שבודאי הובאו ע״י שליח או עולה־רגל מא״י. ציורים כאלה הם גם הציורים בספר ״זכרון בירושלים״ שנדפס בקושטאנדינא בשנת תק״ג (שנזכר לעיל) ושלגביהם מודיע המו״ל במפורש שהועתקו מתוך כתב־יד שהובא מארץ־ישראל.

ר׳ יוסף שליט ריקיטי, שהיה בשליחות צפת באיטליה יחד עם ר׳ חייא גבריאל בשנות תל״ד—תל״ו (1674—1676), והיה אומן־יד במלאכת מחשבת, הדפיס במנטובה בשנת תל׳ו מהדורה חדשה של ״אגרת מספרת יחוסתא דצדיקי דארעא בישראל״ שנזכר לעיל וגם ספר ״חכמת המשכן״ על צורת המשכן, ובהקדמה לספר הראשון הוא מספר שגם צייר מפת א״י באמשטרדם. ואלה דבריו: ״מאז השיגוני עונותי ולא יכלתי לרעות עוד בגן ה׳ בארץ הצבי, כי הסיגוני אחור התלאות, והציגוני לחוף עניות, אז הציקוני מכאו­בות, והשיקוני להבות, הארץ חמדה לולי אל נחמות, הופיע שמש הנחה לאנחה ויהי לי למושיע בהסיע מנפשי…רוח סועד,… בהשתעשעה בכל דברים שהן להם ציור במלאכת מחשבת שמץ דבר מעניני ארץ הקדושה, כאשר כבר קדמתי בראשונה לצייר צורת הבית ותכונתו בחבורה קדמאה וקדישא שהיתה בק״ק וירונה יע״א, נודע בשערים שמה, שנית נתעסקתי שם בהדפסת ספר יחוס הצדיקים, ועוד בה שלישיה, נטפלתי לצור צורה בתוך צורת ארץ ישראל, אשר נתכנה זה כמה שנים בק״ק אמסטרדם יע״א, ואני ישרתיו אף עשיתיו מהודר ונאה בכמה ציורים ששש בגוונים שלו״.

ר׳ חיים זאב אשכנזי, שליח ירושלים בצפון אפריקה באמצע המאה התשע־עשרה, הדפיס באלג׳יר דף של ציורי מקומות קדושים וקברי־צדיקים בפיתוחי־עץ יפים.

 ר׳ שניאור זלמן ב״ר מנחם מנדל, שליח עדת חב״ד בחברון בארצות המזרח פעמים רבות באמצע המאה התשע־עשרה, צייר בהיותו בהודו ציור מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י והקדישו לנדיב סלימאן בן דוד ששון בבומבי. בראש הציור כתב: ״ואלה שמות הצדיקים הטמונים באה״ק אשר אחינו בני ישראל באים מחו״ל כל שו״ש [שעה ושעה] להתפלל בעדם״. לציור כזה היו יהודי המזרח קוראים ״מנורה״, ושימש כציור ״שויתי״ בארצות מזרח־אירופה.

מאותו זמן בערך הגיעה אלינו ידיעה על שליח א״י אשר ״הלך לדרכו ועשה והצליח…

ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות בכל מיני צבעונים, וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המגורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה.״

ר׳ יחיאל ב״ר יוסף, שליח לעצמו מירושלים, הדפיס בניו־יורק בשנת ת״ר (1840) בליתוגרפיה מפה היסטורית של א״י בעברית בצרוף תמונתו ותמונות מטבעות יהודיות דמיוניות.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

עמוד 84

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר