ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
אריאל קרסנטי.
הראיון נערך ב־24 באוגוסט 1999, בביתו בירושלים.
נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה. בשנותי הראשונות למדתי בבית ספר צרפתי. יכולתי להמשיך ללמוד בבית ספר צרפתי ולהיות מהנדס. למה ללכת לבית ספר יהודי שאין בו רמה לימודית עם ילדים שלא יודעים צרפתית. התלבטתי, ולבסוף למדתי מהכיתה השישית ועד הבגרות בבית ספר יהודי של ״אוצר התורה״, שמנהלו היה הרב משאש, בוגר ישיבת אקס לה בן. היו בינינו למדנים מקומיים מפאז, מקנאס, ומארקש, שלא בלעו את מה שהליטאים הלעיטו אותם כי היתה להם מסורת מהבית. המנהל של ״אוצר התורה״ היה ליטאי שלא התחשב בהם. כל פעם שביקשו ממנו שיעשה כך או כך הוא בחר בדרך ההפוכה. למדתי חמש או שש שנים בבית ספר שלמדו בו חצי יום חול וחצי יום קודש. התחושה בחינוך היהודי היתה שמי ששולט בישיבה הוא גורם מבחוץ, הוא שנותן את הטון והדברים נעשים בשיתוף פעולה מלא של הרבנים המקומיים. אצל הבנות שלטו חב״ד, אצל הבנים שלטו הליטאים. זו היתה התחנה שלפני אקס לה בן.
ש: הגעת כיהודי דתי ומודרני לבית ספר שמגדיר את עצמו ״אולטרה אורתודוקסי״. איך הסתדרת?
ת: לא ידעתי שהישיבה היא כזו. הגענו, קבוצה של ילדים, ועשו איתנו ככל העולה על דעתם, כי הילדים נתנו כבוד למי שטיפל בהם. למעשה התחלתי שם תהליך של חזרה בתשובה לפי השיטה שלהם.
ש: האם ביקשו ממך להפסיק ללמוד מתמטיקה, הרי עשו שם בגרות.
ת: כן. הם היו חייבים ללמד גם מתמטיקה שאם לא כן הילדים מצרפת לא היו לומדים שם. בעל כורחם הם הנהיגו לימודי חול.
ש: הרגשת שבכוונתם לנתק אותך מהלימודים המודרניים ולהפוך אותך לתלמיד קודש בלבד?
ת: כן, בהחלט. למדנו גמרא בבוקר ומוסר בערב. לימדו על גדולי התורה של ליטא, על החפץ חיים. זה היה הרב החדש שלי. כל סיפורי המוסר היו על החיים בליטא.
ש: ומה עם הרבנים שלך, גדולי התורה ממרוקו?
ת: קראו להם: ״Les Arabes de Fasse״ (״הערבים של פאז״).
ש: האם התלמידים שלמדו שם לא חזרו מאוחר יותר למסורת של בית אבא ממרוקו?
ת: אני מכיר רבים שלא חזרו. הייתי בשנת 1984 בביקור בכולל בדרום צרפת. שמעתי שם תפילות עם ניגון אשכנזי, זה הרגל בלתי הפיך.
ש: מה הרגשת בישיבה של אקס לה בן ומה הרגישו חבריך?
ת: הרגשתי גרוע מאוד, והיו חברים רבים שהרגישו כמוני. היו ימים שהרגשתי שאפשר למות בישיבה, לא למות באוהלה של תורה. היו ימים שממש רציתי לתלות את עצמי שם.
ש:אבל יצאו מהישיבה באקס לה בן גם הרבה אנשים מרוצים.
ת: רק מי שנכנס לישיבה כשהיתה לו כבר חשיבה מסודרת. מי שהגיע לשם והישיבה היתה ממילא במסלול שלו, למרות שגם במקרה כזה חלה סטייה במהלך חייו. אבל מי שהלך לשם כי לא ידע במה לבחור, ומי שנקלע לשם במקרה והמקום לא התאים לו נהרס. היו רבים כאלו.
ש: איך הגיעו לשם תלמידים, הרי היה צורך בשיתוף פעולה של ההורים.
ת: אמא שלי, שהכירה את המקום הזה, חשבה שהוא טוב. היא לא ידעה שהבן שלה לא מתאים להיות רב. אצלנו במרוקו האנשים שעוסקים במסחר מרוויחים כסף ותורמים אותו לתורה, אבל לא חיים מהתורה, ולא נמצאים כל היום בתוך התורה. אני משמש היום מעין גלגל חמישי בבית הכנסת שלי. כל פעם שצריכים משהו אני הולך לשם. אין תוקע, אני ממלא את תפקיד התוקע. אין חזן, אני משמש כחזן. אני חזן? אני הרי לא חזן. אני גם לא אומר על עצמי שאני בעל תקיעה, כי בשביל להיות בעל תקיעה נדרשת הכנה רבה. מה שאני רוצה להגיד הוא שכשאני נדרש למשהו אני תמיד נמצא פה למלא את החסר, אבל זה לא המקצוע שלי. הייתי כמו מישהו שמכניסים לחדר חשמל והוא נשרף. פרקו אותנו ממה שהיה לנו ולא נשאר לנו דבר שיקשור אותנו לסביבתנו הטבעית. פחדנו לדבר עם ההורים שלנו. לא ידענו אם האוכל שלהם כשר או לא כשר. היינו מבולבלים. כשחזרתי הביתה והתחלתי להתפלל שחרית, אבא שאל אותי, ״אתה עצבני״? שאלתי ״למה״? והוא אמר לי ״מה אתה מתנענע״? אמרתי לו, ״ככה לימדו אותי בישיבה״. הוא הוריד ממני את התפילין. חזרתי והתפללתי בשקט. מגיעה השעה שתים־עשרה יושבים לאכול. אני יוצק את המרק ואני לא יכול לאכול.
ש: למה? האוכל של ההורים שלך לא כשר?
ת: ככה אמרו לי בישיבה. הכניסו לנו את זה בכוח לראש. אמא שלי, שמכירה את הסיפורים של החזרה בתשובה, הבחינה באלפית שניה שאני ספק אוכל ספק לא אוכל, הרגשתי איום ונורא. חשתי את עצמי כמי שאין לו שיניים. אמא אמרה לי:
״בני, שמע מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. אנחנו דתיים ושומרי כשרות, אבא שלך הוא הרב שלך, הוא ראש הישיבה שלך ועכשיו אתה אוכל את המרק״. ואז התחלתי לחיות מחדש. אבא, שראה שאני מתחיל להכין דרשות בבית, התחיל לקרוא לי רבי יהודה; אמא שלי, שראתה שאני מתחיל לדרוש אמרה, ״אתה לא חוזר לישיבה״. אני זוכר שכשהייתי בן עשר או אחת־עשרה היו להורי חברים שהילדים שלהם חזרו בתשובה. אמא אמרה שהילדים האלו נסעו לפולניה ל״חפץ חיים״ ולא חזרו. חשבתי אז כילד שהם נשארו שם בכולל ולא חזרו. כששמעתי בפעם הראשונה שישנם צעירים שבגלל הפדגוגיה החינוכית בישיבה השתגעו, התחלתי להבין מה זה לא חזרו. בישיבה, כשרב היה עובר היו מנשקים את הרצפה. אז לא יכולתי לומר דבר, עכשיו אני יכול. בדקתי עם עוד חברים, האם אני יוצא דופן בהרגשותי והסתבר לי שאני לא לבד. הם תפסו ילדים בגיל המעבר, בין ילדות לבגרות. יש אנשים שהלכו לשם והצליחו, עבורם הישיבה היתה תקופת הכשרה ומעבר לקריירה מצליחה בתחום הדת. מי שנתפס להוויה הזאת, נתפס, אבל היו רבים שסבלו.
ש: אם מדובר רק בילדים בגיל המעבר, למה כל המפעל הזה הצליח, ישנם אלפים של בני תורה שהפנימו את הדרך הליטאית.
ת: אם תיכנס לעולם הזה תבין. ילד שמגיע לישיבה בגיל שתים־ עשרה ויש לו רב שמרביץ בו תורה, לילד הזה אין אפשרות בחירה אחרת. כשהיו לי בעיות בישיבה ההורים שלי היו עדיין במרוקו. חזרתי למרוקו מספר פעמים כי המצפון שלי משך אותי לשם כמו מגנט. הביקור בבית אפשר לי לחזור ללימודים. משהו התקלקל ברוחי ובנפשי אבל הקשר עם המקורות ועם אבא ואמא שמר עלי והוא אפשר לי לשמור על שפיות מסוימת ועל הזהות שלי. בבית שלנו היה מסדרון של עשרה מטרים. כשפתחתי את הדלת וראיתי את אבא שלי עושה מנחה, הבנתי שהוא שרוי עם אלוהים שלו. הורדתי את האף והלכתי לחדר שלי. אמרתי לעצמי שאצלי בבית יש אלוהים. בישיבה אין אלוהים, בישיבה אלוהים זה ראש הישיבה.
ש: האם אתה אומר שילד מרוקאי שהלך לישיבה ליטאית התנתק למעשה מבית אבא ואמא?
ת: הילדים המרוקאים האלה מתחלקים לשני סוגים, אחד שאתה פוגש ואחד שאתה לא פוגש. התורה דיברה על חמישה בנים. חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול. מי החמישי? מי שלא נמצא. מי שהלך מהישיבה. אולי פרש, אולי התחתן עם גויה. בצרפת חיים עשרות בוגרי אקס לה בן ש״לא קיימים״. אני חי בישראל כי אני חש שעלי להעיד על עברנו, לעשות משהו. לכן אני הולך לתזמורת האנדלוסית, שומע מוזיקה ורואה הופעות של מחול מזרחי.
ש: אתה רוצה להגיד שיש רבים שעדיין סובלים מאותה תקופה אך הם אינם מדברים?
ת: נכון, נכון. גם מבין אלו שעוסקים בדת וגם מבין אלו שעזבו את הדת בגלל הישיבה. איננו יכולים לדבר איתם כי הם אינם נמצאים. זה הילד החמישי. ישנם אלפים כאלו. רבים נשארו בצרפת, אולי התחתנו עם מקומיות והקשר איתם אבד. אחרים נשלחו על ידי ההורים לישראל והפכו לחילונים. הם ניצלו במידה מסוימת.
ש: אתה ממש מאשים?
ת: הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים. הם קבעו שאמנם יש לנו אבא ואמא ביולוגיים, אבל מהיום הרב מחליף את מקומם של ההורים שלנו. ״איש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמרו״, כך אמרו לנו: אני הרב ממלא את מקום ההורים שלך ואני הסמכות העליונה. היתה כאן כוונת זדון, ולעולם לא ישכנעו אותי שהיה כאן שיקול אחר. רק האינטרסים שלהם היו קיימים. לא נוכל לדעת איזו השפעה פסיכולוגית היתה להם על הילדים, הם הפחידו אותם עד מוות. שום דבר לא שייך לך, הכל שייך לאלוהים. היתה להם תודעת בעלות מוחלטת עלינו.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
פתגמי יהודי מרוקו – אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו
מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו
פרסום זה מתבסס על כתב־יד יחיד ממרוקו, השייך לארכיון לפולקלור בישראל. אסף את הפתגמים, החל משנות העשרים של מאה זו, מר וואחנון יהודה, יליד העיר פאס (כיום כבן 85). רוב הפתגמים באו מקשישה אחת אשר מפיה רשם אותם. יש לנו איפוא ענייו עם פתגמים שרובם ככולם קשורים לעיר אחת, שהיא, כאמור, פאס
מעט מאוד פתגמים יהודיים ממרוקו עומדים לרשות החוקר הרוצה באמצעות סוג ספרותי זה לעמוד על עולמה התרבותי של יהדות ארץ זו.
השימוש בפתגמים אצל יהודי מרוקו נחשב לסימן־היכר של הבנה וחכמה. דברים רבים נרמזים בפתגם, והשומע צריך להבינם. מובן, כי העיקר בפתגם הוא האפשרות לבטא בצורה תמציתית וקולעת סיטואציה מסוימת, נסיון מסוים בחיים, השקפה מוסרית וכו', למרבה הפליאה כמה וכמה מן הפתגמים המובאים כאן אינם ברורים דיים.
לפי דעתי, זה מצביע על עתיקותו של פתגם כזה. הפתגם השגור בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת חדל מלמלא תפקידו בתקופה מאוחרת יותר. הדבר נכון יותר לגבי פתגמים המכילים מוסר־השכל או שהם בבחינת סיכום של חוויה מרעישה שהיתה ידועה לכול. במרוצת הזמן נעלם הזכר לחוויה זו והקשר בינה ובין הפתגם נותק, ומכאן נובע, שהפתגם אינו מובן. לעשרה פתגמים לא מצאנו שום פתרון, ולכמה מן האחרים הצענו לפעמים הסבר שאינו אלא השערה. אני רוצה להודות כאן למר שאול זיו על עזרתו הגדולה בתרגום מונחים ערביים ובהסבר פתגמים סתומים. כן נתונה תודתי למר מאיר לוי, שהואיל לעבור על התרגום והציע הרבה תיקונים ושיפורים
לא הבאנו מקבילות לפתגמים מן הספרות העברית לסוגיה, דבר שהיה מרחיב את מסגרת המאמר מעבר לפרופורציה שנתחמה לו, והסתפקנו בציון מקבילות מן הפתגמים המוסלמיים הרווחים בצפון אפריקה, מרחב ־התרבות שבו עוסק מאמרנו.
בדיקה שטחית של הפתגמים מגלה שמוסד המשפחה והיחסים החברתיים בכלל תופסים מקום נכבד במחשבת העם. על־פי־רוב באים הפתגמים לשם קביעת נורמות מסוימות ולסיכום נסיון של דורות. הזכרת ״אלוהים״ אינה מצביעה על התעמקות ביישות מופשטת, אלא זוהי ״נוכחות״ מוסכמת, המתייחסת לאנשים לפי מערכת מושגים ידועה.
מקום מיוחד מוקדש לענייני אירוח והוא רק בא לאשר עובדה ידועה, עד כמה שעניין זה חשוב לקבוצה זו.
יחסי עבודה, בעיות מקצוע, מסחר, וכן דאגות פרנסה, משתקפים בצורה בולטת במימרות אלה. גם מקומה של ההטפה החינוכית אינו נעדר מהן.
הפתגמים מופיעים כאן לפי סדר האלפבית של הפתגם בלשון היהודית־הערבית. בתרגום ניסינו להישאר נאמנים, ככל האפשר, למקור ולרוחו, אך מובן, שההרקה מכלי אל כלי היתד, בעוכרי הפתגם המקורי, המצטיין במקצב פנימי שקול, במשחק מלים ובמוסיקאליות של צלילים.
על־מנת שלא להכביד על המסגרת, ניתנו הסברים קצרים, וזאת רק בפתגמים שהבנתם קשה.
אנו מקווים, כי בפרסום זה יהיה משום עידוד לפרסום נוסף של פתגמים, ובייחוד של אלפי הפתגמים השגורים אצל יהודי צפון־אפריקה, פרסום שיאפשר לעשות ניתוח רציני של ספרות רחבה זו.
לנוחיותו של המעיין מובא בסוף המאמר מפתח עניינים מפורט הערוך לפי נושאים ומושגים.
1 – אַבִייָאדְךּ ווּאָבייָאד לְמְרָא דִי ווּלְתְךּ
אשריך ואשרי האשד, שילדה אותך
נוסח אחר: אשריך ואשרי האם שילדה אותך.
2 – אְדְנִייָא בְּלוּזִיה, ווּלְאַכרָא פֵזָאה נָאמָא
העולם לפי פנים, ואחרית הימים,בגיהנום
המלים ״לפי פנים״ מעלות, שהמדובר בבעיית פרוטקציה.
פירוש הפתגם: אדם זכה לדבר שלא בצדק, אחריתו בגיהנום.
3 – אַהּ אַהּ, מֵןְ עְמְלְסִי יִלְּקָאה
אה אה, מי שעושה משהו ימצא אותו .
4 – אַוואַה אַוואַה, תְּפְכֵּר חְבִּיבֵק ווַהוואָה, תְּפְכֵּר עְמָאיְילוֹ ווּנְסָאה
הי! הי! זכור ידידך ואהב אותו, זכור מעשיו ושכחהו
למרות אהבתך לידיד, השתדל לזכור את מעשיו הרעים ואז תשכח אותו.
5 – אוֱּזְה זְדִּידָא ווּקְּלְבְ בְּלָא חְסִיפָא
פנים חדשות ולב ללא נקם
נאמר על אדם שרוצה להתחיל דף חדש ביחסיו עם האחרים.
6 – אוּזְה סָארְפָא מָא תְכְפָא ווּאַכָא תוּקְפְהָא בְּלְחְלְפָא
פני זקנה לא יסתרו, אפילו תעמיד קמטים בקיסם
נוסח אחר: ״תייפה״ במקום ״תעמיד״.
7 – אוּחִידַה מְעָא אְללָּאה, ווּלָא מִיָּא מְעָא לְעְבְד
אחת מאת ה׳ ולא מאה מהעבד
נוסח אחר: פגישה אחת עם ה׳ ולא עם העבד. ה׳ סולח לעוון אדם אך לא כן העבד.
8 – אַזִי יָא יִממָּא, נוּרִילְקְ דָאר בוֹי
בואי, אמא, אראה לך את בית אבי
הפתגם נאמר על אדם המגלה אמת גלויה וידועה לכולם.
9 – אוּחִידַה בוּחִידָא, כָּא יִתְכְּלוּ זְבּיְיבָּאת
אחד אחד נאכלים הצימוקים
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
Agadir-Joseph Dadia
Quand je raconte cette histoire d’œufs de poisson à mon épouse Martine, elle s’en pourléche les babines en répétant avec gourmandise « miam, miam », tel un fin gourmet.
Tout dans mon oncle Shim’on respirait l’enfant de bonne famille. Ne disait-on pas de ma famille maternelle « Dar Ben Tuizer», c'est-à-dire «La Maison Tuizer ». Ce qui dénote une considération certaine, mais surtout l’aisance matérielle dans laquelle la famille a toujours vécu. Le grand-père Hanania a laissé un bon renom. Ses enfants, deux filles et six garçons, ont suivi la voie tracée par lui. A quelle époque la famille Tuizer a quitté Demnate, son berceau d’origine, pour venir à Marrakech ? Probablement au cours du 18ème siècle. Personne ne disait à Marrakech que les Tuizer étaient de Demnate. Pour tout le monde, ce sont des Marrakchis. Il était habituel au mellah de Marrakech de dire que telle famille est de tel village ou de telle ville. Ce n’était pas le cas pour la famille Tuizer. Ils étaient des Marrakchis de souche, après quasiment trois siècles dans Marrakech. Maman me disait qu’elle était capable de dire qu’un tel est de Marrakech et que tel autre n’est pas de Marrakech, à sa façon de parler et à son accent. J’ai rencontré à Paris des membres de familles aisées, et de souche marrakchie, qui ont vécu avec la famille Tuizer. Ils ont toujours considéré maman marrakchie comme eux. J’ai eu l’occasion de le voir par la suite de par le contact chaleureux qu’elle avait avec eux. Cette grande dame a bercé mon berceau, et cette autre a aidé maman à résoudre tel problème.
L’oncle Shim’on s’habillait d’une façon simple, toujours en blanc, et sa skara bourrée d’argent, pièces de monnaie et billets de banque, toujours suspendue en bandoulière au niveau de son bras droit, prêt à sortir la pièce pour le mendiant qui passe. Il aimait la bonne chère et le bon vin. Sur la Place Centrale du Mellah, Rehba d’Es-Souq, il s’allongeait sur une natte sur le côté gauche et discutait paisiblement avec ses amis, tout en grignotant des fruits secs et des sauterelles, ou du maïs en épis bouilli, suivant la saison, et sirotant à l’envi quelques verres avant de regagner son domicile. Fiby née Elfassy, son épouse, avait des doigts de fée. Femme pondérée et d’une grande patience, elle ne prononçait jamais des mots déplacés. Je la trouvais chaleureuse, très proche de notre famille et animée de bons sentiments. J’aimais beaucoup les chemises qu’elle créait et qu’elle cousait pour m’habiller à la demande de ma mère. Maman achetait les tissus et la couleur qui correspondait à mon goût pour chaque chemise, et elle en remettait le coupon à Fiby. C’était des chemises sur mesure à manches courtes ou longues selon l’époque. A chaque fête juive, une ou deux chemises neuves. C’était économique pour maman et à la mesure de son porte- monnaie. Elle n’achetait que le tissu. La confection de la chemise était gratuite bien entendu. Fiby, je pense, ne faisait des chemises que pour ses enfants et les membres proches de la famille. Une fois, j’ai dit à maman que je souhaitais pour la prochaine fête juive une chemise de couleur noire. Cette couleur de chemise était à la mode et je voyais plusieurs personnes plus âgées que moi qui la portaient. Même aujourd’hui je garde le goût pour des chemises noires et j’en ai. Mes chaussures, mes gilets ou pulls, mes manteaux ou pantalons sont noirs. De même mes chapeaux. Tout en trouvant cela austère et d’un mauvais présage. Fiby était aussi une bonne cuisinière et j’ai toujours aimé ses petits plats à Marrakech et, plus tard, à Kfar Atta en Israël.
La joie s’empara de mama Messaouda à l’approche des fiançailles de mon oncle Mardochée. La future belle-famille habitait au mellah vers le fond de Derb Es- Souq, dont le début de la rue, légèrement en pente, commençait à Rehba d’Es-Souq, là où il y avait une petite boutique d’un marchand d’olives noires, et, à peu de mètres de la pente, à droite, un four à pains. En fait cette rue, par une traboule, débouchait sur une placette qui reliait Derb Tabac à A’fir. Je me souviens bien de marna Stwar, la mère de la fiancée, d’Elie et d’Ihya, ses frères, et de sa jeune sœur Madeleine. J’ai oublié le nom des autres sœurs, dont l’une d’entre elles habitait Mazagan. Je me souviens bien de leur accueil chaleureux. De leur sourire. De leur gentillesse. Je me sentais aussi heureux que maman et mon oncle Mardochée. Ce fut la seule et unique fois dans ma vie que j’assistais à des fiançailles. Cette famille, qui allait arriver dans la mienne par le mariage de mon oncle Mardochée et de ma future tante Marie, apportera parmi nous plein d’enthousiasme et de gaieté. Notre famille s’agrandira par l’arrivée de nouveaux membres sympathiques, agréables, serviables, à l’esprit large et ouvert. Orphelins de père, ils vont trouver en mon oncle un nouveau père et une grand-mère, d’autres tantes et
oncles. Un sang nouveau, un air frais, arrivait chez nous. L’amour d’une femme discrète, amour pour son mari et amour pour sa famille. Cet amour de Marie pour son mari, ses garçons et ses filles, pour les membres de la famille Tuizer et de la famille Dadia, était là durant toute sa vie. Ma tante Marie, femme d’intérieur exemplaire et hors pair, nous a toujours gâtés par ses plats et ses gâteaux. Petits plats aux mets variés, riches et sapides. En un mot, succulents. Maman aimait beaucoup Marie et dès les fiançailles. Une tendre et constante amitié les a liées tout au long de la vie. Affection et estime pour la vie.
Elie et Ihya avaient une petite échoppe au cœur du mellah. Une échoppe minuscule. Mais leur cœur et leur goût pour l’ouvrage étaient grands. Ils étaient des artisans cordonniers de premier plan. Chaque veille des fêtes, je me présentais à leur atelier. J’enlevais la chaussure que je portais et je posais mon pied droit sur un morceau de carton qu’Ihya me présentait. D’un coup de crayon habile, il dessinait sur le carton le pourtour de ma plante de pied. Peu de jours après, je revenais à l’atelier et Ihya me remettait une paire de chaussures cousues mains en chevreau souple. J’enfilais les nouvelles chaussures et j’avais la sensation de flotter et de ne pas marcher sur la terre ferme. Je revenais souvent pour de nouvelles chaussures, car celles que je portais, pratiquement neuves, je les donnais aux enfants de Fouifo, principal ouvrier/fournier de mon père, chargé d’enfourner et de défoumer les nombreuses miches de pain, que les ménagères apportaient chaque jour. C’était pratiquement un travail d’artiste qui requérait intelligence, dextérité et un savoir-faire professionnel pour l’exécuter.
Je l’ai écrit dans d’autres textes, et je le redis ici afin de rendre un hommage solennel aux nombreux volontaires qui venaient, été comme hiver, au four le shabbat, pour défourner les nombreuses marmites contenant la délicieuse et traditionnelle skhina.
Chez nous, dans la famille, une bonne entente dans une ambiance sereine régnait toujours. Cette amitié se prolongea en Israël en se maintenant entre nous. Nous, notre génération qui a repris le flambeau de la relève, sans nous en apercevoir à quel moment nous sommes devenus nous-mêmes des pères et des mères de familles avec des enfants à charge. Il y a eu des deuils, nombreux, et nous les avons traversés avec dignité, retenue et abnégation. La douleur brûle toujours au fond de nous-mêmes. Nous savons aussi saisir les occasions des fêtes de famille pour nous retrouver. Le message doit rester intact, vivant et fort, pour ne pas rompre et interrompre le lien ancestral. A chaque génération, nous perdons un peu de nos traditions familiales, et plus particulièrement dans le domaine culinaire. L’essentiel est de maintenir la flamme ardente, enthousiaste et fervente. Cette flamme de la famille brillera à jamais, animera nos contacts et consolidera nos liens fraternels, solidaires et affectueux. Le feu brûlera toujours en souvenir de nos parents et de nos aïeux. Nous leur devons cela, c’est la moindre des choses, par respect de leur mémoire, et, en reconnaissance étemelle, pour ce qu’ils ont fait pour nous. De ce que nous sommes devenus aujourd’hui. Leur sacrifice pour nous a été immense. C’est surtout une manière de les maintenir vivants toujours parmi nous. Certains d’entre eux sont partis avant l’âge, d’autres ont subi une mort violente, inattendue.
Agadir-Joseph Dadia