מורשת יהדות מרוקו

ג. שכת תוכחה

שבת תוכחה היא שבת פרשת ׳בחֻקֹתי׳ ופרשת ׳כי תבא

לתוכחה של ׳בחקתי׳ ושל ׳כי תבא׳ (וכן לפרשת ׳סוטה׳) אנשים חששו לעלות, לפיכך נהגו לתת עליות אלו לעניים תמורת נדבה כדי להפיג את החששות ולעודד עלייה לתורה, גם לתוכחה.

הערת המחבר: השווה נתיבות המערב, עמ׳ פח סעיף קכו. בקצר א־סוק היה אדם זקן ששילמו לו והלך מבית כנסת לבית כנסת לעלות לקריאת התוכחה. כמה סיפורים לא נעימים הילכו בנושא זה, דוגמת איש אחד שעלה לתוכחה וכשירד והושיט ידו לאיש מכובד שישב בתיבה הבריח הלה את ידו כדי להימנע ממגע יד עם זה שעלה לתוכחה. ועוד מעשה באיש אחד ושמו בא חאקו(יצחק) שעלה לפרשת סוטה, ולמחרת נסחף בזרם הנהר שעלה על גדותיו וטבע, ואשתו באה לבית הכנסת וצעקה על הקהל שהעלוהו לפרשת סוטה (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

בארפוד הבטיחו הפטרת יונה במנחה של יום כיפור לעולה בתוכחה של ׳כי תבא

בגיגלאן מעלים איש זקן לתוכחה.

בראשונה לפני קריאת פסוקי התוכחה, לאחר שהעולה כבר בירך, והחזן סיים לקרוא את הפסוקים ה׳טובים/ נהגו להפסיק ולומר פסוקים אלו:

מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוּץ בְּתוֹכַחְתּוֹ

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה

וּלְמוֹכִיחִים יִנְעַם וַעֲלֵיהֶם תָּבִיא בִּרְכַּת טוֹב.

משלי ג, יא-יב

אחריהם התחיל החזן את פרשת התוכחה.

אולם לאחר שפסוקים אלו החלו לעורר חששות בלב עולי התוכחה, נמנעו מלאמרם.

לאחר עליית התוכחה החזן אומר ׳מי שברך׳ לקהל.

חלק ה: מוצאי שבת

א. מזמורים וקטעים הנאמרים לפני עיבית

כשעה לפני ערבית בכל קהילות תאפילאלת קוראים את הקטעים ׳אלפא ביתא׳ (תהלים קיט), ׳מכתם לדוד׳ (שם טז), ׳אשרי אדם משכים ומעריב׳, ׳אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא׳, ׳ויהי נועם׳, ׳פתח אליהו׳, ׳לדוד ברוך ה׳ צורי׳ (תהלים קמד).

פעמיים בניסן אומרים בכל קהילות תאפילאלת במוצאי שבת את הקטע ׳חסדי ה׳ אזכיר תפילות׳.

1. 1. תפילת ערבית

מתפללים ערבית כמו ביום חול.

החזן אומר בקול בינוני את כל הברכה ׳אתה חוננתנו' להזכיר לקהל.

אם חל יום טוב באמצע השבוע מתחילים מ׳ארך ימים׳.

שבע פעמים בשנה אין אומרים ׳שובה׳ במוצאי שבת אם עתיד לחול יום טוב באותו השבוע, אלא מתחילים ׳ואתה קדוש׳: במוצאי שבת שלפני פסח, לפני שביעי של פסח, לפני שבועות, לפני ראש השנה, לפני יום כיפור, לפני סוכות ולפני שמיני עצרת.

ג. סדר ההבדלה בבית הכנסת

אחרי התפילה אומרים ׳אליהו הנביא׳, ואחריו ׳אלהינו ואלהי אבותינו׳, ׳שערי אורה׳, ׳ויתן לך האלהים׳ והבדלה.

ההבדלה ביין או בחמר מדינה (מאחיא) נעשית בישיבה, הן בבית הכנסת והן בבית.

מברכים ׳בורא מיני בשמים׳ על עלי בשמים יבשים מסוג ציפורן הקרויים ׳נוואד, ארוזים בקופסאות קטנות ומנוקבות, ולא על הדסים או עשבים ירוקים אחרים.^,

ד. סדר ההבדלה בבית

בני המשפחה יושבים במרכז הבית סביב מגש עגול ומיוחד לתה, ובו קנקן תה וכוסות.

בקהילות דרום תאפילאלת בעל הבית קורא פסוקים ראשונים מפרשת ׳וישלח׳ (בראשית לב, ד-יג): ׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום…׳ עד ׳ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב׳ הכל בטעמי המקרא.²⁴²

אחר כך כל בני המשפחה שרים ביחד את הפיוט ׳במוצאי יום מנוחה', אחריו ׳אמר ה׳ ליעקב׳ ו׳המבדיל בין קודש לחול׳ המופיעים בסידור ׳תפילת החודש׳.

לבסוף ראש המשפחה אומר ׳שערי אורה׳ המיוסד על א״ב, כל אות שלוש פעמים:

שערי אורה – שערי אהבה ואחוה – שערי אריכות ימים ושנים.

שערי ברכה – שערי בינה בתורה – שערי בית מקדשו.

שערי גילה – שערי גאלה – שערי גדֻלה.

שערי דיצה – שערי דעה – שערי דבקות באל.

שערי הוד והדר – שערי השקט והצלה – שעדי הצלחה והרוחה.

שערי ועד טוב – שערי ותיקות – שעדי ותרנות.

שעדי זמרה – שערי זכיות – שערי זריזות.

שערי חדוה – שערי חמלה – שערי חן וחסד.

שערי טובה – שערי טהרה – שערי טל ומטר לברכה.

שערי ישועה – שערי ישוב הדעת – שערי יראת שמים.

שערי כפרה – שערי כלכלה – שערי כבוד.

שערי למוד תורה לשמה – שערי לב טוב – שערי לוית חן וחסד.

שערי מענה – שערי מזונות ברוח – שערי מחילה.

שערי נחמה – שערי נעימות קול – שערי נקיות.

שערי סליחה – שערי סיעתא דשמייא – שערי סודות תורתו.

שערי עזרה – שערי ענוה – שערי עטור.

שערי פדות – שערי פרנסה טובה – שערי פריה ורביה בבנים ובתורה.

 שערי צדקה – שערי צהלה – שערי צמיחת קרן משיח צדקנו בקרוב.

שערי קוממיות – שערי קבול תפלות – שערי קֵרוּן פנים.

שערי רפואה שלמה – שערי רוממות אל – שערי רצון.

שערי שלום – שערי שלוה – שערי שמחה.

שערי תורה – שערי תשובה – שערי תפלה.

כְּדִכְתִיב וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה'. מָעוּזָם בְּעֵת צָרָה:
וַיַּעַזְרֵם ה' וַיְּפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיושִׁיעֵם. כִּי חָסוּ בו:
וְנֶאֱמַר חָשַׂף ה' אֶת זְרועַ קָדְשׁו לְעֵינֵי כָּל הַגּויִם. וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלהֵינוּ:
וְנֶאֱמַר קול צופַיִךְ נָשְׂאוּ קול יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ. כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּון:

וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלום מְבַשֵּׂר טוב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה. אומֵר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:

שלא כבערי המרכז במרוקו אין נוהגים לומר בתאפילאלת בהבדלה את הפזמון ׳אברך את שם האל ולא לצחוק בברכת הגפן כבשאר קהילות.

סעודת דוד המלך: חכמי אביחצירא וכן תלמידי חכמים וחזנים הקפידו על סעודה רביעית של דוד המלך.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי–עמ' 101

חידושי הקצידה

א) החידוש המרכזי הוא המבנה הכפול של הקצידה על ידי הימשכותה ברובד נוסף של הגאולה: אמנם הסיום בכניעת הלילה שווה בשתי היצירות ובניצחון של היום. בכך נחתמת העלילה במקאמה, אבל הקצידה נמשכת ברובד נוסף בשתי מחרוזות החותמות בנושא הגאולה, ובכך נוסף ממד אחר לעלילה, ממד הגאולה. במחרוזות אלו מופיעים המוטיבים שנזכרו בחלק א׳ של הקצירה בהקשר למעלות היום והלילה, אבל כאן נמנות ועולות בספירה של הגאולה, כאשר ההתרחשות היא בציון ובמקדש. המוטיבים הם: כניעת הלילה, מוטיב האור, השירה, השמחה והמלכות. כביכול מה שנשנה בחלק א׳ כוויכוח המבטא פירוד וריחוק מקבל מפנה של מפגש ואיחוד בגאולה, איחוד ישראל עם אלוהיו ועם ארצו. מבנה זה מזכיר את ׳המבנה בשיר הידידות׳. מכאן ההבדלים בין חלקה הראשון של הקצירה המקביל למקאמה לבין חלקה השני החסר במקאמה:

נושא חלק א׳ – מריבת היום והלילה על מעמדם השונה, נושא חלק ב׳ – מעמדם השווה.

פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה לשמוע את המריבה ביניהם בחלק א׳: ׳לף ידיד נאמן / תפארת הזמן / אביעה חידות / מריבת יום ולילה׳ (טור 1) לעומת הפנייה לצור שוכן שמי ערץ בחלק ב׳ המתאר את שוויון היום והלילה והאחדות ביניהם בתקופת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳ .

כניעת הלילה ליום בסוף הקצידה, התנצלותו ובקשתו לחמלה ׳צעיר אני ונבזה… ועתה שא נא חטאתי… ידעתי כי מדֻבָּר בך נכבדות / נתֹן תתן בחמלה / זמרות בלילה׳. כניעה זו מתוארת בחלק ב׳ האלגורי ככניעת ישראל בפני ה׳ ולבקשה ממנו להסרת חרפת הגלות והענשת הגויים הנמשלים ללילה: ׳גם דגלי תרים… בחסדך אֱסֹף חרפתי / נא האל הנאמן. נין האמה בן נעות המרדות / תשקה וין תרעלה׳, כאשר הגינויים של היום והלילה עוברים לאויבי ישראל.

קולות ההתנצחות בחלק א׳ בין היום והלילה למי היתרון, כאשר הלילה טוען לבלעדיות בקול השמחה הנשמע בלילה, מתאחדים לקול שמחה משותף בעת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳.

 גם הוויכוח מה גדול ממה אור השמש או הירח המסתיים בכניעת הלילה מקבל מעמד שווה בגאולה: ׳ולילה כיום יאיר / תשית לראשם פאר / בית תפארתי תפאר׳.

השירה והשמחה החברתית המתרחשות בלילה בחלק א׳: ׳אני יסוד כל חברה… שרות ושרים / שמחה ושירים׳  מתמקדות מעתה בשירת הלויים ובשמחת המקדש בחלק ב׳: ׳יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳.

שמחת הכלולות של חתן וכלה בחלק א׳ ׳בביתי ימצאון כל החמודות / ומשוש חתן על כלה / גילה אחר גילה׳ מתרחשת בעת הגאולה גם בבית המקדש: יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳. הביטוי ׳שהשמחה במעונו׳ מנוסח ברכת הזימון בבית חתנים מוסב כאן על בית המקדש, מעונו של הקב״ה.

מוטיב השלטון והמלוכה, נושא לוויכוח בחלק א׳ בין היום הטוען ׳אני שר שרים׳ ובין הלילה הטוען ׳אני דגול מרבבה / וראש על ארץ רבה׳… וכניעת הלילה לפני מלכו בשיר ׳לילה… נכלם… ולפני מלכו / גם מעוט ערכו׳,

תיאור ההולך בעקבות המקאמה: ׳ועתה לכה ונשובה… ונחדש שם המלוכה׳

– מוטיב זה עובר בחלק ב׳ למלכות המשיח: ׳בנים היקרים / ישמחו בבן אפרתי / עת ימלך מלך רחמן / בהיכלי תענוג שדה ושדות / להיות לעם סגלה / חלק ונחלה׳.

שדרוג של סיום: מכל האמור, הוויכוח בין היום ובין הלילה יכול להתנהל רק בגלות, אבל בעת הגאולה, אין מקום לוויכוח, כי שניהם משתתפים במידה שווה בכל אירועי הגאולה. מכאן אפוא שאין מנצחים ואין מנוצחים אלא שני הצדדים שווים הם.

שדרוג סמנטי: בעוד שהמקאמה בעיקרה כאן לא באה לפתח הגות והשקפה, אלא לשמח ולשעשע את הקוראים ואולי אף להחכימם בצורת ויכוח בין יום לבין לילה, הרי הקצירה מוטענת ברובדה הנוסף במסר של נחמה על גאולת ישראל בסימן של שינוי מעשה בראשית כרשום בפרקי הנבואה הנותנים ממד של נצחיות לגאולה זו מעל לזמן ומעל לטבע.

שדרוג סוגתי: המקאמה המוגדרת כיצירה פרוזאית בחרוזים עולה לדרגה פואטית בצורת קצידה המאופיינת בכל סממני השירה: תבנית, חריזה ומשקל, כאשר תבניתה הקרויה התבנית הממולאת מכילה מגוון טורים המתקצרים ומתרחבים עם יסודות קבע של חריזה בטורי המסגרת בפתיחה ובסיום, אבל גם עם מגוון חרוזים ביניהם המתחלפים בכל מחרוזת. תבנית זו המיועדת בשירת המלחון ליצירות בעלות אופי תאטרלי היא הקרובה ביותר גם למקאמה הכתובה בפרוזה חרוזה והנחלקת לקטעים הנפרדים ונקשרים בחילופי הדמויות וכחוליות מעבר, כמו: ׳אמר היום׳, ׳אמר הלילה׳.

שדרוג מוסיקלי: בעוד שהמקאמה נועדה לקריאה ולדקלום, הרי הקצידה צמודה ללחן, מושרת ומוצגת בפני כול כיצירה תאטרלית ומוסיקלית ועל כן שמה ׳מלחוך.

שדרוג לשוני: אמנם גם המקאמה וגם הקצירה בנויות על טהרת לשון המקרא עם חריגים בודדים, אבל המשווה בין שתי היצירות יגלה, כי גם בתחום זה לשון המקרא בקצידה לקוחה מן הרבדים הגבוהים של לשון השירה, מספרות החכמה ובמרכזם ספר תהלים ומספרי הנבואה עם כמה צורות ומבעים יחידנים המוסיפים ממד דרמטי ליצירה כמו המחרוזת הבאה:

מקצפי תרעש ארץ / לפיד בוז לעשתות שאנן

היום בא בער / כתנור סער

ולילה יחוה / גבר יהיר לא ינוה / אל אדמה ואשוה

 על כן באורים / קדמו שרים

רנה ואור לנתיבתי / בכל ביתי נאמן

לכל עץ רענן פני מועדות / בהר ובשפלה / לשם ולתהלה

לשון זו העשויה על טהרת הפוריזם המקראי מזכירה לנו את הלשון של תקופת ההשכלה, שהיה בה מן השגב הנמלץ והחגיגי בשילוב נופי טבע, זמנים, אורות וקולות.

סיכום: מקור השראה ראשי הוא כאמור המקאמה. בעצם האומץ של משורר הפועל בתקופה, שהשירה התרחקה מאות בשנים משירת תור הזהב בספרד, להתמודד על ידי כתיבה מחדש של אותה יצירה, שאינה נופלת ברמתה מקודמתה, אלא אף משדרגת אותה בכמה פרטים, תוך שהוא משווה לה גם תבנית ייחודית של הקצידה, תבנית של מחרוזות גדולות מרובות טורים וחרוזים מתחלפים, הרי זו הצלחה גדולה ליוצר וליצירה החדשה, שהתנסה בה גם מחבר המקאמה, ר׳ יהודה אלחריזי, כאשר התמודד עם יצירותיו של אלחרירי ואף העלה אותן לרמות חדשות ביצירה העברית.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר נזרי

פרטים ייחודיים לשטר הכתובה הפילאלית/סג׳למאסית יום החופה

היום בשבוע, שבו מתקיימת החופה בתאפילאלת וארפוד עד סוף שנת תש״י/1950 לפחות, הוא אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות בתקופה זו פותחות ׳בשלישי בשבת׳חוץ מן האלמן, שעושה חופתו ׳בששי בשבת׳.

שם מקום החופה

מקום החופה בכתובה הכללית מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב, שבו נערכת החופה, ולפעמים, אף בציון שם המדינה. על זה מתווספים סימני נוף סביבתיים כמו שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות נוסח קהילות דרום תאפילאלת אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום ׳סג׳למאסא/ כל היישובים: ריסאני, ארפוד, זרף, שיפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמללא, אלגרפא, אירארא ועוד נכללים בשם ׳סג׳למאסא׳, הוא השם הקדום והמקביל ל׳תאפילאלת׳. לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (= כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז היא יושבת). השם סג׳למאסא מופיע בכתובות ארפוד עד תש״ט/1949 לפחות. החל מתש״י/1950 מופיע שם היישוב ארפוד ללא ציון שם הנהר זיז ׳כאן במתא ארפוד׳ במקום ׳במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. ההסבר קשור בהתייבשות נהר הזיז בארפוד. הנוסח החדש נקבע על ידי ר׳ מאיר אביחצירא, מרא דאתרא, ובתיאום עם הרבנות הראשית בראבט.

עיקר כתובה

המוהר או עיקר כתובה בלשון חז״ל קבוע, וערכו — מאתיים זוז לבתולה ומאה לאלמנה או לגרושה. נוסח המוהר לבתולה בכתובת תאפילאלת הוא: ׳ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי׳ (= ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני). ולגרושה או לאלמנה: ׳ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה תריסר ופלגא זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי/ אין כותבים ׳כסף צרוף׳ או ׳נקי׳ וגם לא ׳דחזו ליכי מדאוריתא׳ (= הראויים לך מן התורה), כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

ערכו של עיקר כתובה בתאפילאלת הוא עשרה מתקאלים לבתולה (וחמישה לגרושה ואלמנה), סכום שווה ערך ל׳כסף זוזי מאתן שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזי כספא׳. סכום זה של עשרה מתקאלים נידון על ידי רש״א בספרו מליץ טוב ונזכר בכתובות קדומות נוסח סג׳למאסא  וקצר א־סוק וברוב שטרי הנדוניות ישנות וחדשות.

תוספת כתובה

בכתובות נוסח סג׳למאסא אין מפרטים סכומים נקובים, והנוסח קבוע בכל הכתובות:

׳ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן׳.

ערך הנדוניה

בכתובה הפילאלית סג׳למאסית אין נוהגים לציין בשטר הכתובה את הפריטים, שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף המסיים את הכתובה, וזה נוסחו לבתולה:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״ (=וזאת הנדוניה, שמביאה לו כלה זו מנכסיה הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה).

נוסחו לשאינה בתולה הוא:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא דא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״.

רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה נעשית בשטר נפרד הקרוי ׳נחלה׳.

הפרטים החסרים בכתובה המסורתיה הסג׳למאםית נוסח האפילאלת

נוסח שטר הכתובה הפילאלי/סג׳למאסי קצר בהשוואה לשטר כתובה רגיל נוסח הרמב״ם ובהשוואה לשטר הספרדי הירושלמי ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאם וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בשטרי כתובות עד קרוב לתש״י/1950. להלן הפרטים והסעיפים החסרים: א) אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים: תוספת, נדוניה וסך הכול.

ב) אין תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה וכיו״ב.

ג) אין תנאי כתובה שליליים כמו ׳ונשבע החתן… שלא ישא אשה אחרת עליה… או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת׳.

ד) אין בטחונות ואחריות לפירעון הכתובה: שבועת־החתן, שעבוד נכסים וכיו״ב.

ה) אין שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

אכן הנוסח הקצר או המקוצר של הכתובה הסג׳למאסית גרמו לטעות או לאי הבנה של חוקרים או של עורכי אוסף הכתובות בבית הספרים הלאומי, שהעירו על כל אחת מהכתובות מסג׳למאסא, כי הכתובה אינה גמורה, וחסרים בה חלקים או עדים וכיוצא בזה. נחזור ונציין, כי לא חסר דבר, כי זה הנוסח המסורתי המקובל בכתובות מסג׳למאסא מלפני כן וכתובות בארפוד עד סמוך לשנת תש״י/1950.

על משמעות היעדרם של סעיפי הביטחון לפירעון הכתובה וסעיפים אחרים נדון בהמשך הפרק.

עיטורי הכתובה הפילאלית

עיטור הכתובה ואיורה בקהילות תאפילאלת פשוטים ועממיים לרוב בהשוואה לכתובות של קהילות אחרות דוגמת הכתובות של קהילת מוגדור המרהיבות והססגוניות בעיטוריהן ובציוריהן. הפשטות המשתקפת בכתובה הפילאלית היא הקו האופייני לקהילות תאפילאלת בכל תחומי חייהן: בדיור ובריהוט, בלבוש ובלחני השירה ובמוסיקה.

התבנית הבולטת המרכזית של רוב הכתובות בתאפילאלת הוא השער. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער מרכזי העשוי בצורת קשת בין שני עמודים. מעל לשער יש משקוף, ועליו נשקפים שניים או שלושה חלונות עליונים בצורת שערים מרובעים או עגולים. לגליון הכתובה יש אם כן שני חלקים: חלק עלי של החלונות התופס כשליש מכלל הגיליון והחלק המרחבי שמתחתיו שבו השער המרכזי. בחלק העלי של החלונות מופיעים פסוקי הברכה החגיגית ממגילת רות ׳יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת׳ (ד, יא-יב), ובשער המרכזי של הגיליון מופיע נוסח הכתובה הפותח בברכה ׳בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה׳. השער המרכזי — חלקו העליון מקושת כולו עד מעוגל הנפתח בהמשך אנכי או בעל משקוף אופקי ישר אבל עם שתי זוויות או קשתות מימין ומשמאל. יש שהשער פשוט ויש שנשקף כשער של ארמון. עמודי השער מקושטים בשלל ציורים אמנותיים וצורות גיאומטריות של מעוינים וסמלים כמו מגן דוד, עלים ופרחים. לשער יש משמעות ומסר מרכזי. השער מופיע במגילת רות בהקשר של נישואי בעז עם רות ׳ובעז עלה השער וישב שם והנה הגֹאל עבר… ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ את האשה הבאה…׳ (ד,א-יא). השער מופיע גם בהמנון לכבוד אשת חיל הן לגבי האיש ׳נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ׳ (משלי לא,כג) והן לגבי האשה ׳תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה׳ (משלי לא,לא). ציור השער המרכזי ושערי העל בגליון הכתובה הפילאלי הם גם סמל לפומביות והכרזה על בשורת החתונה בבחינת ׳על שער בת רבים׳(שה״ש ז,ה), ובו בזמן הם גם שער וכניסה לחיים. גם לחלונות יש משמעות. השער הוא מרכז החיים, והחלונות הם התקווה המובעת בפסוקי הברכה המופיעים בהם. אלו הם המסרים המרכזיים של השער, ואליהם נלווים ציורים של פריטים נוספים דוגמת כתובה ז׳. גליון הכתובה מחולק לשני חלקים: עלי ויסוד. החלק העלי עשוי שלושה

חלונות: באמצעי מופיעים פסוקי הפתיחה החגיגית. בחלון הימני ציור של מתקן לפחמי גחלים הקרוי ׳מזמר׳ כפי שרשום מתחתיו. מעליו קנקן למים רותחים, שממנו מוזגים אחר כך לתיון. בחלון השמאלי בחלקו העליון תמונה של מתקן ומעליה דמוי כתר. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער אמנותי מקושת בין מסגרות של עמודים מקושטים ברצועות של מעוינים גם בגג השער. גם לפריטים הבולטים יש משמעות. מתקן הגחלים וקנקן המים סמל הם לחיי היום יום הפעילים והזורמים, שבמרכזם שתיית התה, שקנקן המים מייצג. עוד כתובה מיוחדת היא כתובה יט מ־1950, שבחלקה העליון שני שערים מקושתים ומעוטרים במפתנם ובמשקופם, וביניהם שני דגלי לאום מוצלבים אחד פונה ימינה ואחד שמאלה, וכותרתם מתחת שלוש מילים: מגן ציון דוד. השער המרכזי מעוגל כולו ומעוטר בשני צבאים זה כנגד זה, בעלים ובפרחים. בנוסף לפתיחות החגיגיות הידועות מופיע פסוק מעל לשערים העליונים ׳מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה". עיטורי כתובה זו הם בהשראת הבשורה של פתיחת שערי ציון ליהודים. הכתובות מתגוונות גם בצורות גאומטריות של מעוינים, מרובעים, מלבנים ומשולשים וכן בעיגולי שרשרת וכיוצא בהן. הכתובה המעוטרת ביותר היא זו הניצבת בשער פרק זה סג׳למאסא תש״ו/1946, ובה צמדי ציורים זה לעומת זה: צבאים, דקלים, מגנים, ירחים ופרחים.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-עמ 126