ארכיון יומי: 14 ביולי 2020


אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו

העיר "אַלְרְבָּאט"- זה שמה הרשמי של בירת "ממלכת מרוקו" (בתעתיק מערבית לעברית). היא מוכרת יותר בשם "רְבָּאט״ [Rabat] והיא אחת מ-4 הערים הקדושות במרוקו. אליה מצטרפות פאס, מקנס ומרקש. העיר הוכרזה בשנת 2012 ע״י "אונסקו", כאתר מורשת עולמית. נכון לשנת 2018, מנתה העיר כ-1420,000 תושבים. זו העיר השניה בגודלה אחרי קזבלנקה".

העיר שוכנת לחופו המזרחי של האוקיאנוס האטלאנטי, במרחק של 96 ק"מ מצפון לקזבלנקה, הנושאת  בתואר לא רשמי כבירתה הכלכלית של מרוקו. ממזרחה של רבאט, זורם הנהר בּוּ­­-רֶגְרֶג שרוחבו כ-150 מטר אשר תוחם בין שתי הערים רבאט-סאלה. מימיושל הנהר נשפכים אל האוקיאנוס האטלנטי.

חוקרים שונים [Mauret, La Développement de L'agglomération de Rabat-Salé, Paris, 1954.] מקדימים את ראשית היווסדה של רבאט לסוף המאה הרביעית שלפני הספירה, כלומר כ־2500 שנה, עת הפיניקים הקדמונים שלחו לאזור משלחת מחקר לתור אחר מקום התיישבות ליורדי הים שלהם ששייטו במרחבי הים־התיכון. תחילה בנו את הנמל ואת הכפר "סאלה" במפרץ רחב הידיים שבשפך נהר בו-רגרג, ואחר כך החלו לבנות את העיר רבאט. במשך שנים רבות, שימשו נמלי-רבאט-סאלה את הפיראטים כמקום מסתור וכבסיס ממנו יצאו להתקפות על אוניות המסחר ששייטו בים התיכון. בסוף המאה ה-7, ובמהלך המאות ה-8 וה-9, בהן נלחמו ביניהן שושלות ערביות שונות על השליטה במרחב המגרב, המשיכה רבאט לשמש את השליטים הערבים השונים כנמל מסחרי. בסמוך לשנת 1150, השלטון באזור נפל לידי שושלת האל-מואחאדין, שושלת של מוסלמים קנאים במיוחד. הצבא החזק והרענן שהגיע ממדבריות דרום מרוקו והסהרה, מיגר בתוך זמן קצר את כוחות ספרד ששלטו בעיר שהייתה עדיין כפר בֶּרְבֶּרִי, ופעל ביד קשה נגד ההשפעה היהודית, שהייתה בזמן הזה באזור של רבאט־סאלה, עד לחיסולה של כל זיקה יהודית, ובכלל זה, הקשרים המסחריים שהיו עם האוכלוסייה המקומית. או אז לראשונה חשיבותה של העיר מקבלת תוקף משליטיה השונים של השושלת. עדות לכך, אנו מוצאים גם כיום בסגנונות הבניה הקיימים בעיר הניכרים במיזוג של הבניה הבֶּרְבֶּרִית והספרדית התואמים יחדיו. מאוחר יותר יצטרף גם הסגנון הצרפתי-מערבי. כבר בתחילת שלטונו של החליף עבד-אל-מואמין, השליט הראשון בשושלת המואחאדין, החליט לבנות במישוריה של העיר, בסיס צבאי גדול, ובמרכזו מצודה שתחלוש על אזור הנמלים והים. מצודה זו כונתה "רְבָּאט-אַ-פָתְח" (מצודת הניצחון), מזה נגזר שמה הנוכחי של העיר. בסוף המאה ה-12, אבו יוסוף יעקב אל-מנצור, השליט שבא אחרי אל-מואמין, בנה והרחיב את העיר, ופתח אותה למסחר חופשי, ביצר את חומותיה והפך אותה לזמן קצר לבירתה של שושלת האל-מואחאדין. בתוך־כך, החל בבניית המסגד שאמור היה להיות הגדול בעולם, עם מינרט (הצריח) שמגיע לגובה של 60 מטר, אולם עם פטירתו בטרם עת, נעצרה הבנייה, ונותר ממנה רק המגדל המרכזי (המינרט) הבלתי גמור העומד על 44 מטר, פחות מגובהו המתוכנן, ומעולם לא הושלם. גם במצבו כיום, המבנה הבנוי מאבן חול אדומה, המאוד מרשים, מזוהה עם העיר, וידוע בשם "מגדל-חסאן" ( בערבית, 'סמעת חסן' La Tour-Hassan). המסגד הגדול שנבנה לצד המגדל, נהרס לחלוטין ברעידת האדמה בשנת 1755. שרידי העמודים הנמצאים במקום, הם הזכר האחרון של השליט אל-מנצור. "מגדל חסאן", בעיר רבאט, הוא אחד משלושה מגדלים שנבנו בצורה ארכיטקטונית זהה. השני הוא "מגדל הכותוביה" הנמצא בעיר מרקש, והשלישי הוא "מגדל החיראלדה" בעיר סיביליה אשר בספרד. ממול ל״מגדל חסאן" ניבנה "מוזוליאום מוחמד החמישי", בו נמצא קברו של המלך מוחמד החמישי, סבו של מוחמד ה-שישי, המלך הנוכחי. מבנה זה מרשים ביותר, בו באו לביטוי מיטב האמנויות המרוקאיות.

אחר מותו של אל-מנצור, ירדה רבאט מגדולתה, בין היתר, בגלל המלחמות המתמידות עם האימפריה הפורטוגלית שכבשה חלקים רבים מערי החוף של מרוקו, ביניהם גם רבאט, עד אמצע המאה ה-17, עת באו ה״מוריסקוס", אנוסים מוסלמים שהתנצרו למראית עין, ונותרו בספרד ופורטוגל אחר הגירוש של שנת 1492, ועתה שבו לדת האסלאם. אלה הביאו עמם כוחות חדשים והתחדשות, בנו את אזור "המדינה" מוקפת החומה, שבתוכה מתנהל המסחר היום־יומי. סגנון הבניה של המבנים בתוך "המדינה" ניכר בהשפעה האנדאלוסית-הספרדית, המאזכרת למתיישבים את מקור הולדתם. אליהם הצטרפו כפריים שבאו מהרי האטלאס, והעיר התאוששה, התחזקה ויצרה עם שכנתה, סאלה, כוח ימי שיצא למאבקים ימיים בין כוחות המגרב לאירופה, ושמר על דרכי המסחר הימי-הבינלאומי של מרוקו. החל משנת 1657, עם עליית השושלת עלאווית-פיללית, והתבססות האסלאם בצפון אפריקה, קיבלה רבאט הכרה וחיזוק משמעותי מהשליטים. השולטאנים החדשים קבעו את רבאט כמרכז לסחר הימי וגם מקום מרכזי לפעילות הקונסולים הזרים. עם זאת, השולטאן העלאווי, מולאי איסמאעיל, העדיף לקבוע את בירתו בעיר מקנם, במקומה של הבירה ההיסטורית שבמרבית הזמן הייתה בפאס. רק לאחר מות מולאי איסמאעיל שבה רבאט להיות עיר מרכזית בחיי הכלכלה של מרוקו, עד 1912, עת הכובש הצרפתי קבע את העיר כמרכז פעילות שלטונו של הפרוטקטוראט. גם הצרפתים העדיפו את רבאט על פני ערים היסטוריות-מלכותיות אחרות שבמדינה, על שום התנגדויות ותסיסות מתמידות ומטרידות של ההמרדה נגד שלטונם.

  1. Caille, La Ville de Rabat jusqu'au Protectorat Français, Paris,1949.

אחר תקופת שלטונו של מולאי איסמאעיל (1727-1672), רבאט החלה לתפוס מקום מרכזי בחיי הכלכלה של מרוקו, שמיד עם תפיסת השלטון בידיו, העביר את הבירה מפאס, בעלת אוכלוסייה עם אופי מרדני ודתי קנאי, שהייתה שנים רבות בירת ממלכת המגרב, אל העיר מקנאס, שאוכלוסייתה ידועה כסובלנית מתונה ושקטה. מולאי איסמאעיל, הצליח להעלות את מרוקו לדרגת אימפריה ע״י מלחמותיו וכיבושיו הרבים. אחר מותו, ירדה מקנס מגדולתה ומעוצמתה הכלכלית, במקביל להרמת קרנה של רבאט. גם מעמדן של הערים המסורתיות, כמו פאס, מקנס ומרקש נסוג בפני הערים קזבלנקה ורבאט שהיו עתה למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים במרוקו.

לאור רצף של התקוממויות נגד השליטים בתקופה הזו, הקהילה היהודית סבלה מהתנפלויות ופרעות. אחד הפרוייקטים בהם התחיל השליט מולאי סולימאן בשנת 1807 היה, בניית המלאה ברבאט. ("המלאח״-רובע היהודים הממוקם בצידי העיר ומתוחם בחומה ועל פי רוב, נבנה סמוך לארמון המלך ולמרכזי השלטון, בדומה ל״גטו" היהודי שהיה נהוג באשכנז). עם השלמת בנייתו, נכפתה על יהודי העיר לעבור לגור בו. הצידוק אשר ניתן לכפייה היה, מגורים במקום שבו היהודים יוכלו לחיות באופן שיהיו מוגנים מפני התנפלות הפורעים המוסלמים עליהם, וגם למנוע הישנות מקרים בדומה למה שקרה בימי השליט מולאי יאזיד (-1792 1790), שאז, פרצו מהומות נגד הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, תוך דיכוי אכזרי, אונס, הרג ושוד. אכן, יש מן האמת באמירה זו שסיבת בניית הרובע המיוחד והמסוגר באה להגן על המיעוט היהודי. יחד עם זאת, חרף מאות השנים בהן הקהילה היהודית חייתה לצדם של המוסלמים במרוקו, מעולם לא נטמעה בתוכם, למרות ניסיונות כפיית דת האסלאם, הפרעות וההרג. העברת הקהילה היהודית למלאה המסוגר, היה גם בבחינת עונש על הדחייה של "ההצעות הנדיבות" להמרת דתם, ובכפירה בהכרה ב״נביא". היהודים שסירבו לעבור למגורים במלאח, חוייבו להתאסלם או לעזוב את המדינה. יהודים רבים התאסלמו, בעיקר מעשירי העיר, והיו כאלה שהעדיפו להגר למקומות רחוקים, כמו לדרום אמריקה. במקביל לבניית המלאה ברבאט, נבנו עוד"מלאחים" בסאלה, מוגדור ותיטואן.

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

עמוד 8

זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

גזירת המושל שלא לתקוע בשופר

מעת לעת גזרו השלטונות במרוקו גזירות שונות ומשונות על קהילות היהודים. אחת הגזירות הייתה בשנת תרנ"ז (1897), כשהודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. כפי שתיאר ר׳ שלמה הכהן, אחד מגזברי הקהל בפאס, בחיבורו ׳יומן פאס׳ שנדפס בתוך הספר ’פאס וחכמיה׳ לרבי דוד עובדיה זצ״ל, הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה.

התקיעה בשופר היא חלק בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר מכל. אחד הטעמים הידועים לתקיעת השופר הוא כדי לעורר את ישראל לתשובה. ׳ אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ׳? שואל הנביא עמוס (ג,ו ). ואכן, דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם, כך נוכל לשוב אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם וברוח נשברה. קולו של השופר מרטיט את הלב ומזכיר לנו כי השנה החדשה פרשה עלינו את כנפיה, ואנו לוחשים תפילה לבורא העולם שיכתוב ויחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה. לכך היהודים לא יכלו להשלים עם גזירה זו, ולא צייתו לגזירתו של הקאדי, ותקעו בסתר תוך נטילת סיכון שכל הנתפס מוצא להורג.

בראש השנה תרנ״ח (1897) שלאחר מכן, קבעו המוסלמים ביניהם כי ביום הזה יסתובבו במלאח ליד בתי הכנסת, תוך שהם מאיימים לרצוח את כל מי שיתקע בשופר. ובכל זאת תקעו היהודים בשופר בסתר ושמו את נפשם בכפם. אלא שכאן לא הסתיימו ההתנכלויות—-   

בימים שלאחר מכן הסתתרו היהודים בבתיהם, ובסתר שלחו מכתב לחכמי פאס על כך. יהודי פאס הלכו לפני המשנה למלך מולאי עארפא ובכו לפניו על גורל אחיהם. לאחר הפצרות רבות, הזמין אליו את הקאדי שגזר את הגזירה על היהודים, והלה השיב לו כי כל מה שעשה הרי הוא לפי דת האיסלאם. מולאי עארפא שיגר מכתב על כך למלך במראכש, והמלך השיב במכתב כי יש להוריד את הקאדי מתפקידו ולמנות אחר במקומו. אלא שהוראה זו רק הגבירה את השנאה בין המוסלמים לבין יהודי העיירה, שהחלו להציק ליהודים בלי גבול, עד ששלח המלך מספר חיילים לתאזה לשמור על הסדר.

לאחר הגעת החיילים, גברה יותר שנאתם של המוסלמים כלפי היהודים, עד שבראש חודש אדר תרנ״ח (23 בפברואר 1898) התנפלו על שכונת היהודים, לקחו את דלתות הבתים ובזזו את כל רכוש היהודים, וכן הרסו את שוק הבגדים. היהודים האומללים ברחו והסתתרו, והזקנים והחולים שנותרו בבתים נתפסו ונדקרו על ידי ההמון הזועם.

בדומה לכך, נכבדי קהילת וואזאן שיגרו מכתב ביום י׳׳ג בתמוז תרס״ח (12 ביולי 1908), בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם, ובין השאר כתבו: ׳ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצוות תקיעת שופר׳.

בהתחקות אחר איסור זה שהטילו המוסלמים על היהודים, כתב רבי מאיר אלעזר עטיה בספרו ’הצדיק מוואדזאן', כי באחת השנים חל אחד מימי צום הרמדאן של המוסלמים ביום הכיפורים, ונהוג אצל המוסלמים שצום הרמדאן מסתיים בתקיעה בחצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר, ואותם הצמים מורשים לאחר תקיעה זו לשבור את הצום. ובשנה ההיא, במוצאי יום הכיפורים נאסר על היהודים לתקוע בשופר, כדי שקול השופר לא יבלבל את המוסלמים הצמים ויחשבו כי יכולים הם לשבור את הצום, ולכך הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע בשופר.

גזירה זו נתנה את אותותיה באופן הליך הייצור של השופר, לשטח את הקרן לגמרי, להכשירה לתקיעה ואחר כך להסיט את חלקה הרחב בצידה, כך שהשופר מיושר לכל אורכו. לעומת השופר שהיה נפוץ בארצות אשכנז, שישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו, כדרך גדילתו הטבעית. על כך ישנה מסורת בקרב ייצרני השופרות הוותיקים שהיו במראכש, שמנהג ייצור השופר בצורה זו מקורה בגזירה זו שהוטלה על יהודי מרוקו שלא לשאת שופר, ולכך נאלצו היהודים להחביא את השופר בבגדיהם, דבר בלתי אפשרי בשופר מעוקל. שכן בשופר שכפיפתו הטבעית קיימת, ישנה נטייה הופכית של הקרן, ואם נאחז קרן ימנית בצידה הצר נמצא כי צידה הרחב נוטה שמאלה, ולהיפך בקרן שמאל. לעומת שופר ששטוח לגמרי ונעשתה לו כפיפה מלאכותית, שאין לו נטייה נגדית וקל מאוד להסתירו תחת הבגדים.

זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

מוסף פעמים 1

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

מאחר שהוזנחו ענייניו של קהל קדוש זה וברצוננו לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה, הוזמנו היחידים והרוב של קהל זה יש"ץ ]ישמרהו צורו[ לנכוח באסיפה כללית בליל שני זה בבית הכנסת של מורנו כמהה"ר ]כבוד מורנו החכם השלם ר'[ אברהם טולידאנו ) ספר הפרוטוקולים 1.1 (

קריאה ראשונה בספר הפרוטוקולים עשויה להציב לכאורה אתגר בפני תאוריות פוסט–קולוניאליות רוויזיוניסטיות. דומה כי שיח הפילנתרופיה או ה'שליחות המתרבתת', שבמסגרתו הייתה אירופה בבחינת מושיעה של חברות המזרח, הוטמע היטב בקרב חברי החונטה בני המזרח, שכן הם קראו מיזמתם לאמץ את מצבן הטוב של קהילות אירופה והצהירו על יתרונות ערכי הארגון האירופיים שאליהם נחשפו. בפרק זה אני מבקש לברר אם הצהרה זו אכן יכולה ללמד על אימוץ קפוא של רעיונות אירופיים כפי שמשתמע ממחקרים רבים, ולבחון את משמעותה לשיח הפוליטי שפיתחה החונטה.

השיח על התועלת שבאירופה ועל חיוניותה לרווחת הקהילה בפרק הקודם הראיתי כי לתפיסתם של חברי החונטה את עצמם כעילית מקומית היה תפקיד חשוב בקריאתה של המציאות המשתנה ובהבנייתו של שיח על כוחם הפוליטי ועל חובתם העיליתנית לסייע לכל שכבות האוכלוסייה היהודית במרוקו. תפיסה זו העניקה בעיניהם לגיטימציה שלטונית למוסד החונטה. בשורות הבאות אבקש להראות כי תפיסה זו גם שיקפה ועיצבה שיח מודרניסטי מקומי פרו–אירופי או אפילו אירו–פילי, ושיח זה תורגם למעשים ובסופו של דבר עודד התערבות אירופית מוגברת בקהילה.

ביטויי תמורה לשוניים

מעגל הזהות הטנג'יראית ומעגל הזהות הספרדית היו כאמור מרכיבים חשובים בתפיסתם העצמית של חברי החונטה. בעקבות התמורות שהתרחשו במרחב השתלבו שני מעגלי זהות אלו זה בזה ויצרו תמורה משמעותית בלשונם. גל ההגירה מספרד שפקד את העיר, ושהפך את השפה הספרדית המודרנית לצליל מוכר בנוף המקומי, בעיקר לאחר שספרד כבשה את רצועת החוף הצפוני של מרוקו, הגביר את תהליך הרה–היספניזציה של החכיתיה

הערת המחבר: [התהליך החל כבר בסוף המאה השמונה עשרה בעת המפגש עם ספרדים על אדמת גיברלטר או בסאוטה ומלייה הסמוכות. ראו: גרשון, עמ' 59-58 .]ע"כ

. היה זה תהליך התאמת התרבות והשפה היהודיות המסורתיות בעלות השורשים האיבריים לשפה המודרנית המדוברת בספרד, תהליך ששיקף עולם מושגים הולך ומשתנה באמצעות פרקטיקת הדיבור היום יומית, ובהקשר של ספר הפרוטוקולים, באמצעות פרקטיקת כתיבת מסמכים רשמיים.

הערת המחבר: על תופעה זו ניתן ללמוד בעיקר מן הדיגלוסיה החדשה שהתפתחה באותה עת. בשפתם היום יומית של יהודי טנג'יר בתקופה זו עדיין שולבו מילים ערביות, כפי שציין בן־עוליאל. מילים אלו אינן שכיחות בספר הפרוטוקולים, שבמסגרת תהליך השינוי הארגוני שהביאה החונטה אל הקהילה הציב לו כדגם לחיקוי את השפה האירופית הטהורה. ראו: בן־עוליאל אצל בן־טולילה, עמ' 160 .

בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים שדיברו שפה בעלת צליל ומאפייני לשון קרובים ביותר לאלו של שפתם המסורתית, הובילה הכרתם של חברי החונטה ביוקרה התרבותית של ארץ אבותיהם הקדמונית ספרד להיווצרות תחושת זיקה חדשה לארץ זו. בתוך כך היטשטש בתודעתם ההבדל בין ספרד הקדמונית -Sepharad  לבין ספרד המודרנית,  (Espana) שזוהתה עם אירופה הקולוניאלית, ושלנוכחותה נחשפו כעת באופן ממשי במרוקו.

חברי החונטה הגדירו את שפתם ואת שפת ספר הפרוטוקולים ספרדית [ [Espanolולא ספרדית–יהודית או לדינו, אף שהמונח לדינו רווח בקרב יהודי צפון מרוקו כשם לשפתם היהודית הכתובה והרשמית. 199 אין בספר אף לא

אזכור אחד של המילה חכיתיה. זאת ועוד, הם כינו בדרך כלל את מרוקו, ארץ מגוריהם, כאשר התכוונו לישות הפוליטית – ולא להקשר הדתי–הקהילתי, שבו נקראה מערב – במילה הספרדית Marruecos , ולא הזכירו בספרם את שמה הערבי של הארץ, אלמע'רב. אף את תושבי הארץ כינו בשמם הספרדי  moros)מוּרִים(.  גם המטבעות המקומיים נקראו בשם הספרדי, למשל ,docado שנקרא בערבית מִתקאל. יתרה מזו, לעתים נכתבו בספר מילים ערביות מקומיות עם תרגומן לספרדית, למשל אלחַלוּאה ) שם ממתק שניתן במסגרת משחק מקומי(.כל אלה אין בהם כדי להעיד על שינוי כשלעצמו, אך הם בהחלט תשתית תרבותית להבנתו.

אחד הביטויים המובהקים ביותר לרה–היספניזציה של לשון חברי החונטה מופיע על כריכת הספר. המילים Junta Tanger-   שנכתבו אמנם באותיות עבריות, כפי שהיה מקובל בספרי קהילה, היינו כ'ונטה וטנכ'יר, ושנהגו: חונטה וטנחיר, מעידות על שינוי פונטי חשוב שהתחולל בשפתם המסורתית. ההברה הפונטית ח ] kh [ הייתה חידוש מודרני שחלחל אל השפה הספרדית המודרנית דורות לאחר עזיבתם של יהודי ספרד את האי האיברי, והחליפה את הגייתה של ההברה ג' ] j[ הארכאית. לפיכך אין ספק כי הופעתה של הברה זו במילים לא–שמיות  בשפתם של חברי החונטה והקצאת סימן אורתוגרפי לסימונהּ – כ' רפה, עם גרש – מלמדות על השפעה מובהקת של הנוף הלשוני המשתנה בסביבתם. תופעה זו חשובה במיוחד במילים הקשורות לזהות המקומית והקבוצתית, כגון שם העיר טנכ'יר והמילה כ'ודיו, כלומר ג'ודיו )יהודי(, המלמדות על הטמעת השינוי גם במעגל הזהות המסורתית.

ביטוי נוסף לרה–היספניזציה הלשונית בספר הוא הנטייה להוסיף אותיות שתפקידן אורתוגרפי, ושמקורן בצורת הכתיב הספרדי המודרני התקני. למשל האות ה"א העברית שהתווספה כנגד h הספרדית המודרנית שנוהגים לכתוב במילים מסוימות, כגון המילה hermano או בפועל haber , שנכתבו במקור  ermano ו– aber כלומר באל"ף ולא בה"א.

שפתו המתמערבת של הספר היא בפני עצמה עדות לשינויים התודעתיים בקרב חברי החונטה. החונטה ראתה בשפה האירופית אמצעי חשוב במסגרת הנהגת רפורמות בקהילה שבחסותה. ובכתיבת ספר הפרוטוקולים, אשר היה

כלי ייצוגי שלה עם נטייה מודרנית, בספרדית הציבה בפועל תקן לשוני חדש אשר קשר את שפות אירופה באופן אסוציאטיווי ליעילות ולקדמה.

תופעה זו והשפעותיה ניכרות גם בפרקטיקות פעילות יותר. למשל בכללים שנקבעו עם הקמת בית הספר המודרני )במימון ה'קרן להצלת יהודי מרוקו'  MRF בלונדון( נאמר כי תלמיד שרמתו בספרדית תימצא גבוהה דייה יוכל

 להתחיל ללמוד אנגלית כשפה נוספת. בדיגלוסיה ששררה בקהילה הייתה שפת הדיבור היום יומית בקרב נערי בית הספר ספרדית–יהודית )חכיתיה(, ולפיכך ברור כי הכוונה הייתה לספרדית מודרנית תקנית ורהוטה. לקראת פתיחת בית הספר הראשון לבנות בעיר חיפשו מורה מתאימה, וסגן נשיא החונטה כתב בעניין זה אל 'שלוחי הציבור' בגיברלטר: 'אם אפשר ]למצוא[ יהודייה המסוגלת למלא את משרת המורה של בית הספר לבנות, אשר תדע בראש

ובראשונה ספרדית, תפירה ואם יתאפשר הדבר, שתדע לכתוב בעברית'. 207 אם כן החונטה החשיבה פחות את הקניית השפה העברית המסורתית – ויש להביא בחשבון שבנות מעולם לא נדרשו ללמוד קרוא וכתוב – ולעומת זאת השפה הספרדית הוצגה כשפה העיקרית שעל הבנות לפתח, יחד עם לימודי התפירה התכליתיים.

בסביבה התרבותית החדשה שנוצרה בערי הנמל הים תיכוניות ידיעת שפות אירופיות אפשרה לאדם לעלות במעמדו החברתי–הכלכלי מכוח עיסוקו כמתווך, מתורגמן או סוחר, ועל כן בזיקה לשפות אלה הייתה בראש ובראשונה

תועלת כלכלית. המרכיב הספרדי בתרבותם הקל על בני העילית היהודית בטנג'יר ובמקומות נוספים בצפון מרוקו לפתח זיקה לשונית לשפות ההגמוניה. שפתם המסורתית, שדיברו בתוך קהילתם, אפשרה להם להיות מתורגמנים, עובדי קונסוליות וכדומה ופתחה לפניהם אפשרויות נוספות בעידן ההגמוניה האירופית.

הערת המחבר: ספר הפרוטוקולים 3-102 כ' בשבט התרכ"ד  28) בינואר(1864  אזכור מקצוע התפירה אינו מקרי. מלאכה זו, שנחשבה לאורך הדורות נחלתן של נשים, העניקה להן בעידן המודרניזציה אפשרויות תעסוקה שהיטיבו עם כלכלת הבית. הקמת בית הספר לבנות סימלה שינוי מהותי בתפיסת חינוך הבנות, שכן בקרב העיליות המסורתיות רווחה התפיסה כי לא נאה ללמד בנות תורה. הבנות לא זכו לחינוך ממוסד, משום שלא היו פעילות בחיי הדת הקהילתיים ולא השתתפו בטקסים דתיים פומביים בבתי הכנסת, ועל כן לא היה צורך להכשירן לכך. כל נערה למדה מאמה ומבנות משפחתה את המלאכות האופייניות ואת דיני המשפחה הרלוונטיים. ראו:בשן, נשים, עמ' 23 . החונטה ראתה בחינוך הבנות שינוי הכרחי כדי לספק את צורכי השעה ביעילות מבלי לפגום בתומתן של בנות הקהילה. תפיסה זו תאמה את דעת ההגמוניה הרבנית בעיר. רבה של העיר מרדכי בנג'ו, שנתן את ברכת הדרך לחונטה, הכיר בתועלת הכלכלית שמאפשר חינוך מסוג זה ובחשיבותו הרבה למאבק בהשפעות המיסיון על עניי העיר, אך במקביל חשש מן הערכים הזרים שעלולים להשחית את תלמידי בית הספר המודרני. שני היגדים במכתב ששלח הרב בשנת 1876 לעיתון 'המגיד' שיקפו את עמדתו הדו־ערכית: יוציא פרח ויציץ ציץ לתועלת חברת המין האנושי', ומנגד: האם זאת תוחלתנו אשר אנו משתוקקים ותאבים לראות את בנינו מלאים הציווליציאן מבתי הספר? … לא!'. ראו: בשן, רבי מרדכי, עמ' 248-247 . על מלאכת התפירה ראו: בשן, היהודים, עמ' 43 . ע"כ.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר