ארכיון יומי: 8 ביולי 2020


ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

מקדם ומים כרך ד

במקום אחד הוא מתייחס להסברו הידוע של הרמב״ם על תוצאות חטא האכילה מעץ הדעת. לפי הסבר זה, ידיעת הטוב והרע, שבה ברוך גם חופש הבחירה, פחותה מן הידיעה בתחום המושכלות. פירושו של דבר, שהידיעה לאחר החטא אינה מסמנת התקדמות, כפשוטו של מקרא, אלא נסיגה. האדם ירד מתחום המושבלות לתחום המוסר, שבו הוא נזקק לחופש הבחירה. על פירוש זה מעיר בירדוגו בנימה של הכנעה והתבטלות ״ואין לי פה לדבר ולא להרים ראש לומר שתשובת רבינו אינה מספקת [תואמת] לפשט הכתובים […] ומה לי להקשות על דברי מורינו אשר מעיד אני ע״ע [על עצמי] שלא עמדתי על כוונת דבריו״. בהודאה זו, שלא הבין את כוונת הרמב״ם, מסתמנת לא רק נימה של תהייה על מה שנראה לו כזר לרוח הכתוב, אלא גם ניסיון של התחמקות מהטחת ביקורת כלפי המורה הגדול.

הוגה דעות אחר הזוכה בכתבי בירדוגו להערכה רבה ״כפילוסוף אמיתי היורד לעמקי התורה״ הוא רלב״ג[רבי לוי בן גרשום]. עליו הוא כותב: ״ואם באתי להאריך בשבחיו מגרעות נתתי ויפה השתיקה״. היחס הזה מוצא ביטוי גם בנטייתו של בירדוגו לאחדות מדעותיו של רלב״ג, הן בתחום העיון והן בתחום הפרשנות. לעומת ההערצה לרמב״ם ולרלב״ג, הוא מותח ביקורת קשה על דעותיהם של ערמה ואברבנאל, ומוקיע את פירושיהם האלגוריים כנטע זר, ״הלבשות נכריות״ כלשונו. אך את חצי ביקורתו הוא מפנה במיוחד נגד השגותיו של ערמה על רלב״ג; שאותן הוא מוקיע בעלילות שווא.

הזיקה הרבה שבירדוגו מגלה למשנת הרמב״ם, כפי שנראה בהמשך, והזכות שהוא מלמד על דעותיו של רלב״ג, הידוע כפילוסוף אריסטוטלי וכבעל דעות נועזות הנוגדות את התפיסה האורתודוקסית, יש בהן כדי להורות על נטייתו לכיוון השכלתני הקלאסי. אכן, על נטייתו זו ניתן ללמוד בעיקר מדעותיו בנושאים שונים, שמהן נעמוד כאן על אחדות בלבד מתחום תורת האלוהות.

בעניין מציאות האל הוא קובע, שהשגת מציאות האל בדרך המופת השכלי היא בעלת ערך דתי עליון יותר מן האמונה בקיום האל לפי המסורת: ״מן המפורסם שעם היותנו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו מאמינים מציאותו יתברך […] יותר תגדל אמונת היודעים אותם במופת״. ובעקבות הרמב״ם, אף הוא ממחיש את דעתו זו במשל אחד על מלך גדול שמקום מושבו בבירה המלכותית, רחוק מן העין. והידיעה על קיומו מושגת בשלוש דרכים: דרך אחת היא של הפחותים, הניזונים משמיעה בלבד; דרך שנייה היא של אלה שטרחו לראות את גינוני המלכות בארמון, ועל ידי כך הגיעו למסקנה ודאית על קיומו של המלך; דרך שלישית, העליונה מכולן, היא של אלה שזכו לראות את המלך עין בעין. אם כן, הראשונים הם אנשי ההמון, המאמינים במציאות האל על פי המסורת בלבד; למעלה מהם הפילוסופים, המוכיחים את קיום האל בדרך השכל; אך הראייה הנבואית עליונה מכולן. יש לנו כאן איפוא שלוש דרכים בתחום הדת, זו למעלה מזו; המסורת, החקירה העיונית והנבואה.

לאמתו של דבר, זהו אותו משל ידוע של הרמב׳׳ם בשינויים אחדים:

במשל הרמב״ם יש הבחנה ברורה בין חכמי הטבע לפילוסופים. הראשונים משיגים את האמת המדעית, לרבות מציאות האל, בדרך המופת השכלי. אך הפילוסופים מגיעים להשגה עליונה בתחום האלוהות, ומשתווים בדרגתם לנביאים. אצל בירדוגו הבחנה זו בין חכמי הטבע לפילוסופים אינה ברורה כל צורכה. כיוצא בזה אין בירדוגו מבהיר את עמדתו לגבי היחס שבין הפילוסופיה והנבואה. אם נקבל את דבריו כפשוטם, הרי הוא רואה בנבואה דרגה עליונה מן הפילוסופיה.

בירדוגו פוסח על שלוש כתות אחרות שבמשל הרמב״ם: כת עובדי האלילים, כת האפיקורסים (אנשי הסברה והעיון, בלשון הרמב״ם) וכת התלמודיים. אכן, להשמטת עובדי אלילים ואפיקורסים אין לייחס משמעות כלשהי; אך העדר מקומם של אנשי ההלכה אצל בירדוגו עלול להתפרש בהכללתם בין אנשי ההמון, היינו בדרגה פחותה מזו שמייחס להם הרמב״ם.

הטעם להבדלים אלה אינו ברור דיו. אך תיתכנה שתי אפשרויות:(1) בירדוגו מבקש להביע את דעתו במשל מקורי, ועל כן הוא משתדל להינתק בכל האפשר ממשל הרמב״ם; (2) הקלסיפיקציה של הרמב״ם, המציבה את חכמי ההלכה בדרגה פחותה מזו של חכמי הטבע, ובו בזמן מעמידה את הפילוסופיה והנבואה בדרגה שווה, אינה מקובלת על בירדוגו. כך או אחרת, הרעיון על עליונותה של החקירה העיונית על פני האמונה המסורתית מובע כאן בפירוש.

הרעיון הזה חוזר במאמר אחר, שבו המחבר עומד על ההבחנה בין משמעות הכתוב ״עתה ידעתי כי גדול ה׳״(שמות יח, יא) למשמעות הכתוב ״כי אני ידעתי כי גדול ה״, (תהלים קלה, ה).

שני הכתובים מורים, לדעתו, על שתי דרכים שונות להשגת מציאות האל; דרך השכל ודרך המסורת. אמת־המידה להבחנה זו היא המלה עתה, המסמנת את הזמן. הידיעה על מציאות האל בדרך השכל היא מעבר לזמן. ולכן דוד, שהשיג את מציאות האל בדרך המופת השכלי, כדרכו של פילוסוף, אינו כורך את ידיעתו במלה ע ת ה. לא כן יתרו, אשר ידע על קיום האל רק מן הניסיון ההיסטורי: ״אבל יתרו תלה הדבר בזמן באומרו עתה ידעתי(שם) ולזה מבואר שמצד הנסיון וההבחנה״. מיותר להעיר כאן, שבעיני המחבר דרכו של דוד עדיפה.

דברים מאלפים יותר על מידת נטייתו לפילוסופיה כלולים בדרוש על ליל הסדר. הסיפור על יציאת מצרים שאנו משננים בהגדה כל שנה נועד, לדעתו, לחזק את האמונה בקיומו של האל. האדם מישראל נשען על מסורת אבותיו, שראו במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות. לפיכך אין לו שום צורך במופת שכלי לגבי קיומו של האל ויכולתו: ״והיה כי ישאלו הפילוסופים האלהיים לכל איש מישראל תנו לכם מופת על השרשים האלו [קיום האל, השגחתו ויכולתו] ואמרו אליהם איני צריך מופת לאשר עיני ראו ולא זר״. לכאורה יש לנו כאן עמדה אנטי פילוסופית, בעקבות רבי יהודה הלוי; ולא היא, משום שמיד אחרי זה הוא מוסיף דברים המשקפים את עמדתו האמיתית: ״והנה לא נכסה השמש בכברה שגם ידיעת המופת היא ידיעה מעולה מאד אם היינו זוכים לה״.

כדי לעמוד היטב על כוונתו כאן יש צורן בהבהרת שני עניינים:

  1. המלים ״לא נכסה השמש בכברה״ הן בעצם תרגום מילולי לפתגם בערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו: ״מה נכטיו שמא בלג׳רבאל״. משמעות הפתגם היא, לא נשלה את עצמנו. והעולה מכך הוא, שהמחבר מתייחס בספקנות לדעה בדבר העדפת המסורת מן ההכרה השכלית, ורואה בהכרה השכלית את האמת.
  2. 2. השגת האל בדרך השכל מעולה, לדעתו, מן האמונה, אליבא דכל חכמי ישראל, לרבות ריה״ל: ״ומ״מ [מכל מקום] בין למר ובין למר היותו יודע במופת הוא מעולה״. דברים אלה מלמדים על התלבטות המחבר בהערכת הגישה האורתודוקסית לעומת הגישה הרציונלית.

וכפי שניתן לראות בבירור, אין הוא נרתע מלהכריע לזכות הגישה הרציונלית.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 131

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל-סיום המאמר

חלוצים בדמעה

האוכלוסייה מיוצגת על רוב גווניה בבקשות עלייה: רב בן 60 ואשתו שרצו לעלות לבית־זקנים לסיים את ימיהם בארץ; ספר בן 29 ממוגאדור להתיישב בארץ אבותינו להחיותה כחלוץ; ו״שלושה אברכים (שרצו) לצאת למסע לארץ־ישראל בתור חלוצים ועוד אחד בעל משפחה ג״כ בתור חלוץ״. כתוצאה מקבלת שלושה רשיונות ובקשת ירושלים באוגוסט 1935 לפרטים עם מועמדים נוספים, שלח יוסף לוי ״נציג רשמי לענייני עלייה״ מטעם הקק״ל בפאס, כמה מכתבים ורשימות של 44 יהודים (רווקים ובעלי משפחות) הדורשים רשיונות עלייה. כל המועמדים מילאו את הקריטריונים שקבעה מחלקת העלייה: רובם היו בני 18 עד 35, בעלי אמצעים להוצאות לדרך ותשלומי עלייה, וחלקם דוברי עברית. חלקם הגדול היו בעלי־מלאכה (ספרים, נגרים, צורפים, חייטים וכולי) ויתרם פועלים (צבעים, מכונאים, נהגים וכולי). הוסיף לוי ״אנחנו עמוסים בקשות עלייה״ עקב המצב הקשה בפאס.

סוף־סוף בנובמבר 1935 הגיעה תשובה לגבי רשימות 44 המועמדים: ״אנו מודיעים לכם שרשמנו לפנינו את בקשתכם בנוגע לרשיונות עלייה ממרוקו לדיון בזמן שנקבל את הרשיונות לתקופה הנוכחית״. תשובה זו, שהיתה מוכרת להם בהחלט, לא השביעה את רצונם של הפעילים ולא של המועמדים. קרן היסוד וקרן קיימת בירושלים העבירו את תלונתן בעניין זה אל מחלקת העלייה בנסיון לעזור.

אחת התוצאות של חוסר רשיונות עלייה היתה ריבוי במספר העולים הבלתי־חוקיים. הבעיה הזאת הרתיעה משפחות עם זקנים או ילדים קטנים מלעלות עקב הקשיים הכרוכים בכך. כמו־כן האיסור לצאת את מרוקו עקב חשש השלטונות בתמיכה בבריטים גרם להוצאות רבות (לנסיעה, מסים, שוחד וכולי).

בעיה ארגונית בעניין עלייה וניהול ועד העלייה (המשרד הארץ־ישראלי) במרוקו פגעה ביחסה של מחלקת העלייה בירושלים לחלוקת רשיונות. החל מסוף 1935 ועד 1937 היה נטוש ויכוח בין פאס (יוסף לוי) ובין מקנס (מאיר עמאר) על בעלות המשרד המרכזי האחד לכל המדינה. בפברואר 1937 כתב ח׳ ברלס מנהל מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית במקנס, פאס וקזבלנקה עם העתק אל אברהם אלמליח, חבר הוועד הלאומי וועד העדה המערבית: ״אנו מעירים לכם שלא נוכל להמשיך את המו״מ בענייני עלייה ולשלוח רשיונות למרוקו כל זמן שלא תבררו לנו את העניין ולא תקבעו יחסי עבודה מתאימים בשטח זה״. בשיחה בין ברלם ואלמליח הוחלט להפסיק את משלוח רשיונות העלייה למרוקו בשל הסכסוכים. בסוף 1937 נוהלו ענייני העלייה והרשיונות דרך המשרד במקנס, אך למעשה נפסקה עבודה זו כעבור שנתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

במשך שנות השלושים עלו כ־150 יהודים משלוש ארצות צפון־אפריקה, אם כי הרוב הגדול עלה ממרוקו. מספר העולים היה קטן מאוד-יחסית לאוכלוסיית היהו­דים במרוקו באותן השנים (כ־000,120. ב־ 1931) וכן יחסית לעלייה כולה שמנתה כ־000.240 איש במשך כל שנות השלושים. אפילו בהשוואה לעלייה מארצות אסיה ואפריקה (יותר מ־16,700 יהודים) היתה העלייה ממרוקו אחוז אפסי.

הידיעות הטרגיות שהחלו להגיע מאירופה הנאצית הביאו למפנה במוסדות הלאומיים ביחס ליהדות המזרח. מיד לאחר הפלישה של בנות־הברית לצפון־אפריקה בנובמבר 1942 הבריק המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית בלונדון לירושלים בעניין יהודי צפון־אפריקה והפליטים הנמצאים שם (כ־25,000 לפי דיווחו). הוא הציע לשגר נציג לשם כדי לבחור עולים, בהתחשב בחוסר כוח־אדם בארץ. באוגוסט 1943 נאלצה מחלקת העלייה להודיע: ״לדאבוננו אין לע״ע שם תחבורה משם ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק באשורים בשביל העולים הנ״ל (צפון־אפריקה) כשישתנה המצב נתחיל שוב באשורים ומשלוח רשיונות״. תחבורה סודרה לאחר התערבותו של הג׳ויגט (American Jewish Joint Distribution Committee). לפליטים האירופאים במרוקו היתה עדיפות ראשונה בקבלת סרטיפיקטים. לפי בקשת הסוכנות היהודית נמסרו מאה רשיונות בעבורם לקונסול הבריטי באלג׳יריה ב־15.10.43, וכעבור שלושה חודשים הגיעה הקבוצה בשלום לארץ-ובתוכם נתינים צרפתים, צ׳כים, אוסטרים ו״חסרי נתינות״.

בתחילת 1944 חודש הקשר עם ארץ־ישראל על־ידי התכתבות עם מאיר עמאר שהיה ראש ועד העלייה (המשרד הארץ־ישראלי) במקנס גם לפני המלחמה. הוא כתב מכתב מרגש מאוד למחלקת העלייה בכ״ה בסיוון תש״ד (16.6.44) :

"לאושרנו הרב, נבקע קיר הברזל האטום שהבדיל בינינו וביניכם במשך חמש השנים האחרו­נות ; רגש היתמות שהעיק על הלב נגוז וחלף עם קריאת מכתבכם וזרם חיים רענן נזל בעורקינו וריוה את נפשנו צמאת הבשורה, תקוה ועידוד…

הוא המשיך בתיאור המצב כשהידיעות על חידוש הקשר התפשטו:

המונים המונים צבאו אלינו אלינו והסתערו ממש על משרדנו לקבל ידיעות ולהירשם לעלייה. וכשאנו לעצמנו אנו מודים כי עוד לא היינו עדים להתעוררות ולהתעניינות כאלה במשך ש:נות קיומנו… עד עכשיו נרשמו כמאה וחמישים, מהם בעלי הון, ביניהם מיליונרים אחדים, בעלי מקצוע, רבנים וקרבים, ההרשמה נמשכת.

שנים לאחר מכן כתב אפרים בן־חיים (פרידמן) שהיה אז שליח בצפון־אפריקה על גרעין של צעירים אשר זועזעו על־ידי שלטון הנאצים ושלטון וישי, כאשר התברר להם לפתע שאינם צרפתים, תוניסאים, אלג׳יראים או מרוקאים, כמו כולם. צעירים אלה חיפשו דרך חדשה. ״אתם נפגשנו ולהם הבאנו את הבשורה, בשורת הציונות, העלייה… בשורת החלוציות וההגשמה העצמית״.

על אף המפנה לטובת יהודי המזרח בתנועה הציונית, נאלצו לענות כי ״הממשלה עומדת על כך שרשיונות עלייה ינתנו כעת רק לאותם היהודים שיש להצילם מכליון הנאצים בארצות אוייב״. ההגבלה הזאת חלה גם על בעלי־הון מארצות ידידותיות ונייטרליות. במרוצת 1944 גברו מספר הבקשות לעלייה, במיוחד מצעירים שעברו הכשרה מסוימת במרוקו ורצו להגשים עבודה חלוצית בארץ. אישרו זאת שליחים אחדים שהגיעו לצפון־אפריקה.

אולם האווירה של עלייה ופעילות ציונית לא חדרה לכל שכבות היהודים במרוקו. שליחים ויהודים אחרים בתפקיד בצפון־אפריקה תיארו את הפער העצום בין העשי­רים ובין רוב העם. חייל יהודי בצבא הבריטי כתב בקיץ 1943: ״כשדיברנו אל היהודים האלה על התיישבות בארץ או תרומות לקק״ל… התשובה שנתנו היתה לשם מה עלינו לעזוב כעת או אפילו מאוחר יותר ? ממילא תהיה צרפת אותה רפובליקה שהיתה…״

לפי דיווחים של הסוכנות היהודית ושל רישום התושבים (תש״ט) עלו במשך שנות המלחמה (1945-1939) כ־250 עולים משלוש המדינות, יותר ממחציתם בשנת 1945. יתכן שהמספר האמיתי גבוה יותר בהתחשב בנפטרים לפני מועד רישום התושבים (8.11.48). כמו־כן עלו בתקופה זו יהודים רבים מתוניסיה עקב פעילות התנועות החלוציות וההכשרות המאורגנות שם.

בפברואר 1945 דיווחה הסוכנות היהודית על השינוי במדיניות הבריטית לגבי חלוקת סרטיפיקטים. בעקרון התירו עלייה ממדינות ידידותיות ונייטרליות נוסף על האזורים המשוחררים. מתוך 10,300 רשיונות שנמסרו להם בנובמבר 1944 (שיעור חודשי של 1,500) הציעה הסוכנות היהודית 20 רשיונות למרוקו, 30 לתוניסיה ו־20 לאלג׳יריה. בדו״ח על שיחה בין מנהיגי הציונים בקזבלנקה ובין נציגי הסוכנות היהודית ב־5.7.45 כתוב: ״מועמדים לעלייה שיש להם הכשרה חלוצית במידה מסוימת לא חסרים שם (במרוקו). יש גם מספר אנשים הרוצים לעלות ארצה כבעלי הון וכו׳ ״.“

בו־בזמן שציונים מקומיים ביקשו רשיונות עלייה למועמדים רבים, טענו השליחים הנמצאים בצפון־אפדיקה שיש אך מעט מועמדים מתאימים. ״דרשנו 30 רשיונות אתם שולחים 50… אנו נעביר את היתרה אל פריץ (ליכטנשטיין, איש הסוכנות היהודית בליסבון), עבור הפליטים. זה יותר חשוב מאשר לשלוח אנשים סתם״. חלק ניכר מעבודת ועד העלייה המקומי עבר לידי השליחים. בשל התעסקותם בתוניסיה ובאלג׳יריה בעיקר, כמעט שלא הכירו השליחים את יהודי מרוקו. ולמרות זאת קבעו השליחים את המדיניות והיחס: ״מרוקו שדה בור מבחינה ציונית וחבלי רגש ציוני מפותח אם כי פרימיטיבי…״ דו״חותיו של אפרים בן־חיים (פרידמן) היו חיוביים יותר ביחסו אל יהודי מרוקו. כמו־כן הוא חזר והדגיש את הקשיים המיוחדים: ״ההסתדרות הציונית אינה רשמית – היא נסבלת״, ולכן יש קשיים בפעולותיה. גם העובדה שהשליחים נאלצו לטפל בפליטים ובתושבים כאחד הקשתה על עבודתם.

נוסף על הבעיה של השגת רשיונות עלייה התעוררו בעיות חמורות בסידור תחבורה לארץ ובקבלת אשרות יציאה. לעתים, אספו אניות, שיצאו מליסבון ומארסיי עמוסים פליטי שואה, עולים מעטים נוספים (פליטים ותושבים) מנמלי אלג׳יר ותוניס. כדי לטפל בבעיית אשרות יציאה ביקשו מנהיגים ציונים את עזרתו של דוד שאלתיאל בפריס. בשיחה בין חברי הוועד הלאומי ובין חברי הוועד הציוני בקזבלנקה הודגש שההסתדרות הציונית אינה יכולה לפנות מצדה באופן ישיר אל השלטון בדבר קבלת אשרות יציאה מאחר שהיא סניף של ההסתדרות הציונית בצרפת באופן פורמלי.

כדי שהרשיונות היקרים לא יפקעו מהעדר ניצול במרוקו עקב מחסור במועמדים מתאימים (לפי שיקוליהם של השליחים), באישורי יציאה או בתחבורה, הועברו הרשיונות שלא נוצלו לאירופה, בעיקר אל ליכטנשטיין בליסבון.

העפלה

פליטים ותושבים מצפון־אפריקה הגיעו גם הם לארץ בדרכים בלתי־חוקיות. הם נכנסו למחנות מעבר בצרפת ממקומות ישוב או דרך נמל אלג׳יר, עלו בדרך זו או לפחות הגיעו למחנות הסגר בקפריסין בנסיון להגיע ארצה. הנושא הזה עדיין לקוי במקורות מידע ויש מקום לאסוף תיעוד בעל־פה כדי לשמור פרק זה בהיסטוריה.

החל מימי מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר בסיסים חדשים לעלייה הבלתי־חוקית פנה המוסד גם לחופי צפון־אפריקה. המארגנים והפעילים לא הכירו את יהודי המגרב ולכן נוצרו המגעים הראשונים דרך החיילים הארץ־ישראלים, שהיו בצבא הבריטי בתוניסיה ובלוב.

ספינת ״יהודה הלוי״ נשלחה כדי לענות על הקריאה הדחופה של יהודי צפון־אפריקה. באלג׳יריה התאספו כ־600 נפש במחנה וחיכו לאניה מסוף מרס 1947. עוד כ־200 איש היטלטלו בין בתי־כנסת וחנויות של יהודים בעיר. יחס הצרפתים והממשל בתוניסיה ואלג׳יריה היה חיובי, אך במרוקו, שממנה באו רוב המעפילים, היחס היה עוין ומפריע. ״יהודה הלוי״ יצאה לדרכה ב־10.5.47, וכעבור 21 יום התקיפוה האנגלים והשתלטו על הספינה. בדו״ח הרשמי נמסר ש־392 יהודים נשלחו לקפריסין-בהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים. שלושה הועברו לבית־החולים בעתלית בליווי ארבעה קרובי משפחה. העיתונות הארץ־ישראלית מתארת את אוכלוסיית המעפילים: ״רוב העולים צעירים שחורים… רובם טיפוסים בולטים של יהודי הגולה שממנה עלה בזמנו ר׳ יהודה הלוי… רוב הבאים בגיל חלוצי (והיו) משפחות עם חמישה ילדים…״

הקריאות מצפון־אפריקה נמשכו וספינה שנייה, ״שיבת ציון״, נשלחה כדי להביא מעפילים. היא הוכנה ל־500 מקומות, אך ,430 איש בלבד (כולל 125 ילדים) הספיקו לעלות. דרור, השליח ששהה באניה, ציין שרבים ראו את העלייה במונחים משיחיים. ״שיבת ציון״ הובאה לנמל חיפה ב ־28.7.47, גם היא בשליטה בריטית. היתה התנגדות מסוימת בעת העברת הנוסעים, ועשרים וארבעה בחורים נאסרו.

בקפריסין היו מעפילי ״יהודה הלוי״ ו״שיבת ציון״ מרוכזים במחנה ״קראולוס״ ומחנות 55, 61 ו־.62 המעפילים היחידים שהגיעו בדרכים שונות היו מפוזרים בכל המחנות. קבוצות קטנות קיבלו אישורים מתוך המכסה הבריטית לעלות ארצה, ואחרים ברחו ואף הצליחו להיכנס לארץ בחשאי. עם הקמת המדינה הופנו כוחות רבים לרוקן את המחנות בקפריסין, ובינואר 1949 נסגר המחנה האחרון. בינתיים נהרו אלפי יהודים מצפון־אפריקה ישר ל״ירושלים״ – היא ארץ־ישראל כולה.

הד המזרח, בטאון היהדות הספרדית משנת 1943, טען שירידת אחוז הספרדים בארץ הנה תוצאה מעשרים שנות פוליטיקה ציונית בעלייה ו״הרי לנו מותר להניח שבעוד עשרים שנה נעלם לגמרי מעל אדמת ארצנו. ובעתיד יזכירונו בתולדות הישוב כאפיזודה שחלפה״. לעומת זאת טוען חיים כהן: ״לו היתה מחלקת העלייה בימי המנדט יכולה להרשות לעצמה לחלק את הסרטיפיקטים באופן פרופורציונאלי למספר היהודים בארצות המזרח, לא היה הדבר משנה הרבה. לפיכך מספר הסרטיפיקטים לא היה גדול ולא היה מגדיל את אחוז העולים מארצות המזרח״.

התנועה הציונית לא ענתה על דרישותיה של יהדות מרוקו-היא לא מילאה בקשות רשיונות עלייה וכן לא פעלה לפיתוח האידיאולוגיה ה״רצויה״ לה. לעומת זאת נראו ליהודי מרוקו תהליכי התמערבות לפי נוסח כי״ח כמקדמים אותם בחיי היומיום. אלה שעלו-כאלף במספר-היו אחוז אפסי באוכלוסייה היהודית במרוקו (כ־000,100 ב־1919 שגדלה לב־000,230 בשנת 1948). לאחר קום המדינה עלו פעילים מעטים בהשוואה לעליית האלפים שתירגמו את האידיאולוגיה הציונית לחזון ואמונה הטמונים בהם. משך השנים יזמו שליחים עלייה מבין העירוניים החדשים ומבין תושבי הכפרים המרוחקים. אחוז העולים מצפון־אפריקה שהיה פחות מאחוז אחד מכלל העלייה בתקופת המנדט עלה לכ־8% בשנתיים הראשונות למדינת ישראל. כשרוקנו מחנות העקורים של פליטי השואה באירופה, נמשכו גלי העלייה מצפון־אפריקה. ב־1952 הגיעו העולים, בעיקר ממרוקו, לכ־32% מכלל העלייה וב־1956 לשיא של 80%.כך נהפכה התחזית השחורה של הד המזרח על פיה.

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר