מורשת יהדות מרוקו

מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

החפץ המרכזי שנוסף לריהוט הבית עם לידת התינוק הייתה העריסה. התינוק בילה בעריסה את רוב זמנו, ובמקומות מסוימים אפילו בזמן ההנקה. יתרה מזו, העריסה גם שימשה לצרכיו של התינוק, ועל כן הצריכה תכנון מיוחד. לעריסה נקשרו אמונות עממיות שונות, והיא הצריכה שמירה מיוחדת. במרבית הקהילות לא הונח התינוק בעריסה קבועה מייד עם לידתו. בדרך כלל בימים הראשונים עד הברית הוא נותר צמוד לאמו. באיראן שכב התינוק בשבוע זה לצד אמו במיטה, והיא החליפה את חיתוליו במידת הצורך. רק לאחר כמה ימים, משנתחזקה והחלה מהלכת בבית בחופשיות, השכיבה את הילד בגַהְוָארֶה (עריסה).

העריסה באיראן, במרכז אסיה ובכמה מארצות האסלאם האחרות הייתה תיבת עץ קעורה, שחוברה אל שני בסיסי עץ, כך שאפשר היה לנענע אותה. בתחתית העריסה הותקן פתח עגול להכנסת סיר. התינוק הושכב בעריסה כך שישבנו היה מכוון לסיר. צינור בצורת מקטרת שחובר לאברו העביר את השתן לסיר. לתינוקת הצינור היה ישר ללא תוספת פיית המקטרת, ובו שקערורית המותאמת לגופה.

יהודי כורדיסתאן השתמשו בעריסה דומה, הקרויה דּוּדִיָא. השתן(סִיבַּכּ) יצא דרך צינור עשוי קנה סוף, שחובר לגוף בעזרת שעווה – הן לילדים הן לילדות – ועבר דרך נקב בתחתית העריסה לסיר חרס (סְנְגָ'א). הילד לא הוצא מהעריסה לשם הנקה, אלא רק לצורך החתלה מחדש, בדרך כלל פעמיים ביום. "חיבור" התינוקות ל״אביזרים" אלה התאפשר משום שכרגיל הם היו חסרי תנועה בעריסה – מחותלים ועטופים בשמיכה מכף רגל ועד ראש. רצועות דקות וקבועות בתחתית העריסה שמרו שגופם יישאר בתנוחה הרצויה. גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בעריסה עשויה עץ. עריסות העץ נעשו בידי נגרים מבני העדה ממצע עץ מרובע בעל מסגרת עץ עליונה, ועליה פרשו כילה. העריסה נתלתה על וו מהתקרה, ונענעו אותה באמצעות חבל שנקשר אליה. בעריסה מעין זו הושכבו התינוקות וכריות בעירות תומכות בראשם, עד שלמדו לעמוד בכוחות עצמם.

בנוסף לעריסה הקבועה השתמשו באיראן ובכורדיסתאן בערסל תלוי. הערסל היה עשוי בד חזק ורבוע. בכורדיסתאן נקשר הבד בשני קצותיו למוט, שאותו קשרו בחבלים לקורה בגג החדר, ואילו באיראן נקשר הערסל (נָאנוּ) ליתדות בקיר או לכני ברזל יציבים. בערסל השתמשו לפרקי זמן קצרים ולצרכים מיוחדים (למשל לשכיבה ארעית קצרה. כשהאם יצאה עם התינוק מחוץ לבית היא לקחה אותו עם הערסל, שניתן להסרה בקלות). גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בערסל(זוּלָה).

במוזיאון ישראל בירושלים שמור ערסל מתימן, שנעשה בידי בורסקי יהודי מן הכפר אמלח – מרחק יום הליכה מצעדה, בירת חידאן. הערסל(מִזְבָּא) עשוי מעורה של בהמה קטנה, עז או כבש, ומעוטר בקונכיות בוהקות בלובנן הנקראות וַדְע התפורות על העור לסירוגין עם חרוזים אדומים. הן הקונכיות, שרגילים לתופרן לבגדי ילדים במקומות רבים, והן החרוזים נועדו לבלום את העין הרעה, הפוגעת בעיקר בתינוקות. כמו כן תפרו לצדו של הערסל שקיק בד ובתוכו צמח מיובש וטחון, הקרוי קָרָץ'; שגדל לאורך שבילי הכפר ונחשב צמח השומר מפני אבעבועות וגם מפני עין הרע. כשהתינוק הושכב בערסל ראשו הונח בחלק הרחב ורגליו בחלק הצר, והאם נשאה את הערסל כך שהראש מלפנים. תינוק שנפטר נישא לקבורתו בערסל שהוחזק במהופך.

קישוט העריסה באמצעים מאגיים שנועדו לשמירה מפני הרוחות הרעות העלולות להזיק לתינוק נהג כמעט בכל מקום. יהודי הקווקז, למשל, הניחו בעריסה הריקה חפץ מתכתי, חומש או ראש שום. בכורדיסתאן קשרו לעריסה קמיעות מסוגים שונים, כגון שרשרת שקדים, אגוזים, חרוזים כחולים וכ'מסה. בני ישראל הלבישו את התינוק בעריסה באמצעי שמירה: חרוזי ענבר, חרוזי זכוכית, פתיל שחור שנקשר על פרק ידם, וכן הקפידו על התנהגות ״נאותה" ליד העריסה גם בזמן שהתינוק הוצא ממנה. יהודי הקווקז נמנעו מלנדנד עריסה ריקה או לכסותה, כדי לא להביא מזל רע. יהודי מרוקו הניחו בעריסה סכין כשהתינוק הוצא ממנה. כמו כן, ליד העריסה נערכו טקסים שונים, כגון הטקס שנערך אצל יהודי גרוזיה ביום השלישי להולדת התינוק, עת הונח לראשונה בעריסתו, או טקס מתן השם לבת אצל בני ישראל בהודו.

טקסים בשבת ובימים שלפני ברית המילה

הימים שבין הלידה לברית המילה עברו אמנם ברגשי חרדה והתרגשות מרובים, אך גם בהכנות ובאירועים לקראת הטקס החשוב. כבר בתלמוד מוזכר "שבוע הבן" בהקשר של ברית מילה (למשל בבא קמא פ, ע״א), והיו חוקרים שהציעו כי הכוונה לחגיגות שנערכו בשבוע שבו נולד התינוק. אמנם פרשנות זו אינה ודאית, אך בעת החדשה הטקסים והחגיגות לפני הברית ובעיקר בלילה שלפניה נפוצים ביותר. אף כי טקסים אלה אינם מתחייבים מצד ההלכה, הם מהווים מעין שלבי ביניים או מעבר לקראת שלב השיא, הוא ברית המילה.

במרבית הקהילות התרכזו טקסים אלה סביב אבי הבן בשבת, אך בכמה קהילות נערכו חגיגות מיוחדות גם בימים האחרים שלפני הברית. בכורדיסתאן, למשל בכל יום לאחר הלידה התאספו הגברים בבית האב, אכלו ושתו ושרו שירי מילה. ביום השלישי להולדת התינוק בגרוזיה נאספו סביב עריסת התינוק, אותה הקפידו להעמיד בבית משפחה שלא מת בה ילד. ליד התינוק שבעריסה הניחו חפצים סמליים ששימשו להגנה או למשחק, כגון ספר תהלים, שום, סכין או גרזן ומטאטא קטנים. על העריסה תלו את חבל הטבור (ולאחר הברית גם את הערלה), ובשני צדיה הציבו נרות דולקים.

בין יהודי עיראק נהגו לערוך טקס רב משתתפים, שבו הרבו לשיר ולשמוח דווקא בלילה השישי להולדת הבן או הבת, הוא טקס "ליל השישי" (לֵילְתּ אִלְסִתֶּה). בטקס זה מתאספים בני המשפחה עם אורחים בבית היולדת, משברים כלי חרס על הרצפה, וכל נער או נערה לוקחים חתיכת שבר אחת, יוצקים לתוכה מעט זעפראן (תבלין חריף בצבע צהוב) מהול במים, וקוראים בקול רם: "שָׁשָׁה, שָׁשָׁה". בעונת האבטיחים שמו את הזעפראן בקליפות של פלחי אבטיחים, וקראו אותן הקריאות. בטקס זה שכרו להקת זמרים ומענים בתוף ובחליל וחילקו ממתקים שונים, בייחוד גרעיני תירס תְּפוּחִים (צֹוּרָה, או דֹוּרָה). טקס דומה ובעל שם דומה נערך גם בין יהודי כורדיסתאן, אם כי במרבית המקומות טקס זה לא חל בלילה השישי, אלא בלילה שלפני הברית. ייתכן כי דווקא בשל עריכתו בלילה השביעי נמצא הסבר למקור המנהג ולשמו, אשר אינו קשור בהכרח למספר שש.

על חשיבותה של השבת שלפני הברית תעיד בראש ובראשונה העובדה, כי זכתה לשם מיוחד בקרב כמה קהילות: "שבת אבי הבן" (בקרב יהודי מרוקו, כורדיסתאן ואיראן), "שבת שבחה״ (בני ישראל בהודו), ״שבת סעודת מילה״ (כורדיסתאן האיראנית), "שבת סימן טוב" (תוניסיה). כבר חז״ל עמדו על הייחוד של השבת שבאה לפני ברית המילה, ייחוד הנעוץ באמונה שעל התינוק לעבור שבת אחת קודם ברית המילה שלו. הסיבה לכך מוסברת במשל: "מלך שנכנס למדינה גזר ואמר: כל אכסניין [=תושבים] שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה{= גבירה] תחילה" (ויקרא רבה ם, י). כלומר, בבוא התינוק להתקבל לעם היהודי אין הוא יכול שלא לחזות קודם בזיו השבת, היא המטרונה. בין כך ובין כך יום השבת, היום החגיגי הראשון שלאחר הלידה, נעשה בקהילות רבות לאירוע חשוב והזדמנות נאותה לשמחה פומבית ראשונה להולדתו של בן זכר, ובמספר קהילות אף בלידת בת.

במרבית הקהילות התנהלה החגיגה בבית הכנסת סביב עלייתו לתורה של אבי הבן. בית הכנסת לבש חג והגיעו אורחים וקרובים רבים, וגם עזרת הנשים המתה יותר מהרגיל לכבודה של היולדת. האב קיבל בדרך כלל את עליית שלישי. באפגניסתאן הופקדה תפילת השחרית בידי אבי הבן, אשר גם שר פיוטים מיוחדים. בגמר התפילה הושלכו עליו סוכריות, להנאתם של הילדים אשר למרגלותיו. בבגדאד נקרא האב הַבְּהִבֵּן (שיבוש של"אבי הבן״), והוא התכבד לשאת את ספר התורה מההיכל אל התיבה. ליוותה אותו להקת זמר, שנודעה בשם אַבּוּ אלִשְׁבָּחוֹת. בהגיע עליית שלישי הוזמן אבי הבן בכבוד רב, ושוב ליוותה הלהקה את העלייה בפיוטים מיוחדים, ובעיקר בפיוט המסורתי לטקס זה, המתחיל במילים "יהי שלום בחילנו.

ושלווה בישראל. בסימן טוב בן בא לנו. בימיו יבוא גואל״. ממן השירה השמיעו הנשים קריאות גיל (הָלָאהִל), וזרקו לעבר האב שקדים מסוכרים (מְלַבַּס), אותם אספו הילדים בשמחה. קרוביו של אבי הבן כובדו לעלות לתורה בעליות הבאות.

בג'רבה שבתוניסיה שרו לכבוד האב: ״מה טוב ומה נעים נטע נאמנים הנה נחלת ה' בנים", "אבי הבן קום במהרה", ״בסימן טוב והצלחה". לאחר העלייה הודיע האב על תרומתו לקופות צדקה וחסד. בהרי כורדיסתאן הגיעו לשבת "אבי הבן" מוזמנים מהכפרים הסמוכים, ורבים מהם נשארו עד הברית. האב הזמין לעלייה לתורה את קרוביו ומכריו, שתרמו אף הם לבית הכנסת, ואת נושאי התפקידים בו. לאחר התפילה התלוו לאב קרוביו לשתייה ולסעודה משותפת. גם הנשים התארגנו בבית היולדת לסעודה משותפת, אשר לוותה בשירים ובריקודים. לסעודה הבוקר בשבת זו קראו יהודי זאכו כְ'לְיוּסֶת יָאלָא (ממתקי הילד). בכמה מקומות נהג אבי הבן לבחור בהזדמנות זו את הסנדק ולהודיע על כך בפומבי. גם בקהילות אחרות ליוו את האב הביתה בשירת פזמונים מיוחדים לרגל האירוע לאורך כל הדרך, ולאחר מכן ערכו סעודה חגיגית. כל משפחה באיראן הביאה עמה את החמין מביתה לסעודה שהייתה בבית היולדת, ואבי הבן דאג לשפע המשקאות.

על־פי מנהג מעניין שרווח בתוניסיה הטביעו על הקיר בחדרה של היולדת צורת כ'מסה מהפרשתו הראשונה של התינוק; ואילו בלוב צרו מהצואה צורת מפתח והטביעו אותה על הקיר או על גיליון נייר שנתלה בחדר, רמז למאמר התלמודי כי שלושה מפתחות בידי ריבונו של עולם: מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים ומפתח של חיה – דהיינו יולדת (תענית ב, ע״א).

פיזטים לברית מילה

יהי שלום בחילנו. ושלוה בישראל. בסימן טוב בן בא

לנו. בימיו יבא גואל:         בסימן טוב

הילד יהי רענן. בצל שדי יתבונן. ובתורה (אז) יתבונן.

יאלף דת לכל שואל:         בסימן טוב

ומקורו יהי ברוך. זמן חייו יהי ארוך. ושלחנו יהי

ערוך. וזבחו לא יתגאל:     בסימן טוב

שמו יצא בכל עבר. אשר יגדל יהי גבר. וליראי אל

יהי חבר. יהי בדורו כשמואל:         בסימן טוב

עדי זקנה וגם שיבה. יהי דשן בכל טובה. ושלום לו

ורב אהבה. אמן כן יאמר האל:        בסימן טוב

הנמול בתוך עמו. יחיה לאביו ולאמו. ויהיה אלהיו

עמו. וגם כל בית ישראל:   בסימן טוב

מנצור, סי׳ וצב, עמ^׳ 200-199.

אזרחי היה יחיד בן לאומים, בן תשעים ותשע הזהירו שוכן מרומים,

שיח פיו הקשיב והיה לאב המון גויים, התהליך לפני ויהיה תמים.

תמים תהיה וברית אם תשמור, מצות מילה לך אם תחמור, רומים ארוממך וכעדת צדקיך לך אמוד, אנוכי מגין לך שכרך ארבה מאוד.

מאוד שמר אברהם מצות נוטה גבוהים, ויקח ילודי ביתו ומקנה כספו אשר אחריו נוהים,

וימול את בשר עורלתם כאשר צוה אותו אלהים, נהים רצים אחריו ולא שוהים.

אלהים חון יחון את הילד הזה ובאברתו יסיך לו, חילו ימלא ושמו יגדיל בקרוב קהלו,

 קיום יקיים עליו למלאת משאלו, חיים שאל ממך תן לו.

אשרי מואס עורלה ובוחר במילה, כי מאוסה עורלה ובחירה המילה,

וכול מצות אשר שמר אברהם לא נקרא שלום עד אשר מל עורלתו.

מתוך: מ' אבוחבוט, לתשוקת… משה צבאח בעיר טריסירה, טריסירה תר״ה [1845] (כתב יד מאוסף דב הכהן).

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

אזיל דמעתי

על מות חתנו, ר׳ אלעזר בן לחדייב. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים מלבד טור האזור.

חריזה: א/אא/א ב/ג/ב/ג/ב/ג/א ד/ה ד/ה ד/ה/א וכו'.

משקל: חמש הברות בצלע הראשונה ושבע הברות בצלע השנייה.

כתובת: קינה קוננתי אל הלקח ממני הידיד חתני, נבון וחשוב, מתהלך בתומו צדיק, כה״ר (= כבוד הרב רבי) אלעזר בן לחדיב נ״ע(= נפשו עדן). תמרור ׳יום עמי הגלה׳.

סימן: דוד בן חסין.

מקור: א- סד ע״ב; ק- פד ע״א.

אֲזִיל דִּמַעְתִּי / אַגְדִּיל אַרְבֶּה יִלְלָתִי
אוֹיָה לִי כִּי אָבַדְתִּי / כְּלִי חֶמְדָתִי

דְּעוּ אֵיפֹה כִּי / אֱלֹהַּ עִוְּתָנִי

אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי / נָסַע וְנִגְלָה מֶנִּי

5-מָתוֹק לְחִכִּי / מִצּוּף דְּבַשׁ בִּלְשׁוֹנִי
רוּחִי וְגַם נִשְׁמָתִי

וִיהִי לְאֵבֶל / כִּנוֹרִי וְעוּגָבִי
יוֹם נָד מִתֵבֵל / יְדִיד נַפְשִׁי אֲהוּבִי
כח הַסֵּבֶל / חָלַף הָלַךְ מִקִּרְבִּי
10-נְפוּגוֹתִי נִדְכֵּיתִי

דְּמוּת מַרְאֵהוּ / יִתְאֲבוּ כָּל לְבָבוֹת
נַפְשׁוֹ אִוָתְהוּ / אָזְנַי עָלָיו קַשׁוּבוֹת
אַיָּה אֵיפֹה הוּא / חִפַשְׂתִּיהוּ בָּרְחוֹבוֹת
בִּקַּשְׁתִּי וְלֹא מָצָאתִי

15-בָּנָיו הַיְּקָרִים / יְלָדִים מוּם אֵין בָּהֶם
רַכִּים צְעִירִים / סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
בּוֹכִים תַּמְרוּרִים / וְאֵם תַּעֲנֶה לָהֶם
אוֹי לִי כִּי חָרְבָה בֵּיתִי

נוֹתֵן וְנוֹשֵׂא / בָּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
20-נִכְנַס וְיוֹצֵא / לַתוּר לִדְרֹשׁ בְּחָכְמָה
אוֹת לֹא אֶנְשֶׁה / כָּל יְמֵי הָאֲדָמָה
אִם זָכַרְתִּי נִבְהַלְתִּי

חֲסָדִים מָלֵא / וּמִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ
בִּשְׁמו מְעֻלֶה / מַעֲשָׂיו בִּמְקוֹמוֹ
25-בְּזָכְרִי אֵלֶּה / עָלַי מֵעַי יֶהֱמוּ
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי

סְפוֹד אַבִּיעַ / דִּמְעָה יִזְלוּ עֵינַי
וְלֹא אַרְגִּיעַ / כָּל יָמַי וְכָל שָׁנָי
עַל אִישׁ קוֹבֵעַ / עֵת לַעֲשׂוֹת  לָה'
30-אֱלֹהֵי תְּהִלָּתִי

יָהּ שׁוּב מֵחֲרוֹן / אַפְּךָ מֵעָלֵינוּ
צַו אֶת אַהֲרֹן / וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ
יַעֲלוּ דּוֹרוֹן נִשְׁמָתוֹ יְעַדְּנוּ
שָׁמַע נָא תִּפְלָתִי / צוּר יְשׁוּעָתִי

35-נַחֵם עֲגוּמִים / צוּר בַּעַל הַנֶּחָמוֹת
וּלְצַדִּיק תָּמִים / תַּנְחִיל יָהּ יֵשׁ עוֹלָמוֹת
וּלְקֵץ הַיָּמִים / תְּחַיֶּה הָעֲצָמוֹת
וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / צוּר יְשׁוּעָתִי

2. 2. כלי חמדתי: חתני היקר לי, על־פי הו׳ יג, טו. ועל־פי מגילה ו, ע״א. 3. דעו… עותני: על-פי איוב יט, ו. 4. אנוש כערכי: על-פי תה׳ נה, יד. נסע ונגלה מני: עזבני וגלה, על-פי יש׳ לח, יב. 5. מתוק לחכי: על־פי שה״ש ב, ג. 6-5. מתוק… נשמתי: לשונות של חיבה. 7. ויהי… ועגבי: על-פי איוב ל, לא. 8. יום נד מתבל: יום בו נסתלק מן העולם. 9. כח הסבל: של היסורין, על-פי נחמי ד, ד ׳כשל כח הסבל׳. 10. נפוגותי נדכיתי: נהייתי חלש ומדוכא, על-פי תה׳ לח, ט. 11. דמות… לבבות: בשבח מראהו החיצוני. 12. נפשי אותהו: נפשי חשקה בו מרוב חיבה ואהבה. אזני עלי קשובות: לשמוע דבריו הנעימים. 13. איה איפה הוא: שאלה של צער וגעגועים. 14-13. חפשתיהו… מצאתי: על־פי שה״ש ג, ב. 15. בניו… צעירים: רמז שמת עול ימים והניח ילדים קטנים. 16. סר צלם מעליהם: על-פי במ׳ יד, ט. מגעם שהיה מגן עליהם מת. 17. ואם תענה להם: ואם תנסה לענות להם ולנחמם. 18. אוי… ביתי: על-פי ברכות ג ע״א. 19. נותן ונושא באמונה: על-פי שבת לא ע״א. 20. נכנס… בחכמה: היה קובע עתים לתורה. 21. לא… האדמה: לא אשכח לנצח. 22. אם… נבהלתי: זכרונו מעורר בי בהלה מגודל חרדת האסון. 23. ומתהלך בתומו: מתנהג בתמימות, על-פי מש׳ כ, ז. 24. בשמו מעולה: שקנה לו שם טוב, על־דרך אבות ד, יג. מעולה: נמשך גם לאחריו. 25. עלי מעי יהמו: ירעשו מרוב געגועים וזכרונות. 26. יגעתי באנחתי: אנחותי החלישוני. 28. ולא ארגיע: לא אשקוט. 29. עת לעשות לד׳: כאן: ביטוי לקביעת עתים לתורה, על-פי תה׳ קיט, קכו. 30. אלהי תהלתי: על פי תה׳ קט, א. 31. שוב… מעלינו: הסר מידת הדין מעלינו, על־פי שמי לב, יב. 32. צו… בנו: שיבוץ מורכב על-פי וי׳ ו, ב ובמ׳ כ, כה ולפי ששם חתנו של המשורר אלעזר לכן מבקש כי אהרן ואלעזר בנו יביאו עידון לנשמתו. 33. יעלו… יעדנו: על-פי זבחים ז ע״ב ׳עולה דורון היא׳. 34. צור ישועתי: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, כז.. יש עולמות: על-פי אבות ה, יט ושו״ט מש׳, ח ׳עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות לכך נאמר ׳להנחיל אוהבי יש׳(מש׳ ח, כא). 37. ולקץ… העצמות: שיזכה לתחיית המתים, על-פי יח׳ לז, ה. וכעין נוסח האשכבה ׳ולקץ הימים תעמידהו׳. 38. זאת נחמתי: על-פי תה׳ קיט, ט. צור ישועתי: על-פי תה׳ פט, כז.

בישיבת המזכירות המשותפת שהתקיימה כשנה אחרי התחלת הגירושים לקפריסין עם משלחת ארץ ישראלית, הודה חבר המשלחת למברג, "בהיותי עכשיו בקפריסין השכנתי ]השתכנעתי, ב.ד[ לדעת על האמת אשר בקפריסין". ]…[ בענייני קפריסין אין הישוב יודע אפילו 30 אחוז מהאמת". אחד המשתתפים העיר, שהדיון התפתח לכיוון של האשמת המעפילים בחוסר תקשורת. להערכתו, ]…[ "אי אפשר שמי שיושב בארץ שיטפל בבעיות קפריסין". הטענה המרכזית בדיון הופנתה כלפי משלחות הסוכנות היהודית שלא קיימו הבטחות ולא ביצעו החלטות שהתקבלו בתיאום עם נציגי המחנות.  מכאן אפשר ללמוד שהסוכנות היהודית למרות שליחיה בקפריסין לא הכירה לעומק את צרכי המעפילים בכלל ולא את צרכי המוגרבים בפרט בקפריסין.

החסם העשירי תחושת הכאוס במחנות בקפריסין. למרות המנגנון הממוסד של המחנות שרר אי – סדר במחנות ששכנו בהם אלפי מעפילים שבאו מרקע חברתי תרבותי ודמוגרפי שונה. נוסף לכך גורם – הזמן משך שהיית המעפילים בקפריסין עד עלייתם לפלשתינה א"י היה כאבן ריחיים על צוואר – –  המעפילים. התמודדות עם צרכים של אוכלוסייה בסדר גודל של עיר גדולה, במונחים של התקופה, במשאבים מינימליים השאיל עצמו ליצירת כאוס. בחיי מחנה, כ'מוסד סגור' ]כהגדרתו הסוציולוגית של ארוין גופמן ב.ד[, עשויים להתפתח אי סדרים והתנהגויות לא נורמטיביות כמו ספסרות, נפוטיזם ובמחנות סגורים כקפריסין גם מתחים בין יוצאי ארצות ותרבויות שונות. אך הדגש שהושם על מעפילי צפון אפריקה התבסס על היכרות שטחית של השליחים מטעם הסוכנות היהודית ושל המעפילים יוצאי אירופה שלא הכירו את אחיהם מהמגרב. ניתן לשער, שייחוס ההתנהגויות שליליות למעפילי צפון אפריקה בקפריסין הועצם לאור התעלמות מהתנהגות דומה של שארית הפליטה ממחנות העקורים שחלקם גורש לקפריסין.

התנהגות לא שגרתית לא הייתה חריגה בחיי המחנות בקפריסין. גיורא יוספטל, ממחלקת העלייה, דיווח על התנהגותם של מעפילי 'כ"ג יורדי הסירה' ו'כתריאל יפה', שגורשו בשלהי שנת 1946 לקפריסין, הוא התריע מפני התנהגותם של הפרטיזנים אנשי הצבא האדום ובית"רים ש"חוק האגרוף שולט אצלם. נציגות דמגוגית, טרור פנימי איום, ממש עולם תחתון ללא שום זיקה לציונות" ]…[ מהווים איום על סמכותה של הסוכנות היהודית לקבוע את לוח היציאות מקפריסין של מעפילים משתי הספינות האלה".  לפי דבריו של יוספטל סדר העלייה מקפריסין נקבע על ידי הסוכנות היהודית ולא על ידי המעפילים. והיה חשש ש'כל דאלים גבר' יגרום לאנרכיה ולאיבוד שליטתה על מעפילי קפריסין. חצי שנה לאחר מכן, כנראה, לאור הדוח של יוספטל, נקבע העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' בתיאום עם מזכירויות המחנות. התנהגות בריונית ואלימה וספסרות לא הייתה זרה למעפילים מאירופה אך בהם לא דבק רבב. התנהגות ספסרית הייתה נהוגה ומוכרת גם במחנות העקורים בגרמניה. מלכה שפירא, שליחה ממושב נהלל למחנות העקורים בגרמניה, תיארה את חיי המחנה, "שני דברים בלבד התפרסמו מהר על העקורים היהודים והיו להם מהלכים בין הפקידות הנוכרית" ]עובדי אונר"א סוכנות האו"ם לפליטים ב.ד[. א( יהודים עוסקים בשוק השחור ו ב( יהודים – אינם רוצים לעבוד".  יחיעם ויץ הזכיר את קריאתו של דובקין להעלות פליטים יהודים מאירופה שהגיעו לטהרן ועסקו שם בספסרות.

המזכירות המשותפת של מחנות הקיץ בקראולוס, המחנות הראשונים שקלטו את מעפילי צפון אפריקה, פנתה למשטרה המרכזית של המחנות והתריעה מפני המשך הפעילות הספסרית בשוק השחור במחנות הקיץ והזהירה את העוסקים בה. מעפיל התלונן בעילום שם למזכירות המשותפת על הספסרות במחנות הקיץ, "אף שהמועצה הראשונה של מחנות הקיץ נבחרה והחליטה לעשות קץ לספסרות ]…[ עברו חודשים וההחלטה לא הוצאה לפועל מאחר ואין די כסף לשלם על הסחורות לספסרים ]…[ והם ממשיכים עד היום לנצל ולסחוט את ההמון".  התלונה לא ציינה מי הם? הסוחרים ומאין הגיעו הסחורות למחנות. יוסף ק. כתב בעלון 'בשבי' ש"הכסף לקנייה בקנטינות אינו בנמצא לכולם במחנות, אך קיימות 'חנויות פרטיות' באהלים או בצריפים".  מזכירות מחנה 61 התלוננה למזכירות המשותפת של המחנות בקפריסין, "בזה הננו להודיעכם, כי במחנה קיץ שורר אי סדר ואין למי לפנות. המקרא ]המקרה, ב.ד[ היה שאחד ממחנה 60 שרף אוהל במחנה 61 ואין למי שיגן על המקרא ]המקרה, ב.ד[ הזה".  לא ברור כיצד טיפלה מזכירות המחנה באירוע זה. אי הסדר נמשך עד לסגירת המחנות והתבטא גם בזיוף מעבר של מעפילים ממחנה חורף למחנה הקיץ בקראולוס.

מעפילי 'גאולה' ו'מדינת היהודים', שהפליגו מחוף הים השחור, פנו לנציג הסוכנות היהודית בבקשה לשפר את תנאי החיים במחנה 70 ]מחנה קיץ בקסלטימו( בטענה שאין מי שתייה נקיים, במטבח לא היו תנאי אחסנה נאותים והיה מחסור בביגוד כי חפציהם נלקחו מהם בעת עלייתם לספינת המעפילים ובחורף תש"ח חדרו המים לאוהלים. לא היו להם מספיק חומרי לימוד כדי לקיים לימודים בית הספר במחנה. 4,000 מעפילים מרומניה ממחנה 70  חיו בצפיפות רבה במחנה שאמור היה לאכלס 2,000 מעפילים. תלונתם התייחסה גם לבעיות הקשורות בשמירת אורח חייהם הדתי – – הצבא הבריטי לא — אפשר לטהר את מתיהם. הם גם לא קיבלו כלים נפרדים לחלב ובשר כדי לשמור על כשרות. לא ידוע מה עלה בגורל תלונה זו. התנאים במחנה שתוארו בידי מעפילי 'גאולה ו'מדינת היהודים' לא היו שונים במחנות אחרים.

דוגמה נוספת לכאוס בחיי המחנות תבהיר את המצב הכאוטי ששרר בהם. כשנה אחרי תלונת יושבי מחנה 70  פנה שלמה גאולה, מרכז מחנה 64  להנהלת מחנות החורף והתלונן על מחסור בסבון רחצה. הוא דרש, שהאחראי על הכלכלה 'האקונום' יבוא בדחיפות לטפל בעניין. אחרי שבוע, משלא נמצא – – פיתרון החליטה מזכירות המחנה להוציא את הסכום הנדרש מקופת הקנטינה "כדי למלאות את מנת הסבון שנחלקה במחנות האחרים".  צעד זה של הוצאת כספים מקופה ציבורית נשמע חמור, אך לא הייתה, כנראה, דרך אחרת לענות על הצורך בהיגיינה אישית במחנות שהתנאים בהם היו קשים. המקרה הזה מלמד שלמחנה מסוים הייתה מידה של עצמאות לנקוט בצעדים דרסטיים כדי לספק את צורכי המעפילים. התלונה הראשונה ממחנה 70 הייתה כשהבריטים שלטו עדיין במחנות. התלונה השנייה הייתה ממחנה 64  כחצי שנה לאחר קום המדינה. בשני המקרים הרשויות האחראיות לא סיפקו את צורכי המעפילים. התלונה של אי אספקת סבון חמורה יותר כיוון שהיא ככל הנראה העידה על חוסר אונים של המדינה הצעירה לספק את צורכי המעפילים שיתכן ולא היו בעדיפות עליונה כאשר המדינה נלחמה על חייה.

לקראת פינוי המחנות, היו שני מקרים נוספים שביטאו את אווירת הכאוס במחנות. האחד מעילה – בקנטינה במחנה 69 . השני נגעה לעודפי הפרודוקטים שהשאירו הבריטים במחנה זה. חודש לפני פינוי – המעפילים מהמחנות פנה מזכיר מחנה 69 בכתב למזכירות המשותפת של מחנות החורף על 'חוסר גדול' בסחורות בקנטינה בהיקף של 17 לירת א"י, וביקש לדעת את תוצאות החקירה שהתנהלה ובאיזה צעדים היא נקטה וטיפלה בבעיה. כנראה, הסמיכות של המכתב למועד הפינוי של המחנות לא אפשרה לטפל בבעיה כיאות. במקרה השני, נציגי התנועות הארץ ישראליות במחנה 69 חתמו על הזדהותם עם החלטת הנהלת מחנות החורף על שימוש בפרודוקטים עודפים במחנה ולא על העברתם למוסדות אחרים במחנות. הם הסירו "את אחריותם אם העניין לא יוסדר בתוך שבוע עד סוף שנת 1948 ." הווה אומר, שבמחנות שררה אווירה של 'איש הישר בעיניו יעשה', כי היה ברור שתוך זמן קצר המחנות יפונו וכולם יעלו ארצה. הצגת המקרים האלה ביטאה את היקף הכאוס בקרב אוכלוסיית המחנות בכלל ואת חולשת קהילת המעפילים הצפון אפריקאית בפרט שלא ידעה כיצד להתמודד מול המנגנון שניהל את המחנות ולא הכירה ואת מערכת היחסים בין הממסד הסוכנות היהודית לשליחים והנהלת המחנות. – דיווחו של מפקד הספינה 'יהודה הלוי' על יחס רע מצד אנשי המחנות "בגלל היותם שחורים וחסרי שפה"  איפיין את הניכור שהתפתח שנוספה לו מרירות של מעפילי צפון אפריקה והייתה לחסם החמור מכולם, הסמוי שהפריע להשתלבות המעפילים המוגרבים בחיי המחנות.

הדרתם של מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים במחנות קפריסין

תת פרק זה ידון בהיבטים של הדרת מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים וקבלת החלטות במחנות, ניהול המנגנון וכלל מערכות קבלת ההחלטות במחנות קפריסין: הוועדה המתמדת, מזכירויות וועדות משנה בתחומי החינוך וההוראה, פעילות הפנאי והתרבות ותעסוקה פנימית במחנות. הדוח של מויאל, שנכתב חודשים ספורים אחרי שמעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' גורשו לקפריסין, ציין שהמעפילים הצפון אפריקאים החלו להשתלב במערכת הממסדית במחנות הקיץ ובמזכירות המחנה. לכך לא נמצאה אסמכתה. לעומתו, הדוח של חמל, נכתב כחודשיים אחרי הדוח של מויאל, טען ש"הם  ]הצפון אפריקאים, ב.ד[  מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות" היה יותר מציאותי. מידת השתלבותם של המוגרבים במערכות המוסדיות במחנות הגירוש בקפריסין מציגה תמונה עגומה. אי אפשר לטעון, כי הייתה זו הדרה מכוונת על ידי גופים תנועתיים פוליטיים או – על ידי המנגנון שניהלו את מחנות הקיץ והחורף. החסמים שהוצגו לעיל גרמו לניכור המעפילים המוגרבים מהמערכת הממסדית במחנות קפריסין. החיים במחנות התנהלו במסגרות שלא נמצא בהן מקום למעפילים הצפון אפריקאים. הם נעדרו מרשימות מוסדיות אפילו במחנות הקיץ בקראולוס שאכלסו את רוב מעפילי צפון אפריקה. המידע נמצא בתעודות ורשימות של מזכירויות המחנות בתחומים מגוונים: קבלת החלטות )ועדות עלייה, מזכירויות משותפות(, ועד המשפט  )משפט חברים(, פעילות פנאי )תיאטרון, ספרייה ספורט(,  תקשורת ורם קול ]כך במקור, ב.ד[ ועיתונות מקומית(, – תעסוקה פנימית  )דואר, מחסנים, מטבח, סנדלריה, קנטינה, נהגים וספרים(, שרותי דת ) מקוואות וחברה קדישא(, שירותי בריאות )בית מרקחת ומרפאת שיניים(, שירותי חינוך )הוראה, סמינר מדריכים וקייטנות(.  הפרק הקודם טיפל בהתאקלמותם של מעפילי צפון אפריקה במחנות. להלן יוצגו ממצאים המעידים על הדרתם של מעפילי צפון אפריקה ממעורבות ואפילו סימלית בניהול וארגן המחנות.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון