ארכיון יומי: 2 ביולי 2020


זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

יהדות-מרוקו

זכור ימות עולם

על גדות נהר האמזונס

נהר האמזונס, המוגדר כיום כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, הנהר הגדול בעולם. טומן בחובו את אחת התקופות המשמעותיות בתולדות יהודי מרוקו. שכמעט לא נודע עליה. תקופה בה עזבו אלפי יהודים את מרוקו בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה. הנוף הפראי משובב העין, הרוגע והשלווה המאפיין את גדותיו, מגוון בעלי החיים העצום בנהר ועל גדותיו, ועצי המנגו הרבים המצויים בעיר בֶּלֶם בברזיל השוכנת סמוך לגדה הדרומית של דלתת האמזונס, יעידו על כך עדות אילמת.

הקהילות היהודיות בערים מנאוס ובלם אשר בפתח האמזונס, פותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית שהשאירה את אותותיה עד ימינו אנו: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ־400 שנה מפורטוגל למרוקו ומשם לברזיל ולנהר האמזונס, קברו של רבי שלום אמויאל זצ״ל המהווה מקום עלייה לרגל ליהודים ושאינם, קיומם של שני בתי כנסת המכונים ׳מגורשים׳ ותושבים׳, כל אלו יעידו על כך.

מדוע עזבו יהודים רבים את מרוקו, לאחר דורות שחיו בה אבותיהם ואבות אבותיהם? ומדוע בחרו דווקא בארץ האמזוניה? על כך נספר בפרק שלפנינו.

ראשית המאה ה־19.

רוב היהודים שהתגוררו במרוקו סבלו מעוני מחפיר, מהשפלות וסבל בל יתואר. לאחר שלוש מאות שנה מאז גורשו מספרד ומפורטוגל, הגיעו עתה לתחתית שפל של עוני ומצוקה במלאח ובגטאות שבהם חיו. מעטים הם המשפחות היהודיות שנהנו ממעמד חברתי וכלכלי טוב יותר, לעומת הרוב הגדול של היהודים שחי בתוככי רחובות המלאח הצרים, בשכונות מצוקה שבהן התפשטו מחלות ומגיפות לעתים קרובות.

העוני היה כה גדול, עד שהוקמו לשם כך 22 ארגונים יהודיים של גמילות חסדים, ביניהם: אכסניה של הנודדים העניים, עזרה לנצרכים, סיוע לנשים לאחר לידה כדי שיהיה להן לבוש לרך הנולד, בית יולדות ובית מחסה לילדים, ועוד. פרנס הקהילה שעסק בגיוס תרומות ובאיסוף מצרכים מדלת לדלת ממשפחות מבוססות יותר, היה מוקף תמיד באנשים עניים שמעולם לא היו מרוצים מהעזרה שהיו מקבלים בערבי שבתות.

מתעדי התקופה מספרים עדויות מחרידות על הרעב ששרר בשכונות היהודים. ״אנחנו עדים, לצערנו, בערים רבות, להפיכת בני אדם לחיות", מספר יצחק לרדו, בן התקופה, על אשר ראה בעיר טנג׳יר. "ראינו שחוטפים זה מזה מגשים של לחם לפני האפייה, בדרך לתנור, והרבה אכלו את זה בהתנפלות. ראינו שקוטפים מהאדמה שורשים של ׳ירני׳, שצלו על האש כדי להוציא ממנו את הרעלים והיו אוכלים אותו בתאווה״. התנאים התברואתיים של הערים המרוקאיות היו ירודים, ובמלאח המצב היה גרוע אף יותר. מגפות שונות התחוללו בתקופות שונות, והרעב הפיל חללים רבים באותה עת.

כך גם סבלו יהודי מרוקו מרדיפות וסבל, שמעת לעת הותקפו והוטרדו באכזריות. באופן קבוע או מדי פעם, הופעל לחץ על היהודים לקבל את האמונה במוחמד ולהמיר את התורה בקוראן. במקרים אלו היו רבים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, או למסור את נפשם על קידוש השם בשד סירובם להמיר את דתם.

בתי כנסת רבים היו בשכונות היהודיות, אך פעמים רבות הם היו נתונים לזעם ההמון הערבי בשל סיבות שלא היו קשורות בהכרח ליהודים. בכל פעם שהתגלע סכסוך פנימי בין הערבים לבין עצמם, וכל אימת שהתחוללו מהפכות פנימיות בגלל סיבות שונות, שפכו הערבים את תסכולם וכעסם על בתי כנסת אלה, והיהודים סבלו מזעם ההמון. בשנת 1820, בתקופה שבה החלו יהודי טנג׳יר להגר לאמזוניה, הפחה של טנג׳יר ברשותו של הסולטאן המקומי הכריז על הרס של כל בתי הכנסת בעיר. כתוצאה מכך, רבים מבתי הכנסת נחרבו עד היסוד.

גם לאחר שהחלה הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמזוניה, לא פסקה האנטישמיות. הסולטאן עבד אל־רחמן הוציא מכתב לעובדי הממשלה בנמלי הערים אל־עראיש וטנג׳יר, בו הכריז על איסור יציאה של יהודים עשירים מהמדינה. ״שמענו שיהודים עשירים רבים, עוזבים עם ילדיהם לארץ אחרת, יהי רצון שהאל יקלל אותם״, כתב הסולטאן במכתבו, ״הם אינם מתכוונים לחזור, וזה פוגע במוסלמים מאחר שכתוצאה מכך יקטן הכנסותינו מהמס המוטל על היהודים, ועוד שכאשר יהיו ביבשת אחרת ישובו ויילחמו כנגדנו. לכך איסור מוחלט הנני מטיל על יציאתם״.

בנוסף סבלו היהודים ממלחמות רבות שהתחוללו, כמו המלחמה בין ספרד למרוקו בין השנים 1859־1860, שהסתיימה בכיבוש טיטואן וערים נוספות. היהודים שבאזור זה סבלו מרדיפות ומרצח על ידי המוסלמים, בטענה שהכריזו על תמיכה בספרד. לאחר שהספרדים עזבו את טיטואן בשית 1862, הרדיפות החריפו, ורוב היהודים ברחו לאלג׳יריה, לגיברלטר, לאמריקה הלטינית ולברזיל.

כאשר זה היה המצב במרוקו, היהודים המפוחדים של טיטואן, טנג׳יר, פאס, סלא ומרכזים אחרים במרוקו, חשו שהקללה שבה אליהם, ובחרו לארוז את המזוודות ולברוח מהגיהינום אל גן העדן. הם הזדרזו להיפרד מהאימהות ומהסבתות, חלקם אף חגגו לבניהם בר־מצווה בבית הכנסת, ועזבו את אדמת מרוקו באישון ליל אל ארץ אמזוניה. חלק מהיהודים הצליחו להבריח עמם גם את בני משפחתם, וחלקם הותירו מאחוריהם את משפחתם מתוך תקווה שיום יבוא ויתאחדו בחזרה.

לעידוד ההגירה הצטרף ארגון האליאנס, שהקים רשת בתי ספר בערי מרוקו, במטרה לחנך ולהכין את היהודים לצאת ממעגלי העוני והבורות אשר חיו בהם במרוקו, ולעודד אותם להגר למדינות אחרות שפתחו בפניהם אפשרויות טובות יותר לחיות ולשמור על המסורת היהודית. ארגון זה הואשם לא אחת בעידוד ערכי התרבות הצרפתית על פני הערכים היהודיים ומסורת ישראל סבא. בכל אופן, המהגר המרוקאי שהגיע לברזיל, היה כאיש בעל ידע ובעל מוסר עבודה גבוה, ולעתים קרובות גם עם מקצוע, בסיוע ארגון זה. בבוא העת, הם יהפכו באמזונס לאנשי יצוא בתעשיית הגומי הפורה.

במשך מאות שנים לא היה ליהודים מעמד שיגן עליהם מפני רדיפות וגזילות, ונכפה עליהם לגור בבדידות הרחק מהקהילות הנוצריות והמוסלמיות. גם במדינות שהחלו להעניק זכויות שוות וחופש ליהודים, עדיין המשיכו לסבול ממגבלות שונות. לכך, היהודים שחפצו לנוס על נפשם ממרוקו, העדיפו לשים פעמיהם אל מדינות שבהן יקבלו מעמד שווה והגנה רשמית. האמזוניה אשר בברזיל הייתה אחת מהן.

בתקופה זו חלו תהפוכות היסטוריות, שהביאו אף הם את היהודים במרוקו לבחור באמזוניה כארץ המובטחת החדשה: בראשית שנת 1808 נחתם צו מלכותי לפתוח את נמלי ברזיל למדינות ידידות, שביטל את כל החוקים והצווים הקודמים שמנעו עד כה מברזיל יחסי מסחר ושיט עם מדינות אירופה וצפון אפריקה, כך שנוצרו עתה יחסי מסחר בינלאומיים. וכן חופש הדת שהוכרז על ידי איחוד מדינות ברזיל, תרם להחלטת יהודים ממרוקו להגר אליה.

כפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ויאמר ה׳ אל אברם. לן— מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית א, יב), חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, שחזרו רבים מיהודי מרוקו את ההיסטוריה של היציאה ממצריים, בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה רבים מאותם שיצאו לתור אחר ארץ חדשה, היו צאצאי המגורשים מספרד בשנת 1492 והמגורשים מפורטוגל בשנת 1496, כך שלאחר שלוש מאות שנה שנותרו במרוקו המשיכו בחיפושם אחר היעד הבא.

בעוד הפוגרומים והסבל המשיכו להתקיים במרוקו, ברזיל והאמזוניה פתחו בפני היהודים את שעריהן כדי לקבל אותם, והבטיחו להם בית חדש ומולדת חופשייה חדשה, בלי רדיפות ובלי פחד. זאת ועוד, תעשיית הגומי שהלהיבה את האזור בשנים אלו, משכה אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים ממרוקו שרצו לחיות ולשגשג בארץ החדשה. בשנים אלו הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, רובן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס, ואחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס.

בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם בגילאי 13 ומעלה, לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעתים הם שבו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעתים נותרו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים. יש שקראו לקרובי משפחתם להגר גם כן, על מנת שיוכלו להקים קהילה ויישוב יהודי ולבנות בית כנסת שיהיה בו מניין כדי להתפלל ולקיים את המצוות והמסורת של אבותיהם.

הפרידה של היהודים שבחרו להגר לאמזוניה מקרוביהם לא הייתה קלה כלל. הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין ולחגוג את בר המצווה עם משפחתם, כשהאבות והאימהות מודאגים ובוכים ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו בבית הכנסת. חלק אמרו את הקדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, עלו על קברי יקיריהם בבתי העלמין, וארזו בין חפציהם את הסידורים, הטליתות והמזוזות.

רבים החביאו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב שהועברו מדור לדור במשך דורות, נפרדו מחבריהם וקרוביהם בדמעות, והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח מעט כסף ברגע שיתאפשר. יש שהקדימו את נישואיהם עם ארוסותיהם, כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה. אחרים, עניים יותר, יצאו אך ורק בכתונת לעורם, ולכן ביקשו מעט כסף כהלוואה להוצאות הנסיעה. הצעירות והאימהות שלא יכלו לצאת ולהצטרף ליקיריהם בשל עלויות הנסיעה, בכו בעת הפרידה לפני שפנו לנמל כדי לעלות על אחת האוניות.

נשים רבות שנאלצו להישאר מאחור ולא הצטרפו לבעליהן, נותרו עגונות, כאשר בעליהן נפטרו בארץ החדשה ולא נודע עליהם. אחרות ששפר עליהן גורלן, הצטרפו מאוחר יותר לבעליהן בארץ החדשה. היו מהן שנקראו על ידי מי שהבטיח להן נישואים טרם הנסיעה, כמו בני דודים או שכנים ותיקים ששודכו על ידי הוריהם, כפי שהיה מקובל בימים ההם לעשות הסכם בין המשפחות. כתוצאה מכך, נשלחו מכתבים של מי שכבר היו באמזוניה להביא את בנות הזוג שהובטחו להם. מכתבים אלו קיבלו את הכינוי ׳מכתבי קריאה׳.

ראשוני היהודים שהגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט חפצים אישיים, והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם, תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג׳ונגל המקומי ועם השפה, אך תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם.

המשפחות הראשונות התיישבו באמזוניה בין 1810 ל־1820. הם הגיעו מארץ צחיחה ומדברית, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. עיקר פרנסתן בתקופה זו היה בצמחים ומוצרים שהיו קיימים באזור, בתוך הג׳ונגלים של האמזונס. רבים עסקו בייצוא קקאו, קינמון ותבלינים נוספים.

הם עבדו כמוכרים ניידים, בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושמים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום. הם נכנסו ליערות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר, ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.

חלקם דיברו בשפת החקטייה – הבנויה על פורטוגזית, עברית וערבית, אותה דיברו המהגרים היהודים מהאזור הספרדי שבמרוקו. ואילו המהגרים שמשאר הערים, כמו מראכש, פאס, מוגאדור ואגאדיר, דיברו בשפות הערבית והברברית. היו מהם שדיברו גם צרפתית ואנגלית, בעיקר מי שלמד בבתי הספר של אליאנס. בתקופה זו היגרו לאמזוניה גם יהודים מצרפת, מגרמניה ומפולין.

בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות רעועות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות בלבד, וגל ההגירה לאמזונס גדל פלאים. עושרם של היהודים ששבו בחזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, אשר היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בערי מרוקו שאותן עזבו, דרבן יהודים נוספים לחפש את ׳זהב האמזונס’.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-סיום המאמר

יהדות-מרוקו

 

בשנים שלאחר מכן היגרו עוד משפחות יהודיות רבות ממרוקו, אז גם החלה להתפתח תעשיית הגומי. הם היו הראשונים שעבדו כמפיצי סחורות בפנים הארץ. בעזרת ספינות הצליחו למכור את מרכולתם במקומות שבהם הפיקו את הגומי, והחליפו סחורה בגומי ובאגוזים ובמוצרים מקומיים אחרים. פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם, שינתה את מעמדה של העיר מנאוס מעיר ענייה של שפת הנהר לעיר משגשגת.

כך התחילה להתארגן המשפחה היהודית המרוקאית בפנים הארץ, שהיוו בסיס להשתרשות באמזוניה. אב המשפחה, הסוחר, נדד ממקום למקום בפנים הארץ כדי למכור ולקנות סחורה. ואילו האישה הייתה נותרת בבית, מגדלת ומחנכת את ילדיה ודואגת לכל צרכיהם. אבי המשפחה היה חוזר לביתו בעיקר בחגים, או שהיו באים לברית מילה של ילדיהם או לבר מצווה.

בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים שהגיעו מחוסרי כל, חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה, כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות ’מיני קהילות׳ של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. אך למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, והתחושה שהם חלק משבט יהודי המפוזר לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד.

את התפילות קיימו בבתי כנסת בבתים הפרטיים. וברגע שהתאפשר, ייסדו המהגרים ממרוקו קהילות משלהם, וכן מוסדות לימוד, כדי להבטיח את יציבותה ואת המשכיותה של התרבות והמסורת שהביאו איתם. אותם חלוצים הקימו את בית הכנסת ’אשל אברהם’ בבֶּלֶם, בסביבות שנת 1823. בית כנסת זה הוגדר על ידי המקומיים כ׳בית הכנסת של העניים׳. מעולם לא היה חסר בו עשירי למניין כדי להתפלל את התפילות בציבור. בבית כנסת זה הונהגה התפילה כמנהג התושבים היהודים במרוקו שהתגוררו בה שנים רבות קודם בואם של מגורשי ספרד. הם המשיכו בקפידה לקיים את המסורת והמנהגים, והיו קפדנים בנוסח התפילה.

אולם ויכוחים רבים פרצו בבית הכנסת, מול ’המגורשים׳ – צאצאי היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, שמנהגיהם ונוסח התפילה היו שונים מזו של התושבים. אותם ויכוחים הפכו למריבות, לאיומים וללשון הרע. עניין זה הביא למחלוקת ורבים הדירו רגליהם מבית הכנסת, עד שלבסוף בשנת 1835, נוסד בית כנסת נוסף הנקרא ׳שער השמים׳, שהונהג כמנהגי המגורשים. בית כנסת זה הוגדר כ׳בית הכנסת של העשירים’, והיה מרשים ביופיו.

רבים שלחו את בניהם למטרות חינוך באכסנייה של גב׳ דונה סול ישראל, כלתו של מייסד בית הכנסת ׳שער השמים׳ מר אליאס ישראל. היא העניקה להם חינוך יהודי, וקיבלה אותם אל האכסניה שלה באהבה ובחמלה עצומים, אף שהמצב הכלכלי האישי שלה לא היה משופע ביותר. בעלה, אשר בעבר היה עשיר גדול, ירד אט אט מנכסיו, והפך עם הזמן לשליח ציבור של בית הכנסת שייסד אביו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו.

כך גם בעיר מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל. עיר זו שוכנת על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר ׳הנהר השחור׳. בית הכנסת הראשון שהוקם בה היה ׳בית יעקב׳, שנוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם ׳בית הכנסת של המגורשים׳, כיון שהתפללו בו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו בשפת הלאדינו, ונהגו את מנהגי הספרדים. בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם, כדרישת ההלכה היהודית.

מאוחר יותר נוסד בה בית הכנסת ׳רבי מאיר; בו התפללו התושבים – אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת המגורשים מספרד. על פי עדות זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי הכנסת הייתה על פי ההבדלים שבנוסח התפילה בין יוצאי ספרד לתושבי מרוקו הותיקים. מעניין הדבר כי חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים, עליה סיפרנו לעיל (עמי 85-83), המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל. בשנת 1962 התאחדו שני בתי הכנסת, והקימו בית כנסת חדש: ׳בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר, וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.

בארון הקודש שבבית הכנסת במנאוס, קיים ספר תורה בן ארבע מאות שנה, המהווה עבור יהודי המקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי. מקורו של הספר העתיק בפורטוגל, וליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב הגבלות הדת שהוטלו על היהודים והרדיפות שחוו, ועברו להתגורר במרוקו. ספר זה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית.

אחד מחכמי התקופה, היה רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל. ’הצדיק של מנאוס׳, מכנים אותו היהודים המקומיים. הוא נפטר בשנת 1910, ממחלת הקדחת בה לקה. קברו מצוי כיום בתוך בית הקברות הנוצרי ’סאו באטיסטה׳ בפאתי מנאוס, בין מאות המצבות עם צלבים ושאר סממנים נוצריים, שהיה בית הקברות העירוני באותה העת, מאחר ולא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.

רבי שלום נשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, ולכהן כרב של הקהילה היהודית הקטנה. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.

רבי שלום החל את מסעו באמזונס בעיר בֶּלֶם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. לא קלה הייתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עושה את דרכו לאט במעלה הנהר, ועד לשנת פטירתו הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה כ־2,000 קילומטר, שם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.

אולם לא הרבה הספיק לפעול, עד שתקפה אותו מחלה איומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה, והוא נפל למשכב. הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו אליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. מה גם שאיש לא רצה להתקרב לסעוד אותו בעת חוליו, עקב החשש להתדבקות. אך עד היום הזה, זקני הקהילה מספרים ברגש רב על גב' קוטה ישראל, שלקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט תע״ר (1910).

סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונות, כגון בעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, על אף היותה אישה פשוטה. וכשהחלו לייחס לה כוחות על־טבעיים, היא סיפרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי רבי שלום עמנואל לפני פטירתו, כהודיה על שטיפלה בו במסירות. בכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכול לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.

הקתולים המקומיים מכנים אותו ’הקדוש היהודי עושה הניסים של מנאוס,, ולקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו. מקום קבורתו בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. לצד המצבה שחרוטים עליה מגן דוד וכתובות בעברית, מודבקים שלטים רבים בשפה הפורטוגזית ’תודה לרבי' או ׳מחולל הניסים׳.

דמותו הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב הנוצרים המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, או לכל הפחות לקבורה בבית העלמין היהודי, הם נתקלו בהתנגדות עזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.

’לא קל להיות יהודי' היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג׳ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.

אולם במשך השנים התעוררה בעיית ההתבוללות. בין חומות הגטאות במרוקו לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך בדיוק את המסורת והמנהגים היהודים, ולהתחתן עם קרובי המשפחה שלהם שנבחרו על ידי הוריהם. כך גם לא הייתה שום אפשרות של נישואי התבוללות מחוץ לקהילה היהודית. אולם בהגירה למדינה אחרת, בה כבר לא נאלצו להתגורר בבידוד מאחורי החומות, היו שנטמעו באופן מוחלט באוכלוסייה המקומית, לדאבון הלב, עד ששכחו את זיכרון הוריהם. הם אימצו לעצמם ערכים אחרים ודתות אחרות, וילדיהם הפכו חלק מכלל האוכלוסייה המקומית, אף שעדיין נשאו את שמות המשפחה המקוריים.

גם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים משוכללות יותר מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה ה־20 מחירי הגומי בכל העולם, ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. רבים מיהודי האמזונס עברו לצפון אמריקה או לדרומה, ואחרים שבו למרוקו.

כיום, לאחר שעברו כמאתיים שנה מאז בואם של המהגרים החלוצים בשנת 1810, ולאחר תקופה שבה התפשטו יהודים רבים לפנים הארץ בעת פריחת תעשיית הגומי, קהילות יהודיות באמזוניה החלו להתקבץ ולהתרכז בערים בֶּלֶם ומנאוס. במרחבי פנים הארץ, שהיו בה הרבה משפחות וקהילות יהודיות בעבר, נותר רק הזיכרון בבתי העלמין היהודיים ובמצבות של הכפרים והערים שבהם חיו היהודים.

הקהילה בבֶּלֶם, המונה כארבע מאות משפחות, הצליחה לשמר את המסורת היהודית, ומלבד בתי הכנסת ׳אשל אברהם' וישער השמים׳ הותיקים, הוקם אף בית חב״ד, שהפך להיות גורם משמעותי בתוך הקהילה היהודית. רבים אחרים עלו לארץ ישראל.

בקהילה במנאוס מתגוררות כיום כמאתיים משפחות יהודיות, כשהחינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.

ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אך גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.

מי ייתן ונזכה לקיבוץ הגלויות במהרה בימינו.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק ב'

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

צדקה גם מתוך הדחק

באין מוצא שכר רבינו חדר קטן אותו ריהט באשר מצאה ידו. כך הקימו רבינו ורעייתו את ביתם מתוך צמצום ופשטות. אולם הרחקות לא הסיחה את דעתו של רבינו מלימודו. רבינו קיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע״ה: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״. הוא התנתק מהקושי הכלכלי ושקע כולו בלימוד התורה.

יתר על כן, גם בימים קשים בהם הוא ובני ביתו חיו במחסור לא ויתר על מנהגו מימים ימימה לדאוג לעניים ולדלים. הוא המשיך לפקוד את בתיהם של בעלי הממון בקהילת מקנס מהם גייס כדרכו תרומות עבור עניי העיר. מעשיו הרבים בתחום הצדקה והחסד זיכו אותו בכינוי ״רבי ברוך דלעניים״ – ״רבי ברוך של העניים״.

מהכספים הרבים שעברו תחת ידו, לא לקח לעצמו אפילו פרוטה. ככלל, מיאן רבינו ליהנות ממתנת בשר ודם. גם בתקופות הדחק לא הסכים ליטול מאומה מזולתו. בתו של רבינו, הרבנית גאולה, סיפרה על מקרה אופייני שהתרחש בתחילת ימי נישואיה:

באחד הימים חלפה הרבנית ליד חצרו של אדם ירא שמים ומוקיר רבנן שהיה עסוק אותה שעה בקטיף קישואים. שמח אותו אדם על ההזדמנות שנקרתה בידו להיות מתמכי דרבנן ונתן לה במתנה חבילה גדולה של קישואים. אולם כאשר שב רבינו אל ביתו והבין כי הקישואים ניתנו כמתנת חינם לא היה קץ לצערו. ״הרי יודעת את שאינני רוצה ליהנות ממתנת בשר ודם!״ התאונן באזני רעייתו. ולא נרגע רבינו עד שהבטיח סבו, רבי יוסף, כי ייגש בעצמו לשלם לאותו יהודי את מחיר הקישואים.

אף כי גדלה במשפחה אמידה הרי שעם הקמת ביתה התמסרה הרבנית רחל לחיי פשטות. בתקופת לימודיו בכולל קיבל רבינו תמיכה שבועית בסך חמישה פראנקים. את הכסף הזה מסר לרעייתו וממנו כלכלה את הבית בחכמה ובתבונה.

מידת ההסתפקות של הרבנית הייתה מופלאה. שפע כלכלי גדול מעולם לא היה בבית, שכן גם כאשר זכה רבינו לתפקיד רבני רשמי ששכרו בצדו, היה מפזר את חלק הארי של הכנסתו לצורכי צדקה וחסד. כך למשל מעולם לא קנתה בגדים מן המוכן. היא הייתה קונה בדים בזול ותופרת בעצמה את בגדיהם של כל בני הבית, הבנים כמו הבנות. כאשר גדלו הוצאות המשפחה, לוותה הרבנית סכום כסף ורכשה בו מכונת תפירה לצורך תפירת כפתורים, אומנות המצריכה זריזות ודייקנות, ממנה פרנסה את המשפחה.

על מידת הצמצום והפשטות שהייתה מנת חלקם סיפרה הרבנית מרים מרצבך, בתו של רבינו:

באחד הימים נפלתי למשכב, והרופא הורה שאוכל מאכלים מזינים כדי להתחזק ולהבריא. אמא השיגה מעט בשר ממנו הכינה קציצות. כך נמשך הדבר כמה ימים עד שיום אחד התבונן אבא בפני והכריז: ״אמא, אני חושב שמרים כבר בריאה! את יכולה לחזור להכין מרק ירקות!"

רבינו ראה בעצמו גזבר נאמן שקיבל מהבורא פיקדון. גזבר בעל אחריות יודע כי עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה ולהקדיש לכל מטרה בדיוק את הסכום הנחוץ לכך. כל עוד הילד חולה, יש הצדקה לקניית בשר בימות החול, אולם מרגע ששב לאיתנו יש ליעד את הכסף למטרות אחרות. על לשונו שגורים היו דברי חז״ל "צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם״. ועוד היה מוסיף את דברי האריז״ל בשער הפסוקים אודות הממון: "כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב״ה… וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו״.

♦ ♦ ♦

פשוט היה הבית במראהו ודל ברהיטיו, אבל יופיו והדרו שכנו בשלום המופתי ששרר בתוכו. בבית הגדול הזה נולדו ילדי משפחת טולידאנו: הבת הבכורה, רבקה, נולדה בשנת תרע״ב (1912) ונישאה לרבי שלמה טולידאנו. אחריה נולד הבן הגדול, יוסף, בשנת תרע״ד(1914). בשנת תרע״ה (1915) נולדה בת נוספת, מזל-טוב, שנישאה לרבי יוסף טולידאנו אך נפטרה בקיצור ימים. בשנת תרע״ז(1917) נולדה הבת מרים שנישאה לרבי דוד מרצבך. בשנת תר״פ (1920) נולדה הבת פרלה שנישאה לרב יצחק סייאג. הבת גאולה נולדה בשנת תרפ״ד (1924) ונישאה לרבי יוסף טולידאנו לאחר פטירת אחותה מזל-טוב. בשנת תרפ״ט(1929) נולד הבן שלום, שנפטר לדאבון לב בהיותו בן עשר שנים. בשנת תרצ״ג(1933) נולד בן הזקונים, יעקב.

כאשר התרחבה המשפחה, נעשתה הדירה הקטנה צרה מלהכיל את כל יושביה. תחילה עבר רבינו לבית הוריו שם חי במשך כשנתיים ימים. לאחר מכן חיו במשך שנים רבות בביתו של הגיס, רבי מרדכי עמאר. החיים בתנאי צפיפות שכאלה שכיחים ומקובלים היו במקנס, אולם גם כאשר בסופו של דבר עבר רבינו לדירה משל עצמו סירב עד ערוב ימיו לקנות בית וחי רק בשכירות. ״אנחנו יושבי עראי בעולם הזה ואין לנו ענין בצבירת נכסים ומקרקעין״, נימק את הנהגתו.

לפוס צערא אגרא

רבינו לימד כי מסירות הנפש והקשיים המתלווים לקיום המצווה הם חלק מהמצווה. לפיכך קיבל באהבה את היסורים, הקשיים ואף העלבונות שנאלץ לעיתים לספוג. דוגמה לכך במעשה שאירע בתחילת חיי הנישואין כאשר הרבנית נפלה למשכב. מאמצי הרופאים לרפואתה לא העלו מזור עד שהיה חשש לחייה. רבינו אמר לבני הבית המודאגים: ״רק תוספת של זכויות ומסירות נפש יוכלו להציל את המצב!״

והנה הקב״ה זימן לידו מקרה – בבחינת ״רצון יראיו יעשה״.

היו אלה ימי חורף, והקור במקנס באותה שנה היה עז מן הרגיל. ניגש רבינו אל משרדי וועד הקהילה, דפק על השולחן והכריז: ״רבותי, מוכרחים לקום ולעשות מעשה! יש להקים חברת ׳מלביש ערומים׳ ולחלק שמיכות לעניים שאין להם!״

דרישתו של האברך הצעיר לא מצאה חן בעיני אחד מראשי הוועד. הלה, שישב בחדר סמוך, נזעק לעברו וגער בו בחריפות לעיני כל הנוכחים: ״מי אתה שתגיד לנו איך לפעול!״

לשמע תגובה זו קרנו פניו של רבינו. תיכף חזר לביתו ובישר לרבנית: ״ברוך ה', הישועה הגיעה. זכות העלבונות שספגתי היום למען העניים בוודאי תביא לך מזור!״

ואכן, לא ארכו הימים, והרבנית שבה לאיתנה.

רחל אימנו

מפעליו הגדולים של רבינו לא יכולים היו להתממש אלמלא התגייסה להם גם הרבנית בכל כוחה. בזכותה יכול היה לפתוח את דלתות הבית בפני האורחים הרבים, בהם טיפלה במסירות כאילו היו בניה שלה עד כדי כיבוס בגדיהם והכנת תבשילים שיערבו לחיכם. בזכותה הכניס לבית יתומים ואלמנות שהיו סמוכים על שולחנו שנים רבות עד שנעשו לחלק בלתי נפרד מבני הבית. בזכותה הביא למקנס את ילדי הכפר העניים שנזקקו לטיפול רפואי. ״אמא רחל״, היו מכנים אותה התלמידים.

״את כל היהדות שלי אני חב ליחס האמהי שקיבלתי ממנה בזמנים קשים״, שח אחד התלמידים. "אלמלא דאגתה ומסירותה מי יודע איפה הייתי היום״.

בזכות מסירות זו יכול היה רבינו גם להפנות מזמנו למעשי צדקה וחסד שהצריכו היעדרות ממושכת מהבית. לנסיעות הללו היה רבינו יוצא כשבצקלונו תבשילים שהכינה הרבנית תוך הקפדה על דקדוקי הכשרות המיוחדים שלו ביודעה כי בעלה לא יאכל משום מטבח אחר. רבינו יצא לדרכו בלב שקט, ביודעו כי הוא משאיר את כל ענייני הבית תחת טיפולה והשגחתה של אשת החיל המסורה שלו.

יראת השמים ורגישותה של הרבנית לכל דבר שבקדושה היו מיוחדים במינם. היו לה ׳הדגשים׳ דקים שבדקים שמקורם באצילות הנפש.

כך, למשל, ידעה להעיר כאשר הבחינה באחד מצאצאיה האוחז בתיק התפילין בידו האחת בעוד שבידו האחרת הוא אוחז בשקית אשפה. ״אמנם יפה שאתה מבקש לעשות חסד עם בני הבית״, הייתה אומרת לו. ״אולם אין זה נאה ומכובד שאדם יחזיק באותה העת תפילין ולהבדיל שקית אשפה״.

איסור אין בכך – אולם מי שיש לו רגשות קודש חש את הצרימה שבדבר.

בדומה לכך, כאשר באה ללון אצל ילדיה ונכדיה ביקשה שיסדרו לה מקום שינה בחדר שלא מצויים בו ספרי קודש. ״איך אפשר לישון מול ארון מלא ספרי קודש?״ התפלאה.

אף תפילותיה של הרבנית היו מיוחדות במינן. היא לא התפללה מתוך סידור, אלא בכל בוקר סגרה את דלת חדרה, פתחה את החלון, וכשהיא מביטה אל השמים החלה לדבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. הכל בצניעות אופיינית מבלי שאף אחד יראה. אם מאן דהו פתח את הדלת באמצע הייתה מפסיקה את תפילתה, שכן כל צדקותה ועבודת ה׳ שלה היו מתוך צניעות מופלגת.

מן המפורסמות היה בקרב בני מקנס כי תפילתה של הרבנית פועלת ישועות.

לא עקרה אחת ולא שתים נפקדו בזכות תפילותיה, ולא מעט חולים חייבים את רפואתם לזכות תחינותיה ששטחה בעבורם בפני מלך רם ונישא.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 62

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר