אל הלקח ארון קדש-קינה-רבי דוד בן אהרן חסין
41 – קנו. אל הלקח ארון קדש
על מות רבי חיים טולידאנו. (ראה עליו: מלכי רבנן, עמ׳ לז-לח). קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בסיומת מקראית או תלמודית. חריזה: א/ב א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב וכוי.
משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה היא קוננתיה אל שמועה כי באה אל הלקח פאר החכמים גזע ישישים, טוב עם אלהים ועם אנשים, החכם השלם כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) חיים טולידאנו זלה״ה (=זכרו לחיי העולם הבא) שבט אלוה בו נגעה, בחדש שבט שנת בישראל גדול שמו(תקמ״ג). תמרור ׳מי זה במר׳. סימן: אנכי דוד בן חסין חזק יצ״ו.
מקור: א- סו ע״ב; ק־ פו ע״ב.
אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן קֹדֶשׁ / עַפְעַפַּי יִזְּלוּ מַיִם
צוֹם וַעֲצָרָה אֲקַדַּשׁ / כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים
נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל מַרְגָּלִית טוֹבָה אָבְדָה
אֶחְגֹּר שֵׁק אֶלְבַּשׁ חֲרָדָה / וְאֹמַר לָמָּה לִי חַיִּים
כִּשְׂרֵפַת בֵּיִת אֱלֹהֵינוּ / סִלּוּקוֹ קָשֶׁה עָלֵינו-5
פְּרִישָׁתֵנוּ מִמֶּנּוּ / כְּמוֹ פּוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים
יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצָץ / הָאִילָן וְשָׁרְשׁוֹ עָשַׁשׁ
זֹאת יִזְכֹּר אֱנוֹשׁ יִתְאוֹשָׁשׁ / וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּים
דָּא וַדַּאי עֲלֵיהּ בָּכֵינָא / אֲנַן הָכִי קָאֲמֵינָא
10-הֵי תּוֹרָה דַּעֲלַן מַגְּנָא / תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים
וָאֹמַר רָזִי לִי אוֹי לִי / כִּי גָּדַל שִׁבְרֵי רַב חֵילִי
מֵעַל רֹאשִׁי הֵן סֵר צִלִּי / וַנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים
דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ / עַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתוֹ
לְשֵׁם שָׁמַיִם תּוֹרָתוֹ / יִרְאַת ה' לְחַיִּים
15-בְּבוֹאִי לִכְתֹּב עַל סֵפֶר / כִּשְׁרוֹן מַעֲשָׂיו אֲסַפֵּר
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְנֵי סוֹפֵר / כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים
נָאוֹת יָדָיו עַסְקָנִיּוֹת / מִשְׁתַּפְּכוֹת כַּמָּה דְּיוֹת
לִכְתֹּב בַּסֵּפֶר תּוּשִׁיּוֹת / סִפְרִי מֵתִים וְסִפְרֵי חַיִּים
חָסִין קָדוֹשׁ צוּר מִתְנַשֵּׂא / גּוֹזֵר וְאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה
20-לָקְחוּ אֶת הַמֵּתִים שֶׁ / כְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים
חָשׁוּב הוּא קָרְבָּן כַּפָּרָה / בְּעַד שְׁאֵרִית נִפְזָרָה
לִפְנֵי אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים
זִכְרוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא / יִהְיֶה בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה
תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִן הַטּוֹבָה / וְאָכַל מֵעֵץ הַחַיִּים
25-קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ – יִרְצְךָ יִשָּׂא פָּנֶיךָ
אֶל בִּנְךָ יְחִידֶךָ / עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים
יְצַו הָאֵל יוֹצְרִי קוֹנִי / חֲסָדָיו מִמָּךְ לֹא יָנִיא
וְהָיָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי / צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים
. אל הלקח ארון: על-פי שמ״א ד, יט. ארון קדש: כינוי כבוד, על-פי כתובות קד ע״א. עפעפי יזלו מים: מרוב בכי, על-פי יר׳ ט, יז. 2. צום ועצרח אקדש: על-פי יואל א, טו. ר׳ חיים היה איש צדיק וחכם גדול ובעל מופת. כי… חיים: כי נכרת מן החיים, על-פי יש׳ נג, ח. ורמז לשמו. 3. נוד אנוד: אקוע על-פי יר׳ טו, ה ורש״י שם. ואמנודדה: אטלטל עצמי מרוב צער, על-פי יר׳ כד, כ. על… אכדה: מדמה את הצדיק למרגלית, על־פי מגילה טו, ע״א. 4. אחגר שק: לאות אבל, על-פי יש׳ טו, ג. אלכש חרדה: על־פי יח׳ כו, טז. למה לי חיים: על-פי בר׳ כז, מו. 5. כשריפת… עלינו: ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהיט (ב״ב יח ע״ב). פרישתנו… החיים: הלשון על-פי קידושין סו ע״ב, והרעיון על-פי מו״ק כה ע״ב. 7. יבש… האילן: על-פי משנה ביכורים א, ו ועוד. עשש: רקב. 8. זאת… יתאושש: על-פי יש׳ מו, ח. ולא יאמין בחיים: על-פי איכה כד, כג. 9. דא… בכינא: על זה הצדיק אני בודאי בוכה, על־פי ברכות ה ע״ב. אנן הפי קאמינא: אנו כך אומרים, כלומר כך נספיד, על־פי עירובין כז ע״א וברכות נח ע״א. 10. הי… מגנא: היכן התורה של הצדיק שעלינו היא מגינה, שהרי הצדיק מגן על הדור, על-פי ברכות לא ע״א. תורת… חיים: על-פי מש׳ יג, יד. ורמז לצדיק ר׳ חיים ולתורתו. 11. ואומר… לי: לשון של צער וקינה, על-פי יש׳ כד, טז. רזי: לשון סוד של פורענות (רש״י) או רזון(ראב״ע). שברי: אסוני. רב חילי: כאבי רב. 12. הן סר צלי: הנה סר מגני שהיה מגן עלי בזכותו(רש״י) על-פי במ׳ יד, ט. ונבחר מות מחיים: לאחר מות הצדיק נעדיף למות מאשר לחיות, על־פי יר׳ ח, ג וכפרש״י שם. 13. דן… לאמתו: וזו היא מעלה לדיין(שבת י ע״א). עולה… בשפתו: על-פי מלאכי ב, ו. 14. יראת ה׳ לחיים: על-פי מש׳ ט, כג. 15. אין… סופר: אין די קני סופר לתאר כשרון מעשיו. כל הכתוב לחיים: על־פי יש׳ ד, ג. אלו קורות חייו של ר׳ חיים שהיה איש אשכולות, כתב ספרים על נושאים שונים ואף היה בעל מופת. 17. נאות… תושיות: ר׳ חיים השאיר אחריו כת״י רבים. ספרי שו״ת, ליקוטי דינים ודרושים, פסקי דינים והסכמות, ועל כך מרמז המשורר ׳נאות… תושיות׳. ידיו עסקניות: על-פי שבת יד ע״א. כאן: ידיו עסוקות תמיד בכתיבה. נאות ידיו: על־פי שבת קלג ע״ב ׳זה אלי ואנוהו׳ (שמ׳ טו, ב). 18. משתפכות כמה דיות: דיו רב נשתפך לכתיבת ספרים. תושיות: חכמות, ונמשך לפניו ולאחריו. ספרי… חיים: על-פי ראש השנה לב ע״ב. כאן: תיאור ממשי, ר׳ חיים כתב גם קינות וקונטרס רשימת נפטרים בו הזכיר שנות מות רבני המערב משנת תעד עד תקלג. 19. חסין… מתנשא: כינויים לקב״ה. גוזר אומר ועושה: מנוסח תפילת ׳ברוך שאמר׳. 20. לקחו… החיים: זו היא גזרתו ליטול נשמתם של אנשים. את… החיים: לקחו מן החיים עם המתים שכבר מתו, והוא על-פי קה׳ ד, ב. 22-21. חשוב… כפרה: על-פי מ״ק כח ע״ב. 22. אל גדול ונורא: על-פי דב׳ ז, כא. השם נפשנו בחיים: הנותן לנו חיים בזכות הצדיק ר׳ חיים, על-פי תה׳ סו, ט. 23. זכרו… הבא: ביטוי של כבוד לצדיק גדול שנפטר. יהיה… רבה: יזכה להיות בחברת מלאכים וקדושים על־פי תה׳ פט, ח. 24. תשבע… הטובה: הצפונה לצדיקים בעוה״ב. ואכל מעץ החיים: על-פי בר׳ ג, כב. כאן: יאכל ׳מעץ החיים הנטוע במחיצת הצדיקים׳(תנחומא האזינו, א). 25. קום… אלהיך: ברכה לבן, על-פי יונה א, ו. קום התפלל. ירצך ישא פניך: יקבל פניך ותפילתך ברצון. על-פי מלאכי א,ח. 26. אל בנך יחידך: על-פי בר׳ כב, ב ורמז שהותיר בן יחיד. עושר וכבוד וחיים: על-פי מש׳ כב, ד. וזוהי הבקשה למען הבן. 27. יצו… יניא: ה׳ יצוה חסדיו אליך ולא ימנע. 28. והיתה… החיים: על-פי שמ״א כה, כט. שנשמתו של הצדיק תהיה צרורה וגנוזה בצרור החיים בעוה״ב תחת כסא הכבוד. שבת קנב ע״ב. וסיים המשורר בברכה כפולה לנפטר ולבנו.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
הרב רפאל אלקריאף.
הראיון נערך ב־2 ביוני 2000, בבני ברק.
הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק, שיש בו ישיבה קטנה, גדולה, וכולל אברכים של מאתיים וחמישים תלמידים. נולדתי במקנאס בשנת 1942. בעיר חיו 25 אלף יהודים שהתגוררו בעיקר במלאח ובעיר החדשה. אבי היה סוחר, אוהב ולומד תורה, אוהב תלמידי חכמים ובעל צדקה והיה מקורב לרב ברוך טולדנו, רבה של העיר מקנאס, שבניו נסעו ללמוד בלונדון. למדתי במחזור השלישי בישיבה של טנג׳יר. הרב וולטנר היה בא למרוקו כל כמה זמן כדי לאסוף תלמידים מכל רחבי מרוקו, והיה מתארח אצל הרב טולדנו שאסף תלמידים לישיבה. אני הייתי ביניהם. לקחו רק ילדים בגילאי ארבע־עשרה עד חמש־עשרה. אני הייתי בן שתים־עשרה וטענו שגילי אינו מתאים לישיבה. היה מבחן כולל ואני הקטן ידעתי וצעקתי את התשובות. הרב וולטנר שם עינו עלי ולקח אותי איתו למרות גילי הצעיר. כך התחלתי את המסלול שלי בטנג׳יר. בשנת 1958 זרקו השלטונות ממרוקו את כל הרבנים שהיו שליחים מישראל. אנחנו, תלמידי הישיבות, נשארנו בטנג׳יר וקיבלנו תפקידים. את הרבנים מלונדון השאירו בישיבה. התלמידים הבוגרים תפסו את מקומם של המורים שגורשו והתחלנו ללמד. בגיל שמונה־עשרה נעשיתי מלמד, למדתי ולימדתי. ארבע שנים הייתי כעין מדריך. גרתי בישיבה, ומילאתי תפקיד של משגיח ושל מלמד. שנים אלו הוסיפו הרבה למבנה האישיות שלי, והעניקו לי ניסיון בטיפול בנוער. בסוף התקופה הזאת היו עזיבות רבות. בכל עת היו לנו בערך מאה תלמידים בישיבה. היה לנו גם כולל וגם סמינר לבנות, והיו ביניהם שידוכים.
לבני העיר היה גם תלמוד תורה, אבל המנהלים היו בני הישיבה. הקהילה בטנג׳יר היתה יפה. אלה היו ימים שלא אשכח לעולם, של אהבה ואחווה. כשהרב אלקיים עזב התמניתי כאחראי על הסמינר. ידעתי צרפתית וכמעט שסיימתי בחינות בגרות. למדנו בישיבה גם לימודי קודש וגם לימודי חול שאותם למדנו משעה חמש בערב. היו לנו גם מורים לא יהודים. למדנו אנגלית, מתמטיקה, הכל. לקראת הסוף עזבתי את לימודי החול ועסקתי רק בקודש. ערב פרוץ מלחמת ששת הימים חששנו לגורל הבנות, שלחנו אותן להתגורר בבתי ההורים וככה שמרנו עליהן עד לקבלת הבגרות. עליתי לארץ בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים. המוסד שלנו הוסיף להתקיים עד 1973 בהנהלת הרב אברג׳יל שעלה לארץ והשתקע באשדוד. בשנה זו מכרו את הבניין והמוסד נסגר. רוב הבוגרים נמצאים בארץ, בצרפת או בקנדה. מהמחזור שלי כולם ממלאים תפקידים של ראשי ישיבות או ראשי כוללים. מנהיגים. נערים שלמדו בפוניביץ ובמוסדות דומים בארץ לא נבנו כמונו.
ש: למה?
ת: אנחנו הגענו לישיבה מתוך אידיאל. זו היתה תקופת ההשכלה המשמעותית ביותר. אם בגרמניה תקופת ההשכלה היתה לפני כמאתיים שנים, אצלנו היא היתה לפני חמישים שנה בגלל ״אליאנס״. הקהילה היתה דתית ביסודה. צעירים שלמדו ב״אליאנס״ הלכו לתיכונים של גויים, האבא אומר קידוש והבן מגיע פתאום מבית הספר. היו במשפחות מתחים עצומים, היה עליך לבחור לכאן או לכאן. הדרך לשימור היהדות היתה ברורה – אין פשרות.
ש: למה למנהיגות המקומית לא היה מספיק כוח, והיא נעזרה ברבנים אשכנזים שבאו מבחוץ?
ת: אין נביא בעירו. הרב טולדנו מסר את נפשו לשימור היהדות אבל הכוח של ההשכלה היה גדול. היו נחוצים אישים שהתמודדו בעבר עם הבעיה. האשכנזים התמודדו בכל הדורות עם הבעיה הזו באירופה וידעו את המלאכה. יהדות אירופה נלחמה, אצלנו לא היתה מלחמה, לא בין יהודים ולא בין יהודים לגויים. הגויים שלנו אף פעם לא ניסו לבולל אותנו. ״תשלמו מסים ותישארו מה שאתם״. כשהתחילה המלחמה על התורה ועל יראת שמיים וכר הקהילה לא היתה מוכנה לכך ועבר עליה זעזוע. היהדות האשכנזית התמודדה עם תנועת ההשכלה ולבסוף גם אנחנו התמודדנו איתה, והאנשים שלנו עשו דברים גדולים.
ש: אתם ידעתם שמעשה ה״הצלה״ פירושו לא רק להציל אתכם לתורה, אלא גם להציל את הישיבות שנחרבו באירופה?
ת: לא ידענו. היום אני מבין שהם היו זקוקים לנו. אבל לנו הלימוד בישיבות האשכנזיות באמת פתר בעיה גדולה. במרוקו לא היה חינוך תורני גבוה. לא היו ישיבות ברמה של אלו באירופה. היה לנו רב שישב בבית הכנסת ולימד קבוצת ילדים וההורים היו משלמים, וזהו. באירופה יסדו ישיבות ואפשר לומר שהם באו על שכרם והצילו את התורה. גם הרבנים שלנו תרמו, הרב ברוך טולדנו והרב דוד עובדיה עשו הרבה. במרוקו לא היו ישיבות, המושג ישיבה לא היה קיים. האשכנזים מקיימים ישיבות כבר מאתיים וחמישים שנים ואנחנו התחלנו רק לפני חמישים שנים. ברוך השם, היום בבני ברק יש ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ״אור ישראל״ של הרב איבגי, כולן ישיבות ספרדיות מפורסמות שלומדים בהן בשיטה ליטאית.
ש: קיימות ישיבות שלומדים בהן בשיטה ספרדית?
ת: אולי ״פורת יוסף״ ו״כסא רחמים״. היום הצעירים לומדים קצת מזה וקצת מזה.
ש: למדת ב״עץ חיים״ בטנג׳יר, המוסר לפי הקו של הרב דסלר בשיטת קלם ממשיך עדיין להתקיים?
ת: ממשיך להתקיים גם היום, אך לא כקבוצה. עדיין מרגישים הבדלים בין אנשים שלמדו בסלובודקה בחברון, לבין אנשים שלמדו במקומות אחרים. סלובודקה מדגישה את גדלות האדם, ואצלנו מעמיקים מאוד ומאמינים באמת. קלם מדגישה את העמקת המחשבה וטוענת שיש לתת לכל מעשה את החשיבות שלו. בתוך האווירה הזו השאיפה הפנימית של כל תלמיד בעל פוטנציאל היתה להגיע למימוש עקרונות אלו.
ש: האם שיטות המוסר ממשיכות להתקיים על פי הזרמים?
ת: מי שלמד ממשיך להנחיל את העקרונות לתלמידיו. עדיין מתקיימים אותו לימוד מוסר ואותה השקפת חיים. ללימוד בישיבה יש סדר יום קבוע, והגבולות בין הזרמים לא כל כך ברורים, גם בישיבות הספרדיות.
ש: כשאתה אומר ישיבה ספרדית למה אתה מתכוון?
ת: שהתלמידים הם ספרדים, ראשי הישיבות לפעמים הם ספרדים ופעמים הם אשכנזים. למה קוראים לישיבות ספרדיות, כי היוזמים הם ספרדים והתלמידים הם ספרדים.
ש: למעשה, כל דור הרבנים שלך הוא בוגר ישיבות ליטאיות.
ת: אכן, רוב הדיינים בארץ ורבני הערים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. חלק למד בישיבת ״פורת יוסף״ שהמקור שלה ספרדי. היום הונהגה ב״פורת יוסף״ גם השיטה הליטאית. השיטה הספרדית דקדקה יותר בלימוד תכליתי של הטקסט, הליטאית יותר עיונית. לומדים בשביל ללמוד. היום הזרמים וצורות הלימוד התערבבו. קיימים בישיבות האשכנזיות גם אנשים שמדקדקים בטקסט בפשט, וב״פורת יוסף״ לומדים גם על פי שיטת חיים מבריסק. צורת הלימוד משפיעה על אורח החיים והמחשבה. היום אני מחותן עם משפחות מהזרם שלנו. בני נישאו למשפחות ממוצא צרפתי או למשפחות שקיבלו חינוך דומה לשלנו. יש לנו קהילה. יש לי הרבה חברים לא רק בישראל אלא גם בצרפת ובקנדה, כולם מהרקע החינוכי שלנו – ספרדים, תלמידי חכמים, בוגרי ישיבות ליטאיות עם השקפת חיים ברורה. יש לנו קהיליה בינלאומית, דיאספורה. בכל מקום בעולם יש לי אצל מי להתארח, יש לי בית כנסת, מקום לשבת וחברים. במונטריאול, טורונטו, ניו־יורק, פאריז, ניצה, אקס לה בן, בכל מקום. כל האנשים הללו יצרו קהיליה בינלאומית. כשהם באים לארץ הם באים להתארח אצלנו.
ש: מה עם אורח החיים הצפון אפריקאי ומנהגים של בית אבא.
ת: יש המשכיות כלשהי. אנחנו הרבה יותר אירופים בצורת החיים שלנו, עקב השפעת הישיבה והשנים שחיינו באירופה. אבל מנהגים מבית אבא אנחנו שומרים עד היום. מאכלים – דפינה, קוסקוס מחיה וכו', ליל סדר של פסח זה ליל סדר כמו שערכנו במקנאס עם הרבה שירה.
ש: מה אירופי פה?
ת: אנחנו חיים כמו תלמידי חכמים באירופה. ההשפעה האשכנזית היא המגע, התערובת – זה אנחנו. אני אדם שדובר חמש שפות.
ש: במה אתם שונים מהקהילייה האשכנזית?
ת: בתוכן המידות שלנו. בצורת האישיות.
ש: האם אתם מקבלים את החיים החילונים בצורה יותר סובלנית ופשרנית?
ת: אנחנו גדלנו בחברה מעורבת. גם במשפחתי יש חילונים גמורים. כשפגשנו יהודי שאינו שומר מצוות ידענו שהוא מושפע מהמשבר הכללי בעולם וניסינו תמיד לקרב אותו אלינו. מי שלא התקרב לדת לא הפך למוקצה כי לא היתה תופעה של אפיקורוסות כפי שיש כאן במדינת ישראל. למה בתי הסוהר מלאים בביטון ואזולאי? במרוקו הקהילה היתה מאוד חזקה, ופה היא התפוררה, הבחורים נותרו עירומים מכל. אין משפחה, אין רב, אין אמונה, אין כלום, לכן פנו לפשע ולכל הכיוונים האסורים. אנחנו מסתכלים על התהליך הזה כעל אסון אך הממסד במדינת ישראל עוד לא התעורר. עקרנו קהילות משורשיהן ושמנו אותן במדבר. לקחו נוער שהיו לו ערכים ברורים ואמרו לו שערכים אלה הם פרימיטיבים, אך לא נתנו לו דבר במקומם. עכשיו ברוך השם מתחילים להתעורר. ש״ס היא תוצאה של התעוררות ולא כפי שטוענים לעתים שההתעוררות היא תוצאת העשייה של ש״ס. ההתעוררות החלה כשאנשים הבינו שמדינת ישראל היא לא הדבר המרכזי. אם אין לך דרך בחיים עובדת קיומה של המדינה לא נותנת לך כלום. הבנים מבינים שהוריהם חוו טרגדיה. זהו דור ששילם מחיר כבד מאוד והילדים מבינים את זה היום.
ש: כשאתה אומר ״אנחנו״, אתה מתכוון לתלמידי חכמים צפון אפריקאים, בוגרי ישיבות ליטאיות, שיש להם אורח חיים חרדי, אבל לא כמו זה האשכנזי. מהי האישיות האופיינית לקבוצה?
ת: ליהדות המזרח יש אופי לבבי וחם שאינו שש להילחם. האשכנזים ספגו את האופי הלוחמני מאירופה. הם נאלצו להילחם על כל דבר, לכן הם אומרים עלינו שאנחנו חלשים ולא יודעים להילחם. והאמת, הספרדים, גם אם יעשו מלחמה לא יעשו אותה עד הסוף. זה החינוך שקיבלנו. כלפי מתנגדים מהחוץ האשכנזים נלחמים הרבה יותר טוב. מידת הענווה היא שהחזיקה אותנו. עובדה שספגנו וקיבלנו את התורות שהונחלו בישיבות ליטא. אם לא היתה לנו מידת הענווה לא היינו מקבלים סגנונות זרים לנו. לולא היינו ענווים היינו דוחים את הלימודים שניתנו לנו. למדנו מנוברדהוק, קיבלנו מקלם וקיבלנו מסלובודקה. נלחמנו בדרך שמתאימה לנו. הקבלה היא אחת מדרכי הלחימה. האשכנזים לימדו אותנו לשמור על עצמנו. לו ההתמודדות שלנו היתה נמשכת מאה שנים היינו אחרים. הענווה היא חלק מהייחוד שלנו. יש לנו נועם הליכות. הגשר לחילונים יכול להיבנות על ידנו. היום החברה הישראלית זקוקה יותר לסגנון שלנו. כיום ארגון ״ערכים״ מנהל את רוב הפעילויות שלנו עם החילונים, ורוב הפעילים בו ספרדים. ארגון ״לב לאחים״ הפועל להעמקת תודעת היהדות, ויש לו סניפים בכל הערים, פועל גם הוא בעיקר עם הספרדים.
ש: האם נכון הדבר שתלמידים ספרדים נאבקים על מנת להיכנס לישיבות האשכנזיות?
ת: יש מאבק כזה. יש קווטה (מכסה). האשכנזים טוענים שלישיבות שלהם יש אופי מסוים והם רוצים לשמר אותו. לכן הם קולטים תלמידים ספרדים רק במספר מסוים.
ש: האם הטענה שתלמידים ספרדים מורידים את הרמה הלימודית מוצדקת?
ת: הספרדים דווקא מעלים את הרמה הלימודית, כיוון שלישיבות האשכנזיות פונים התלמידים הכי טובים, השמנת. הספרדים מצטיינים בישיבות. היום, להוציא קבוצה מסוימת שבוחרת ללמוד בישיבות האשכנזיות כולם באים אלינו. זו אותה שיטה, אותם לימודים, רק האוכלוסייה שונה. אני מקבל תלמידים רק מבני ברק. בערי השדה אין תשתית לתלמידי תורה, ותלמידים שמגיעים מדימונה ומערי השדה הם בעלי רמה יותר נמוכה. אצלנו בכיתה ט׳ תלמידים יודעים אלף משניות בעל פה. לא תמצא רמה כזו באף מקום.
ש: איפה ״החזרת העטרה ליושנה״?
ת: ש״ס צמחה על גרסה של קיפוח כללי, ולא רק בנושא התורני אלא בכל הנושאים החברתיים. במושג ״החזרת העטרה ליושנה״ מתכוונים בעיקר לחינוך התורני. הדברים לא חייבים להיות כפי שהיו במקור, אלא יש להחזיר את הבנים לדרך היהדות, להחזיר את הבנים לתורה ולא חשוב באיזו דרך. גם הרב עובדיה יוסף קורא ומלמד בספרים של אשכנזים. אין להם כוונה להנציח דווקא את המקור ממרוקו או מתונים.
ש: אתה מלמד רק לימודי קודש?
ת: כן.
ש:אתה בעצמך למדת צרפתית ומתמטיקה. האם אתה רואה את לימוד המקצועות האלה באור שלילי?
ת: היום אנחנו לא מלמדים מקצועות חול. לנוער יש היום הרבה התמודדויות בישיבה והם מתקשים בקבלת עול התורה. כשמשבצים מקצועות חול למערכת הלימודים התלמיד לא מרכז את כל כוחותיו בלימודי הקודש, והוא נעשה אדם שברירי. מי שלמד חצי חול וחצי קודש לא הגיע להיות גדול בתורה כמו הרב שך והאחרים. התורה תובעת את כל הכוחות. המאבק לקיום התורה חייב להימשך, חייבים לגייס עוד נוער שימשיך את התורה. אנחנו רוצים שהנוער יעסוק רק בתורה. זה מקצוע כמו מתמטיקה. כאשר אברך מגיע לגיל נישואים ונוכח לדעת שיש לו בעיה של פרנסה הוא יכול ללמוד בקורס של הנהלת חשבונות. תוך שלושה עד ארבעה חודשים הוא יכול להיות בעל מקצוע, תוך שנה הוא יכול להיות רואה חשבון. אין צורך לשלב אותו בסביבה לא תורנית ובמקומות שיעמידו אותו בניסיונות שעלולים לפגוע בו. אותנו לא העמידו בניסיון מול החברה החיצונית. ישראל אלימה מאוד, ובגלל אלימות החברה החיצונית אנחנו לא מלמדים לימודי חול, מוטב לא להעמיד את התלמידים בניסיון. כדי ״להחזיר עטרה ליושנה״ צריך להעמיד תלמידי חכמים ברמה כזו שיוכלו לשרת את הקהילה הספרדית ואת עם ישראל בעוצמה גדולה ביותר, ועל כן צריך לשמור אותם רק בעולם של תורה.
ש: ללמוד גמרא ופוסקים זה קשה. לא כולם בנויים להיות ״גדולים בתורה״.
ת: לנו יש כלים לשתי האוכלוסיות. כאשר אלף תלמידים נכנסים לבית המדרש ואחד מהם פונה להוראה אפילו רק בשבילו הכל כדאי. האחרים, כשמגיעים לגיל עשרים ואחד או עשרים ושתיים הולכים בחלקם לכולל, ויש כאלה שבגיל הזה לומדים קורס כתיבת סת״ם, או הוראה, שוחטים, משגיחים, וכו'. בעולם היהודי יש הרבה תפקידים גם לאלו הגדולים וגם לאלו הפשוטים יותר. אנחנו רוצים שהתלמידים שקיבלו את החינוך הדתי וצברו כוחות יקחו על עצמם את התפקידים האלו. אחרים שלא לומדים תורה פונים לביזנס.
ש: האם שמעת על ההיתר ההלכתי של הרב אלישיב, שמותר ללמוד מקצועות כמו מחשבים הנדסה, ראיית חשבון וכו'.
ת: אצלנו הגדולים קובעים את צרכי הקהילה. הם שוקלים בכל פעם לפי המצב הנתון. עכשיו נדרשים עובדים סוציאליים אז הם מתירים לימודים כאלו. הגדולים נותנים הוראות ואנחנו מקבלים את קו המחשבה שלהם.
ש: איך אתה מתפלל?
ת: אני מתפלל בנוסח ספרד. יש לי בית כנסת ספרדי. ישנם בינינו אנשים שמתפללים בנוסח אשכנז.
ש: יש לי הרגשה שאתם במצב של התלהבות וגדילה.
ת: יש לנו, ברוך השם, מאתיים וחמישים תלמידים בקריית החינוך, כולל ישיבה גדולה וקטנה. במוקדם או במאוחר עולם התורה הספרדי יגדל, וידיעה זו מעניקה כוח ושמחה. כשעזבתי את מרוקו חשבתי שכל העבר חרב, לא קיים, עכשיו אני פוגש את המסורת בכל מיני מקומות. עולם התורה של בני מרוקו קיים בגרסאות שונות.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Vers l'application au Maroc
Si les clauses du Statut furent immédiatement et presque automatiquement applicables aux Juifs de nationalité française et étrangère habitant en Tunisie et au Maroc, le même automatisme ne pouvait s’appliquer aux Juifs indigènes des Protectorats de Tunisie et du Maroc qui avaient conservé leur souveraineté en matière législative. De plus, la France s’était engagée au Maroc à ne pas porter atteinte aux institutions locales et les Juifs, comme sujets personnels de Sa Majesté le sultan, ne relevaient pas de sa juridiction. Mais les autorités de Vichy n’en avaient cure et, aveuglées par leur antisémitisme fanatique, voulaient transférer leur fantasme au Maroc, sans se rendre compte de l’anachronisme de leur analyse de la question juive au Maroc, calquée sur la France. Ainsi, par exemple, pour justifier l’extension au Maroc de la législation antisémite de Vichy, le journal de Casablanca La Vigie Marocaine publiait, le 18 novembre 1940, un article au titre apparemment rassurant ?” Le Juif doit vivre au grand jour « Nos lois sur les Juifs ne datent que de l’armistice, pourquoi ? En vertu de deux contrecoups heureux du désastre ? l’avènement d’un gouvernement vraiment national et la levée de l’hypothèque juive sur nos institutions. Auparavant, les Juifs régnaient sur nous, mais comme maîtres occultes qui ne voulaient pas qu’on les nommât. Les Juifs tenaient sous leur contrôle tous les moyens de diffusion de la pensée : presse, radiodiffusion, agences, et disposaient en fait d’une censure.
Se rendant compte d’instinct qu’il devient de la sorte un parasite social, le Juif se garde d’attirer l’attention. Le masque de l’anonymat est indispensable à sa réussite. Aujourd’hui, chassé du pouvoir, écarté des fonctions publiques, le Juif est évidemment plus tenté que jamais par l’anonymat. Les lois actuelles l’invitent justement à renoncer à la spéculation, à vivre au grand jour, en exerçant honnêtement, sous son nom, une profession reconnue…
Mais le devoir du législateur, devoir chrétien autant que national, est non seulement de protéger la nation, mais de protéger le Juif lui-même pour l’empêcher de devenir nuisible, de le protéger contre ses propres instincts dont il a été toujours, en fin de compte, la victime, car, de tout temps, le Juif a été le principal artisan de ses malheurs… »
Le quotidien de la colonisation n’avait fait que reproduire paresseusement un article de la presse parisienne, sans réaliser à quel point cette analyse ne correspondait en rien à la situation au Maroc où le Juif a toujours vécu au grand jour, comme le dit un adage célèbre : " Partout où sera le Juif, il sera reconnu… "
Sujets personnels du sultan ne relevant pas directement de la juridiction française, les Juifs du Maroc espéraient que, dans le cadre du respect canonique de la condition des Juifs en terre d’islam, le sultan s’opposerait à toute forme de discrimination allant au-delà des limitations du Pacte d’Omar qui règle la condition de dhimmis. Rien en fait, dans la situation du Maroc, ne justifiait une nouvelle législation discriminatoire — si ce n’est la volonté contraire de la nation protectrice pour des raisons intérieures qui lui étaient propres. C’est donc à bon droit que les Juifs marocains pouvaient s’attendre à ce que le Makhzen, instruit par la méprise du fameux dahir berbère, s’oppose, malgré sa faiblesse face à la Résidence, à l’introduction de la nouvelle législation raciale. Le rapport périodique des Services de Renseignements se faisait l’écho de cet état d’esprit ?
« Ceux-ci (lesJuifs) indiquent que S a Majesté chérifienne enfreindrait la loi coranique Elle entérinait des mesures contraires à la lettre et à l’esprit du Coran ? les Chrétiens et les Juifs, disent-ils, ont le droit de vivre en territoire musulman et de s’y adonner à toutes les professions non canoniques, à condition de payer l’impôt de soumission et de respecter la loi musulmane. »
L’homme d’affaires et un des anciens rédacteurs de l’Avenir illustré, Raphaël Benazeraf allait encore plus loin dans cette attente :
« C’est un fait que le droit de propriété et le libre exercice d’une profession, quelle qu ’elle soit, par les Mahométans ou les non-Mahométans, sont des lois fondamentales sacrées en islam et aucun sultan n’essayera jamais d’agir contre ces lois. Ca base de la religion islamique et de sa législation est que Dieu est le seul pourvoyeur de richesses et de dons. Tout ce que possède un homme vient de Lui seul et 11 a déterminé et partagé, entre tous les êtres humains, toutes les chances, les richesses et moyens d’existence selon Sa volonté. Pas un seul Musulman ne se hasardera à discuter un principe aussi immuable, en aucune circonstance… »
Malgré cela, Vichy demanda au Résident à Rabat de préparer le terrain, en adaptant, si nécessaire, les mesures aux conditions locales, pour obtenir le plus rapidement possible l’aval du sultan avec lequel il entretenait d’excellentes relations de confiance. Dans la pratique, si ce n’est en droit, le Résident détenait seul l’autorité effective et réelle. Ses services rédigeaient en français le texte des dahirs, sa signature leur donnait force de loi. Les textes étaient ensuite traduits en arabe et adressés au Palais, pour être soumis au paraphe formel et au sceau du sultan, confié au Grand Vizir d’origine algérienne et acquis à la cause française. Dans ce contexte, il était difficile, sinon impossible au sultan, même s’il le voulait, de s’opposer de front au Résident, chargé d’appliquer la volonté de Vichy.
Saisi du texte préparé par la Résidence, le sultan chargea les fonctionnaires du Makhzen de négocier, avec leurs homologues français, l’adaptation de la loi française à la réalité marocaine. De son côté, le Résident Noguès, pourtant convaincu que l’intérêt du Protectorat exigeait la modération, dans les mesures prises contre les Juifs marocains, était tenu par sa fidélité envers le maréchal. Il était soucieux d’éviter les effets pervers de mesures antijuives, trop sévères pour la stabilité sociale et l’équilibre fragile de la vie économique du pays. Comme devait l’affirmer son avocat, lors de son second procès, Noguès voulait " amortir ou éluder ces lois d’exception, non seulement parce qu’il les trouvait injustes, mais parce qu’elles étaient, au Maroc, suprêmement imprudentes… " Mais parallèlement, il lui fallait également tenir compte des pressions de l’antisémitisme virulent de la colonie française locale. Un des hauts fonctionnaires de l’époque, non contaminé par cet état d’esprit, Roger Thibault, directeur du Service de l’Enseignement primaire, en témoigne :
L' antisémitisme larvé qui croupissait dans certains milieux français du Maroc, fit très vite surface et devint contagieux… Je fus surpris de l’attitude de la plupart des hauts fonctionnaires qui, au temps où Leon Blum était Président du Conseil, affirmaient des opinions pro-sémites exagérées et qui ne savaient maintenant qu’inventer pour appliquer au Maroc un Statut des Juifs encore plus sévère qu’en France… »
Alors que les négociations sur l’introduction au Maroc du Statut des Juifs lui semblaient traîner par trop en longueur, le responsable local à Rabat des Croix de Feu, André Normand, télégraphia, le 19 octobre, à son chef le colonel de La Roque pour exiger, sans tarder, au moins l’adoption des mêmes mesures contre les Juifs qu’en France :
« Au moment où paraît dans la presse le nouveau Statut des Juifs, il me semble opportun de soumettre au ministre de l’Intérieur, M. Peyrouton qui connaît particulièrement la situation, l’exposé ci-dessus. Il se pourrait en effet qu’au Maroc, les faits que nous allons vous signaler soient étouffés et cela, nous ne le voulons pas… Une récente décision du gouvernement a opportunément imposé une épreuve de
langue arabe à tous les candidats aux fonctions publiques du Protectorat. On ne peut manquer d’être frappé qu’au lycée de Rabat, les deux professeurs d’arabe sont deux Juifs algériens, francs-maçons, marxistes et gaullistes, comme il se doit, et que d’autre part, à l’Institut des Hautes Etudes marocaines, deux professeurs sur six sont juifs, de même mouvance que les précédents.
Toute la jeunesse française de Rabat, désireuse de se soumettre aux directives judicieuses des pouvoirspublics, se voit donc contrainte de subir une formation intellectuelle étrangère et d’exposer son avenir scolaire au jugement de pédagogues tendancieux ou sectaires, par atavisme.
Quant aux fonctionnaires, les agents d’autorité en particulier, il ne saurait être question de les inviter, en pays d’islam, à pefectionner leurs connaissances linguistiques, auprès de maîtres israélites. Ainsi se confirme une fois de plus la nécessité d’éliminer, de tous les services de la Direction de l’Enseignement, les fonctionnaires d’ancien régjme dont tous les soins visent à détourner de leurs fins véritables les projets les mieux adaptés aux circonstances actuelles et les plus conformes à l’intérêt supérieur du pays… »
Ses vœux n’allaient pas tarder à être exaucés.
Après trois semaines de négociations entre la Résidence et le Palais — en Tunisie, il fallut un mois de pourparlers supplémentaires pour obtenir l’aval du Bey — le dahir du 30 octobre rendait exécutoire, en zone française de l’Empire chérifien, la loi française du 3 octobre avec des modifications plus ou moins légères.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Page 97