מורשת יהדות מרוקו

האנטי-אימפריאליזם של עבדאללה איברהים גלש, בירידה טבעית במדרון, והגיע לידי קסנופוביה גלויה. שנאת הזר, ה״מערבי״, שלו, לא נרתעה מפני הגיחוך. וכך למשל, אסר על קיומם על אדמת מרוקו של שני אירגוני סיוע צרפתיים, שלא היה בהם משום איום של ממש, ״אגודת אלמנות המלחמה״ ו״אגודת העיוורים״, אך ורק מפני שהיו צרפתיים!

במישור הערבי, ממשלת עבדאללה איברהים כוננה יחסים מועדפים עם מצרים, וביקשה לבסוף להתקבל רשמית ל״ליגה הערבית״, מה שאושר פה אחד ב-1 באוקטובר 1958. כתוצאה ישירה מיידית להחלטה הזאת, מרוקו הצטרפה כחברה לאירגוני-בת של הליגה הערבית, וקודם כול, ל״איחוד הדואר הערבי״ ול״משרד החרם הערבי״ נגד ישראל, שמושבו היה בדמשק.

על מנת להעניק יתר תוקף למגמה החדשה, מוחמר החמישי ערך ביקור ממושך בן חודש במזרח התיכון, בחודשים ינואר ופברואר 1959. ביקורו הראשון היה כמובן במצרים, שם השתתף, לצד ראש הממשלה שלו, עבדאללה איברהים, בטקס חנוכת סכר אסואן, יצירה בממדים פרעוניים של נאצר. לאחר מכן נסע לפרובינציה השנייה של ״הרפובליקה הערבית המאוחדת״, סוריה, ולאחר מכן לירדן ולערב הסעודית, ללבנון, לכוויית ולעירק. במשך ביקורו בירדן התרחשה תקרית, המשתייכת יותר לתחום האגדה מאשר להיסטוריה, אולם כזו אשר חושפת, שגם אחרי שעזבו את מרוקו, היהודים בני אותה הארץ עדיין רחשו אותם רגשות עזים כלפי המלך, על אף הנסיבות המדיניות של אותם הזמנים. באותה עת הפרידה חומה בין שני חלקי ירושלים – החלק המזרחי שסופח על ידי ירדן, והחלק המערבי, בירת מדינת ישראל. המתיחות הייתה רבה, והתקריות לאורך הגבול – שחצה רחובות ולפעמים אף בתים ־ היו כמעט יומיומיות. כדי לזכות לראות את עיר העתיקה, ולנסות להבחין, ולו רק בצלליתו של הכותל המערבי, המקום הקדוש להם ביותר, אשר למרות הסכמי שביתת־הנשק, לא הייתה להם גישה אליו, הישראלים – והיהודים – נאלצו לעלות לתצפית שהייתה חשופה לירי מצד הליגיונרים הירדניים שעל הר ציון.

בני מרוקו, אשר העבירו אל קבר דוד המלך שעל הר ציון את הלהט האגדי שלהם לעלייה אל קברי צדיקים, היו, כרגיל, רבים במיוחד במקום התצפית באותו היום. לפתע, עולה-רגל אחד החל לזעוק, כשהוא מורה באצבעו על חומת העיר העתיקה: ״ראיתי אותו, זה הוא, זה סידנא, הסולטן של מרוקו!״

מיד, כל חבריו טיפסו אל ראש התצפית, מבלי לחשוש מפני היריות, שבדרך כלל הפחידו, מצד חיילי הליגיון הערבי, והחלו לברך בצהלה את מוחמר החמישי. הוא, מעברו השני של הגבול, זיהה אותם על פי התלהבותם, והחזיר להם את ברכתו כאילו היו ילדיו. במבוך גדרות התייל שהפריד אז את עיר הקודש לחלקיה, מחזה שכזה היה בלתי-אפשרי מבחינה טופוגראפית, אולם האגדות מזלזלות בעובדות, והסיפור התמים, שמספרים אותו כאותנטי, לא איחר לעבור במהירות בכל הריכוזים של יוצאי מרוקו בישראל, ולשוב ולהופיע באופן מסתורי, למרות ניתוק יחסי הדואר, במלאח׳ים במרוקו!

אגדה, שהייתה עוד פחות אמינה משום שבאה בד-בבד עם ניגועה של דעת-הקהל המרוקנית בתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל, בעקבות ההתקרבות לקהיר ולהאזנה בשקיקה מצד ההמונים ל״קול הערבים״.

מיפגש שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ שנערך זו הפעם הראשונה במרוקו, בספטמבר 1959, וביקוריהם של המלך חוסיין מירדן, ופייסל מערב הסעודית, הביאו להתפרצות של תעמולה אנטי-ציונית, שעטתה – דבר שהפך להרגל – גוון אנטישמי בעליל.

הצטרפותה של מרוקו, ללא כל הסתייגות, לאנטי־ציונות המיליטאנטית ביותר, והאיסור על ההגירה, הפכו את אי-הנוחות לדאגה, ואת הדאגה – להתחלה של בהלה. לא שיהודי מרוקו לא הבינו ולא קיבלו את העובדה, שיש לארצם מחוייבות לגיטימית כלפי ארצות ערב אחיותיה. מה שזעזע אותם, היה ההתלהבות שהופגנה, הבחירה, מבין כל האפשרויות בקיצונית ביותר, ומיעוט תשומת הלב שהוקדשה לקיומם, למצבם ולרגשותיהם. ניתן היה, במידה מסויימת, להבין את הקשיים אין ספור לצורך קבלת הדרכונים, ואת החקירות שהבקשה הפשוטה הזאת גררה אחריה, אולם הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסקה הפתאומית, מיום אחד למשנהו, של היחסים בתחום הדואר עם ישראל.

קשה היה, אפילו עבור בעלי הרצון הטוב ביותר, להבין, במה מכתב תמים שמחליפים עם בני משפחה, עלול לסכן, לא את מרוקו בלבד, כי אם את כל העולם הערבי האדיר! חוסר-האנושיות שבצעד הזה, יחסית ל״יתרון״ שבו, היה בוטה מדי. משום שניתוק יחסי הדואר נגע ישירות כמעט בכל המשפחות. כי למי לא היו קרובים ״בארץ׳? הם אפילו לא העזו יותר לבטא את המילה ישראל.

יהדות מרוקו בותרה באכזריות לשניים. נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, הזכיר לרשויות באחד מביקוריו הדיסקרטיים במרוקו, שאפילו בין מדינות בלוחמה, יחסי הדואר אינם מנותקים לעולם לגמרי: ״הצלב האדום הבינלאומי״ נוטל על עצמו, בדרך כלל, להעביר דברי דואר.

עבדראחים בואביד ויחד איתו אחדים מבין השרים, שהיו ערים לאופי הבלתי-אנושי, הבלתי-נחוץ, של הפסקת העברת דואר, הסכימו תחילה להצעתו של איסטרמן. אולם היה עליו לסגת, מחשש לתגובות הדמגוגיות של ״איסתיקלאל״. היהודים שילמו, פעם נוספת, את המחיר של המאבקים המפלגתיים. בפריס, הסניף המקומי החזק של ״ההתאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ שנטה לשמאל, אימץ – בעקבות לחץ מצד חבריו היהודים – הצעה להעביר את הדואר באמצעות ״הצלב האדום הבינלאומי״, ולאחר מכן הסיר אותה, מחשש שיואשמו ב״ציוניות״ מצד האגף הימני של המפלגה!

מישראל, ״המוסד״, בשם ״הסוכנות היהודית״, נטל על עצמו את התפקיד וארגן רשת מחתרתית חלופית של העברת הדואר דרך צרפת, אשר על פי השמועה ידעה הצלחה רבה, ואילצה אזרחים שלווים להפר, באופן קולקטיבי וסדיר, את חוקי מדינתם.

בעקבות ביקורו בארה״ב, בסתיו 1957, מוחמר החמישי הורה לשר הפנים לשוב ולהעניק דרכונים ללא אפליה. אולם לנוכח זרם הבקשות לדרכונים, בצירוף להחלטות רבים לעזיבת הארץ, הרשויות המבוהלות לא איחרו לחזור להגבלות הקודמות, וגרמו, כתגובה לכך, להחמרה של מגפת ה״דרכוניטיס״.

באפריל 1959 נעצרה קבוצה נוספת של כארבעים מהגרים בלתי-חוקיים, ליד נאדור, ועוד קבוצה ליד מלילה, דבר שהחמיר עוד יותר את ההרגשה הרעה.

ב־7 באפריל 1959, היומון ״לה מונד״ פרסם מאמר גדול תחת הכותרת ״מנהיגי הקהילה היהודית, והממשלה השריפית משתדלים להפיס את הרוחות״. העתון ציין: העזיבות מוגבלות מאוד במספרן כעת, בין אלפיים לשלושת אלפים לשנה לערך. אלו נגרמות בדרך כלל עקב מצב כלכלי המשפיע באופן מקומי על קהילה זו או אחרת, שפעילותה מאבדת לפתע את הבסיס שלה – זו אחת התוצאות שהיו להלאמת שוק התה, למשל. הכרזה על נקיטת צעד מינהלי כלשהו, מעלה תכופות אל פני השטח חוסר-שביעות-רצון שלא מצא לו ביטוי. וכך, ממש לאחרונה, עצם האפשרות ש׳׳רדיו מרוקו" עתיד לבטל את שידורי התוכנית היהודית בשפה הצרפתית, עורר התרגשות סימפטומאטית בקרב הקהילות היהודיות.

המצפון הקרוע והמפוכח של היהדות המרוקנית, קרלוס דה נסרי, כתב ב״אנפורמאסיון ז׳ואיב״ של אלג׳יר ביוני 1958 :

"על שפת ים סוף המתנו, אי-אז בלילה אביבי תנ״כי, לנס. על שפת ים סוף החדש הזה, כפי שמצרי גיברלטר והים התיכון הפכו להיות עבור חלקנו – "מארה נוסטרום" הפתוח אך ורק לנבחרים – מספר רב של יהודים מרוקנים ממתינים כיום לנס דומה, לא פחות טראנסנדנטי… על פי ידיעות המגיעות מן האזור שבו בוצעו המעצרים הללו, מספר האסירים מגיע לשלושים או ארבעים. אותן ידיעות מדברות על מעשי אכזריות שהיו מנת חלקם של אותם חולמים מן הגטו, קורבנות של עלייה מוכת גורל.״

ככל שמרוקו התקרבה למצרים, כך המאבק נגד הציונות עטה ממדים גרוטסקיים יותר, והשרה אווירה מכבידה של אי-ודאות. וכך, ערב התכנסותה של מועצת שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ בקזבלאנקה, בספטמבר 1959, המשטרה עצרה במקנס סוחר, מר בן עמרם, אדם מכובד ומוכר, לאחר שגילתה במחסן הסוכר שלו לוח שנה של ״הקרן הקיימת לישראל״, משנת 1956/7 ! הוא הודה בכנות שקנה אותו בזמנו ברחוב, תמורת פרנקים אחדים, כאשר מכירתו הייתה חוקית, וכי מאז נעלם מתחום ראייתו.

המשטרה, שהסתמכה על העובדה, שבצד האחורי של הלוח הופיעה הפנייה הרגילה לגלות נדיבות בשם האחדות היהודית, שלחה אותו לבית- משפט לפלילים. שם האשימו אותו כמי שנתפס בקלקלתו, ודנו את המסכן, בו-במקום, לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל! פסק-הדין הבלתי-מובן הזה היכה את כל הקהילה בתדהמה. כל אחד השתדל לוודא שאין לו במקרה מסמך ״מרשיע״, ואנשים שרפו כל חומר כתוב שהיה לו קשר כלשהו לישראל, או שהיה כתוב עברית!

ההרשעה אומנם בוטלה בערעור, שבועות אחדים לאחר מכן, אולם הנזק היה בלתי-הפיך. יהודים רבים קיבלו רושם מכאיב, שהממשלה כבר אינה רוצה בהם, אך מבלי שתניח להם לעזוב! מדיניות הסובלנות נדמתה מרוחקת מאוד, בעוד שהמצב מבית התדרדר באופן מדאיג.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'79

א. מסמך ט ־ הכתבה הפולמוסית של יעקב אוחיון

מאמר זה נכתב בידי יעקב אוחיון, שנולד וגדל במוגאדור ברבע האחרון של המאה הי״ט והכיר היטב את תולדותיה ואת אורחותיה. הוא נפטר בקזבלנקה בשנת 1944. לאחר שעסק במסחר היה לעיתונאי וכיהן במערכת העיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שיצא בקזבלנקה, וכן שימש חבר במערכת השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא באותה עיר בשנים 1940-1926. בביטאון זה הוא היה המומחה שכתב על יהודי מרוקו בעבר ובהווה. בהיותו בן מוגאדור הוא הכיר אישית את יצחק אלחראר ואת משפחתו וידע מכלי ראשון את מהלכי הפרשה וגלגוליה. ואולם הוא לא הסתפק בדיווח עיתונאי על הפרשה, שמבחינתו לא היה בה חידוש, אלא כתב מאמר פולמוסי תקיף נגד מחבר הכתבה הקודמת, שהתפרסמה בעיתון הפריזאי Le Populaire, ביטאון הסוציאליסטים לפני עלייתם לשלטון ב־1936.

מאמרו מורכב משני חלקים ברורים. בראשון הוא מעלה על נס את חן עיר הולדתו מוגאדור ואת רוח הסובלנות הבין־דתית השוררת בה, ובתוך כך הוא עושה אידאליזציה ברורה של המצב החברתי ששרר בעיר. בשני הוא מראה את התיאור האבסורדי שהביא עמיתו הצרפתי בעניין גלגולי הפרשה, ומגלה את התפלויות הרבות, הסילופים הברורים והמגמתיות שבכתבה. ואולם הוא לא רק חושף את התנאים המשפטיים, האנושיים והקהילתיים העומדים ברקע פרשת ההתאסלמות של יצחק אלחראר, אלא הוא גם מגן בה בעת על מהלכי הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט בניהול הפרשה ובכלל. בכך הוא ממשיך לא רק את הקו העיתונאי האישי שלו כחסיד ידוע של תרבות צרפת וההיטמעות בה וכתומך במפעל הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אלא גם את קו המערכת של השבועון היהודי, שתמך גם הוא במדיניות הפרוטקטורט וביקש בדרך זו לסלק כל תואנה להצרת צעדיו או לצמצום הופעתו כעיתון ציוני מוצהר.

הוא מגלה שהוגשה תביעה משפטית קודמת נגד יצחק אלחראר, בעניין שנשאר עלום, עשר שנים לפני שנודעה התאסלמותו, ונפסקה נגדו באותו הזמן החובה להישבע על פי ההלכה כדי להוכיח את חפותו; הוא רומז שאולי זו היתה הסיבה שדחפה אותו להתאסלם או שהביאה אותו לפחות למחשבה על המרת דתו. הוא אינו מזכיר כלל את הקשר הרומנטי שקשר את אלחראר לאהובתו המוסלמית, אלא מדגיש את ההיבטים הציבוריים והמשפטיים של הפרשה. אלחראר המשיך לחיות בתקופה זו כידוע חיים יהודיים רגילים עם אשתו ואף הוליד אתה ילדים. העיתונאי גם מחזק את הטענה שהתנהלותו התוקפנית והעיקשת של היהודי המומר כלפי היהדות והקהילה נגרמה עקב רצונו להיות פטור מתשלום סכומי הכתובה הגבוהים; יש לשער, כאמור, שהוא נהג כך עקב לחצם של אשתו החדשה ובני משפחתה המוסלמיים, שהיו מעוניינים שישמור על רכושו ויוריש אותו להם בבוא הזמן.

• השוו אוחיון(לעיל, הערה 13). על חיבור זה ראו, D. Knafo, Le Mémorial de Mogador 331-336 .Jérusalem 1976, pp

עמדה אוהדת זו כלפי המפעל הקולוניאלי הצרפתי לא עזרה לא ליעקב אוחיון ולא לשבועון הציוני ב־1940, כשעלה משטר וישי לשלטון בחסות גרמניה הנאצית וחקק את החוקים האנטי־יהודיים. יעקב אוחיון היה העיתונאי היהודי היחיד במרוקו שעבד במשרה מלאה באותם ימים, והוא סולק מעבודתו על פי  חוקי הגזע. כמו כן נסגר מיד העיתון  illustre L’avenir .

הכתבה נכתבה לפני סיום הפרשה בקיץ 1933, כשיצחק אלחראר נאלץ בסופו של דבר לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני על כל סעיפיו.

Tribune Marocaine

Un ‘affreux bourgeois chez les Socialstes’

Mogador est une cité bienheureuse où les habitants collaborent dans une harmonie exempte de toute arrière-pensée raciale ou confessionnelle, chose rare et précieuse dans un pays où la notion de religion domine celle de rationalité.

Cette ville est aimée des dieux, mais que les hommes ingrats délaissent chaque jour pour des ciels plus nourriciers, sinon plus cléments, conserve quelques amitiés fidèles parmi les poètes. Des athéniens aussi, séduits par son charme souriant, y ont porté leurs pénates, et l’un d’eux et non des moindres y exerce son apostolat au milieu d’une population unie par l’accord le plus parfait.

Bien des causes, sans compter la douceur du climat, participent de cette harmonie que les malveillants seraient tentés de trouver monotone, mais que les honnêtes gens apprécient infiniment. Une des plus heureuses est évidemment le groupement dans les mêmes quartiers des éléments les plus divers de la population. Juifs et musulmans habitent la même rue, souvent la même maison.

 הערת המחבר : רק בתחילת המאה העשרים, בייחוד אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב־1912, הורשו היהודים לגור ברובע המוסלמי שנקרא ה׳מדינה׳, כך שתופעה זו של עירוב אוכלוסין יהודים ומוסלמים היתה חדשה ומצומצמת יחסית בשנת 1933. היהודים העניים המשיכו לגור רובם ככולם במלאח, ובעלי האמצעים גרו תמיד ברובע הקסבה עם מוסלמים וצרפתים בעלי מעמד שווה. רק יהודים מן המעמד הבינוני הנמוך עברו לגור ב׳מדינה׳ בשכנות עם המוסלמים

Dans le domaine des affaires, cette entente se poursuit, et les intérêts sont tellement liés que, si l’on venait à priver l’une des parties de la population de la collaboration de l’autre, il en résulterait dans l’économie de la ville une perturbation fatale à l’ensemble.

Au Maroc, avons-nous dit, les moindres incidents touchant à la religion, et qui, pour le philosophe ou simplement l’homme d’esprit, sont du domaine de la comédie, voire du vaudeville, revêtent, par suite de la prépondérance de l’idée confessionnelle, un caractère dramatique parfois dangereux pour l’ordre.

Mais à Mogador, ces incidents ont toujours été considérés avec une ironie pleine d’aménité. C’est ainsi qu’un graisseur indigène éprouve un jour le besoin de passer à la religion de Moïse. Le lendemain, une calotte noire et le tour fut joué. Les musulmans considérèrent la chose avec un sourire amusé, et les Juifs n’en tirèrent aucune vanité.

Un autre jour, ce fut un catholique espagnol qui entra sous le giron de Jéovah. Le tribunal rabbinique, craignant un incident diplomatique, en réfère au consul. Celui-ci répondit que l’Espagne n’était plus au temps de Torquemada, et que, de toutes façons, l’affaire ne le regardait pas. Notre homme fut donc ‘initié’. Cette initiation faillit même lui coûter la vie, sans l’intervention du docteur Bouveret qui, toujours avec le sourire, arrêta une hémorragie provoquée par la maladresse du ‘mohel’.

Tout cela laissa la masse indifférente. Les chefs spirituels de la Communauté étaient plutôt ennuyés de ces ridicules manifestations.

Mais voici où le vaudeville tourne au drame, et où le phiplosophe qui souriait commence à s’affliger.

Isaac Elharrar, alias Abdallah, négociant connu sur la place, et dont la famille est d’ailleurs parfaitement honorable, éprouva, l’automne dernier, le besoin de faire parler de lui. Il quitta bruyamment le culte d’Israël, et embrassa avec solennité la religion de l’islam. Jusqu’ici, rien à dire. ‘Nul ne peut être inquiété dans ses opinions, même religieuses’, dit l’article 10 de la Déclaration des Droits de l’Homme.

Il y a bien le vieux père d’Isaac, et sa vieille mère, qui sont affligés de ce qu’ils considèrent comme un suicide de leur enfant, car Abdallah- Isaac, à cinquante ans, a toujours eu une grande vénération pour ses parents, et tremblait devant son père comme un tout petit enfant. Il y avait bien l’épouse et les enfants – des jeunes gens et des jeunes filles – qui conçurent de ce départ un chagrin amer. Mais tout cela, comme dit l’autre, est du sentiment. Et, depuis Molière, tout le monde sait que la religion – la religion des prosélytes – et le sentiment sont deux choses absolument dissemblables.

‘Et je verrais mourir frère, enfants, mère et femme,

Que je m’en soucierais autant que de cela’. dit Orgon, élève et admirateur de Tartuffe.

Aussi, n’est-ce pas principalement de cela que nous voulons entretenir le lecteur. Il s’agit d’un fait bien plus grave.

Non content d’avoir tenté de diviser musulmans et Juifs dans l’un des trop rares coins où ils fraternisent, Isaac-Abdallah, tremblant pour son argent mène une campagne contre les Juifs, et n’hésite pas à s’attaquer, en passant, à l’administration française du Protectorat.

Cette fois, ce n’est plus la feuille ‘Maghreb’, brûlée depuis longtemps aux yeux de tous les Marocains, que R.J.L., appelé à la rescousse par Elharrar, utilise pour son offensive contre la Résidence qu’il déteste, mais le ‘Populaire’, organe des prolétaires. Dans sa passion, il oublie qu’Abdallah-Isaac, comme d’ailleurs tous les autres clients marocains de R.J.L., est un ‘affreux bourgeois’.

Par une ironie du destin, vraisemblable et vraie, c’est dans le ‘Populaire’, dirigé par le Juif Léon Blum, que l’arrière petit-fils du Juif Karl Marx attaque le judaïsme marocain à la demande du Juif renégat Isaac-Abdallah Elharrar.

Elharrar commence par déclarer qu’il pratiquait depuis dix ans la religion des vrais croyants. Cela ne l’a nullement empêché de vivre pendant dix ans dans le mensonge – par crainte, sans doute, pour ses petits intérêts – et à tel point que la nombreuse progéniture qui naquit de lui durant cette décade – en cela, il est excellent Juif – a été élevée avec soin dans la loi de Moïse qu’il déclare aujourd’hui avoir toujours abhorrée. Cette contradiction n’a pas suffi à rendre notre renégat suspect aux yeux de M. R.J.L.

Et cependant, de l’aveu d’Elharrar, le cadi de Mogador, que Juifs et musulmams estiment pour sa pondération, lui a conseillé de ne pas faire d’éclat. Il passa outre à ce sage conseil.

Isaac Elharrar avait été condamné dans un procès vieux de dix ans à jurer selon la loi de Moïse, qu’il déteste officiellement depuis l’automne dernier. Quelques ‘loustics’ de Mogador ajoutent que c’est pour ne pas se parjurer en tant que Juif qu’Isaac a quitté le judaïsme, semblable à ce Juif condamné à mort qui, avant de monter sur l’échafaud, se convertit au catholicisme. Interrogé par le bon prêtre sur les motifs de cette conversion ‘in extremis’, il répondit: ‘Je ne voulais pas qu’il fut dit qu’un Juif a été guillotiné’.

Mais passons rapidement au fond de l’affaire. Le ‘Populaire’ ne sait sans doute pas que la loi mosaïque régit l’état civil des Juifs marocains.

Isaac Elharrar a épousé sa femme, par contrat devant notaires, selon ‘la loi de Moïse et d’Israël’. De plus, il s’est engagé devant notaires à n’aller que là où sa femme voudrait vivre. Or, du fait de sa conversion, le contrat selon la loi de ‘Moïse et d’Israël’ a été rompu. Ce contrat prévoit un délit. Qu’y a-t-il d’inique à ce qu’il soit exécuté? Et, puisque Abdallah-Isaac se considère – et que le ‘Populaire’ le considère – comme libre de suivre sa conscience – si l’on peut dire – n’est-il pas juste que sa femme, selon la même logique, suive elle aussi la voix de sa conscience?

Du reste, le cas est prévu dans les dispositions gouvernementales, et, pour éviter les abus et faciliter les liquidations douloureuses qui résultent de ces ruptures familiales, l’Administration bienveillante oblige les néophytes à liquider leur situation maritale et successorale avant de vivre d’une vie spirituelle nouvelle. Rien de plus sage, dira-t- on.

Mais M. R.J.L. se moque bien de la religion. Il se moque d’Abdallah et tous les renégats. Il se moque même des Juifs, et de l’islamisme.

Ce qu’il vise à travers tout cela, c’est l’Administration du Protectorat, c’est la personne de M. le Résident Lucien Saint, à laquelle il semble avoir voué une rancune aveugle.

Et ce but, par l’injustice et le mal-fondé de la cause d’Abdallah, a été, comme les autres fois, entièrement manqué.

תרגום

דעות בענייני מרוקו

׳בורגני מכוער אצל הסוציאליסטים׳

מוגאדור היא עיר רבת מזל שהתושבים משתפים בה פעולה ביניהם בהרמוניה חסרת דעות קדומות, גזעניות או דתיות, וזה דבר יקר ערך במדינה שבה הדת גוברת על התבונה.

עיר זו אהובת האלים היא, אך בני אדם כפויי טובה זונחים אותה בכל יום לטובת מקומות מזינים יותר, אם לא נוחים יותר; עם זאת היא שומרת על אהבתם הנאמנה של המשוררים. גם של האתונאים, שפותו על ידי החן והחיוך שלה, והובילו אליה את אליליהם, ואחד מהם, והוא לא הבלתי חשוב ביותר מביניהם, כיהן בה ככוהן גדול בקרב אוכלוסייה מאוחדת ששררה בה הסכמה מושלמת.

סיבות רבות, בלא להביא בחשבון את אקלימה הנוח, כרוכות בהרמוניה זו שחורשי רעות מתפתים לחשוב שהיא מונוטונית, ואנשים הגונים מעריכים אותה היטב. אחת הסיבות הטובות לכך היא בוודאי הצטופפותם באותם רבעים של יסודות מגוונים ביותר באוכלוסייה. יהודים ומוסלמים גרים באותם רחובות, לעתים באותם בתים.

בתחום העסקים, נמשכת שותפות אמיצה זו, והאינטרסים של אלה ואלה קשורים כל כך עד שאם יוחלט למנוע מחלק אחד של האוכלוסייה את השותפות של החלק השני, תסבול כלכלת העיר קשות ויוסב נזק לכולם.

במרוקו, אמרנו, התקריות הקלות ביותר הנוגעות לענייני דת, אשר בעבור הפילוסוף או סתם איש הדעת הן מתחום הקומדיה ואף מתחום תאטרון הבידור, עוטות אופי דרמתי שהוא לפעמים מסוכן לסדר הציבורי, כתוצאה מחשיבות היתר המיוחסת לעניין הדתי.

אך במוגאדור מסתכלים על תקריות אלה באירוניה שמתלווה אליה חביבות רבה. כך קרה שעוזר מכונאי בן המקום חש באחד הימים בצורך לעבור לדת משה. למחרת הוא חבש כיפה שחורה והעניין הסתיים בכך. המוסלמים הסתכלו על העניין בחיוך ובבדיחות הדעת, והיהודים לא התרברבו על כך.

ביום אחר, קתולי ספרדי הוא שהמיר את דתו לדת היהודית. בית הדין הרבני חשש שהדבר יגרום תקרית דיפלומטית ופנה אל הקונסול. זה ענה לו שספרד כבר איננה בעידן טורקמדה ושמכל מקום, אין העניין נוגע לו. האיש שלנו ׳הוכנס בברית׳ אפוא, והכנסתו בברית אף היתה מסכנת קשות את חייו אילולא התערבותו של ד׳׳ר בוברה, אשר בחיוכו המתמיד הפסיק את שטף הדם שנגרם לו עקב חוסר ערנותו של המוהל.

כל המקרים האלה השאירו את המוני התושבים אדישים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה אף היו מוטרדים מתופעות משעשעות אלה.

אך הנה מקרה שבו תאטרון הבידור הופך לדרמה ובו הפילוסוף המחייך מתחיל לדאוב.

יצחק אלחראר, המכונה עבד־אללה, סוחר המוכר היטב בעיר, בן למשפחה מכובדת ביותר, חש בסתיו האחרון צורך שידברו עליו. הוא עזב ברעש את דת ישראל ועבר ביראת כבוד לדת האסלאם. עד כאן אין מה להגיד. ׳אף לא אחד ייפגע בגלל דעותיו, גם אם הן דתיות׳, נאמר בסעיף 10 של הצהרת זכויות האדם.

ישנם בוודאי אביו הזקן של יצחק וכן אמו הזקנה הכואבים את כאבם על מה שהם רואים בו מעשה התאבדות מצד בנם, שכן עבד־אללה־יצחק, בן חמישים, כיבד מאז ומתמיד את הוריו, ורעד ליד אביו כאילו היה ילד קטן. ישנם בוודאי גם הרעיה והילדים – נערים ונערות – שהצטערו צער רב על עזיבה זו. אך כל זה, כמו שההוא אמר, עניין של רגש. ומאז מולייר כולם יודעים שהדת – דת הגרים – והרגש הם שני עניינים שונים לחלוטין זה מזה.

׳וגם אם ימותו אחי, ילדי, אמי ורעייתי, לא אחוש מכך דאגה כמו בעניין הזה׳. אומר אורגון, תלמידו ומעריצו של טרטיף.

אי־לכך, לא לפרשה זו בעיקר אנו רוצים להסב את תשומת לב הקוראים. מדובר בעניין חמור הרבה יותר.

יצחק־עבד־אללה לא הסתפק בכך שניסה לעורר מחלוקת בין מוסלמים ויהודים באחד המקומות הנדירים ביותר שבו הם מקיימים קשרי אחווה, אלא הוא גם מנהל מערכה נגד היהודים, משום שהוא חס על ממונו, ואינו מהסס, בדרך אגב, לתקוף את הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט.

הפעם לא העלון ׳מע׳רב׳, שאינו זוכה להערכה כלשהי בעיני כלל בני מרוקו, הוא שרג״ל, תומכו של אלחראר, משתמש בו כדי לנהל את מתקפתו נגד הנציב העליון נשוא שנאתו, אלא העיתון ׳העממי' ביטאון אנשי הפרולטריון. בסערת נפשו הוא שוכח שעבד־אללה־יצחק, כמו כל יתר הלקוחות של רג״ל, הוא ׳בורגני מכוער׳.

כמעשה אירוני של הגורל, הקרוב לאמת והאמתי, נינו של קארל מרקס מתקיף הפעם את יהודי מרוקו בעיתון ׳העממי׳, עיתונו של לאון בלום, לבקשתו של היהודי המומר יצחק־עבד־אללה אלחראר.

אלחראר טוען בתחילה שהוא מקיים מזה עשר שנים את המצוות של דת המחזיקים באמונה האמתית. זה לא מנע ממנו כלל לחיות במשך עשר שנים בשקר – משום שחשש, בוודאי, לאינטרסים הקטנים שלו – עד כדי כך שצאצאיו הרבים שנולדו לו בעשור זה – ובזה הוא יהודי מצטיין – חונכו כראוי על ברכי דת משה שהוא טוען כעת שהוא תיעב אותה מאז ומתמיד. לא היה די בסתירה זו לעשות מן המומר שלנו חשוד בעיני רג״ל.

אף על פי כן, על פי דברי אלחראר עצמו, הקאדי של מוגאדור, שיהודים ומוסלמים מעריכים אותו בגלל מתינותו, יעץ לו שלא להכות גלים. הוא התעלם מעצה נבונה זו.

יצחק אלחראר נדון בתביעה משפטית שהוגשה נגדו לפני עשר שנים להישבע על פי דת משה, שאותה הוא מתעב באופן מוצהר מאז הסתיו האחרון. בדחנים אחדים במוגאדור אומרים שיצחק עזב את היהדות כדי שלא יישבע שבועת שקר כיהודי, בדומה לאותו יהודי שנדון למוות וקודם שעלה לגרדום המיר את דתו לדת הקתולית. כששאל אותו הכומר הטוב על המניעים שהביאו אותו להמיר את דתו ברגע האחרון הוא ענה: ׳לא רציתי שיגידו שערפו את ראשו של יהודי׳.

אך בואו נרד מהר לשורש העניין. העיתון ׳העממי׳ אינו יודע כנראה שחייהם האזרחיים של יהודי מרוקו מתנהלים על פי דת משה.

יצחק אלחראר נשא את אשתו, על פי חוזה שנחתם בפני סופרי בית דין, על פי ׳דת משה וישראל׳. יתרה מזה, הוא התחייב לפני סופרי בית דין שלא ילך אלא למקום שאשתו תרצה לחיות בו. והנה, בגלל המרת דתו, הופר החוזה שנחתם ביניהם על פי ׳דת משה וישראל׳. הפרת החוזה כרוכה בעברה. איזה חוסר צדק יש בכך שהחוזה יכובד? ועוד, היות שעבד־אללה־יצחק רואה את עצמו – ו׳העממי׳ רואה אותו – כאדם חופשי שזכאי לחיות על פי מצפונו – אם אפשר להגיד – האין צדק בכך שאשתו, על פי אותו היגיון, תחיה גם היא על פי מצפונה?

לבד מזאת, מקרה כזה רשום בסדרי הממשל, וכדי למנוע מעשי מרמה ולהקל את חיסול העניינים הכואבים הנובעים מגירושין במשפחה, הממשל מחייב מתוך כוונות טובות את הגרים החדשים לסיים את פרשת נישואיהם ואת ענייני הירושה קודם שיעברו לחיות את חייהם הרוחניים החדשים. אין נבון מזה, תגידו.

אך אדון רג״ל מצפצף על הדת. הוא מצפצף על עבד־אללה ועל כל המומרים. הוא אף מצפצף על היהודים ועל האסלאם.

מה שהוא מכוון אליו בכל זה הוא ממשל הפרוטקטורט, הוא הנציב העליון אדון לוסיאן סאן עצמו, שהוא שומר לו טינה עיוורת.

ומטרה זו, משום אי הצדק וחוסר האמת שבעניינו של עבד־אללה, הוחטאה לגמרי, כמו במקרים הקודמים.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד444

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

בהמשך דבריו ביטל הרב את תוקף הפשרה משום הפסול שהיה בה, שבן היא הושגה בכוח איומם של אַלָּמים גויים.

בבירור בתביעת שכירות גילה הרב אלמאליח מעשה מרמה של השוכר והשתמש נגדו בביטויים חריפים:

ועוד ניכר מכמה אומדנות המוכיחות, שכל טענותיו של שמעון מהבל ימעטו וגלוים הם לעין כל שהם טענות שקר ואינם אלא תחבולות רשע כדי לגזול בזרוע, ומראה טלפים כחזיר ולא הועיל בתחבולותיו ובטענות שקר שלו. כי מכל הני מילי דכתי[ב] נתבטלו טענותיו כביטול חמץ בפסח ודבריו מהבל ימעטו.

במקרים שחכמי דורו נחלקו ביניהם, הניח לעתים הרב אלמאליח את ההכרעה בידי הצדדים המתדיינים.

החכם נתבקש להכריע בשאלה שנידונה בבית הדין במכנאס בעניין אשה שאביה העניק לה חלק מביתו, ושהדיינים נחלקו בעניינה. נראה שחוסר נתונים הקשה עליו להכריע והוא העדיף שלא לפסוק. כך נהג הרב אלמאליח גם בפנייה של קהילת מכנאם בעניין אזור מגורים של יהודים שגויים נכנסו לגור בו, למורת רוחם של היהודים. נתקבלה פשרה בעניין, אבל אחד מיהודי הקהילה חזר בו מן הפשרה. דייני מכנאס נחלקו ביניהם ופנו לחכם אלמאליח, אבל הוא סירב להתערב בטענה שבית הדין המקומי של מכנאס חייב להכריע בעניין בשיתוף חכמי הקהילה.

במקרים אחרים הביע החכם את דעתו, העיר על טעויות, הביע את תמיכתו בפסק או הכריע לטובת אחד הצדדים.

בעניינו של לווה שהניח למלווה לגור בדירתו כדי שדמי השכירות ייזקפו לזכותו בפירעון החוב, הורה הרב אלמאליח שאין בעל הדירה חייב לתקן קלקולים שנוצרו בדירה במשך ימי השכירות. הרב גם דן בתיקון של בית שחזר ונתקלקל וכן בהבדלים שבין תיקון דבר של קיימא – כגון בניין הכותל, הדלת ורצפת האבנים – לתיקון שאינו של קיימא, שאין הבעלים חייב בו. בתשובה זו חלק הרב אלמאליח על חכמי פאס וחכמי צפרו שקבעו כי המלווה חייב לתקן את הדירה תיקון יסודי. במחלוקת בין חכמי מכנאס לחכמי פאס בעניין קיומו של שטר צידד הרב בעמדתם של חכמי מכנאס וקבע שהשטר קיים, ונימק את דבריו אגב מתיחת ביקורת על החולקים. החכם נענה לפסוק גם בעניין זכות קדימה של גביית שטר חוב או כתובה, שהיו חלוקים בה חכמי אצוירה.

לאהרון היתה חזקה בחצר נטושה שהגויים התיישבו בה. כדי לפדותה מהם נדרש סכום רב, ואהרון מכר אפוא את החצר לאברהם במחיר זול. כשהתברר למוכר שבעת המכירה כבר לא היתה החצר ביד הגויים, דרש הלה לבטל את המכירה בטענה שיש כאן מקח טעות. הרב אלמאליח פסק בעניין זה נגד חכם ממראכש שהורה כי אין לבטל את המכירה. הוא גם חלק על פסק דין של חכמי מכנאס בעניין פתיחת פתח בידי אחד השותפים לחצר.

היו מקרים שבהם הביע הרב הסכמה עם הפסק שניתן. בפסק של חכמי מכנאס בעניין קניית חצר תמך הרב בעמדתם וביטא את הסכמתו לפסיקתם. והוא הדין לפסק של חכמי מראכש שהכריעו בעניין קבלת עדות על שטרי חוב.

הרב אלמאליח לא היסס לחזור בו כשהתברר לו כי אין הדין עמו. בעניין זכויות בעל בירושת אשתו סבר החכם תחילה שהבעל צריך לחלוק עם יורשי האשה על־פי תקנה מסוימת, אכל לאחר שראה את פסק בית הדין של מכנאס, חזר בו והסכים להכרעתו. וכך נהג גם כעניין תוקף שבועה על שטר חוב – תחילה סבר שיש תוקף לשבועה ולבסוף חזר בו.

הרב אלמאליח גם יצא להגנתם של חכמים. במקרה אחד התערב כשלא נתקבלה דעתו של חכם וחבריו לגלגו עליו, ואילו הרב סבר שהצדק היה אתו. ובמקרים אחרים יצא להגנתם של חכמים כדי שלא ימעיטו בערכם בעקבות דברי הביקורת שנכתבו נגד פסקיהם במהלך המשא־ומתן בהתדיינות שלקראת ההכרעה.

לעתים נדרש הרב לחוות את דעתו בעניין שחכמים בקהילות אחרות כבר דנו בו, בגלל בקשה מחכם גדול שהרב לא יכול לסרב לה. בדרך־כלל הוא העדיף שלא להתערב במחלוקות שנתגלעו בעניין שאליו נדרש. כך היה במקרה של בעל שהפציר בו לחוות את דעתו על סוג החולי המתמשך שפקד את אשתו קודם שנשא אותה. לעתים צמצם הרב את פסיקתו רק למה שנדרש כדי שלא להרבות במחלוקת. היו מקרים שהרב אלמאליח כתב את נמוקי הכרעתו כדי למלא את בקשת הנתבע, אף־על־פי שהעניין שאליו נדרש לא היה מסובך.

בתשובותיו אנו מוצאים גם דברי הערכה לחכמי דורו ולפסיקתם. בדונו בפסק של הרב רפאל בירדוגו הוא מכנה אותו: ״החכם השלם, הדיין המצוין, שר חמישים ונשוא פנים״. כך גם בפסק של חכמי מראכש, כששיבח את פסיקתם ואת הנמקותיהם להכרעה בעניין חזקה בקרקעות.

בהזדקקו לפסקים של חכמי דורו לא התאפיין הרב אלמאליח במגמה של עימות עמם. הוא השיב כשנדרש ובאופן ענייני. יש ששיבח את פסיקתם ויש שדעתו היתה שונה מדעתם ולכן ביקר את הכרעתם. בתשובותיו אין זכר לפגיעה במערכת היחסים עם החכמים שאתם התווכח, וסביר להניח שהוויכוחים לא יצרו משקעי איבה בין חכמי הדור המתנצחים.

3. 3. היצמדותו לפסקי מרן הרב יוסף קארו

בתשובותיו השתמש הרב אלמאליח בספרות הרבנית הענפה הדנה בעניין שאליו נדרש, אבל מהתבטאויותיו ניכר שהעדיף את פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בשולחן ערוך, כמנהג חכמי מרוקו.

בדיונו על גזלן קבע שאין צריך לפורעו בעדים ופסק כדברי ר״י קארו והעיר: ״כי בתר פסקי מרן אנן גרירן ועמא דבר. ואם הרב מוהריב״ץ זלה״ה נ״ל לחייבם באומדנא זו דרב גובריה וכחו גדול לסמוך על סברתו לחייב, אנן יתמי ריתמי אין לנו אלא דברי מרן הקדוש שלא נזכר בו שום חילוק.״ ובעניין יבם מומר הוסיף: ״ומרן בש״ע דאזלינן בתריה בכל הפוסקים](!) פסק בפירוש] שאין לסמוך על ס[ברא] זו.״ בדיון על אדם שזיכה קרקע לבתו הקטנה והזיכוי נעשה על־ידי אשתו, פסק שהדבר ניתן להיעשות כדעת ר״י קארו, והעיר: ״וא״כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן יצא לנו הדין גם בשאר זכיות שמזכה ע״י אשתו.״ בקהילת אצוירה נתנה אשה בית שבחצרה במתנה. לאחר מותה הוסיף המקבל להחזיק בו, אבל היורש לא ויתר ובעזרת עדים הוכיח שהיה תנאי נוסף למתנה, וכך הצליח להוציא אותה מתחת ידו של המקבל. בעדותם של העדים נתגלתה בעיה כלשהי, והרב אלמאליח פסק אפוא שהמתנה שנתנה האשה שרירה וקיימת. בהחלטתו חלק הרב על מי שפסקו כדעת השפתי כהן, ממפרשי השולחן ערוך, ובניגוד לדעת ר״י קארו בשולחן ערוך, שעל־פיו נהוג לפסוק.

בקהילת דוברו נתן אב קרקעות במתנה לבנו הקטן בתנאי שהאב יוכל למכור אותן אם יזדקק למזונות. לימים הוצרך האב למזונות ומכר את הקרקעות. הרב אלמאליח הורה שאמנם אין ילד יכול לקנות קרקעות, אך במקרה שלנו נעשתה העברת הבעלות כדין, היות שהאב העביר את הבעלות לבנו בנוכחות עדים שאינם קטינים. הערצתו של החכם לר״י קארו עולה מדבריו: ״כתב מרן סי׳ רמג סי״ט דקנה, ואחר דבריו לא ישנו וכו'. גם קא חזינן רעשו מעשה על־פי הרב, רבנים הראשונים שלפנינו וכו׳. כפסק מרן גרדי, ועמא דבר, מאחר שדורות שלפנינו עשו מעשה כמותו. כמה פעמים באה לידינו הלכה למעשה, ופסקנו כדברי הרב, כי מי יבא אחר המלך את אשר כבר הורהו.״ החכם יצא נגד הר״י הכהן, מחכמי קהילת דוברו, שלא פסק כדעת ר״י קארו.

ג. אירועים מחיי הקהילה

רוב תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח עוסקות בעניינים הכלולים ב״חושן משפט״, כמה מהן עוסקות בעניינים מ״אבן העזר״ ומיעוטן – מ״יורה דעה״ ומ״אורח חיים״. מקורות אלה יש בהם ללמד שבזמנו היתה אוטונומיה רחבה לבית הדין של הקהילה היהודית.

בתשובותיו רשם ר׳ יוסף את העדויות שהביאו לפניו כלשונן – בלשון הערבית, לשון הדוברים. בייחוד אמורים הדברים בענייני אישות. לבד מן החשיבות הנודעת להבאתה של העדות כלשונה לשם הכרעת ההלכה וקביעת פסק הדין, יש בכך תרומה גם לחקר הלשון הערבית שהיתה שגורה בפיהם של היהודים בערים הללו. לקמן אירועים אחדים בענייני אישות שאליהם נדרש.

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א(1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

• בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״ב [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכר.״

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני עמ' 53

אזי  ישמחו  ביום  גאולה.

בחודש תמוז שנת תרצ"ה (1935) התפשטה השמועה שהרב חולה וקרבו ימיו למות. החיים בקהילה השתבשו לגמרי, ומצבו של הרב היה הנושא המרכזי בחייהם, בבתי- הכנסת קראו תהלים והוסיפו תפילות מיוחדות למען החלמתו של הרב, ביתו המה ככוורת מרוב באים ויוצאים, רבנים מכל קהילות מרוקו באו במשלחות לראות את פניו בעודנו בחיים והוא שוכב במיטתו וסביבה הילת הקדושה וזיו הכבוד.

    לפני פטירתו נתן רמז לרבנים ולאנשי החברה-קדישא שהיו ליד מיטתו באומרו להם: "הפ"ח נשבר…" (תהלים רכ"ד/ח') רמז לשנות חייו.

    בליל שבת-קודש ד' מנחם-אב תרצ"ה (1935) ניצחו אראלים את המצוקים ונישבה ארון האלקים והוא בן פ"ח במותו. בהישמע דבר פטירתו, כל בני-הקהילה חיכו לצאת השבת  כדי  לתת  פורקן  לצערם  ויגונם.

פטירתו של הרב באה בעיצומם של ימי בין המיצרים, כאילו מן השמים רצו שאבלו יהיה אבל של כל העם. ואכן נוצרה אווירה של יגון ועצב, אך מהולה בחרדה של קדושה. השמים באותה שבת נראו קודרים יותר מתמיד, אור השמש הועם וכל העולם הואפל. המונים יצאו לרחוב, התיישבו על האדמה וביכו את השריפה אשר שרף ה'. קראו פרקי-תהלים, קינות, והנהי והבכי נשמעו למרחקים. גם הנשים התארגנו בקבוצות בוכות ומקוננות, כי "שחה לעפר…" (תהלים מ"ד/כ"ו), כבוד הקהילה ועטרת ראשה נפלה לארץ. המונים זרמו לעיר סָלֶה וביכו את השריפה אשר שרף ה'" (המשפט הנכון יבכו השרפה… ויקרא י'/ו') נערכה לו הלוויה ממלכתית בראשה שנים-עשר תוקעי שופרות, בהשתתפות: גדולי רבני וחכמי מרוקו, מאתיים תלמידים לובשי שחורין בשורה של רביעיות הקוראים תהלים, אחריהם קהל אלפים שנאמד בחמישים אלף איש, אנשי-ממשל, יהודים מכל מרוקו, גם מוסלמים היו בהלוויתו. כאשר הורדה הגופה למקום מנוחתה, פרץ ההמון בבכי וקרא: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'…" (במדבר י'/ל"ה).

    הגאון רבי דוד צָבּאח (סָבָּח) הספידו  בבית-הכנסת "שער-שמים" בעיר מָזָגּוֹן (אַל-זְ'דִידָא) וזו לשונו: "ידוע הדבר ומפורסם העניין, כמה גדולה ורמה מעלת הספדן של צדיקים, ובפרט גדול-הדור כצדיק הזה אשר אנו עוסקים בהספדו… ואם באנו לספר שבחיו תקצר היריעה מהכיל, ולמפורסמות אין צריך ראיה… העמיד תלמידים הרבה שרובן הם היום מורי-הוראה בישראל… בהספד הצדיק צריכים להשתתף בו גדולים וקטנים, יען שחסרונו שייך לכל העולם, ובפרט הצדיק הזה ראש הרבנים שהכל היו נהנים ממנו ומתורתו, ובפרט בעיר מָזָגּון שהיה כמעט מאריה דאתרא (רב העיר) וטרח ויגע בעניינם, וכמה חסדים קבלו ממנו, וידוע ומפורסם בתורתו ובמעשיו, וחסרונו ניכר ביום פקידתו כאשר ראיתם הארץ רעשה והתמוטטה, ובאו מכל עבר ופינה רבני-ישראל וכל ראשי-העדה גדולים וקטנים, אשר לא שמענו ולא ראינו הנהיה כדבר הזה לא בדורותינו ולא בדורות אבותינו… לכן עלינו לבכות ולקונן ולהספיד כל הימים על חסרונו הגדול "כי משיח ה' נלכד בשחיתותנו" (שו"ת חתם סופר חלק א'). אחרי ההספד הביא רבי דוד מעשה שאירע אתו וזה לשונו: "ועדות ה' נאמנה, לא אכחד תחת לשוני ממה שראיתי ענוונותו האמיתית, לא ראיתי כהנה בכל הרבנים שבזמננו, דהיינו בזמן שיצא דבר מלכות הממשלה צרפתית ירום הודה והדרה לבדוק הסופרים והממונים על הכתובות, הגיטין וכו'. אני הצעיר הייתי, המסדר של הגיטין וכו', וכשהיינו באספה בביתו של הרב הגדול עטרת ראשנו האדמו"ר (אדונינו מורינו ורבנו) המלאך רפאל אְנְקָוָוא זצוק"ל, והיו שם עם הרב הגדול: הגזבר, רבני בית-דין צדק  TRIBUNAL RABBINIQUE הרב שלמה אבן-דָנָאן, רבי יוסף בן-עָטָּר ורבי חיים יקותיאל בִּירְדוּגו. לאחר שבדקו הסופרים, אמר אב בית-דין בפני הרבנים ובפני המלאך רפאל, כי צריכין גם-כן לבדוק לרבי דוד (הכוונה אלי) בדיני גיטין. השיבו הרב הגדול המלאך רפאל זצוק"ל בזו הלשון: "יהי-רצון  נְכּוֹן  נְעָארְף  אָנָא דינים דְלְגִּיטִין פְחָאל דִי כָּא יִעָארְפְהוּם רבי דוד (יהי רצון שאדע את דיני הגיטין כמו שרב ידוד יודע אותם). אך דיי גברא  רבה קא מסהיד עליה (הכוונה אם רב גדול כזה מעיד עליו), ראו גם ראו הנמצא  כזה  בכל  קצווי-הארץ, שגברא  רבה  ישפיל עצמו ליתוש קטן כמוני בפני רבנים בדה"ץ (בית-דין צדק)? אין זה אלא ממידת הענווה גדולה שהייתה גוברת עליו בלי קיצבה, זכותו תגן עלינו שנזכה למידה זו כמוהו אמן כן יהי רצון…

עדת היהודים המערביים (המרוקאים) בירושלים שלחה איגרת ניוחמים בי"ט מנחם-אב שנת תרצ"ה (1935)  וזה לשונה:

"אל שמועה כי באה. הלילה ההוא יקחהו אופל שואה ומשואה… ירח אב אשר בו נחרב דבירי. בו נסתלק הארי. משנכס  אב ממעטין בשמחה הן פרץ והן צווחה … כי המלאך רפאל עלה לשמים ואיננו.

    אין מילה בפינו לתאר את האבידה הגדולה שאיבדו ערי-מרוקו בכלל ועדתנו המערבים (המרוקאים) בפרט שאבד לה אב רחמן ידידה הנאמן אביר הרועים ההוגה בדת  שעשועים … והן  כוחנו  בפינו  קראנו  עצרה, לעדתנו הטהורה, לבוא לספוד לצרה, וכולם נענו אל הקריאה בבכי גדול ובמספד ויחנו במרה. ותפילת אל מלא רחמים ברוח נשברה, לנפש העדינה והטהורה … שלא יוסיפו עוד לדאבה, ולא ישמע שוד ושבר בגבולם ושלום ושלווה באוהלם אמן".

חתומים

             רבי אברהם אָבִּיכְזֶר      רבי שלום אזולאי       רבי אברהם אְלְמָאלִיח

הגאון המקובל רבי  עובדיה  הָדָאיָה  הספידו  ביום  ה'  אלול תרצ"ה (1935) בבית-הכנסת הגדול של בית-היתומים בירושלים וזו לשונו: "רבותי! היום הזה הוא יום המלאה לפקידת השלושים לשמועה כי באה, מחלה ונועה, מסילוק הרב הגאון הגדול המפורסם, הצדיק והחסיד, נר-המערבי, ראש רבני כל המערב (מרוקו) המלאך רפאל אֶנְקָוָוה זכר צדיק לברכה… יבכו הקרובים ויספידו הרחוקים על שמועה כי באה מערי-המערב עיר סְלָה בהילקח מעליהם עטרת תפארת גולת הכותרת נר-המערבי, כארי וכלביא, כל העם מקצה, יבכו את השריפה, לקול השמועה, הארץ רועדה והתרועעה… כל יודעיו לפנים נאנחים ונאנקים, ויתנו קולם בבכי… כי נפקד ממנו איש הרמתיים, האדם הגדול בענקים… בזה מובן הדבר מאיליו מה שנתאספנו גם אנחנו פה בעיר הקודש ירושלים להספיד על הרב הגאון המלאך רפאל אנקווה זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה) שהוא רבן של ערי המערב (מרוקו) . דלכאורה אין מקום להספד זה רק בעירו ובמקומו, ששם באמת נרגש חסרונו להם שלא הניח ממלא מקומו, ולהם שייכה הקינה, "אוי לה לספינה שאיבדה קברניטה" (ילקוט שמעוני, פרשת חיי-שרה). האומנם על פי המבואר בדבר עטרת ראשנו הרב רבי רפאל זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה). מובן שרב גדול כזה חסרונו ניכר לכל העולם, לא רק בעירו ומקומו, כי שימעו הולך בכל המדינות ואליו יריצון שאלותיהם כל אפסי-ארץ, כי הכל צריכים לאמרי-פיו, והוא בחוכמתו היה משיב לכל שואל… והרי חסרונו הגדול הגיע לנו אנחנו תושבי עיר הקודש"

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

תרבות הפנאי. פעילות הפנאי והתרבות בקפריסין הייתה עשירה: לימודי עברית, סמינר הדרכה, ספריה, תיאטרון, עיתונות, קייטנות וקנטינה.

תיאטרון. תיאטרון יידי פעל במחנה 55 שהיה מבצרם של מעפילי צפון אפריקה אבל לא היה בין מפעיליו

הטכניים  )במה או תאורה( מעפיל מוגרבי. למרות שבמחנה 55 הוצגו מחזות בעברית שהומחזו על ידי שלמה ביטון ושיחקו בה חבריו לספינה 'יהודה הלוי' לא נמצא מקום עבורם באנסמבל של התיאטרון.

גם ההודעה על תערוכה והגרלה פורסמו ביידיש. מחסום השפה ביטא לא רק חוסר תקשורת אלא גם אי שקיפות ואי נכונות לבוא לקראת קבוצת מעפילים אחרת המוגרבים.

הרצאות. הודעה על הרצאה במחנה 67 של מורה מסמינר רוטנברג בעברית קלה הוכרזה ברם קול –ביידיש.

קנטינה. בין עובדי הקנטינה לא עבד מעפיל ששלט בשפה הצרפתית או הערבית מוגרבית שיכול לתקשר עם המוגרבים. הסיבה לכך הייתה, כנראה, החשש מספסור במוצרי הקנטינה.

קייטנות. פעילות הקייטנות הייתה חשובה לילדים ולנוער בכל המחנות ולא רק בכפר הנוער שפעל במחנה  65 גם בקייטנה אפשר היה להעסיק דוברי צרפתית, מוגרבית ועברית מקרב מעפילי צפון אפריקה בהדרכת ילדים מצפון אפריקה. אך לא כך היה. באוגוסט 1948 הוכנה רשימת עובדים בקייטנה במחנות קראולוס ולא נמצא ביניהם אף צפון אפריקאי אף שהיה ריכוז ניכר של מעפילים מוגרבים במחנות קראלוס.

ספרייה. קוראים צפון אפריקאים היו רשומים בספריה ואחד מהם אף נדרש להחזיר ספר ששאל.  בקבוצת 'בן יהודה' היו דוברי עברית רהוטה ובכל זאת לא הועסק בספרייה אף צפון אפריקאי. בכול התחומים שהוזכרו לא נמצא מקום למעפיל צפון אפריקאי לשרת את קהילת המעפילים מארצות מצאו.

המאבק על שקיפות המידע בשפה העברית. השפה העברית לא זכתה לעדנה בקפריסין למרות שהייתה המפתח להיקלטות בפלשתינה א"י ולאחר מכן בישראל. המועצה השנייה של מחנות הקיץ קראולוס קראה, לשפר את לימוד השפה העברית. הוועדה להפצת השפה העברית פנתה שוב ושוב לתנועות שתמסורנה את הודעותיהן למערכת רק בשפה העברית. הופנתה קריאה לציבור המעפילים "לתת זכות קדימה לשפה העברית בפרסום הודעותיהן" ]…[ ו"לפנות בשפה העברית במקומות ציבוריים בהופעות ציבוריות, קנטינות ודואר".  המערכת נשארה בשלה כי שפתם של רוב המעפילים ממזרח ומרכז אירופה הייתה יידיש. הדרישה שההודעות תוכרזנה בעברית לכלל המעפילים נועדה לחזק את מעמדה של השפה העברית והקשר עם היישוב ואולי לחזק גם את רמת השקיפות והתקשורת במחנות.

בהודעות אחרות, גם הן ביידיש, התבקשו הנרשמים לקורסים בעברית שטרם הוצבו בכיתות להגיע ביום מסוים למזכירות המחנה כדי להירשם וכדי להתעדכן על השינוי בשעות הלימוד. ז'ק פרץ, מעפילי 'יהודה הלוי' שלמד לדבריו עברית במחנה בחברת 'אשכנזים', הצליח לשכנע את המורה להסביר את דבריו בעברית ולא ביידיש. חשוב לציין שהפנייה ליידע בעברית ברם קול את ציבור המעפילים  יצאה ממחנות הקיץ בהן היה הריכוז הגדול ביותר של מעפילים מוגרבים. אפשר לשער ששפה משותפת- עברית הייתה עשויה לשפר את התקשורת בין שתי האוכלוסיות המוגרבית והאירופאית אבל המנגנון – המשיך להכריז ביידיש. במערכת הרם קול עבד מאיר אידן מ'שיבת ציון'. אך לא נמצא תיעוד להודעות – בצרפתית.

תקשורת. כלי התקשורת הפנימית העיקריים שפעלו בקפריסין היו: לוח מודעות, מערכת כריזה )רם-קול( ועיתונות מקומית. היו פרסומים של הסוכנות היהודית ועיתונים ארץ ישראליים שעדכנו את המעפילים על הנעשה בפלשתינה א"י ובעולם. בלוח מודעות פורסם מידע רלוונטי לציבור המעפילים – במחנות.

רם קול. המרחב הציבורי התנהל רק ביידיש. תופעה זו מנעה מהם להשתתף להביע צער על הריגתו של – המעפיל משה בן אברהם בידי חיילים בריטים, כיוון שהכרוז הכריז ביידיש על הזמנת המעפילים לבוא ולהתייחד עם זכרו. מאחר ולא הייתה ידועה ארץ הולדתו, נראה שההכרזה נועדה למעפילים יוצאי אירופה בלבד למרות שכול המעפילים היו שותפים לגירוש, לסבל ולמעצר בקפריסין. זאת למרות שמאיר אידן, מעפיל מ'שיבת ציון' דובר צרפתית, הועסק במערכת הרם-קול.

עיתונות. ספירת מלאי של העיתונות במחנות קפריסין, שערכה מוסיה ליפמן, העלתה שמתוך 46  עיתונים רובם הופקו ביידיש, רומנית והונגרית ובחלק מהם השתרבבה גם העברית, אך לא היה עיתון בצרפתית ובערבית מוגרבית. היו חמישה עיתונים בעברית: 'אגרת לחברים', 'על הסף', 'שורות', 'העלון החינוכי' ו'בשבי' רוב העיתונים יצאו לאור מטעם תנועות פוליטיות ששליחיהן הדריכו במחנות.  בכול יום הוטסו עיתונים מהארץ למעפילי קפריסין, תחילה מחיפה ולאחר מכן מלוד. חלוקת העיתונים הייתה כך: 'דבר' )'מפא"י'(, 'הארץ')אזרחי(, 'משמר' )'השוה"צ'(, 'הבוקר' )'רוויזיוניסט'(,המשקיף')אזרחי(, ו'הצופה')'הפוהמ"ז'(. חלוקה ששיקפה את ההתפלגות הפוליטית בארץ. לבית החולים בניקוסיה הוקצו חמישה עיתונים. הסגל ]השליחים והמנגנון של המחנה, ב.ד[ קיבלו 30% מהעיתונים ומחנות הקיץ והחורף קיבלו 35% כול אחד. כל שבוע נשלחו 2,000 עותקים של העיתון ביידיש 'די וואך' 'השבוע'. בסופי שבוע נוספו – – 576 שבועונים ובעיקר 'דבר השבוע' ו'דבר לילדים' של מפא"י' ושבועון אחד של תנועת 'אחדות העבודה'. הופצו 50 עותקים מהשבועון 'בשער' למתחילים בעברית, כמות שולית לעומת השבועונים המפלגתיים, לאוכלוסייה שהייתה בתחילת צעדיה לימוד השפה העברית. זמינות המידע ביידיש מעיתון כמו 'די וואכ' חיזקה את כוחו של הסגל, ראשי המחנות והוועדות. הצטבר בידיהם מידע ש אפשר להם להתעדכן בנעשה בארץ והם שימשו למעשה כמתווכי המידע ופרשו אותו לפי תפיסת עולמם הפוליטית והשתייכותם התנועתית. כמות כה קטנה של עיתונים לא הספיקה לאלפי המעפילים שרובם לא ידעו עברית. הייתה זו חלוקת משאב תקשורת עבור אנשי שלומנו ולא ל'עמך' המעפילים ובכללם המוגרבים.

תעמולה פוליטית. המזכירות המשותפת של מחנה 66 הזמינה מעפילים להרצאה ביידיש על הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הודעה אחרת ביידיש הזמינה מעפילים לאסיפה של הרב יצחק שרייבוים האחראי למחנות המעפילים בקפריסין מטעם הסוכנות היהודית. מפלגת 'אחדות העבודה' הודיעה על אסיפה במועדון במחנה 65 . ההזמנות נכתבו ביידיש ונתלו על לוחות המודעות במחנה 65 . 726 דוגמות להודעות כאלה נפוצו בקפריסין והעידו על היקף פעילותם של שליחי התנועות הקבועים במחנות ועל מרצים 'פוליטיים' שנשלחו מטעם המפלגות הישראליות 'להרביץ תורה' בפני קהל מעפילים שכול רצונו היה להשתחרר מהמחנות ולעלות ארצה. מאחר ואוכלוסיית מעפילי צפון אפריקה הייתה קטנה, עם תדמית שלילית ושונה מאוכלוסיית המעפילים האירופית, אפשר שהיא לא הייתה יעד מרכזי להרצאות פוליטית במחנות שהתבצעו על ידי שליחי ונציגי מפלגות ארץ ישראליות.

תעסוקה פנימית שירותים לא מקצועיים. עבודות לא מקצועיות כגון: חייטות, סנדלרות, ספרות, – טבחות, נהיגה, נגרות, מחסנאות אפסנאות, סיפקו תעסוקה למעפילים בשכר סמלי במחנות קפריסין –)סיגריות ומיל א"י(הדוח של חמל רפאל זיהה את המציאות שנוצרה בין שתי קבוצות שונות זו מזו במחנות קפריסין. הוא כתב שהאירופאים זלזלו במוגרבים ו"הם קופחו בכל הקשור ל'מקורות פרנסה' במחנות, כמו עבודה במחסני המחנה והצבא. במאגר של מעפילי צפון אפריקה היו בעלי מקצוע  אבל לא נמצא להם מקום. נוטרות הייתה התעסוקה העיקרית של 20 מעפילים צפון אפריקאים. לאה מימון, שהייתה האישה המוגרבית היחידה שעסקה בנוטרות. אבל המפקד היומי של הנוטרים התנהל ביידיש. חלוקת ביגוד לעובדים במחנות החורף בטיפת חלב, בית תינוקות, מטפלות, מחסן ועובדים כלליים במטבח, הייתה לפי השתייכות תנועתית. בלטו בחסרונם עובדים צפון אפריקאים. ברשימת עובדי הג'וינט בתפקידים לא מקצועיים עבודה משרדית, מתפרה, נגריה, סבלות, סנדלריה העובדים נבחרו –  לפי מפתח תנועתי ולא היה ביניהם מעפיל מוגרבי. אפשר להעסיק את מעפילי צפון אפריקה במחסן, בסנדלריה, בנגריה, במתפרה ובעבודות לא מקצועיות אחרות. במקצועות כאלה המוגרבים שלחו את ידם בארצות מוצאם. המזכירות המשותפת חילקה אישורי עבודה לעובדים במחנות ומחוצה להם לפי המלצת התנועות. אלה היו פתקאות 'צטלך'. ניתן להניח שעם עלייתם ארצה ה'צטלך' שימשו את המעפילים.

שירותי דת, בריאות, וחינוך. בכול התחומים האלה הועסקו עובדים שעברו הכשרה מקצועית וניתן להניח, שהיו ביניהם מעפילים מצפון אפריקה בעלי הכשרה מקצועית מתאימה בחלק מהמקצועות.

דת. מעפילי צפון אפריקה המסורתיים הודרו מתפקידים בחברה קדישא ובוועד המקווה. זהפרן]זעפרן[ פיליפ היה אמנם נציג צפון אפריקאי בוועדת הדת. אבל, בין מעפילי המגרב היו גם רבנים ששרתו בקהילותיהם כמו הרב פרג'ון שהעפיל ב'בן הכט' ווזיפה כהן מג'רבה שהעפיל ב'שיבת ציון'. לא ידוע אם הם הועסקו בתפקיד כלשהוא בתחום הדת.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

38 – אִידָא כְנְזְ לְחְם, כָּא יִרְפְדוּהּ מֻווָאלִיהּ

אם הבשר מתקלקל, בעליו מוציאים אותו

קרובים צריכים לעזור בעת צרה.

39 – אִידָא כְסְר לְבָאיְיע, רְבְח סָארִי

אם יפסיד המוכר, ירוויח הקונה

40 – אִידָא כְרְזְ לִיהוּדִי מְן עִידוֹ, וְוִיל בוּהּ מְן טָאח פִידוֹ

כשיוצא היהודי מן החג, אוי לו למי שנופל־ לידיו

למחרת החג אין כסף ליהודי ואז הוא תובע בתוקף את מה שמגיע לו.

41 – אִידָא כְּתְרוּ לְכְטוֹרָא, רְפְד כְטָארְקְ נְתִין

אם ירבו הצלחות, קח את צלחתך

אם אנשים מרבים לעסוק באותו דבר, חפש משהו אחר.

ל כ ט ו ר א : נוסח אחר ״לכדורא״ (ירקות).

42 – אִידָא מָא כָּאן לְפְדְל, יִכּוּן גְ'לִיד רְקְּבָּא

אם אין רווח, יהא העורף שמן

על אדם שאינו עשיר, אבל יש לו קיום; אף שאין רווח, נשארת הקרן.

43 – אִידָא מָא פֻוְורְתִי, מָא תָאכְּלוּ

אם לא תבשל אותו [בישול מיוחד בעזרת אדים], לא תאכל אותו

44 – אִידָא מָא רִית מא תְסְבּבַקּ, סְבְבַּקּ רָאסְקְ

אט לא ראית [את] מי לקדם, קדם ראשך

45 – אִידָא מָאתְ לְפִיל פְעְדָאמוֹ רַסְמָאל

אם הפיל מת, בעצמותיו אוצר

נאמר על אדם שנפטר אלא שלא השאיר את בני־משפחתו בצרה, כי הוריש להם ממון רב. נאמר גם על אדם עשיר מאוד המפסיד חלק מממונו, ובמקרה זה הדבר אינו בגדר אסון;

46 – אִידָא מְן סְמָא יִחְדְיק, לָא מֵן אַרְדְ יאָדִיקּ

אם מן השמים שומרים עליך, לא מן הארץ תיפגע

47 – אִידָא מְסָא טְבְקּ, תְזִּי ווְסְלָא

אם ילך המגש, תבוא הטבלה

נאמר על אדם הרוצה לגרש את אשתו. אומרים לו, שאין בטחון שהאשה השנייה תהיה טובה יותר.

על המונח ״טבק״ ראה: בן עמי, עמי 77. (״טבלה״ היא לוח להובלת הלחם.)

48 – אִידָא מְסָא מְתָאעְקְ, סִיר מְעָאהּ

אם רכושך חלד, לד אחריו

נאמר על עשיר שהגיע לאשפתות. במקרה זה עדיף המוות.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.

בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.

התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.

הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.

זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:

קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.

מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:

יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה

אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה

הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.

דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.

כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 40

*יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב:* לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א

טו באב יום ההילולא של הצדיק שטמון בווזאן שבמרוקו

שתפו בבקשה 

רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ת”ק בירושלים להורים ילידי מרוקו, למד בישיבת “נוה שלום” בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית ובה הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב ב חברון. בשנת תקכ”ג נשלח על ידי קהילת חברון כ שד”ר (שליח דרבנן) למערב הפנימי של מרוקו ארץ אבותיו. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר-הרים”.נשלח פעמים כשד”ר למערב הפנימי. בשליחותו השנייה מטעם כוללות חברון, נפטר ונקבר בבית העלמין של קהילת אסז’ן ע”י וואזאן בדרכו חזרה לארץ ישראל, ביום טו’ מנחם אב התקמ”ב. ברבות הימים, קברו הפך אתר עליה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מידי שנה

תולדות חייו

רבי עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ממרוקו ידועה בירושלים. דודו ר’ יהודה בר עמרם דיוואן – יצא בשליחות חברון כשד”ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את “זבחי שלמים” בתצ”ח ו”חוט המשולש” בתק”ט. ר’ עמרם ב”ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי”ח [1758] נמנה עם חכמי ישיבת “נוה שלום” בירושלים, שנוסדה על ידי קהילת קושטא בשביל דודו ר’ יהודה דיואן בשנת תקכ”ג [1763] יצא ר’ עמרם ב”ר אפרים דיוואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שליחותו חתם ר’ יצחק זאבי בנו של בעל “אורים גדולים”. ר’ עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ”ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסז’ן.

סיבת התיישבותו של ר’ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [1763- 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג’יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת אסז’ן. אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז’ן לאחר כיבוש טנג’יר על ידי הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר’ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז’ן. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר’ עמרם דיוואן לא”י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל”ד 1774 למערב הפנימי, בביקורו השני, שהה ר’ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר’ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו ב מרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. במהלך סיוריו בקהילות היהודית ברחבי המערב הפנמי נודע כמרפא ובעל נס. נסים רבים נקשרו בשמו. באדר תקל”ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר”ח כסלו תקמ”א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] ב פאס שהה עד ד’ תמוז תקמ”ב.[יום ראשון, 16 ביוני 1782

פטירת רבי עמרם דיוואן

הצדיק יצא עם בנו מפאס צפונה לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר באסז'ן בערב שבת טו' אב תקמ"ב. [יום שישי 20.7.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז’ן מפאס. “בט’ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד “משבר” היא שנת תקמ”ב [=1782] נפטר השד”ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז’ן ונקבר בה” הצדיק נפטר ביום שישי בצהרים,שעות ספורות לפני כניסת שבת. בעת גסיסתו ציוה את בנו חיים לחזור לארץ ישראל, ולהדפיס את חיבוריו בליוורנו בדרכו חזרה לארץ הקודש. עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר’ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר המשורר הגדול ר’ דוד חסין בקברו באז’ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה “הר טוב” בהסבר המקדים לקינה כותב ר’ דוד חסין, “את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג’נה” [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]. על ציון הצדיק מתקיימת ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המג’רב. סיפורי מופת וסיפורי ניסים רבים מסופרים במסורות בעל פה בקרב הקהילות שבהן ביקר. רבים מאלה תועדו והועלו על הכתב על ידי רבנים שונים במבואות של ספריהם.

ר’ חיים דיוואן

בנו, ר’ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז’ן ואף “קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ”ד שנתיים לאחר מות אביו” וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר’ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן  שבדרום מרוק עם מותו, אבדו עמו כתבי היד שחיבר אביו בשמונת שנות מגוריו במקנס בבית הצדיק רבי זכרי משאש אבי סבו של רבי שלום משאש רבה הראשי של מרוקו והרב הספרדי הראשי של ירושלים ברביע האחרון של המאה ה-20. מגורי ר’ עמרם בן דיוואן באסז’ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר’ חיים בנו באסז’ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר’ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז’ן ושסבו של ר’ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה.

מנהגי תפלת ערבית

א-נהגו להתפלל ערבית בין בחול ובין בשבת, בצאת הכוכבים:

ב-נהגו לפתוח את התפלה במזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, ועוד פסוקים, בנעימה

מיוחדת:

ג-יש נהגו לקרוא אחרי המזמור האמור, אין כאלוקינו וכו׳ כולו, ותנא דבי אליהו

וכו', ואחריהם חצי קדיש וברכו:

ד-נהגו שאין עונים אמן אחרי ברכות קריאת שמע, שחרית וערבית:

ה-נהגו בערבית, ובפרט במוצאי שבת. אחרי השכיבנו, לומר בנעימה: יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמֶּלֶךְ בִּכְבודו תָּמִיד יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשיו:

ו-נהגו להקל לקרוא מקרא בלילה, ובפרט תהילים, ויש שנהגו להחמיר בדבר:

ז-נהגו לקרוא ״ברכת המפיל״ בלי שם ומלכות, אפילו אם ישן קודם חצות הלילה:

ח-נהגו בקריאת שמע שעל המטה, לפי סדר זה: רבונו של עולם הריני מוחל וכו', השכיבנו בלי שם ומלכות, ברכת המפיל בלי שם ומלכות, קריאת שמע כולה, יעלזו חסידים, יושב בסתר עד ״מחסי״, וידוי כולו, אנא בכה, למנצח בבוא אליו נתן הנביא, שיר המעלות אשא עיני, פסוקים אחרים המתחילים גד גדוד יגודנו וכו', ומסיימים תורה צוה לנו משה וכו':

א. כן המנהג פשוט, וכפי שנפסק בשו״ע (סימן רל״ה ס״א), וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (הל׳ ערבית), ובספר מקור חיים !פרק ס״ו ס״א):

ב. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (ערבית), וכן כתב בספר גאולי כהונה (מע׳ ט׳), וראה בזה בילקוט״י (ח״ג סימן רל״ו ס״א), והטעם לזה ע״פ מה שאמרו חז״ל (.ברכות ה׳), אם היה רגיל לקרות קורא, כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ונבחר מטוב המזמור הזה, על פי המובא בספרים שהוא מסוגל לביטול גזירות רעות (.ראה בזה בשערי תפלה):

ג. כן הביא בספר נהגו העם וערבית), בשם ספר הליכות שב״א (.סימן י״ד), וטעמו כנ״ל:

ד. כן המנהג פשוט, וכדברי מרן ובס״ס נ״ט), ומרן החיד״א בברכ״י וסימן ס״א סק״ב), וראה במקור חיים ופרק נ״א):

ה. כן המנהג ומקורו מהקדמונים, ראה בזה בספר נהגו העם (ערבית), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״ב), וזה דלא כנפסק בשו״ע וסימן רל״ו ס״ב):

ו. כן כתב בשו״ת הים הגדול להרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו (סימן ח) ומובא באוצרות הפוסקים (דיני השכמת הבוקר), ואמנם מרן החיד״א בספרו ברב״י (סימן רל״ח סק״ב) החמיר בדבר, וכתב שכן מנהג ירושלים וחברון, ומקורו על פי הסוד, וראה גם בחיים שאל (ח״ב סימן כ״ה), ובספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד קנ״ד) האריך בזה, ומסקנתו שבלילות החול אין לקרוא אפי׳ תהילים, ולנשים מותר הכל, ומי שאינו יודע רק מקרא מותר בכל, וכשיש חולה רח״ל נהגו להקל בפשיטות בדבר:

ז.כן המנהג פשוט, וכמו שהוכיח בעליל בספר לבי ער (סימן י׳) עיי״ש באורך, וכן העיד שם ב^, האדמו״ר ר׳ אלעזר אביחצירא שליט״א, וכן פסק במקור חיים (פרק ס״ח ס״ו):

ח.כן המנהג, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

טבעות — "כאתם״

טבעות עירוניות

א-מכנאס ; סוף המאה הי״ט טבעת־הקידושין ששימשה את הרב יוסף משאש שעה שהשיא זוגות

כסף ואמייל־קלואזונה ירוק־כחול רוחב ראש הטבעת : 2 ס״מ

ב-המקור אינו ידוע; נקרא גם ׳׳טבעת־ ציפור״

כסף מוזהב ואבני־זכוכית רוחב ראש הטבעת : 2 ס”מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 53

טבעות כפריות

מוצאן מדרום־מערב מארוקו, מקום שם נהגו נשים יהודיות ומוסלמיות לענוד שפע של טבעות על אצבעות ידיהן ולקלען בשערות לקישוט תסרוקתן(ראה גם הפרק על הלבוש, מס׳ 381) ; כולן עשויות כסף

(ג—ה) טבעות בסגנון עדיי טהלה ותיזנית ; באיזור זה נהגו רק ילדות ונערות לקלען בשערותיהן כסף ואמייל צבעוני גובה הקונוס : 1.5 ס״מ

(ו) טבעת המשמשת להחזקת בושם; המכסה מחובר בשרשרת רוחב הראש : 2 ס״מ

(ז) איזור תאפילאלת

ראש הטבעת עשוי בצורת קונוס בולט של חוטי־פיליגראן

גובה הקונוס : 1.5 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 40, מס׳ 182, 191,187 ; הנ״ל, תלבושות, לוח 11, מס׳ 34 (461)

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל