ארכיון יומי: 16 ביולי 2020


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

 

פרק ג'

ראשית נסיונותי בחיים * החלוצים הראשונים *

עבודתי בתור צורף זהב * המצאת "יוסף אליהו" * הבקור הראשון של החלוצים הראשונים מרוסיה ורומניה * מטרתם * יסוד מושבה עברית * הבילויים הראשונים עם ישראל בלקינד בראשם * בקורם בבית אבא * געגועי ללמוד ולהשתלם *

אחרי שהד המאורע הלך הלוך ורפה, שלחני אבי שוב ללמוד בתלמוד תורה של הרבי שלמה בחבוט, שהמשכתי ללמוד אצלו כשנתים ימים. ואחי הגדול ממני אברהם חיים למד בבית ספר גרמני שבמושבה הגרמנית הידועה בשם: "אלאמריקן" [המושבה הגרמנית ביפו, שהיתה במקורה מושבה אמריקאית].

כעבור שתי שנים נודע לאבי כי נוסד על ידי המנוח זכי כהן בית ספר יהודי בבירות ושמו: "תפארת-ישראל". מהר וכתב להודע את תנאיו ואחרי שהובררו לפניו, שלח את אחי אברהם חיים להשתלם בבירות. במשך הזמן חלה הרבי שלי והרופאים אסרו עליו ללמד ואשאר בטל ללא תורה. כדי לא לבטל את זמני לריק, לקחני אבי עמו לשבת במשרדו. בימים האלה, נמשך לבי אחרי עבודת הצריפה והייתי עוקב באהדה ובסקרנות מרובה, את מהלך העבודה של כל פועל ופועל. התעמקותי במקצוע זה ואהבתי לו, הרהיבוני עוז בנפשי לדרוש חומר ולעבד ממנו לפי רצוני והכנתי [והבנתי] דברים שונים. אבי נאות לבקשתי וצוה לממונה על החמרים לתת לי כסף ולא זהב, בכדי לנסות בראשונה את עבודתי ולראות בתוצאות. פנו לי מקום מיוחד לעבודה וכבעל מלאכה ממש, התחלתי בעבוד החומר, שברתיו וקלקלתי, תקנתו ושברתיו שוב, עד שהורגלתי לעבוד מבלי לפנות לעזרת מי שהוא מן הפועלים. כל תשוקתי היתה לברוא בעצמי איזה תכשיט יפה ולהציגו לפני אבא והעובדים.

התחלתי לשקוד בעבודתי, קם השכם בבוקר, מתפלל, אוכל ולא אוכל וממהר לחנות אבא, כי כל הלילות על ערשי, הייתי שקוע ראשי ורובי בהמצאת תכניות חדשות לעבודתי ובבוקר בקשתי להוציאן לפועל, לבל אשכח ח"ו איזו פרט קטן שיעמוד לי למכשול על דרכי. בהמשך הזמן גלה בי אבי כשרון, לא רק ליצור את אותם הדברים הרגילים יום יום, כי אם כשרון להמציא המצאות חדשות. אותם התכשיטים שהמצאתים אני עשו רושם רב על אבא. וזכורני שהרבה מצורפי הזהב היו מתענינים בהם ומתפלאים על אופני יצירתם.

באחד הימים צוה אבי לממונה על החמרים לתת לי חתיכת זהב, לעשות ממנה תכשיט לפי שכלי וכח המצאותי. תעשית התכשיט עלתה בידי ונקראה על שמי: "המצאת יוסף אליהו". לאט לאט נעשיתי לבעל מקצוע ומכרתי את מעשי ידי שכספי תמורתם הוקדשו לי כפי מצות אבי. מרוב תשוקתי להרויח בעצמי, גדלה גם חריצותי ואוסף כספי גדל, מפני שלהוצאות לא הייתי זקוק, כי הורי טפלו בי ברוב אהבתם, גדלוני וחנכוני כיד הטובה עליהם.

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 בקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה ליסד מושבה עברית בא"י בבית אבא התיעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ-ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה את צבי לבונטין הזקן וז .ד. לבונטין ופריידמן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ-ישראל הם יסוד בשנה ההיא את האגודה "חלוצי יסוד המעלה" וקנו את שטח הקרקע של "עיון-קרה" ובנו עליה את המושבה ראשון-לציון.

זכורני, שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית התפלה יהודים אחדים מבני-העדה לוום והכניסום לבית הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי כן נגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בהכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כבדו את ארון קדשנו. כתום התפלה נגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרא המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיר הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו. כדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופא הדורים וכובעים, על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפים וכלם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי. ושמחה גדולה שמח אבי, כששחח עם החלוצים חובבי-ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ על מנת לרכוש נחלה ולהתישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם ישנה אפשרות למשפחות יהודיות להתישב על הנחלה והמרגוע בארץ-אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר, ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרא לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרה לי תנועתכם המסורה לתחית הישוב היהודי בארץ-ישראל.

את החדרים רהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, ליבונטין ופריימן (ועוד שלשה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים נירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי- סדר וכך ישבו בביתנו כשלשה חדשים ונפרדו מאתנו בחבה והערצה. אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ולשמים, מתיחסים לקטן ולגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה יום ומרי נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפלין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי באמת אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח"ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התישבות היהודים בארץ-ישראל, באי כח "חובבי ציון" וגם מאגודת הבילוים והאכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך "הלבנון" שכראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתיסדה על ידי "חובבי-ציון" בשנת תרמ"ה בעזרתו הרבה של י.מ.פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הבילוים בשנת 1882 זוכר אני מהם את ישראל בלקינד המנוח. ימים מספר ישבו הבילוים ביפו, בקרו כמה פעמים את ביתנו את קהליתנו ואחר כך הלכו אל מקוה-ישראל וכעבור זמן מה לראשון- לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאכרים חלק מהם "ב ראשון-לציון" וחלק ב"גדרה".

לפני פסח של שנת 1885 בא ליפו אחי אברהם חיים המנוח לבלות את ימי חופשתו בביתנו. בבואו מהחוף סר הביתה התרחץ, והתלבש במלבושי אירופא ובא אל אבי. התנשק אתנו ועם כל הפועלים, לחץ גם את ידי המתורגמן של הקונסול הצרפתי, המנוח מתרי ג'ולאר שהיה נוכח אז ושוחח עמו בשפה הצרפתית. באותו רגע נמלאתי קנאה באחי. התחלתי לחשוב על דבר עתידי ותכליתי בחיים, רגשותי הפכוני באותה שעה ואהיה לאדם אחר. הרהרתי בנפשי, האומנם לא אלמד גם אני שפות אחרות ועד מתי אשא עלי את המלבוש הערבי הזה. היהיה הוא לי לירושה ומסורת, במקום המלבוש האירופי שלובש אחי? וכיצד אבוא בחברת אנשי המעלה ובאיזו שפה אדבר עמם? אמנם היו אלה הרהורי נער בן חמש עשרה, רק קנאה ילדותית שהתגנבה ללבי ולא נתנה לי מנוח, אבל, השפעתם היתה גדולה על מהלך התפתחותי וחנוכי בעתיד.

הרגשתי רפיון בעבודתי, את מחי העסיקו מחשבות על דבר עתידי. להורי לא גליתי דבר מאשר את לבי. באותם הימים התהלכתי כצל וחשבתי, איך להוריד את האבן הכבדה מעלי ולמסור לאבא את רצוני ושאיפתי, בידעי את שלשת המכשולים הקשים על דרכי, שימנעו מאבי להעתר לבקשתי: אחת – שגלה בי כשרון לעבודה בזהב וכסף והתחיל לסמוך עלי, שנית – אין מצבו של אבא מרשה להוציא הוצאות של שכר למוד למפרע עלי ועל אחי, ושלישית – זקנתי אם-אבי שאהבתני מאוד, נפשה נקשרה בי ודבקה בכל עוז אהבתה ובלילות ישנתי בחיקה, משום שנקראתי "יוסף אליהו" על שם שני בניה שטבעו בים חיפה, בעלותם עמם לארץ-ישראל ממרוקו, שאחד מהם נקרא "יוסף" והשני "אליהו", לא תוכל להפרד ממני. המכשולים האלה היו ברורים לפני למדי וידעתי כי לא בנקל יהיה עלי להתגבר עליהם. אולם, מרוב געגועי העזים שתקפוני ללמוד ולהיות לאיש בחיים, התחלתי לחפש אחרי אמצעים כיצד להכשיר את הקרקע להשיג את מטרתי. המחשבות האלו על דבר תכליתי שהיו כמוסים בלבבי, לא נתנו לי מנוח, בחלתי בעבודה, אבדתי התיאבון לאכילה והשינה נדדה מעיני. הרביתי באותם הימים לשבת בבית הכנסת בדד לנפשי ולעיין בספרי-קודש, אחרי הצהרים בקרתי את בית המדרש לשמוע תורה מפי הרבנים. מצב כזה נמשך כשבועים עד שהורי הרגישו ברוחי המדוכאה ונסו לאמצני שאגלה לפניהם את המעיק על לבי, אבל אנכי נאלמתי דומיה ואין מלה בלשוני.

אבי המנוח שלא יכל להשלים עם העובדה שבנו שרוי בצער לא ידוע לו, הכניסני באחד הימים אחרי התפלה לחדר מיוחד, העביר ידיו הטהורות על מצחי ושואל אותי על פשר השנוי הגדול שהוא רואה במהלך חיי. קשה היה עלי הדבור, אבל דבריו הטובים של אבא, שהבטיחני למלאות את כל בקשותי ובלבד שאודיע לו משאת-נפשי זעזעוני מאוד, ואתפרץ בבכי. ומרוב אהבתי לאבי שהתחזקה אז בלבי שבעתים ואי רצוני לגרום לו עגמת-נפש, גליתי לפניו את כל הצפון בלבי ועל דבר המכשולים העלולים להפריע לי מלהוציא לפועל את שאיפותי הקדושות לי ביותר. אבי חבקני ובדמעות על עיניו מאהבה וגיל, הסביר לי שאמנם קשים הם המכשולים אבל גם להם יבוא הפתרון והבטיחני שאחרי עבור חצי שנה, כשיגמור אחי אברהם המנוח את למודיו, ישלח אותי במקומו. נשקתי את ידיו ואצא מעל פני אבי שמח וטוב לב, ששאיפותי בחיים יתמלאו.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

ד“ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27 בעריכת מר אשר כנפו

ברית מספר 27

שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון־אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.

המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן־גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהיקף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא הייתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.

נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש״ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אווירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.

ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."

בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד[…] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".

משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.

דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן־שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על־ ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על־ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

ד“ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27

עמוד

  אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה   

העיר סלה

קצת מהיסטוריה של העיר.

תאריך היווסדה של העיר אינו ודאי, ויתכן שהיא קיימת מהמאה ה- 11, כי במאה זו שימשה כעיר בירה של ממלכה קטנה בשם זְנָתָה מבני אִיפְרָאן . קיומה של ממלכה זו היה קצר מאד, והיא חוסלה  ע"י שושלת "הָמוּרָבִּיטוּן" ב- 1058.

    ב- 1145 סָלֶה נכבשה ע"י שושלת הבאה "הָאֶלְמֻוָחִידוָן", וב- 1249 ע"י שושלת "בְּנִי מְרִין", הסוּלְטָן משושלת זו בנה את החומות ואת השערים הניצבים כאן עד היום, מדרסה, בית-ספר לרפואה, מסגד, וכן את התעלה שחיברה את וָאד בּוּ רוֹגְּרָג עם בָּאב מְרִיסָה (Bab Mrissa) שאיפשרה גישה בטוחה לספינות. כתוצאה מהכיבוש על ידי המווואחידון הסתיימו המלחמות הפנימיות והפכו את ראבאט השכנה לבסיס התקפותיהם על ספרד.

    ב- 1260 השליט של סָלֶה מרד בסולטן אָבּוּ יוּסוּף יָעָקוּב והספרדים הגישו לו עזרה ונשק, ובתמורה התיר להם להתיישב בעיר בה עשו כאוות נפשם, כששבו לארצם, לקחו את רוב אוצרותיה באין מפריע.

    התקופה שלאחר מכן הייתה הזוהרת ביותר בתולדות סאלה, בזכות קשרי המסחר שכוננה עם ונציה, ג׳נובה, ליסבון וארצות השפלה בזכות מיקומן האסטרטגי על החוף, הפכו במאה ה־16 סאלה וראבאט לבסיסיה של כנופיית שודדי הים הידועה לשמצה ההרפתקני. שתי העירים התפרנסו משלל הפיראטים,

    ב- 1609 ערבים  ממגורשי ספרד התיישבו במקום ובמשך עשרות שנים עיסוקם העיקרי היה "שודדי-ים". הם קבלו חסות מצד השליטים המקומיים ובתמורה השליטים קיבלו מענקים נדיבים משודדי-הים אם בכסף או בסחורות. למרות פעילותם השלילית של שודדי הים, הביאו לשגשוגה של סָלֶה, בתום פעילות שודדי-הים היא נעזבה לנפשה.

    במאה ה- 17 המלך מוּלָאי אִיסְמָעִיל מהשושלת" הָעָלָאוִוית" מקים את המשמר השחור – שהיה בנוי מכושים חסונים, תפקידם היה לשמור על העיר. יש לציין ששלטונו  התחזק,  והשלטון  עשה  משהו  לפיתוח  העיר   רָבָּאט  דבר שהעיב על העיר סָלֶה.

    סָלֶה הפכה אז לנמל הראשי שדרכו סחרה פֶס עם העולם החיצון (למרות שרבאט יושבת לחוף ים, פעילות הנמל מעטה ואפילו עד היום).

הישוב

סְלָה (בצרפתית Sale) וְרָבָּאט שכנות זו לזו ורק הנהר בּוּ רוֹגְּרֶג – Bou-Regreg (או אָבּוּ רָקְרָק בערבית) מפריד בין  שתי  הערים, רבאט על הגדה השמאלית וסלה בגדה ה ימנית.  רָבָּאט וְסָלֶה הן שני עולמות שונים לגמרי.

    עיר יחסית גדולה ואוכלוסייתה מתקרבת לחצי מליון נפש. הבתים המסוידים של סלה  נמצאים אמנם רק מעבר לנהר מראבוט, הבתים המסוידים של סאלה כבר מאות שנים והתחושה היא שסאלה נתקעה בזמן בעוד שראבאט פרצה קדימה אל המודרניות. מחוץ לחומות יש תנופת פיתוח ובנייה, אבל ברבעים האלה אין כל מוקדי עניין לתיירים. לסאלה יש היסטוריה ארוכה של התבדלות מהשלטון המרכזי, וגם היום היא בולטת במסורתיות שלה מול ראבאט הליברלית יחסית.

    לאור מעמדה של רָבָּאט עיר הבירה של מרוקו ופיתוחה שהפך לדומיננטי בקצב מסחרר מתחילת המאה ה- 18, סָלֶה המרוחקת ממנה 3 ק"מ בלבד, איבדה ממעמדה ואפשר אולי להגדירה כשכונה  עתיקה של  רָבָּאט הנכנסת לתרדמה עמוקה.

    למרות הגשר הרחב שהוקם מעל הנהר המחבר בין שתי הערים, עדיין אפשר להשתמש בשירותי הסירות הנקראות בפי התושבים "פְלוּקָה", אם בגלל נוסטלגיה או פשוט זול יותר מהתחבורה הציבורית הממונעת.

יהודים בסלה.

העיר סְלָה שבמרוקו הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה. נתוודענו בגדולתם, די אם נציין רק שניים מהם: חיים בן-עָטָּר (1696-1743 – ראו עליו בפרק ירושלים. ש"ט) ורבי רפאל אְנְקָוָוה (ראו עליו בפרק זה. ש"ט).

    בסְלָה ישבה אחת מהקהילות המפוארות במרוקו, שמה יצא לתהילה הודות לצדיקיה וחכמיה שנודעו בגדולתם, לא אחת נשאלת השאלה, איך שקהילה קטנה שמספר תושביה לא עבר את 5.000 נפש הגיעה לגדולה רוחנית. סְלָה שימשה כמרכז ליהדות דתית ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר עם קהילות אחרות בצפון אפריקה, אירופה וארץ-ישראל.

    בְּסָלה נולד וגדל רבי חיים בן-עָטָּר (1696-1743 ראו עליו בפרק ירושלים). ראה עליו בפרק צדיקים שעזבו את מרוקו ועברו לארצות אחרות ש.ט.) מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים. תרומתה של קהילת סְלָה בכל נושאי התורה, היא אדירה, וכמה מהיצירות של חכמיה: פוסקים, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים חוללו מהפכה. יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים, כשהיא פורצת את כל הגבולות הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים, זוהי יצירתו המופלאה של "אור החיים" הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק׳׳ל. יצירתי היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם

    היסטוריון היהודי רבי אברהם בן-דוד בן המאה ה- 12 , ברצותו לציין את גודל הישוב היהודי במערבו של אזור זה כותב: "אתה מוצא קהילות-ישראל שהיו פושטות ממדינת סָלֶה בקצה מערב עד טָאהֶרְת בראש מערב". אוכלוסייתה היהודית של סְלָה באה משתי קבוצות; האחת צאצאי הגולים מגלות רומא, בספר שאלות ותשובות "כרם-חמד" כתוב: "רָבָּאט וְסְלָה הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא הפסק", השניה גולי-ספרד.

    סְלָה הייתה בין הערים המועדפות על המגורשים שהגיעו למרוקו. פורטוגזי אלמוני מציין כי מספר היהודים בסלה היה גדול ועשירים.

    כמו יהודים רבים גם המגורשים שהתיישבו בסלה עברו צרות רבות. **המגורשים שהגיעו לְסָלֶה עברו צרות רבות ע"י השליטים הנוצרים האכזריים  טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.

    רבי אברהם אָדְרוֹטִיל ממגורשי ספרד מספר על תלאות שעברו יהודי סְלָה. היו חובלי אוניה נוצרית שעגנה על החוף, ובגלל הרעב הנורא, ראו ילדי-המגורשים שיצאו ללקט עשבים להחיות נפשם, מלחיה של הספינה פיתו את הילדים לעלות לספינם בעבור פרוסת-לחם, הם  אטמו אוזניהם לזעקות הוריהם וחטפום לעיניהם. הספינה הרימה עוגן בהותירה את ההורים ללא ילדיהם שאט אט מתרחקים מנגד עיניהם. הילדים הובלו לארצות רחוקות , מהם נתנו דורונים לנכבדי המדינה, ומהם נמכרו לעבדים.

    גם בספר "שבט-יהודה" לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסלה בשנת 1.500.

    השליטים הנוצרים האכזריים  טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.

    רבי גדליה אבן יחיא כותב ב-"שלשלת הקבלה", כי בְּסְלָה היו 200 אלמנות יהודיות שבעליהן נעלמו.

    במחצית הראשונה של המאה ה- 17 נודעו בני משפחת פָאלָאגִ'י שישבו בְּסָלֶה ועסקו בסחר בין-לאומי והיו להם סוכנים באנגליה, באמסטרדם ובאיטליה.

    אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו, נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות  הנוראיות  כמו:    התלאות,   הביזה   העוני,   ההרג, איסור  הקמת  בתי-כנסת  והחרמת  כתבי  הקודש,  לא  ריפו את  ידי  היהודים  אלא,   חיזקו  את  רוחם  ובתעצומות  נפש וגדלות מפליאה; הקימו קהילה לתפארת בחוכמה ובקדושה.

      בסלה היו שני מלאחים; המלאח הישן שנבנה לפני יותר מ-500  שנה, ובו התגורר רבי חיים בן-עטר הקדמון.

    הָמֶּלָּאח החדש שהוקם לפני כ- 200 שנה בין חומותיה, בפינה הדרומית-מזרחית של העיר, במקום שבו היה הנמל העתיק והמחסנים הימיים של שודדי הים  המרינידים )1244-1398(

    המלאח של סְלָה היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי-כנסת וישיבות וממנה נסתעפו 9 סימטאות. בָּמְלָּאח היו שני שערים.

    מחוץ למלאח, בסמוך לשער המלאח, הייתה סימטת רבי חיים בן עטר ובה חדר בו התגורר ושימש לו כמקום לימודים, בחדר זה השתמש גם נכדו אורח-חיים הקדוש. ליהודים לא נתנו להיכנס, אלא רק להדליק נרות ליד המדרגות.

    בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סלה מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים דבר שסייע לבניינה של סלה כמרכז תורני חשוב.

   סלה שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחדות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ-ישראל.

    היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א [1391], בעיקר מאיזור סביליה, והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב [1492] מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל. יוצא מכאן שתושבי מאלי היהודים באו משתי קבוצות:

א. קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.

ב. קבוצת הגולים ־ מגורשי ספרד.

    רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ ־ 900 שנה: ״בשנת תתק"ב (ד, אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת סְלָה מקצה העולם ועד העיר  אלמהדיה״.

    בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו ע״י פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת עיר בעלי הגמרא, [האגדה מספרת שבבית העלמין בדמנאת נשמעו בלילה קולות החכמים הקבורים שם כשהם לומדים גמרא לכן נקראו ״מוואלין לגמרא״ – בעלי הגמרא]. חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב־סְלָה  והם עשירים. מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית ב־סְלָה גדולה ומבוססת.

    הקהילה היהודית שמנתה אז 1.500 נפש עברה למגוריה החדשים ב- 1807, תחת שלטונו של מוּלָאי סוּלִימָן. היהודים עסקו במסחר ובמלאכות זעירות כמו צורפות אריגה פחחות וסנדלרות.

מאה שנים מאוחר יותר היו בָּמֶלָּאח של סָלֶה כ- 2.000 בתים,  10 בתי-כנסת ו- 20 חניות.    במשך המחצית השניה של המאה ה- 19 היה רבי יששכר אָצָרָף (אָסָרָף) הרב הראשי והמנהיג הרוחני של קהילת סָלֶה. את מקומו ירש תלמידו וחתנו הרב רפאל אְנְקָוָוא

ב- 1947 היו בְּסָלֶה 3.150 יהודים וב- 1970 נתרוקנה העיר מיהודיה. רובם עברו לְרָבָּאט השכנה או עלו ארצה בשנת החמישים והששים. היום אין בְּסְלָה אף יהודי.  

  אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה   

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda di Hitler- Qasida de Hitler.

Langue et folklore

Qseda di Hitler- Qasida de Hitler

1- : Il existe deux versions satiriques différentes sur Hitler , composées par des rabbins ou des petits chansonniers du Mellah :

Une ‘Qasida de Hitler ‘en vers composée à Casablanca par Matitiah Bensemhon, dont nous donnons un court extrait ci-dessus et un pamphlet en vers intitulé ‘ Hitlériques’ publié Casablanca par le fils du Grand Rabbin de Essaouira M I. Knafo

Had-el qseda / ana Matitya ben Semhon / neddemtha U ‘la Hitler zbedtha.

‘La ma duwwez ‘al-lihod / bditha u qaditha.

U ‘layedd el mekhzen / tba‘tha.

U ana gher tefkera / ‘meltha

‘al n- nis di‘ mel m ‘ana / Sem Itbarakh

U m‘a l-Maroc / bladna.

Nerghebkom ya qarinha /

Reddo balkom / tensawha…

Aziu tsem ‘o ma sar /

F- iyyam Hitler-el- gheddar /

Bqa ka-imsi / wi kebbar Hetta hkem ‘al laleman kellha f-nhar L ‘am el-luwli f-hkomto Bda iurri tekhmimato.

Kif gles ‘la mertebto Qal ana mell mkebbrin.

Bda ‘mel wahd el- festa /

F-woqt-e-l- berd u-sta /

Koll-hom galsin ‘la siyta Mdowwrin beh kamlin /

‘Adian d-lihod zam ‘in /

Qal- Ihom t was t‘arfo ma bina Di ‘amlo lihod / ‘adyanna Qetlo zdodna u ‘abbau malna

Traduction :

Cette Qasida, c’est moi Matitiah ben Semhon qui l’ai commencée et terminée Avec l’autorisation du Makhzen, je l’ai publiée, pour rappeler les souffrances endurées par les Juifs à cause d’Hitler et pour le miracle que Dieu a fait pour nous épargner des malheurs à nous et à notre pays, le Maroc .

Amis lecteurs lisez-la et veillez à ne pas l’oublier !

“ Ecoutez ce qui est arrivé Au temps d’Hitler le traître.

Il ne cessa de faire l’important Jusqu’à ce qu’il s’emparât un jour de toute l’Allemagne.

Dès la première année,

Il dévoila ses intentions.

A peine installé au pouvoir Il se prit pour un grand tribun Il donna une grande fête.

C’était pendant l’hiver.

Tous avaient pris place Pour l’écouter en silence Savez-vous, leur dit-il :

Les Juifs, nos ennemis, ont pollué notre pays.

De tous nos biens ils se sont emparés .

Nos plus grands ennemis Ce sont les juifs.

Ils veulent nous anéantir.

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda di Hitler- Qasida de Hitler.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר