מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא.

עצמותיו של רבי אברהם הועלו ארצה על-ידי רבי חיים פינטו שליט"א וניטמנו בקרית-מלאכי.

רבי אברהם מלכא היה הצדיק הידוע בכינויו "הנזיר". קדוש מרחם היה, ומשחר ילדותו ניבטו בו ניצני קדושה וטהרה. אביו החסיד גידלו כיאות לו, על התורה ואורחות הפרישות, שקוד על תלמודו היה, מתנהג בדרכי החסידים , מנותק מהוויות העולם הזה.

רבי אברהם התרחק מהבלי העולם הזה ובחר להתבודד ולהגות בתורת ה' כפי שכינויו" הנזיר" כשהיו הבריות משיחים זה עם זה אודותיו אמרו בהערצה: "רבינו כְלִיפָא "החסיד" – הוליד ומגדל בן קדוש".

משגדל רבי אברהם והגיע לפרקו הוריו תרו אחר בת זוג ומשמצאו את מבוקשם החלו בהכנות לחתונה. משהגיע יום החתונה רבתה השמחה בעיר, ורבים באו להשתתף בשמחתם רבם הגדול ובנו הנערץ. לאחר החופה שנערכה בצהרי היום, צעדו בני-העיר למקום הסעודה, כאשר הגברים מלווים את החתן, והנשים את הכלה בשירה ובזמרה. בני העיר חשו שזו שמחתם. רקדו ושרו כאשר איש לא יכול אפילו להעלות בדעתו את הצפוי להם.

לפתע באמצע הדרך, נשמעו בחלל האוויר יריות וצווחות קרב. ומאי-שם הגיחה לה כנופיית ערבים חמושים צמאי דם מנופפים בנשקם ויורים לכל עבר.

קולות השמחה שקטו בבת אחת, אנשי העיר הבינו את אשר לפניהם כי רגילים היו בכך והתכוננו לשלם למנהיג הפורעים כופר. ראשי הקהל החלו להתלחש ביניהם על גובה סכום הכופר שיציעו לראש הכנופיה.

להפתעתם שמעו פתאום קול צווחה ניחר שואג לעברם: "יהודים כופרים, דם אנו רוצים, בחרו אחד מכם והביאוהו לנו או שנהרוג את כולכם.

פחד וחלחלה עבר בליבות היהודים, שמחתם הרבה שנקטעה בבת-אחת, הפכה לצרה של ממש, ועיני כולם נישאו לעבר רבם הגדול לשמוע מוצא פיו. בליבו נפלה ההחלטה כי עליו למסור את נפשו למען בני-קהילתו, ועליו להתכונן לקיים מצווה זו. פרנסי הקהל אמרו לו כי לא עת לחשות, ועליו להורות להם את הדרך אשר יעשון. רבי כְלִיפָא לא השיב מאומה והחל לפסוע לעבר מנהיג הפורעים. תחילה הניחו לו בני-קהילתו ללכת, אף תיכף ומיד התעשתו והבינו את כוונתו והחלו להניאו.

הפורעים צמאי הדם שלא הבינו על מה ההתנצחות, חיככו ידיהם ברוב הנאה בראותם את היהודים המסכנים שנואי נפשם, מתווכחים ביניהם מי יהרג. בטוחים היו כי כל אחד מבקש להטיל את הגזרה על חברו. משעבר זמן והיה נראה שהויכוח אינו מתקרב לסיומו, החליט ראש הפורעים להכריע בעצמו. הזדקף על סוסו ושאג בקול רצחני: "הרי אתם בשמחת כלולות, ובכן רצוננו בקורבן מהודר, תנו לנו את החתן בעצמו תיכף ומיד" .

קול ושבר עבר בקרב מחנה היהודים כי לצרה גדולה שכזו לא פיללו. לפתע עבר רחש בתוך הקהל. החתן עצמו ר' אברהם היסה את הקהל וביקש לומר את דברו ועיני כולם הופנו אל דמותו. החל לשאת את דברו: "מורי ורבותי! מיום הולדתי אבי גידלני על ברכי התורה והיראה וציפו ממני לגדולות ונצורות. אני מצידי התאמצתי להשלים את רצונם, אולם ככל הנראה, בורא עולם בטרם יצרני בבטן, הועיד אותי לגדולה אחרת, גדולה נצחית, לרוממות נשגבה ונעלמה מעין כל חי. ביום כלולותיו, בעת השמחה הגדולה בה כל אדם משלים את עצמו ובונה את ביתו, רצה בורא עולם להשלים את נפשי בשלמות גמורה. את כל אהבתי אליכם קהל קדוש, יחד עם אהבתי וחיבתי העמוקה להורי היקרים, ועל הכל אהבתי וחיבתי לאשתי היקרה, אותה לא הספקתי להביא אל ביתי, את כל זה הריני מעלה על מזבח אהבתי לבוראי יתברך ויתעלה, למען תוקד לבת אש יוקדת ונצחית, להבה שתעורר רחמי שמים.

קולו שהיה מהול בבכי ודמעות נחנק לרגע, ולאחר שהתעשת קרא בקול אדיר: "ועתה הניחו לי ואמסור את נפשי למען אבי ואמי, למען אשתי היקרה ולמען כל הקהל הקדוש כאן.

הס הושלך בקהל, איש לא האמין למשמע אוזניו, החתן ניצל את רגעי הבלבול שזרעו דבריו, ניגש בצעדים מהירים לאשתו הצעירה וביקש את מחילתה וכתב לה גט שמא תישאר עגונה, לכן דאג בטרם יסע למנוחת עולמים – חצי מהגט היה שמור בידי רבי שמעיה עַבְּדאָל-חָק ז"ל ועבר לבניו ולבני בניו.

רבי אברהם צעד בזריזות לעבר כנופיית המרצחים. ראש הכנופיה לחץ על הדק הרובה, והחתן כרע נפל, מתבוסס בדמו. היהודים ההמומים נשארו קפואים על עומדם, וקול דממה דקה נשמע. ואז, באחת נתנו קולם בבכי, על השמחה שהפכה ליגון. רבי כליפא ניגש במהירות לעבר גופת בנו המת, אחז בידיו את ראשו המדמם והרימו כלפי שמים: "ריבונו של עולם! אהבתי אליך לא נפגעה אפילו במשהו, פי ולבי שווים כשאומר גם מעתה והלאה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים פרק ד' פסוק כט). לקחו הנאספים את המת, חזרו על עקבותיהם והלכו לקיים חסד של אמת ומצוות הקבורה, במקום מצוות הכנסת-כלה.

לפני מספר שנים, רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי העלה לארץ-ישראל עצמות ארבעה צדיקים, וביניהם עצמותיו של "הנזיר" רבי אברהם בנו של רבי כליפא בן-מלכא. מסופר שכאשר פתחו את קברו, שערותיו ועצמותיו נשארו שלמים כביום שבו נהרג על קידוש ה. 'רבי חיים פִּינְטוֹ מספר סיפור מדהים ומרגש אודות המזוודה המלאה בעצמות הצדיקים, ראיתי לנכון לשלב כאן סיפור מרגש : "היה זה ביום חמישי, ערב שבת הגדול. לאחר שהיבטתי ימינה ושמאלה, ונוכחתי לראות שאין עיין עוקבת אחרי, נטלתי בידי מזוודה מלאה עצמות צדיקים ממקום המסתור בנמל-התעופה "אורלי" בְּפָּרִיז. לפי המסוכם, הייתי אמור להיטלטל עם מזוודה זו ברכבת עד גבול ספרד, לחצות את הגבול, להמשיך למדריד ומשם למחוז חפצי – המקום בו יטמנו העצמות .

באותה שנה חל החג של הנוצרים – חג הפסחא – צמוד לשבת הגדול. לפיכך הדרך התארכה מעט, ובדיקת הגבולות לקחה יותר זמן מהרגיל. הגעתי למדריד בצהרי יום ששי והבנתי כי כבר לא אספיק להגיע למחוז חפצי טרם כניסת השבת. לסעודת שבת לא דאגתי, כי היו עמי פירות וירקות לעת מְצאֹ, אבל מקום להניח את גופי העייף לא היה לי, והברירה היחידה שעמדה בפני הייתה, לשכור חדר במלון. נטלתי את המזוודה הכבדה, והתחלתי לכתת רגלי בין המלונות הסמוכים לתחנת הרכבת, אך כולם היו בתפוסה ממלאה. לאחר שבאחד המקומות הבעתי פליאה על כך, התנדב אחד מפקידי הקבלה להסביר לי, כי בעקבות חג הפסחא, המלונות בתפוסה מלאה, וחבל על זמני לחפש חדר פנוי. הפקיד היה נדיב ויעץ לי לנסוע ברכבת לעיר אחרת, קטנה, השוכנת במרחק של 50 ק"מ, שם אין ביקוש גדול על כך לבתי-מלון, ובוודאי אמצא איזה חדר פנוי. שמעתי בקולו, חזרתי לתחנת-הרכבת, רכשתי כרטיס, ועליתי לרכבת המובילה לאותה עיר. הגעתי לשם כשעה לפני כניסת השבת. התפללתי מנחה, ובלב מלא תקווה, יצאתי מתחנת הרכבת. עצרתי מונית, וביקשתי מהנהג שיקח אותי לאחד מבתי-המלון. אולם גם כאן נכונה לי אכזבה קשה, שלשה בתי-מלון היו בעיר הזו, וגם הם היו כולם בתפוסה מלאה.. .

השמים החלו להאדים, ואני התחלתי לחשוש מפני השבת המתקרבת ובאה. מה אעשה? כיצד אעביר את שבת שלמה ברחובה של עיר זרה? ומה יהא על המזוודה והאוצר הקדוש הטמון בה? ערכתי חשבון מהיר של האפשרויות המעטות שעמדו בפני, ולאחר הרהור קל, ביקשתי מנהג המונית שיחזירני לתחנת-הרכבת. קוויתי ששם אמצא איזו פינה צדדית להניח ראשי כל הלילה, עד למחרת עד מוצאי-שבת .

שבתי לתחנת-הרכבת והחלתי לחפש אחר פינה צדדית שאוכל לנוח בה, חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי. החושך התקרב ובלית-ברירה ישבתי על אחד הספסלים שהיו שם, להניח את המזוודה לידי ולשבות שם .

עודדתי את עצמי, כי שליחות המצווה תגן עלי ולא יאונה לי כל רע. בזיכרוני החלו להופיע מראות קבלת-השבת בישיבה הקדושה בבית-הורי בְּמוֹגָדוֹר [Mogador] והרגשתי שאור  השבת מאיר עלי. לבי התעודד מכך, והתחלתי להתפלל תפילת קבלת-שבת וערבית. כך, לבד על הספסל, באמצע תחנת הרכבת, בעיירה קטנה נידחת בארץ נוכריה.

משסיימתי תפילתי, התחלתי לחשוב איך עלי לנהוג ע"פ ההלכה: חלות ויין לא היו לי. יש לי פירות וירקות בלבד וכיצד אוכל ללא קידוש ? האם אפשר לקדש עליהם? או שמא יצאתי ידי חובת קידוש בתפילה ?. עודני מתלבט בכך, וחבורת נערים פוחזים מתנדנדת משיכרות מתקרבת אלי ומתחילה להציק לי. את שפתם הספרדית לא הבנתי כלל, והרגשתי שבכוונתם להזיק לי. חששי התממש כאשר התחלתי לחוש ברטיבות היריקות שירקו על פני, ואם לא די בכך, החלו גם בקבוקי -בירה ריקים להתעופף לעברי…

לא ידעתי את נפשי מרוב פחד, אני בודד, מוקף אויבים רבים וללא מושיע… התחלתי למלמל פסוקי-תהלים, ולשמחתי הרבה התעניינותם בי פחתה והלכה עד שעזבוני לנפשי. ניסיתי להתמקם מעט יותר טוב על הספסל, ומתוך מחשבה לעתיד, תכננתי היכן אניח את ראשי, ולאיזה כיוון יפנו רגלי. יחסית הספסל היה נראה די נוח והעצים ממנו היה עשוי היו די צמודים, ולא היה חשש שאפול ביניהם. אולם עיקר חששותי התנקזו לעתיד המזוודה היקרה. פחדתי שמאורעות היום יגרמו לשמורות עיני להיעצם חזק מדי, ואז מי יודע מה יקרה לה. אולי איזה עובר אורח יחשוק בה, או שמא פועל ניקיון ימצאנה, ולאחר שיבדוק תכולתה, ישליכנה עם שאר מרכולתו. או אולי, אפשרות אחרת, גרועה לא פחות – יעבירני לחקירה בתחנת- המשטרה… בכל אופן, העובדה שהתחנה הולכת ומתרוקנת, דווקא עודדה את רוחי, הבנתי שבהמשך הלילה אשאר בה לבד, ואם כן אין לי לחשוש כל כך, אשתדל להישאר ער עד שאחרון האנשים יעזוב את המקום, ואז אוכל לתת מעט תנומה לעפעפי, לפי תכנית השכיבה שהתוויתי לי.

את חוט מחשבותי הארוך, קטע דווקא שומר התחנה. הוא קרב אלי ופנה אלי בצרפתית עילגת בקול תקיף: "דע לך! התחנה נסגרת בחצות הלילה ולפני כן יהיה עליך לעזוב אותה".

התחלתי לדבר תחנונים אל לבו, הסברתי לו כי נפלתי כאן ללא מכר וגואל ואין לי מקום ללון, ומה יפריע לו אם אשאר כאן עד הבוקר ? אך הוא בשלו: "אם עד חצות לא תתעופף מכאן, אמצא לך מלונה טובה יותר… "

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 1/2 –

הבנתי את הרמז, והתחלתי לרעוד, ביקור בתחנת-המשטרה יהיה מאד לא לטובתי. גם אם אצליח להסביר את מעשי כאן, בוודאי לא אצליח להסביר מהו פשר המטען המוזר שבידי… ומכאן, הדרך למעצר וחקירה ארוכה קצר ביותר. פחדי גבר כשנזכרתי שבעצם אף אחד מקרובי איננו יודע היכן אני, חברי הוועד יודעים שדרכי הייתה אמורה לעבור למדריד, אך לעולם לא יעלו בדעתם שנפלתי לעיירה נידחת זו, ומי יודע כמה זמן אצטרך לבלות בחדר המעצר עד שיאתרו אותי .

דמעות החלו לזרזף מעיני. דמעות מלוחות, שלאט לאט הפכו לשטף זורם של בכי ללא מעצורים. לבי נשא תפילה חמה לבורא-עולם שיושיעני בזכות אבותי הקדושים, ובזכות הצדיקים הקדושים הנמצאים עמי .

כך ישבתי ובכיתי, אינני יודע כמה זמן, תארו לעצמכם!, אני עם פירות וירקות, ו… מזוודה כבדה עם עצמות מתים. בארץ נוכריה, בעיר נידחת, מוקף גויים שונאים ומתנכרים, שיכורים ושאר ארחי-פרחי. לא מכיר שפת איש, אף אחד ממכריו אינו יודע על מקומו, ולאחר יום מפרך אפילו אין לו מקום לשים את ראשו. והכי גרוע, מאוים מפחד המשטרה שעלולה לגלות את מטענו הרגיש .

השעות חלפו בעצלתיים, וזמן חצות הלך והתקרב, ככל שהתקרב הזמן, הרגשתי איך עניבת החנק מתהדקת סביב צווארי, לצאת מן התחנה לא יכולתי, כי המזוודה הקדושה הינה מוקצה ובשום אופן לא הייתי מוכן להשאירה שם ולברוח. ידעתי היטב את חשיבות תוכנה והייתי מוכן למסור את נפשי למענה. משום כך נשארתי נטוע במקומי, מקווה ומצפה לבורא-עולם, ובטוח בישועתי, ואכן הוא לא הכזיב. רבע שעה לפני חצות, נעצרה הרכבת האחרונה המגיעה באותו לילה לתחנה, הרכבת הייתה ריקה כמעט לגמרי, ומבין הנוסעים שירדו, נראתה אישה אחת המחזיקה תינוק בין זרועותיה, ועיניה תרות בחשיכה אחר דמות מסוימת. מיד הבחנתי בגבר – כנראה בעלה, שעמד לא הרחק ממני והמתין לה. האישה הבחינה בו, ובדרכה חלפה על פני, הביטה בי ובמרוצה הגיעה לבעלה. לפתע, חזרה מעט לאחוריה, הביטה בפני היטב, וקראה בקול מופתע: חיים? חיים, בן משה פִּינְטוֹ מְמוֹגָּדוֹר?.  האישה נשקה את ידה כאשר הזכירה שמו

של אבי הקדוש, והביטה לעברי במבט מלא תמיהה. כן עניתי!. "האם אינך זוכר אותי" שאלה :"אינני זוכר" עניתי: "הלא אני פלונית בתו של פלוני מעירכם, איך אינך זוכר אותי?. מוחי התבהר מעט מהטשטוש שאחז בו, טלטלתי את זכרוני, וקראתי לעברה: "בטח! אביך הרי הוא ממכרינו, מלאכתו כך וכך ודיברתי עמו פעמים רבות. רואה אתה את האיש הממתין לי?  הוא בעלי. אמנם הוא גוי, אבל הוא אדם טוב, נחמד, נישאתי לו ונולדו לנו שלשה ילדים, ולאחרונה קבענו מגורינו בעיר זו. "ואתה מה מעשיך כאן ? שאלה. בקול עצוב התחלתי לספר לה את כל גלגולי, ואיך הגעתי לכאן, את אשר עבר עלי בתחנה זו, גם סיפרתי לה תכולת המזוודה שעמי ולא שאלה שאלות. לבבה היהודי התעורר לתחייה, ותכף ומיד הציעה לי לבוא לישון בביתם.

אמנם בלבי הסכמתי מיד, אך השתהיתי מלהשיב לה, כי לא ידעתי מה אעשה עם המזוודה הקדושה. לטלטל אותה לא יכולתי, להשאיר אותה לא רציתי בשום אופן. האישה לא המתינה לי ופנתה מיד לבעלה וסיפרה לו מי אני ומה משפחתי, והסבירה לו מדוע נתקעתי בעירם. ככל הנראה גם הסבירה לו איזו מחווה אנושית יפה תהיה בכך שיארחו בביתם מכר מעיר ילדותה ויתנו לו מיטה חמה בשעת מצוקה. בעלה הסכים והציע לי להצטרף למכוניתם… אמרתי לאישה, כי אבותינו שמרו את השבת במסירות נפש, וגם אני אעשה כך, ולכן לא אוכל להגיע לביתם אלא ברגל. האישה העבירה את הדברים לבעלה, אמר לה: "אני אקח את התינוק ואת חפציו במכונית, ואת תלכי אתו רגלית. גמר דבריו, ונטל את מזוודתי בידיו, והחל ללכת. לבי החל לפעום בחוזקה, מה אעשה? וכי אתן לעצמות הצדיקים שיטלטלום בנסיעה במכונית בשבת? שבת קודשנו עליה בוודאי נתנו נפשם בימי חייהם, יטולטלו עצמותיהם?. לאחר שניות מעטות

קראתי לעברו: "אולי לא כדאי שתיקח אתך את המזוודה לביתכם, היא כבדה, ובמוצאי-שבת יקשה עלי להיטלטל עמה. הבה נפנה למחסן התחנה, נראה אם הוא עדיין פתוח, ונשאיר שם את המזוודה לשמירה. האישה תירגמה לבעלה את דברי, ולמרות שהדברים נראו לו תמוהים במקצת, הסכים. כמחווה למעני, המשיך לסחוב את המזוודה לעבר מקום שמירת החפצים. כשהגענו לאותו חדר הוא היה כבר חשוך, והאחראי כבר החזיק את המפתחות בידו לנעול את המקום. במהירות שלפתי את הדרכון ונתתי אותו לבעל, סגרתי את המזוודה היטב והנחתי אותה עם תכולתה למשמרת. רק לאחר שראיתי שהאחראי נעל את החדר והלך לדרכו, הסכמתי לנוע ממקומי, התחלתי לפסוע אחר האישה ובעלה אל מחוץ לתחנה. יצאתי ממנה בדיוק בחצות….

באותן דקות הרגשתי בלבי, כמה טוב ליהודי מאמין, כמה בודד הייתי, ובכל אופן כל כך קרוב לריבונו של עולם, שזימן לי הצלה כזו. הרהרתי גם, איך ישועתי באה באופן שאוכל להקפיד על דקדוקי ההלכה. אפילו לטלטל את המזוודה בתוך התחנה לא נצרכתי וגם עתה אינני נזקק להוציא כלום בידי והנני הולך ברגלי למקום בו אוכל לנוח בשבת.

האיש נטל את התינוק נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם אשתו והתחלנו לצעוד רגלית. האישה הבהירה לי, כי המרחק לביתם הוא כשעה הליכה. השבתי לה כי למען השבת הכל כדאי, וכי יותר משאנו שמרנו את השבת, השבת שמרה עלינו. לאחר שתיקה קצרה, גמלה בלבי ההבנה שיש מנהיג לבריה והוא המכין מצעדי גבר. בוודאי לא לחינם נפלתי לעיר נידחת זו בדיוק ברגעים אלו. לכן, החלטתי לנצל את זמן הצעידה לשוחח עם האישה על יהדותה, ולהצית בליבה את ניצוצות הקדושה החבויים בלב כל יהודי. ממחשבה למעשה. התחלתי לשוחח עמה על מעלת העם היהודי וגדולתו, סיפרתי לה על אבותי הקדושים, על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושתם הנפלאה. הסברתי לה כי העם היהודי הוא עם סגולה, ואיננו דומה כלל וכלל לכל האומות. הראיתי לה איך הקב"ה שומר על כל אחד מאתנו בכל מצב. והנה, כמלאך ממרומים הופעת, והיצלת אותי! ולא סתם, הצלה, אלא לפי כל דקדוקי ההלכה תוך כדי הדברים הבלעתי לה, שבעצם, לפי עקרונות ההלכה היהודית, לא כדאי לי שאתארח בבית של גוי והסכמתי רק בגלל המצב של סכנה שבו הייתי נתון ומאפשר להקל מעט. כך עברה דרכנו בלי שהרגשנו בה כמעט עד שהיגענו סוף סוף לביתם. בעלה המתין לנו והכניס אותי לביתו, אישתו נכנסה למטבח להכין לה ולבעלה ארוחת-הערב, וביודעה שלא אוכל מאומה ממאכליה, הוציאה בקבוק עָרָאק חדש בהשגחת בית-דין של מרוקו והגישה לי מעט פירות טריים שהיו ברשותה. קידשתי על העָרָאק, ואכלתי מן הפירות ולאחר מכן, הציעה לי מיטה באחד מחדרי הבית, והלכתי עצב ומרירות עברו בלבי למשמע דבריה, באיזו קלילות הולכת היא לעבוד ולחלל את השבת. זכרתי את אביה שהינו ירא-שמים, ומדקדק על קלה כבחמורה. בלבי חשבתי, אולי בעקבות ביקורי המפתיע, יתעורר משהו בליבה ותשוב לעמה מקור מחצבתה.

השבת חלפה עברה, אחר-הצהרים חזרו האישה ובעלה מעבודתם, ואני לאחר תפילת ערבית, הבדלתי על העָרָאק, הודיתי למארחי ויצאתי. האישה הסיעה אותי במכוניתם לתחנת-הרכבת, שם הוצאנו את המזוודה מחדר השמירה, בדקתי אותה היטב שלא נגעו בה וניגשנו להמתין לרכבת. משהגיעה, הוציאה האישה מכיסה סכום כסף, וביקשה שאעביר אותי לאבי הקדוש, שיתפלל עליה. לאחר-מכן, שוב הודיתי לה במילים חמות על שהייתה לי מפלט בעת צרה, ברכתי אותה שתחזור לחיק היהדות היא וילדיה, עליתי על הרכבת למדריד ומשם הגעתי למחוז חפצי עייף ותשוש, אך מלא הודאה לבורא-עולם. תם אבל לא נשלם!

לאחר 35 שנה לערך, כאשר ישבתי בחדרי בלשכת הרבנות בקרית-מלאכי, נכנס המזכיר ואמר לי: "אישה מבוגרת ממתינה בחוץ ומבקשת מאד להיפגש עם כבוד הרב" השבתי: "תבוא". האישה נכנסה וקראה לעברי: "חזרתי ליהדותי כברכת הרב, האם תכירני? עניתי בשלילה. האישה הזכירה את שם אביה ושאלה: האם זה אומר לך משהו? – בוודאי עניתי: "הרי הוא היה מתושבי עירנו מוֹגָדורֹ יהודי ירא-שמים ומדקדק במצוות. היכרתי אותו היטב, וכך וכך הייתה מלאכתו ופעמים רבות שוחחנו עמו. בערוב ימיו עלה לארץ-ישראל והתגורר בפתח-תקוה. לפני כך וכך שנים נפטר, השתתפתי בהלוויה ואף הספדתי אותו" .

באותו רגע לא זכרתי את אותו סיפור וגם אם הייתי זוכר, לא הייתי מעלה בדעתי שיש לאישה זו איזה קשר לכך.

ובכן: "אני בתו" אמרה וציפתה לאיזה תגובה מיוחדת. משזו בוששה לבוא, ניסתה לעודד את זיכרוני ואמרה: "האם זכור לך איזה ליל-שבת ששהית בבדידות בתחנת-רכבת נידחת?. בנקודה זו התעורר זיכרוני, ותיכף ומיד הבנתי, שהאישה העומדת לפני, היא אותה אישה שאירחה אותי בביתה . בטח עניתי, והוספתי מיד: "היום הנני חש הכרת הטוב כלפיך, על שפתחת לי את ביתך בעת צרה". האישה לא המתינה לשמוע את הודאתי, וכשדמעות בעיניה, החלה מיד לגולל את המשך סיפורה :

"ובכן האם זוכר אתה את הברכה שבירכת אותי טרם עלית לרכבת? דע לך! כי התקיימה במלואה, ואני וילדי שבנו ליהדות" כיצד? "באותו מוצאי-שבת, לאחר ששבתי לביתי מתחנת- הרכבת, הרגשתי שפני בעלי זועפות. הוא החל לריב עמי ולצעוק עלי, איך הכנסתי יהודי לביתי" לאחר שעניתי לו, כי שאלתי את פיו, ורק בהסכמתו הכנסתי אותך, חמתו עלתה עלי פי כמה וכמה, ובקושי הצלחתי להרגיע אותו. אך מאותו יום, כאלו עבר בינינו איזה שטן, המריבות הפכו להיות דבר יום ביומו, והגיעו עד לכדי הכאה. בעלי טען, שמאותו יום שהבאתי את היהודי לביתו, נכנסה בו קללה, ולא היה מסוגל לחיות עמי בשלום, משנוכחתי בצרתי, נזכרתי באותה שיחה שדיברת עמי, בעת שצעדנו יחד באותו לילה לביתי. עתה התחלתי להבין את דבריך על סגולת העם היהודי והבנתי שטעיתי בדרכי, טעות קשה ומרה, לפיכך פניתי להורי וביקשתי את עזרתם. הורי לא שמרו לי טינה על הצער והכאב שגרמתי להם, שלחו לי דמי-נסיעה לי ולילדי והציעו לי לשוב לביתם. באחד הימים נטלתי מעט חפצים, ברחתי לבעלי והגעתי לביתם. הורי

קבלוני בזרועות פתוחות וחמות, הם חשו ששבתי בתשובה על מעשי והשתדלו למלא את צרכי על הצד הטוב ביותר, אולם אבי חשש מאד שאשאר בביתם. הפחד היה, שמא בעלי הגוי יאתר אותנו, ומי יודע מה יעולל לנו? לפיכך, אבי פנה למכריו שהיו פקידי הסוכנות היהודית בעיר וביקשם שיעשו את כל הדרוש למען הפיכתי לעולה חדשה נעשו כל הסידורים ונשארתי כאן.

שבתי ליהדותי לקיים תורה ומצוות, בהתחלה השתדלתי להסתיר את עברי, ולכל מכרי סיפרתי שבעלי הראשון נפטר בחו"ל. לאחר זמן מה הוצע לי שידוך – אלמן המכהן כרב בצפון-הארץ. נשאתי לו ונולדו לי ממנו כמה ילדים. את שלושת ילדי הראשונים נטלו פעילי חבר המחנה התורני בארץ-ישראל והכניסום למוסדות תורה, וברוך ה' היום שלושתם תלמידי-חכמים, נשואים לבנות יראות-שמים, וכולם הקימו בתים של תורה. כל זה בזכות אותה שבת, שמשמים זימנו שתשהה אצלי" .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית– מלאכי

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21), והוקרא בישיבה האחרונה בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ז׳ ברנשוויג יו״ר החברה. נדפס חלק ממנו בספר:

Les droits de l'homme et l'education Presses Universitaires 1961 Paris, pp. 182.

התאספנו כולנו כאן כדי לחוג את יובל המאה של חברת כי״ח ולא נחשוך בשבחים לעבודה הגדולה והמפוארת שנעשתה במשך מאה שנה. אני יודע שכל הנואמים שדיברו ושידברו מעל במה זו הרעיפו וירעיפו שבחים. באתי ממרוקו, מדינה אשר הפיקה את התועלת המרובה ביותר ממפעלה של כי״ח ולא אחשוך מפי תשבחות.

אך צעקת שבר גדולה באתי לזעוק על עתידם של 200,000 מאחינו: יומם ולילה אני מודאג ומבוהל.

ואיך לא אדאג בראותי שעתידם הרוחני של אחינו ממרוקו הינו מהמפוקפקים ביותר ? הנה אוכלוסיה שהוציאו אותה, שכי״ח הוציאה אותה, מחשכת הבערות, ואשר עזבו אותה בלבו של צומת דרכים, ללא הדרכה וללא הכוונה. כן, כי״ח שחררה אותנו, להבדיל, כמשה בשעתו, אד היא עזבה אותנו בלב המדבר: והנה אנחנו מחכים לגלוי השכינה של הר סיני — ואין.

אם זאת היתד, מטרתה של כי״ח, אם כן איפוא, הסתיים בזה תפקידה, ואין לה אלא לפנות את המקום עם כל הסיפוק של שליחות מוצלחת.

כי״ח חינכה את ההמון, שחררה אותו והכינה עלית מסוימת. במשך דורות היא הפיצה את התרבות הצרפתית ואנחנו מכירים לה מיטב תודותינו. חגיגת היובל היום היא לנו שמחה בלי ערבוב.

ברם, אם כי״ח היתה מגבילה שאיפתה רק להכנת אנשים מתורבתים בלבד, הרי היתה סותרת את עצמה היא— משום שכל מפעל חילוני היה יכול לבצע את המלאכה הזאת לא פחות טוב.

מבעד למאה שנות היסטוריה מהדהדת באזני קריאתם של מיסדי כי״ח, ביוני 1860 : ״יהודים! המפוזרים בכל קצוי תבל והמעורבים בין העמים, אתם ממשיכים להיות קשורים בלב אל הדת העתיקה של אבותיכם…״. החותמים על הקול הקורא משנת 1860 מתייחסים אל הקשר לדת העתיקה, ואין ספק שבדעתם פנימה, ייסודה של כי״ח היה אמנם לשחרר את היהודים מבחינה מדינית, משפטית וחומרית, אך לא להובילם להתבוללות כלומר להתכחש לעצמם כיהודים .

הערת המחבר: הספד על המייסד ד״ר יצחק כרימיה מתלמידו של הגאון חת״ס מהר״ש סידאן בספר שבט שמעון, פרשת תצוד, [ע״ש בפרשת כי תשא] כתב וז״ל: בשבוע העבר כ״ח שבט נדעד נר ישראל שהאיר בחכמתו ויראתו לכל ישראל השר והגדול מו״ה יצחק כרעמיע בפאריז וכו׳ ובכל כחו ואמצו הטיב לעמו וכו״ כי היה שר המשפט וכו'. ויסד חברת כל ישראל חברים להציל היהודים בכל מדינות מרדיפות ומדחק ולחץ וכר והעמיד בתי לימוד בערים גדולות באזיען ואפריקא וברומעניען ובולגאריען בעד ילדי ישראל שילמדו לשון המדינה ושאר לשונות להרים קרנם וכבודם בגוים שיאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכו', שר וגדול נפל בישראל מלבד שהיה שר המשפט היה גדול בצדקתו וכו' לא התגאה ברום לבבו כרבים בעת שיתנשאו ויעלו לגדולה בושים לאמר שהם יהודים וכר ופורקים עול התורה והמצוות וכר הוא נדמה בזה למשה רבן של ישראל וכו'

נודה שהמפעל שנעשה היה בעל ממדים ענקיים ושהאוכלוסיה שנהנתה ממנו היתה במצב חברתי נורא. שחרורם היה איפוא מלחמה בדפוסי חיים ומחשבה שגרמו לנחיתותם: והסיכון היה גדול לראות אותם זורקים גם את התוכן ואת הצורה, את המנהגים ואת האמונות התפלות, עם החיים הפנימיים, הדת.

האם לא כד היה המעשה ? לא זו בלבד שלא הצליחה כי׳׳ח להחזיק את היהודים בקשר עם דתם העתיקה, אלא אף במקומות שהם שמרו על הקשר הזה ע״י אוסף מנהגים מדורי דורות, באה היא וניתקה את הקשר מבלי להראות להם את פניה האמיתיים של דתם.

התוצאה לפנינו: אוכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו; ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללותה וחורבנה של הקהלה היהודית הגדולה בארצות האיסלם.

בצער ובכאב אני אומר כאן שרובה של העלית שחונכה ע״י כי״ח התרחק מרוח התורה, ממחשבת היהדות ומקיום המצוות. אני יודע שלא זאת היתד. מטרת כי״ח, להרחיק יהודים מתורתם, אבל העובדות לצערנו מזדקרות לעין. התהליך היה פשוט: הקדוש חולל, ותחת המסוה של המלחמה במנהגים בלבד, נהרס גם הכבוד שרחשו לדת.

דוגמאות מספר יאשרו תהליך זה הרבה יותר טוב מאשר נאום ארוך: המורים של כי״ח הכריחו את התלמידים לשבת בגילוי ראש בכתה ואין זה אלא זלזול בקיום מצוה. יש גם מורים ששינו את שמות תלמידיהם העבריים המקוריים לשמות של נוצרים, ואין זה אלא זלזול בהיסטוריה היהודית: האם הם מתביישים לתת לתלמידיהם לשאת את שמותיהם המפוארים של אבות אבותיהם מדור דור ? בכתה מספרים לילדים על נואל (Noël) (בחג המולד), מלמדים אותם לצייר את עץ האשוח, אבל יותר מזה שוכחים לספר להם על חג החנוכה: ומה זה אם לא זלזול בערכי ישראל ?

לימוד הדת תופס מקום קטן מאוד בתכניות הלימודים ולכן גם אין מתחשבים בהשגיו של התלמיד ביהדות כשדנים במעבר התלמידים מכתה לכתה.

קל לכם לתאר איזה משקע משאיר יחס זה בנפשו של הילד. מחד גיסא הורסים את מעט היהדות שהילד רכש בבית הוריו, ומאידך גיסא אין מפצים אותו במשהו מפואר יותר: והנה אנחנו בלב המדבר כפי שציינתי בראשית דברי. מול העבודה הרבה שעמדה בפניה, החליטה כאלו כי״ח להכשיר קודם כל אזרחים טובים ואחרי כן לדאוג להכשרת יהודים טובים; בחירה זו נעשתה אולי בדיעבד, אבל עכשיו הגיע הזמן לשוב אל המקור האמתי של היהדות.

עם סיום מאת השנים הראשונות של כי״ח, יצויין מפעל האמנציפציה שלה כהצלחה, אך למאת השנים הבאות ניצבת מולה מטרה מפוארת יותר: להחזיר את היהודים אל מקור מחצבתם. אני משוכנע שיכולה כי״ח לתת לילדינו יותר ממה שנתנה לדורות שעברו. אין לי ספק שהיא יכולה לתת בבתי הספר שלה חינוך אשר במסגרתו ישולבו היטב לימודי החול ולימודי הקודש. כי״ח חייבת להציב כתכנית פעולה למאת השנים הבאות : הכשרת יהודים בעלי הכרה במקוריות ההצהרה הרוחנית בהר סיני, יורשיה של דת אוניברסלית, והמקיימים, הלכה למעשה, את המצוות שעברו אליהם מאב לבן.

אני מבין שקולי, קול ענות, בא כאן לערבב את שמחת המקהלה של התשבחות העולים מכל עבר בשבחה של חברת כי״ח, ושלא כאן המקום, ושאין עכשיו הזמן להטיח אמתות קשות. אבל אני יודע גם כן שהמרירות של האמת כמות שהיא, הינה בסופו של דבר מתוקה יותר מנופת של חנופה.

אסיים באיחולים לעתידה של כי״ח. בעוד מאה שנה, כאשר יתאספו צאצאינו לחוג את יובל מאתיים שנה, יגיע לחברה השבח שציין ה׳ ׳באברהם אבינו ע״ה; לא שבחו הקב״ה על מדותיו הטובות, על הכנסת אורחים, על מסירותו לזולת, אלא אמר עליו: ״כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳״

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21),רבי דוד עובדיה….