Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
LA PRIERE SILENCIEUSE
Le Rabbin Hayim Ben-Attar avait l’habitude de voyager dans tout le Maroc, mais il s’efforçait toujours de passer le Sabbat dans sa maison.
Au cours de l’un de ses voyages il lui arriva des choses imprévues et le jour du vendredi il était encore très loin de sa ville et de sa maison. Le coeur lourd, il dut se résigner à rester tout seul en plein champ entre deux endroits.
Le matin du jour du Sabbat, il contempla le paysage et vit un jeune berger qui se plia en deux, puis se mit sur la tête et exécuta des mouvements bizarres. C’est de cette manière que le jeune garçon priait et communiquait avec son Père qui était au ciel.
Beaucoup plus tard, le Rabbin Hayim raconta cette petite aventure à ses disciples et il ajouta: “Je fus empêché de rentrer chez moi ce samedi pour que j’observe et voie comment ce jeune berger prie dans la nature dans un silence complet et sans prononcer une parole.”
33.
LE RABBIN HAYIM BEN-ATTAR PUNIT UN MECHANT
A Salé, la ville où vécut le Rabbin Hayim Ben-Attar, auteur de “La Lumière de la Vie”, vivait un érudit qui connaissait à fond les sept sciences, mais qui était foncièrement méchant. Cet homme fit de son mieux pour détourner les jeunes Juifs du droit chemin.
Les disciples du Rabbin Hayim vinrent trouver leur maître et lui dirent: “Cet homme méchant est rempli de savoir, comme une grenade est remplie de graines et toi, notre maître, tu te tais et tu ne fais rien contre lui.”
Le Rabbin Hayim prononça une formule sacrée et le méchant homme s’adonna à la boisson, se traîna ivre dans les rues et les habitants de la ville avaient honte de le fréquenter.
Et le Rabbin Hayim disait: “La science ne peut demeurer dans une âme méchante.”
34.
COMMENT LA FAMILLE SASSON A ACQUIS SES RICHESSES
La famille Sasson est très riche et ses membres sont dispersés dans le monde entier. Au Maroc également se trouve une branche respectée de cette famille.
On se raconte chez nous que le chef de la famille Saïd Sasson était pauvre et malheureux et n’avait ni pain à manger, ni vêtements à se mettre. Il errait à travers le pays et colportait des marchandises mais ses revenus étaient minimes. Mais il craignait Dieu et lorsqu’il marchait sur les routes, il chantait des psaumes.
Une nuit, il récita des psaumes et lorsqu’il prononça le verset: “Du fond de l’abîme je t’invoque”, il vit un homme dont la face rayonnait d’une lumière très claire, s’approcher de lui. Et l’homme lui dit: “Je te remets une pierre magique qui t’offre deux possibilités. Tu peux, avec son aide, acquérir la sagesse et toi et les générations que tu engendreras serez de grands sages. Mais, si tu le préfères, elle peut te donner la fortune à toi et à tous les membres de ta famille, de nombreuses générations durant.
Saïd lui dit: “Confie moi la pierre et au bout de trois jours et de trois nuits, je prendrai ma décision.”
Saïd toucha la pierre et la grâce de Dieu descendit sur lui.
Il décida de suite de poser une question dans un rêve et dans son sommeil il se vit lui-même dans un magnifique château où ses yeux étaient aveuglés par l’or et l’argent.
L’homme comprit que le ciel voulait qu’il choisît la pierre de la fortune et il suivit ce conseil.
C’est la raison pour laquelle la famille Sasson est très riche et qu’il y a également parmi ses membres de grands érudits. L’un des membres les plus célèbres de la famille est une femme, Farha Sasson, qui collectionna des livres et fonda de nombreuses yechivoth en Erets-Israel et surtout à Jérusalem.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 98
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
- 63. אשת־חיל תציל ממוות
היה היה רב אחד בא בימים, ולו בת יחידה יפהפייה. כל נכבדי הקהילה ביקשו את ידה, אבל הרב לא אבה להשיא את בתו, אלא לתלמיד חכם. פעם רצה הרב לדעת מי יהיה חתנו לעתיד. ובאחד מימי אלול התענה וטבל במקווה, ובערב עשה שאלת חלום כדרכי החסידים. בלילה נגלה אליו אליהו הנביא בחלום והודיעו, כי התנו לעתיד הוא תלמיד־חכם, שנגזר עליו למות ביום השנה הראשונה לנישואיו. אשתו תישאר אלמנה, והוא לא יקים זרע בישראל. כי כך נגזר מן השמים.
בבוקר קם החכם ונפשו עגומה עליו מאוד. אך הוא שמר את הדבר בסוד והחליט לעלות לארץ האבות ולהשתטח על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנם זצ״ל כדי להעביר את רוע הגזירה. שינוי מקום עשוי להביא לשינוי מזל.
יצא הרב עם אשתו ועם בתו לדרך, ובין ערביים הגיעו ליער גדול, הם ישבו ליד עץ חסון, שלידו זרם מעיין מים זכים, וסעדו את ליבם. בלילה שכבו לישון מעמל הדרך.
בחצות הלילה קם הרב ל״תיקון חצות״, ופתאום שמע איזה קול חלש, הבא כאילו ממרחקים. תמה הרב למשמע אוזניו ושאל את עצמו! מניין בא קול זהי הוא נשא את עיניו וראה אור קטן מתנוצץ בין העצים במרחק של כמטחווי קשת. התקרב הרב לעבר האור ומצא סוכה קלועה מענפי עצים ועלים המוארת באור קלוש. הסתכל הרב מבעד לענפים, ומה הוא רואה ? שני אנשים! אחד — זקן ו״סגי נהור״, אשר רק חושך שולט בעולמו; ואחד — עלם כבן עשרים, יפה תואר ויפה מראה! ושניהם עורכים ״תיקון חצות״.
השתומם הרב למראה עיניו ולמשמע אוזניו ואמר בליבו: מה לשני פרושים אלה ביער זה לבסוף אזר עוז בנפשו, נכנם לסוכה פנימה ואמר:— שלום עליכם, רבותי!
ענו לו:— שלום עליך, רבנו ומורנו
ישבו שלושתם ללא הגה והמשיכו בצוותא ב״תיקון חצות״ ובתלמוד־תורה עד עלות עמוד השחר.
אחרי תפילת שחרית שאל הזקן את הרב:— איך נקלעת ליער זה ?
סיפר לו הרב, שהוא עולה לארץ־ישראל עם אשתו ובתו. גם הזקן גולל בפניו את פרשת חייו. חזר הלב אל אשתו ובתו והביאן לסוכה, ומאז ישבו חמישתם בה. הרב והזקן קוראים בתורה, האשה אופה ומבשלת׳ הבת שואבת מים, והעלם חוטב עצים. ונפשו של העלם מתקשרת בנפשה של הבת.
יום אחד ביקש הזקן מן הרב את יד בתו בשביל בנו. — תהיה בתך לאשה לבני ולכלה; ושנינו נזכה לזרע אחרינו בישראל. לא רצה הרב לגלות את סודו המר לזקן, וכעבור ימים אחדים באו הצעירים בברית נישואין כדת משה וישראל.
שנה שלמה חיו בני הזוג חיי אושר בסוכתם הבודדת שביער הנידח. ימים מעטים לפני תום שנת הנישואין גילה הרב לבתו את דבר החלום המר. והוא הודיע לה על המועד הקרוב והשביעה שלא לגלות לאיש את הסוד.
מאז גילוי דבר החלום עינתה האשה הצעירה את נפשה והתפללה יומם ולילה:— אלוהים, אם גזרת על בעלי מיתה, קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי.
ביום השנה לנישואין יצא הבעל, בדרכו, ליער לחטיבת עצים, אך הפעם יצאה אשתו בעקבותיו. ביום ההוא כהתה השמש בשמים, נפש חיה לא נראתה מסביב והציפורים נדמו. בצוהרי היום, עת עמדה השמש באמצע הרקיע, הופיע מלאך המוות ובידו מאכלת גדולה. הניף מלאך המוות את המאכלת על ראש הבעל וזה צנח פתאום ומת. בראות האשה כי מת בעלה, היא אזרה עוז בנפשה ופנתה למלאך המוות:— מלאך המוות! גוזרת אני עליך בשם שולחך׳ שתגיד לי מדוע אתה גוזל ממני את בעלי. הלא שנות חיי אדם עלי־אדמות הן שבעים שנה, ולבעלי מלאו זה עתה רק עשרים ואחת ?
ענה מלאך המוות:— אשה פתיה ומסכנה! גזירה היא מלפני הבורא. ואין לך רשות להרהר אחריה.
- אם כן!— אמרה האשה — אבקשך למלא את בקשתי היחידה.
- כל מה שתבקשי אמלא, אך את בעלך לא אוכל להחיות.
ביקשה האשה— לא אבקשך להחיות את בעלי, אך אבקשך להחזיר לחותני את אור עיניו.
- כן יהיה!— הסכים מלאך המוות.
ושוב פנתה האשה אל מלאך המוות:— מבקשת אני ממך, הבטיחני שחותני יזכה לראות במו עיניו נין או נכד משלו, המשחק סביבו, כדי שיתנחם על מות. בנו יחידו.
- יהיה כן — הבטיח מלאך המוות.
אז אמרה האשה: — אם כן, הרי אני אשת בנו של חותני, ואני היחידה העשויה ללדת בנים ובנות ולקיים את זרעו. ואם ברצונך לקיים את הבטחתך,, עליך להחיות את בעלי, כי בלי בעלי אין ילדים ובלי ילדים לא יהיו לחותני נכדים ונינים. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואם אתה גוזל ממני את בעלי, הרי אתה גוזל ממני ומבעלי את הילדים ומחותני את הנכדים והנינים. מפר אתה את הבטחתך והורס בבת אחת את כל העולמות.
עמד מלאך המוות אובד עצות לפני האשה ולא נשאר לו אלא להחזיר את הנשמה לגוף בעלה. ברגע שבו עלה מלאך המוות השמיימה, נעמד הבעל על רגליו.
האשה ובעלה חזרו לסוכה ומצאו את הזקן מברך: ״ברוך פוקח עיני עיוורים״. הכול שמחו על הניסים והנפלאות של השם יתברך, ובירכו: ״ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים״.
מספר יהודה דרעי
יהודה ד ר ע י (מספר; סיפור 63)׳ יליד מאראקש׳ שם הוא חי עד היום. כבן 50. גבה קומה ומוכשר. מנכבדי הקהילה היהודית, מדבר צרפתית, ספרדית וערבית. נשוי וחשוך ילדים. הגורל התאכזר לו והוא לקה בשיתוק בחצי גופו השמאלי. מאז התחיל ללמוד את השפה העברית ובלימוד זה הוא רואה בילוי־זמן נעים. — בהיותו מורי הפרטי בשנת 1955— מספר עליו שלמה ק ו ר ק ו ס — שמעתי מפיו סיפורים רבים, אשר שמעם בערבית, מפי אביו ז״ל.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת.
ספרי לי… אימא על המלאח במרקש
העיוורת
מדי יום בשובנו מבית הספר, פסענו בנות כיתתי ואנוכי בשדרה הגדולה שהפרידה בין בית העלמין היהודי לבין המלאח, לפני שעשינו את דרכנו לבית מגורינו. לעיתים קרובות, נתקלנו באישה עיוורת וזקנה, עטופה בשחורים מראשה ועד כף רגלה, בצאתה מבית הקברות שבו, כך סברתי, היא בילתה את ימיה. מקל העץ שאחזה בידה הימנית שימש אותה לגישוש אחר דרכה בבטחה. בדרך כלל כולנו נהגנו לגשת אליה מתוך כוונה לסייע לה להגיע ליעדה.
היא תמיד נראתה לנו תשושה ועצובה. לבי ומצפוני מעולם לא אפשרו לי להתעלם ממצוקתה ולכן התנדבתי באופן קבוע להוביל אותה אל "כל עולמה הקט", שהיה חדרון צר ועלוב בבית גדול וישן במלאח, בו היא ניהלה את חייה. מפעם לפעם, התעקשה העיוורת להזמין אותי פנימה ומזגה לי כוס לימונדה פושרת או שלפה ממתק מסלסלת פח חלוד. מעולם לא העזתי לסרב לה, פן תיעלב.
יום אחד, מיד לאחר שפתחה את דלת חדרה, היא ביקשה ממני בקול נעים: "ילדה, תודתי הנצחית לך. היכנסי, בבקשה והניחי לי ליהנות מחברתך, אם דבר זה אינו מכביד עליך".
"בוודאי שלא", השבתי מיד. "האם את זקוקה לעזרתי בדבר מה?" שאלתי אותה.
"כן, ללא ספק. רציתי רק שתקשיבי לדבריי, אם לא מפריע לך".
בלי לחכות לתשובתי, היא החלה לדבר בקול שלא הכרתיו עד כה. קול צעיר, מלודי, שהנעים לי את השעות שחלפו. היא סיפרה לי עלילה מפתיעה מאוד, נוגעת ללב וקשה גם יחד.
"היה היה…" לחשה, וכאילו נגע בה מטה קסמים, תווי פניה השתחררו וקרן אור האירה את עיניה הכבויות. "בארץ רחוקה מאוד, בעמק רחב ידיים, בית קטן עם גג רעפים אדומים אשר שכן ליד כותלי וילון של עצי אשור ארוכים. בבית זה חיה בניחותא משפחה: אבא, אמא ובן. האב, חקלאי, עבד את אדמתו מעלות השחר ועד האור האחרון; האם, שרק לאחרונה ילדה את בנה יפה התואר, הייתה עקרת בית שטיפחה, בישלה, כיבסה והשגיחה על הרך הנולד.
חייהם היו יפים, למרות העמל הרב. לפני שקיעת השמש, האישה דאגה תמיד שהמרק שלה יישמר חם ושהלהבות באח ירקדו בבערן, מחממות את הבית היטב בלילות החורף הקרים והארוכים. בני הזוג היו מאושרים ולא נשמעה מפיהם שום טענה או תלונה, אפילו כאשר זמנים נוראים הקשו עליהם.
ביום הולדתו הראשון של בנם הקטן, חזר האב חולה לביתו. רוח החורף הקפואה הכניעה את בריאותו והוא נפל למשכב, קודח מחום. מסורה כתמיד, טיפלה האישה בבעלה ללא דופי. היא ישבה לידו והשגיחה עליו בסבלנות ובמקביל פקחה עין על בנם השובב. היא האכילה את בן זוגה בכפיות קטנות מהמרק הטעים והוסיפה אליו את חתיכות הבשר המעטות שנותרו. מעת לעת היא ניגבה את הזיעה מעל מצחו במטלית לחה.
ימים חלפו אך לא חל כל שיפור במצבו של החולה והוא הלך לעולמו. האלמנה הזילה מבול של דמעות לשווא, שכן הן לא יכלו להשיב את בעלה לחיים. השכנים אשר באו תחילה לסייע לה, הותירו אותה בודדה מיד לאחר ההלוויה.
האלמנה הצעירה ננטשה לבדה בבית הקטן עם פעוטה. את חלקת האדמה שירשה היא לא ידעה לעבד, ובין כה וכה כוחותיה הדלים עזבוה להתמודד עם העמל הרב.
לעתים הייתה מניחה את תינוקה על גבה, מצמידה אותו אל גופה בתמיכת רצועת בד רחבה, ויוצאת אל השדות. המאמץ וכובד משקל הילד במהלך שעות היום הגבילו את תנועותיה; ואף על פי כן, הצליחה האלמנה לזרוע ירקות אשר שימשו לתבשילים השונים. הפרה היחידה שהייתה לה סיפקה די והותר חלב כדי להאכיל את הילד ולהכין חמאה וגבינה עבור האם ובנה.
בוא האביב מצא אותה תשושה וחסרה אונים. "עלי למכור את חלקה האדמה לחוואים השכנים ולשמור לעצמי רק את הבית וגינת הירק". לרוע המזל, אף קונה לא נמצא. באין תקווה לשיפור במצבה, נאלצה המסכנה להתאים את עצמה לעוני שפקד אותה.
הילד גדל והתפתח והוא החל לעמוד על רגליו הקטנות והשמנמנות. האם הבינה שללא השגחה מתמדת חיי בנה בסכנה. אך אין מנוס מלעבד את האדמה, שאם לא כן, לא יצמח בה דבר ולא יהיה מה לאכול.
כשהימים נעשו חמימים יותר, היא לקחה את בנה איתה, פרשה עבורו שטיח על הקרקע החשופה לצלו של עץ גדול והציבה סביבו כריות. אך הילד היה צעיר וסקרן מדי, ומשתוקק לנסות את רגליו הקטנות והחדשות. הוא נעמד והחל ללכת, נתקל בכריות והזיז אותן הצדה. מן המעבר שנוצר הוא צעד החוצה אל הגן. הוא נפל מספר פעמים ונעמד שוב וזחל הרחק ככל יכולתו.
בין צמחיית הגן נרדם לו נחש שחור תחת קרני השמש. כשהילד דרך בטעות על זנבו, הנחש התעורר והכיש את הפעוט במהירות הבזק. הרך צרח מרוב כאב וזעקתו פילחה את האוויר. האם רצה מהר ככל שרגליה אפשרו לה וחשה אל בנה. בעזרת האת שבידה ריסקה את ראש הנחש; בינתיים הילד בכה מכאב וגופו הקטן הפסיק לנוע. מיקום ההכשה של הנחש היה גלוי – בין קפל בטנו התחתונה לתחילת שוק רגלו. האם אחזה בסכין ומיד הרחיבה את הפצע שכבר השחיר והחלה מוצצת את הדם והרעל ויורקת אותו אל האדמה, אך ללא הועיל. מצבו של הילד נותר ללא שינוי ואט אט אבדה הכרתו. מבולבלת וכמעט מאבדת את עשתונותיה, היא עטפה את הילד עם סדין, לקחה אותו בזרועותיה ומיהרה אל בקתת מכשפת היער, הידועה בשל יכולותיה הרפואיות.
"פתחי נא את דלתך", התחננה האישה מול השער הנעול. "בני גוסס, עזרי לי".
הדלת נפתחה ובשער עמד יצור זקן, כחוש ומקומט כנייר קלף ישן, לבוש בשחורים מראשו ועד כף רגלו. "מה קרה?" שאלה בשקט המכשפה.
"נחש שחור מהזן המסוכן ביותר הכיש אותו", צרחה האישה.
"תני לי לראות" אמרה המכשפה, כשהיא מסירה מעל גופו את הסדין. לאחר מבט חטוף אל מיקום ההכשה, היא הרכינה את ראשה ואמרה: "אישה אומללה את, ילדך אבוד. אין דבר שאוכל לעשות למענו. התקווה היחידה שנותרה לך היא לבקש תרופת פלא מהקוסם שחי בצידו השני של היער. האסון הוא שלא תוכלי לחצות את היער ואת הנהר שבתוכו ולעמוד בכל המכשולים והסכנות שיארבו לך שם. היער ידוע כמכושף והנהר אינו מאפשר לאדם להגיע לגדתו השנייה. אם בכל זאת תצליחי לפגוש את הקוסם, הוא ידרוש ממך משימות מאוד מסובכות".
"לא חשוב! אעשה הכול כדי להציל את בני!" הצהירה האישה בלהט וייאוש.
"בתנאים אלה", ענתה המכשפה כשהיא עוטפת חזרה את הילד בסדין, "עלייך לקחת את כל זה אתך", אמרה והושיטה לה כיכר לחם, פרוסת גבינה וקנקן מים, שנוספו למשאה מלבד הילד הגוסס.
"זכרי נא לא להסתכל אחורה, אחרת היער יטיל עלייך כישוף ולא תוכלי לעולם לצאת ממנו בחיים!"
"לא אסתכל לעולם אחורה", הבטיחה האישה, כשהיא חוצה את שער הבית.
"כולם מתחייבים ואף אחד אינו מקיים את הבטחותיו", מלמלה המכשפה בלעג.
האישה החלה את דרכה, כשהחושך מתח את כנפיו על העמק. עם רדת הלילה, דרגת הקור צנחה ומזג האוויר הורע. נדמה היה שהטבע שחרר את כל כוחותיו נגדה. התקדמותה הואטה כשהשלג החל לרדת, הרוח נשבה בחזקה וכאילו צווחה בתוך אוזניה עד כמה מעשיה נועזים ושפיותה רופפת. אבל היא לא הפסיקה לומר לעצמה שאסור לה להיכנע ולתת לבנה למות. ושוב, השלג יצר מערבולות סביבה והרוח סטרה על פניה ללא רחם. אולם, במאמץ עילאי, היא הגיעה לעץ השחור של היער.
"לאן מועדות פניך, אישה?" שאל אותה העץ הענק.
"אני בדרכי אל הקוסם. בני גוסס והוא זקוק לתרופות הפלא שלו".
"נטרפה עליך דעתך. שום עץ לא יאפשר לך להיכנס ליער. הם יבנו חומה בלתי חדירה בפנייך וענפיהם יחסמו את דרכך", אמר לה העץ.
"עזור לי, אנא", התחננה האישה כשדמעות זולגות מעיניה. "אעשה כל שתבקש, אם תאפשר לי לחצות את היער."
"כל שאבקש?" השיב העץ.
"כן, כן, כל שתבקש. רק עזור לי", שבה ואמרה.
"טוב, אז חבקי אותי חזק בזרועותייך, כי אני קפוא. חממי אותי עד שחיים ישובו אל ענפיי ואל העלים שלי", אמר העץ.
האישה הורידה את המעיל מעליה וכיסתה בו את שורשי העץ, ולאחר מכן חיבקה את הגזע, מתעלמת מדקירות הקליפה הגסה והענפים שפצעו את עור זרועותיה ושדיה. היא גם נתנה ללבו של העץ את נשימתה החמה, עד שהרגישה שפעימותיו והתעצמו לסדרם.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב", אמר העץ, מרוצה. "ראי, העלים שלי החלו לבהוק. עמדת במילתך ואני אעמוד בשלי", הוא אמר ובשניות – שביל נפתח לרגליה.
"תודה לך, עץ", אמרה לו האישה והמשיכה אל דרכה.
"אני שמח שיכולתי לעזור לך", ענה העץ.
המסע המייגע המשיך תחת יללות הרוח, מערבולות השלג והחושך המכביד. נדמה היה לה שגופה פסק מלכאוב והתנכר בעזות מצח לכל נשיכות הסערה. היא לא ידעה כמה זמן שוטטה כעיוורת עד שמצאה את עצמה עומדת מול הנהר. היא צעדה לאורך גדת הנהר בחיפוש אחר נקודה שבה ניתן יהיה לחצותו, אך לשווא. הנהר העמיק והתרחב ככל שהתקדמה. היא הביטה בנהר ואמרה לו: "נהר, נהר, אנא, עזור לי להגיע לגדתך השנייה. אעשה כל שתדרוש."
"כל מה שאדרוש?" שאל הנהר. "את בטוחה?" התעקש.
"כן, כן, אני מבטיחה. תן לי בבקשה להמשיך בדרכי אל הקוסם", אמרה האישה.
"יש לך עיניים יפות" אמר הנהר, "הן ינצנצו יותר במעמקי המים שלי".
"לא, בבקשה, לא את עיניי. אם אתן לך אותן, לא אוכל לעולם להגיע אל הקוסם", השיבה האישה.
"צר לי", ענה הנהר, "זו העסקה ואין לה תחליף".
האישה האומללה גנחה, בכתה והתחננה, אבל הנהר נשאר תקיף ואדיש. כנועה ומותשת, היא הוציאה את עיניה והניחה אותן בין הסלעים שבתחתית הנהר.
לפתע הנהר נחצה לשניים ואפשר לה מעבר אל הגדה השנייה. ללא עיניה היא גיששה בהססנות עד להגעתה לצדו השני של הנהר ושם עמדה חסרת ישע.
עורב שחור שראה את כל המהלך ניצב על ענף של עץ וכשהאישה דרכה על האדמה היבשה הוא פנה אליה ואמר: "אוכל לכוון אותך אל הקוסם, אבל אדרוש את שערך היפה בתמורה".
"תקבל אותו", השיבה האישה, כשהיא באפיסת כוחות.
הצוות המוזר החל את דרכו. הם התקדמו אל תוך היער וצעדו שעות, ימים, שבועות, חודשים ואולי אפילו שנים, אבל לא מצאו את הקוסם. גופו של הילד הפך מאובן וקר כגזע העץ שהיא חיבקה בזרועותיה בתחילת המסע אל תוך היער, ובכל זאת האישה לא חדלה להאמין שתמצא את הקוסם שכה ייחלה לפגוש.
הזקנה הכריעה אותה. שערה, שדמה בעבר לחוטי דבש, אבד לה ועיניה הבוהקות כיהלומים נשארו בתחתית הנהר. גופה האצילי והרך הפך למצומק ומקומט כנייר קלף. נעוריה ויופייה חלפו ויחד אתם גם כל תקוותיה.
העורב שכיוון אותה, גם הוא הגיע לשיבה. אך בוקר אחד, מותש ומיואש, הוא גילה לפתע בין הענפים העבים קצה אור. הוא עף מעל פסגת העצים והנה ראה כי מתחתיו השתרע עולמו הנפלא של הקוסם.
"אישה", אמר לה הקוסם, "אני נרעש ועצוב מלשמוע מה שעברת ללא הועיל.
אף קוסם לא יוכל להשיב חיים שאבדו ובנך היה כבר מת כשדפקת על דלת המכשפה. היא ידעה זאת היטב, אבל תבונתה לחשה לה שאף יצור חי עלי אדמות לא יוכל להשלים את המסע המייגע והארוך של החיים בלי שבלבו לא יהיה קומץ של תקווה. זאת הסיבה שהיא שלחה אותך כל כך רחוק. בכל זאת, אוכל לעשות למענך דבר חריג: אוכל לקחת אותך לסייר בגן העדן שאליו הולכים הילדים הנפטרים."
"אבל אני עיוורת", השיבה האישה, "השארתי את עיניי בנהר".
"אין צורך בעיניים כדי לראות או בידיים כדי למשש. את תראי, תגעי ותרגישי בעזרת נשמתך, כי בעולם שאליו אני אכוונך, לא יהיה לך צורך בגופך".
כשהעיוורת סיימה את סיפורה הייתי כולי שטופת דמעות.
"האם את אמו של הילד?" שאלתי אותה, נבוכה.
היא לא השיבה. במקום זאת היא חייכה, גופה ופניה נצצו בזוהר השמש השוקעת והיא פשוט עפה לה אל העולם המופלא של הקוסם, לצד בנה.
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת
עמוד45
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים
אישה שהייתה נאמנה על נכסי בעלה ולקחה לעצמה
אותו חכם דן באדם, ״שצוה להיות אשתו נאמנת על כל אשר תאמר ושוב העידו ב׳ עדים שנטלה ממון הנפטר הרבה״(שם, חו״מ סימן רפז).
שלושה חכמיה מתיטואן חתמו בשנת תקס״ה(1805) על פסק דין בנושא הבא: האחיות זהרא ושמחה, בנותיו של אברהם פינטו, ערערו אודות הזכות, שיש למורישן הנזכר בחזקת חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן סא).
אלמנה שתבעה את כתובתה מנכסי בעלה דווקא
המעשה הבא התרחש במאה ה־19: ראובן נפטר והניח אלמנה, יורשים, נכסי קרקע ומטלטלין. כשרצתה האלמנה לגבות את כתובתה אמרו היורשים, שיגבו לה מנכסי עצמם ולא משל אביהם אך היא אמרה, שלא תגבה אלא רק מהנכסים שהניח בעלה. תשובת הרב יעקב אביחצירא הייתה, שבהסתמך על שו״ע חו״מ סימן קז הדין עם האלמנה(אביחצירא, תרמ״ה, סימן נב).
אישת שתתנגדה שבעלת ימכור את תכשיטית
הרב שאול אבן דנאן דן בסכסוך בין בעל לאישתו על אותו רקע. האיש דרש למכור את כל עדייה של אישתו – זהב וכסף ואבני חפץ – בין שהכניסה היא בנדונייתה, בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה לאחר מכן ובין שנתן לה מהזולת במתנה. את הכל רצה למכור כי ״דחיקא ליה שעתא וצריך לפרנסה״. אישתו טענה ״שאיו ברצונה להניחו למכור״, והחכם פסק, שאין הבעל רשאי למכור אלא רק כלי בדולח, שקנה לה אחרי נישואיהם(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן ד).
אישת שתבעת מבעלת שיחזיר לת את תכסף, שהיה מופקד אצלו, וגנב ממנת
בשנת תש״י(1950) דן הרב שלום משאש בסכסוך זה בין בעל לאישתו ופסק, שעליה להביא ראיה לדבריה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן צ).
אישת שתבעת משותף בעלת להישבע
הרב משה ויזגאן, שהיה דיין במוגדור החל משנת 1960 עד שנת 1966 ומאז ועד 1983 במראכש, דן במעשה הבא: אלמנת מרדכי אלקאים, שגרה במראכש, קיבלה הרשאה מבניה להגיש קובלנה על אחי בעלה בשם דוד, שהיה שותפו במסחר עד פטירתו של בעלה בינואר 1966. היא ״תובעת ממנו להישבע שבועת השותפין שלא גזל כלום מעסק השותפות בזמן שהיה שותף עם בעלה״(ויזגאן, תשמ״ח, סימן ט).
אישה שגילתה אחריות לכספה בניגוד לבעלה השיכור
יהודי מסר את בגדי אישתו כמשכון להלוואה שקיבל. הרב משה מלכה כתב על אישה, שתבעה את לוי להחזיר לה את בגדיה, שמשכן אצלו בעלה שמעון בלי ידיעתה, אך לוי השיב, שהמשכנתא הייתה בלי ספק בידיעתה. לאה השיבה, שלא פעם התרתה בו שלא לקבל מבעלה את בגדיה ולא להלוות לו משום שהוא מאבד זאת ביין. מעשה זה הובא לפני מושל העיר בני מלאל, ששלח אותם אל החכם כדי שידון ביניהם. החכם כתב ״כל אנשי העיר יעידון יגידון שזה דרכו כסל לו, לגנוב את בגדי אשתו ולמוכרם או למשכנם במחיר יין ושכר, ואם כן פשוט הוא שעל הממשכן למסור את הבגדים ביד האשה חנם בלי כסף, ואת הלואתו יבקש מהשיכור״. פסק הדין ניתן בשבט תשי״ג(פברואר 1953).
אישה שלא הסכימה למכור קרקע של בעלה
בעיר בני מלאל הניח יהודי קרקע משועבדת לכתובת אלמנתו ומזונותיה. לימים בא בעל חוב של בניו ודחק אותם לשלם. הבנים, שלא היה להם במה לפרוע, דרשו מן האלמנה למכור את הקרקע של אביהם כדי שהיא תטול תחילה את דמי כתובתה, ובנותר יפרעו את החוב, אך האלמנה עכבה בעדם בטענה שהיא ניזונה ממנו. האישה עמדה על דעתה בשעה שבניה לא דאגו לקיומה ורק רצו לפתור את בעיית חובם. הרב משה מלכה הצדיק אותה, כפי שכתב בשנת תשכ״ו(1966).
אישה שדרשה מבעלה להבטיח לה את כספי כתובתה
זוג בא לבית־הדין לאחר שהבעל מכר נכס ״האשה קובלת על בעלה שיעשה לה בטחון על מה שנתחייב לה בכתובה סך מאתיים אלף פראנק״. האישה דרשה, שהכסף שקיבל ממכירת הנכס יופקד בבית־הדין כדי להבטיח את סכום כתובתה. אולם על פי פסק הדין ״אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון״(עטייא, תשל״ג, אהע״ז, סימן יז).
נשים המערערות על הורשת נכסים על־ידי הבעלים
חכמי פאס, הרב יהודה עוזיאל והרב סעדיה אבן דנאן, נשאלו על שכיב מרע שציווה לחלק את נכסיו ולהעניקם כמתנות. לאחר פטירתו ערערה אישתו ודרשה שלא יגרע דבר מחלקה והסיבה ששתקה בשעת קריאת הצוואה, כדי לעשות נחת רוח לבעלה. והתשובה: ״מבואר בתקנות שכל מה שחילק בעלה מנכסיו שלא בהסכמת אשתו הנשואה לו כמנהג הקהלות קאשטילייא לא יתנכה כלום מחלקה אלא אם כן היה הדבר בהסכמתה ובקנין גמור ולא יזיק לה מה ששתקה וטענת האשה טענה״(אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן קעט).
שאלה דומה נשאל הרב שלמה הכהן אצבאן: שכיב מרע נתן קרקעות במתנה לאחרים. אחרי פטירתו ערערה אישתו על המתנה כיוון שלא הייתה בהסכמתה וחציה מגיע לה ״ומה ששתקה אז בעת המתנה הוא לעשות נחת רוח לבעלה ולבלתי שתגרום לו צער והוא נוטה למות״. על פי תשובת החכם אין היא צריכה לסבול מן המתנה שנתן ללא הסכמתה (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ד).
במקרה אחר הצדיק אותו חכם את הבעל בעקבות הערעור של אישתו: יהודי רצה למכור את כלי ביתו כדי לפרוע את חובותיו, אך אישתו ערערה על המכירה שכן החפצים משועבדים לה לצורך תשמישי ביתה. החכם הצדיק את הבעל וקבע, שאישתו אינה יכולה לעכב את בעלה מלמכור (אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יד). אותו חכם דן גם במקרה שבו מכר הבעל קרקע לצורך ריפוי אישתו. לאחר שנרפאה ערערה זו על המכירה.
אלמנה שערערה על צוואת בעלה
אלמנה שערערה על צוואת בעלה תבעה בפני בית־הדין בקזבלנקה את גזברי ההקדשים של טבריה ושל צפת, שעמדו לממש את צוואת בעלה לטובת ההקדשים. היא שלחה מכתב לבית־הדין ובקשה לדחות את ההחלטה בנדון למרות שבעבר כבר ביקשה דחייה עד שיבוא המורשה שלה ויציג את ערעורה. היא רצתה את חלקה בירושה וטענה, בין השאר, שבעלה היה ״שוטה גמור״ בעת שכתב את הצוואה. בדיון שנערך בבית־הדין בשנת תרע״ט (1919) פסק הרב שלמה אבן דנאן מפאס, שהמקדיש היה צלול בדעתו וההקדש תקף (אבן דנאן, תרצ״א, סימן לג. ערעור אחר של אלמנה על ירושה: שם, סימן לז).
אישה אפוטרופוסית
במקור אחד מוזכרת אישה, האפוטרופסית על בניה, ובמקור אחר – אישה אפוטרופסית על כל נכסיו של בעלה.
סבתא שרצתה לפרנס את נכדותיה במטרה לשמור את כספן
המעשה הבא אירע במחצית הראשונה של המאה ה־19:
״ראובן מת והניח ג׳ בנות קטנות פחותות מה׳ שנים והניח להם אביהם הנזכר נכסים והלכו הבנות הנזכרות אצל אמם כנהוג. ויהי היום באה הזקנה אם אביהם ואמרה אני אפרנס היתומות מכיסי ומממוני להיות להם לעזר וישארו נכסיהם שלמים עד שיגדילו,
ויהיו היתומות הנזכרות אמונים אצלי ויאכלו עמי ערב ובקר וצהרים. ואמם אומרת לא כי הבנות בנותי ועדיין הס צריכים לי כי קטנות הם וחז״ל אמרו הבת אצל אמה לעולם וכל שכן אלו שהם קטנים, וכל שכן שהם בממונם ואינם צריכים לזולת, תהיה חנייתם אצלי ויתפרנסו מממונם כראוי להם בריוח ולא בצמצום ולא יזוזו מלפני אפילו רגע… והזקנה אם אביהם אומרת אם באמת רצונה להיות להם לעזר תתן להם די סיפוקם ויאכלו עמה״. מן התשובה ניתן ללמוד, שמדובר במשפחה אמידה. הבעיה לא הייתה שאין לאם די כסף לפרנס את בנותיה, אלא שהסבתא רצתה לשמור את כספי כלתה כדי להבטיח את עתידן של הבנות. החכם הצדיק את האם וטען, כי אין להפריד בין הבנות ובין אמן ״ומפירות ממונם יזונו על פי בית דין שימנו נאמן על נכסיהם״(בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן צא)
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים
עמוד 86
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון.
שרופי אוְּפרָאן
הערה: הכתבות על אוּפְרָאן (Oufran) שבהמשך, הובאו ממקורות שונים ולמרות שכולן מתייחסות למקרה המזעזע של העלאת חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן על המוקד מפני שלא רצו להמיר את דתם, לפעמים הן אינן תואמות זו את זו והקורא ישפוט ביניהן.
יש הטוענים כי חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן שלא רצו להמיר את דתם לדת הנוצרים, הועלו באש ע"י יוֹסְטָינְיָאנוֹס הנוצרי ויש הטוענים שבגלל שלא רצו להמיר את דתם לדת האיסלאם הועלו באש ע"י הסולטן בּו-חְלָאסָה.
בכל מקרה מדובר ברצח אכזר ונתעב מבני אחינו ולא משנה מי ביצע מוסלמים או נוצרים. כאבנו הוא על יהודים שהועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתנו הקדושה לדת אחרת. הי"ד.
הכתבות.
- בכתבה של הרב משה יעקב טולידנו מספרו "נר-המערב" – בפרק "אוּפְרָאן" הוא כותב שהועלו באש ע"י "יוֹסְטָנְיָאנוֹס הנוצרי כי שחי בשנת 649-652 לספירה למניינם.
- הסופר וההיסטוריון מר יוסף טולידנו בספרו "ויהי בימי המלאח מתייחס למאה ה-8 למניינם.
- כתבה של מר אשר כְּנָאפוּ כפי שמופיעה באתר האינטרנט המצוין בתחתית הכתבה וגם היא מתייחסת שלא רצו לקבל עליהם את דת האיסלאם.
- ד"ר בן עמי בספרו "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם", מתייחס למאה ה-18 למניינם ושמדובר בדת האיסלאם.
- כתבה על "אוּפְרָאן" מ- http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm
- אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.
- רבי יוסף בן-נאיים בספרו של "מלכי רבנן" – על צדיקי "אוּפְרָאן" מציין מועדי פטירות
שונים: 1568, 1604, 1617, 1653, 1680, 1686, 1746, 1747, 1751. תאריכים אלה
רחוקים ממה שמציין הרב טולידנו
אופראן ע"פ ספרו "נר המערב" של רבי יעקב משה טולידנו
"כל הספור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקון, ואמנם על ידי חקירותנו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה, באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוקה איזה פרסאות מהעיר מוּגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) דרומה, בעיר אוּפְרָאן שעוד לעת עתה יש בה קהילה יהודית, נמצא שם שדה־קברות עתיק מאד מכל שדי־קברות היהודים במרוקו. הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש שמו יוסף בן מיימון ג״א תשנ״ו (4 לפני סה״נ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמיתותה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת ״מערת המכפלה״ ובה קבורים חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה׳ ע״י הנוצרים״, הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהילת יהודי אפראן וגם רשומים על לוח בזיכרונות הקהילה, והנה המלות ״על ידי הנוצרים״ דיים הם להוכיח לנו כי רק בימי שלטון הביזאנטים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת, ואמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מוות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסטנינוס, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה היא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין ד״א ש׳—ת׳(540—640) בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב״מערת המכפלה״ היה סביב ד״א ש׳ פחות או יותר מעט, על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס…"
*משפט זה מופיע במבוא בפרק "היהודים במרוקו"
ראו: טולידנו י"מ נר-המערב עמ' ח-יב (תשמ"ט) י"ם.
אופראן ע"פ ספרו של הסופר יוסף טולידנו "ויהי בעת המְלָּאח.
בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותה, אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים, ואת מסירות נפשם של יהודי מרוקו מסמלות יותר מכל מות הקדושים של לאלא סוליקה ואפיזודות הגבורה של נשרפי אופראן. מעולם האגדה לא שיקרה, צריך רק לדעת לדלות ממנה את האמת.
בעיירה אופראן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרי. עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידאנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגידיה במאה השישית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור המופלא כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אופראן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד אחד ושמו בוחלאסה המכשף באיזור אוּפְראן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אופראן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגנו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפני העם הצורר והעמיד את היהודים בפני הברירה: למות או לקבל את דת האיסלאם. לאלה שימירו את דתם הבטיח חיי עוז וכבוד. ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם: ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. בראותו כך ניסה בוחלסא: לדבר שוב על לבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם. עזבו את עקשנותכם ובואו תחת מ הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד, הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף דווקא אוי כצייד בהרים את את טרפו, האם אין בך לא רחמים ולא יראת שמים, איך תשפוך דם חפים מפשע?"
הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני תחנוני קורבנותיו. כאשר ־ היהודים שנגזר גורלם קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו. ״אל לנו לשמוע בקולו של בוחלאסה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו אבותיו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.
בין העצורים היו צעירים וגם קשישים והקשישים חשבו תחילה שעליהם למות ראשונים אולם חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים
על המוקד. ״ואתם הרוצחים ואתה בוחלאסה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.
בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהיתה מבשלת לחבורה ועבדי בוחלאסה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״. האישה מדלת העם, פנתה לְבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו
ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״.״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח אלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוּחְלָאסָה להרחיק את הטרדנית שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.
מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ואמר להם: ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״. כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שטבל וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אָפְרְיָאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג ואמסלם.
ראו: טלידנו י. ויהי בעת המלאח עמ' 182-3 (מרס 1984 י"ם).
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
א-נהגו להתפלל מנחה כערב שכת, כעוד היום גדול:
כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), והטעם כדי שלא תתבטל תפלת מנחה, מטרדות השבת בשעת כניסתה:
ב-יש נהגו לאפות לכבוד שבת י״ב חלות, ומקפידים למורחם בשמן ודבש:
כן נהגו רבים והביאו בספר נוהג בחכמה !.(עמוד ק״מ), ומקורו על פי הסוד וכמבואר בשער הכוונות (דף ע״ב), והביא זה מרן החיד״א במחזיק ברכה !סימן רע״ד), וראה בילקוט״, שבת (ח״א עמוד ש ״ה):
ג-נהגו כהדלקת נרות של שבת, להדליק ואחר כך לברך:
כן המנהג והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הדלקת נרות של שבת), ובספר נהגו העם (.שבת), וכן מובא בחמדה גנוזה (עמוד י׳׳ג), ובספר מקוה המים להר״מ מלכה ז״ל, שהמנהג כהרמ״א (בסימן רס״ג ס״ה), ודלא כמר״ן שם, ובספר מקור חיים להגר״ח הלוי (פרק ק״י) גם כן כתב כן, וסיים שקשה לעקור מנהג שהונהג מימי קדם, וכן מנהג תוניס, וכמובא בספר גאולי כהונה (מער' ה'), וראה בזה בספר מחזיק ברכה (שם סק״ד) שכן פסק, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א שיש לנהוג כדעת מרן לברך ואח״כ להדליק:
ד-נהגו שהאם לבדה מדליקה נרות, והבנות עומדות לידה ויוצאות בהדלקתה:
כן המנהג פשוט וכמובא בפתח הדביר (ח״ג סימן רס״ג), וראה באורך בזה בספר ילקוט״י שבת א׳ (.עמוד קמ״ה):
ה-נהגו לפני יציאה לערבית של שבת, לטעום ממטעמי השבת עם מעט שתיה חריפה, ונקראת סעודה זו ״בואי כלה״:
כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (שבת), ומקורו על פי הסוד בשער הכוונות (ס״ב), וראה בבן איש חי(פ׳ לך לך ש״ב), ובספר לקט הקציר (עמוד רי״ד):
ו-נהגו לפתוח את שיר השירים בפסוק ״הנצנים נראו כארץ״, והכל נאמר בנעימה מיוחדת כולם כאחד, אין מוקדם ומאוחר, ומסיימים בפ׳ ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. ויש נהגו לומר קדיש יהא שלמא, ויש לא נהגו בזה:
כן המנהג פשוט, ומקורו מזוה״ק (פרשת נח), תלת זמנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם עיי״ש, וראה בביאור הענין בספר טעמי המנהגים (עמוד קכ״גן, וטעם הפתיחה, כי ידוע שפסוק זה מרמז כולו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבר ובעתיד. וראה פירושו בספר מעם לועז(שיר השירים):
ז-נהגו בערבית של שבת בסדר זה: שיר השירים, לכו נרננה, מזמור לדוד הבו לה׳, אנא בכה, במה מדליקין וקדיש, לכה דודי בשיר ופיוט, והכל בישיבה, ורק בשעה שמגיעים לקטע ״בואי בשלום עטרת בעלה״, עומדים כלם כאחד עד סוף ״מזמור שיר ליום השבת״, ויושבים במקומם. והחזן עומד לבדו לאמירת קדיש,ופותח בנגינה בפסוק עדותיך נאמנו מאד וכו׳:
כן הסדר בסידורים ישנים, וכן המנהג פשוט. וראה בספר נהגו העם (.שבת), ובשו״ת הים הגדול וסימן (מ״ט), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו ושבת), וראה בזה גם בספר לבי ער וסימן י״א):
ח-נהגו בין בואי בשלום, למזמור שיר ליום השבת, להוסיף פסוקים משיר השירים שסימנם ״יעקב״ והם:
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:
ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
כן המנהג והובא בסידורים ישנים, והביא זה בקיבוץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת), והטעם לזה כדי לזכות אותם המאחרים באמירת פסוקים משיר השירים, ואמרתי בדרך צחות שהמאחרים הם בחי׳ יעקב שבאים בעקב (בסוף), וכנגדם אנו קוראים פסוקים שסימנם יעקב:
ט-נהגו שאין אומרים במה מדליקין וברכת מעין שבע, בבתי אבלים:
בענין במה מדליקין כן המנהג, והובא בספר תפלה זכה (דף קל״ה), ובספר נהגו העם ושבת), וראה בלקט הקציר (עמוד רי״ט), והטעם משום שאין אומרים שמועה בבית האבל, או משום שנזכר בו מיתת נשים בשעת לידתן, ומנהג ירושלים לאומרו, וכמובא בספר נתיבי עם עיי״ש, ובענין ברכת מעין ד, כן דעת מרן השו״ע וסימן רס״ח), וכן הביא בספר נהגו העם (.שבת), ובקישו״ע להר״ט (.שבת) וראה בילקוט״, שבת (.עמוד רי״ז):
י-נהגו כשאין אומרים במה מדליקין, אומרים את המשנה: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳ ואחריה קדיש:
י. כן המנהג פשוט, והטעם כדי שלא נפסיד קדיש דרבנן שנא׳ אחרי דברי אגדה, שמעלתו גדולה ונשגבה מאד כידוע, וכן מנהג יהודי לוב וכמובא בסידור עוד אבינו חי (שבת):
יא. נהגו בנוסח תפלת ערבית של שבת לומר וינוחו ״בה״, ובשחרית וינוחו ״בו״, ובמנחה וינוחו ״בם״, ואומרים ״זכר למעשה בראשית״ בכל התפלות:
יא. כן המנהג ומובא בסידורים ישנים, וכן כתב בספר אוצר פסקי הסידור שכן מנהג יהודי מרוקו, וכן ראוי לומר ע״פ הסוד, וכמובא בספר מחזיק ברכה למדן החיד״א (סימן רס״ח סק״ס), וראה בזה בספר ילקוט״י שבת א־!עמיד רי״א) ובספר לקט הקציר (עמוד רכ״ד), ובענק זכר למעשה בראשית בן מובא בסידררים ישנים. וראה בספר לבי ער וסימן ט״ו):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני
אוּפְרָאן – ע"פ מר אשר כְּנָאפוּ.
"הייתי בנו של שלמה כְּנָאפוּ שהיה בנו של רבי דוד כְּנָאפוּ הרב הראשי של העיר מוֹגָּדוֹר (Mogador) שהיה בנו של הצדיק רבי יוסף כְּנָאפוּ שכתב עשרות ספרים ושהיה בנו של רבי משה כְּנָאפוּ שניצל מהשריפה שהייתה בְּאוּפְרָאן ושהיה בנו של רבי מָכְלוּף כְּנָאפוּ שמת עם יתר בניו על קידוש-השם בְּאוּפְרָאן.
לא היה כמעט יום שלא דיברנו בביתנו על סיפור זה. אבי סיפר על אבי-סבו, רבי מָכְלוּף שהיה אדם אמיד מאוד והיסתחר בין עירו אוּפְרָאן לבין מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא התאלמן כשהיו לו כבר עשרה ילדים. במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא נשא אישה צעירה והביא אותה לאוּפְרָאן. הָבָּאשָׁה (המושל) של אוּפְרָאן החליט להכריח את כל היהודים להתאסלם והבעיר מוקד בלב אוּפְרָאן במשך שמונה ימים באומרו ליהודים שבתום שמונה ימים, מי שלא יתאסלם יישרף במוקד. היום השמיני, היה גם היום שבו היה מָכְלוּף צריך להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הוא ניגש לָבָּאשָׁה ואמר לו: "יש לי שני צווים, אחד של בן אנוש הצו שלך, ואחד של אלקים, ואיני יודע איזה לקיים קודם". שאל אותו הָבָּאשָׁה: "מהו הצו של אלקים?" ענה לו מָכְלוּף: "למול את בנינו לשלושה ימים" אמר לו הָבָּאשָׁה: "לך מול את בנך, אחר כך תכנס לכבשן" וכך היה. אחרי הברית *אימו של הילד קשרה את הילד על גבה, השתלשלה בעזרת סדינים מחלונה אל השדות ותעתה בהם שלושה חודשים עד שהגיעה למוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), לבית מאמציה שלא הכירו אותה מפני שפניה וידיה השחירו מהשמש.
ככל שעברו השנים שמענו פרטים נוספים בגירסאות שונות גם משאר בני-המשפחה. כשדובר על אוּפְרָאן בעירנו מוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תמיד דיברו ביראת-כבוד על המקום, סיפרו לנו על מערה שהייתה שם, ששם היו קבורים צדיקים גדולים וגם חמישים הנשרפים. כולם ידעו שלמערה לא נכנסים לא יהודים ולא ערבים ומי שנכנס לא יוצא חי ממנה. (ראה להלן סיפורו של מר בן-שבת שלהלן. ש"ט).
תמיד דמיינתי לי מערה גדולה וחשוכה שמעין מלאך מוות שומר על פתחה. רק לימים הבנתי שלא הייתה שם שום מערה ושהמילה "מערה" בערבית פרושה "בית עלמין". לימים נודע לי כי הכינוי של המערה הזאת היה "מערת המכפלה" כמו המערה של חברון כי גם היא נקנתה בכסף של היהודים כדי לקבור בה את מתיהם.
במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), היה קיים מושג ידוע והוא "הנשרפים" ומשפחות אחדות שידעו שהן מצאצאי הנשרפים כמו משפחתי או כמו משפחת אָפְרְיָיאט הקפידו לכתוב על כל מסמך: "מצאצאי הנשרפים". כך אפשר למצוא היום כתובות שמציינות "מצאצאי הנשרפים" כייחוס של החתן או הכלה.
הרבה משפחות במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), החזיקו בבתיהם לשמירה על הבית קמיע של אוּפְרָאן (ראה להלן. ש"ט) ויש נוסחים שונים על פי המשפחה המזמינה, אבל בדרך כלל הנוסח הוא אחיד והוא מונה את שמות הקדושים שטמונים במערה, וביניהם רבי עלי הגלילי שהיה מתלמידיו של רש"י הקדוש, או רבי יוסף בן מימון (אחיו של הרמב"ם ?) או רבי יעקב בן שבת ואחרים, בסוף הקמיע, תמיד מובא סיפורם של חמישים הנשרפים שנטמנו אף הם במערה. הקמיעות גם מזהירות מפני הסכנה שבכניסה אל המערה. יש גם קמיע אחד שמדבר לא על חמישים נשרפים אלא על מאתיים וחמישים נשרפים.
בעניין הנשרפים קיימות גירסאות שונות. יש שאומרים שאלה היו חמישים גברים מאוּפְרָאן, ויש שאומרים שאלה היו ששים סוחרים שבאו לסחור ביום שוק באוּפְרָאן ונעצרו על ידי הָבָּאשָׁה של העיר והועלו על מוקד כי סירבו להתאסלם. גם על זמן ההתרחשות יש חילוקי דעות. אחדים אומרים שהמאורע קרה לפני 150 שנה אחרים 200 או 250 שנה. הרחיק לכת הרב ברוך טולידנו שבספרו "נר המערב" מייחס את האירוע למאה הששית לספירת הנוצרים בערך.
ידענו תמיד שתושבי אוּפְרָאן סיפרו על עצמם שלא ראו את חורבן בית ראשון ובכך רצו להגיד שהגיעו לכאן עוד בזמנו של שלמה המלך. לפי זה הם טענו שהמילה אוּפְרָאן נגזרת משבט אפרים שממנו באו לְאוּפְרָאן. אחרים אומרים כי אוּפְרָאן פרושו "אפר- ן" כלומר "אפר של החמישים". אגב בקמיע שגורס שהיו 250 נשרפים מסבירים שאוּפְרָאן נגזרת מ-"אפר-רן" כלומר אפר של ה-250.
התחלתי להתעניין ביתר-שאת בסיפור הנשרפים של אוּפְרָאן דווקא כשהייתי רחוק ממרוקו וממשפחתי בעת ששהיתי בשליחות חינוכית בְּפָּנָמָה. שם התיידדתי עם הרב של האזור האמריקאי של התעלה. באחד מביקוריי אצלו צד את עיני קלף גדול הכתוב בכתב הנקרא אצלנו "חצי קולמוס" שהוא כתב הדומה במקצת לכתב רש"י. הרב הבחין בהתעניינותי ואמר לי: הוצאתי את הקלף הזה כדי שתפענח אותו בשבילי". לאחר מכן הוא סיפר לי שהקלף נמסר לו על ידי אלמנת קצין אמריקאי ששמו היה אָפְרְיָאט. התברר לי שזה היה קמיע שסיפר את סיפורה של מערת אוּפְרָאן. הקמיע הזה שהוכן כנראה על פי הזמנה של משפחת אָפְרְיָאט במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תאר בפרוטרוט את קורות המשפחה. בקמיע הופיע סיפור על צדיק אחד שעבר באוּפְרָאן ושגויה אחת ירקה עליו. הוא קילל אותה ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מן החלון עד כי התפלל הוא עבורה (הצדיק הוא רבי שלמה בן-עָבּוּ – ראה עליו להלן. ש"ט).
בסוף הקמיע הופיע סיפורם של חמישים הצדיקים ומשם למדתי פרטים נוספים כמו המעמד של רבי יהודה המבקש מים לנטילה ומשלם עבורם בעגיל זהב (ראה עליו להלן). או כמו סיפור יונת האש שיצאה מתוך הכבשן אחרי השריפה.
כתבתי לאבי ושלחתי לו צילום של הקמיע. הרב הראה לי קמיעות אחרים שעל פיהם יכולתי ללמוד עוד פרטים על אופראן.
שנים אחדות אחר כך, זכיתי להכיר אישה זקנה מאוד שנולדה בכפר אִילִּיג, כפר קרוב לאוּפְרָאן. אישה זאת הייתה בעלת זיכרון מופלא וידעה סיפורים רבים על סביבתה. היא סיפרה לי סיפורים רבים על האירוע – אוּפְרָאן. הראיון שלי עמה התפרסם בחוברת "ברית" מס' 17 מ-1999 בעריכתי.
יש הטוענים שכל הסיפור הזה הוא אגדה בלבד, ברם אצלנו במשפחה אנו נוגעים ישירות לסיפור המעשה, כי הילד הניצול הוא אבי הסבא-רבה שלנו. והסיפור כל כך חזק ונטוע בתוך המשפחה שאנו לא מעלים על דעתנו שהוא לא התרחש.
הסיפור הזה מעולם לא נתן לי מנוח. וכל פעם מצאתי את עצמי מוצף בזיכרונות מאותה תקופה כאילו אלה היו זיכרונותי שלי. לפעמים שמתי את עצמי כאחד הנשרפים ונכנסתי לתוך הכבשן בעצמי והרגשתי על גופי את חומו של הכבשן, לפעמים רכבתי על סוס (תמיד לבן) והגעתי בדהרה אל אוּפְרָאן והצלתי את חמישים האנשים. או שתרתי בשדות לחפש אחרי האם ובנה התינוק. וכשלא שקעתי בהזיות שאלתי את עצמי: איך? איך הגיעו לידי כך? מה קרה קודם? איך השתלשלו העניינים עד לשריפתם של חמישים האנשים? מה קרה לפני כניסתם אל המוקד? כמה זמן עד שנכנסו? במשך כמה זמן נשרפו? מה עשה הָבָּאשָׁה כל אותה עת? עמד והסתכל איך אנשים נשרפים לנגד עיניו? מה עשו שאר יושבי העיר היהודים? מה היה עם הילדים והנשים? איך הגיבו בעת שאבותיהם או בעליהן נשרפים באש? ומה עם הערבים? הסתכלו בשוויון נפש? רקדו משמחה? הסתתרו כדי לא לראות ולא להיות מעורבים?
מעל לכל, הטרידה אותי השאלה: איך בן אדם שיש לו לב ורגשות יכול לצוות להרוג אדם אחד?, שניים, חמישים? כל הזמן עמדה לפני הַאָנָאלוֹגְּיָה (דימוי/השוואה) של אברהם בסדום. לא היה מי שיצעד קדימה ויגיד "אולי יש חמישים צדיקים בסדום?" שאלות אלו הטרידו אותי עוד יותר אחרי שביקרתי פעמיים במחנות ההשמדה של פולין. לא יכולתי שלא לחשוב על אוּפְרָאן כאשר עמדתי ליד המישרפות של אושוויץ. באושוויץ הייתי משוכנע לחלוטין שריחם של הנשרפים שבכבשנים הזוועתיים עדיין מרחף באוויר, עד כדי כך שכשחזרתי ארצה נפלתי למשכב
ראו: http://www.otbritkodesh.com – לפי סיפורו של מר אשר כנאפו.
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
בסוף שנת 1888 נכנסתי לעבוד בתור פקיד אצל ברללה, מבלי לקבל כל שכר בכדי ללמוד ממנו את עסקי המסחר. הוא הושיבני על ידי פקידו המנוסה אסעד ערקטנג’י שבקשהו להדריכני בכל העבודות העוברות תחת ידו.
הוראותיו עזרוני להכנס לתוך תוכה של העבודה המשרדית. כל העבודה שבקש ממני מלאתי באמונה. לעתים היה שולח אותי לגומרוק (בית המכס) כי במשך הזמן הספקתי ללמוד את עניני המשרד בבית המכס עד שמנו אותי באופן קבוע לנהלם כפי הבנתי. הייתי עולה על האניה, רושם הסחורות לפי מספריהם ואות המסחר שהיו מסומנים על כל תיבה או חבילה. המנהל ברללה היה לפרקים צופה מרחוק בשביעות רצון על עבודתי שנתמלאה בדיקנות ובמסירות. את חבתו הרבה אלי הביע לי בכל מקרה והזדמנות. זכורני שבינואר 1889 בראש השנה של הנוצרים היה בית המסחר של ברללה סגור וכל הפקידים הנוצרים לבושים בבגדי חג הלכו לבקר את המנהל וללחוץ ידו. גם אני נלויתי אתם לבוש בגדי שבת לברך אותו. ביום זה העניק לי מתנה קופסת משי ירוקה שממנה הוציא שרשרת זהב וענדה על חזי. הודיתי לו בלחיצת יד חמה ונשארתי עמו לבלות בביתו לכבוד החג.
כעבור שלשה חדשים שרק באה הסחורה מחו“ל ואתן חשבונות שונים, התחילו אבי ובן דודי לחשוב ע”ד פתיחת חנות עבורי. את החנות פתחו בהבנין החדש שבנה אז איסכנדר עוואד על ידי הדלת המרכזית של בית מלונו. בבנין זה התקים בית מסחרי שלשים ותשע שנים ורק במחצית שנת 1923 העתיק בני אבנר את בית מסחרי לתל-אביב.
ראשית דרכי במסחרי זה לא היתה סוגה בשושנים כי עסק זה היה קשה לא רק בשבילי אלא גם בשביל סוחרים מומחים. אולם שמתי בטחוני בה' והתחלתי לנהל את המסחר, לקחתי עוזר ולהנהלת הספרים והקורספונדנציה מניתי את המנוח יצחק ברוך בן דודי יחזקאל ברוך, שהיה אז ידוע למנהל ספרים מומחה בערבית את פנקסי ההזמנות של הפקטורה נהלתי בעצמי בשפה הצרפתית. אחרי חדשים מספר אמנם הרגשתי כי העסק עלול לבסס את מצבי ולהבטיח לי יסוד קיום. אבל בין הסחורות שהזמנתי היו כאלה שלא היו להם מהלכים בשוק ארצנו והתפלאנו כיצד מר נג’יב צבאג הזמינם. האם רמה אותנו או פשוט לא ידע והראה לנו בקיאות במקצוע זה שלא היה בקיא כלל. כמו כן ידעתי שאת כל הסחורות שהזמינו על ידי ברללה שהוא נתין צרפתי הן באו מבתי חרושת צרפתים שסחורותיהם אמנם משובחות אבל עולות ביוקר. בו בזמן שאת הסחורות שמביאים אותן מגרמניה הן יותר פשוטות אבל יותר זולות וכמובן שבכדי להביאן מוכרחים להזמינן רק על ידי קומיסיונר גרמני ובכל העיר יפו היה רק קומיסיונר אחד בן דוד לאברלה שסחר בעצמו בסחורות אלו, ומפני התחרות אתו לא יחפוץ, כמובן, להזמין בשבילי סחורה.
אולם, כדי לפתח את בית מסחרי התחלתי לחפש דרכים. פעמים אחדות נסעתי ירושלימה וקניתי מעט סחורה מאביהם של פרלמן ששמש כעין רב לעדתו ושקבע לי מחירים נוחים על כל הסחורות הדרושות לי, נתתי אמון בו וקניתי אצלו בקביעות, מבלי שאסע גם בעצמי אלא על ידי חליפת מכתבים. במשך הזמן נודע לי שיש בירושלים קומיסיונר אחד בשם זינגר שיש לו קשרים עם גרמניה וכולם מזמינים על ידו וביניהם גם אברלה מיפו. את זאת נודעתי בבית המלון שבו התאכסנתי מפי איש שעבד אצל זינגר. למחרתו סרתי למשרדו של הא' זינגר, מצאתי בו המולה מאדם וכמה חדרים המלאים פקידים העוסקים בעבודתם. התחלתי לחפש אחרי מנהל המשרד ונטיתי לחדר אחד שבו ישב אדם נשוא פנים על יד שולחן שהנירות והמסמכים היו מסודרים עליו בטעם ובסדר, דברתי אליו צרפתית והוא ענני גרמנית והראה לי באצבעו לסור לחדר הסמוך, לבן אדם שלא היה בעל צורה יפה כמוהו ועל שולחנו נחו הנירות בלי סדר. נגשתי אליו ובאתי אתו בדברים. ספרתי לו את מהלך עסקי מיום פתחי את בית מסחרי. הרגשתי כי דברי מצאו חן בעיניו, בפשטותם ובתמימותם. מסרתי לו את רצוני להזמין על ידו סחורות מגרמניה והיות ואני צעיר לימים בלתי מנוסה עדיין בהלכות המסחר, הנני סומך עליו שיקבע לי מחירים נוחים וזולים כדי שאשאר מלקוחותיו הקבועים. הא' זינגר קרא לאחד הפקידים וצוה עליו שיסדר אתי הזמנה הדרושה לי, אך אני פניתי אליו לתומי “אינני חפץ בשום פקיד שיעשה דבר בלעדך”. הוא הביט אלי וחייך: "ראה את ערמת המכתבים שעל שולחני, עלי עוד היום לענות עליהם וזמני מוגבל, בכל זאת הוסיף אחרי רגע של מחשבה: בא אלי היום בשעה שתים אחרי הצהרים ואסדר לך הכל בעצמי. הודיתי לו בלחיצת יד חמה וסרתי לבית מלוני לסדר רשימת הסחורות הדרושות לי. לחכות עד השעה השניה היה קשה עלי למדי. בלי סבלנות ובקוצר רוח ישבתי והרהרתי, באיזו סחורות עלי לבחור ולהזמינן וראשי סבב עלי כגלגל. כחצי שעה נמנמתי במטתי, אולם, תנומה לא היתה לעפעפי כי הגיעה שעת הצהרים ועלי היה לרדת לחדר האורחים. בינתים והשעה היתה אחת וחצי. עזבתי את האכסניה ובאתי למשרד הא' זינגר. הוא קבלני בסבר פנים יפות, הוציא שעונו וחייך: “אתה באת כרבע שעה לפני שתים, אבל רבע שעה ביני ובינך מה היא?” שנינו צחקנו. הוא פתח לפני את הקטלוגים אחרי שהגשתי לו את רשימת ההזמנות והתחיל להסביר לי, איזו סחורות עלי להזמין ואיזו לא, כמו כן מחירן וטיבן. מתוך המחירים הוברר לי, כי הזקן פרלמן חשב לי מחיר כפול מאשר עלה לו לעצמו. ראיתי בהא' זינגר אדם ישר וטוב לב, סמכתי עליו וסדרתי לפי הוראותיו את ההזמנות. הוא הבטיחני לפנות לבית החרושת ולבקש מאתם שבהתחשב כי הנני סוחר חדש והזמנתי גדולה שיעשו הנחה. ואמנם כך היה, כעבור זמן נתקבלה מהם תשובה חיובית. מאותם הימים שהכרתי את הא' זינגר וסחורותיו הייתי שבע רצון, והיינו קשורים בחליפת מכתבים תמידית. עד שנעשיתי במשך שנתים ימים לסוחר יותר גדול במסחר זה מאברלה. התנהגתי עם לקוחותי ביושר ובצדק וקבלתי כל בן אדם בסבר פנים יפות ובאופן זה התרבו לקוחותי, עד שבמשך הזמן התחילו לבוא אלי הזמנות מהמושבות העבריות, פתח-תקוה, ראשון-לציון ורחובות. על ידי התנהגותי הטובה עם הבריות נתמניתי על ידי הא' חזן מנהל ראשון לציון לסוכנו הכללי בהספקת חמרי בנין. הייתי גם למספיק יחידי לחמרי בנין למושבה רחובות על ידי מנהליה הא' גולדין ולוין-אפשטין. כמעט כל המרצפות הספקתי למושבה זאת שקניתי מאחרים בלי להרויח עליהם. הא' לוין-אפשטיין הרגיש בעבודתי הקשה והמסורה וכשבא לסדר אתי את החשבון הוסיף לי קומיסיון של שנים וחצי אחוז בעד טרחתי, שעלה לסך שבעים ושנים נפוליון. כך התנהלו העסקים באותו זמן, באמונה, ביושר ובצדק.
בשנת 1891 נעשיתי לאב, אחרי שנולד בני בכורי שקראתי שמו בישראל משה. כניסתו לברית אברהם אבינו נחגגה ברוב פאר והדר. לחג משפחתנו באו מלבד קרובינו ונכבדי עדת יפו גם גדולי הרבנים מירושלים כמו הרב פניזל, הרב אלישר, הרב מלכה ועוד מחשובי יהודי ירושלים.
במקרה גם נזדמן וחגג אתנו את חג משפחתנו הכומר הנוצרי מהעדה האשורית בירושלים. והמקרה שהביא אותו לביתנו כדאי הוא שנרשום אותו.
בזמן שהתחילו לישר את המגרש על יד ביתנו הראשון בנוה-שלום ולהוריד את הגבעה להעמק, בזמן החפירה בו מצאו רצפת אבני-שיש עתיקה שעליהם היו כתבות עתיקות בשפה עתיקה. וכאשר אבי המנוח רצה לדעת את פירוש הכתבות הזמין הוא לשם זה את הכהן הגדול השומרוני משכם, שבאר את תכנו [תכנן] החשוב של הכתבות. הדבר הזה נודע לכל המתענינים בעתיקות הארץ, ומירושלים בא לראות את העתיקות הפטריארך האשורי עם המלוים אותו. זה היה ביום ברית המילה, והפטריארך השתתף יחד עם רבני ירושלים ביום כניסת בני משה לברית אברהם אבינו.
כעבור זמן מה אחרי הולדת בני משה בא אלינו משכם השומרוני יעקב שלבי שהיה כבר כמה פעמים באירופה בעניני העתיקות של עדת השומרונים וקנה מאתנו את אבן-השיש עם הכתבת בעד סכום של ששים נפוליונים והעביר אותה לאירופה, ומכר אותה שם כפי ששמענו בעד סכום הרבה יותר גדול מזה. ועכשיו בהעלותי בזכרוני עובדה זו, מתמלא לבי צער על שגם אנו היהודים בלי להעריך את חשיבות הדבר של עתיקות ארצנו שישארו בארץ, עזרנו להעבירם מחוץ מארצנו לבתי הנכאת (מוזיאום) של עמים וארצות אחדות ושלא ישובו כבר משם לארצנו שנלקחו ממנה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי
אופראן ע"פ ספרו של ד"ר יששכר בן-עמי.
בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" (ע' 204) כתוב שבשנת תקנ"ב (1792). נשרפו באופראן 50 יהודים על קידוש ה' ובראשם רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט. כולם נחשבים לקדושים, ומפאת קדושת המקום בו נשרפו אף אחד לא היה נכנס למרכז בית-העלמין, ואלה שכן רצו להגיע למקום היו הולכים סביבו. (ראו סיפורו המרגש של מר בן שבת שטייל אתי במרוקו ומופיע בסוף הכתבה על אופראן. ש"ט)
אתר האינטרנט The Fifty Martyrs.
הערה: המאמר מהאינטרנט כלל: א. אופראן כממלכה העתיקה, ב. אוּפְרָאן כמרכז שרות ומסחר, ג. אופראן היום, ו- 50 המעוניים. הקטע המובא להלן המתייחס רק ל- 50 הנשרפים.
"In 1790, Sultan Moulay Yazid, of the currently ruling Alaouite Dynasty, began his two-years tyrannical reign, which was marked by pogroms against the Jews throughout the country. oufrane was severely impacted. Fifty Jews were burned at the stake, causing the remainder of the population to flee until the end of Moulay Yazid's reign in 1792. This incident has entered into legend. According to Pierre Flamand in his book, "Diaspora en
Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud," the story goes like this
Sixty Jews from oufrane were working at a souk. A sorcerer named Bouhalassa arrived at the souk accompanied by armed bandits. Bouhalassa wanted to prove his power. Inspired by Sultan Moulay Yazid, he chained up the sixty Jews and tortured them. The locapopulation, who had treated the Jews of the area very well, were able to free ten of the Jews.
Bouhalassa gave the remaining fifty Jews the choice of conversion to Islam or death. He built a great fire. The Jews decided to jump into the fire as a group, rather than allowing even one of them to convert. One by one, each of them jumped into the fire. The legend continues that a column of fire rose up to the sky, and at night a candelabra of fire descended from the heavens. As a result, persecutions of Jews stopped. Ten Jews and thirty Muslims gathered up the ashes and brought them to the cemetery in oufrane. The ashes of the 50 martyrs were buried and became an important pilgrimage site
ראו: http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm
תרגום הקטע מאנגלית 50 – קדושים מעונים.
ב-1790 "הסוּלְטָן *מוּלָאי-יָזִיד" משושלת המלוכה ה"עָלָאִווית" החל את שלטונו הרודני בן השנתיים, שהתאפיין בפוגרומים נגד היהודים ברחבי המדינה.
אוּפְרָאן הוכתה מכך קשות. 50 יהודים הועלו על המוקד לשריפה, מה שגרם לאוכלוסיה שנותרה להימלט עד לסוף שלטונו של " מוּלָאי-יָזִיד"
ב- 1792 האירוע הפך לאגדה, ולפי פְּיֶיר פְלָמֶנְד בספרו "גולת היהודים על אדמת האיסלאם"…, קהילות יהודיות של הדרום, מסופר כי בזמן ש- 60 מיהודי אוּפְרָאן עסקו במלאכתם בשוק, איש כשפים אחד בשם "בּוּחְלָסָה" (BOUHLASSA), הגיע לשוק מֻלווה בכנופיית בריונים חמושים. בּוּחְלָסָה ביקש להוכיח את עוצמתו בהשראת מוּלָאי אֶל-יָזִיד. הוא כבל את 60 היהודים ועינה אותם. האוכלוסיה המקומית שהתייחסה טוב מאד ליהודים הצליחה לשחרר 10 יהודים מהם. בּוּחְלָסָה הציג ל-50 הנותרים את הברירה: להתאסלם או למות. הוא הבעיר אש גדולה והיהודים העדיפו לקפוץ לתוך האש ואף לא אחד מהם המיר את דתו.
האגדה מספרת שעמוד האש התרומם לשמיים, כעין פמוטות-אש מן השמים, ורדיפת היהודים הופסקה. 10 יהודים ושלושים מוסלמים אספו את אפרם והביאו אותו אל בית הקברות באופראן. אפרם של 50 הקדושים מעונים, הפך למקום עלייה לרגל.
אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.
בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותם ולהכריחם להמיר את דתם, אחדים אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים.
יהודי מרוקו עמדו בפני הברירה; קבלת דת האיסלם או מיתה. חלקם קיבלו עליהם את דת האיסלם, חלק אחר למראית-עיין אך בביתם נהגו כיהודים, היו שהעדיפו את הדרך למות על קידוש ה' ולא לבגוד בצור-ישראל, כמו המקרה של הנערה סוּלִיקָה חָצ'וּאֶל "לָאלָא סוּלִיקָה הצדיקה" מְטָנְגִ'יר (TANGER) שראשה נערף בפֶס (ראו את סיפורה המלא בערך העיר פאס. ש"ט), ומעשה-הגבורה של נשרפי אוּפְרָאן שהעדיפו למסור את נפשם על קידוש ה' ולא להמיר את דתם הקדושה
בעיירה אוּפְרָאן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנ
|
|
|
|
עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגדיה במאה הששית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אוּפְרָאן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד או (הסוּלְטָן) בּו-חְלָאסָה (BOU-HLASA) המכונה "אְסוּלְטָאן אֶלְכְּחֶל (המלך השחור. ש"ט). אחד באיזור אוּפְרָאן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס – שוק של יום חמישי. ש"ט) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אוּפְרָאן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגינו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפניהם: "כל יהודי הישוב אוּפְרָאן יקבלו עליהם את דת האיסלם, והוסיף: "כל מי שיקבל עליו דת זו, הבטיח חיי עוז וכבוד וטובה תהיה אחריתו,
ומי שיסרב אחת דינו מוות בשריפה".
הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני קורבנותיו. היהודים שכך נגזר גורלם, קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו: ״אל לנו לשמוע בקולו של בּוּחְלָאסָה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.
ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם שאף יהודי לא הסכים לקבל את הצעת השליט ואז ציווה את שוטריו להביא חמישים יהודים נכבדים מתושבי הָמֶּלָּאח אל כיכר העיר. הצורר ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. המדורה דלקה והשליט שוב ניסה לדבר אל ליבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם, עזבו את עקשנותכם ובואו תחת הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד? הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף אותנו דווקא?.
הם הועלו על המוקד ולא בגדו בצור-ישראל ובאבותיהם. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, זוהר ב' קנח). באותו לילה בו חמישים הצדיקים הועלו על המוקד, ירדו גשמי-זעף וחרב של אש נראתה בשמים. הָסוּלְטָאן ראה בזה אצבע-אלוקים והפסיק את גזרות השמד וכך הייתה הצלה לשארית
בין העצורים היו צעירים וגם קשישים, והקשישים שחשבו תחילה שעליהם למות ראשונים אך חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים על המוקד. אחד הצדיקים אמר: ״ואתם הרוצחים ואתה בּוּחְלָאסָה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.
בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהייתה מבשלת לחבורה ועבדי בּוּחְלָאסָה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״
האישה מדלת העם, פנתה לבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״. ״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח האלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם, על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוחלאסה להרחיק את "הטרדנית" שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.
מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפֶרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״.
כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שנטל ידיו וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אפריאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג וְאָמְסֶלֶם.
*בכתבה זו יש כמה קטעים זהים לכתבה של הסופר יוסף טולידנו שמופיעה לעיל.
את הכתבה מצאתי בבית-הכנסת באחד הפרסומים לא ציון שם המחבר תאריך או המוציא לאור.
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי
הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב
Le mellah a ete transforme en un monceau de ruines C40
כל הרובע נהפך לכיכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה
הטבח ביהודי מארוקו
סופרי העתונים הצרפתים מודיעים מפאס, כי שם נגמרה קומיסיה משותפת של נתיני חוץ לארץ, במטרה להספיק עזרה מהירה ליהודים תושבי ה״מעללאה״. מצב היהודים האמללים, אחרי החרבן הגדול שנעשה ברובע שלהם הוא איום מאד. לע״ע מספיקים להם לחם וצידה הקונסולים הצרפתי והאנגלי. מכל בתי המעללאה לא נשאר אפילו אחד, כלם נשרפו. אי אפשר לתאר בדברים את החרבן הנורא ואת ההרס הגדול. כל הרובע נהפך לבכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה שמהם עוד עשן מתמר ועולה. הרושם הראשון שעושה הכבר הזאת על הרואה הוא, כי במקום הזה היתה רעידת אדמה. השודדים והפורעים התנפלו על היהודים באותה האכזריות ובאותה הפראות שבהן התנפלו חיילי השעריף על הצרפתים. כל היהודים, שנסו להגין במעט על רכושם, נרצחו נפש. עד עתה נמצאו כבר יותר מחמשים גויות שרופות ושלשים וששה פצועים, אבל תחת ערמות השרפה יש עוד מספר גדול של חללים, אחרי שדדם בכל אשר השיגה ידם, התחילו הפורעים להחריב את הבתים ולנפץ את הכלים, אפילו רשתות הברזל שהיו מסביב לחצרות נשברו ונתעקמו בידי הפורעים הפראים. כל כלי הבתים וכל שמשות החלונות נופצו לרסיסים, כל הדלתות נשברו לבקיעים קטנים, הפורעים השחיתו ונפצו את כל מה שבא לידם. מראה היהודים המתגוללים בעירום ובחוסר כל תחת כפת השמים בחצרות הארמון של השולטן – הוא מחריד לב ונפש. ביהוד מתפלץ הלב לראות את האמללים האלה בגן החיות של השולטן בכלובים הריקים, בקרבת הכלובים שבהם מתגוררות החיות הטורפות. כפי שמספרים יושבי המעללאה, לא נשדד כבר רובע היהודים זה כמאה ועשרים שנה, אבל גם אז לא היו הפרעות כך נוראות ואיומות כמו עכשו.
ע״ד החרבן הגדול הזה, המזכיר בבלהותיו את מוראי ימי הבינים ונחלי הדמים של ימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, מודיע עוד סופר ה״מאטיך את הפרטים האלה: ״לעבור דרך הרחבות השוממות של המעללאה היה בשבילי עבודה מחרידה ומרגיזה שהרעישה את קרבי. מצב נפשי היה מדוכא והמחוזות אשר עברו לפני עיני הזכירו לי את המחזה הנורא שראיתי בשעת הרעשת קאזאבלאנקה. במשך שעות אחדות תעיתי בעיר עזובה ודוממה שנחרבה עד היסוד, מסביב רק עיי מפלה, אודים עשנים, ערמות לבנים וחמר, קירות שורפות ושברים ורסיסים ובקיעים, מבין האודים והערמות האלה נראים אברי אדם: ידים ורגלים קצוצות לאין מספר. כל בתי המעללאה, שמספר יושביהם עלה לי״ב אלפים איש, נשדדו ונחרבו. כל כלי וכל חפץ נשבר ונכרת, אפילו החפצים היותר פעוטים ואפילו הכלים היותר פחותים, תריסים, דלתות, איזו טבלא, איזה קרש – הכל נשבר לבקיעים. משובת הפורעים לא ידעה כל גבול וכל קצב, כל דבר כבד, שאי אפשר היה לשאת אותו – נשחת.
בכל הרובע הזה, שהיה תמיד שואן ומלא אנשים ותנועה – אין עתה אפילו איש אחד, הכל נהרס ונחרב עד היסוד.
שני אלפים חיילים פרעו ושדדו ברובע היהודים במשך שלשה ימים רצופים, אבל מלבד החיילים האלה השתתף בפרעות המון גדול של תושבי העיר, ואת מספר ההמון הזה אי אפשר יהיה לדעת. עד היום נמצאו חמשים גויות של יהודים הרוגים, אבל מספר היהודים ההרוגים הנפצעים עוד תחת שכבת ערמות השרפה הגבוהה ארבעה עשר עולה ליותר מכפלים של המספר הזה.
הפרעות התחילו בי״ז אפריל בשעה השניה אחר הצהרים. בעת הזאת, כפי הרגיל, ננעלים שערי המעללאה על מסגר ובריח. הברברים התפרצו פתאום לתוך הרובע כהמון חיות טורפות. היהודים הנבהלים התחננו לפניהם, כי יקחו את כל רכושם והונם ויחסו לפחות על חייהם. הפורעים השיבו על זה בצחוק רצח: ״היום נבוז בז, ומחר נשוב הלום ונמית כל כלכם יחד!״ לאשרם של היהודים נבנה לפני זמן קצר מקיר המעללאה שער חדש המוביל לרחוב העולה לארמון השולטן. דרך השער הזה נמלטו יהודים רבים ושמו את פניהם אל הארמון. השולטן צוה תיכף לפתוח להם את השער ונתן לכל היהודים הנמלטים מחסה בחצרו. מלבד מאות אחרות של יהודים, שנהרגו בשעת המנוסה הזאת, נמצאים עתה כל יהודי המעללאה בחצר השולטן.
להשולטן היה עתה תפקיד קשה: לכלכל את י״ב אלפי האנשים האלה. הוא פקד לפתוח את כל אסמי וממגורות החצר ולהספיק מזון ליהודים הרעבים, אולם כאשר לא הספיקה הצידה הזאת, הוכרחו לתת לרעבים גם את הקונסרווים שהוכנו בשביל השולטן לנסיעתו, שצריכה הייתה לצאת לפעולות בימים הקרובים. ביום המחרת שלחו שלטוני הצבא הצרפתים אלף ככרי לחם והציר האנגלי שלח אלף ומאתים ככרים. אבל בזה תמה העזרה, ועתה סובלים האמללים רעב ומחסור ואין במה להושיע. להכסף שנחלק ביניהם אין כל ערך, מפני שאי אפשר להכין מדי יום ביומו אלף קילוגרם של לחם הנחוץ להם. השלטונים והפקידים משתדלים ככל האפשר למצוא מוצא מן המצב הקשה הזה.״
״אני בקרתי היום את חצר הארמון, את המקום, ששם מצאו להם מקלט האמללים האלה. הם מלאו את כל המבואות של הארמון, את כל הרפתים והמכלות, אל כל האסמים ולולי העופות, בקצרה – את כל חלל החצר. ביהוד עשה עלי רושם מדכא מראה האמללים האלה בכלובים הריקים אשר בגן החיות. על יד כלוב גדול, שבו משתעשעים שני לבאים אבירים, עומד כלוב ריק, שבו נחבאו כחמשים נשים יהודיות החולצות את שדן לעולליהן. פה – משחקים נמרים וברדלסים, ופה – ילדים יהודים מוציאים את ראשיהם מבינות למוטות הברזל של הכלוב ועיניהם מפיקות צער ורעב״.
לפי ידיעות ה״הילפספעראייך מתגוללים עתה בפאס עשרת אלפים יהודים תחת כפת השמים, בחצר השולטן נמצאים כחמשת אלפים יהודים. מספר ההרוגים והפצועים עולה ליותר ממאה. ה״הילפספעראייך שלח כבר בתוך עזרה ראשונה עשרים אלף פר[נק], מיד ארנסט קאסעל שלח חמש מאות ל״ש.
לפי הידיעות האחרונות, שלח תיכף הועד המרכזי של ה״אליאנס״ מאה אלף פר. ע״י הטלגרף. ליד יהודים שנפצעו קשה, הובאו לבית החולים. ה״עזרה״ האשכנזית וה״אליאנס״ ועוד חברות צדקה שבחוץ לארץ התחילו בפעולת עזרה נמרצה כדי להקל את גורלם של האמללים.
הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב.
הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב
בחוץ לארץ
C4I En faveur des Juifs pilles a Fes
לטובת היהודים השדודים בפאס
במכתב למערכת ה״דזוש קרוניקל״ מודיעים נשיא ה״באארד אף דעפיוטיס״, ה׳ אלכסנדר, וראש האגודה האנגלא-יהודית, ה׳ קלוד מונטופיורי, כי נוסד ועד של עזרה לטובת השדודים בפאס, סכום הנדבות שנאספו כבר ביום הראשון עולה לאלף ל״ש. ה׳ יעקב שיף מאמריקה נתקבלה טלגרמה, שגם הוא יסד בנו יורק ועד של עזרה לנגועי הפרעות.
הצפירה 84 (29.4.1912 / י״ב אייר תרע״ב), עמ׳ ב.
הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב
עמוד 328
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Paul B.Fenton-Le tritel de Fès vu par un journaliste français
A3 Souvenirs d'un journaliste: «Quant aux familles juives qui s'étaient attardées au Mellah, surprises par les émeutiers, elles avaient subi toutes les horreurs du viol et de l'assassinat».
זיכרונות של עיתונאי
העיתונאי רובר דיינו מתאר את פרוץ המרד ותוצאותיו הקטלניות באוכלוסייה האירופית והיהודית: ״המשפחות היהודיות שהתעכבו במלאה נתפסו בידי המורדים והיו קרבנות של אונס והרג״.
Les intentions de voyage du sultan connues des indigènes augmentèrent leur ressentiment. «Ayant, dit-on, vendu son pays à la France, il s’en allait, le marché conclu, en toucher le prix.»
Au palais et à l’ambassade, on préparait les caravanes de départ. Le sultan devait se mettre en route le 17 avril pour gagner Rabat. M. Régnault et sa suite se proposaient de partir le même jour, à quelques heures de différence. Des mesures militaires avaient été prises en prévision d’actes hostiles des tribus, dans le voisinage de Meknès. Malgré la sourde irritation des Marocains, Fez demeurait si parfaitement paisible que le Général Moinier avait cru pouvoir ramener vers la côte la plus grande partie des troupes françaises, cantonnées jusque-là, sous les murs de Fez. Cette décision avait paru imprudente au sultan et à M. Régnault qui en exprimèrent l’avis; passant outre, le Général Moinier était parti le 13 avril, avec ses troupes. Deux bataillons demeurèrent au camp de Dar-Debibagh, à quatre kilomètres de Fez.
Des pluies torrentielles, ayant rendu les pistes impraticables, force fut done au sultan et a l'ambassade de retarder leur depart. Cette circonstance les sauva.
Le 17 avril, vers midi, des coups de feu eclataient dans les souks, tandis qu’en cris stridents les you-yous des femmes jaillissaient des terrasses, et couvraient la ville d’une clameur immense. Sans comprendre, tant la surprise etait vive, nous devinions des evenements graves, et chacun, d’instinct, s’armait. Haletants, dans une cours eperdue, des indigenes, des soldats marocains, nous jetaient en passant quelques mots de l'enigme.
Les tabors cherifiens, 3000 hommes en revolte, massacraient leurs officiers et pourchassaient a mort les Francais disperses dans les quartiers eloignes. L’emeute gagnait; des telegraphistes assieges dans leur maison se battaient a 300 metres du consulat de France.
Nous ne comptions dans Fez aucune force militaire, a l’exception des musiciens du ler tirailleurs, des infirmiers et des malades convalescents de l'hopital Auvert, en tout une centaine d’hommes a opposer a la garnison cherifienne abondamment pourvue de munitions.
Aux premiers coups de feu, la basse populace s’etait reunie aux askris pour participer a l’oeuvre de devastation, bientot etendue a toute la ville.
A l'ambassade que l'on suppose particulierement visee par les rebelles, le ministre se concerte avec le general Brulard, qui installe son quartier general a quelques pas de la, a l'hopital Auvert. Infirmiers et musiciens, renforces de six cavaliers de l'ambassade et de quelques civils, prennent position au carrefour des ruelles voisines, et elevent des barrages qui isolent, dans une sorte d’llot, l'ambassade, l'hopital et le consulat. C’est la qu’aboutissent, apres quelques peripeties, les Francais echappes au massacre, des femmes, des enfants, tous revetus de vetements arabes et proteges par des cherifs d’Ouezzan ou par de modestes Marocains d’un admirable devouement. De minute en minute on entend l’orage grandir, la fusillade s’etendre de Fez-Bali a Fez-Djedid, et les balles s’aplatir ou ricocher sur les terrasses de l'ambassade. Quelques askris se sont depouilles de l'uniforme pour circuler en djelaba; ils se glissent jusqu’a nous pour apporter des nouvelles et transmettre les billets de Francais assieges dans leur maison demandant du secours. Par la meme voie, le ministre et le general Brulard envoient leurs reponses: se defendre, tenir; les troupes francaises, deux bataillons, cantonnees a Dar-Debibagh, prevenues, vont arriver pour degager la ville.
Les emeutiers ont deja fait de nombreuses victimes; la plupart des officiers instructeurs sont tues par leurs soldats avec des tortures et des profanations epouvantables. Des tetes sont promenees triomphalement dans la ville, sur des perches. Des civils, hommes et femmes, assaillis a 1’hotel, ont subi le meme sort; d’autres, blesses et enfumes dans leur maison, se defendent encore et nous avertissent qu’ils sont a bout de resistance, qu’ils vont succomber si les troupes franqaises n’arrivent pas.
Le general Brulard dissimule l’angoisse qui l’etreint, et multiplie par T.S.F., car le fil telegraphique a ete coupe, ses appels au camp de Dar-Debibagh, a Meknes, a Tiflet, a quatre jours de marche de Fez, ou se trouve le general Moinier.
Depuis midi, le pillage et les massacres regnent dans la ville. II est quatre heures et les secours n’arrivent pas.
Cependant au crepitement des fusils Gras qui arment les rebelles, se mele le sifflement rapide des balles Lebel qui y repondent, et bientot, avec quel soulagement, nous entendons la voix du 75. Des actes heroiques s’accomplissaient en ce moment. Un bataillon de tirailleurs tunisiens avait la charge de reprendre une ville de 100 000 habitants pactisant avec la garnison revoltee. Le commandant Philipot, avec trois compagnies (la quatrieme, accrochee en route, ayant du etre abandonnee a elle-meme), reussit, en jetant ses troupes a l’oued Es-Zitoun, a atteindre la porte Bab-el-Hadid et a gagner le quartier du consulat.
C’etait un renfort de 370 hommes. Ils avaient a parcourir les mes etroites de la ville, a la recherche de nos compatriotes assieges. Des reconnaissances partent aussitot, et ramenent a l’ambassade, sous la fusillade des terrasses, quelques Francais. Combien d’autres faudra-t-il abandonner!
A l’exterieur sur les cretes de Dar-Mehares qui dominent Fez, le commandant Felbert installe une section de 75 et deux compagnies de tirailleurs algeriens et senegalais provenant du camp de Dar-Debibagh. Le bordj sud est enleve aux askris.
198 Le Borj Sud est un monument militaire construit par des esclaves chretiens sous le sultan sa’adien Ahmad al-Mansur (1578-1609), en vue de surveiller et proteger la ville; voir Le Tourneau, Fes, p. 105,258.
La nuit ne ralentit pas la circulation de nos patrouilles, enfermees dans un rayon restreint autour de Fhopital. Peu a peu les nouvelles arrivent a l’ambassade. Elles sont navrantes. On avait dresse une liste des Francais residant a Fez, et suivant les rapports de nos commissaires indigenes, on marquait d’une croix le nom des victimes. Les details atroces abondaient.
Dans la soiree, le sultan avait fait parvenir au ministre, un billet qui reclamait l’envoi au palais d’une compagnie de tirailleurs, pour proteger les magasins de munitions que les rebelles essayaient de forcer et de piller.
Mouley-Hafid annoncait que, menace de mort par les askris, il avait assure sa defense personnels, grace a la garde noir, demeuree fidele, et qu’il donnait asile a quelques Francais, hommes et femmes, refugies au palais.
Lajournee du 18, se passa en combats dans les rues entre nos tirailleurs et les insurges. L’artillerie sur les hauteurs refoulait les groupements de Berberes, accourus des tribus voisines pour participer au butin. A l’ambassade on s’attendait a une attaque. Tous les Francais qui s’y trouvaient reunis avaient recu des armes et, des terrasses ou sifflaient les balles, ils surveillaient les phases de la lutte. Nos barrages avaient tenu. Par bonheur, les tabors revoltes n’avaient ni chef ni direction, et livres a eux-memes ils etaient appliques a piller les banques, le depot des tabacs, la poste et les maisons frangaises.
Surtout, ils s’etaient rues au Mellah qui, pendant trois jours, fiit le theatre de scenes tragiques. Dix milles juifs qui habitaient ce quartier s’etaient enfuis en franchissant le mur du palais et s’etaient installes dans les jardins de la menagerie imperiale. Mais ils manquaient de vivres. Mouley-Hafid leur distribua ses reserves de grains jusqu’a ce que l’ambassade de France put leur faire parvenir du pain. Pour se mettre a l’abri, les juifs s’etaient glisses dans les nombreuses cages vides de la menagerie. La, a travers les barreaux de fer, ils voisinaient avec les lions, les pantheres, les hyenes, les loups, qui prives eux-memes de toute pitance, ajoutaient leurs hurlements furieux aux cris, aux gemissements, aux pleurs, aux prieres des malheureux juifs. Le spectacle etait saisissant.
Quant aux families juives qui s’etaient attardees au Mellah, surprises par les emeutiers, elles avaient subi toutes les horreurs du viol et de l’assassinat. Des cadavres eventres gisaient dans les rues dans un indescriptible chaos. Nos obus a melinite, apres l’incendie, avaient detruit des rangees entieres des maisons. Et les paves, les poutres, les gris des fenetres, les meubles, les paillasses, les bouteilles vides, les papiers parmi tous les pauvres ustensiles du foyer, elevaient a la hauteur d’un etage des barricades infranchissables.
Sur les portes arrachees et percees des balles s’appliquaient des empreintes de mains ensanglantees. La rage devastatrice des emeutiers, en se prolongeant, sauva l’ambassade et les quartiers europeens d’un assaut qui, sous le nombre, eut ete irresistible.
Le 19 avril, la situation s’ameliora. Nous sentions que l’avantage nous revenait. Les tabors revoltes tenaient encore la ville, mais leurs attaques etaient moins vives. Une partie d’entre eux abandonnaient Fez en apprenant l’arrivee imminente de renforts de Meknes; d’autres se rendaient et deposaient les armes. Les pachas de la ville, dont l’intervention avait ete si molles qu’on les soupqonnait de trahison a notre egard, n’avaient en realite conserve cette attitude que par lachete, car la plupart des membres des Maghzen eussent ete en peril en se montrant dans la ville a l’heure ou la revolution s’y dechainait. Pour s’en convaincre, nous nous souvenions de l’angoisse du sultan et des fonctionnaires cherifiens, au cours du siege de Fez par les tribus, l’annee precedente. Les memes dangers les menacaient alors, car la capitale aux mains des askris c’etait l’irruption certaine des Berberes, et un pillage forcene qui atteindrait avant tout le palais et les riches demeures. Le fanatisme du Maghzen n’allait pas jusqu’a affronter cette menace, dans l’espoir incertain de chasser les Francais. Les notables avaient autant d’interet que nous-memes a voir etablir l’ordre dans Fez.
Des grades marocains vinrent se presenter au general Brulard pour se mettre a sa disposition avec les tabors qui s’etaient tenus a l’ecart de la revolte, en demeurant dans leurs casemements. Leur fidelite fut aussitot mise a l’epreuve par le general qui les chargea de tenir des barrages, d’arreter les rebelles et de garder les portes de la ville.
Dans l’apres-midi du 19 arrivait a marche forcee, de Meknes, un bataillon de renforts qui avaient couvert 65 kilometres en une etape. Nous etions desormais maitres de la situation, et le general Brulard pouvait, remettre le commandement au general Moinier, revenu de Tiflet en toute hate.
Les six bataillons d’infanterie et les trois escadrons de cavalerie que ramenait avec lui le commandant chef permirent d’occuper entierement la ville, divisee en secteurs.
La securite revenue, on s’employa a etablir les responsabilites. Le general Moinier se refusait a croire a un mouvement insurrectionnel spontane. II preferait admettre que la mutinerie des tabors etait le resultat d’excitations entretenues par le maghzen contre la France. La passivite des agents cherifiens enfermes chez eux parmi les evenements, les propos tenus par les notables de 'entourage du sultan, la joie manifestee chez les Fassis aux premieres heures de l’emeute, paraissaient autant d’arguments pour mettre la catastrophe au passif de notre politique.
Rober-Raynaud, En Marge du «Livre Jaune», Paris, 1923, pp. 298-304.
199 Journaliste, grand specialise des questions nord-africaines et correspondant de I’Afrique frangaise, Rober-Raynaud fonda en 1905 la DepSche marocaine, un quotidien francophone paraissant aTanger ou il etait en contact permanent avec la Legation de France.
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Paul B.Fenton-Le tritel de Fès vu par un journaliste français
Page 119
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 1/5
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה
תחילת המאה ה־20, שנת תער׳׳ב (1912).
הימים הם ימי מאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו. כבר בסוף המאה ה־19 חמדו המעצמות להשתלט על מרוקו, שהייתה תחת שליטתו של הסולטאן מולאי אלחסן, בשל משאבי הטבע שלה, ומיקומה האסטרטגי בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטאן עבד אלעזיז. את הבלבול מנצלת צרפת כדי להגביר את אחיזתה במרוקו. המעצמות האירופיות לא שמחו על הצלחתה של צרפת במרוקו, מה שהוסיף ליריבות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן לכבוש את מרוקו.
ביום י׳׳ט בטבת תרס״ו(16 בינואר 1906), התקיימה וועידת אלג׳זירס בספרד, בה נטלו חלק המעצמות האירופיות וארצות הברית. במסגרת הוועידה הוסכם, כי צרפת תקבל מנדט על מרוקו, שאותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד. ברבאט ובקזבלנקה הוקמה תחנת משטרה צרפתית, ובטנג׳יר תחנת משטרה צרפתית וספרדית. כתוצאה מכך, החלה התמרמרות רבה בקרב האוכלוסייה המרוקנית, שראתה בכך השפלה רבה על כניעתם.
עם חדירת צרפת למרוקו, הקהילה היהודית בקזבלנקה, שמנתה כ־6,000 אנשים, החלה להתפתח. הצרפתים החלו לבצע עבודות פיתוח בנמל קזבלנקה, כחלק מאחיזתם באזור, וכן בנייה של מסילת רכבת. אולם מאות מוסלמים מאזורי מרכז מרוקו, שלא יכלו להשלים עם עובדת כניעתם לצרפתים, פרצו ביום י״ט באב תרס״ז (30 ביולי 1907) לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. תגובתה של צרפת לא אחרה לבוא, וביום כ״ה באב (5 באוגוסט) הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה.
וכמו במקרים רבים בעבר, היהודים הם הקרבן של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית. שנים אלו היו מהשנים הקשות שידעו יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות.
כחלק מהפרעות בקזבלנקה, פרצו שבטים מוסלמים אל המלאח, ובמשך שלשה ימים בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו בפוגרום זה, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. כ־4,000 יהודים שנותרו חסרי כל, נטשו את המלאח והצטופפו סביב בניין הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו לנוס אל הנמל, אך שם הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט ביישובים סמוכים. רבים לא הצליחו להימלט ואותם שבטים מוסלמים התעללו בהם עד זוב דם. מכתבים מאותה תקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שנישבו על ידי אותם פורעים, וכמה מהן אף הוכרחו להתאסלם.
בעקבות המהומות בקזבלנקה, עלו גדודים של חיילים צרפתים לחוף העיר מספינת המלחמה, כדי להגן על בניין הקונסוליה ועל אנשיהם, שהיו נצורים על ידי השבטים המוסלמים המורדים. אך אותם שבטים ניצלו את המצב, ופלשו לבתי התושבים כדי לשדוד את המקום. כיבוש העיר קזבלנקה והסביבה על ידי הצרפתים, העצימה את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות.
כאשר הושב לבסוף הסדר על כנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע. המראה היה נורא. ברחובות המלאח היו גופות הקרבנות מושלכות בביזיון על פני האדמה, וכך גם תכולות הבתים כמו בגדי כותנה ומזון מקולקל. בתים רבים היו שרופים. יהודים רבים שהתחבאו במקומות מסתור מאז ההפגזה הראשונה, יצאו עתה אל הלא נודע. רבים מהם פצועים, חיוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו רק לאחר החפירה בהריסות. אחת היהודיות שהתחבאה במרתף בית, חילצוה והעלוה לאניית הצלה אל העיר טנג׳יר, היא הייתה מפוחדת ומבוהלת ולא הצליחה להוציא הגה. רק כשהגיעה אל מקום מבטחים סיפרה על בנה התינוק שהחביאה בפינת המרתף במשך שלושה ימים, ללא אוכל ומים, כדי להצילו ממוות.
היה זה רק תחילתו של פרעות ביהודים, שאיש לא צפה את אשר עתיד להתחולל על היהודים במרוקו
בתקופה שלאחר הפרעות בקזבלנקה, תוארו במכתבים שנשלחו על ידי נציגי כי״ח(כל ישראל חברים) למשרדי הארגון בפריז, את הפגיעות שנערכו ביהודי מרוקו, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה. בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. השבטים המורדים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי איימו כי יקיפו את הערים במצור, מה שהביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזאגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה, ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר.
כבר קודם לכן, ביום ח׳ בטבת תרס״ד (27 בדצמבר 1903), פלשו לעיר סטאת שבטים אחדים של ברברים, רועים וחורשים, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. השליט עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. על אף שאף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים ושאינם מוגנים, כשכולם נשדדו מרכושם ללא רחמים, עדיין היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו.
אותם פורעים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, הותירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הפורעים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכל.
אך כאן לא הסתיימו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדה בת 12, חוותה התעללות כה אכזרית בידי אחד הפורעים, עד שפניה היו מעוותות וכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה, הופשטו באכזריות נוראה על ידי הפורעים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור ולגשם.
בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים, גברים נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. אחד הילדים אותר רק כעבור 24 ימים, כשהוא רעב ללחם ורועד מקור. רבים מן הפליטים, כ־700 במספר, צעדו בצעידה נוראית עד לקזבלנקה, בקור וללא פת לחם, כדי להימלט מזעמם של הפורעים.
מספר שנים לאחר מכן, ביום ט׳ בשבט תרס׳׳ח (12 בינואר 1908), אחד מהגדודים הצרפתים בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד, עזב את קזבלנקה והמשיך לעבר סטאת. לאחר שהצליח לסלק את הגדודים המרוקניים, נכנס חיל הרגלים הצרפתי מספר ימים לאחר מכן לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים, אלא בחרו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, מחשש שאף הם ינדדו אל הלא נודע, וחיכו להם בדגלים לבנים. עם עזיבת הצרפתים, התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו ונטבחו בפרעות אלו. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, תוך שהם כלואים בתוך מבנה, מפוחדים וגוועים מרעב.
עלייתו של הסולטאן מולאי אלחאפיד לשלטון, לא שיפרה ולו במקצת את מצב היהודים בעיר הבירה פאס. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות, היהודים מנו כעשירית מן התושבים, כ־12,000 נפשות. ביום י׳ בטבת תרס״ח (15 בדצמבר 1907), המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המיסים, את השווקים, את הדואר הצרפתי ואת המלאח הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, שכן המורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי, שנואי נפשם. הסולטאן היפר את כתב הזכויות שהעניק אביו למשה מונטיפיורי בשנת 1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שריפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות.
מאוחר יותר נאסר על תושבי המלאח, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו. העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות גזירה זו נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי, מחשש שמא מי מהם יציץ אל עבר הארמון ויסתכן בגזר דין מוות, וכך נפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. בחלק מן התקופה היו היהודים נצורים בבתיהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי השכן.
בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור, והומר בכוח לאסלאם. הילד האומלל הובא לביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. חששם של הקהילה היהודית הייתה כבדה ביותר לשלומו של הילד, והשמועות על המרת דתו בכוח רק הוסיפו צער ויגון לבני הקהילה. רק לאחר התערבות של הקונסול הבריטי והקונסול הצרפתי, הושב הילד לחיק הוריו המתגעגעים, ולעמו שכה ייחלו והתפללו לשובו בשלום.
למהומות הקשות של תחילת שנת תרעי׳א (1911) היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים הופקרו בשל חוסר האונים של המושל, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. על הסולטאן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מיסים כבדים, מה שעורר יותר את הזעם וההתמרדות של המוסלמים. ואכן, בתחילת חודש אדר(מרץ 1911) התמרד אחד השבטים כנגד השלטון, הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד הורגש במלאח, חדר עתה ביתר שאת לבתי היהודים. אין יוצא ואין בא, ואין לאבי המשפחה מהיכן להביא לחם לכלכל את ילדיו.
אך על אף רפיון ידיהם של היהודים, הם החליטו להילחם. במכתב שנשלח לכי״ח על ידי עמרם אלמליח, כשנה לפני פרעות התריתל, כתב: "על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם. הרובה שלי טעון ובהישג ידי".
הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת, בנימוק שעליהם לסייע בהגנה על תושבי פאס האירופים. אולם למעשה היה לו בכך עניין אישי, להציל את כס שלטונו. ובאותו הזמן, התאחדו שבטים ברברים במצור על מכנאס בערב פסח, ודרשו את הדחת הסולטאן מולאי אלחאפיד, כדי למנות תחתיו את אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו לכך, מתוך זהירות שאם מולאי אלחאפיד ינצח לבסוף הרי שיעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי׳׳ח במכנאס, חשש שבמקרה של תקיפת המלאה הרי שבית הספר יהיה היעד הראשון, ולכך ארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, וגייס כ־50 שומרים ערבים, כשהוא מציב את כולם לאורך חומות המלאה. ואכן ביום שני י"ט בניסן (17 באפריל), בעיצומו של חג הפסח, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאח. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות, כשבבוקר נסוגו הברברים.
פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות. אומץ הלב במעשה ההתנגדות מתוככי חומות הגטו תחת מצור, גבורתם ותושייתם, הם שמלווים אותנו עד היום הזה בהגנה על אויבינו הבאים לכלותנו.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 2/5
כזכור, בוועידת אלג׳זירס קיבלה צרפת מנדט על מרוקו, אלא שהיעדר הסכם רשמי עם הסולטאן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה, וטרם הצליחה צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. זאת הייתה תקוותם הגדולה של יהודי מרוקו, כפי שנכתב בעת ההיא בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.
הגנרל ליאוטי, שנתמנה על ידי ממשלת צרפת לפקד על אחד הגדודם הצרפתים במרוקו, סבר כי צרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו בכל דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע בכך שכיבוש פאס, הבירר המלכותית, תביא לסוף התקופה רוויית התהפוכות. וכך, מלווה בגנרל מואניה, ששימש כציר צרפת בטנג׳יר, הגיע לפאס ביום ו׳ בניסן תער"ב (24 במרץ 1912) במטרה לכפות על הסולטאן את הסכם החסות, שבו תועבר הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. מאוחר יותר סיפר, כי כשהגיע לעיר הריעה לכבודו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות, וילדי המלאח קיבלו אותם בשירת ההמנון הלאומי של צרפת. היה זה רגע של שמחה עצומר עבור יהודי פאס, שראו בכך את קץ הפרעות שהתרחשו בהם מעת לעת.
בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, כשמולאי אלחאפיד עמד חסר אונים אל מול הכוחות הזרים, ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה עם הצרפתים, חתם בעל כרחו ביום שבת י״ב בניסן (30 במרץ 1912) על ׳הסכם פאס׳, זאת לאחר לחץ שהופעל עליו בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו. לאחר חתימתו על הסכם זה, הפכה מרוקו באופן רשמי למדינת חסות של צרפת. במסגרת זו מינו נציב עליון צרפתי, וכן פקידים צרפתים רבים על משרדי הממשלה. הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של הסולטאן, וכן תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו, ואילו הסולטאן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו.
רבים מתושבי מרוקו המוסלמים ראו בכך בגידה של הסולטאן בכך שחתם על הסכם זה. הסולטאן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, כאש בשדה קוצים.
על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב, כי הייתה זו תדהמה כללית, כשהסכם זה נתפס כשטר מכירה, וכל העיר מהמשפחות המיוחסות וחכמי הדת ועד אחרון מוכרי הירקות, גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, מכר לנוצרים חלק מאדמתם לאסלאם. שקט כבד עטוי אימים עטף את העיר.
ומאידך, הקהילה היהודית בפאס שעד כה ניצלו פעמים רבות מן הפרעות אודות לחומות המלאח שסיפקו הגנה, עתה משנוספה נוכחותם של הגדודים הצרפתיים, העניק הדבר ביטחון רב לתושביה היהודים, עד שלא חששו עוד ולא הסתירו את חפצי הערך שלהם, מבלי שחזו את העתיד לבוא עליהם…
עוד לפני הפרעות בפאס, אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ביום שישי ח׳ בניסן תער׳׳ב (5 באפריל 1912), בעיצומם של ימי חול המועד פסח, חג חירותנו, כשבחג זה אנו מסמלים לעצמנו ולעולם כולו את בשורת החירות, הרי שבאותם ימים הפחד והדאגה קינן בלבם של יהודי המלאח בפאס, וימי השמחה הוחלפו בעצב ובדאגה. ביום זה עבר הצבא המרוקני מבית לבית, בהוראת הצרפתים בעלי חסותם, והחרים את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של החיילים התבצעו בקרב תושבי המלאח דווקא, בטענה שאלה סיפקו את הנשק לשבט הברברים. הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים.
כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים, הבטיחו להם המפקדים הצרפתים סך 50 פרנק אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים שהיו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם לא הסתפקו בחיפוש רגיל, אלא עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאת, תקפו את הנשים והיכו את התושבים במקלות כפי שניתן היה לצפות מראש, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בבתי המוסלמים לאחר ההתקומות, שם התגלו למעלה מ־30,000 רובים.
מאוחר יותר סיפר עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס המרוקנים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת, הובל באלימות רבה בליל שבת לחנותו, ושם לפי פקודת הקצין הצרפתי ׳במסגרת החקירה׳ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי.
נקדים ונספר, כי עדותו של עמרם אלמליח לאחר הפרעות, ערכו לא יסולא בפז. הוא תיאר במכתביו למשרדי כי׳׳ח בפריז את התריתל שעה אחר שעה, יום אחרי יום. התכתבותו היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק לפני שלוש שנים, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה.
מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו כזכור קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של הצרפתים אלא גם את השגרירות החדשה. אלמליח פנה במחאה חריפה לנציב העליון, ובדרישה לפעולות עונשין חמורות כנגד החיילים האשמים, אולם לא נערכה שום חקירה, ומחאותיו רק ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. שפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו עתה חסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.
אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ. הסולטאן עתיד היה לעזוב את העיר ביום רביעי ל׳ בניסן תער״ב (17 באפריל 1912), כשבוע לאחר חג הפסח, ולעבור לרבאט. הידיעה על עזיבתו עוררה זעם רב בקרב הקהילה המוסלמית בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת הסכם החסות לפני כן. הזעם נבע בין היתר מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה. נפוצה שמועה שהסולטאן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים. הגנרל מואניה שעזב עמו, הותיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה ׳דאר אלדביבג׳, במרחק שני קילומטרים מהמלאח. גדודי הצבא המרוקני, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש.
ביום רביעי, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטאן לרבאט, נודע לגדודים המרוקנים על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית, ובעיקר החיוב לשאת מעתה תרמיל על גבם, וכן את האוהל וכלי הבישול, בדומה לגדודים הצרפתים. עד עתה, המוסלמים המרוקנים לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים שחויבו לשאת את משאיהם. נוסף על כך, מעתה קיבלו את ארוחותיהם במתקן הצבאי, ולכך הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה אותם עד מאוד.
החיילים המרוקנים שלא יכלו לסבול השפלה זו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את ה׳ברדע׳ (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: "אנו איננו חיילי היהודים", הם הצהירו, "אלא חיילי הסולטאן". הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות רבה הם ערפו את ראשם של מדריכיהם הצרפתים, שיפדו את ראשם במוטות ונופפו בהם ברחובות. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ״נגמר האסלאם!" וקראו למלחמת ג׳יהאד – מלחמת קודש.