מורשת יהדות מרוקו

פרק שני

היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט

היהודים הראשונים בקזבלנקה ותפקידיהם הקהילה היהודית במרוקו נבנתה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492. נוכחותם היתה מכריעה, בערי חוף כמו מוגדור, סאפי, וערים אחרות. בית הכנסת הראשון בקזבלנקה נבנה בשנת 1750. באמצע שנת תקנ״ט (1799) פרצה מגפה בצ׳אר אלבידא וסביבותיה, כתוצאה מהמגפה התדלדלה הקהילה היהודית. ורק החל ב-1830, בעקבות בואם של סוחרים יהודים, בעיקר ממוגדור, רבאט ותיטואן, התפתחה שם קהילה יהודית. בשנת 1830 חיו בה 500 יהודים. במקור אחר מאותה שנה נזכר כי חיו בה 350 משפחות יהודיות. מספר היהודים עלה הודות להגירה לעיר, מערים בחלק הפנימי של מרוקו, בחיפוש אחרי נתוני כלכלה טובים יותר. קזבלנקה הפכה אפוא לעיר החשובה ביותר במרוקו מבחינה כלכלית.

שמואל בן דהאן הוא היהודי הראשון בקזבלנקה הידוע לנו בשמו, הנזכר בשנים 1833-1832, בארבע תעודות. במכתב שכתב דרומונד האי למושל רבאט ב־17 במאי 1832, בו מציג את הנ״ל יליד ג׳יברלטר, שמינה אותו כסוכן לנמלים של הערים סלא וקזבלנקה, במקום שמחיה סומבל. מבקש תמיכתו כסוכן, ושהוא ייהנה מכל הזכויות המקובלות לבעלי תפקיד זה, כמו פטור ממסים, ורשות ללבוש בגדים אירופאיים (76 .F0174/125, p). הוא נזכר שוב ביומנה של הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר, ב-30 ביוני 1832 : שמואל בן דהאן בן 23 יליד ג׳יברלטר סוכן קונסולרי ברבאט, במקום שמחיה סומבל שפוטר (F032/36), ושוב ב-10 באוקטובר 1833 בתור אזרח בריטניה הרוצה לחוג את חג הפסח בחיק משפחתו(F052/37).

ויקטור חיים דרמון, בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. הוא כיהן בכמה תפקידים. לפי תעודה מ-14 באוגוסט 1843 כיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה. ולפי מידע מה-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו בעבר גם את האינטרסים של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה. ב-11 בינואר 1844 כתב ויקטור דרמון לסוכנים הקונסולריים במרוקו, כי בדרכו לאזימור (השוכנת על חוף האוקינוס כ-90 ק״מ מדרום לקזבלנקה) כשהוא רכוב על סוס ונושא רובה להגנתו, דהרו לעברו שני פרשים שניסו להורידו מהסוס, ולשדוד את רובהו; באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע, ולאחר זמן נפטר. למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג׳יר, הוא הוצא להורג במאזאגאן ב-25 בינואר 1844, לפי הוראת הסולטאן עבד ארחמאן השני, בלא חקירה ובלי משפט, וראשו נשלח לקזבלנקה. כל רכושו ־ סחורות, כסף וספרים של הנהלת החשבונות שלו נעלמו. כך כתב דודו ב-26 במאי 1845 מפריס לשר החוץ של בריטניה הרוזן מאברדין, בשם אחותו. במכתב לדרומונד האי ב-27 במרס 1844 נאמר, כי אביו של ויקטור דרמון הגיע לקזבלנקה כדי לקבל את הרכוש של בנו המנוח, ולגבות את החובות שחייבים לו.

בספר הדן במדיניותה של בריטניה בימי כהונתו של פלמרסטון כשר-החוץ נאמר, כי האירוע הזה הגביר את המתיחות בין ממשלות בריטניה וספרד. והאירוע הוא כדלקמן: בפברואר 1844 ויקטור דרמון, יהודי תוניסאי שכיהן בתור סוכן קונסולרי של ספרד בעיר הנמל מאזאגאן, נאסר בגלל ענין פעוט. ולמרות מחאות כל הקונסולים, הוא הוצא להורג. ממשלת ספרד בהזכירה כי הוא נשא בתפקיד רשמי ובעל חסותה, שלחה אולטימטום ב-31 במרס 1844, ותבעה פיצויים הולמים על הריגתו, וענישת המושל שאחראי למותו, וכן ישוב כל חילוקי הדעות והתביעות של ספרד ממרוקו. בוצעו הכנות לאישור התביעות בכוח, צבא שמנה שלושת אלפים חיילים, היה ערוך להישלח לסאוטה, וספינות של ספרד נשלחו לטנג׳יר. עוד לפני הוצאתו להורג של דרמון, היה מתח בין ממשלת ספרד לסולטאן מרוקו. בספטמבר 1842 סידי בו סלאם הוזיר דה פקטו לענייני חוץ, ביקש באופן דחוף את עצתו של דרומונד האי, בקשר לתביעות של מרוקו מספרד. כתשובה חזר על ההוראות של פלמרסטון מה-2 באפריל 1840 וכן מאלה של ה-12 בפברואר 1841 והציע לו לנהל מו״מ בנימוס, ובהנחה שהזמן יאפשר לממשלת ספרד להתחשב בדרישות הסולטאן. התביעות של מרוקו בקשר לאוניה שנתפשה על ידי ספרד יושבו בשנת 1843, לפי ההצעות של ממשלת בריטניה. קיימת הנחה, כי להריגת היהודי היתה השפעה על מדינות אירופה. והיא אחת הסיבות לפרוץ המלחמה בין מרוקו לספרד ב-1859-1860.

ר׳ חיים אלמאליח חכם וסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה 1853-1854. אישיות בלתי ידועה ממקורות אחרים, נזכרת ב-43 תעודות בארכיון משרד החוץ הבריטי (FO99/60-61). החל ב־ 21 בספטמבר 1753 עד 8 בדצמבר 1854. בעת הזאת חיים אלמאליח היה בן שבעים והוא עסק במסחר, ידע גם ספרדית ובלשון זו הוא כתב לשגריר בריטניה במרוקו גו׳הן דרומונד האי, ב-13 בספטמבר 1854 (תעודה ס׳ 23). התנהלה התכתבות בין חיים אלמאליח לבין מר Elton סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה, בקשר לתביעתו של חיים אלמאליח מבן אלמרטי, מושל קזבלנקה. חיים הלוה כספים למושל זה, והוא לא החזיר את ההלואה. הכותב טוען שאם אתה הדיפלומט הבריטי לא תעזור לי, אפסיד כספי. הכותב עובר לפרטי הנושא: מושל העיר סיד חמאד בן אלמרטי, שלח אלי מדי פעם, כדי לקבל הלואות, או כדי לשלם עבור מצרכים שקנה. וכאשר סירבתי, הוא שלח את מזכירו וחייליו, וניסה לשכנעני. אחד מהם אמר, שהמושל הוא ידיד שלו, ואין זה נאה לסרב להלוות לו כסף. אחר שאל: האם אתה מניח שהמושל לא ישלם לך? עד שהייתי מתבייש, והלויתי לו כסף שהובטח להחזירו תוך שבוע או שבועיים. וכשבאתי לגבות חובי, המושל תמיד התנצל. לעתים אמר שהוא עסוק בהכנת מתנה לסולטאן, או עסוק בחלוקת ציוד לחיילים. ובכל יום חמישי דחה אותי משבוע לשבוע, לבסוף, דחה אותי קרוב לשנה. ועתה, הסולטאן אסר אותי, ואיני יודע מה לעשות. בהמשך פרטים על החובות של בן אלמארטי, המסתכם ב-1434 דוקאטים. ואין זה כולל חובות של שייכים שלו, בני שבטו שחייבים תמורת צמר שסיפק להם. הוא מבקש עזרתו של הנמען. ׳אם תסייע בידי אהיה אסיר תודה לך לעולם.

חתנו של חיים אלמאליח, בשם משה ביבאס כתב בעברית לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט. המכתב תורגם לאנגלית, ותוכנו נשלח לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט ב-11 באוגוסט 1854. הנושא כדלקמן: חייל של הקאיד מוחמד ארשיד הגיע לכאן, ובידו מכתב מסגן המושל, המורה לו לקחת בכוח את דודו חיים אלמאליח. חיילים גררו אותו וחיים קרא לסגן הקונסול של צרפת מר Ferrier, וביקשו שיעיד על הדרך בה נהג כלפיו. ובין השאר, אילצוהו לחלל שבת, והוא יחמה [ידווח י] על כך. החיילים אמרו שהם קיבלו פקודה מהקאיד, וכי על הדוד ללכת אתם. מר פריאר פנה למושל קזבלנקה, וביקש שיאפשר לאלמאליח לשמור את השבת. ואחרי צאת השבת יאלצו את אלמאליח ללכת למאסר, וכי הוא מקבל עליו אחריות על כך. אבל סגן המושל סירב לקבל בקשתו, והחיילים גררו את אלמאליח ברחובות העיר. דבר שפגע בכבודה של בריטניה, באשר אלמאליח מייצג את האינטרסים הכלכליים של מלכות בריטניה בקזבלנקה.

הקונסול של סרדיניה היה נוכח, ואמר לסגן הקונסול של העיר, כי זו התנהגות בלתי הולמת, וכי כתגובה לפגיעה בסוכן קונסולרי של בריטניה, עלולה בריטניה לשלוח צי למרוקו. וכי אם הסוכן הקונסולרי של בריטניה ייגרר ברחובות קזבלנקה, הדבר יגרום לתגמול. אבל לא היתה תגובה לדבריו. בעת שחותנו נאסר, ביקש את הכותב לכתוב מכתב דחוף בנידון.

הרקע לפרשה הוא, כי כאשר חמד בן אלמרטי הולקה!, אמר כי הרב אלמאליח חייב לו 17 אלף דוקאטים. הכותב הוסיף, כי השבוע נאסרו שלושה יהודים, ביניהם גיסו.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט

עמוד 40

קריאותיהם האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות צווחניות של מקהלות נשים ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהם על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר רובע הקונסולים בפאס. בריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, ולא הסתפקו בכך אלא אף חיללו את גווייתו, הכול כדי לזרוע פחד ובהלה. אחדים מהאירופים הנמלטים הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים וזרקו אותם לנחל פאס. הם המשיכו ופרצו למלון ’צרפת׳ שבפאס, שם ניקבו בכדורי רובים את הכומר פביה, פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. לאחר מכן המשיכו לצעוד אל עבר בניין השגרירות הצרפתית, אך שם התעשתו הכוח הצרפתי ששהה במקום, והצליחו להתבצר בעמדותיהם, ואף פתחו בירי כבד כנגד המורדים. משראו המורדים כי מתקשים הם לפעול כנגד הצרפתים, נסוגו לכיוון המלאח היהודי.

יהודים אחדים ששהו בעיר והופתעו מן ההתקוממות, הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ידידות. אחרים נטבחו באכזריות. אחד הנרצחים היהודים היה אברהם בנג׳יו מהעיר טנג׳יר, שהיה מנהל של בית מסחר בקרבת המקום. רבי יוסף בן נאים סיפר, כי היה זה בעת ששהה אברהם בחצרו של ברינגו, ידידו האירופי, לשם פרצו הפורעים ורצחו את מארחו ואת אשתו, ולאחר מכן רצחו אותו.

רבי יוסף בן נאים, שהיה עד לפרעות, ואף חווה אותם על בשרו כפי שנראה בהמשך, העלה את זכרונותיו ביומן אישי שטרם פורסם. רבי יוסף נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. מתוך יומנו, שנדפס בספר 'הפרעות בפאס או התריתל', הבאנו בפרק זה כמה מן התיאורים המחרידים שתיעד. וכך גם רבי שאול אבן דנאן, יליד פאס אף הוא, בנו של רבי שלמה אבן דנאן, שבשנים מאוחרות יותר נתמנה לדיין במראכש ולאחר מכן לרבה הראשי של מרוקו. בסוף ספרו שו״ת ׳הגם שאול׳ הוסיף נספח, בו תיאר בפירוט מחריד את הפרעות ואת הימים הקשים שעברו עליהם.

כשעברו המתקוממים בשכונת ׳בו ג׳לוד', בו התגוררו עניי המוסלמים, הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. הפרשנות אודות סיבת עזיבתו של הסולטאן את פאס רק הגבירה את הזעם. בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאח עורר את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית, אולם הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, ניסו היהודים תושבי המלאח לסגור את שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים הותקפו השערים בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ולבסוף הועלו באש. משלא היה בידי היהודים כלי נשק וחפצים כדי להגן על עצמם מפני הפורעים, הם נסו לבתיהם. השומרים הערבים, שהקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, הפנו עורף ליהודים שעליהם הופקדו להגן, ויחד עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

המתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה, כך שהיהודים לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם. רבי שאול אבן דנאן העיד על כן, שהנשקים שהחרימו הגדודים המרוקנים נאגרו במחסן נשק במלאת. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתים ניסו להתבצר, אך הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות, כשכל אחד מנסה לאחוז את ילדיו בידיו ולברוח יחד עמהם מפני הפורעים. ואילו הפורעים התעכבו על השלל, כשהם בוזזים הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

כל יהודי שנתפס בידיהם, הפשיטוהו מבגדיו. מי שניסה לגלות התנגדות, נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס. היו נשים שאף שרפו לעצמן את הפנים כדי להרתיע את האנסים. והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו.

זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מרטיט של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית, נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי ’דאר אלדביבג׳ במרחק שני קילומטרים. דרך פתח זה ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנה הצבא, אך ללא הצלחה.

אכזריותם הרבה של הפורעים, לא ניתנים לתיאור. לפי עדותו של רבי שאול אבן דנאן, הפורעים תפסו את אחת הנשים היהודיות ואנסוה, ולאחר שביצעו את זממם ביתרו את גופתה כשהיא עודנה בחיים, ובתוך גופתה המדמם הניחו חתול. על פי טלגרף שנשלח לפריז נכתב, כי הפורעים כרתו ראשי ילדים לעיני אביהם ואמם, כשאילצו אותם הפורעים להביט בעיניים כלות על יקיריהם שנגזרה עליהם מיתה משונה, ילדים שלא טעמו טעם חטא. כך גם אחד היהודים שנס על נפשו, כשהוא אוחז בידו את בנו רך בשנים, ובדרכו נתפס על ידי אחד הפורעים. הוא התחנן לפניו כי ירחם עליו ולא יהרוג את בנו התינוק, בתמורה לכופר כספי. לאחר שנתן לו את כל כספו, הלה ביקש ממנו סכום נוסף, ומשלא היה לאב לתת, דרך את נשקו וירה למוות בראשו של התינוק כשהוא בידי אביו. האכזריות של ההמון המתפרע ברובע היהודי הייתה זוועתית. אוי לאוזניים שכך שומעות.

היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאח כדי להצילם. ואכן הידיעות הראשונות על הפרעות הגיעו אל המחנה הצבאי הצרפתי, שפיקד עליו הגנרל ברולר. לרשותו של ברולר עמדו כ־800 חיילים, ומשימתו העיקרית הייתה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אך במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאח, אלא שהפלוגות עקפו את חומות המלאח דרך השדות. הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים.

הפרעות החלו ביום רביעי בצהריים, ונמשכו במשך שלושה ימים, עד ליום שישי ב׳ באייר (19 באפריל). במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. אך הם ענו להם: "ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם״.

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים משותקים מאימה עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השריפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם. ההמולה הייתה רבה, רבים חיפשו את קרוביהם תוך אי וודאות אם חיים הם או שמא נרצחו אף הם בידי הפורעים.

ילד ממשפחת אבן דנאן סיפר מאוחר יותר את זיכרונותיו מן האירוע ההוא, שכאשר שמע את כניסתם של הפורעים למלאח, ברח לביתו, שם מצא את אמו ואחיו בוכים מפחד, כשאינם יודעים על גורל אביהם. רק מאוחר יותר התברר כי מצא מקלט והסתתר. בבית התחתון נשמעו צעקות איומות, קריאות קורעות לב, כשהפורעים חדרו לשם. האמא אספה מיד את כל ילדיה ונכנסו אל החדר הפנימי הקטן, שם הצטופפו בני המשפחה כולם. זמן מה לאחר מכן שמעו את הפורעים עולים אל ביתם, תוך שהם אומרים האחד לרעהו כי זהו ביתם של משפחת אבן דנאן. הפורעים פרצו אל החדר שבו הסתתרו, וזעקו לעברם: "אנו יודעים כי אתם סייעתם בידי הצרפתים לכפות את חסותם עלינו, לכך קודם נשסף את גרונכם, לא לפני שנבזוז את רכושכם". אולם למרבה המזל, גיסו הראה להם את התכשיטים והממון של אביו, תחת איום של מוות, והם הסתפקו בשלל כשהם מותירים אותם פצועים בנפשם אך בריאים בגופם. אותו נער נס כל עוד נפשו בו, אולם בדרכו תפסו אותו שני פורעים. הם ציוו עליו להתפשט מבגדיו. בתחילה נתן להם את חולצתו, וקיווה לשמור על מכנסיו. הוא התגלגל על הרצפה, בוכה וחבול, אך הם אילצוהו לתת להם את בגדיו האחרונים. בפינת הסמטה הוא מצא מטלית כחולה, אותה עטף לגופו, אולם לא היה בכך כדי לחמם את גופו הצנום מפני הקור העז. הוא המשיך במנוסתו ונכנס לאחד הבתים, שם שכבו שני הרוגים על הארץ מתבוססים בדמם. כששמע צעדים מתקרבים לעבר החדר, מיהר לשכב בין הגופות ועצר את נשמתו. היו אלו הפורעים שנכנסו, ושמע את האחד אומר לחברו: ״יש כאן שלושה הרוגים והבית ריק, אין לנו מה לחפש כאן״, ויצאו מן הבית. הוא ניצל בעור שיניו, וכך נותר לשכב בין הגופות עד יעבור זעם.

למחרת ביום חמישי א׳ באייר (18 באפריל), שבו הבוזזים בשעה 6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או נרצחו באכזריות מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו יהודים במרתפים ובתמרים או קפצו לתוך בארות. וכך במשך שלושת הימים הבאים בזזו את החנויות, ואת בתיהם הפרטיים של היהודים. בתי הכנסת שבמלאח נשרפו ונהרסו, ספרי התורה נקרעו והושלכו לרחובות, וגופות יהודים הוטלו בבוץ למרמס. ׳על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו׳(איכה ה, יז).

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות. כך לדוגמה רבי יוסף בן נאים ורבו רבי יהודה סרירו, שהופשטו מבגדיהם לחלוטין, נסו על נפשם כשהם עירומים אל בית הקברות כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. את רבו פגש במנוסתו לבית הקברות, וראהו כשהוא לבוש שק, לאחר שהפשיטו מעליו את בגדיו ולקחו ממנו את כל רכושו. כשהגיעו לבית הקברות, כאילו לא די בכך שהיו ערומים וחסרי כל, החל גשם זלעפות לרדת, אך לא היה להם היכן להסתתר מפני הגשם והקור.

למזלם של רבים מן הבורחים, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד. על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה׳(מגילה דף יג ע"ב) שמקדים רפואה למכה.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5

עמוד 198

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקן הגטו היהודי, שהיה מלא ושוקק חיים, מ־12,000 תושביו. הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך שער נוסף שהיה צמוד לחומת הגן של הסולטאן, שם נתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה, נשאו ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטאן. הסולטאן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאת, אך לא נקף אצבע כדי להציל את היהודים האומללים. רק מאוחר יותר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד השערים, תמורת סכום כסף הגון שנתנו היהודים לשומר הסף המוסלמי, ושלח כרוז כדי להציע לפליטים היהודים מקלט בחצרו.

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שכן אוכל לא בא לפיהם מאז תחילת הפרעות ביום רביעי בבוקר. הורים עמדו חסרי אונים אל מול בכייתם של ילדיהם שזעקו והתחננו ללחם ולמעט מים, ואין לאל ידם.

רק ביום שישי ב׳ באייר (19 באפריל), החל הצבא הצרפתי להפגיז את העיר, אך במלאת הביזה נמשכה. כך הושלכו פצצות גם על המלאח, והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, שהביאו למותם של יהודים שמצאו מקלט בו. הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטאן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בחצר ארמונו. ביום זה הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת ביום השבת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון, וכן במתחם גן החיות של הארמון, כשהכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל.

לקראת כניסת השבת, היום השלישי לפרעות, שלח הסולטאן ליהודים לחם וזיתים שחורים, שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם. אלא שרק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדיהם. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של אותם אודים מוצלים מאש, אך כבר בימים לאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת ביקר הנציב הצרפתי העליון את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטאן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש התמוטטו כמה יהודים מרוב רעב ונפחו את נשמתם, כשלא ניתן היה לסייע להם. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא, וחילק 1,000 כיכרות לחם, וכך גם הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. כמו כן ננקטו צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המיידים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי. מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים, עוררו חשש להתפרצות מגפות.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון. מאות שהו שם, האחד על רעהו, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות ובכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מקור וסובלים מחרפת רעב. מניין ההרוגים בפרעות עמד על 51 נרצחים, מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כשכמה מהם נרצחו בחיק אמותיהן יחד. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש.

ביום ראשון ד׳ באייר (21 באפריל), עם אור ראשון, חזרו קומץ פליטים למלאח כדי לחפש את בני משפחותיהם, וכן כדי לחטט בהריסות למצוא מעט מזון עבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב.

הארמון היה רק מקלט ארעי. ולצורך שיקום הקהילה, הוקמה וועדה שחבריה היו מוסלמים, יהודים וצרפתים, כדי לפעול להשבתם לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח, שהיה חבר בוועדה זו, הגיע לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים, כדי להעריך את המצב. במשך שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד והותירה אחריה עיי חורבות. הם הביטו בהלם על ההרס הנורא, השממה והחורבן. בבתים שכל החזית שלהם נפלה, אפשר היה לראות את הקירות והמחיצות החשופות. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח, משער המלאח עד שער בית הקברות, הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בסים חסמו את המעבר.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית שלמה נעלמה בעשן, כשבתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו ומנורות השמן נופצו. ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. שלמה הכהן, גזבר הקהילה היהודית בפאס, תיאר ביומנו בלשון הערבית את הפרעות הללו: "בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוונותינו הרבים, וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלשה ימים, והולכים נודדים ללחם ואין, ׳ הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת ׳ (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן״. יומנו של שלמה הכהן נדפס תחת השם ׳יומן פאס׳, בתוך הספר ׳פאס וחכמיה׳ כרך ראשון, לרבי דוד עובדיה זצ״ל.

כך גם הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי כתבי יד וספרים של רבותינו חכמי המערב, נחרבה ונשרפה עד היסוד. מאוחר יותר, ביום כ״ו באייר(13 במאי) שלח רבי מתתיה סרירו מכתב לכיי׳ח בדבר שריפת ספרייתו. הוא פותח בתיאור המאורעות ש׳׳נפלנו בידי אדונים קשים פראי אדם אשר לא ידעו חנינה כאשר נודע בכל קצווי תבל אשר חלפו עלינו צרות רבות אשר ילאה עט לתארם וילאה שכל לציירם". במכתבו הוא ממשיך ומספר את צערו הגדול, שמלבד כך שבזזו את רכושו כפי שעשו לשכניו, עוד שרפו את ספרייתו ששכנה בבית הכנסת, שהכילה ספרים רבים אשר אין מחיר לשוויים, כשבהם 57 ספרים כתבי יד מאבות אבותיו עד חמישה דורות, וכן אחד עשר ספרי תורה העלו באש, "ונשארתי כסומה בארובה וכגוף בלי נשמה". את מכתבו הוא מסיים, כי תקוותו שריח עשן הספרים יעלה לפניהם ויעמדו לעזרתו. מאוחר יותר יספר רבי יוסף בן נאים ביומנו, כי למעלה מחמשת אלפים ספרים נשרפו, עד שבית הכנסת הפך לתל עפר. כשפינו את ההריסות, לא נותר ולו דף אחד מן הספרייה ההיא. כך שגם חלק ניכר מתורתם של רבותינו נשמתם עדן איבדנו באסון הנורא ההוא.

במשך כשבועיים, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל), נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. שם נרכשו להם בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.

ביום שלישי ו׳ באייר (23 באפריל), הגיע ראש הוועדה מוחמד תאזי לגן החיות, וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.

הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוססות. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים יהודים. ואכן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים.

עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל). אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים. בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאח לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין. כמובן שהחזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. אלמליח כתב על כך: ״היהודים ישובו למלאח כעדר קרבנות תמימים ששילמו בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאח, שלא נעשה דבר כדי למונעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי״.

ביום רביעי כ״א באייר (8 במאי), כשלושה שבועות לאחר האסון הנורא, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה היהודית התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳ ו׳איכה צאן ההריגה' – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. אחד מחכמי העיר, רבי חיים הכהן, דיבר לפני הציבור דברי מוסר ושעליהם להתעורר בתשובה. על הלוויתם של הקרבנות כתב רבי שאול אבן דנאן: ״ימתקו להם רגבי אדמתם, ותהיה נפשם צרורה בצרור החיים״.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5

עמוד 204

יב. נהגו לפתוח ויכולו שאחרי העמידה במלים ״יום הששי״ וכנהוג בקידוש, וכשמסיים החזן ״אשר ברא אלקים לעשות״, יש נהגו לענות ״אמת״:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (.שבת) ובספר לבי ער (סימן י״א), והטעם לזה על פי הרמ״א (סימן רע״א סעיף י׳), בענין קידוש על יין, וענין אמת הוא רמז לאמ״ת הרמוזה בס״ת אשר ברא אלקים לעשות:

יג. נהגו בסיום התפלה בשבתות ויו״ט, שהקרובים מתנשקים זה עם זה בבית הכנסת, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, וכמו כן הבנים מנשקים ידי אביהם:

יג. הנה כי כן מנהג יהודי מרוקו מימי קדם, וכמובא בספר מים חיים להגר״י משאש, ובשו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש (סימן ל״ט), וראה בזה בספר מורה באצבע (סימן ד׳), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שצ״ה):

יד. נהגו הציבור להושיט ידים זה לזה, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, ומנשקים איש איש אצבע ידם:

יד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד רי״ג) ויש בזה סוד גדול, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם עיי״ש:

טו.     נהגו בסדר זה לפני הקידוש: שלום עליכם, אשת חיל, בר יוחאי, אתקינו ואזמר בשבחין, יהא רעוא, ואחרי זה קידוש, ולא נהגו לומר ״בשבתכם לשלום״:

טו.     כן המנהג פשוט, וכמובא בספר לבי ער (סימן י״ב), וכן הסדר בסידורים ישנים, והדברים עתיקים, ועל כיוצא בזה נאמר ״הליכות אלי מלכי בקודש״, וראה בילקוט״^, שבת א׳(עמוד רס״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סי״ב) ושם בסי״ג כתב, שאם יש מחלוקת בבית, סגולה בדוקה לדלג על בצאתכם לשלום עיי״ש:

טז.     נהגו לאחוז את כוס הקידוש, כאחיזת כוס רגילה, ויש נהגו לאוחזו אל כף היד כשהאצבעות מקיפות אותו:

טז.     המנהג הפשוט כתפיסת כוס רגילה, אלא שע״פ הסוד אחיזת הכוס כדרך השנית, וראה בזה בכה״ח (סימן קפ״ג סק״כ), ובלקט הקציר (עמוד מ״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סט״ז), וראה בחוב׳ אור תורה טבת תשמ״א (סימן ל״ד):

יז. נהגו לפתוח את הקידוש במילים ״שבת מקודש״:

יז. כן המנהג, והביאו בספר אוצרות הפוסקים לחכמי מרוקו(שבת) בשם ספר קדום, וטעמו להוציא את הנשים בקידוש, משום שאינן מקשיבות כדבעי:

יח. נהגו לענות ״ברוך הוא וברוך שמו״ בקידוש ובשאר ברכות, אף שיוצאים בהם ידי חובה:

יח. כן המנהג פשוט במרוקו ובכל קהלות ספרד, וכמובא בספר אוצרות פסקי הסידור, ובספר נר לעזרא (סימן י״ח) וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), וכן כתב בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״א סימן י״ג). וכן כתב הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(ח״ב סימן ל״ד) ובחו״ב אור תורה (תשרי תשנ״ב), וכן פסק הגר״מ אביחצירא בספרו יפה שעה, וכן כתב הגרר״ב טולידאנו בקיצור שו״ע (עמוד רמ״ט), ועוד רבים, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א להחמיר בדבר:

יט. נהגו לסייע למקדש באמצע ברכת הקידוש, בשבת ויום טוב:

יט. כן מנהג יהודי מרוקו והביאו בספר מים חיים (או״ח סימן ל״ד) וראה בילקוט״י שבת א׳(עמוד ע״ר) במקורות שם ד״ה ובאמת, ונתן שם טעם לשבח עיי״ש:

כ. יש נהגו להקל שאין שותים רוב רביעית מכוס קידוש, והמנהג הפשוט לשתות רוב רביעית:

כ. כן רואים שנהגו רבים להקל ומסתפקים בטעימה גרידא, ומקורו במשנה ברורה (סימן רע״א ס״ק ע״ג) וראה בזה בילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ה), ועתה הודיע לי ידי״ן כה״ר יעקב עובדיה נר״ו שכן מובא בספר לך שלמה (סימן י״ח) אלא שאעפ״י המנהג פשוט להחמיר כדין:

כא. יש נהגו להטעים מכוס הקידוש גם לתינוקות:

כא. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ח) והיא סגולה להכניס טהרה בלבם עיי״ש:

כב. נהגו לומר ״מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר״, והפיוט ״למבצע על רפתא״, בין נטילת ידים להמוציא:

כב. כן המנהג פשוט, והובא בקיצור שו״ע להגרר״ב טולידאנו(עמוד קצ״ב), וכן כתב בספר נתיבי עם(עמוד קי״ד), וראה בזה בספר מחזיק ברכה למרן החיד״א(סימן רע״א), ובספר ילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ד):

כג. נהגו כשמגביהים את החלות ללחם משנה: אוחזים שתי החלות בשתי הידים, כאשר אחת על רעותה, ובוצעים את התחתונה, ויש בוצעים על העליונה:

כג. כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רע״ד ס״א), וראה שם בכה״ח (סק״ב) שכתב שע״פ הקבלה יש לבצוע על העליונה, ובספר נתיבי עם (שם ס״א) תמה על הכה״ח בזה, וסיים שיש לבצוע על התחתונה, וראה בזה בספר השבת והלכותיה (סימן ט׳ ס״ד):

כד. נהגו רבים לברך על חתיכת דג ושהיה חריפה, לפני סעודות שבת:

כד. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) ומקורו מספר גנת ורדים (כלל ג׳), והטעם לזה כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות בשבת, וראה בזה בילקוט״^, שבת (ח״א סימן רע״ג):

כה. נהגו להקל להוסיף מים חמים, לתוך חמין של שבת שנצטמק:

כה. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר פרחי כהונה (סימן ל״ג), ובשו״ת מים חיים (סימן קנ״ב), ובמקוה המים (ח״ג סימן מ״ב), ובנתיבי עם (עמוד ק״מ), ובספר עוטה אור להגר״ע טולידנו(ח״ו סימן כ״ה), ובספר שמש ומגן להגר״ש משאש (ח״א סימן ט״ו), שזה מנהג ותיקין לפני מרן, ובפרט כששניהם מונחים על מקום אחד, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (שבת):

כו. נהגו להתפלל שחרית של שבת ויום טוב באיחור:

כו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יחו״ד להגר״י חזן(סימן י״א), ובספר פרחי שושנים (אות ת׳) ובספר נהגו העם (שבת), ואף הקפידו על כך שבעלי בתים לא יתפללו ותיקין, וכמובא שם בפרחי שושנים (שם סימן ט״ז), והוא כדי שלא יבטלו כל היום ויעסקו בשכרות ובבטלה, ויצא שכרם בהפסדם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עמוד 63

רבני המקום

רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל

אחד מרבני אוּפְרָאן היה רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל. נינו רבי שרון איפרגאן סיפר לי שסבו פעל רבות למען עליית יהודי עירו לארץ-ישראל ובשל כך אף הוכנס לבית-הסוהר בְּאוּפְרָאן.

רבי אברהם עלה ארצה וקבע משכנו באופקים. את רבי אברהם, נעים השיחה וההליכות כתושב אופקים היכרתי באופן אישי וחבל שרעיון הספר על הצדיקים עלה במוחי הרבה זמן אחרי פטירתו, לו הוא היה עדיין בחיים בוודאי שהייתי דולה ממנו יותר פרטים על הישוב ועל קהילת יהודיו אוּפְרָאן ועל סיפור הנשרפים.

משפחתו היקרה הלכה בדרכו, בניו ונכדיו יודע-תורה הם, באחת הפעמים נפגשתי עם נכדו רבי שרון אִיפֶרְגָּן הי"ו אשר הציג בפני המסמך הנ"ל שגודלו 1 מטר על 70 ס"מ. במסמך מעניין זה, מתאר רבי אברהם סיפור הנשרפים על קידוש ה' בציון שמותיהם. המסמך כתוב עברית וערבית מרוקאית  חוקרי תולדות אוּפְרָאן בוודאי ימצאו בו עניין.

רבי דוד בן-יסו.

קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבתו כתוב:  "מצבת  קבורת  מורנו  ורבנו הרב דוד בן-יִסּוֹ אשריך. שנת השכ"ח (1568)                                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יָעִיש בן-יִחְיָיא.  

קבור במערת אוּפְרָאן. על  מצבתו כתוב:  "מצבת  קבורת הרב וָאעִיש בן-יחיא הנקרא ואעיש         

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יהודה בר רבי נפתלי  אפריאט.                                                                                                

היה האחרון מכל אותם חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש ה' באוּפְרָאן. מספרים מגידי-אמת ששמעו שהצדיק חשש שמא ב"מ (בר מינן) אחד מבני-ישראל ימיר את דתו מפחד האש הגדולה, והיה הוא מנחמם ומדריכם לדרך ישרה, ומסיר מורך מליבם, והיה אומר להם:  "אשריכם  שזכיתם לכך שתהיו במחיצת ר"ע (רבי עקיבא) וחבריו. אתם מזומנים לחיי עוה"ב (עולם-הבא), בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא" ועוד דברי מוסר עד שהושלכו כולם למנורת בית-הקודש, והוא באחרונה, הסיר נזם זהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מעט מים ליטול ידיו, נטל ידיו וקרא "קריאת שמע" והשליך עצמו לאש. וכשיצא נשמתו אמרו עליו שראו דמות יונה של אש עולה לשמים, ובלילה ירדה עליהם מנורת אש מן השמים. "שמעו עמים ירגזון" (שמות – טו/יד). כשנשרפו הצדיקים הללו, נתבטלה הגזרה והייתה הצלה לשארית ישראל. יהי רצון  שזכותם  תעמוד  לנו  בכל  עת  צרה וצוקה "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא/טז)  כ"ירח יכון עולם" (קהלת רבה, פרשה יב).                                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן; בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם  (התשנ"ה).                                

רבי יהודה בן-מוּמו..

קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב בזו הלשון: "מצבת קבורת הרב נזר ישראל וקודשו הרב רבי יהודה בן-מוּמוּ"                                                                                                  

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יוסף בן-מימון.

קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב: "אדוננו מורינו עטרת ראשנו, חסיד קדוש, נזר ישראל  וקודשו, הרב יוסף בר-מימון"                                                                                  

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יוסף בר ר' יעקב בן-שבת.                                                                                                   

קבור במערת אוּפְרָאן על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יוסף בן-שבת שנת משיח"ו (1604)       ראו רבי יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)

רבי יִסּוֹ (יוסף) בן-דוד.

קבור במערת אופראן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יִסּוּ בן-דוד שנת הש"ה לעול"ה (1686) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם).                                                                           

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יֶעִיש בן-משה . 

קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבת קבורתו כתוב: "מרנא ורבנא (מורנו ורבנו) הרב יעיש בן-משה שנת ת"ם (1680).                                                                                                           

ראו: ר' יוסף בן-נאיים – מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יעקב בן-שבת – ההילולא י"ט תשרי .                                                                                                           

מחכמי ג׳בראלטאר ולא סופר איך הגיע לאופראן. על-פי אחת המסורות שם משפחתו המקורי היה לוי והוחלף לבן-שבת בעבור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ידוע כרב גדול. נפטר י״ט בתשרי תרי״ח [1658]. קבור במערת אוּפְרָאן ועל מצבתו כתוב: "מצבת קבורת  הרב הכולל החסיד, המקובל, אדוננו מורינו ועטרת ראשינו, הרב יעקב בן-שבת אשר נעשו לו נסים על שמירת השבת                                                                                                                

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח);        ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם

רבי מסעוד בן מוּסָא אָפְלָאלוֹ.

קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "הרב מָסְעוּד בן-מוּסָא אָפְלָאלו שנת ברור"ה (1653) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם)                                                                                       

ראו הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי נפתלי בר ר' יהודה  אָפֶרְיָאט.                                                                                                  

קבור  במערת  אוּפְרָאן, על מצבתו כתוב: "קבורת הרב  נפתלי בר יהודה אָפְרְיָאט שנת תקי"א (1751) לאלף ה- 6 (המאה ה-18 למניינם)                                                                          

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי סוּסָאן בן אָמְגָאר.                                                                                                  

קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "קבורת מרנא ורבנא (מורינו ורבנו) הרב סוּסָאן בן אָמְגָאר  הנקרא בן סְבְּעוֹנִי                                                                                                 

ראו:  הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי עְזוּז בן-שבת. 

קבור במערת אופראן. על  גבי מצבתו  כתוב: "קבורת הרב עְזוּז בן-שבת שנת כאישו"ן (1617)      

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי עלי הגלילי.   

נמצא כתוב שקבלה מאבותינו שהרב הנזכר היה מתלמידי מאור-הגולה רש"י, כעס על תלמידיו  ונגזרה עליהם גלות.

    קבור  במערת  אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא (מורנו ורבינו),  המקובל האלקי הרב וכו'                                                                                                   

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .

רבי שלם  (שלום) אוֹחָיוֹן.

קבור במערת אופראן עם בנו הרב מָכְלוּף.                                                                            

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שלמה בן מָסְעוּד.

קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבת קבורתו כתוב: "מצבת קבורת הרב שלמה בר-מָסְעוּד שנת האמנת"י (1746).                                                                            ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שלמה בן-עָבּוּ .

מסופר עליו: פעם רבי שלמה עבר בשוק וגויה השקיפה מחלונה וירקה עליו. תכף קרא עליה השם המפורש ויצאו בראשה שני קרניים, אחד זקוף  למעלה, ואחד יורד למטה. צעקה האישה זעקה גדולה ומרה ולא ידעו על מה זה ועל מה זה ממה שקרה לה. האישה  הרשעה סיפרה למשפחתה ואחרי שהביעה חרטה  ואחרי פיוסים לרב חזרה לאיתנה. רבים כאלה האותות והנסים שהיו בימיו.

   קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת  מרנא  ורבנא (מורנו ורבינו)  הרב המופלא בנסים הרב שלמה בן-עבו".                                                                                   

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שמואל בר ר' יעקב בן-שבת.

 קבור במערת  אופראן על גבי מצבת קבורתו כתוב: "קבר הרב שמואל בר רבי יעקב בן-שבת" שנת הלא אבק"ש ל"ך מנו"ח (1747)                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)                   

רבי שמואל בר ר' דניאל בהלול.

על מצבת קבורתו כתוב: "קבר ה' שמואל בר יעקב בן-שבת זלה"ה, שנת הלא אבק"ש לך מנו"ח [תקנ"ז-1797]                                                                                                              

ראו: ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם

סיפורו של מר אברהם בן-שבת.

בשנת  1995 הדרכתי  קבוצת  מטיילים  במרוקו,  בין  המטיילים  היה  מר  אברהם  בן-שבת תושב העיר יבנה ועובד העיריה שם. מר אברהם  שזה היה לו ביקורו הראשון במרוקו אחרי שעזב אותה, חשב לנצל את ההזדמנות ולנסוע לְאוּפְרָאן לפקוד קברי מבני משפחתו הקבורים בישוב זה. כששב מְאוּפְרָאן סיפר לי את הסיפור הבא: "בתוך בית-העלמין ישנה מערה שלפי המסורת שעברה מדור לדור, נמצאים בה שרידי גופותיהם של חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש-השם. לפי אחת המסורות, הכניסה למערה בה קבורים הנשרפים אסורה מפאת  קדושתה. 

    שכרתי מונית ויצאנו אשתי ואני מְאָגָּדִיר לישוב אוּפְרָאן. זכור לי שבכפר זה שכנה קהילה יהודית עתיקה שעסקה כל חייה בקבלה. כידוע שקדושת הכפר נובעת מכך שחמישים צדיקים מחשובי הכפר הועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתם ואפרם נמצא באחת המערות בבית-העלמין, ולכן המערה הפכה, כל כך קדושה שאליה נכנסים  רק אנשים שעסקו בקבלה, ואם מישהו אחר היה מעז להיכנס היה יוצא נפגע גופנית או שכלית.

    כעשרה ק"מ מהישוב ראיתי אדם וביקשתי ממנו שיצטרף אלינו ע"מ להראות לנו מיקומו המדויק של הישוב אופראן והוא עשה זאת בשמחה. במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר, הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהאוטו כי הוא לא יכול להמשיך בנסיעה ולא פירט את הסיבה. התחלנו ללכת, וכשהתקרבנו ראיתי מרחוק את הישוב כפי שהכרתי אותו בילדותי. הישוב עדיין שלם ומוקף חומה וגודלו כגודל אצטדיון כדורגל לערך. מחוץ לחומה עומד בית-העלמין ויש לציין שהוא מגודר, למרות שחלפו שנים רבות  מאז שהיהודים עזבו את המקום. תוך כדי הליכתנו, המלווה כמו יתר המקומיים, שמע על מה שהתרחש במקום. הוא הזהיר אותנו  לבל להיכנס לבית-העלמין של הישוב, שאגב אף אחד אינו מתגורר בו, למרות שחלק מבתיו ראויים עדיין למגורים. אודה שלא התייחסתי לאזהרתו למרות שהייתי מודע למעשים שאירעו לאלה  שהעזו להיכנס לבית-העלמין.

    החלטנו אני ואשתי לפסוע לכיוון הכפר במעלה השביל והנה, במרחק של כ- 20  מטר מהכניסה לכפר, חשתי שרגלי כָּבְדוּ עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. אשתי ושהאמונה אצלה הייתה חזקה יותר משלי, ניסתה למנוע ממני להמשיך את התנועה לכוון הישוב. אמרתי בלבי אולי מדובר בעייפות או בתופעה חולפת?. במאמצים מרובים צעדתי עוד מספר צעדים  בודדים  עד שנעצרתי לחלוטין. מהמקום בו נעמדנו ראיתי שלט בצבע כחול התלוי על אחד הקירות וכתוב בצרפתית, ובו האזהרה  DEFENSE D’ENTREE (אסור להיכנס). נמסר לי שזו החומה המקיפה את בית-העלמין. אחרי שראיתי מה שעבר עלי, הסיפורים ששמעתי  בילדותי  אודות  בית-העלמין, האזהרה  של  המלווה  והשלט, השתכנעתי והתחזקה בי האמונה עוד יותר על קדושת המקום, אודה שהתרגשתי. אז אמרתי:  "מי אני!? למה לי להתגרות  בגורל?" ואם אצליח בכל זאת להיכנס לבית-העלמין האם מישהו יכול להבטיחני שלא אפגע?" צילמתי מרחוק מספר תמונות ועזבתי את המקום.

    חזרנו רגלית למונית שהמתינה, ותוך כדי הנסיעה חזרה לְאָגָּדִיר, שאלתי את הנהג: "למה לא רצית  להכניס אתנו לכפר?" תשובתו: "ידעתי אודות קדושת המקום, ובכל-זאת לפני שיצאתי אתכם לנסיעה, התייעצתי עם "מוֹסְיוֹ לוי"  (MONSIEUR LEVY – אדון לוי) מְאָגָּדִיר, והזהיר אותי שלא להיכנס לבית-העלמין  [את מר לוי אני מכיר אישית הן מתקופת כהונתו כסגן ראש עירית אָגָּדִיר והן מתקופת חברותו בפרלמנט המרוקני. ש"ט.]

    נהג חְרָאמִי – (ממולח),  למרות שידע מראש על קדושת המקום ולמרות שהוזהר, בכל זאת הסיע אותנו כנראה שהיה לו חבל להפסיד נסיעה כזו".

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון

מהפכה ומשיח.

בהשווה לתקופת האימים של קודמו אין פלא ששלטונו של מולאי סלימאן נחשב לתקופת רגיעה ועל כך זכה בתואר "החסיד". אולם לא חל שינוי מהותי במצב הקהילה, לא נעלמו הסכנות והפחד, ולא נשכחו זוועות העבר הקרוב.

וכתמיד בתקופות כאלה מתעורר הרעיון המשיחי, בשנת תקנ"ח-תקנ"ט[ 1798 – ו ]1799 קוינו לאור ואין, וכמעט חס ושלום אמרנו אבדה תקוותנו, כי על פי אגרת אוגרת דברים רבים ששלח חכם אחד מארצות פראנסה שבכלל דבריו אמר,שבשנת תקמ"ח כשהיו חופרים הבונים בארץ במקום אחד בפאריז, מצאו אבן חזקה וגדולה, וכתוב עליה שבשנת תקמ"ח, יהיו מלחמות בין שלוש ממלכות, תוגראמה, רוסיה ורומי ובשנת תק"ן תהיה עוד מלחמה, ברומי צרפת ואפריקה.

ובשנת תקנ"א, ימות האפיפיור ברומא, ובשנת תקנ"ב, יהיו מלחמות בכל העולם. ובשנת תקנ"ג, יהיו כל בני העולם מעורבים זה בזה. בשנת תקנ"ד יהיה רעש וחושך בכל העולם. בשנת תקנ"ה, ישרפו שלוש מדינות הנ"ל והמים יהפכו לדם. בשנת תקנ"ו, ובוא גוג ומגוג. בשנת תקנ"ז, יכירו כל באי עולם אמונת ה'. בשנת תקנ"ח, ותקנ"ט, יקבץ ה' נדחי עמו, והיה ה' למלך וכו'…, וכל אותם השנים שמענו כי יש מהומות ומלחמות גדולות בערי אדום, ואמרנו שהתחיל הדבר להתקיים, וחיכינו לשתי שנים האחרונות, ובעוונותנו שרבו, נתקיים בהם רק רעב ומגפה, ומלחמות הפלשתים שכנינו הרעים, ונשמו הדרכים, הילד, ויביא לנו משיחנו בקרב ימים בב"א.

כתב זה המובא על ידי רבי יוסף משאש ב "אוצר המכתבים" הוא אולי ההד המוזר ביותר מן המהפכה שהשתוללה אז בצרפת, בשנת 1789, וניסתה להתפשט לכל אירופה. אולם ליהודי מכנאס לא היה בכלל מושג על מה שעובר באירופה והם פירשו את השמועות בהקשר לשאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח?.

אמונה מחודשת זו בבואו הקרוב של המשיח לא הייתה כנראה מוגבלת למכנאס אלא התפשטה בכל המערב. זהותו של אותו רב מ "פראנסה" ידועה לנו : הרב חיים ביבאס מסאלי שישב אז באמסטרדם ושלח את אגרתו לרבי אברהם קורייאט במוגדור.

המלך הטוב עבד אל-רחמאן 1859 – 1822 .

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים, פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1824 – 1826 מבטלת כל הישגי תקופת התאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו (פה ישרים) כ – 3500 יהודים ובפאס 1800.בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיברלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

הרב השני, רבי אברהם חליווה העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג. בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים.

תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עלייה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילת אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה רבי משה חליווה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במללאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקורבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כפורים דל קור, פורים של הפגזים, ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום.

אבל יותר מהרעב והמרירות נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

מעשה בנערה הצדקת

היה כך היה. בעיר תנז׳ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג׳ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו. סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה  ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמרד ובכך לסיים את הפרשה. אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה ״אין כה׳ אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם״. מנהיג׳ קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כוהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולו רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להורג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. ״ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צואורה לאמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה.״ ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. הכחם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל  ההמון ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאהח הסגור ומסוגר. ״והביאו גוויתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי, וכל העיר רעשה וגעשה״ (ר׳ דוד עובדיה "פאס וחכמיה"). היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם  של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצפרתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט נחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאיר אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראת להשתתף במאמץ המלחמתי.

תאג'ר אל סולטאן.

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח סחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו, והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחת קורקוס, אפרייאט ולעסרי. היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות, שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים נוצות בת יענה ועוד.

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסייה במוגאדור שגדלה עד מאוד והייתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגראפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כלשהו במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ " יהודי צפון אפריקה במאות ה-19 וה-20.

" יהודי ארצנו המבורכים הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות. כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אף אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם את במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך ".

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך–תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 95

הפולקלור היהודי במארוקו

כאשר רוצים לנתח תופעה פולקלורית — מנהג, אמונה או סיפור — בקרב יהודי מארוקו ולהגיע למקורה, יש להביא בחשבון את המטען התרבותי שהביאו אתם היהודים לאיזור: שרידים מתקופת המקרא ומתקופת התלמוד, הש­פעות ערביות וברבריות, ולפעמים גם השפעות של קהילות יהודיות שמחוץ לאיזור, כמו, למשל, השפעת הגאונים והשפעת גולי ספרד. ניתוח זה עשוי להעלות קווים אופייניים למנהגים שהתפתחו במארוקו ואף להצביע על מנהגים המיוחדים ליהודי ארץ זו בלבד, המשווים לפולקלור שלהם צביון מיוחד.

עצם קיומה של חברה מסורתית וסגורה עד ימינו־אנו (ההשפעה הצרפתית לא היתה רבה במיוחד בקרב יהודי האטלאס) איפשר את התהוותו של מכלול עצום של עובדות פולקלוריות. עובדות אלו משתקפות נאמנה בספרות שבעל־ פה: עד היום ממלאים סיפורי־המעשיות והאגדות תפקיד חשוב בחיי הקהילה. מנהגים רבים במחזור חיי האדם — כגון מנהגי לידה, חתונה ואבילות — מוסיפים להתקיים על־אף המציאות ההיסטורית החדשה שנתונים בה בעלי תרבות זו. מחזור השנה — שבת וימים טובים — עדיין מושרש עמוק אף במקומות מושבותיהם החדשים, ובייחוד המימונה, חגם המיוחד של יהודי מארוקו. הפתגם נפוץ מאוד בקרב יהודי מארוקו, והשימוש בו מעיד על הבנה וחכמת־דורות. הוא מבטא בצורה תמציתית וקולעת מצב מסוים, נסיון־חיים או עמדה מוסרית, והוא אספקלריה טובה של עולמם התרבותי של היהודים. אלפי פתגמים שגורים בפי יהודי מארוקו, ורבים מהם נרשמו בידי החוקרים.

אשר לחידות — תופעה פולקלורית הראויה אף היא למח­קר — הריהן שזורות במנהגים רבים. לדוגמה: בטקס ה״תחדיד״ שלפני ברית־המילה, הנמשך כל הלילה, נשאלות חידות רבות. חידות אלה, שפותרים אותן הנוכחים במסגרת של תחרות, נועדו, ככל הנראה, להפגין חריפות־תפיסה ולהגביר את המתח, במגמה לגרש את השינה.

מוסד ה״מקוננות״, הידוע עוד מתקופת המקרא, עדיין קיים, אף־על־פי שנחלש מאוד. הקינות הרבות שהוקלטו בידי החוקרים אינן אלא שרידים מעטים מספרות שירית עשירה מאוד בתחום זה, שרידים המעידים על מנהגים רבים שנעלמו במרוצת הזמן.

בדיקת המנהגים והאמונות בתחום הרפואה העממית מעלה מיגוון רב של נוסחאות־ריפוי. דרכי־ריפוי אלו מבוס­סים על ידיעה טובה של תורת הצמחים ועל נסיון־חיים,מזה ועל אמונות מאגיות, מזה.

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

הוא דינן של מחרוזות־הפנינים ושל אבני־החן השונות — אבן־אבן וסגולותיה המיוחדות. ההשפעה יכולה להיות ישירה, כמו זו של החרב ש״חותכים״ בה את הלילית המזיקה בליל ה״תחדיד״, או עקיפה, כמו זו של המנעול שעונדת אישה הרה במגמה ״לנעול״ את רחמה ולשמור מפני לידה מוקדמת.

הקמיעות והסגולות עדיין לא נרשמו ונחקרו, אף־על־פי שהולך ונעלם הדור האחרון המכיר אותם ונשקפת הסכנה, כי יאבד אוצר של מידע על־אודות תחום־תרבות ששורשיו בראשית התהוותה של החברה האנושית.

יששכר בן־עמי

פולקלור ומסורת

קמיע לבית

כנראה צפרו; המאה הי״ח או הי״ט השבעות נגד מזיקין; האריה, הצבי, הנשר והנמר אל־נכון רומזים לדברי התנא יהודה בן תימא ; השבעות נוספות כתובות ליד עקרב ונחש

צבעי־טמפרה על־גבי נייר הגובה : 45.5 ס״מ ; הרוחב : 36.5 ס׳׳מ אוסף הרב דוד עובדיה, ירושלים (235)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים

לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מארוקו. בשלוש הדתות המונותיאיס­טיות הגדולות אחת התופעות הנפוצות בקרב המאמינים היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו. פולחן־הצדיקים מושרש מאוד בחייהם של יהודי מארוקו מכל השכבות. אין ספק, כי היהודים שאבו הרבה מבטחונם מן התחושה העמוקה, כי הקדוש שומר עליהם, מגן על ביתם וקשוב לכל בקשותיהם. ה״זיארה״ (ביקור אצל קבר הקדוש) גם נתנה ביטוי לרצונם של היהודים לצאת משיגרת היומיום ולבלות כמה ימים בחיק־הטבע. ליד הקבר הקדוש שוררת אווירה של שמחה ועליזות, המזכירה את השמחה החסידית.

הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי נשבע בקדוש ומנשק את ידו־הוא כל־אימת שמזכירים את הקדוש. מלבד ביום ההילו­לה אפשר לעלות לקבר בכל ימות השנה, בין לשם קיום

נדר, בין לרגל ריפוי מופלא ובין כדי לשטח בקשה מיוחדת לפני הצדיק. באים מכל רחבי הארץ. כאשר מגיעים לקבר, מתיישבים בחדרים. שנועדו לכך, וכאשר מתמלא המקום, נוטים אוהלים. ליד מקום־הקבורה מדליקים נרות וקוראים תהילים. נמכרים נרות וכוסות יין, וההכנסה קודש לחלוקה בקרב העניים הרבים הפוקדים את הקבר, תלמידי חכמים והשוחט. אלפי הנרות שדלקו ליד קבר הקדוש היו מצטרפים לפעמים ללהבה גדולה. לא אחת מסרו מבקרים, שראו את דיוקנו של הקדוש מופיע מתוך הלהבות.

אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמה ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם, ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולה.

הזיקה לקדושים והעלייה לרגל אל קברותיהם היא תופעה נפוצה גם בקרב המוסלמים. תכופות מקודשת אותה הדמות לשני העמים — על־פי־רוב הקדוש היהודי — כפי שאפשר למצוא גם בארץ־ישראל.

המערה, המעיין והקבר של ר׳ שלמה עמאר

בני מלאל ; תצלום משנות השלושים של המאה הכי

מתוך: פלאמאנד, הקהילות, הלוח שאחרי עמ׳ 32 (237)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

ציורים לקמיעות שנועדו לשמירת הילד והיולדת

מתוך הספר ״גורלות וסגולות״ לשלמה אדרעי

כנראה המאה הי״ט דיו על־גבי נייר

הגובה : 16 ס״מ ; הרוחב : 21 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (241—242)

 שתי התמונות העליוניות

נוסחות לכתיבת קמיעות נגד כאבי־ראש ונדודי־שינה

מתוך הספר "סגולות ורפואות" למרדכי מלכה מסוף המאה הי״ט או מתחילת המאה הכ^׳

דיו על־גבי נייר

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, המחלקה לכתבי־יד, מס׳ 4384 8° (243

 התמונה מצד ימין

פרק ״חכמת היד״ מתוך הספר ״באר־שבע״ לרפאל משה אלבז

צפרו; המאה הי״ד ; נעתק בשנת תר״כ / 1860

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מס׳ 8°1950 (244)

התמונה מצד שמאל