נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות.
מנהגי חג שבועות
א-נהגו להקפיד מאד בתיקון של ליל שבועות מתוך ״קריאי מועד״, ומתפללים
באשמורת:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבועות), וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פ׳ במדבר ה״א), ובספר מועד לכל חי(עמוד ע״ח) מעלת הלילה הזה:
ב-נהגו לקרוא ״כתובה״ בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות, בנגינת הכתובה של נישואין:
ב-כן המנהג פשוט, והוא כדי לעורר את הכלה לעשות רצון החתן, ולעורר את החתן לשמור על כלתו, ואין יום יפה לזה כיום מתן תורה. עליו נאמר ״ביום חתונתו״ וביום שמחת לבו. כי קוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא:
ג-נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות, כל הציבור עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן נהגו בפרשת יתרו, ופרשת ואתחנן:
ג-כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קמ״ז), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ז),וכן פסק הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(סימן נ״ז), וראה בזה בספר שיירי הנפש למהרר״ב סבאן, ודברי הרב הנאמ״ן שם:
ד-נהגו להזות מים זה על זה ביום חג השבועות, ורבים מחכמי הדור קראו לבטלו:
ד-הנה אף שמנהג זה נהגו מזמן קדמון וכמובא בספר נהגו העם (שבועות) ובספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא עדה״ב הוי כל צמא לכו למים, ועוד טעמים (ראה בנהגו העם שם), הנה רבים מהחכמים יצאו חוצץ נגד ״מלחמת המים״ שנעשית ביום טוב הקדוש, ובפרט עם גברים ונשים, ומשום כך קראו לבטלו לגמרי, וראה בזה גם בספר מים חיים (ח״א עמוד קע״ה) ובאוצרות המגרב(שבועות):
ה-נהגו בחג השבועות אחרי הצהרים, להתאסף יחד שבטי ישראל בבתי כנסת ובבתים, וקוראים אזהרות, (וכפי שמסודרים בספר ארבעה גביעים), ונקראים בנעימה מיוחדת, והמנהג לקרוא אזהרות מיד אחרי שחרית:
ה-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא כדי לשנן ביום מתן תורה את מצוות התורה, ונעימתם יפה לאוזן, שמעו ותחי נפשכם:
ו-נהגו כשטועים בקריאת האזהרות, מחייבים אותו לחזור, תוך כדי קריאת המשתתפים חזור חזור, אינך יודע, ישראל לא ידע עמי לא התבונן
ו- כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבועות), וזה בא ללמד כי דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפי כל יהודי באשר הוא שם, והרי תרגומו בערבית: עאויד עאויד. מא כא תערף (פלוני) לא ידע, (בן פלוני) לא התבונן׳
ז-נהגו מי שנפל בחלקו הקטע באזהרות, מתחיל ״בסימנא טבא״י או קטע ״תערב רינתי״, זוכה למנה הגונה של מים צוננים:
ז-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים ובאוצרות המגרב (שבועות), ושם הוסיף שיש לו אפשרות להנצל מהמים, אם יזמין את הקהל לביתו לשתיה חריפה:
ח-נהגו ביום השבועות לפני תפלת מנחה, לקרוא ״מגילת רות״, ופותחים בפסוק ישלםה׳ פעלך וכו':
ח-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים:
ט-יש נהגו שנשים מתקבצות באחד הבתים, וחכם קורא לפניהן את ״עשרת הדברות״,ומבארה להן כיד ה׳ הטובה עליו:
ט-כן נהגו בכמה מקומות, וכמובא בנהגו העם שבועות (ס״ז) והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי שגם הן יבינו את עשרת הדברות שהן עיקרן של תורה כידוע, ודבר בעתו מה טוב:
י- נהגו לשמור מצות מפסח לשבועות, ומפוררים אותו בתוך חלב ודבש, וטועמים מזה אחרי תפלת שחרית של חג השבועות:
י- כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ב) ובנהגו העם שבועות (ס״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבועות), והטעם לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב וחטה, שנאמר חלב חטים ישביעך, ונאמר דבש וחלב תחת לשונך וזקני דבדו מעידים שקבלה בידם שזה סגולה להברחת עקרבים וראה עוד בספר מים חיים (עמ׳ קע״ד):
יא. יש נהגו לאכול מאכל הנקרא ״לְחַרְבֵל״ ביום השבועות, ומרכיביו: קמח מצה, סוכר ונענע, ויש נהגו לאכול מאכל מבצק ושמו ״לְפְדָאווש״, (והוא מעין אטריות):
יא. כן המנהג פשוט אצל רבים, והביאו בספר יהדות המגרב (מנהגי חג השבועות), וכ״ז זכר לקרבן שהיה בבית המקדש הנקרא מנחה חדשה (ויקרא כ״ג), ויש בזה גם חלב וכנ״ל:
יב. נהגו באסרו חג של שבועות, לערוך הלויה רבתי לגניזת שמות הקודש, תוך פיוט ושירה:
יב. כן הביא בספר נהגו העם (שבועות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ׳) והיא זכות לישראל בצאת חג מתן תורה, שכשם שאנו חסים על שמותיו הקדושים, ומתנהגים בהם בכבוד רב, כן יחוס ה׳ על עמו, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד פ״ו):
יג. נהגו החל משבת אחרי שבועות עד שבת שמעו, לקרוא ספר ״איוב״, ומשבת נחמו עד ראש השנה, ספר ״דניאל״, (וכפי שמחולקים בספר ארבעה גביעים):
יג. כן המנהג פשוט, וכמובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבת), והטעם פשוט על פי המבואר לעיל במנהגי הספירה, בענין פרקי אבות, שכיון שזמן הזה הוא עת הקיץ ורבים תענוגות בני אדם, זה עת ללמוד ולהגות בספרי מוסר ויראת ה׳ להשיב אל לבו(ראה בטעמי המנהגים עמוד קע״ט):
יד. נהגו כשמתחילים קריאת איוב לפתוח בפסוק: חיים וחסד עשית עמדי, ופקדיתך שמרה רוחי״ ובו מסיימים בתוספת הפסוק ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. וכשמתחילים דניאל פותחים בפסוק ״אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם דר ודר, ומסיימים בו, בתוספת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:
יד. כן המנהג פשוט, ופסוקים אלו הם גות הכותרת של הספרים, ויש בהם ברכות, וברכות יעטה מורה, וכן שבחים לבורא יתברך אשר לא נאוה תהלה:
טו. נהגו שאין אומרים תחנון, מראש חודש סיון עד י״ג בו ועד בכלל, ובחוץ לארץ עד י״ד בו, ועד בכלל:
טו. כן הביא בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן כ״ה) ובספר נהגו העם (שבועות):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות
עמוד 112
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Considerations generales sur l'histoire du Judaisme maroccain
L’etude des noms patronymiques, dans les les rares pays ou leur origine remonte a une epoque lointaine, constitue incontestablement un des sujets les plus captivants pour l’historien. Elle pourra le conduire a travers toutes sortes d’agreables surprises vers les plus fructueux et inattendus resultats au cours de ses patientes recherches.
Sous cet aspect, le Judaisme marocain dont les origines remontent a la plus haute antiquite, peut nous offrir un champ des plus fertiles en materiaux necessaires a l’elaboration de sa propre histoire, une histoire qui n’a pas encore ete etudiee dans ses justes proportions. Le role qu’il a joue dans la scene marocaine ne saurait donc demeurer cache aux yeux de tout investigateur impartial car il est le seul, parmi les autres peuples de 1’antiquite ayant participe a la vie du Maroc, qui a su conserver une personnalite originale et une continuite historique consciente. II est donc permis de croire que les Juifs representent, pour ainsi dire, une sorte- de levain sans lequel l’histoire generale du Maghreb ne saurait etre׳ petrie dans toute son objectivite.
Si la longue presence phenicienne au Maroc n’a presque pas laisse de documents, les Romains de leur cote ne se sont pas trop preoccupes non plus de nous eclairer sur les habitants du pays.
Quant aux Berberes, population vraiment autochtone, ayant tou jours constitue la masse des habitants du pays et desquels on aurait pu logiquement esperer recueillir les traditions d’un long passe les affectant, leurs souvenirs historiques semblent a peine se reveiller avec la conquete arabe. A part les survivances superstitieuses ou folkloriques communes a tous les peuples, ce qui represente en somme l’expression subconsciente de l’instinct de conservation d’une race, les Berberes ne gardent a leur sujet aucun souvenir du passe. Toute reminiscence anterieure a l’arrivee des Arabes semble s’etre evanouie devant la poussee des nouveaux conquerants et leurs anciennes croyances ont fondu dans le creuset de l’Islam sans meme laisser de traces. Ils ignorent tout de leur histoire et de leur religion d’antan et quiconque essayerait de decouvrir ne serait-ce que le genre de culte qu'ils pratiquaient ou les divinites qu’ils adoraient originellement se verrait durement mis a l’epreuve. Tout ce que les historiens arabes out pu ou voulu nous transmettre a ce sujet est que les Berberes, avant leur conversion a l’lslam etaient des Madjous [«Mages», terme employe pour designer les idolatres.] et que de nombreuses tribus pratiquaient le Judaisme ou le Christianisme. Dans l’esprit des Berberes, leur histoire proprement dite commence avec l’invasion des Arabes au VIIe siecle et, depuis, n’a cesse de se confondre avec celle de leurs conquerants.
Dans ces conditions, l’etude de la personnalite historique du Juda'isme marocain s'avere necessaire en tant qu’element indispensable a la ,coordination des evenements et a une meilleure comprehension de I’Histoire generale du Maroc.
Dans ce beau pays d’Occident, les Juifs, par un rare hasard au cours de leur histoire, ne se sont pas presentes pour la premiere fois comme des refugees mais sont venus en qualite de commercants et civilisateurs feconds, a la suite de leurs freres de race, les Pheniciens. Pendant des siecles, ils ont vu leur nombre et leur importance grandir, par 1’apport de differentes vagues de coreligionnaires qui, forces a differentes reprises de fuir leur pays d’origine ou d’adoption, sont venus s’y fixer et ont insuffle une vie nouvelle au Judaisme marocain.
Depuis leur installation au Maroc, que de luttes, que de changements de situation les Juifs ont du endurer avec tenacite pour se maintenir dans ce pays qu’ils aiment, dans ce pays qu’ils n’ont jamais cesse de feconder avec cette seve acquise dans la lutte opiniatre pour la vie et 1’effort intense deploye pour la conservation de cette personnalite originale qui est la caracteristique meme de leur peuple.
Chaque fois que des races diverses se fusionnaient dans ce creuset marocain, le Judaisme se brulait au contact du liquide incandescent mais ne se laissait jamais fondre, sans pouvoir toutefois echapper aux influences de cette bouillie de peoples. Par contre, aussitot que les circonstances le placaient devant un flot de son meme metal, fuyant apres purification l’amalgame fatal d’un autre creuset, le feu de l’amour et de la solidarite les fondait ensemble, et le fudaisme marocain se relevait de nouveau, trempe a un titre bien plus eleve.
Sur cette terre, il a ete le temoin et l’acteur de tons les episodes historiques. Oue de personnages n’a-t-il pas vus entrer et sortir une fois leur role joue, et lui, ayant participe a toutes les scenes, y est reste.
Dans ce drame de l’histoire, il a debute, au Maroc, dans les meilleurs termes avec les Pheniciens puis il a collabore avec les Garthaginois. Il s’est impose a de puissantes tribus berberes et les a meme commandees, puis il s'est frotte a Rome. Il a pactise avec les Vandales et a subi Byzance apres avoir connu les Visigoths. Ensuite, il a aide les Berberes a combattre les Arabes et, ayant succombe, au lieu de se livrer corps et ame, il a prefere garder son originalite au prix de la perte de tout droit de cite. Malgre cette diminution civique et sociale, d’autres qualites l'ont maintenu dans une position preponderante dans diverses activites necessaires a la vie et au progres. Cette situation se consolidera par l'aide enorme morale et materielle pretee a ces memes Arabes pour la conquete de l’Espagne. Desormais, son sort sera lie a celui de ces freres de race et sa tranquillite on ses inquietudes dependront de l’etat d’esprit de ce peuple qui lui sera parfois hostile aux moments de graves crises de son histoire mais faisant generalement preuve de liberalite et de tolerance amicale.
Les Juifs ont vu egalement defiler sur cette terre, dans le passe, les Portugais, les Espagnols et les Anglais et, de nos jours, la France et l’Espagne. Ils ont vu passer subitement le Maroc du Moyen Age a la civilisation moderne; leurs yeux sont encore eblouis et leur transforroation s'est operee si rapidement qu’ils ont encore l'impression de se sentir dans un reve.
Ce serait maintenant ou jamais, le moment psychologique d'ecrire 1'histoire du Judaisme marocain. Le temps presse, avant que n’aient disparu les generations qui chevauchent sur deux epoques, espacees seulement de quelqnes decades, et pourtant si distantes l'une de l’autre, du fait d’une rapide adaptation a la vie moderne. L’enorme progres atteint en si peu de temps a affranchi le Maroc d’une epoque de tran sition dans une evolution qui a necessite des siecles a s’operer partout ailleurs. Ce serait done le moment opportun pour s’atteler a une telle tache car, une fois que la generation a laquelle nous appartenons sera eteinte, qui pourra avoir une idee exacte de ce qu’etait le Maroc, meme aux debuts du XXe siecle ? Seuls ceux qui l'ont connu a cette epoque ou subsistait encore une vie archaique peuvent facilement remonter le courant des siecles passes, sans risquer de voir leurs appreciations s’ecarter trop de la realite historique.
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי.
הדברים אמורים בדודתי, אך לפני שאעבור לעצם המעשה, אתאר לפניכם את דמות דיוקנה, כפי ששמעתי, כדי שתדעו גם אתם במי המדובר. איך בכלל ידעתי על דודה זו? גם זה דבר בפני עצמו. כי דודתי זו, שתדעו לכם, לא גרה בעירנו, שהיא העיר ספרו הנאווה, אלא מתענגת על כל טוב בכרך הבירה, שכולו מחמדים. היא גרה שם לבד עם בחיר לבה רפאל, כי ילדים — לא עליכם — לא היו לה. ה׳ סגר את רחמה וזו העננה השחורה שהאפירה את שמחת חייה. כשנואשה מלדת, אימצה לה ילד ותאהבהו אהבת נפש וגידלתו כאילו בנה הוא, יוצא חלציה.
דודתי זו, שמה עזיזא, ואמנם כשמה כן היא. יקרה ואהובה. ועוד כדאי שתדעו, דודתי לא הייתה כשאר בני המשפחה. קומתה כארז הלבנון. דמתה לתמר והוד והדר לבושה. היא עצמה אינה אלא דודתה של אמי, אבל גם אנחנו קראנו לה: ״כאלתי״(דודתי). מה הייתה קרבתה אלינו? דודתה של אמי היא, כפי שאמרתי קודם, אחות אמה של אמי, או אם תרצו, אחותה של סבתי אני, אבל אם תחשבו שקרובים רחוקים אנחנו, אינכם אלא טועים! כי דודתי זו, הייתה קשורה באמי כאחות ממש ואהבתה כנפשה, כך סיפרה לנו אמא, וכל כך למה? יפה שאלתם! אמא נקראה מזלטו על שם סבתא שלה, כלומר אמה של דודתי, ולכן חיבבה אותה כבתה. וכל פעם שקראה את שם אמא, הוסיפה: ״ייעיס דאק ליסם לעזיז״(שיחיה השם היקר הזה). כך סיפרה לנו אמא, שראתה את עצמה בעלת מעמד מיוחד ביחס לדודתי זו.
במה עמדנו? כן! מבנה גופה של דודתי? אה! אל תשאלו! אמרו עליה שהייתה הולכת כעמוד שיש. ולא רק גופה היה הדור ונאה אלא גם בדעתה הייתה תקיפה ולא חתה מפני איש, שלא כדרך הנשים אצלנו שהיו צנועות ונחבאות אל הכלים, כיאה לבנות ישראל כשרות, יושבות בית ואינן מרימות עיניהן ברחוב להסתכל בפני זרים. דודתי זו, ככה מספרים, הרימה את ידה על גברים, יהודים וערבים כאחד! על ערבים ? איך יתכן דבר כזה ? אתם בטח תגידו, מה מפטפט שקץ זה? הנשמע כדבר הזה, שבמדינת מרוקו, שם שולטים מוסלמים, יעז יהודי פניו אליהם, ובפרט אשה ? וכדי שתדעו עד היכן הדברים מגיעים ותדעו להעריך כוחה וגדולתה של דודתי זו, אתן לכם משל.
תארו לעצמכם יהודי מתהלך לו ברחוב, וזה יכול להיות אפילו במללאח, שם כל התושבים יהודים הם, ובכן היהודי שלנו הולך לו לתומו. ובדרכו של היהודי עובר ערבי. אם הערבי במצב רוח טוב ורוצה לחמוד לו לצון, הוא יתאנה ליהודי וידחפו במרפקו בכוונה תחילה. היהודי, היודע והמנוסה בתכסיסים כאלה, יבקש סליחה מהערבי וינסה להמשיך בדרכו כאילו שום דבר לא קרה. אולם לא כך הוא, הערבי נדבק ביהודי — שזה עתה מחל על כבודו — ומעליל עליו שקילל אותו בדתו. זוהי האשמה רצינית מאוד וכבדה מאוד. הערבי נדבק ביהודי כספחת עד שבא שוטר ולוקח אותם לתחנת המשטרה. בינתיים מתאסף סביבם קהל גדול של יהודים ורבים העדים שראו את המעשה מתחילתו והם הולכים גם הם לתחנת המשטרה לעמוד לימין היהודי בעדותם. אם כן, תגידו, אין כל בעיה, כמו שכתוב: ״על פי שניים עדים יקום דבר״. אבל לא כן הוא, כי עדותו של יהודי נגד מוסלמי פסולה. סוף דבר, כדי שלא אלאה אתכם בדיבורים, מתקיים ביהודי המאמר: ״שלוח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך״. פירושו: שלוח תשלח את הערבי לחופשי ואת היהודי תיקח לבית־האסורים. הכל נחתך לפני הפחה של העיר היודע יפה מה באמת מתרחש. אם היהודי אמיד, הוא משתחרר על ידי שוחד גדול. אם לא, הוא נמק במאסר על לא עוול בכפו. פעמים נדירות, אם הפחה היה מחסידי אומות העולם, היה מצווה לשחרר את היהודי ולהלקות את הערבי על תעלוליו. סיפורים כאלה היו יחידים במינם והפכו לאגדות בעירנו. למה סיפרתי לכם כל זה ? כדי שתדעו עד היכן מגיעה גבורתה של דודתי ולמה הייתה נכבדה בעיני כל, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא שכננו בדין ודברים עם אמי ותוך כדי ריב, דחף אותה בחזקה בכתפה, כדי לא להגיד הרביץ לה, חס ושלום.
אבא היה באחד ממסעיו ונדודיו ולא היה במקום כדי לנקום את נקמת עלבונה של אמא, שהייתה ממורמרת מאוד על מה שקרה. אלא מה, בדרך כלשהי הגיע הדבר לאוזני דודתי. ומה אתם חושבים ? שהיא תעבור על כך בשתיקה ? סתם ככה ? כאילו כלום לא קרה ? היא לא תנקום את עלבון המשפחה ? אמרתי לכם, אתם לא מכירים את דודתי! רק שמעה מה שקרה והנה באה כרעם ביום בהיר. באה מעירה ומביתה ככפיר אריות שואג לטרף. ומה אתם חושבים היא עשתה לשכן? אדם עז וגיבור כמוהו? פשוט לא תאמינו! היא לקחה את החבל בו קושרים את דלי הגומי שדולים בו מים מהבאר, ולמרבית הרעה החבל היה רטוב, דהיינו יותר כבד ולכן מכתו קשה. ואם זה לא הספיק, קיפלה אותו לארבע והתחילה להצליף בשכן בשוט הזה. צעקותיו עלו עד לב השמים, אבל איש לא העז להתקרב ולהצילו מִיָדהּ.
מאז הפך איש זה לאדם אחר, וכל אחד שחמד לו לצון, היה מחרף אותו שיד אשה הכריעתהו, וכדי ביזיון וקצף. כבוד אמא עלה בעיני כולם והיא התהלכה כאילו קומה נוספה על קומתה הקטנה. מי יעז להתאנות לה עכשיו? אוי ואבוי לו!
ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי