ארכיון יומי: 26 במאי 2021


תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית. יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה.

 

 

מחקרים-יששכר

ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.

אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.

כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.

 

״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

 

הערות המחבר

3-שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שביי ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.

 

1-נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.

2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.

3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה 'הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)

 

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלֵל

 

4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).

5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,

 

וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל

דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל

 

6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).

7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).

זהו חלק משיר ארוך, כאן מוהא חלק ממנו….

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה.

L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

recherches-i.Ben-Ami

 

Ainsi, David Ben Hassine reprend-il les accents, et meme certains versets du prophete Jeremie se lamentant sur la destruction du Ternple, pour pleurer les souffrances des siens, livres a ces bourreaux qui ne reculent devant aucune profanation, qui se moquent de l'enseignement de Dieu et foulent aux pieds les rouleaux sacres de la Thora

(אל עוברי דרך אקראה; אתה ה׳ עד מתי (

Revue des Etudes Juives, 1898), ces monstres de lubricite qui donnent libre cours a leur instinct bestial et violent sans pitie des “vierges et des femmes vertueuses” ( קול מלחמה, צב, ב-צג; בכי תמרורים, צג

Jacob et Israel sont livres aux pillards…

Des ennemis cruels, vains et pervers…

La fille de Sion… foulee aux pieds par ses tortionnaires…

Est restee comme une veuve, une femme repudiee,

Toute de noir vetue, livree a la risee de ses voisins…

Elle n'a pas trouve de repos chez les peuples etrangers…

L'ennemi a tue ses justes et ses valeureux

Comme on egorge des boeufs et des moutons.

Il lui a impose un joug cruel.

Nul ne peut lui echapper.

Que peut faire l'agneau, la chevre sans defense?…

Ses ennemis l'ont haie, ils ont vu sa nudite

Ils ont detruit ses villes, abattu leurs fortifications…

Le jour ou des etrangers sont venus par vagues suecessives,

Ils ont vole et detruit, ils ont violente des vierges pures

(קול מלחמה, צב, ב-צג) 

Bien entendu, ces references et ces emprunts aux textes bibliques, ces images stereotypees, font partie des techniques traditionnelles de tous les poetes juifs nord-africains de son epoque.

Cependant, il ne s'agit pas, chez David Ben Hassine, de simples conventions litteraires destinees a mettre en valeur sa virtuosite poetique, mais de la volonte de temoigner d'une experience authentiquement vecue. Nombre de ses piyoutim ont ete composes a l'occasion d'evenements historiques precis, dont il a ete frequemment le temoin oculaire, et dont il donne souvent les details et meme la date exacte. Le tableau de l'oppression des juifs au Maroc qu'il nous presente est confirme par les recits concordants de ses contemporains, chroniqueurs, poetes et voyageurs etrangers de passage dans le pays.

Il n’est done guere surprenant que David Ben Hassine finit par voir dans ses persecuteurs la manifestation meme de “l’Ange de la Mort” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Vision effrayante, totalement negative des musulmans marocains, qui ne peut s’expliquer que par les souffrances inhumaines endurees par les victimes juives terrorisees.

Comme tous les lettres juifs de son epoque, David Ben Hassine ressent dans sa chair l'humiliation imposee quotidiennement a tous les siens, aussi bien par la populace que par les maitres du pays, qui ne leur permettent pas de vivre “la tete haute” (לך אוחיל רב עליליה, יד). A de nombreuses reprises, il se lamente sur l'avilissement de son “peuple ecrase” (לתורה ואל מצותה, ל, ב), “asservi, martyrise” (לצור גואלנו, לה), “miserable, meprise, couvert d'opprobre et d'ignominie” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד, ב). Dans un “chant compose sur l'exil d ,Israel parmi les nations”, le poete blesse epanche son amertume devant ces “oppresseurs qui bafouent impunement mes commandements et mes lois, et qui raillent mes prophetes” (אתה ה׳ עד מתי, ז).

  1. Au XVIIIe siecle, les juifs du Maroc etaient soumis a toutes sortes d’obligations et de restrictions degradantes, comme le note Louis Chenier: “asservis et toujours humilies” (Correspondance, op. cit., p. 88), “employes aux travaux les plus vils… meprises et accables par les vexations” (p. 490). Dans ses Recherches historiques sur les Maures, Louis Che- nier precise: “Les juifs ne possedent ni terres, ni jardins; ils ne pourraient jouir tranquillement de leurs fruits; ils ne peuvent porter que des habits noirs, et il ne leur est permis de passer, que nu-pieds, aupres des mosquees, ou dans les rues oil il y a des sanctuaires. Le moindre des Maures se croit en droit de maltraiter un juif; et celui-ci ne peut se defendre, parce que la loi et le juge sont toujours en faveur du Mahometan” (Recherches, Paris 1787, vol. Ill, pp. 131-132).

Le rabbin-juge Raphael Berdugo, beau-frere de David Ben Hassine, rappelle l'usage des officiels marocains qui frappaient les juifs sur la nuque pour souligner leur avilissement (רב פנינים, Casablanca 1969, p. 189). Samuel Romanelli (op. cit.) donne egalement des exemples de l'humiliation de ses coreligionnaires au Maroc.

L’exil Marocain Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר