Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Aboutam- אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel- בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo- Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
- אבוזאגלו Abuzaglo
Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
Nom d’origine berbere Bu-Azaglou dont le sens est «L’homme a la perche» ou «L’homme au joug», probablement indiquant le nom du metier de fabriquant de perches ou de jougs pour les charrues a labourer
1Mordekhay Abuzaglo, celebre rabbin cabaliste illumine du Draa a la fin du XVe s. auquel, d’apres la tradition, le prophete Elie serait apparu. Accompagne de deux autres rabbins cabalistes du Draa, Rabbi Abraham Shalom et Rabbi Hayyim, il alia s’etablir a Safed aupres du celebre maitre de ce centre mystique, Rabbi Hayyim Vittal. Vers la fin de ses jours, il aurait ecrit un livre sur la Cabale intitule Ma'ayanot Hokhmah «Les Sources de la Sagesse» dont le manuscrit semble etre perdu. Rab Azulay, dans son Shem ha-Guedolim, ignorant son nom de famille, l’appelle Mordekhay de la Ville de Draa. Sous ce nom il est cite par R. Moshe Jacob Toledano (Ner ha-Ma'arab) et par R. Moshe Benalm (Malkhe Rabbanan). Mais en consultant les arbres genealogiques dans la Ketubbah de la famille Buzaglo de Tanger, nous avons pu decouvrir que Rabbi Mordekhay de la Ville de Draa n’est autre que Rabbi Morde- khay Abuzaglo, car il y figure en meme temps comme l’ancetre de cette famille et comme l’auteur du Ma'ayanot Hokhmah. Sh. G. I, 90, II, 60; NM, 109; MR I, 86 a, II, 12; «Ketubbah» de la famille Abuzaglo de Tanger
2Shelomoh Abuzaglo, fils de Mordekhay (1), rabbin cabaliste au XVe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo
3Yamin Abuzaglo, fils d’Aharon, figure parmi les rabbins signataires d’une Haskamah des Toshabim, prohibant la Nefiha, promulguee a Fes en 5286 (1526)
4Mordekhay Abuzaglo, fils de Shelomoh (2), rabbin cabaliste XVIe-XVIIe s
5Yocef Abuzaglo, fils de Mordekhay (4), rabbin cabaliste au XVIIe s
6Moshe Abuzaglo, rabbin «Dayyan» probablement a Sale aux XVIIe s
7Abraham Abuzaglo, fils de Benahman, rabbin a Marrakech d’ou il se rendit en 1604 a Venise pour editer sous sa direction la Mishnah avec le Commentaire de Maimonides
8Shalom Abuzaglo, rabbin au Maroc au XVIIe s
9Mosheh Abuzaglo, fils de Shalom (8), Grand Rabbin de Marra-kech XVIIe-XVIIIe s
10Moses Abuzaglo, fils de Yocef (5), rabbin cabaliste au Maroc XVIIe-XVIIIe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo
11Shalom Abuzaglo, fils de Mosheh (9), ne a Marrakech ou il fut disciple des celebres rabbins cabalistes Abraham Azulay, Jacob Pinto et Yeshaya Ha-Cohen. Il emigra en Palestine et se rendit ensuite comme emissaire queteur pour la Terre Sainte en Europe ou il sejourna quelque temps a Londres. Il publia les ouvrages suivants: Miqdash Melekh («Le Sanctuaire du Roi», commentaire sur le Zohar (4 vols., Amsterdam, 1750); Hadrat Melekh «La Beaute du Roi», commentaire sur le Zohar d’apres Isaac Luria et Hayyim Vittal (2 vols., Amsterdam, 1766 et Londres, 1772); Kisse Melekh «Le Trone du Roi», annotations au Tiqune Zohar (Amsterdam, 1769); Hod Melekh «La Majeste du Roi», commentaire sur le livre Zeni’uta du Zohar (Londres, s. d.); Sefer ha-Zohar, notes sur le Zohar publiees avec le texte (Londres, 1772); Kebod Melekh «L’Honneur du Roi», recueil de decisions cabalistiques (Londres, s. d.); Ma’asse she-hayah Kakh hay ah «Ce qui advint etait ainsi)), compte-rendu d’un proces (Londres, 1774); Quntras ma’asseh Adonai Ki Norah-Hu ((Fascicule sur l’Oeuvre de Dieu, laquelle est ma- jestueuse»; Tokhahat le-Shobabim ve-Taqqanat le-Shabim «Admonestations aux transgresseurs et rehabilitation des repentants», deux lettres a Israel Meshullam Salmon au sujet d’un proces (Londres, 1774)
Malgre que les ouvrages cabalistiques de Moses A. Buzaglo portent son nom, ils sont plutot des compilations des enseignements attribues par son maitre Azulay a Luria et a Hayyim Vittal. Abuzaglo prit part a une discussion survenue entre plusieurs rabbins cabalistes pour savoir si les juifs pouvaient se soumettre a la vaccination qui venait d’etre decouverte; tout en discutant la priorite de cette decouverte a Jenner, il se prononqa en faveur de la vaccination
12William Buzaglo, inventeur empirique, mort a Londres en 1788. JE III, 447
13Yehudah Abuzaglo, fils de Mosheh (10) rabbin cabaliste au Maroc aux XVIIe-XVIIIe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo de Tanger
14Salomon Abuzaglo, fils de Yehudah (13), rabbin a Fes aux XVIIe-XVIIIe s
15Messod Abuzaglo, fils de Salomon (14), rabbin au Maroc aux XVIIe-XVIIIe s. Ib
16Joseph Buzaglo de Paz, aventurier promoteur d’une Compagnie Commerciale danoise au Maroc au XVIIIe s. Tombe en disgrace et emprisonne par le Sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah puis revenu en sa faveur, il devint le secretaire du roi pour la langue franqaise. H. de Castries, Le Danemark et le Maroc, Hesperis IV, 1926
17Salomon Abuzaglo, fils de Mesod (15), President de la «Hebrat Hessed ve-Emet» de Tanger, aux XVIIIe-XIXe s. Ketubbah de la Famille Abuzaglo de Tanger
18Moshe Abuzaglo, figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
19Jacob Abuzaglo, fils de Salomon (17) notable de la Communaute de Tanger au debut du XIXe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo de Tanger
20 et 21. Mair et Moise Buzaglo, membres du Comite de la syna-gogue «Sha'ar ha-Shamayim» a Lisbonne en 1853. JE VIII, 106
- Salomon Buzaglo, fils de Jacob (19), notable de la Communaute de Tanger et directeur d’une importante maison de commerce. En 1929 fut elu delegue a l’Assemblee Legislative de Tanger puis reelu en 1933
23Moses Buzaglo, fils de Salomon (22), a la mort de son pere fut elu delegue a l’Assemblee Legislative de Tanger.
בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo
Meme nom que le precedent avec l’indice de filiation, «Fils de l’homme a la Perche»
אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel
אבוזמיל Abuzmel, Aboujmel, Abouzmel
Nom arabe: «Le pere au Chameau», «L’homme au Chameau)). Ce nom est represente dans les documents espagnols du XIIIe s. sous la graphie Abnizmel.
Yucef Abnizmel fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 6 Aout 1287
Samuel Abizmel, rabbin au Maroc au XVIIe s
- אבוטאם Abutam
Aboutam
Nom berbere dont le sens est «Pere des huit»
Moshe Abutam, Chef des Juifs de Fes et Conseiller du Sultan Moulay Bouhessoun au XVIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Aboutam- אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel- בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo- Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ד. אומדן גודלו של עולם הישיבות במדינת ישראל
מה הוא גודלו והיקפו של עולם הישיבות? קשה לענות על שאלה זו במדויק ויש לה מספר תשובות. בדו״ח מבקר המדינה משנת 1998, התבקשו כל המוסדות התורניים המקבלים תמיכה מתקציב משרד הדתות להגיש דו״ח נוכחות תלמידים באמצעות משרד רואי החשבון שלהם. 1,700 מוסדות הגישו דוחות ו־260 לא הגישו. בסך הכל נמנו על פי דו״ח זה כ־1,960 מוסדות שכללו את כל סוגי המוסדות הלימודיים ובתי אולפנה וכוללים בהם לומדים בני תורה מכל הגילים. בדו״ח המשרד לענייני דתות מיום 14 ביולי 1999, נרשמו כ־2,990 מוסדות לימודיים מתוקצבים לתאריך הנדון. מספר זה כולל את כל הגופים התורניים ומכוני המחקר המקבלים תקציב ממשרד הדתות. על פי דו״ח של המשרד לענייני דתות מיום ה־2 לאוגוסט 2000 הקיפה מערכת התמיכה במוסדות תורנים 1,986 מוסדות. מספר המוסדות האמיתיים הקיימים יישאר כנראה בגדר תעלומה. גם הדוחות שנכפו על הישיבות על ידי שר האוצר יעקב נאמן בשנת 1998, וגם דוחות הביקורת של מבקר המדינה באותה שנה, לא פתרו את התעלומה ולא גילו כמה מוסדות אמת קיימים, ומה הוא מספר התלמידים הלומדים בהם. בעיתונות דווח על חקירות פליליות שנפתחו נגד עסקנים מרכזיים אשר הגישו שמות פיקטיביים של ישיבות שלא היו, וקיבלו במשך שנים תקציבים בעבור מוסדות פיקטיביים אלה. לדוגמה, אברהם בוך, עסקן מרכזי בקרב חסידי גור, קיבל הקצבות בעבור עשרים ושש ישיבות שלא היו קיימות כלל.
הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניביץ, ביקר באקס לה בן וב״בית יוסף״ בצרפת בתחילת שנות החמישים, ואף ביקש להביא איתו לארץ תלמידים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות אלו.
מוסדות הלימוד התורניים מסווגים לקטגוריות על פי סוג המוסד: מתיבתא, ישיבה קטנה, ישיבה גבוהה, כולל של יום שלם עד גיל שישים וחמש, כולל של חצי יום, בנות חוזרות בתשובה וכר. סיווג המוסד הלימודי הוא הקובע את גובה התמיכה הניתנת לו. התמיכה היא דיפרנציאלית ונקבעת בהתאם לקריטריונים שקבע השר לענייני דתות בתוקף סמכותו כממונה על התקציב לעניין זה. בדו״ח התפלגות התלמידים לפי סוג המוסדות, מיום 14 ליוני 1999, נמנו שלושים וארבע סוגי מוסדות לימוד תורנים. בהצעת התקציב לשנת 2000 הוגשו חמישה־עשר סוגי מוסדות. במסמך אחר של המשרד, מיום 23 למרץ 2000, מצוינים אחד־עשר סוגים הראויים לתמיכה על פי הקריטריונים שנקבעו. באותו מסמך מצויה רשימת תעריפים וסוגי תמיכה על פי היקף ההקצבות שנעשה בחודש ינואר 2000, ובה רשומים שלושים ושניים סוגי מוסדות תורנים. כל המוסדות הנתמכים רשומים כמלכ״רים ועמותות.
כדי לזכות בהכרה כמוסד חינוכי הזכאי לתקציבים, על המוסד לכלול לפחות עשרים תלמידים, ואם ה״כולל״ פועל ביישוב קטן או עיירת פיתוח מספיקים חמישה תלמידים בלבד. לישיבות קטנות וגדולות, ומתיבתות של חוזרים בתשובה נדרשים עשרים וחמישה תלמידים, ובערי פיתוח ומעבר לקו הירוק מוסד יקבל הכרה גם כשיש בו חמישה־עשר תלמידים בלבד. ההבדלים במספרי המוסדות הנמנים בדיווחים של משרד הדתות נעוצים אולי בעובדה שמוסדות מוקמים ונסגרים חדשות לבקרים. קיימת גם סברה שמשרד הדתות אינו שולט בנעשה בחינוך התורני והוא נשלט על ידי גופים אינטרסנטיים. הערפול והבלבול נעשים מתוך מדיניות מכוונת ואולי גם רצויה לסקטור זה, ייתכן שזו גם הדרך הטובה ביותר להמשיך בשיטת המימון הכפול – תקצוב באמצעות שני משרדי ממשלה: החינוך והדתות. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של האוצר והיועץ המשפטי לממשלה, ואפילו התערבות בג״ץ, המימון הכפול נשאר על כנו.
לפי הצעת התקציב של המשרד לענייני דתות לשנת הכספים 2000, מספר התלמידים שלמדו בכל סוגי הישיבות הנתמכות על ידי משרד הדתות עמד בשנת 1999 על 186,313 תלמידים (בשנת 1995 היו 148,933 תלמידים). הנתונים בחודש פברואר 2001 מעידים על 209,000 תלמידים, כלומר גידול של למעלה מ־12%. סביר להניח שהגידול אינו כולו טבעי, אין איש יודע מהו מספרם המדויק של התלמידים ומי אמנם זכאי לתמיכה. המעקב אחר מספרי התלמידים נמסר לחברה פרטית חיצונית בעלת יכולות טכנולוגיות מתקדמות (חברת ״תים״). היתה תוכנית להסתייע בבדיקת הזכאות על ידי ביצוע הצלבות עם נתוני הביטוח הלאומי ומרשם התושבים במשרד הפנים. בדיקות אלו אינן מתבצעות וחברת ״ודם״ אינה שולטת בנתונים המוזרמים אליה. יוצא אפוא, שאלפי תלמידים בעלי דרכון זר עזבו את המדינה, אך לישיבות ממשיכים לזרום עבורם כספים. כך קורה גם לגבי נושרים מהישיבות, מדווח עליהם כאילו הם ממשיכים ללמוד, מתקבלים עבורם תקציבים ונמנע גיוסם לצבא.
גם מעורבותו של מבקר המדינה לא חשפה את התמונה הכללית. התקציב הכולל של המשרד לענייני דתות לשנת 2000 היה 1,584 מיליארד ש״ח. מתוכו סך ההקצבות למוסדות לימוד היו 1,001 מיליארד ש״ח, שהם כ־2/3 מהתקציב. למערכת הזאת אין מינהל אחיד, היא מפוזרת בין חצרות חסידים, ישיבות ליטאיות, ישיבות ספרדיות, ישיבות לחוזרים בתשובה ומוסדות הציונות הדתית. לכל מוסד יש ״פטרון״ פוליטי מטעם הגוף הפוליטי התומך – אגודת ישראל, דגל התורה, המפד״ל או ש״ס. הכספים שהוקצבו בעבר למוסדות החרדים נקראו ״כספים יהודיים״ והיה להם חלק במשא ומתן הקואליציוני. מאז 1992 בוטלו ״הכספים היהודיים״, ותקצוב המוסדות נעשה באמצעות עמותות הנתונות על פי החוק לביקורת של מבקר המדינה. הישיבות מקבלות תקציבים גם ממקורות אחרים, כגון: משרד החינוך, משרד הפנים ו/או העיריות והרשויות המקומיות, ומותר להן לגייס כספים מתורמים פרטיים.
למרות השינוי הסטרוקטורלי המתבצע בפיקוח על מתן ההקצבות לישיבות, לא חל שינוי לטובה ביכולת המערכת לפקח על הנעשה. הסיבות לכך נעוצות בגידול הענקי בהיקף העמותות ובאי יכולתו של משרד מבקר המדינה לבקר ביעילות את כל הגופים והמוסדות הלימודיים.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין
פיוט להוצאת ספר תורה ביום הכיפורים
הפיוט ׳עת נחלי דמעה מעיני יורדים' פיוט ליטורגי אף הוא, המיועד להיאמר בעת הוצאת ספר תורה ביום הכיפורים. זהו שיר סיפורי על מיתת נדב ואביהוא, והוא מתקשר לפסוק הראשון של קריאת התורה ביום הכיפורים ׳וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו׳ (ויקרא טז, א). פסוק זה אינו אלא תיאור זמן או תיאור סיבה לנאמר אחר כך, ועיקר הקריאה היא בסדר עבודת אהרן וכניסתו אל קודש הקודשים ביום הכיפורים. הפייטן מנצל פסוק זה ובונה עליו פיוט ארוך בן מאה טורים. בכתובת שהקדים המשורר לפיוט הוא מגדירו כך: ׳תחינה ליום הכיפורים על מיתת שני בני אהרן, מה נאה לאומרה בהוצאת ס״ת, והיא נועם ״עת שערי רצון׳׳ סי׳ אני דוד בן אהרן חסין חזק וקצת בתים כפולים…׳. השיר בנוי על פי הלחן של פיוט העקידה המפורסם ׳עת שערי רצון׳, פיוט שהתקבל באופן מוחלט בכל מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, והוא נאמר בראש השנה קודם לתקיעת שופר, וכשחל ראש השנה בשבת, מושר הפיוט קודם הוצאת ספר תורה. הקשר בין פיוטנו לפיוט העקידה הוא ההשוואה שהפייטן מבקש לעשות בין ניסיון העקידה, שהוא מוטיב מרכזי בתפילת ראש השנה, לבין מיתת בני אהרן, שהפייטן רואה בה נסיון לאהרן הכוהן עצמו, שהצדיק עליו את הדין וקיבל בהכנעה את גזירת האל (׳וידם אהרן׳). עוד יש בסיפור מיתת בני אהרן צד של ׳מיתת הצדיקים׳, שכן למרות חטאם נחשבו נדב ואביהוא, על-פי גישות מסוימות, לצדיקים, ועונשם הוא משום דוגמה שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב), וכיוון ש׳מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל׳ (מועד קטן כח ע״א ועוד) ראוי להזכיר מיתת הצדיקים ביום הכיפורים, שהרי בני אהרן ׳לא מתו אלא בשביל קדוש שמו של הקב״ה…׳. הדברים אף נאמרים מפורשות בזוהר בפרשת אחרי מות (זוהר ג, נו ע״ב):
בכל זמנא דצדיקיא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקיא מכפרת על חובי דרא ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל אמר קב״ה אתעסקו במיתתהון דצדיקיא אלין ויתחשב לכו כאילו אתן מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרה עלייכו.
מן הנושא הכללי של ׳מיתת הצדיקים׳ המכפרת על ישראל מייחד הזוהר את הכפרה ליום הכיפורים ולמיתתם של נדב ואביהוא. יתר על כן, בהמשך הדברים מעמיד בעל הזוהר את מיתתם כנגד שני השעירים המיוחדים ליום הכיפורים. לא ייפלא אפוא, כי סיפור מיתתם של בני אהרן מקבל משנה תוקף ונעשה מרכזי מאוד, והפייטן רואה צורך להבליטו באופן מיוחד ולספרו לפרטיו, ולהדגיש בו את המימד הטרגי של מיתת הצדיקים, בניו של אהרן, ביום שמילאו ידם ונכנסו לתפקידם ככוהנים. הפייטן מבקש לעורר את רחמי הקהל ולהגביר את צערם על המאורע ואולי אף לזכות את השומעים בהזלת דמעות, כדי שיהיו בכלל אלה שהזוהר (ג, נז ע״ב) אומר עליהם:
וכל המצטער על אבודהון דצדיקיא או אחית דמעין עלייהו קב״ה מכריז עליו ואומר (ישעיה ו, ז) ׳וסר עונך וחטאתך תכפר׳, ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועלה כתוב (שם נג, י) ׳יראה זרע יאריך ימים..
לאור זאת ברורים התבנית הנרחבת של הפיוט האפי שלפנינו וכיוון ההרחבה שבו. מבנה הפיוט, צורתו ודרך העיצוב הספרותי שבו מושפעים ביותר מפיוט הדגם ׳עת שערי רצון׳, וכבר הצבענו לעיל על העיקרון המשותף של העמידה בניסיון ושל ה׳זכות׳ הנובעת משני האירועים, העקידה ומיתת נדב ואביהוא.
לפנינו דוגמה של צמיחת ז׳אנר פיוטי בעל ייעוד, שנובעת מן הצורך להעמיד פיוט מקביל לפיוט ׳עת שערי רצון׳, הנאמר בראש השנה, ומן הצורך למלא אחר עצת הזוהר לבכות על מיתת הצדיקים כדי לזכות למיתוק הדינים.
תחינות
שני הפיוטים האחרונים שנסקרו בהרחבה מוגדרים בכתובות המקדימות אותם כ׳תחינות׳. התחינה עניינה בקשת רחמים ומעיקרה זוהי סליחה שנאמרה בלחש בסוף סדר הסליחות לאשמורות לאחר התחנון. אצל רדב״ח משמשת התחינה במקומות שונים ושמה בא לה מצד תוכנה ומצד הזיקה שיש לתחינות שונות לפיוט הספרדי, כגון התחינה לעצירת מטר ׳פתוח תפתח אלהים חיים׳ והמבנה החופשי קמעה, שבו רפרין בעל משמעות מרכזית לפיוט וליעדו. בתחינה זו נעיין להלן בפרק העוסק בפיוטים לעצירת מטר.
מיוחדת בתבניתה היא התחינה ׳ה׳ דמיה לך תהילה׳ הכתובה בעקבות ריה׳׳ל ועל-פי מתכונת הבקשה ׳ה׳ יום לך אערך תחינה׳ המיוחדת בתבניתה. השיר שקול במשקל :מרובה, אך האקרוסטיכון י-ה-ו-ה מחלק את השיר לארבע סטרופות ומספר הטורים בכל סטרופה זהה לערכה המספרי של אות האקרוסטיכון. כלומר בסטרופה הראשונה שהאקרוסטיכון בה הוא י׳ – מספר הטורים הוא עשרה וכן הלאה. חריזתו של השיר היא במילה קבועה: שם ה׳ פותח כל טור ומסיים כל טור בשיר:
ה׳ יום לך אערך תחנה / שעה קולי ושועתי ה׳
ה׳ ידך הראה וגלה / גבורתך וחנני ה׳
המילים הפותחות והמסיימות בשיר הן מכלל המשקל. והנה המילה המסיימת הזהה באה בשיר כתחליף לחרוז המבריח, שהרי סוג זה, הבקשה השקולה בא במשקל המרובה בדרך-כלל ובחרוז מבריח. במנהגי הספרדים ובמנהגי צפון אפריקה נתקבלה בקשה זו כפיוט פתיחה לפיוטי יום ב׳ של ראש השנה במקביל לבקשה ׳אלהי, אל תדינני׳ לר׳ יצחק אבן מר שאול הפותחת את מקבץ הפיוטים ליום א׳ דראש השנה.
רדב״ח כתב את תחינתו במתכונת שהצגנו זה עתה אלא שהאקרוסטיכון בשירו הוא ׳דוד בן חסין חזק׳ וטורי המחרוזות הם על-פי הערך המספרי של אותיות האקרוסטיכון, כאשר לצירופים ׳בן חסין׳ ׳חזק׳ הוא קורא בשם ׳אות׳, כדי להסביר את המבנה. עוד שינה רדב׳׳ח בכך שבצד שם ה׳ המתחיל ומסיים כל טור הוא העמיד חריזה מתחלפת בין הצלעיות א/א ב/ב ג/ג וכו'. עיקר תוכנה של התחינה הוא ענייני דיומא, יום הדין ובקשה כי ה׳ יקבל את תשובתו וישמע את תפילתו. הפיוט מיועד היה להיאמר, כנראה, בצד פיוטו של הלוי ובאותה הנעימה.
תחינה אחרונה במורשתו של רדב׳׳ח היא התחינה ׳ה׳ דבקה לעפר׳ והכתובת מציינת אותה כ׳תחינה לב׳ וחמישי׳(!). היא פותחת בשם ה' כדרכן של התחינות הקדומות והיא מתקשרת בתוכנה אל התחנונים של ימי ב-ה בכך שהיא מציגה את מצבו העלוב של עם ישראל ואת התעללות האומות בו ומסיימת בבקשת הגאולה. עלפי סדר התפילה מיועדת התחינה להיאמר לפני המזמור ׳תפילה לדוד׳ (תהלים פו) הנאמר במנהגי הספרדים בימים שאומרים בהם תחנון. הדבר ניכר מן הסיומות המקראיות של המחרוזות, ובעיקר מן הטור האחרון של מחרוזת הפתיחה, שאמור להיות הרפרין, אלא שאין הדבר מצוין במפורש.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין
פיוט לכבוד חתן מפואר, אשר נשא אשה בת יוחסין, וכוננתי לכבוד שניהם זה השיר.אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר-רבי דוד בן אהרן חסין
7 – אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר
לשמחת חתן וכלה. שיר מעין אזור ובו מחרוזת פתיחה בת ארבעה טורים וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור, כל טור מתחלק לשניים.
חריזה: א/בא/בג/בג/ב ד/הד/הה/ב ו/זו/זז/ב.
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: פיוט לכבוד חתן מפואר, אשר נשא אשה בת יוחסין, וכוננתי לכבוד שניהם זה השיר.
סימן: אני דוד.
מקור: ק־ נח ע״ב.
אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר / אֲנִי מַעֲשֵׂי לְמֶלֶךְ
בְּזִמְרָה נָאָה אֲזַמֵּר / לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶלֶךְ
לִכְבוֹד עֲנַף עֵץ עָבוֹת, הֲדָס, / אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ
אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ / כַּלָּה כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ
5- נוֹדְעו לָהּ מַעֲלוֹת טוֹבוֹת / מִכָּל בָּנוֹת וַעֲלָמוֹת
חֲשִׁיבוּת גַּם זְכוּת אָבוֹת / נֶחְלַם אֶל יֵ"ש עוֹלָמוֹת
וּמִנַּחֲלִיאֵל בָמוֹת / לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ
יְהִי רֹב שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ / אֲחִ"י טוּ"ב וַאֲחִ"י נֹעַם
אֲשֶׁר עָלְתָה לְגוֹרָלוֹ / מֵעֲצָמָיו זֹאת הַפָּעַם
אֶחָד מְיֻחָד שֶׁבָּעָם / חָפֵץ בִּיקָּרוֹ הַמֶּלֶךְ
דִּבּוּק נָאֶה יָפֶה דָּבֵק / חָכָם יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ
בַּעֲפַר תּוֹרָה הִתְאַבֵּק / וְלָעַד לֹא יְכַבֶּה נֵרוֹ
אַבִּיר יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ / בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ
וּבַת שֶׁבַע לִבֵּךְ תְּנִי / שִׁמְעִי וּרְאִי הַטִּי אָזְנֵךְ
בֵּצְּדָקָה תִּכּוֹנָנִי / עַל דַּל וְדָךְ פִּקְחִי עֵינֵךְ
וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי קוֹנֵךְ / וְנִשְׁמַע פִּתְגָּם הַמֶּלֶךְ
דְּבָרַי הֵם יַעֲלוּ עָל / יִתֵּן לָךְ אַל שׁוֹכֵן רוּמָה
בִּרְכוֹת שָׂמִים מִמָּעַל / לְמַזַּל כְּסִיל וְכִימָה
בָּנִים מְלֵאִים כָּל חָכְמָה / כִּי כֵּן מִצְוַת הַמֶּלֶךְ
- 1. אומר… למלך: תה׳ מה, ב. ושם מדובר גם בזיווג המלך. 2. לרקמות הובל למלך: על-פי תה׳ מה, טו. 3. לכבוד… הדס: כינוי לחתן, על-פי וי׳ כג, מ. 6. חשיבות: מצד עצמה. זכוה אבות: מצד ייחוסה. נחלם… עולמם: שיזכו לעלות עוד יותר ולהיות על במות, על-פי במ׳ כא, יט. לתת… המלך: אס׳ ב, ט. וכאן מה שנתן לה הקב״ה. 8. יהי… בחילו: על-פי תה׳ קכב, ז. אחי… נעם: שטוב ונעים הוא החתן. 9. מעצמיו זאת הפעם: על-פי בר׳ ב, ג. 10. אחד מיוחד שבעם: על-פי רש״י לבר׳ כו, י: ׳אחד העם. המיוחד בעם זה המלך. חפץ ביקרו המלך: על-פי אס׳ ו, ו ועוד. 11. דיבוק נאה: שבח לזיווג. 14. ובת שבע: פנייה לכלה לאמור ׳בת־שבע לבך תני׳ וייתכן כי רמז לשם הכלה. 15. בצדקה… עינייך: לפי שהאשה מצויה בבית וקרובה למצוות צדקה, על-פי יש׳ נד, יד. 16. ונשמע פתגם המלך: תשמעו מצוות ה׳ ודבריו, על־פי אס׳ א, כ. 17. דברי… על: דברי תפילתי וברכתי יתקבלו למעלה. 18. ברבות שמים ממעל: על־פי בר׳ מט, כה.
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
CHRONOLOGIE DES POEMES DE DAVID BEN HASSINE
Dans les trois editions successives de Tehilla Le-David, la plupart des piyyoutim de David Ben Hassine ne portent pas de date precise. Cependant, en procedant par recoupements, parfois grace a des variantes manuscrites dument datees, nous avons reussi a classer dans le temps une grande partie des 245 poemes connus. Les poemes du recueil manus- crit de David Ben Hassine intitule Shetil David n’ont ete publies que dans la seconde edition de Tehilla Le-David, en 1931, ce qui permet de presumer qu’ils ont ete composes apres 1’envoi du manuscrit initial a Amsterdam, en 1789. Le poete a ecrit la plus grande partie de son oeuvre poetique entre 1760 et 1790. Nous connaissons le premier poeme, "Malki Mi-Qedem Eloqim", compose vers 1749, et peut-etre aussi le dernier, "A‘ir Kenaf Renanim", si l’on en croit Aharon Ben Hassine, qui l’a publie dans l’edition casablancaise de Tehilla Le- David. C’est un hymne optimiste au bonheur, a la joie cosmique, sym- bolisee ici par la splendeur et E opulence des noces d’un couple merveil- leusement assorti. La derniere strophe exhale la vision messianique ultime du poete, vision prophetique du peuple d’Israel rassemble a Sion.
- Ce nombre comprend les deux longs poemes didactiques מקומן של זבחים״" et ״תפלה לדוד״, Telegie "אל עוברי דרך אקו־אה" (op. cit.), et les trois piyyoutim inedits decouverts et publies par les auteurs de cet ouvrage (cf. Andre Elbaz et Ephraim Hazan, "Three Unknown Piyyutim by David Ben Hasin", AJS Review 20 [1995]:87-97).
- Voir ci-dessus, pp. 89 et 91-92. Aharon Ben Hassine fait sans doute allusion au manuscrit de שתיל דוד, lorsqu’il precise que le piyyout "ה' דבקה לעפר נפשי", "a ete retrouve dans un tres vieux fascicule redige par le rabbin" David Ben Hassine.
- Aharon Ben Hassine tient cette information d’une source credible, Rephael David Berdugo, fils du dayyan Ya'aqov, neveu de David Ben Hassine, qui lui a affirme que le poete a expire en pronongant le dernier vers: צדיקים ירננו על משכבותם״" (Les justes entonneront des chants d’allegresse sur leur couche).
THEMES DES POEMES
CYCLE DE LA VIE JUIVE
Tehilla Le-David contient surtout des compositions centrees sur la vie religieuse. Les solennites du calendrier juif y occupent une place importante: Rosh Hashana et Yom Kippour, la neomenie, Shabbat, Hanouka et Pourim, Pessah, Shavou‘ot, Soukkot, et Tish‘a Be- Av.™
David Ben Hassine accorde egalement une grande place aux ceremonies rituelles qui jalonnent la vie de la famille juive: huit piyyoutim consacres a la brit-mila – la circoncision – et un a la celebra- tion du pidyon ha-ben – le rachat du premier ne, deux autres a la premiere recitation de la Haftara par son fils, dix a la bar-misva, et quinze poemes en l’honneur du manage de diverses personnes.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל השנה – לימים נוראים״".
- ״תנו עוז לאלקים״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל השנה ־ שירי שבת״".
- Voir les piyyoutim regroupes sous les titres: ״מעגל השנה – לחנוכה״ et ״מעגל השנה לפורים״ -.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: "״מעגל השנה – לחג הפסח.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: ״מעגל השנה – לחג השבועות״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre:״מעגל השנה – לחג הסוכות״.
- Voir les elegies que nous avons regroupees sous le titre: ״מעגל השנה – לתשעה באב״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre de ״מעגל החיים – לברית מילה״, ainsi que le poeme intitule ״אהלל אל שומר הבטחותיו״.
- ״בשיר ורון״ et ״בני שמעו קולי״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: ״מעגל החיים – להנחת תפילין ולבר מצוה״.
Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל החיים – לחתונה״".
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
הבאת מנורת אליהו הנביא להדר היולדת
מבית הכנסת מביאים לחדר היולדת קנדלא גדולה הנקראת ״קַנְדֶלִת אליהו הנביא׳" ושבאמצעיתה עומד נר שעווה גדול מקושט בפרחים. היולדת מדליקה את הנר וזורקת מטבע לצלחת מים העומדת על הקנדלא. אחר כך מעבירים את הקנדלא אל הגברים, שכל אחד מהם זורק מטבע לקערה ומדליק אחד מן הנרות הקטנים, שהשמש מספק אותם להם. באופן זה מעמידים כחמישים נרות על הקנדלא. לאחר שכל הגברים יצאו ידי חובתם זו, מכבה השמש את הנרות ונכנס לחדר הנשים, ששם חוזרים על אותו נימוס. הכסף המתאסף שייך לקופת בית הכנסת ול״קֻפָּא אַרִיכָּא״ – מעין קרן לעזרה סוציאלית. בראואר, עם' 138.
טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק
חשיבות המילה במקרא: מילת אברהם: ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל־זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן־שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת־כסף מכל בן־נכר אשר לא מזרעך הוא:
המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: וערל זכר אשר לא־ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את־בריתי הפר.
בראשית יז, ט-יד.
מילת בנו של משה על״ידי ציפורה: ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי: וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת.
שמות ד, כה-כו.
בני יעקב לא מוכנים להתחתן עם ערלים: ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה. היא לנו.
בראשית לד, יד.
ערל כמילת גנאי: ויאמר לו [לשמשון] אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים.
שופטים יד, ג.
שם עילם וכל המונה סביבות קברתה כלם חללים הנפלים בחרב אשר ירדו ערלים אל ארץ תחתיות אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור.
יחזקאל לב, כד.
פילון האלכסנדרוני
פילוסוף יהודי שישב באלכסנדריה שבמצרים במאה הראשונה לספירה הנוצרית. חיבר את חיבוריו ביוונית. פילון הוא נציג מובהק של היהדות ההלניסטית של מצרים באותה תקופה. הוא פיתח רעיונות כמו מציאת רמזים לסודות אלוהיים בתורה, קיום דרגות ביניים בין האל העליון ובין העולם הנראה ועוד. ספריו נשתמרו גם בקרב יהודים אך בעיקר בכנסייה הנוצרית, ורעיונותיו השפיעו רבות על המחשבה הדתית הנוצרית. פילון היה חבר במשלחת יהודית אל קיסר רומא, גאיוס קליגולה, שביקשה להשפיע עליו להיטיב את יחסו ליהדות ולמקדש בירושלים. מספריו: על בריאת העולם (De Opificio Mundi); על חיי משה (De Vita Mosis).
טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק
ברית המילה עומדת ברומו של טקס המעבר הראשון שחווה ילד זכר בעם היהודי באמצעותה מקבל התינוק חותם פיזי בבשרו, הקובע את זהותו והשתייכותו הדתית־לאומית לכל חייו. הטקס ביסודו מבוסס על סיפור ברית המילה של יצחק בספר בראשית – היא המצווה הראשונה שניתנה לאברהם ולכל הדורות שלאחריו. על־פי הסיפור המקראי יצחק לא היה הנימול הראשון, אלא הראשון שנימול לשמונה ימים(אחרי אביו אברהם, שמל עצמו בגיל 99, וישמעאל שנימול בהיותו בן 13). מצוות המילה שניתנה לאברהם היא אות הברית שכרת האל עמו ועם זרעו, להרבות את זרעו ולתת לו את ארץ כנען(בראשית יז, ד-יא). סיפור הברית בספר בראשית הזין את מסורת חז״ל במדרשים רבים, המצביעים על חשיבות המצווה ומשמעותה בעיני חז״ל שקולה מצוות המילה בחשיבותה לכל מצוות התורה גם יחד(נדרים לב, ע״א), ובזכותה עתיד עם ישראל להיגאל באחרית הימים(ילקוט שמעוני יחזקאל, רמז שנד).
חז״ל הקשו בדבר טעמה, משמעותה ודרך עשייתה של ברית המילה. למש< המקרא אינו מפרט איזה אבר הוא הדורש מילה, או איזוהי הערלה שאותה הצטווה אברהם לכרות, שהרי יש גם ערלת הפה, ערלת האוזן וערלת הלב. חז״ל השיבו, שהסרת הערלה באברים אלה פוגעת בפעילות התקינה של הגוף, ומכאן שמדובר בערלת אבר הזכרות(בראשית רבה מו, ה). וכיצד פציעה והסרת חלק מאבר הזכרות אינה מזיקה לאדם, אלא להפך, גורמת לו להיות שלם יותרי ר' הונא בשם בר קפרא השווה בין ערלת האילן לערלת האדם – בשני המקרים מדובר ב״ מקום שהוא עושה פרות" (שם, מו, ד), ולפיכך הסרת הערלה(ערלת האילן אסורה באכילה) רק מגבירה את הפריון. כמו כן, הסרת הערלה נתפסת כ"תיקון״ גופו של האדם – כמו החיטים, אשר אינם בני שימוש בצורתם כפי שנבראו בששת ימי בראשית, אלא רק לאחר טחינתם(שם, יא, ו). ומדוע ציוותה התורה לערוך טקס זה דווקא ביום השמיניי אחת התשובות המדרשיות קושרת זאת עם השבת: "אין מילה בלא שבת". דהיינו, על הוולד לקבל את פני שבת המלכה קודם שהוא נכנס לקהל ישראל(ויקרא רבה כז, י), ורק אם נמנה שמונה ימים מלידת התינוק יתאפשר הדבר.
היו שהציעו נימוקים ופירושים רציונליים למצוות המילה ולמשמעותה. כבר בעת העתיקה מנה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני שישה טעמים למצווה זו: א. בריאות(שלא תפגע דלקת בערלה); ב. ניקיון(למנוע זיהום במקום רגיש זה); ג. דמיון בין הלב לאבר המין(שניהם מולידים מחשבות שכדאי להימנע מהן, ולפיכך מילת אבר המין מסמלת את מילת הלב); ד. לצורך הקלה בשפיכת הזרע שתכליתה להרבות את הפריון; ה. המילה היא סמל המורה על הרחקת התאווה ושליטה ביצר; ו. מילת הערלה מסייעת ללמד את האדם כי לא יגיע לשלמות אלא אם ירחיק מעצמו כל מחשבה רעה. בדורות מאוחרים חזרו על כמה מהטעמים הללו, ובמאה התשע־עשרה הדגישו בעיקר את עניין הניקיון והבריאות. אולם הסברים אלה נדחו בידי חוקרים מודרניים, ועד היום אנתרופולוגים, סוציולוגים, פסיכואנליטיקנים, חוקריתרבות ודת ואפילו רופאים והיסטוריונים של הרפואה מתחבטים בשאלות הנוגעות למהותו ולמשמעותו של טקס זה בתקופה שבה נוצר.
יש הרואים במילה קרבן – האדם מקריב בראשית חייו חלק מגופו על מנת להגן על הגוף כולו בהמשך חייו. אחרים הציעו פירוש אנתרופולוגי המוצא אנלוגיה בין המילה בישראל למילה בחברות שבטיות באפריקה, בהן היא מסמלת כניסה לעולם המבוגרים, והיא אות לתפקידו של הנער לפרות ולהמשיך את בית אביו. לפי גישה פרוידיאנית המילה קשורה לתסביך אדיפוס ולחרדת סירוס. דהיינו, הילד חושש כי אביו ירצה לסרסו מפני שהוא חושק באמו, והמילה – מעין סירוס חלקי או סמלי – פותרת את הבעיה מראש. אולם להסברים מסוג זה, ועוד רבים אחרים שהוצעו בידי חוקרים, אין די ראיות מתחום המציאות ההיסטורית, ועל־פי רוב אינם חורגים מגדר ההשערה. נראה כי חוקרים אלה מבקשים למצוא הסברים אשר יעגנו את ברית המילה היהודית בתופעה האוניברסלית, ולפיכך התיאוריות שלהם כוללניות וגורפות מדי, ואינן מסבירות בהכרח את מקומה הספציפי ואת ייחודה של המילה בעם ישראל.
ההתחבטויות הרבות בקשר לברית המילה מעידות יותר מכול על מרכזיותו של הטקס וחשיבותו בעיני היהודים עצמם. בתקופת המקרא רבו העמים שנהגו למול את בניהם, וגם היום היא רווחת בקרב בני תרבויות אחדות. אבל מאפייניו היהודיים של הטקס מייחדים אותו לעומת תרבויות אחרות ומבליטים את משמעותו. ביהדות יש הקפדה חמורה על עריכת הטקס במועדו, הוא היום השמיני ואפילו אם הדבר כרוך בחילול קדושה אחרת, כגון שבת או יום הכיפורים. בנוסף לכך, מדובר בטקס המסמל כריתת ברית בין היהודי לאלוהיו, ועושה את התינוק לבן ברית מלא בעם ישראל. בחלוף שבעת הימים שבהם הוא נתון בשלב ביניים קריטי, באה לידי השלמה זהותו היהודית, והוא מתקבל באופן רשמי ופומבי לחברתו החדשה. סמליות נוספת לזהות זו מושגת בכך, שרק בשעת הברית ״מקבל" התינוק לראשונה את שמו בפומבי על חשיבותה של הברית בעיצוב זהותו היהודית של היילוד יעיד גם הכינוי למי שאינו נימול דהיינו ״ערל", המשמש כבר במקרא כינוי גנאי לגוי(ולפיכך ליהודי שאינו נימול או ״ערל ישראל", ישנו מעמד מיוחד בהלכה. ראו, למשל משנה פסחים ה, ג).
קֶס/קֶסוּץ
קס היא המילה האמהרית לכוהן. הקסוץ׳ היוו את המנהיגות הרוחנית־הדתית של היהודים באתיופיה. לכל כפר היה קס מקומי, וקס ראשי או מספר קסוץ׳ היו אחראים לאזור רחב. הקס הנהיג את הטקסים והתפלות לאורך השנה, וניהל את האירועים המרכזיים במעגל החיים – מילה, חתונה, לוויה, אזכרה למת. הקסוץ׳ היו מתפללים למען חולים קשים או למען הקהילה כולה, ובני העדה היו באים אליהם להתוודות על חטאיהם. פרנסתם הייתה ממעשרות, מביכורי הצאן וכדומה, או מתשלום שקיבלו עבור תפילות מיוחדות. רבים מהם עבדו בחקלאות.
סנדק
מקור המלה כנראה יווני: Syndikos – מליץ, מגן. כינוי לאדם המחזיק את התינוק על ברכיו בזמן עריכת טקס ברית המילה. המונח מופיע לראשונה בספרות מדרשי האגדה שנכתבו לאחר חתימת המשנה והתלמוד: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך – אמר לו דוד להקב״ה בכל אברי […] בברכי אני נעשה סנדיקוס לילדים הנימולים על ברכי״ (מדרש תהלים, מהדורת בובר, אות ח). תפקיד הסנדק התפתח במרוצת ימי הביניים מתוך הצורך המעשי להחזיק את התינוק בזמן המילה. באשכנז באותה תקופה נקרא הסנדק ״בעל ברית״, מפני שהוא גם דאג לכל צורכי המילה – בעיקר בעזרה כספית ובארגון הטקס. באמונה העממית הסנדקות נחשבת זכות גדולה, הואיל והסנדק הוא ״שכן״ של אליהו הנביא בזמן הטקס, והיא סגולה לעשירות. בארצות האסלאם לא נהוג להעניק תפקיד זה לאותו אדם פעמיים. כינוייו הנוספים של הסנדק הם ״אב שני״, ״תופס הילד״, ״שליח״.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
אלא פה לא ״מלאכי אלוהים״ כמו בחלום יעקב, אלא ידידים וקרובים שנפגשו זה עם זה. בספרו הכירו כולם את כולם – בן מי הוא ומי סבו מצד אביו ומצד אמו. אם אירע דבר מה, כל הקהילה ידעה על כך. אי אפשר היה להסתיר דבר. במילים אחרות, כל הקהילה הייתה משפחה אחת גדולה לטוב ולרע. כל אחד דאג לאחר ורוב אנשי הקהילה היו גם קרובי משפחה זה לזה. אז אמרו לי אתם, איך אפשר לריב, להעליב או לקלל אדם שמכירים אותו ואת משפחתו? גם אנחנו הילדים לא התחצפנו אל אף אדם, משום הכבוד וכדי שלא לגרום בושה למשפחתנו. במידה ורבנו, הסתרנו זאת מההורים כדי שלא לגרום להם בושות. כל אחד התנהג כאדם אחראי וכל אחד כיבד את רעהו. עמדנו ברחבה הזו ושוחחנו עד זמן מנחה. אז התפזרנו לחזור כל אחד לבית הכנסת שלו. היו שנשארו שם, איך נאמר? ״אלה ברכב ואלה בסוסים״. אנחנו לעבודת ה׳ ואלה נשארים לשיחה בטלה.
היו בינינו ילדים יתומים שהתייחסנו אליהם כל כך יפה. אמא אמרה לנו שאבא שלהם שומר עליהם ואם עושים להם צרות הוא יבוא בלילה וייקח את נשמתנו. קינאנו בהם על כך. לכן נשמתו מכל משמר שלא לפגוע בהם. באחד מימי השבת האמורים, הייתי בין הסנוניות הראשונות שהגיעו לרחבה. ברגע שעברתי, ראיתי בפינה נסתרת בבית הקפה הערבי שליד הכניסה לגן הציבורי, בחור יהודי משוחח עם ערבים ומעשן! אוי לעיניים שכך רואות! הייתי כל כך מזועזע ומדוכדך, המום ומבולבל שלא ידעתי מה היה לי מרוב סערת רוחי. ריבונו של עולם! לעשן בשבת ובפרהסיה? לא חלמתי שדבר כזה אפשרי! שיהודי יחלל ככה את השבת, ולא מת במקום? הוכיתי בתדהמה ועמדתי ב״לב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מתניים״. התמלאתי עצבות וצער שאין כדוגמתו, אם כי אסור להרגיש ככה בשבת ובעיקר לא לכעוס, שהרי למדנו שמי שכועס, חכמתו מסתלקת ממנו וכל מיני גיהנום שולטין בו וכאילו עובד עבודה זרה.
כשחזרתי לעצמי התייצבתי מרחוק ״לדעה מה יעשה לו״. וחיכיתי, לא לנס כמו מרים אחות משה, אלא לראות איך זעם אלוהים יכלה בו חרון אפו! חשבתי, אוי ואבוי! הנה מיד יצא ברק מן השמים וישרוף אותו חיים. דאגתי לו ״ומעי המו עליו״, אבל מאום לא קרה. חשבתי שבוודאי לא יגמור את יומו, או אסון אחר ירד עליו! חשבתי שמגיע לו למות על פשע זה! אבל אחרי זמן מה – הכעס, הדיכאון הנפשי ודאבון לבי פינו מקום לרחמים. איך אדם זה מוציא את עצמו מן הכלל? זה כאילו כופר בעיקר, כפי שאנו קוראים בהגדה של פסח. הלל אומר ״אל תפרוש מן הצבור״. היה לי קשה לחשוב על המשך מאמרו ״ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״. האם אפשר לראות את עצמי עומד בחברת גויים ומחלל את השבת? איך אפשר לקיים מה שאמר יהושע בן פרחיה לפני כן – ״והוי דן את כל האדם לכף זכות״, דבר חשוב כשלעצמו שקיימתי כל חיי מעל ומעבר ושבגללו סבלתי מרשעים, דוברי כזב ומרמה, שניצלו יחס זה וגרמו לי לסבל רב. אדם הפורש מן הציבור פוגע באחדותו של עם ישראל. נאמר ״כל ישראל ערבים זה בזה״ לטוב או לרע. אדם צריך לראות את עצמו כחלק מקהילתו, צריך להזדהות ולהשתתף בחיי הקהילה כדי לחזק ולתמוך זה בזה. ואיש זה, הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר. כך ראיתי אז את הדברים. איש זה מנדה את עצמו ומנתק את עצמו מקהילתו. איך הוא יכול להמשיך לחיות כשייוודע קלונו ברבים? לחיות בחטאו במסתרים? הרי למדנו שהעובר עברה בסתר דוחק רגלי שכינה! הוא יכול להסתתר מאנשים, אולם לא מה׳! ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה״׳. לחיות בחטא זו בראש ובראשונה פגיעה בעצמו, וכמו שלמדנו ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. זהו צעד ראשון להתנתק משורשיו ״כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חרדים במדבר״, יהיה בודד וגלמוד מנותק מעצמו ומעמו.
למה ה׳ לא הכה אותו בו במקום ? שוחחנו על כך בקבוצה שלנו. ״אולי הוא נותן לו הזדמנות לחזור בתשובה. ׳החפוץ אחפוץ מות רשע נאום ה׳ אלוהים, הלא בשובו מדרכו וחיה׳״. ״אבל כתוב גם ׳ואת כל הרשעים ישמיד׳״. ״אם כל חוטא ימות בחטאו, לא יישארו הרבה אנשים חיים, כי אין אדם מושלם״.
״אבל בתורה כתוב גם ׳ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת״׳. ״ומי חטא בזה?״
״דוד המלך עם בת שבע ושלח את בעלה אוריה החתי למותו! דוד הוצא להורג?!״
״נכון, אבל דוד הודה בחטאו וחזר בתשובה ובא נתן הנביא ואמר לו ׳גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות׳. זו כוחה של תשובה. דוד המלך אמר ׳לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה׳ וכן ׳יסור יסרני יה ולמות לא נתנני׳, וכן ׳לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״׳.
״בכל זאת מעניין אותי למה למוסלמי מותר לעשן בשבת? אם האל אסר את זה צריך להיות אסור לכולם. לא ? ׳הלא אל אחד בראנו׳״. ״נכון, אבל לא האל אסר לעשן בשבת. בתורה כתוב ׳לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״׳. ״אז מי אסר את זה?״
״הפוסקים. הלוא התורה לא יכלה לפרט הכל, כי אז היו צריכים לכתוב המון ספרים. הפוסקים דנו בכל סוגיה בתורה ופרסמו הלכות. לשם כך יש לנו את התורה שבעל פה״. ״וזה מחייב ?״ ״ודאי שזה מחייב״. ״אז זה מחייב רק את היהודים ?׳׳
״ברור, מפני שרק היהודים קיבלו את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. אבל כשיבוא המשיח אז ׳והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׳. עד אז ׳כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו״׳. המאורע הזה נחקק בזיכרוני מפאת הזעזוע הנפשי שגרם לי, והכעס עד כדי רצון להרוג את החוטא הזה. המחשבה הזו היא שגרמה לי צער גדול ובגלל זה עתיד אני לחזור על השאלה הזו בבגרותי ולהעריך מחדש את כל מה שלמדתי. לימים האמנתי שלא קנאת פנחס ולא קיצוניות אליהו הנביא יביאו לאהבת היהדות או ללימודי הדת היהודית בימינו. אני מאמין עד היום שאהבה וחינוך ליהדות לא מקנים במקל חובלים אלא במטה נועם. ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, כמו שאנחנו שרים בפתיחת ההיכל ב״שחרית״ של שבת. באהבה ובסבלנות, כפי שלמדנו מדרכו של הלל. הגדול, וכמו שמובא ב״עירובין״ ״הלכה כדברי המקל״ – ולכן גם במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, תמיד הלכה כבית הלל.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIX e siècle
II y eut donc des personnes qui se demarquerent de la ligne officielle
II se trouva meme des personnes courageuses tout comme Paul Soleillet qui proposa de mettre fin au douloureux probleme de l'esclavage en Afrique occidentale. Pour cela, il proposait aux philanthropes et aux antiesclavagistes d'acheter les esclaves, de les faire travailler un certain temps avant de les liberer, afin de transformer et de peupler le Sahara et d'abolir ainsi l'esclavage…
Comment la France envisagea-t-elle l'occupation du Maroc?
La politique francaise au Maroc se dessina donc en tenant compte des elements suivants: chercher les avantages economiques pour la France, contenir les ambitions espagnoles et les visees de 1'Allemagne sans porter atteinte aux interets essentiels de l'Angleterre. Pour cela, la formule (creuse) de preservation de l'integrite territoriale du Maroc permit d'eluder une certaine mefiance des puissances quant aux ultimes visees de la France et de l'Espagne qui allaient en bout de ligne se partager le Protectorat du territoire marocain.
Quelle fut la reaction des autochtones?
Les colonises n'etaient pas dupes. Ils savaient que, suite a l'accord signe avec les Allemands en 1911, les Frangais n'allaient pas tarder a demanteler le pays en faveur de l'Espagne. L'administration francaise decouvrit rapidement que les Maghrebins eduques a 1'ecole francaise pretendaient faire la lecon a la France et allaient jusqu'a manipuler le double langage. Selon Rene Millet, alors que la culture scientifique devrait les degouter de 1'islam, leur premier geste etait la formation d'une ligue pour la defense des institutions musulmanes. L'administration frangaise decouvrait que l'Europe pouvait etre combattue et meme vaincue avec … ses propres armes. On pourrait voir dans les mots que prononca en 1950 le general Juin, Resident general du Maroc une certaine mefiance des intellectuels lorsqu'il refusa de creer une universite au Maroc: « Le Maroc n'est pas encore apte a vivre intellectuellement de sa propre substance.״
Les opinions exprimees par la majorite des Europeens furent influencees par l'ideologie coloniale. Leur lecture etait-elle proche de la realite?
Pour comprendre le Maroc, il faudrait pouvoir en saisir la complexite des liens qui unissent pouvoir et societe. Ce ne fut pas le cas de la majorite des voyageurs. Pour se faire une idee plus precise de la realite, il faut se pencher sur la myriade de sources juives et musulmanes et les etudier de pres. Les recherches qui se font en Israel a l'institut Yad Ben Zvi de Jerusalem et dans les universites constituent une source d'informations abondante. La bibliographic des Juifs d'Afrique du Nord de Robert Attal de l'lnstitut Yad Ben Zvi ou celle d'Arrik Delouya sont des sources historiques importantes. Quant aux archives marocaines, une grande partie d'entre elles n'a pas ete cataloguee ou encore etudiees en profondeur. Les sources historiques mentionnees dans le chapitre d'introduction de l'ouvrage de Labri Kninah: L'evolution des structures economiques et sociales et politiques du Maroc au XIXe siecle (Fes : 1820-1912) ou celles qui sont repertories dans Les bibliotheques au Maroc de Latifa Benjelloun-Laroui donnent un apergu de rimmense travail de compilation et de synthese qu'il nous reste a accomplir en vue de mieux cemer la realite historique dans toute sa complexite. Aujourd'hui, la Bibliotheque nationale du Royaume du Maroc a Rabat est engagee dans le travail de collection et de conservation d'archives.
Par ailleurs, depuis 1921, les etudes savantes en histoire et en ethnographie furent assurees par L'lnstitut des Hautes etudes marocaines a Rabat. Dote d'une revue savante, Hesperis, cet institut remplaca l'Ecole superieure franco-berbere fondee en 1914; les recherches en sciences naturelles relatives au Maroc furent assurees par L'lnstitut scientifique cherifien; le comte Henry de Castries publia Les sources inedites de I'histoire du Maroc en 24 volumes dans lesquels il recueillit un nombre considerable de sources historiques couvrant la periode de 1530 a 1845. Les centres d'archives des ministeres des Affaires etrangeres en Europe et en Amerique du Nord constituent egalement des sources d'information de grande valeur, en particulier celles du Quai d'Orsay au ministere des Affaires etrangeres francais a Paris ainsi que les archives diplomatiques nationales de France a Nantes.
Pour revenir aux Europeens qui visaient l'expansion coloniale, leur lecture du Maroc ne faisait souvent que renforcer leur parti pris. Ce qui frappe dans les perceptions que les Europeens ont rendues par les ecrits est le manque de nuance qui, dans certains contextes, peut faire toute la difference. Le petit peuple etait ecrase par les exigences des autorites, tout comme les serfs en Europe furent a la merci totale des seigneurs au Moyen Age. Il arriva que l'islam fut instrumentalise a des fins politiques ou meme economiques et le petit peuple se laissa berner tout comme ce fut le cas de rinstrumentation de l'eglise par le pouvoir en Europe. Pour ce qui est des ecrits de l'epoque precoloniale, les Europeens qui n'eurent pas une image statique du Maroc furent peu nombreux. Si la colonisation francaise avait ete faite dans un esprit egalitaire et que l'on avait accepte l'indigene comme un egal en droit, peut-etre que les choses auraient evolue differemment, meme dans le cas de l'Algerie. Les benefices immediats de l'exploitation economique des masses indigenes firent eteindre bien des velleites egalitaristes et estomper les grands principes qni devinrent le motenr de la Revolution francaise.
INSTABILITE AU MAROC
Pourquoi tant d'instabilite dans le Maroc du XIXe siecle?
II est vrai qu'a la lecture des recits des voyageurs et des diplomates europeens, le Maroc semble etre dans la meme situation que l'Empire ottoman, « l'homme malade de l'Europe » et qu'il suffisait donc de peu pour le demanteler ou l'occuper. Qu'en etait-il vraiment?
L' ombre de la Conquete d'Algerie en 1930 et de la bataille d'Isly en 1844 aura plane sur le reste du siecle, car elle aura mis en evidence l'inferiorite militaire du Maroc. La guerre contre l'Espagne en 1860 et son humiliante conclusion n'auront fait que renforcer le sentiment que la monarchie n'etait pas capable de tenir tete aux puissances europeennes.
Lorsque 1'autorite du sultan faiblit, des groupements tenterent de s'approprier le pouvoir: les militaires boukharis jouerent un role determinant dans l'armee reguliere, et constituerent un facteur essentiel a la stabilite du regime. Beaucoup de postes dont celui de vizir, furent occupes par des Boukharis ou par des membres du Jaish de Fes dans la seconde moitie du XIXe siecle.
Certains personnages puissants tenterent la sedition. En 1859, Salam Al-Wazzani obtint du sultan Abderrahmane le droit d'administrer des provinces du Nord et la region du Touat. II s'y comporta comme un vice- roi et, suite a la guerre desastreuse contre l'Espagne en 1860 dont il fut le plus grand incitateur, il devint protege francais, se mit sous la protection de la France et ceci couta probablement au Maroc la perte du Touat rattache depuis lors a l'Algerie. Les velleites d'independance du Sous furent reprimees par le sultan Hassan Ie.
Il y eut des thaumaturges qui se rebellerent contre 1'autorite royale tout comme Bou Hmara qui, au debut du XXe siecle, fit faire la priere a son nom et ne fut defait qu'apres plusieurs batailles. Le brigand Raissouli n'en fit qu'a sa tete dans le Nord du Maroc. Bou Hmara et Rai'ssouli ne sont que des exemples – celebres – parmi tant d'autres.
Il y a egalement eu des revoltes rurales qui s'appuyerent parfois sur la solidarite tribale contre les representants du Makhzen. De plus, les crises de secheresse et de famine ainsi que des epidemies toucherent en premier les populations rurales qui se revolterent contre les representants du Makhzen. Il se trouva des personnes qui interpreterent la famine en 1857 comme un chatiment divin merite du fait que le sultan ait permis 1'annee d'avant d'exporter des grains a un pays non musulman: l'Angleterre. Ces revoltes furent durement reprimees. Suite a la guerre contre 1'Espagne, le Maroc dut payer une indemnite exorbitante. Cette lourde indemnite resulta en des taxes plus lourdes : un impot en argent fut leve qui n'etait pas assujetti au revenu de la recolte. Meme les citadins durent payer un impot indirect, le meks, destine a reorganiser l'armee. II y eut des emeutes a Fes en 1868, pour demander au sultan Hassan Ie 1'annulation de l'impot leve par son pere Mohamed IV. Devant ces reticences, l'historiographe 'Ali Al-Susi remarquait: « Quelle sottise de declarer illegale une contribution de defense alors que nous vivons dans une situation humiliante qu'aucun homme vraiment digne de ce nom ne devrait supporter ! » En 1873, les tanneurs de Fes initierent une revolte soutenue par les autorites religieuses et conditionnerent leur serment d'allegeance a l'abolition du meks. La residence du Ministre des Finances Mohamed Al-Madani Bannis fut pillee.
La balance commerciale connut un desequilibre plus important. Bien que les exportations de cuirs, d'huiles, de bestiaux, d'amandes et de dattes aient continue, le commerce caravanier transsaharien autrefois si prospere commenga a chuter rapidement, car les puissances coloniales pouvaient avoir directement acces aux produits de l'Afrique noire. Parallelement, !'importation de produits europeens augmenta sensiblement. A titre d'exemple, !'importation du the passa de 75 tonnes en 1874 a 275 tonnes dix ans plus tard. Celle des cotonnades augmenta de 9 a 15 millions de francs entre 1878 et 1884. Celles de sucre, de cotonnades et de bougies augmenterent sensiblement. Les depenses du Tresor s'elevaient a six millions en 1882. Elies passerent a vingt millions dix ans plus tard et a quarante millions en 1900. Qui plus est, les operations militaires exigeaient des fonds importants et le mecontentement des troupes en raison de la solde reduite n'etait pas sain. II devint imperatif d’emprunter a l'etranger. En 1907, la dette du makhzen s'eleva a trente-trois millions de francs. D'ou la dependance grandissante des sources de capital etrangeres.
De plus, les exigences de reparations aux proteges consulaires occupaient grandement le Makhzen. Parmi les Europeens qui venaient chercher fortune au Maroc se trouvait un nombre non negligeable d'aventuriers malhonnetes prets a abuser des privileges conferes par la protection consulaire. Mohamed IV se plaignait de ce que les marchands n'obeissaient qu'aux consuls et 1'historiographe Al-Nagiri remarqua : « Les representants des puissances ne cessaient d'importuner Hasan Ie avec toutes sortes de propositions: conseils futiles, requites deraisonnables, diminution des droits de douane… Face a l'Europe, nous sommes comme un oiseau sans ailes sur qui fond l'epervier.» Par ailleurs, les campagnes que fit Hassan Ie pour retablir l'ordre dans son pays alourdirent encore plus le fardeau des charges pesant sur les masses marocaines.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010– Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIX e siècle
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
TEXTE n° II (ff. 14v°-15) [en judéo-arabe].
Années 5314/18 (1553/58).
Auteur : Sa'dya Ibn Danân (?).
«En Kislêw 5314 (novembre 1553),. le sultan Mülây Sarlf as-Sayh reçut la nouvelle que Mülây Bü-Hassün al-Marïnï amenait les Turcs d’Alger et marchait sur Fès. Mülây Muhammad as-Sayh se porta à leur rencontre à la hauteur de Taza où il demeura environ deux mois. Battu, il retourna à Fès puis en sortit une deuxième fois et prit position sur le Sebou. La bataille eut lieu à un endroit nommé Kudyat al-Mahâlï. Il y eut un violent combat d’artillerie à la suite de quoi les Turcs furent défaits par Mülây ׳Abdallah, fils du sultan. Cependant les artilleurs et la garde chrétienne du sultan trahirent et passèrent aux Turcs, en retournant leurs pièces contre le sultan qui subit une défaite et revint à Fès, le dimanche 4 Sebàt 5314 (7 janvier 1554). Le Sarïf s’enfuit dans la nuit du dimanche au lundi 5 Sebât de la dite année (8 janvier 1554), en abandonnant un grand nombre d’enfants et de concubines, cinquante canons, une grande quantité de poudre, des entrepôts remplis de froment et d’orge, beaucoup de plomb, de fer et d’étain que jamais nul sultan ne posséda en telle quantité, et beaucoup de chevaux. Il s’en alla à Marrakech et ce fut un grand bouleversement. Quant à Mülây Zïdân, il occupa le Tafilalet.
Dans la même année 5314 (1554) les Turcs et Mülây Bü-Hassün avec son armée entrèrent à Fès-la-Neuve. Lorsqu’ils entrèrent par la Bâb aj-.Jiyaf, un certain nombre de brigands (suyyàb) qui se trouvaient à Fès et des Turcs pénétrèrent dans le Mellâh des Musulmans, en passant par le canal d’évacuation des eaux, pillèrent la 'Arsa Jdîda, tuèrent onze personnes et en chassèrent un grand nombre [de leurs demeures].
Dieu suscita un sauveur pour Israël, [en la personne d’]un Juif d’Alger, chef (nâgîd) [de la communaute] d’Alger, que Dieu le retribue de sa bonne action. II obtint du sultan (sic) turc, qui s’appelait Mulay Muhammad Salih l'aman pour les Juifs. Lorsque nous vimes des gens penetrer au Mellah, nous appelames ce Juif d’Alger qui se tenait a la porte close du Mellah. II courut prevenir le cai'd et le sultan qui vinrent au Mellah, et en expulserent les intrus dont un grand nombre furent tues. Le Dieu d’Israel nous sauva ainsi du pillage et de la mort, grace a ce sauveur d’Israel qui s’appelait R. Halfon al-Garbi. Ensuite nous donnames au sultan turc une premiere redevance de 20.000 dinars du Sous. Les Turcs demeurerent a Fes-la-Neuve pendant trente-neuf jours, puis partirent et le sultan [Bu-Hassun] resta a Fes. Son fils etait vizir a Meknes, et Saul b. Semtob Ibn Rammuh etait sayh [des Juifs] en la dite annee.
Apres ces evenements, Mulay Muhammad as-Sayh fit une expedition dans le Tafilalet qu’il occupa. II captura son frere Mulay Hamd, avec tous ses enfants. II les emmena jusqu’a l’Oued Tadla (sic \) oil il fit egorger quatre enfants, Mulay Zldan et trois de ses freres.
Mulay 'Abdallah, fils de Mulay Muhammad as-Sayh fit une expedition contre Fes, essuya un echec et s’enfuit, abandonnant a leur sort un grand nombre d’Arabes du Sous, des Oudaya et des Rhamna qui n’eurent d’autre ressource que d’aller mendier dans les demeures des Juifs ; beaucoup d’entre eux perirent. Apres cela, Mulay Muhammad as-Sayh se mit en [personne a la tete d’une expedition], Mulay Bu-Hassun se porta a sa rencontre, avec des forces considerables. II fut capture avec toute son armee et tous les Arabes, le samedi [ ]. [Mulay Muhammad] entre le lendemain a Fes, avec un grand deploiement de forces. [Le cadavre de] Bu-Hassun fut jete sur le depdt d’ordures de la Bab as-Sba׳, le tronc separe de la tete, et y resta huit jours, apres quoi on le jeta dans le silo du Mers. Ensuite le sultan mit a mort tous les sayh-s de quartier et les cadis de Fes. Son fils se rendit a Meknes ou il mit a mort les sayh-s, les caids et les cadis. Les Juifs donnerent vingt mille [dinars] a Mulay Muhammad, [ apres avoir donne] vingt mille au Turc et douze mille a Mulay Bu-Hassun, le tout dans la meme annee. Et ils donnerent quatre mille [morceaux de] savon a Mulay as-Sayh. Que le Tout-Puissant dise a nos maux : suffit.
Tous les Juifs furent individuellement mis a contribution ; que Dieu couvre de sa protection ce qui reste. Mulay Muhammad reclama aux Juifs dix mille sahfa-s de ble ; ils transigerent avec lui a quarante-deux mille [dinars] du Sous…
En Sebat 5318 (anvier 1558) commenga 1'epidemie a Fes-la-Vieille. En Adar I (levrier) de la meme annee elle debuta au Mellah . Cette annee-la mourut Mulay Muhammad as-Sayh dans le Sous, dans un endroit nomme [Aglagal]. Les Turcs l’assassinerent traitreusement dans sa tente, alors qu’il etait entoure de toute son armee, sans que nul ne levat la main. De la, les Turcs passerent dans le Sous et l’occuperent pendant quelque temps. Ils pillerent tous les Juifs, deshonorcrent beaucoup de filles et emmenerent, en partant pour leur pays, un certain nombre de Juifs. Le sultan Mulay ׳Abdallah, fils de Mulay Muhammad as-Sayh et le ca'id Bu-Kablr (sic), charge de la defense de Marrakech contre les Turcs, se mirent en campagne. Des que la nouvelle de la mort [de Muhammad as-Sayh] fut arrivee, [Mulay ׳Abdallah] fit egorger onze fils et petit-fils [du sultan defunt]; ils regurent les honneurs funebres . On proclama a Marrakech : « que Dieu donne la victoire a Mulay 'Abdallah et fasse misericorde a Mulay Muhammad as-Sayh… »
Le sultan se mit en campagne avec son frere et ils exterminerent tous les Turcs. Dans la meme annee, il fit mettre a mort un des grands caids des Musulmans, appele Bu-Ja'd. Dans la meme annee encore, les Turcs firent campagne contre Fes, mais essuyerent une defaite et le sultan y revint en paix. Dieu en soit loue !
En I’an 5318 (1558), apres la Paque, l’epidemie commenca a sevir parmi les Juifs. Beaucoup d׳habitants de Fes s’enfuirent dans toutes les directions. L’epidemie continua a sevir a Fes jusqu’au 29 Ab (fin aout). Les Juifs revinrent le samedi apres ie Neuf Ab. 1.640 Juifs de Fes perirent dans cette epidemie ; a Marrakech, 5.660 Juifs, [tous] instruits dans la Loi. Apres cela des Juifs de Marrakech venus [a Fes] rapporterent qu’il etait mort exactement 7.500 personnes [dans leur communaute], Puisse Dieu ecarter son courroux de son peuple Israel״.
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- ابو الربيع אבורביע-Aburbe- Aburbeh, Abourbe', Abourbeh
ابو الربيع אבורביע-Aburbe
Aburbeh, Abourbe', Abourbeh
Nom arabe: «Le Pere du Printemps", Titre allegorique qu’adoptaient les poetes arabes et qu’on retrouve dans les documents espagnols sous les graphies de: Aborrabe (Xlle-XIIIe s., au Royaume d’Aragon), Aburrabe (XlVe-XVe s. a Madrid), Abulrabi (XVe s. a Rome)
Don Juan Aborrabe, proprietaire a Huesca est mentionne dans une lettre de donation de tributs, faite en Aout 1190 par la reine Dona Sancha, femme d’Alphonse II d'Aragon, en faveur du couvent de Sigena. II fait egalement l’objet d’un acte de cession en 1190 d’un verger par la reine
Ismel Aborrabe, figure comme temoin dans un acte de concession d’impots passe a Huesca en 1193. R. del Arco y F. Balaguer, Nue-vas noticias de la Aljama Judaica de Huesca, «Sefarad» IX (1949) .351-392
Bitam Aborrabe, Don Aborrabe et ses fils sont mentionnes dans une lettre adressee le 17 Janvier 1212 a l’«Aljama» des Juifs de Huesca, par le Roi Don Pedro II d’Aragon
Abraym Aburabe figure comme proprietaire d’une maison dans un document date a Huesca en Decembre 1275. R. del Arco y F. Ba- "laguer, Nuevas noticias de la Aljama Judaica de Huesca, «Sefarad» IX " (1949) 351-392
Ismael Aborrabe fait l’objet d’un acte signe par le Roi Don Alfonso d’Aragon a Egea le 27 Aout 1283
Aborrabe, courtier et le fils d’Aborrabe l’aveugle, figurent dans le «Libro de Hacienda del Cavildo» de la ville de Avila dans les inscriptions de l’annee 1303
Samuel Aborrabe accuse des crimes de conspiration, collisions, traites illicites, etc. recoit de 1’Infant Don Juan une lettre d’amnistie datee a Valence le 10 Novembre 1382
Aaron Ben Gershon Abulrabi (nomme Aldabi ou Alrabi) de Catania. rabbin cabaliste et astrologue, beau-fils de Don Moses Gabbay. Expulse de Majorque, il fit ses etudes a Treviso (Italie). Bon grammairien et bon arabisant, connaissant la litterature scientifique et philosophique de son epoque, il visita l’Orient. II fut recu a Rome par le Pape Martin V, bien dispose envers les Juifs qui, en presence de ses cardinaux, discutait avec lui les questions religieuses dans un ton amical. A la suite de ses multiples defenses du Judaisme contre les attaques de l’Eglise et des Karaites, il publia son ouvrage Matteh Aharon «La Verge d’Aaron».. Il est l’auteur de Ha-Meyasher, grammaire, Nezer ha-Qodesh «La Couronne de Saintete»; Perah ha-Elohut «Floraison Divineu, Sepher ha- Nefesh «Le livre de l’Ame», dont certains manuscrits se sont conserves a Oxford
Isaac Aburrabe, d’apres M. Kayserling, vivait a Madrid en 1452
Yuce Aburrabe figure dans l’Assemblee de notables de Huesca, reunie a Saragosse le 23 Juin 1440, dans laquelle on s’engagea a rembourser a la veuve du seigneur du Chateau de Huete un pret de 15.600 ׳((sueldos jaquenses.» R. del Arco, La Aljama Judaica de Huesca, «Sefa- rad» VII (1947) 271-301
Ysaque Aburrabe, «Alfayate» (tailleur) et sa femme Dona Judia״. figurent, en 1454, comme beneficiaires d’une maison a eux louee a Se-ville, par Don Alvaro de Zuniga, Duque de Bejar. Baer II, 291
Don Yona Aburrabe, de Guadalajara, figure dans un document: de cette ville en date du 17 Aout 1490 comme ayant beneficie de l’usufruit de certaines proprietes appartenant a la synagogue des Matutes
Don Cague Aburabe, procureur de l'«Aljama» des Juifs de Guadalajara est mentionne dans une lettre des rois catholiques Ferdinand et Isabelle, datee a Cordoue le 23 Aout 1491
Simuel Aburrabe est mentionne dans les actes du proces de la famille «Cavalleria» de Saragosse, ms. de Paris esp. 84, folio 65, 4 Mai׳ 1492
Yuce Borrabe figure parmi les Juifs de Huesca qui, en date du: 23 Juillet 1492, en accomplissement du Decret d’Expulsion des Juifs d’Espagne donne, avec ses autres coreligionnaires, pleins pouvoirs a. Jaime Carnoy pour liquider les dettes de la communaute de cette ville. R. del Arco y F. Balaguer, Nuevas noticias de la Aljama Judaica de- Huesca, «Sefarad» (1949) 351-392
Salomon Aburrabe figure comme suspect a l’Inquisition dans: le proces de Juana Garcia, femme du bachelier Alonso de Medina dans la seance tenue a Guadalajara le 3 Janvier 1493
Mosheh Aburbe, rabbin a Alcala, mort a la fin du XVe s
Abraham Aburbe, rabbin a Oran en 1837. Z. Sh
Joseph Aburbe, rabbin notaire ne a Tetouan en 1838. S’etablit a Jerusalem en 1906 avec son petit fils Amram. A sa mort survenue en 1918, il laissa de nombreux ouvrages manuscrits. Gaon II, 15
Salomon Aburbe, fils de Joseph, celebre rabbin de Tetouan consacre a l’enseignement dans sa propre ecole «Midrash Shelomoh». Emigra a Jerusalem ou il fonda un centre d’etudes rabbiniques portant le nom de «Or Zarua’», mort a l’age de 53 ans en 1916. Gaon II, 15
Amram Aburbe, fils de Salomon, rabbin «Sofer», ne a Tetouan en 1894. A l’age de 10 ans, emigra avec son grand-pere Joseph Aburbe, a Jerusalem ou il devint par le suite Juge au Tribunal Rabbinique des Sephardim. Gaon II, 15
Isaac Aburbe, de Tetouan, figure parmi ceux qui ont contribue a la publication du Sepher Ner Ha-Ma'arabi de Jacob Ben Malca (Jerusalem, 1935)
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- ابو الربيع אבורביע-Aburbe- Aburbeh, Abourbe', Abourbeh
Page 200
04/06/2021
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-Joseph Toledano
1940-1943
Joseph Toledano
Cet espoir avait sur quoi se baser. Le sultan, encouragé discrètement par les Américains qui ravitaillaient le pays, n'était plus en si grande position de faiblesse qu'en 1940, la France ayant maintenant besoin du Maroc autant sinon plus que l'inverse.
A plusieurs reprises deja, le souverain avait manifeste so mecontentement et son opposition aux mesures contre ses sujets juifs egaux, a ses yeux, avec ses sujets musulmans, au point d'inquieter les autorites de Vichy comme le rapportait une depeche du representant de l'agence Francaise d'Information et de Presse, Roger Touraine, intitulee "dissidence" et datee du 24 mai 1941:
Nous apprenons de source sure que les rapports entre le sultan du Maroc et les autorites francaises se sont sensiblement tendues depuis le jour ou la Residence appliqua le decret sur les mesures contre les juifs, en depit de I'opposition formelle du sultan.
Le sultan s'etant refuse a faire la difference entre ses sujets, tous, disait-il, "loyaux". Vexe de voir son autorite bafouee par les autorites francaises, il decide de montrer publiquement qu'il desavouait les mesures contre les juifs. II attend la fete du Trone pour le faire. A1'occasion de cette fete, le sultan a l'habitude d'offrir un grand banquet auquel assistent les officiels francais et les personnalites eminentes du monde indigene. Pour la premiere fois, le sultan invita au banquet les representants de la communaute israelite, qu'il placa ostensiblement aux meilleures places, voisins immediats des officiels frangais.
Le sultan avait tenu a presenter lui-meme les personnalites israelites presentes. Les officiels frangais ayant montre leur etonnement a la presence d'israelites a cette reunion, le sultan leur declara: "Je n'approuve nullement les nouvelles lois antisemites et je refuse de m'associer a une mesure que je desapprouve. Je tiens a vous informer que, comme par le passe, les israelites restent sous ma protection et je refuse qu'aucune distinction soit faite entre mes sujets". Cette sensationnelie declaration a ete vivement commentee dans toute la population frangaise et indigene.
Les echos de cette opposition etaient, malgre la censure, parvenus jusqu'en France metropolitaine. Cinq jours plus lard, le 29 mai 1941, le rapport des Services Generaux de Vichy en faisait etat dans une note confidentielle sur les reactions juives en France, face a l'aggravation de la politique anti-juive du gouvemement de l'Etat Francais:
Les milieux israelites de la zone libre constatent avec depit que le gouvernement francais est mene par les evenements et la situation economique a s’engager resolument dans la voie de la collaboration.
Les Juifs manifestent beaucoup de crainte en ce qui concerne le traitement futur et estiment a peu pres certaine une aggravation de leur sort. Selon eux, 1'unification du Statut des Juifs dans les deux zones est exigee par les autorites allemandes au titre de la collaboration.
Par ailleurs on pretend a Vichy, sur foi de source anglaise, que le sultan du Maroc s'est refuse a appliquer la legislation frangaise anti-juive sous pretexte qu'il ne voyait aucune difference entre ses sujets. On loue le bon sens du souverain et on declare ouvertement que le gouvernement frangais pourrait bien lui demander une legon de tolerance.
Malgre le desagrement et l'inquietude que pouvait causer l'attitude rebelle du sultan, le vrai pouvoir restait toujours a la Residence qui persistait dans sa politique de louvoiement dans l'application de la legislation anti-juive, dans la mesure ou elle n'allait pas trop a l'encontre des interets bien compris du protectorat. Ainsi, si pour ne pas laisser trainer dans les rues les enfants juifs, les Talmud Torah et les ecoles de 1'Alliance continuaient a fonctionner sans accrocs. Mais d'un autre cote, on signalait qu'a Mazagan l'atelier de menuiserie, destine a l'enseignement professionnel des eleves juifs, venait d'etre requisitionne en faveur d'une institution catholique pour y ouvrir un cours d'enseignement religieux. La subvention aux ecoles de l'Alliance continue a etre regulierement transferee et la Residence accorde meme, exceptionnellement, d'engager six nouveaux instituteurs, pourtant porteurs de passeports etrangers, de Syrie, Iran et Irak.
Le 10 juin 1941, le general Nogues informait l'amiral Darlan, Secretaire d'Etat aux Affaires Etrangeres, de la stricte application en matiere economique des clauses du Statut, notamment en ce qui touche les entreprises concessionnaires de services publics, semblant s'excuser de ne pas avoir fait plus, faute de plus de "candidats" a l'epuration:
L 'execution de ces instructions a ete verifiee effectivement par les administrations chargees des ces organismes et entreprises… Les comptes-rendus qui ont ete adresses au Secretariat General du protectorat font ressortir que pour l'ensemble des entreprises, une decision avait ete prise a l'encontre d'un Juif en qualite de directeur dans les societes d'electricite de Mazagan et Marrakech.
Trois jours plus tard, il eut l'occasion de faire mieux. Devant un de ses subordonnes qui lui faisait part de son embarras pour remplacer son personnel juif, il se prononca pour l'application la plus stricte des textes, ajoutant que cela lui paraissait dans ce cas concret d'autant plus necessaire qu'il s'agissait de " corps et de services de guerre… Des craintes sur lesquelles il etait inutile d'insister, en particulier du fait des tendances anglophiles de I'element israelite marocain…"
Si le Resident, dont les ultras continuaient a denoncer a Vichy la "tiedeur" pour les ideaux de la Revolution Nationale, en raison des origines juives de son epouse, appliquait avec tant de zele le premier Statut juge trop modere, qu'en sera-t-il quand le nouveau Statut adopte en France sera etendu au Maroc?
Peu confiants dans les intentions du Resident, se basant sur les manifestations de bienveillance venues du Palais, les juifs redecouvrent les vertus positives de la dhimma qu'ils ne cherchaient qu'a fuir depuis des decennies. Ce renouvellement des manifestations de bienveillance du sultan envers ses proteges juifs finissait par inquieter le Commissariat aux Affaires Juives qui se toumait vers les Affaires Etrangeres:
Par note du 29 mai 1941 de I'Inspection generate des Renseignements Generaux sur foi d'information de source anglaise, le sultan du Maroc se refusait d'appliquer les lois francaises anti-juives, sous pretexte qu'il ne voit aucune difference de loyalisme entre ses sujets. J'ai I'honneur de vous demander si ce renseignement est confirme par les Affaires Etrangeres.
Dans ce retour a son aile protectrice, les presidents des Comites des Communautes de Meknes, Fes, Rabat et Sale sollicitent, isolement, faute d'organe representatif central, les pachas et leurs amis notables locaux pour interceder en leur faveur, en recourant au ceremonial traditionnel, tombe en desuetude, d'imploration zuaga, incluant sacrifice rituel de taureaux face a leur residence. A Marrakech, les liens etroits des chefs de la communaute avec le tout puissant pacha n'avaient jamais cesse, comme l'expliquait le chef de la Region, le colonel de Hauteville:
Pendant la periode ou l'esprit de Vichy a inspire au Maroc un antisemitisme administratif qui dans d'autres villes devenait actif les juifs de Marrakech ont beneficie de la protection du pacha El Glaoui qui a su tres adroitement les defendre et leur epargner les consequences des lois raciales. La communaute de Marrakech a donc souffert au minimum, tant dans ses interets que dans son amour- propre pendant la periode s'etalant de l'armistice au debarquement americain.
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy
1940-1943
Joseph Toledano
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-אלישע אשכנזי והתנועה השבתאית.
יחס רבני מרוקו אליו
ר׳ אלישע אשכנזי זכה להערצה ולמעמד מיוחד בקרב חכמי מרוקו. הם כיבדוהו והעריכוהו. רבים מהם התפארו בעובדה שזכו לצקת מים על ידיו ושמעו תורה מפיו או להמנות בין תלמידי תלמידיו. ר׳ חיים אבן־עטר ״הזקן״, סבו של בעל ״אור החיים״ היה כאמור בין תלמידיו המפורסמים.
שלושה דורות לאחר מותו, אותה הערצה לה זכה לא פגה ״והחכמים השלמים דייני ומורי צדק של קהילת קודש סאלי יע״א״, כתבו בהסכמה לספר ״חפץ ה׳״ של ר׳ חיים אבן־עטר בעל ״אור החיים״ את הדברים הבאים: ״נין ונכד לאותו צדיק … שר וגדול בישראל כבוד אדונינו וגבירנו חיים אבן־עטר זצוקלה״ה (זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא) אשר יצק מים ושימש ב׳ (שני) גאוני עולם כמוה״ר אלישע אשכנזי זצוקלה״ה וכמוהר״ר חייא דיין16 תקיפי דארעא דישראל״…
גם תלמידו הגדול של ר׳ חיים אבן־עטר הזקן, ר׳ שמואל דה אבילה, מורה צדק ומרביץ תורה ברבים, אביו של ״המאור הגדול״ ר׳ אליעזר דה אבילה שהיה אחיינו של בעל ״אור החיים״, מציין בהבלטה רבה בהקדמה לספרו ״אוזן שמואל״ שר׳ חיים יצק מים על־ידי שני גדולי הדור המוהר״ר אלישע אשכנזי זצוקלה״ה וכמוהר״ר חייא דיין זצוקלה״ה, ״שני טירני תקיפי דארעא דישראל״.גם תלמידו הגדול של ר׳ חיים אבן־עטר הזקן, ר׳ שמואל דה אבילה, כירה צדק ומרביץ תורה ברבים, אביו של ״המאור הגדול״ ר׳ אליעזר דה אבילה שהיה אחיינו של בעל ״אור החיים״, מציין בהבלטה רבה בהקדמה לספרו ״אוזן שמואל״17 שר׳ חיים יצק מים על־ידי שני גדולי הדור המוהר״ר אלישע אשכנזי זצוקלה״ה וכמוהר״ר חייא דיין זצוקלה״ה, ״שני טירני תקיפי דארעא דישראל״.
שמונים שנה לאחר פטירתו ב־1753 כתב ר׳ רפאל עובד בן־צור, בנו של ר׳ יעקב בן־צור(יעב״ץ) בהקדמה לקינה אשר ״כונן וקונן״ על אביו זלה״ה:
״בליל שבת קודש משוש לבנו באחד לחודש טבת בשנת והנה סולם מוצב ארצה וראש״ו (1753) מגיע השמימה לפמ״ה (לפי מנהגי המקום), נתבקש בישיבה של מעלה הרב המובהק מר קשישא סבא דמשפטים, מר אבא כמוהר״ר יעב״ץ זצלה״ה וראיתי בכתב יד הרב אבא זלה״ה שהוא נולד ביום שבת קודש ז״ך (27) אייר מב׳ לעומר ונימול בה, סיון מ״ט לעומר שהוא שבת כלה בשנת חמשת אלפים תל״ג ליצירה (1673) … וביום שנימול הרב אבא זלה״ה נתבש״ם שליחא דרחמנא, שליח ארץ ישראל תוב״ב ה״ה (הלא הוא) החכם השלם, החסיד כמוהר״ר אלישע אשכנזי זלה״ה במכנסא, יע״א ונתקיים בהרב מר אבא זלה״ה מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של מהר״ר אלישע זלה׳׳ה זרחה שמשו של הרב אבא מרי זלה״ה והיו ימיו שמונים שנה בקירוב.״,
מכל העדויות שהבאנו אפשר לקבוע שההערכה, ההערצה והכבוד אליהם זכה ר׳ אלישע בקרב יהודי וחכמי מרוקו במשך דורות, אינם מוטלים בספק והיחס אליו היה כאל ״רב וגדול בישראל״, ״חסיד״,
״חכם״ ו״מגאוני עולם״.
אלישע אשכנזי והתנועה השבתאית
כאן מתבקשת השאלה: מה היתה עמדתו של ר׳ אלישע אשכנזי כלפי התנועה השבתאית? האם הזדהה ר׳ אלישע עם התנועה, האם השתייך אליה, ואם כן – מה היתה מידת פעילותו ומעורבותו בה, ומה היתה התיחסות בני התקופה לפעילותו? אלה הן שאלות נוקבות, בעיקר לאור המעמד המיוחד אליו זכה בקרב חכמי מרוקו ויחס הכבוד שלהם כלפיו, כפי שראינו.
חוקר התנועה השבתאית, פרופ׳ גרשם שלום, וחוקר תולדות יהודי מרוקו, הרב יעקב טולידאנו, סבורים שר׳ אלישע היה שבתאי ונוכחותו בסאלי ואחר־כף במקנס סייעה להעמקת התנועה ולהפצת רעיונותיה בקרב ההמונים. לחיזוק טענתם אפשר לומר שלא לחינם סאלי ומקנס היו המרכזים העיקריים של התנועה. סאלי בהתגלות הראשונה ומקנס בהתגלות הראשונה והשניה. כי הרי בשתי הערים האלו שהה ר׳ אלישע והרביץ תורה ברבים.
לדידו של פרופ׳ גרשם שלום, אין ספק שר׳ אלישע אשכנזי היה ״מפעילי התנועה השבתאית ובשנת תכ״ז (1667) העיד שעוד שני ספרים נתגלו לבנו מן השמים.״ בנוסף למראה של ר׳ אברהם המעידים על משיחיותו של שבתי צבי, עוד מוסיף גרשם שלום בהסתמכו על עדויות של ר׳ אברהם קונקי ש״ספרים אלה לא הראה (נתן) לשום אדם רק לאביו נר״ו.״
גם ר׳ יעקב טולידאנו לא הטיל ספק כי נוכחותו ופעילותו של ר׳ אלישע במרוקו, יחד עם ר׳ חייא דיין, תרמו להפצת האמונה השבתאית ״וקרוב הדבר – אומר הרב טולידאנו – כי היו שניהם מבעלי האמונה השבתאית ועל ידי השפעתם עררו רבים אחרים.״
האֻמנם היה ר׳ אלישע אשכנזי שבתאי? אם לשפוט לפי יחסם של חכמי מרוקו אליו הרי קביעתו של גרשם שלום והנחתו של ר׳ יעקב טולידאנו, מעוררות שאלות רבות. מכל מקום יש להתיחס בזהירות לקביעתם והנחתם של שני החוקרים. תנא דמסייע יכולים למצוא בעלי סברה זו בדבריו של רמח״ל (ר׳ משה חיים לוצאטו), אל רבו ר׳ ישעיה באסאן, וזה לשונו: כי רבים סטו והמה חכמים מחוכמים; ובארץ המערב כבאי התיבה הם הנקיים מן הטעות הזאת״. עדות זו של רמח״ל היא מכלי שני וספק אם נבדקה דיה, לכן כל הנחה שתהיה מבוססת על עדות זו תראה דחוקה ובלתי סבירה. מכל מקום יש לבחון בחינה מדוקדקת את מעורבותו ־פעילותו של ר׳ אלישע אשכנזי בתנועה השבתאית ומה היה חלקו בהפצת רעיונותיה במרוקו. בסוגיה זאת נעסוק בפרק הבא.
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-אלישע אשכנזי והתנועה השבתאית
עמוד 145
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי גלות וגאולה
3.3 שירי הזמן המחזורי
במעגל זה של הקודש היהודי שביסוד החיים הדתיים היהודיים – הקב״ה וחסדו האלוהי מחד גיסא והאדם היהודי מאידך גיסא – כלול גם הזמן היהודי המחזורי של החגים והמועדים, כפי שיוצא מן הפסוק ״אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם״. רד״ב הקדיש מספר שירים לחגים ולמועדים שונים ־ לשבועות, לחנוכה, לשביעי של פסח וכן ליום המימונה. בפיוטים לשבועות המשורר שר כנהוג שירי הלל לתורת ישראל ולעליונותה על כל דת ואמונה אחרת, כגון בפיוט ״תורה משמים חוץ לאהלה״, שבו מוזכרת תרבות אתונה, או בשיר הערבי־היהודי ״סאעא האניה פי קלבי חלאת״ [=שעה מבורכת שימחה את לבי]. בשירים אחרים לשבועות המשורר מתאר את יום מתן תורה ומעמד הר סיני על פי המקורות, כמו בפיוט ״יום אל זרח במסבו ההר חמדו״ובגרסתו הערבית־היהודית ״רבבנא נורו שאע ובאן״ [=אלוהינו, אורו הופיע לעיני הכול], או בפיוט ״יום בו נצחו מצוקים נודעה לה כל חבתה״.
לחנוכה הקדיש רד״ב שלושה שירים, שניים בעברית ואחד דו־לשוני, שבהם הוא מעלה על נס את מעשי הגבורה של המכבים ואת נס פך השמן, לפעמים כהד למעשי הגבורה של חיילי צה״ל. שירים אלה הם: ״עם נאמני, זרע אמוני, הודו לה׳ כי גבר חסדו״, ״לא פגיונים, לא כידונים עמדו לחולשים על יון יום עברות״, ״יא לגאני, רבי לג׳ליל״ [=אתה המעשיר, אלוהיי רב הגדולה], שהסטרופה האחרונה שלו בעברית וכל יתר השיר בערבית יהודית. קשר כזה בין האירועים המייסדים של החג לבין האקטואליה אנו מוצאים גם בפיוטים שכתב המשורר לאחר מלחמת ששת הימים. בשני שירים אחרים בערבית יהודית לשביעי של פסח – ״יא אהלי, תזמעו ותפכרו מא זרא״ [=הו אנשיי, התאספו ושמעו מה קרה] ו״נבדא ביסם לכרים כלק לעאבד, מולאנא״ [=אתחיל בשם רב החסד, בורא האדם, אלוהינו] – הוא מתמקד בהעלאת עשרת הנסים שנעשו לבני ישראל בקריעת ים סוף.
בתחום זה של שירי חג ומועד כתב רד״ב את אחד השירים הבודדים שהוקדשו לחג המימונה בשירת יהודי מרוקו. בשירו הוא מקשר את מקורותיו וטקסיו של החג עם המדרשים על קריעת ים סוף וטביעת המצרים, ומחדש בכך. הוא גם מעלה על נס את הידידות – ואף האחווה – בין היהודים לשכניהם הערבים במרוקו, שבאה לידי ביטוי בערב החג בסיפוק צורכי החג ובישיבה בצוותא ליד שולחן הכיבודים ודברי המתיקה.
רד״ב הקדיש גם פיוטים מספר לתחנות שונות במעגל החיים. לבד מן הפיוטים לחתן בר־מצווה שהוצגו לעיל הוא כתב פיוט לברית מילה, ״שוכן עד, צור עוטה אורה״, על יסודות המצווה לאברהם ולזרעו; פיוט להולדת בת, ״בת נדיבים ושועים״; ופיוט לזבד הבת, שבו מוזכר בפעם הראשונה בשירה העברית של יהודי מרוקו המונח החדש בת־מצווה כמקביל לטקסי בר־מצווה – ״קריתנו מלאה נהורא, בסימן טוב והצלחה״. בחטיבה זאת כתב המשורר שירי חתונה רבים, כמעט כולם בעברית, שכן הועידם כנראה לשירה בתפילת שחרית של שבת חתן, לכבוד החתנים ובני משפחותיהם העולים לתורה. רק לשיר אחד, שבו הוא נותן עצות לחתן ולכלה על שמירת אמונים הדדית, הוא כתב גם גרסה ערבית־יהודית. הכוונה לפיוט ״קריתנו מלאה נהורא ממזוג עוטה אור תפארה״ ולמקבילו ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא״ [=שאלו אותי למה, אתה יליד עיר הנמל].
3.4 שירי גלות וגאולה
עד לעלייתו לארץ הקדיש רד״ב כשישים פיוטים (מתוך כמאה וחמישים הידועים לנו) להעלאת תמונות הגלות והגאולה. זהו אם כן אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו; ואין להתפלא על כך, שכן הוא הועיד את פיוטיו להשלמת סדרות הפיוטים של שירת הבקשות, המורכבות כמעט כולן מפיוטי גלות וגאולה, אם במקומם של אחרים כגון פיוטי הקצידה שבסוף הסדרות השבועיות בשיר ידידות, אם כתוספת לסדרות אלה ואם כשירים עצמאיים שביצע אותם בהופעותיו בחגיגות שמחה. המשורר הרכיב כמעט את כל הפיוטים שבחטיבה זאת על מנגינות של שירים עממיים חדשים ומתחדשים שהיו להיטים בקזבלנקה בשנות הארבעים והחמישים והושרו הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים. על חלק גדול ממנגינות אלה הוא הרכיב מילים עבריות, ועל היתר שירים ערביים־יהודיים או שירי מטרוז דו־לשוניים מעטים. מפאת ריבוים ומפאת הצגת המסורת השירית העומדת מאחוריהם במקום אחר לא נציג כאן את פרטיהם של שירים אלה, אלא את תת־החטיבות שלהם.
המייחד חטיבה זאת של שירי רד״ב הם לשונות העתירה וצורותיה הרבים והמגוונים מאוד הן ברמת השיח השירי הכללי, שכל כולו הופך פנייה חוזרת ונשנית לבורא בעניין הגאולה, הן ברמת פעולות השיח עצמן, שרובן פעולות תפילה ותחינה או פעולות תלונה ומיעוטן פעולות תיאור ושכנוע. כמו בשירי הגלות והגאולה הרבים של שירת הקודש בצפון־אפריקה ובמקומות אחרים שיריו אלה של רד״ב כוללים לרוב בו־בזמן את המוקדים האלה: העלאה על נס של חסדי הבורא וגדולתו, ברכות לעם ישראל, תלונות על עזיבת האל את בניו, הצגת מהות הגלות כגירוש וכהענשה נמשכת, תינוי סבל החיים בגלות ומצוקותיהם, תיאור הכיסופים והתקווה להפסקת מצב זה, בקשת סליחה וכפרה, בקשה לנקמה בגויים המכבידים את עול העונש האלוהי, דימוי הגאולה המיוחלת כאור מפציע, העלאת דמויות המשיח כגיבור חיל וכמנהיג מדיני ודמות אליהו הנביא כמבשרו המובטח, ולבסוף תפילה לשיבה לציון, לקיבוץ גלויות ולשיקום עבודת המקדש. פרט לעניין ריבוי לשונות העתירה שיריו של רד״ב אינם חורגים ממודל כללי זה. הם כוללים שירי גלות וגאולה כלליים, שבהם מועלים נושאים חוזרים אלה, ושירים ממוקדים, המדגישים אחד מנושאים אלה לצד העלאת נושאים סמוכים.
השירים הכלליים מרובים ביותר ונכתבו כמעט כולם בעברית, להוציא שניים המשלבים עברית וערבית יהודית. בפיוטים אחרים התמקד המשורר בתיאור סבל הגלות ועזיבת האל את בניו. באחד מהם – ״אלי, למה עזבתני שוכן בר״ – לשונות הסבל בנויים על מונחי שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. רד״ב כתב שלושה שירי עתירה בערבית יהודית המתמקדים בתפילה ובתחינה לאל שישים לב למצבו של המשורר ודרכו למצבו של עם ישראל כולו, יכפר להם את עוונותיהם ויסלח להם על ידי החשת הגאולה. שירים אלה כוללים את שיר הקצירה היחיד שכתב רד״ב. כן הוא ייחד שני שירים ערביים־יהודיים שבהם הוא ממזג תפילה לרפואת חולייו הפרטיים ועתירה לסיום חולי הגלות של עם ישראל, וכן שלושה שירי דו־שיח עבריים בין הקב״ה לכנסת ישראל בעניין הגאולה, שהרכיב אותם על מנגינות משתנות בלא מילים מן המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית. לדמות המשיח כממונה על הוצאתה לפועל של תכנית הגאולה הוא הקדיש שני שירים עבריים, ועל דמותו המקראית והאגדית של אליהו הנביא כמבשר הגאולה הוא כתב שיר בעברית ושיר בערבית יהודית. גם בתמונות הגאולה התמקד רד״ב בשני פיוטים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי גלות וגאולה