מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם בן ר' מאיר  אבן-זימרא (או בן-זְמִירוֹ)  ה-1

חי במאה ה-3 וה-4 (המאה ה-15 וה-16 למניינם). היה מגולי-ספרד  של שנת רנ״ב [1492] עוד בהיותו בספרד חבר לאנשי עט ואנשי שם והיה לו יד ושם בין השלטונות.

    ראשית ישב בעיר תֶלְמְסָאן שבאלג'יריה ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלאץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי את ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו", הרב עסק בתורת הפילוסופיה,

    רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" הייתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים, לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [המובא בספר "עומר השכחה", (דף קכ״ו ע״א].    לאחר מכן עבר לעיר וויהְרָאן שבאלג'יריה ושם חיבר תוכחה נפלאה: "נפשי למה תסבלי" קטע ממנה.

"זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים

עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב.

רצה לומר כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאווה לשכליות בעודו בחומריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בוויהראן הרנ״ג (1493) ליצירה״ (עומר השכחה, דף קלייה),  לרבי אברהם גבישון, ליוורנו תק״ח (1748).

    אחרי-כן התיישב בְּפֶאס, משם עבר לְאָזֶימּוּר (AZEMMOUR) וּלְאַסְפִי (SAFI). בעיר אַסְפִי נימנה לרב העדה, התוודע לנכבדי העיר, ובכלל הייתה לו השפעה ויכולת  על תושבי העיר כי היה חכם גדול, משורר ומליץ נפלא, נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

    פעילותו לא הצטמצמה בחיי-הקהילה בלבד, הוא נטל חלק במשא ומתן מדיני בין הפורטוגזים לשליטים המקומיים. גם בני המשפחה האחרים היו פעילים בציבור ועמדו בקשרים קבועים עם השלטונות.

    רבי אברהם היה ״משורר גדול הייתה לו חוכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב ונדפסו ממנו שירים בספר "עומר השכחה", דף קכ״ו ע״א]. לרבי אברהם גָּאבִישוֹן (על רבי אברהם גאבישון ראו כרך א' בערך העיר טוואן ש"ט). על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים מצלצלים עם רעיונות נעלים. היה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" עד שברגע יחבר מאה ומאתיים מעלות במשקל, במעט השירים שהודפסו ע"י בן דורו, אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם לעשות בידיעת השיר לרבות השירה הערבית.

    הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בוריין, אך התאונן על בני-דורו הערירים מן החוכמה הזאת ואינם שמים לב לה.

    רבי אברהם גָּאבִישוֹן (גָּבִיזוֹן) בן-דורו מספר אודותיו: "חכמי דורו היו קוראים לרבי אברהם בן זימרא "גורן נכון"…כי "מורה-נבוכים", שגור היה על פיו ובמפרשיו, וכל תנ"ך ופירושי רוב הפוסקים ובשיתופי כל מילה וכל הארבע ועשרים, ופירושים שאפשר שתשתתף בהם אותה מילה, ויעשה בשיתופי אותה מילה בתים מחולפים כאלו הוא כן היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח".

    העידו עליו שיום אחד בא מוכר חצר והקונה לפני הסופר והשופט הגוי, לכתוב להם שטר המכר, והיה שם  רבי אברהם עומד  לשורר להם,  בעוד הם עומדים, השטר היה שקול בשיר בערבי ונושא בו כל מיני חיזוקים בשיר ותנועה בסימניו ומיצריו, גם שמות העדים שיעידו בו שקולים שמותם וכו'.

    גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו, ואחרי שכתבהו הכתובה במעמד כל גדולי-העיר בכל יופי והדר על פי הסופרים, לא מצאו בה מום, רק בזה שהיה רווח גדול בין שורה לשורה, אך לא יכלו לקורעה כי אינו סימן טוב להם לחתן ולכלה. ויקראו לרבי אברהם לדעת מה לעשות? ובהביטו בה קרא לסופר שכתבה ויחדש אז שורות אחרות אשר יכונו להיות בין השורות הכתובות מכבר, ולא הורגש איזה שינוי נעשה כלל, לא בלשון ולא בכתב. וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם, אז אמר להם המלך: "על-ידי זה כבר העיד עליהם יוצרם עליהם: "עם חכם ונבון".

    העובדות הללו יראו לנו עד כמה היה רבי אברהם כוחו גדול בידיעת הלשון והשימוש בה לכל נטיותיו בערבית ובערבית, ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני מלך ושרים ולהימצא בחברתם. גם ניכר הדבר כי זולת השירים, רבי אברהם חיבר ביאורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

רבי אברהם בן-מְלוּל.

היה מחכמי העיר אָסְפִי  בה היה מורה-הצדק וחתום על פסק-דין משנת תע"ב (1712). חתום גם עם כמה רבנים  בשאלות ותשובות "משפט-וצב"י (סימן נ"ד)                                                     

רבי אברהם סוּלְטָן.

לא ידוע באיזה תקופה הוא חי. קברו הוא קבר ישן וללא כל ציון. היה ידוע לצדיק ונהגו להשתטח על קברו.  רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" כתב שפקד את קברו.

רבי אברהם עזרן.

היה מורה צדק בְּאָסְפִי. באחד מפסקי-הדין הוא כותב: "אני מתגורר בעיר אָסְפִי., ואין הספרים מצויים אצלי וכו'. מכאן מוכח שהתגורר בְּאָסְפִי. חתום על פסק-דין אחר  משנת הדר"ת (1849)               

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח).  

אוּלָאד בני-זמירו בשבעה (שבעת בני-זמירו).

לפי המסורת מדובר ברב וששה בניו, או ברב וששה מתלמידיו הקבורים באספי מימים קדמוניות, ולא ידוע באיזה זמן הם חיו או נפטרו.

    יהודי מתושבי המקום סיפר: "הצדיקים היו קבורים במקום אחר, והצרפתים ששלטו באיזור, תכננו לסלול כביש, אך בתוויי זה היו קבורים הצדיקים, הם התעלמו מהם, אך כל כלי בו ניסו לעבוד נשבר. הם לא הבינו פשר הדבר, עד שאחד היהודים שראם במצבם, סיפר להם שבאיזור זה קבורים צדיקים. אנשי הקהילה הגיעו למקום  וטיפלו בהעברת הגופות לבית-העלמין המקומי.

    המוני מבקרים מוסלמים ויהודים נהגו לעלות אל קברם של שבעת בני זמירו באספי וחולקים להם כבוד. פעם באו לְאָסְפִי איזה מכשפים, וע"י כישופיהם קבעו שבמקום שקבורים של הצדיקים יש איזה מטמון. בלילה חפרו מעל המצבות וכשראו שקרוב היום להאיר ברחו להם. בבוקר מצאו היהודים שהקברים נהרסו, וגילו חור שדרכו ראו חלל גדול, התייעצו ביניהם אם לרדת ולראות מה יש שמה? חכם ויהודי כשר התענה וירד לראות מה יש שמה, מאחד החדרים  נשמע קול נמוך של לומדי-תורה והדבר חיזק הקבלה שהייתה בידי יהודי המקום  שהצדיקים  נקברו בבית-מדרשם.

    באותם הימים היה גם נוצרי בשם אלכסנדר ששמע על המעשה ורצה גם הוא לרדת ולראות. הזהירוהו היהודים לבל ירד ולא אבה לשמוע. חבריו הורידוהו דרך החור, וכשהגיע למטה התחיל לזעוק ותכף חבריו העלוהו. המתין מעט עד שנח ממאמץ הירידה ואמר לחבריו שיורידוהו שוב. כאשר הגיע למטה, התחיל לצעוק כבראשונה והעלוהו, ואז האמין באמונה שלמה שהאנשים הקבורים שמה, צדיקים גמורים. זכותם תגן עלינו אמן                                                   .

קטע משיר לכבוד הצדיק.

נפש  ברעות  שבעה,   אשר  תקרא  לישועה,

אל בני-זמירו שבעה,  תעטר חיש מהרה רבנן.

בעיר אספי מקומם,  באים  לילה  ויומם, 

לקדש שם עזרה, רבנן.

סיפורי נסים אודות הצדיקים.

סיפור 1. החולה שהבריאה בזכות השהיה ליד קבר הצדיק.

אחד היהודים מספר: נולדתי בְּאָסְפִי וראיתי יהודי על סף המוות והרופאים לא הצליחו למצוא לו מזור למחלתו. הוא הובא לקברי-הצדיקים והתפלל שבעזרת ה' ובעזרתם ימצא מזור למחלתו. החולה ערך סעודה ונשאר במקום 7 ימים כנהוג. היהודי החולה סיפר: "ביום השביעי חלמתי שבא אלי אדם עטור זקן וסכין בידו ואמר לי: "החזק בסכין זו והניחה במקומות הכואבים לך". עשיתי כדברי הזקן ולמחרת כאשר התעוררתי גליתי  שאיני חש יותר כאבים בגופי"

רבי ברוך אְסְבָּאג  (סָבָּאג)– ההילולא ב' אדר. 

מחכמי ומקובלי מרוקו, היה רב ראשי בעיר אָסְפִי. חיבוריו:

״מנחה בלולה" קזבלנקה תרצ"ז (1937) לקט דינים בלשון יהודית ערבית הכוונה למוגרבית.  ודפוס-צילום שנדפס מחדש תשנ״ז (1997). בהסכמה לספר זה שהודפס כאמור מחדש כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל (ראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט): "הרה״ג (הרב הגדול), הדיין המצויין…. הצדיק העצום…. מפורסם בצידקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר (מורנו הרב רבי) ברוך אסבאג… ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד (1944) מכיל דברי קבלה, בעיקר "יהי רצון״, ו״לשם יחוד״.

    נפטר ג' באדר ב' תש"ו (1946) וניטמן באספי. עד היום צאצאיו מקיימים הילולא לכבודו בבית-הכנסת הנושא את שמו בעיר אשקלון.

רבי יהודה בן-חביב.

רבי יוסף בן-נאיים כותב: "לפי השערת החוקר רבי יעקב טולידנו בספרו "אפריון", יש הערה ט', כי הרב הנזכר היה מגדולי ספרד והתיישב בְּאָסְפִי, כי יש בידו ביאור על רש"י על התורה, כתב-יד ישן משנת רנ"ח (1498) ובסופו כתוב: "נשלם ביום ב' י"ח לכסלו שנת ה"א ורכ"ח (1472) בְּאָסְפִי על-יד הצעיר יהודה בן- חביב". ולא נברר לו אם הביאור הזה הוא מהמעתיק בעצמו הרב רבי  יהודה בן-חביב, או היה זולתו. בהערה הנזכרת כתב: "אולי היה אחיו או קרובו של רבי חיים בר רבי משה בן-חביב שהעתיק ספר הבתים להרשב"א (להרב שלמה בן אדרת) בעיר פאס"                                                                  

רבי יהודה בר ר' מסעוד כְּעְבָּאלוּ.

חי במאה ה- 5 (המאה ה -17 למניינם) כנודע ע"י אגרת שנמצאה משנת תכ"ט (1669), היה מחכמי אספי                                                                                                                          

רבי יצחק אבן-זמרא.

חי במאה ה-3 (המאה ה-15 למניינם). כמדומה שהוא אחיו של רבי אברהם אבן-זמרא. ידוע שסייע למלכות פורטוגל ששלטו באספי באותו הזמן כאשר המקומיים התקוממו נגדם                            

רבי יצחק גבאי.

חי במאה ה-3 ובחצי המאה ה-1 מהמאה ה-4 (המאה ה-15 וחצי מהמאה ה-16 למניינם). היה מחכמי העיר אספי. חיבר הספר "כף-נחת" – פירוש על המשנה                                                         

רבי יצחק צָבָּע.

היה מחכמי העיר בְּאָסְפִי והיה סופר-שטרות בבית-הדין יחד עם רבי יוסף קוֹרְקוֹס וחתומים שניהם ורבנים אחרים בשנת תק"י (1750) בשו"ת לרב אד"א (אליעזר דאבילא) על קב"ע (קבלת עדות)         

רבי מָכְלוּף אוֹחָיוֹן.

חי במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). היה מחכמי העיר אָסְפִי. ושימש בבית-הדין סופר.  בשו"ת  "תוקפו של יוסף" (ח"א סימן כ"ו) נמצא חתום בקב"ע (בקבלת עדות) שזמנה שנת בהתאס"ף (1785)

רבי מָסְעוּד בר-מִימוּנָא.

לא ידוע מתי הוא חי.  היה קבור יחד עם  שבעת בני-זמירו, כאשר השלטונות הצרפתיים רצו לסלול כביש הדבר לא עלה בידם ולא הבינו את הסיבה עד שיהודי המקום דאגו להעביר עצמותיו למקום אחר. אחרי פתיחת הקומפלקגס של שבעת בני זמירו, העבירו גם עצמותיו.                                   

רבי מָסְעוּד כְּעְבָּאלוּ.

חי בחצי הראשון מהמאה ה-6 או בסוף המאה ה-5 בהשערה (המאה ה-18 או בסוף המאה ה-7 למניינם). היה מחכמי העיר אספי בה היה מורה-צדק ורב תלמודי גדול                                     

רבי מָסְעוּד פרץ.

היה מחכמי העיר אָסְפִי בה הוא קבור. באחת האיגרות שבידי זרעו כתוב בה בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא (חסיד וקדוש), שעמדה לו השמש ביום מנוחתו, כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) מסעוד פרץ.

    רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" מוסיף: "שאלתי את החכם שבידו הייתה האיגרת איך היה שעמדה לו השמש וסיפר לי: "הרב נפטר בערב שבת סמוך לערב, באותו הזמן היה משמש ברבנות בעיר אָסְפִי רבי סעדיה אבן-רְבּוּח זצ"ל, ואמר לבני-העיר להשתדל לקבור את הצדיק ולא להניחו מוטל כל השבת כי בית-העלמין רחוק מהעיר, ומובטח שזכות הצדיק תעמוד ולא תבוא השמש עד שתקברו את החכם", ואכן כך היה. לא שקעה השמש עד שהשלימו קבורתו                           

רבי מָסְעוּד בר ר' אלעזר צָבָּאח [סָבָּאח].

נולד לאביו רבי אלעזר סביב שנת ת״ר [1840] בעיר רבאט. בצעירותו למד אצל הגאון רבי דוד בן שמעון [הוא מכונה צוף דב"ש וראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט]. בישיבה זו למדו ששים תלמידי חכמים רשומים חלקם עלו עמו לארץ ישראל. כל ימיו רוב היום ככולו לא מש מאהלה של תורה. הוא היה חסיד ובעל מעשים, אוהב שלום ורודף שלום. וחתום בהסכמה לספר "קרני ראם" לרבי רפאל אנקווה זצ״ל [הודפס בירושלים תר״ע-1710].

    רבי מָסְעוּד התנהג בענווה יתירה עם כלל הציבור קטנים וגדולים. פיו היה מפיק מרגליות בדברי מוסר, בדרך זו קירב רחוקים לאביהם שבשמים. כמו כן אהבת התורה הייתה בוערת כאש בקרבו, ויום ולילה, עורר ועודד את בניו להידבק בה, בשננו להם: "כי כל מחמדי עולם כאין וכאפס, המה מעשה תעתועים" לעומתה, ותמיד ציווה את בניו לעמול בלימוד התלמוד. ודבריו עשו פירות וזכה לבן גדול בתורה המפורסם הגאון רבי דוד צבאח זלה״ה מחבר ספר "שושנים לדוד״ – שו׳׳ת

    רבי מָסְעוּד נפטר זקן ושבע ימים, בכ״ו אלול תרצ״א [1931] וספדו לו הרבנים רבי יקותיאל בירדוגו, ורבי יוסף בן עטר, חברי ביה״ד לערעורים ורבי מסעוד שרביט                                     

רבי מָסְעוּד רבוח.

רבי סעדיה היה אב בית דין בְּאָסְפִי. נפטר בשנת תרמ"ד (1884) רבי יהודה בן מוֹיָאל ערך לו מספד.

סידי בו-דהב.

קבור בחלקה ליד הנמל. הן היהודים והן הערבים טענו לחזקה עליו. על-פי שמו הערבי ניתן להניח שגם הוא היה מאותם צדיקים שאומצו ע"י המוסלמים שנהגו לפקוד את קברו                         

רבי סעדיה ה- 2 בר ר' משה בן-רְבּוּח – ההילולא י' כסלו.

אבותיו מהעיר פָאס ובה הוא נולד במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). אחר-כך התיישב בְּאָסְפִי בה היה מורה-צדק. חתום על הסכמה משנת  תבר"ך (1862) יחד עם חכמי אָסְפִי: רבי אברהם עזרן, רבי משה רפאל אָבִּיקָצִיץ (אָבִּיקָסִיס), רבי יהודה מוֹיָאל, רבי יהודה בן שְׁלָּאם (שלום) אוֹחָנַה, רבי מימון בר רבי יהודה גבאי ורבי אהרן בן רבי יעקב נָחֶמְיָאשׁ זצ"ל.

    בתעודה ששלח עבורו הרב הגדול רבי ש. הצרפתי לרבי משה אֶלְבָּאז זצ"ל נאמר בה בזו הלשון: "הרב הכולל כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) סעדיה בן-רְבּוּח יש"צ (ישמרהו צורו), רב בעיר אָסְפִי, והוא וודאי שמע על תורתו וחוכמתו וקדושתו ויראתו".

    נפטר י' כסלו שנת תרמ"ד (1884). רבי יהודה בן-מויאל שישב במוגדור נשא שם הספד לזכרו והפליג בשבחו ובמעלותיו                                                                                             

רבי רפאל כהן.

היה מחכמי העיר אָסְפִי ונחשב לצדיק קדמון ולא נודע באיזה זמן. אחרי פטירתו נהגו להשתטח על קברו

רבי שמעון זְרִיהֶן.

היה דיין ומורה צדק בעיר אָסְפִי שבמרוקו. היה חתנו של הגאון הקדוש רבי יהודה בן מויאל זצוק״ל בעל ספר ״שבט יהודה". אשתו של רבי שמעון נפטרה ד׳ שבט תש״א [1941].

צדיקים שאין עליהם פרטים.

רבי מסעוד בן-ואעיש   רבי יוסי הגלילי   רבי אהרן

בס"ד

ליקוטים לפרשת בחקתי מאת יצחק פריאנטה

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם [כו/ג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והוא בזכות התורה הקדושה ושמירת חוקיה ומשפטיה מצוותיה ודיניה על ידי ישראל, או עקב השתדלותם בלימודה בארבעת גווניה אשר הם בבחינת פרד"ס פרדס המלך מלכו של עולם, ואז יהיו נקשרים ונדבקים אחוזים ושרושים במידת יסוד צדיק חי העולמים. ואשר אהבתם גדלה שגבה ועצמה ורבה למאוד מאוד, ונקראו בשמותיהם לתולדותיהם בבחינת ארבעה האופנים האלו, עבדים בנים אחים רעים, עבדים מבחינת עולם העשייה  , סוד הנפש, וכמאמר הכתוב כי לי בני ישראל עבדים. אחים מבחינת עולם היצירה, סוד הרוח, מבחינת מאמר הכתוב [ישעיה מג] עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו . רעים מבחינת עולם הבריאה, סוד הנשמה. ושני אלה, רעים ואחים, הם מבחינת מאמר הכתוב [תהילים קכב] למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. בנים דכתיב [דברים יד] בנים אתם לה" אלוהיכם, סוד נשמה לנשמה. וחז"ל הזוה"ק בפרשת שלח לך [לד דף רס/ע"ב] זכאה חולקי הון דאינון דמשתדלין באורייתא לשמא. דהא מתקשרא דקב"ה ממש, ויקרון אחים ורעים.

אם בחוקתי תלכו ונתתי גשמכם בעתם אומר רבינו האר"י בספרו הליקוטים  ראוי להבין דברים אלו, שנראים כאילו הקב"ה משדל לישראל בדברים, ומפתה אותם לומר, אם תעשו כך יהיה לכם כך, וגם כן, שהם נראים שהם ברכות גשמיות. ואמנם העניין הוא, ירמוז על סוד הגלגול , כמו שידעת, כי מתגלגלת הנשמה בשני יסודות, והם דומם וצומח, ואחר כך עולה אל מדרגת בעלי חיים, שהם הבהמות. ואם יזכה יותר, עולה למדרגת אדם, וניצולת אותה הנשמה כפי זמן הקצוב עליה, ועכשיו אמר הכתוב, אם בחקותי תלכו. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, ואז תאכלו ושבעתם, ויעלו הנפשות הטובעים ומעורבים בתוכם, למדרגת אדם, וזה שאומר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו. והנה לא כל שעה הוא זמן המגולגלים לעלות כי לכל זמן ועת לכל חפץ. והעניין כי מי שנתגלגל בדומם אינו מתגלגל בצומח, רק ב4  חודשים, שהם אב /אלול /תשרי /חשון/. ומצומח לבעל חי ניסן/ אייר/ סיון/ תמוז, בסוד ריש תורה, ומבעלי חי למדבר, כסליו /טבת/שבט/ אדר/ לא בא לאפוי שאר זמנים לגמרי, רק דבעי ליהיב דעתיה לזמן השייך יותר, ולהתפלל שאל יכשל באיזה ניצוץ רע הנמצאים או בריבוי, הוא יצילנו למען שמו יתברך , וייתן לנו כוח לתקן  ניצוצה הקדושה שבאכילתנו, ושנזכה לעלותם ולצרפם עם בחינותינו מתוקנים, כדי שייבואו בצירוף לעבד את קוננו, כי זהו תכלי המבוקש בהם.

אם בחוקותי תלכו [כו-ג] אומר ילקוט שמעון. במילה "אם" מרומזות כל בגאולות והגאולים שהיו לישראל ושעתידים להיות. בגלות מצרים- אהרן-משה, בגלות פרס ומדי הם אסתר-מרדכי ולעתיד לבוא, אליהו-משיח. ובא הכתוב ללמדנו שאין הגאולה באה לישראל אלא על ידי שמירת התורה והמצוות.

מצותי תשמרו ועשיתם אותם אומר שמנה לחמו ראשי תיבות [אותם] וסופי תיבות [יומם] , אם אך תעסקו בתורה יומם ולילה, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם כל המצוות, אף אותם המצוות שלא באו לידכם, אם אך תקיימו המצוות שבאו לידכם ותוכלו לקיימם , הרי אני נותן לכם שכר גם בעד כל המצוות, ואחשוב לכם בסוף כאלו קיימתם אותם כולם למפרע, כיוון שלא הייתה המניעה מצדכם. [תשמרו] בגי" [היא הוו עמלים ללמוד בתורה].

ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו [כו\ד] אומר אור החמה ונתתי גשמכם בעתם וכאן בברכת המים הפסוק אומר " מלא ידינו מברכוחיך " ראשי תיבות [מים] " מעושר מתינות ידיך " גם ראשי תיבות [מים] .ונתתי גשמכם ולא אמר ונתתי גשמים ילקוט שמעון אומר הגשם יהיה מסור לידכם בידי הצדיקים כל מה שיבקשו יהיה מיד. ועץ השדה יתן פריו רש"י ז"ל אומר הן האילנות סרק ועתידין לעשות פירות יש להעיר שהיה צריך לומר יתן פרי כי עד עכשיו אין לא פרי ואפשר שרצונו לומר פריו של כל הזמן שלא עשה פרי עתה יעשה פרי בכמות גדולה מאוד שתמלא כל החיסורין מזמן שנבראו אילני סרק עד עכשיו והיינו פריו מה שהיה ראוי עד עכשיו.

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם [כו/ו] אומר שמנה לחמו חיה רעה בגי" [הגוי הרע]  ובגי" [האומה הצפונית] בגי" [הרביעי], כלומר היא החייה הרביעית אשר ראה דניאל, והיא אשר מושלת ברצח, לכן חיה רעה בגי" [רצח]  שמושלת ברצח על ישראל, והיא הרעה שבכולם, כי הגדיל לעשות, והיא האומה הצפונית. [ אומה הצפונית] היא סורי"א ועליו נאמר והשבתי חיה רעה מן הארץ, וכן גם כן על ידי יחזקאל [לד/כה] ועל ידי יואל [ יואל ב/כ] ואת הצפוני ארחיק מעליכם.. כי הגדיל לעשות. גם והשבתי חיה רעה מן הארץ, חיה רעה :הם הקליפות והדין הקשה. מן הארץ :היא הארץ העליונה , והם החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה. כמו שכתוב[תהילים יב/ט] סביב רשעים יתהלכו, ועליה אמר שלמה המלך [שיר השירים ב/ב] כשושנה בין החוחים, וכל החוחים והקוצים אסירם ואבטלם מן הארץ העליונה, ותחתם אשכין את מדת הרחמים, כי לשון [ והשבתי] הוא כולל גם לשון שבתון ומנוחה, כמו והשבתי שהחיה רעה אשבית ואבטל מן הארץ ובמקום החיה רעה אשכין והשבתי על הארץ מדת הרחמים, לכן חיה רעה בגי" [רצח] ובגי" גם [רחמים] כי את זה לעומת זה עשה אלוהים ובמקום החיה רעה והרצח אשכין מדת הרחמים עם ארץ החיים העליונים, אז אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף [תהילים מה/יב] ושלום אמת יהיה בארץ.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו [כו/י] אומר שמנה לחמו ואכלתם ישו נושן וישן מפני חדש תוציאו ראשי תיבות [ונחמותי] שאעשה לכם נסים חדשים ואקיים לכם כל הבטחותי ונחמותי אשר הבטחתי לכם על ידי הנביאים שאעשה עמכם כעת הנחמות, נסים חדשים ונפלאות גדולות נוסף על הנסים הראשונים שעשיתי לכם כבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים, כמו שכתוב [מיכה ז/טו] כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, ובנחמות  העתיד אעשה לכם עוד נסים חדשים. מפני חדש בגי" [נסים יחדש], וזהו וישן מפני חדש תוציאו, שלא יאמרו עוד חי ה" אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה" אשר העלה ואשר הביא את זרע ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם [ירמיה כג/ו] ופירשו חז"ל [ברכות יב/ב] שיציאת מצרים יהיה טפל לנסי העתיד, וניסי העתיד יהיו העיקר, וזהו וישן מפני חדש תוציאו, שתהיינה הניסים החדשים עיקר והנסים הישנים יהיו טפל להם. כמו שכתוב [ישעיה מו-יח/יט] אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו, הנני עושה חדש עתה תצמח.

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם [כו/יב] אומר רבינו בחיי] ודרשו חז"ל מפסוק זה, והתהלכתי בתוככם, אמרו עתיד הקב"ה לטיל עם הצדיקים בגן עדן וכבודו בניהם, המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחילה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלוהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר [ישעיה כה] הנה אלוהינו זה, ואין להבין לשון זה ממש כדברי העומד לפני האדם, אבל הוא כעניין שנאמר [שמות לב] כי זה משה האיש, שכבר הייתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם ונבאר מכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום עניינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגה היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו חז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוהים זולתך, בארו מכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי [כו/כז] אומר ילקוט שמעון בפרשת בחקתי יש [מד]44 קללות, כתוב בתחילת העניין " ואם בזאת לא תשמעו לי" חלק קללות ואחר כך מפסיק את עניין הקללות וכתוב, קצת דברי נחמה," וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם, אזכור והארץ אזכור, ושוב הנחמה יש עוד פעם המשך של קללות. א] מה הקשר בן העניין של נחמה לקללה, ומה הקשר בין הקללה לנחמה? אלא חז"ל אומרים מכאן רואים כשאדם מקבל ייסורים וצרות עד שהאדם מגיע לשיא של הייאוש אבל כאן מנחמים אותו ואומרים לו נכון יש לך צרות וייסורים, אבל תדע לך שה" יתברך מתחשב בך ונותן לך ייסורים וצרות שתוכל לסבול אותם, ואין נותנים לאדם ייסורים אלא שיכול לעמוד בהם, ואומרים לו תדע לך שאני זוכר את מעשה אבותיך ומתחשב בך.

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אומר שמנה לחמו וזכרתי את בריתי יעקב אמר חז"ל ומובא גם כן בפירוש רש"י בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליה חסר, לפי שיעקב נטל אות [ו] משמו של אליהו לערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו. ובשל"ה הקדוש הקשה, למה לקח דווקא ממנו לערבון אות [ו] משמו ולא אות אחר. ומתרץ שלקח ממנו תקיעת כף, הוא כמו אצבע, וביד חמשה אצבעות, לכן רק בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליה חסר. ולפי עניו דעתי נראה לפרש עוד טעם אחר על שלקח ממנו אות [ו] משמו ולא אות אחר משמו של אליהו לערבון, לפי שאם תיקח [ה"ו ]מאליהו נשאר שמו אל-יה, וידוע שהקב"ה נשבע בשם [יה] שאין שמו שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, כמו שכתוב [שמות יז/טז] כי יד על כס יה מלחמה בעמלק, וביאת אליהו תולה רק אם ישראל יעשו תשובה, כמו שאמר משיח ואליהו בעצמו ורבי יהושע בן לוי [סנהדרין לח/א] שיבוא היום אם בקולו תשמעו [תהילים לה/ז] ואף אם ישראל לא יעשו תשובה יעשה הקב"ה למענו ולמען שמו , כמו שכתוב [ישעיה מח/יא] למעני אעשה, ולכן נטל ממנו לערבון אות [ו] משמו של אל-יה לרמז שאף אם ח"ו לא יעשו ישראל תשובה, בוא יבוא בזמנו להשיב את שבות ישראל מפני שם יה שימלא שמו של הקב"ה וימלא כבוד ה" אל כל הארץ ויאמרו בגוים ה" מלך, ויכירו וידעו כל העמים שה" אחד ושמו אחד, ויעשה זאת הקב"ה למענו ולמען שמו הגדול המחולל בגוים, ואז יתגדל ויתקדש שמו יתברך כמו שכתוב [יחזקאל לח/כג] והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה", ויהיה השם שלם והכיסא שלם ולקח [ה"ו] מאליהו, ונשאר שמו אל-יה, שיעשה זאת למען שם [יה] שיהיה שלם.

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר [כו/מב] אומר ילקוט שמעון שואלים למה אברהם וביצחק כתיב [אף] וביעקב לא כתיב אף? אלא אמרו חז"ל: בית ראשון נבנה בזכות אברהם ויצא ממנו ישמעאל ונחרב. בית שני נבנה בזכות יצחק, ויצא ממנו עשו ונחרב, בית שלישי שיבנה בזכות יעקב ומיטת שלימה, בניו כולם צדיקים, כמו שכתוב במסכת תענית. אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. וגם כן בית שלישי שהוא כנגד יעקב ולא יחרב לעולם ומפני זה לא כתב אף ביעקב, וזה שאמר יחיינו מיומיים מבית ראשון ושני, ובית השלישי כנגד יעקב יקימנו ונחיה לפניו שלא יחרב לעולם ויהיה תחיית המתים בעזרת ה" אמן.

וזכרתי את בריתי יעקב אומר הזוהר הנגלה רבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך  ועוסקים בתורה. בתוך כך, נפרד רבי יוסי ונכנס למערה אחת. מצא שם ספר אחד שהיה מונח בתוך נקב, בסלע, בקצה המערה, לקחו ויצא. כיוון שפתחו, ראה 72 חיקוקי אותיות שנמסרו לאדם הראשון, ובהם היה מבין כל חוכמת העליונים הקדושים, וכל הקליפות שאחר הרחיים, המתגלגלות אחר הפרוכת, בתוך אורות עליונים, וכל הדברים העתידים לבוא לעולם, עד היום שיקום ענן בצד מערב ויחשיך את העולם, קרא לרבי יהודה, והתחילו להגות בספר. לא הספיקו ללמוד שנים או שלושה דפים באותם האותיות, וכבר היו מסתכלים בחוכמה עליונה. כיוון שהגיעו ללמוד בסודות הספר ודברו זה עם זה, יצא שביב אש, ורוח סערה הכתה על ידיהם ואבד הספר מהם, בכה רבי יוסי ואמר: שמא חס ושלום יש בנו חטא, או שאין אנו זכאים ללמוד בו. כאשר באו אצל רבי שמעון, ספרו לו את המעשה אמר להם: שמא באותיות של קץ המשיח הייתם הוגים? אמרו לו: אין אנו יודעים, שהרי הכול נשכח מאתנו אמר להם רבי שמעון: אין רצונו של הקב"ה שיתגלה קץ המשיח לעולם: וכאשר יקרבו ימות המשיח אפילו נערים עתידים למצוא סודות חוכמה, ולהבין בהם קצין וחשבונות  ובאותו זמן יתגלה הקץ לכול, זהו שאמר הכתוב: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מהו אז? – בזמן שתקום כנסת ישראל מעפרה, והקב"ה יקים אותה- אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה" לעובדו שכם אחד.

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה" אלוהיהם  [כז/מד] אומר אור החמה  גם זאת אותיות [תא-גזים]  [יוד נחה] רמז לצרות ולייסורים שהיו לעם ישראל בזמן השואה לא תקום פעמיים צרה, והשמיענו הכתוב שלמרות הכול הקב"ה לא מאס בנו כי אנו בניו והוא אלוהינו ולבסוף יגאל אותנו גאולת עולם. כמו שכתוב כי גז חיש ונעופה–  כי אחרי תקופת הגזים נזכה לתעופה  והוא על פי מה שכתוב [ישעיה ס] " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם"  ונזכה לגאולה שלימה בימינו אכי"ר.

וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה" [כז/לב] אומר שמנה לחמו העשירי בגי" [ המה דישראל] שעברו תחת שבט הייסורים והגלות, כי את כל אשר יאהב ה" יוכיח[משלי ג/יב] והגלות והייסורים מכפרים עליהם, והם נקראים מעשר מכל האומות, לפי שכל האומות נכללים רק בעשרה, וכל אחד מהעשרה כולל שבעה עממים, כמו שכנען היה כלול שבעה עממים שהיו בארץ ישראל, וכולם על שם הכנעני נקראו, כן כל האומות נכללים בעשרה, ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לזרעו לעתיד לבוא עשרה אומות, והם כל העולם, כי כל אחד נכלל בשבעה, ועשרה פעמים שבעה הם שבעים אומות , והם כל העולם, וישראל הם מעשר, על כן הם קודש לה", ולכן טוב [הטובה] הוא חלק עשירי מן מאה רע, כי [רע] עולה במספר מאה עם עשר פעמים טוב, כי רע רב בעולם, והם כל האומות העולם, ורק חלק עשירי ממאה הוא טוב בעולם, והם ישראל, על כן העשירי יהיה קודש לה" וקודש ישראל לה". גם המעשר מן [רע] הוא [ז"ך] בגי" [הטובה], והם ישראל שהם זכים וטהורים וצדיקים [והטובים] שבכל האומות והם קבלו את התורה שהיא כתובה [בז"ך]  [27]אותיות, שהתורה כולה טוב.

כל אשר יעבר השבט העשירי יהיה קודש לה" [כז/לב] אומר אור החמה כבר כתבו המפרשים רמז: תחת השבט העשירי- הכוונה חלף השבט העשירי בשבטים כי היו רק תשעה שבטים, כי ראובן לא היה עמהם ובנימין גם כן קטן ויוסף הוא הנדון ואינו נחשב, ומדוע היו עשרה הרוגי מלכות על דבר יוסף? לזה אמר: העשירי יהיה קודש לה"- הוא רבי עקיבא שבא לחסות תחת כנפי השכינה שהיה בן גרים והוא במקום השכינה שהשלימה מנין עשרה לבא בסוד ה" שלא יתגלה עניין מכירתו . ואפשר לרמוז בתיבת [יעבר] נוטריקון רבי עקיבא בן יוסף.

אלה המצות אשר צווה ה" את משה אל בני ישראל בהר סיני [כז/לד] אומר שמנה לחמו לפי שהתחיל את הספר ויקרא אל משה וידבר ה" אליו מאוהל מועד, יכול שרק מאוהל מועד לבד נאמרו כל המצות האלה ולא מהר סיני נאמרו, לכן בא להשמיענו שכל המצות ניתנו מהר סיני המצות בגי" [ישראל] שכל התורה והמצוות לא נתנו אלא לישראל לבד לטוב להם לעולם, כדי להרבות שכרם הטוב בעבור קיום המצווה, כמו שנאמר[ ישעיה מב/כא] חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, שחפץ הקב"ה להצדיק את ישראל ולהרבות את שכרם הטוב נתן להם הרבה מצוות, לכם המצוות עם הכולל בגי" [שכר טוב] להורות על זה שלכך נתן להם את כל אלה המצוות, למען יקבלו עבורם שכר טוב.

י  צ  ח  ק        פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 בס"ד

ליקוטים לפרשת בהר סיני מאת יצחק פריאנטה

וידבר ה" אל משה בהר סיני [כה/א] אומר שמנה לחמו כבר הקשו חז"ל בתורת כוהנים מה עניין שמיטה אצל הר סיני עיין בפירוש רש"י, ולפי עניות דעתי נראה לפרש, שלכן נזכר כאן אצל מצות שמיטה ויובל, לפי שבא הקב"ה לצוות לנו על קדושת הארץ, ורצה הקב"ה להראות לנו את גודל קדושת הארץ, שקדושתה יותר גדולה מקדושת הר סיני , שקדושת הו סיני הייתה רק לשעה, אבל לא לעולם, שקדושת ארץ ישראל היא לעולם, לכן אצל הר סיני בעת ששרתה עליו השכינה נאמר הישמרו לכם עלות בהר ונגיע בקצהו, אם בהמה אם איש לא יחיה, אך במשוך היובל המה יעלו בהר, לפי שאז נסתלק ממנו  קדושתו, שקדושת הר סיני הייתה רק בעת קבלת התורה, וכשקבלו שם את התורה נגמרה הפעולה ונסתלקה הקדושה משם, אבל עיקר קיום התורה ומצותיה היא בארץ, שלא בקבלתה לדב תליא מילתא, רק צריך ללמוד אותה תמיד, כמו שכתוב והגית בה יומם ולילה, כדי לידע איך לקיים את כל מצותיה הכתובות בה , ועיקר קיום התורה וכל מצותיה הוא בארץ, ומעת מתן התורה ששכן הקב"ה אז על הר סיני לא שכן עליו עוד, קדושת הארץ וירושלים ובית המקדש היא לעולם, ואף אחר שנחרבה הארץ וירושלים ובית המקדש, ובאו בה פריצים וחללוה, מכל מקום קדושתה לא בטלה, ונשארה קדושת הארץ וירושלים ומקום הקודש והמקדש הם בקדושתם לעולם, ולא זזה השכינה משם, ומחכים ומקוים ומצפים אנחנו בכל יום לתשועת הקב"ה שישוב הקב"ה לשכון בה בגלוי, ויגלה כבוד מלכותו עלינו לעיני כל חי, ועין בעין יראו בשוב ה" את ציון [ישעיה נב/מ].

דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה" [כה/ב] אומר שמנה לחמו כי תבואו אותיות [אבותיך] שלא תחשבו שהארץ באה לכם בירושה מאבותיך, רק אני נותן לכם את הארץ על תנאי זה. ושבתה הארץ שבת לה". ראשי תיבות [שלוה] וסופי תיבות [הצתה], אם תשמרו שמיטה עליה תשבו עליה בשלוה, ואם לאו תגלו ממנה והארץ תהיה ניצתה כמדבר, ותגרמו בעונותיכם להצית אש בציון ו[ע] שנים של גלות בבל היו כנגד [ע] שמיטות שבוטלו, ואם תעשו תשובה, אז תשובו אל הארץ הזאת ליישב עליה כבראשונה, לכן ושבתה אותיות [ תשובה] .

וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה [כה/ח] אומר שמנה לחמו 6 [ש] בראשי תיבות הוא מספר הזוהר שאות [ש] מרמז לשלשת האבות, ואצל אברהם הראשון לאבות, מצאנו בפרשת לך לך ששה פעמים שהבטיח לו הקב"ה על מתנת הארץ  לתת לו ולזרעו אחריו. א] לזרעך אתן את הארץ הזאת[בראשית יב/ז] ב] כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם [שמות יג/טו] ג] קום התהלך  בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה [שמות יז] ד] אני ה" לתת לך את הארץ הזאת לרשתה [ שמות טז ה] ביום ההוא כרת ה" את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת לרשתה [שמות יח] ו] ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם[שמות יז/ח] לכן באה כאן הרמז בששה [ש] בראשי תיבות ועוד כי ששה [ש] עולה י"ח מאות, ומעת שכרת הקב"ה ברית עם אברהם לתת לו ולזרעו אחריך את הארץ הזאת עד חורבן בית שני שגלו ישראל מהארץ באחרונה היו י"ח מאות שנה ו 10 שנים, כי אברהם היה הראשון לאומה, והאבות היו כוללים כל ישראל, ומעת שניתן הארץ לאברהם ולזרעו אחריו היה חל על הארץ מצוות שמיטה ויובל כמו שהיו כל ישראל עליה, והאבות היו מקיימים את התורה עד שלא נתנה, ומכריתת הברית עם אברהם בפעם הראשונה עד אחר החורבן בית שני שגלו ישראל מן הארץ היה 18 מאות ו 10 שנים. כיצד מבירת בין הבתרים עד יציאת מצרים היו  430 שנה 30 שנה במדבר, תת"ן שנה היו בארץ עד חורב בית ראשון, ע שנה בגלות בכל שהיה בעוון שמיטה, 420 שנה זמן בית שני, הרי הכול 18 מאות ועשר שנים , וזה מהבטחה הראשונה, וההבטחות לאברהם לא היו כולם בשנה אחת, הרי מעת שהבטיח הקב"ה לתת את הארץ הזאת לאברהם ולזרעו אחריו עד שגלו ממנה באחרונה י"ח מאות שנה לערך.

והעברתה שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם [כה/ט] אומר שמנה לחמו והעברת שופר תרועה בחודש השביעי ראשי תיבות [ תשובה] וסופי תיבות [התשרי] שבחודש השביעי הוא חודש תשרי תעשו תשובה, ובפרט בעשור לחודש, שאז יום תשובה לכל ישראל , בחודש השביעי בעשור לחודש ראשי תיבות [בהבל] שאז יעשה תשובה על כל מה שהלך בכל השנה אחר ההבל, וכמה עתות וימים בשנה שאבדם בהבל, שהיה יכול לעסוק בהם בתורה ובמעשים טובים מה שיהיה טוב לנפשו, והוא בלה זמנו בהבל " בעשור לחודש בג" [הוא היה דוחה השבת בכל גבולכם.

והעברת שופר תרועה…..[כה-ט] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו מסע אל האמת צפונות בתורה.ממבט ה"רמז" , התורה מכריזה על אחד מימי הכיפורים בעתיד ומודיע כי באותו יום הכפורים תעבירו שופר תרועה [צפירה בקול תרועה] בכל ארצכם. תאריך היום והחדש שבו יתרחש אותו מאורע מיוחד הטמון ברובד הרמז, כתובים ומפורשים בפסוק. "בחדש השביעי בעשור לחדש"  [י-תשרי]. אך באיזה יום בשבוע ובאיזו שנה יתרחש? ובכן, ראשי התיבות של המילים : " שופר תרועה בחדש" יוצרים את המילה "שבת" ואילו ראשי התיבות של המילים " בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר" יוצרים את המילה: "ה תשל"ד [ב+ב=ד]. נמצא שממבט ה"רמז" טמונה בפסוק זה תחזית עתידית כי : ביום הכיפורים של שנת התשל"ד, אשר יחול באותה שנה בשבת, תעבירו שופר תרועה [צפירה בקול תרועה] בכל ארצכם. [מלחמת יום הכיפורים] הכן מופיעה בתורתינו הקדושה.

בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו [כה/יג] אומר אור החמה יש לרמוז, בשנת ר"ל בתש"נ, היובל ר"ל [ה] יובל כלומר תש"נ ועוד חמש פעמים יובל, יחד 1000 שנה. ה-זאת ר"ל האלפים, רמז לאלף החמישי- והיינו בתשלום האלף השישי, תשובו איש אל אחוזתו- רמז לסוף העולם כמו שכתבו חז"ל בגמרא [ר"ה לא] שית אלפי שני הוי עלמא ועוד יש לרמוז תיבת [תשבו] גמי" [תש"ח] רמז לשנת תש"ח הקמת המדינה תשובו איש אל אחוזתו רמז לשיבת גלות ישראל לארץ ישראל, ומאחר שזכינו בעורי צפון– עליית עולי רוסיה מצד צפון, ובואי תימן– עלית יהודי תימן אזי נזכה בקרוב ממש לבא דודי רמז למשיח בן דוד הוא הגואל במהרה בימינו. אך הגאולה צריכה אמונה חזקה שאפילו יתמהמה נחכה לו כי בא יבא וזה אחד מי"ג עיקרים. אך היות שבזמן עקבתא דמשיחא החוצפה מתפשטת בעולם ורבו האפיקורוסים והכופרים אשר חושבים שהעולם הוא טבעי בלתי רועה ומשגיח ח"ו, וזה מבלבל דעת הבריות להיות חסרי אמונה הלכך צריך לזה התאמצות נגד המצב הסוער כדי להרגיע הרוחות וכמו שמספרים פעם אחת נפגש רבי יעקב מדובנא עם חבורת אפיקורוסים והתחילו ללעוג על האמונה בביאת המשיח, אז התחיל רבי יעקב לספר להם משל למה הדבר דומה, לשועל שהלך ביער וראה תרנגולת בר בראש האילן פתח השועל ברמאותו ודבר עם התרנגול ואמר לו: שמע ידידי רד מהאילן ואני ואתה נטייל ביער. השיבו התרנגול: אני מעולם לא ראיתי התרנגול והשועל מתחברים יחד והולכים לטיל . השיבו השועל: האם לא שמעת שכבר בא המשיח ומעכשיו מתקיים הכתוב: וגר זאב עם כבש ושועל ותרנגול ילכו יחדיו ?! פתאום נשמעה נביחת כלב! מיד התחיל השועל לברוח, לגלג עליו התרנגול ואמר לו לא אמרת לי שהמשיח בא ונעשה שלום בין כל היצורים?! השיבו השועל מה אעשה " הכלבים אינם מאמינים בביאת המשיח "? זאת הייתה תשובה חדה של רבי יעקב נגד פריצי הדור הקב"ה יערה עלינו רוח ממרום להשיב לבבינו לאהבתו וליראתו כל הימים אכי"ר.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו [כה/יד]אומר רבינו בחיי פרש רש"י זו אונאת ממון, ובא להזהיר על האונאה, לומר כאשר תמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. ודרשו חז"ל וכי תמכור ממכר לעמיתך, כשתהיה מוכר מכור לישראל חברך, או קנה מיד עמיתך, אם באת לקנות קנה מישראל חברך. ומה שנסמכה פרשת  שמיטה ויובל אמרו במדרש שהיא אזהרה לישראל שיקימו מצות שמטים וביובלות , שכך אמרו אם לא שמר אדם מצות שמטה ויובל לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד אלו מטלטין, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר אחוזתו, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב, חזר בו מוטב ואם לאו חוזר על הפתחים שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף נמכר לעובד גלולים שנאמר ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר.

וכי תשיג יד גר ותושב עמך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר [כה/מז] אומר רבינו בחיי ועל דרך המדרש לעקר זו [רומי], וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר [ דניאל ז] והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יוון, או לעקר משפחת גר זו רומי. הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכויות, ולפי דעתי עשו זה בכוונה גמורה לפי ענין הפרשה , כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכויות וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה. ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחד מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ לא יישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה" יתברך, ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העובדי גלולים לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל. והנה כל הפרשה בעניינה מעידה על זה ומפני זה לקחו החכמים רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכויות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה. ואמר מאחיו יגאלנו והוא המשיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים. נולד מאב ואם כדמיון משה שיהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש למלבנת העונות.

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה" אלוהיכם [כו/נה] אומר הזוהר הנגלה מצוה לעבוד בכל מיני עבודה במקדש, וחוץ למקדש בכל המעשים הקרויים עבודה, בתפילה, ולחזר אחר מצוות התורה, שהכול נקרא עבודה, כעבד המחזר אחר אדונו בכל מה שצריך, לפי שישראל קראם עבדים שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מה טעם הם עבדים?- לפי שנאמר: אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ולפיכך נאמר אחרי כן בעשרת הדברות: אנוכי ה" אלוהיך אשר הוצאתיך מאר מצרים, לעבוד לו כעבד שעובד לאדונו שהצילו מן המיתה , שהצילו מכל רעות שבעולם. בשני מיני שמות האלו קרויים ישראל להקב"ה: עבדים. שנאמר עבדי הם: וקרויים בנים שנאמר: בנים אתם לשם אלוהיכם . בזמן שאדם יודע את הקב"ה באופן כללי אז נקרא עבד, שעושה מצוות קונו, ואין לו רשות לחפש בגנזי וברזי ביתו. בזמן שהוא יודע את הקב"ה הוא באופן פרטי נקרא בנו אהובו, והוא כבן המחפש בגנזיו בכל רזי ביתו. ואף על פי שנקרא בן, בן הבכור להקב"ה, כמו שנאמר: בני בכורי ישראל, אל יוציא עצמו מכלל עבד, ויעבוד את אביו בכל העבודות שהן כבוד אביו. וכך צריך כל אדם להיות כבן אצל אביו, לחפש בגנזיו ולדעת רזי ביתו ולחזר אחריהם, ולהיות עבד אצל אביו וסוד שתי דרגות אלו מצאנו במקרא אחד- שנאמר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה- הרי עבד. ישראל- הרי בן. וכאשר הם כלל אחד, אז נאמר אשר בך אתפאר. ברוך ה" לעולם אמן ואמן.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה" [כו/ב] אומר רבינו בחיי ויש גורסים הזהיר כאן, ואם הגרסא כך רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש, והמשכיל יבין. עד כאן לשונו. ובאור דבריו כי השבת והמקדש זכור ושמור. וידוע כי כל המצות שהם מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם זה מבואר. אני ה" הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם . וכל מקום שנאמר אני ה" הוא לחומר המצווה לגודל השכר או לגודל העונש, ולכך סימה פרשה זו אני ה" בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך, ואחר כך מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצווה, הנה הדבור הזה לחזק מצוותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקים יש לו שכר גדול וכו אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצוות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר [בראשית מא] ויסר פרעה את טבעתו, הקב"ה שאמר על כל מצוה אני ה" על אחת כמה וכמה ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכול מצווה ומצווה שהזכיר בה אני ה" שכר עצום ועכב רב, וקל וחומר מבשר ודם. ולכך הזהיר שלומה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר[קוהלת ח] אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלוהים.

את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו אמר אור החמה מובא במפרשים שבתותי- שתי שבתות שבת גשמי ושבת רוחני שיענג גופו באכילה ושתיה, ושבת רוחני שיעסוק בתורה, שילמד תורה בהיותו שובת ממלאכה, כי תכלית לילות שבתות. ובא הרמז בפסוק: אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. ראשי תיבות של את שבתותי תשמורו- [אשת] שהוא נוטריקון: אדני שפתי תפתח וסופי תיבות של את שבתותי תשמורו [תיו] נוטריקון של : ופי ידבר תהילתך. לרמוז על שתי שבתות אחת שבת גשמי של אכילה ושתיה הרמוזה בה שפתי תפתח. ושבת רוחני של לימוד התורה הרמוזה ב- ופי יגיד תהילתך .

את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו אומר שמנה לחמו את שבתתי תשמרו ומקדשי ראשי תיבות [אשתו] רומז שעונתו עם אשתו יהיה משבת לשבת, ושצריך לקדש את עצמו בשעה תשמיש, את שבתתי תשמרו סופי תיבות [תיו] שהשבת הוא [תיו] ואות על קדושת שמי, ומי שמשמר את השבת הוא אות שהוא ירא מן קדושתי. וגם מרמז בזה מה שאמרו חז"ל [שבת קיח/ב] אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. וזהו אם את שבתותי תשמרו, ואז מיד, ומקדשי תראו אותיות [ימי קודש תראו] , ובגימטרייה [דבת מקדש ראו] שעל ידי זה תזכו מיד לראות את בית מקדש וישמח לבנו במהרה בימינו.

ונקדשתי בתוך בני ישראל אומר אהבת חיים קורא נעים נשים לב על מה שכתב חתם סופר, וזה לשון המשנה [סוף סוטה ]בעקבתא דמשיחא. הגפן תיתן פריה והיין ביוקר ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והנה מה שכתוב הגפן תיתן פריה והיין ואין תוכחה, רוצה לומר, גפן אלו ישראל אומה זו לגפן נמשלה, תיתן פריה בני ציון היקרים המסולאים בפז, וראויים להיות בחורי חמד בש"ס ופוסקים באופן שיבדקו מדן ועד באר שבע ויהיו בקיאים בהלכות ודינים. ויין זהו תורה, ביוקר שלא תמצא בזמננו האחרון אחד מעיר ושנים ממשפחה לדאבוננו כל בחורי חמד נחפו אחרי חוכמות זרות וכיוצא , זהו היין ביוקר ואין תוכחה כי כולם בילדי נוכרים ישפיקו בעונותינו הרבים, ובית ועד אשר ימצאו שם עוסקי תורה יהיה לבית זנות, כי הנה בית ועד חכמים ובית זנות הם שני הפכים מקצה אל קצה שבית הזנות כולם מצה ומריבה, כל זונה מקנאה בירך חברתה, על דרך שאמרו אפילו זונות מפרכסות זו את זו, כי ראוי ומחויב שיהיו שונאות זו את זו ומקנאות זו בזו, וההפוך בית ועד לחכמים, כל בניך למודי השם ורב שלום בניך אך בערבתא דמשיחא בעונותינו הרבים בית ועד יהיה כבית זנות מלא קטטות ומריבות הכול בחסרון התורה עד כאן לשון הגאון חתם סופר, ואנחנו מקווים לשם כי יתקיים בנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אמן.

י  צ  ח  ק         פ ר  י  א  נ  ט  ה