Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels
Saints juifs du Maroc
Souvenirs personnels
קברי צדיקים בארץ מרוקו
Avant qu’ils m’appellent, Moi je répondrai, ils parleront encore que déjà Je les aurai exaucés (Isaïe 65, 24).
Dieu est prêt à exaucer nos prières car il est sensible à nos plaintes, et même c’est dans sa nature que de nous répondre avant même que nous l’invoquons. Selon le Yalqut Shim’oni (§ 509), certaines demandes sont exaucées dans les quarante jours qui suivent la prière, d’autres dans les dix jours, dans les trois jours, dans la journée ou encore immédiatement (cf. Rabbin Claude Brahami in Les Jeûnes, p.102).
Nous trouvons pour trois personnes dans l’Ecriture le mot téfillah, prière : – Prière de Moïse (Psaumes 90, 1) ; – Prière de David (Psaumes 17, 1 ; 86,1) ; – Prière du pauvre (Psaumes 102, 1). Nous trouvons aussi : Prière de Habacuc le prophète (Habacuc 3, 1). Ici le mot prière, téfillah, a le sens de grâce, car Habacuc rendait grâces au ciel du miracle qui avait été fait en sa faveur, car il était le fils de la Sunamite. Des trois prières mentionnées, c’est celle du pauvre qui est la plus précieuse. Dieu l’exauce avant celles de tous les autres hommes, parce que le pauvre a le cœur brisé (Zohar, III, 195a).
Une prière doit répondre à quatre combinaisons pour être agréée : – Tout d’abord, on doit la prononcer, le cœur brisé comme un pauvre qui vient mendier son pain aux portes. – En deuxième lieu, il faut supplier Yahvé d’accueillir notre prière dans sa miséricorde. – Ensuite, le moment où on la récite doit être un moment de grâce, un moment favorable. – Enfin, la prière doit être exprimée d’une façon précise et claire, et sans équivoque (cf. commentaire Or Hahayim sur Deutéronome 3, 23). Partant de ce même verset du Deutéronome, Rashi, dans son interprétation, nous enseigne que même si les justes peuvent, dans leurs prières, s’appuyer sur leurs mérites et leurs bonnes actions, il vaut mieux qu’un juste, tsadiq, sollicite une faveur de Yahvé comme un don gratuit. Le Talmud de préciser : Exaucer une requête à titre de don et non comme récompense (Babli Sota 14a).
Pour affiner les idées qui viennent d’être développées, je cite le Zohar qui nous apprend que la prière de tous les pauvres apparaît la première près du Saint Béni soit-Il ; elle enfonce toutes les portes qui se trouvent sur son chemin pour arriver au Seigneur, ainsi qu’il est écrit (Exode, 12, 26) : « S’il crie vers moi, je l’exaucerai parce que je suis compatissant. »
Dans ce même ordre d’idées, le Zohar, de son côté, nous explique que l’homme doit exposer dans sa prière tous ses vœux et toutes ses peines, de façon assez claire pour qu’il n’y ait aucun mot d’équivoque. Il y a deux genres de prières : celle que l’homme peut exprimer en paroles, et celle qu’il ne peut que méditer dans son cœur. La prière que l’homme peut exprimer monte au deuxième degré de l’essence de Dieu, et celle qu’il ne peut que méditer en son cœur monte au premier degré de l’essence divine. David (Psaumes, 19, 15) parle de ces deux genres de prières. Heureux le sort des justes qui savent exposer d’une manière convenable la gloire de leur Maître et formuler leurs vœux. C’est à eux que s’applique le verset du prophète Isaïe (Isaïe, 49, 3) : « Et il m’a dit : Israël, tu es mon serviteur, et Je me glorifierai en toi. » (Zohar, I, 168b-169b).
L’homme qui veut s’attirer l’amour divin doit se lever à minuit pour étudier jusqu’au matin, afin de faire descendre sur lui « un fil de grâce ». Heureux le sort des hommes que Dieu aime. Ils dominent la terre ici-bas, et tout ce qu’ils ordonnent se réalise. Quand le monde a besoin de miséricorde, et quand les vivants sont dans la peine, le juste prie pour les hommes et va faire connaître les peines aux patriarches qui sommeillent à Hébron, lesquels montent au paradis terrestre où les esprits des justes sont vêtus de lumière. Ceux-ci ordonnent que les peines des hommes cessent, et le Saint béni soit-Il accède à leur volonté et a pitié du monde (Zohar, III, 68a, 70b).
Les bénédictions n’ont d’effet pour s’étendre en haut et en bas que lorsqu’elles émanent des serviteurs du Seigneur. Et qui sont les serviteurs du Seigneur ? Ceux qui se lèvent à minuit et se consacrent à l’étude de la Loi. Ce sont ceux-là qui se trouvent dans la maison du Seigneur durant la nuit, attendu que le Saint béni soit-Il, vient se délecter, durant cette heure, avec les justes dans le Jardin de l’Eden.
Isaac habita vingt ans avec sa femme Rivqa sans avoir d’enfants. Et il a fallu qu’il priât avant d’en avoir. Pourquoi ? Parce que le Saint béni soit-Il veut que les justes prient lorsqu’ils ont besoin de Son secours. Dieu a-t-il besoin qu’on Le prie ? Non. Mais comme la prière sanctifie l’homme, Dieu n’accorde aux justes ce dont ils ont besoin qu’après qu’ils Lui ont adressé des prières (Zohar, I, 136a-137b ; cf. Babli Yebamot 64a ; Babli Hulin 60b ; Midrash Tanhuma – Toldot § 9) : « La prière des justes a devant Yahvé plus de poids que leurs mérites. Car l’homme a des enfants non par le bénéfice de ses mérites mais par sa prière ou par le mazal. Car, dans ce domaine, la prière a plus de valeur que les bonnes actions accomplies par l’homme. Et Dieu aime entendre la prière de ceux qui s’adressent à Lui. C’est pour cette raison qu’Isaac pria pour avoir des enfants (Genèse 25, 21).
Les citations tirées du Zohar ont été adaptées du Sepher Hazohar – Le Livre de la Splendeur – traduit par Jean de Pauly, Editions Maisonneuve & Larose, 1985, six tomes.
Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.
פני־החמור
היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,עד שלפני שנים רבות חי לו בעיר אחת במרוקו איש צדיק, שהיה ידוע ככותב קמיעות לנשים עקרות, ובעזרת האל כולן התעברו. ולצדיק היתה אשה עקרה, שלא השכילה להבין היאך בעלה מרפא את כל הנשים העקרות והיא, אשתו, שאר בשרו, עקרה היא. בצר לה פנתה לבעלה והטיחה בפניו את אשר על לבה. והוא, שהבין ללבה, ענה לה, שאם ירפאנה, עתיד לקרות דבר מר ונמהר.
יום אחד עלתה האשה לגג ביתה והרהרה בכך שלכל היצורים יש יוצאי חלציים – לחיות, לעופות ואפילו לנמלה הקטנה. נשאה עיניה לשמיים ואמרה: ״ריבונו של עולם. עשה שאלד, וגם אם יהיה זה חמור״. כך אמרה היא במר נפשה. תפילתה הגיעה עדי בורא עולם. כעבור חודש הרתה, ובעבור תשעה ירחים כרעה ללדת. והנה היא יולדת תינוק ולו ראש חמור. נזכרה האשה בתפילתה ואמרה: ״טוב לי זה מלא כלום״. מה עשתה? החביאה את התינוק בעליית הגג, וכך שמרה את סוד הולדת בנה ורק לבעלה הצדיק גילתה. בעלה ששמח בשמחתה איחל לה שאם תהיה סבלנית, יבוא היום ובעזרת האל וישועתו הילד בעל פני החמור יהפוך לעלם יפה תואר ויפה מראה. חלפו השנים והילד הפך לנער. הוא קיים את מצוות התורה ודקדק בהץ קלה כבחמורה, ומשבגר והגיע לפרקו, נמלכו הוריו להשיא לו בת ישראל חסודה וברה. בליל הכלולות, משהובילו את הכלה למקום משכנו שבעליית הגג, העביר החתן הצעיר את ידיו על פניו, הסיר את פני החמור, ומתחתם נתגלו פני מלאך יפים להפליא, כפי שניבא אביו הצדיק. למחרת בבוקר שב ועטה על פניו את פני החמור.
יום אחד שאלה החותנת את בתה אם חיה היא בטוב, וכי מדוע זה לא נראה בעלה בציבור. ענתה הכלה: ״הכל כשורה, אלא שבעלי עוטה על פניו פני חמור ובלילה הוא מסיר אותם״. אמה, שנתחלחלה למשמע אוזניה, יעצה לבתה להבעיר אש חזקה בתנור וכשיסיר בעלה את פני החמור וירדם, תבעיר היא את ה״מסיכה״ בתנור, וכך לא יוכל לחזור ולחבוש אותה על פניו״. שמעה הכלה בעצת אמה והבטיחה לעשות כדבריה. באותו הלילה, משהסיר בעלה את פני החמור ונרדם, קמה בחשאי והשליכה אותם לתנור הבוער. בבוקר, כשביקש הבעל לעטות את פני החמור, לא מצאם במקומם. שאל את אשתו לפשר הדבר, והיא סיפרה לו את כל המעשה והוסיפה לאמור: ״עתה, כשאין לך מה לעטות על פניך, תשאר יפה תמיד, את פניך היפות תגלה ברבים ועליך תהיה גאוותי״. כעס עליה בעלה ובמר לבו אמר לה: ״אוי לנו, כי מעשה רע ונמהר עשית. דעי לך כי בעוד שלושה ימים צריך היה להסתיים הזמן שנגזר עלי מלמעלה להיות עם פני חמור ועתה, מכיוון שהיית חסרת סבלנות והחלטת לדחוק את הקץ, אני נעלם מעינייך בזה הרגע. ואם תבקשיני, תאלצי לכתת רגלייך בהליכה קשה וכשתגיעי למקום, תמצאי מנהרה באדמה. שם, באפלת הלילה, אצא לקראתך מתוכה ואהיה כאחד האדם״. במר לבבה הלכה האשה העצובה לסנדלר כדי שיתקין לה שבעה זוגות נעליים, ובצרורה צררה צידה ויצאה לדרך הארוכה. עלתה הרים וירדה גאיות, ימים ולילות צעדה עד שבלו כל זוגות נעליה. בתום שמונה חודשים למסעה הגדול הגיעה אל פתח המנהרה וישבה לפוש בפתחה עד רדת הלילה. עודה יושבת, והנה הופיעה מאי־שם אשה זרה, ברכה אותה לשלום, פתחה ואמרה: ״למה מחכה את?״ אשת בעל פני החמור סיפרה לזרה את סיפורה מתחילתו ועד סופו, לא הכחידה דבר. הקשיבה הזרה קשב רב ואמרה: ״עייפה את מתלאות הדרך, נוחי והירדמי ועם רדת הלילה, כשתפתח המנהרה, אעיר אותך״. כיוון שהיתה עייפה מתלאות הדרך, הסכימה להצעתה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה. ישבה הזרה וחיכתה עד שנפתחה דלת המנהרה והעלם יפה התואר יצא ועמד בפתחה. משראתה את עלם החמודות העומד לפניה, העלימה ממנו הזרה את דבר האשה הישנה בסמוך, וסיפרה לו על תלאות הדרך כפי ששמעה מאשתו ולא הכחידה דבר. העלם, שחשב אותה לאשתו, הלך אחריה לביתה. כשהתעוררה האשה משנתה, ראתה והנה המנהרה פתוחה, השמש נוטה שוב לערוב ובעלה איין. או־אז הבינה שברוב עיפותה ישנה יממה שלמה ושהזרה הערימה עליה ונטלה את בעלה. מה עשתה? לבשה בגדי משרתת וחיזרה על הפתחים כדי לבקש עבודה. הלכה מבית לבית ומעיר לעיר, עד שהגיעה לביתה של האשה שגזלה ממנה את בעלה והתחננה בפניה שתעסיק אותה בעבודות הבית. והיא, שלא זיהתה את אשת האיש שחמדה, ריחמה עליה והסכימה לקבלה לעבודה.
״מסכימה אני. הלילה כולו שלך״. מה עשתה החמדנית? הכינה לה ול״בעלה״ משקה, וערבה בכוסו סם מרדים. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו וגילתה שהוא ישן, החליטה לחכות להזדמנות אחרת. כעבור ימים אחדים הביאה ״המשרתת״ מסרק מזהב. התלהבה האשה החמדנית מהמסרק וביקשה גם אותו. שוב התנתה ״המשרתת״ לשכב עם בעלה, אך הפעם התחקתה אחר תנועותיה של האשה החמדנית. משראתה שהיא שמה חומר מרדים בספלו של הגבר, החליפה בחשאי בין הספלים. האשה החמדנית שתתה את השיקוי שהכינה במו ידיה ונרדמה בן רגע. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו של בעלה, סיפרה לו את אשר קרה ואף נתנה לו סימנים, עד שלא היה לו כל ספק שאכן היא היא אשתו אהובתו. משנתגלתה האמת, שמח הבעל מאוד, ובעלות השחר, בעוד האשה החמדנית ישנה את שנתה העמוקה, יצאו בני הזוג כשהם רכובים לעבר עירם ובה חיו שנים רבות באושר וביושר.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc- ابو درهم -אבודוהם Abudarham
- ابو درهم אבודוהם Abudarham
Abudirham, Abuderham, Abudaran, Abudaram
Nom arabe dont le sens est «le pere du Dirham» ou plutot d’homme au Dirham)). Le «Dirham» etait une ancienne piece de monnaie arabe qui avait tire ce nom du «Drachme» grec et qui s’est maintenue au Maroc.
Le nom d’ABUDARHAM derive des fonctions de Tresorier du Roi, exercees au XIIIe s. par Don David, Fermier General des Impots du Roi de Castille et de Leon, Don Sancho le Grand, que le peuple nommait d’homme au Darham». Depuis, ce nom est devenu le nom de famille des descendants de Don David.
Les fonctions de Tresorier du Roi et celles de Fermier ou de Percepteur d’impots au Moyen-Age en Espagne, ont donne egalement naissance a des noms de famille similaires tels que: Gabbay (encaisseur), Ben-Drihem (fils du petit Darham), Khallas et Elkhallas (payeur).
La famille Abudarham venue au Maroc a l’expulsion d’Espagne en 1492, a donne au Maroc plusieurs rabbins eminents et s’est ramifiee a Gibraltar, en Algerie, en Tunisie, en France, en Italie et en Amerique. Un de ses membres, Salomon Abudarham (emigra de Tetouan vers 1886 au Venezuela ou il prit le nom de Salvador Hernandez.
1-Don Davi (David) Abudarham Viejo (l’Aine), astronome, originaire de Seville, Percepteur d’impots et Doyen de la Communaute juive de Tudela durant le regne de Don Sancho le Grand, Roi de Castille et de Leon (1258-1295), fut le premier a reglementer les differentes taxes que les communautes juives devaient payer au Tresor Royal. A cet effet, il convoqua une commission composee de quatre chefs de la communaute juive de Huete en septembre 1290 et fut designe par le roi comme arbitre pour trancher tout disaccord pouvant surgir de ce «Repartimiento de las Aljamas de 10s Judios de Toledo)). Dans une elegie sur la catastrophe soufferte par les Juifs a Tolede en 1391, il est fait mention de la Synagogue d’ABUDARHAM qui parait avoir ete fondee par Don David.
2-Don Mose Abudarham est titulaire d’un don en sa faveur par le Roi Don Sancho IV, suivant document date a Segovie, le 24 Decembre 1284.
3-Don Yucaf Abudarham, fils de Don David, figure comme temoin dans un acte de vente d’une maison avec dependances a Donna Maria Fernandes, gouvernante de la Reine Donna Maria et sa fille l’In- fante Isabelle, passe a Guadalajara, le 7 Aout 1299.
4-David ben Joseph Ben David Aboudarham, rabbin commentateur de la liturgie synagogale, a Seville vers 1340. Eleve de Jacob Asher et auteur d’un ouvrage de vulgarisation des connaissances rabbiniques base sur le Rituel des Prieres, intitule: Hibbur Perush ha-Berakhot veha- Tefilot (Lisbonne, 1489; Constantinople, 1513; Venise, 1546 et 1566; .Amsterdam, 1726; Prague, 1784 et 1817; Lemberg, 1857; Hanovre, 1877). Un manuscrit de cet ouvrage se conserve a la Bibliotheque Friedlander de St. Petersbourg, Sh. G. I, 30; JE I, 139.
5-Don Culeman Abudarham, habitant d’Ucles figure comme vendeur de plusieurs fermes, vignobles, maison et autres proprietes a Pozorrubio et sa banlieue suivant acte de donation passe le 15 Juin 1371 par Don Pedro Ruiz de Sandobal, Grand Commandeur de Castille.
6-Salomon Abudarham figure comme preteur a Tolede dans des documents de l’annee 1337.
7-Salomon Ben Moses Abudarham, rabbin a Tolede au XlVe s. . ayant pris part a la controverse entre plusieurs rabbins au sujet de Maimonides. JE XII, 180.
8-Abraham Abudarham, auteur ayant copie a Agramunt en 1444, la traduction hebra'ique de L'Ethique d’Aristote.
9-Yuzaf Abudaran figure comme proprietaire de plusieurs maisons a Tolede, suivant acte du 16 Fevrier 1431.
10-Isaque Abudaran (Abudarem) de Tolede, fermier des impots dits «Alcavalas» et «Tercias» de l’Archeveche d’Alcaraz en 1440.
11-Don David Abudaran, fermier de l’«Alcavala» (droit d’octroi) sur la viande et le poisson a Tolede en 1475.
12-Don David Abudaram el Viejo (l’Aine), «Recabdador de la alcabala de la Seda» (Receveur des Taxes sur la soie), figure comme temoin dans un proces de l’lnquisition a Tolede en 1486 ainsi que dans le proces de Juan del Rio, a Tolede, en 1487-1488 («Actas de la Inquisicion de Toledo)), leg.
13-Don Mose Abudaram (Aburam), figure comme garant parmi les- fermiers d’impots pour l’annee 1487 en Castille. Baer II, 359.
14-15. Moses et Isaac Abudarham, vivaient a Rome et passent pour avoir donne l’hospitalite a David Reubeni en 1524.
16-Salomon Abudarham, Grand Rabbin a Tetouan XVIe-XVIIe s. Auteur de Haruzim u-Pisque Dinim (Abraham Coriat, Introduction aw Zechut Abot; NM, 159).
17-Isaac Ben Salomon Abudarham, Grand Rabbin de Tetouan a it. XVIIe s. (Abraham Coriat, Introduction au Zechut Abot; MR).
18-Abraham Abudarham, rabbin a Tetouan aux XVIIe-XVIIIe s., auteur de Pisque Dinim dont quelques-uns parurent dans Sheelot u-Teshubot Mislipat va-Zebi Nos. 23, 86, 199, 315. NM, 159, MR.
19-Judah Ben Joseph Abudarham, Grand Rabbin a Tetouan, mort apres 1780.
20-Joseph Abudarham, fils de Judah (19), Grand Rabbin a Tetouan au XVIIIe s.
21-Menahem Abudarham, fils de Judah (19), rabbin a Tetouan am XVIIIe s.
22-Samuel Abudarham, notable de la Communaute Juive de Mar-seille ayant contribue a l’achat d’un cimetiere juif dans cette ville en- 1783 (Annuaire Israelite pour l’annee 5648. REJ XIV, p. 302).
23-Samuel Abudarham, petit fils d’Abraham (18), Grand Rabbin a Tetouan au XVIIIe s. (Raphael Abraham Coriat, Introduction au Ze- chut Abot).
24-Salomon Aboudarham, Grand Rabbin Cabaliste a Tetouan a. la fin du XVIIIe et au commencement du XIXe s., petit fils de Samuel (23). Vers 1842, il fut nomme Grand Rabbin a Gibraltar. Mort en! 1852. NM, 200; R. A. Coriat, Introduction au Zechut Abot.
25-Eliyahou Abudarham, rabbin «Dayyan» a Tetouan XVIIIe- XIXe s. MR.
25 bis. Abudarham, originaire de Livourne, fut viceconsul d’Angleterre a Rabat en 1816.
26-J. Abudarham, notable de la Communaute de Gibraltar en 1843,. JE I, 139.
27-Judah Ben Menahem Abudarham, rabbin a Tetouan au XIXe- siecle. MR.
28-Mordekhay Abudarham, rabbin a Sale, auteur d’un commentaire de la Haggadah de Pessah. MR.
29-Jacob Abudarham, rabbin a Sale, compilateur d’un recueil de«Darushim» d’auteurs anciens qui fut complete par son frere Mordekhay sous le titre Sepher Qohelet Ya'acob. Cet ouvrage contient en plus un commentaire sur l'Ecclesiaste intitule Debarim Tobim et un autre commentaire sur la Haggadah. MR.
(Figurent parmi ceux qui ont contribue, en 1837, a la publication du .Sepher Zebahim Shelemim d’Abraham Anqawa:)
30-Menahem Abudarham et ses fils de Tetouan.
31-Abraham Abudarham, de Tetouan.
32-Salomon Abudarham et ses fils de Tetouan.
33-Abraham Abudarham, d’Oran.
34-Samuel Abudarham, d’Oran.
35-Abraham Abudarham, frere de Samuel (34).
36-Hayyim Abudarham, originaire de Tetouan a Tiaret et son frere.
37-Yonah Abudarham.
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc– ابو درهم -אבודוהם Abudarham
