ארכיון יומי: 31 במאי 2021


נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק…

 

 

נתיבות המערב

פו. נהגו שהחזן אומר ״אתה חוננתנו״ בקול רם:

פו. כן המנהג פשוט, והטעם כדי להזכיר אמירתו לציבור ולאלה שאינם בקיאים, וראה בזה בילקוט״, שבת א׳(עמוד ת״מ) ובכה״ח לרבי חיים פלאג׳י(,סימן לא ס״ט) ובבן איש חי(.שא׳ פ׳ ויצא ס״ה) ובספר השבת והלכותיה !סימן ט״ז ס״ז):

פז. נהגו כשחל יום טוב באותו שבוע, אין אומרים ״שובה ה״׳, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

פו. כן מובא בספר נהגו העם (ערבית) וראה בזה בנו״ב (עמוד נ״ח), ובשערי תשובה (סימן רצ״ה סק״ב) ובילקוט״, שבת א׳(עמותמ״ג), וראה בלקט הקציר(עמוד רל״ו) שהאריך בזה,וכן בספר לבי ער(סימן ט״ז):

פח. נהגו להבדיל בבית הכנסת ומעומד, ובבית מיושב:

פח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבת), ובספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שנ״א), ובספר מקוה המים (ח״ה עמוד ו׳), וראה בזה בנר לעזרא (,עמוד ל״ח), ובילקוט״, שבת א׳(עמוד תמ״ה), והטעם שמבדילין בביהכ״נ כדי להוציא מי שאינו בקי:

פט. נהגו לפתוח את ההבדלה בפיוט זה: אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְצוּרִים, שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים, שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים, כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: (ויש ממשיכים קטעים נוספים):

פט. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכל זה כדי לפתוח את השבוע בשבח והודיה לה׳ על רוב טובותיו, כי לעולם חסדו, ומשם תקוותנו כי השבוע הבא יבוא עלינו ועל ישראל לטובה וברכה, ויש קטעים נוספים מובאים בספרי פיוט ושירה:

צ. נהגו בסיום ברכת ״בורא פרי הגפן״, מאפיל בידו על הכוס ומביט לתוכו וצוחק:

צ. כן המנהג, והביאו בספר פקודת אלעזר (,סוף ח״א), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ד), וכן מנהג יהודי תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳), והכל בא לסימנא טבא:

צא. נהגו לחזר אחרי הדס להבדלה:

צא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ג), והטעם כיון שהדס נבחר מכל, לארבעת המינים בסוכות, מעלתו חשובה מאד, ע״ד מה שאחז״ל מגלגלים זכות לזכאי:

צב. נהגו לברך אף על נר יחידי, ולא דוקא אבוקה, והמדקדקים נהגו להחמיר שיהיה דוקא נר אבוקה:

צב. כן הביא בספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שפ״א), וכן מנהג יהודי תוניס להקל, וכמבואר בספר גאולי כהונה (.מער׳ מ׳), ומ״מ מצוה מן המובחר באבוקה וכנפסק בשו״ע (.סימן רצ״ח ס״א):

צג. נהגו אחרי הטעימה לשפוך מעט יין על הצלוחית, וממנה מורחים על גבי העינים וראש עמוד השדרה:

צג. כן המנהג, ומקורו ברמ״א (.סימן רצ״ו), וראה בזה בספר מקור חיים (,פרק קל״ח), ובספר נר לעזרא (.סימן פ״ט), ובספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳):

צד. נהגו שאין הנשים והבנות טועמות מכוס ההבדלה:

צד. כן המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ב), ומקורו מספר השל״ה, וראה בזה בפה״ח (סימן רצ״ו סק״ד), והטעם היא לזכר חטא חוה שהחטיאה את אדם הראשון ולא תשוב לכסלה עיי״ש:

צה. נהגו לישב בצוותא בבית הכנסת, וקוראים מתוך הזוהר הק׳:

צה. כן נהגו רבים, וכמובא בספר אוצר המכתבים (ח״א סימן ר״ז) ובאוצרות המג׳רב (,שבת). וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (פ״ב) במעלת קריאת הזוהר, וראה לעיל במנהגי מנחה (.ס״ו) והוא סימנא טבא לששת ימי המעשה:

צו. נהגו להקל להוציא את השבת לפי סברת הגאונים, ויחידי סגולה החמירו לפי רבינו תם:

צו. הנה כי כן נהגו ברוב המקומות במרוקו, שלא חששו לשיטת ר״ת, וכפי שביאר באורך בספר אוצרות הפוסקים (דיני שבת), וראה בזה בספר נהגו העם (שבת), ובספר אבני שיש (ח״ב סימן קי״ח):

צז. נהגו בהכנסם לבית במוצאי שבת אומרים לבני הבית: ״'שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב״. והם משיבים: ״'שבוע טוב תרבח והסעד״ (תרויח ותצליח):

צז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות המגרב. והיא סימן טוב לכל השבוע. ועל כיוצא בזה נאמר טוב עין הוא יבורך:

צח. נהגו להקפיד על סעודה רביעית בצוותא, ונקרא בפיהם סעודת ״דוד המלך״:

צח. כן המנהג ומקורו מגמ׳ שבת (קי״ט), והטעם שנקרא ע״ש דוד המלך ע״פ הגמ׳ בשבת (ל׳) שאמר לו הקב״ה בשבת תמות. וכל שבת שעברה עליו בשלום היה עושה סעודה, וראה בזה בילקוט יוסף שבת א׳(עמוד תפ״ט):

צט. יש נהגו להכין מאכל מיוחד בצל עם בשר למוצאי שבת:

צט. כן הביא בנו״ב בהקדמה (עמר ז׳). וטעמו כי המאכל הזה משמח לב עגומים, בהסתלקות הנשמה יתירה:

ק. יש נהגו להקפיד לא לאכול ביצים וזתים במוצאי שבת;

ק. כן הביא שם בנו״ב, והטעם כי שני מאכלים אלו הם מאכל אבלים, ולא מסמנא מילתא במוצאי שבת:

קא. יש נהגו להקפיד לא להוציא דבר מן הבית במוצאי שבת:

קא. כן המנהג והביאו בספר יהדות המג׳רב (.שבת), והטעם לזה שקבלה בידם דלא מסמנא מילתא בזה:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק

L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

recherches-i.Ben-Ami

Cette humiliation, physique aussi bien que spirituelle, s'ajoutant a la honte de la pauvrete ou se debat le poete, le menent au bord du desespoir. La famine qui sevit en 1781 fait deborder la coupe, et il demande a Dieu d'ecouter son cri de detresse, d'arreter les tourments que lui font subir les enfants d'iniquite”:

Je me suis senti avili a mes propres yeux…

Le temps m'a crible de ses fleches.

Je me suis cache la ou personne ne me connaissait.

J'ai revetu des vetements de deuil noirs…

Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.

Des jours sont venus, que je ne desire plus vivre.

La malediction de chaque jour est encore plus terrible

 Que celle du jour qui le precede…

(לדוד מזמור, כג-כד)

Un moment, David Ben Hassine semble faire siennes les allegations theologiques de ses persecuteurs, qui justifient l'avilissement des juifs en pretendant que Dieu les a abandonnes: “Dieu les a livres entre nos mains!”, jubilent-ils (אתה ה׳ עד מתי, ז). Comme certains de ses contemporains, le poete angoisse se demande si Dieu ne s'est pas voile la face, s'il n'entend plus les appels desesperes de son peuple martyrise: Dieu tout puissant! implore-t-il, Ne te tais point! Ne garde pas le silence!” (ארים קול יללה, פז ). Devant ce silence de Dieu, David Ben Hassine finit par se resigner a son statut de “fils aine de l'epouse detestee, jete dans un trou infect, esclave dont le maitre s'est defait” (,אודה לאל יג). Selon cette conception repandue dans la litterature rabbinique sur l'exil, Israel opprime represente l'epouse detestee de Dieu, tandis que les nations auxquelles il est soumis seraient, elles, son“epouse preferee”, puisqu'elles vivent dans la paix et la tranquillite.

Dans cette perspective pessimiste, c'est Dieu lui-meme qui“aurait voue ses enfants a la servitude” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Les juifs du Maroc, figures par l'image inquietante de “fils aine de l'epouse detestee”, symbolisent, aux yeux du poete, la condition humiliee de toute la maison d'Israel en exil.

Cette resignation momentanee n’empeche pas David Ben Hassine de manifester vigoureusement son incomprehension devant les desseins impenetrables de la Providence. Comment Dieu peut- il tolerer l'injustice qui frappe le peuple juif innocent? Et le poete, qui refuse d'accepter un univers ou les impies triomphent tandis que leurs innocentes victimes agonisent, interpelle son Createur:“Comment peux-tu me voir au- jourd'hui exile, alors que tu laisses mes ennemis vivre en toute quietude?, s'indigne־t־il (אל יום זה אקרא, צד). Puis il argumente: “Jusqu'a quand ton nom sera-t-il profane au sein des nations etrangeres?” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד-ה). Il l'adjure de ne plus se voiler la face et de se souvenir de l'existence d'Israel: “Souviens-toi, mon Dieu!’N'annulle point ton alliance avec nous! Jusqu'a quand verras-tu des ennemis danser dans ta maison?” (בכי תמרורים, צג). “Jusqu'a quand, mon Dieu, verras-tu ton enfant captif, dans l'affliction, en train de mourir?” (אל חביב לי חיבתו, כה). Le poete se fait plus exigeant, plus concret, adjurant Dieu de faire cesser “nos miseres… de guerir notre accablement, de consoler notre deuil, d'eloigner de nous peines et soupirs!” (נשים שאננות, פח). “Pourquoi restes-tu assoupi? lui reproche-t-il. Eveille-toi pour delivrer tes brebis dispersees… Prete l'oreille, entends le cri de detresse des enfants’d'Israel!” (אביעה רנני, ו).

Il reclame enfin: “Toi, mon Dieu! Quand donc vas-tu passer jugement sur mes persecuteurs?” (אתה ה׳ עד מתי, ו־ז). Car le cri du poete ne tarde pas a se transformer, sous l'effet de la douleur, en terribles imprecations, et en appels a la vengeance divine contre ceux qui l'ont fait souffrir de facon inhumaine. Apres le meurtre de sept juifs marocains, en 1783, il ne peut plus retenir sa colere:

Dieu de vengeance, manifeste-toi!…

Cet exil est devenu intolerable, interminable…

Fais pleuvoir sur nos voisins sept fois plus de tourments

Qu'ils n'en ont fait pleuvoir sur nos tetes!

Nos ennemis, nos tortionnaires, ces traltres malfaisants,

Exerce sur eux ta vengeance! Jette sur eux l'anatheme!

Que le sang de tes serviteurs soit venge!…

Ne laisse pas leur sang, ni celui de leurs enfants,

Sans vengeance!

Et fais boire a leurs ennemis, leurs assassins,

Une pleine coupe de poison mortel!

(ארים קול יללה, פז)

L’exil Marocain Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels

L’hébreu dispose d’un vocabulaire riche et varié pour exprimer la notion de prière, téfillah. Selon un midrash, il y a dix termes pour le dire : zé’aqa, shav’a, naâqa, tsara, rinna oufgui’a, nafol oufillul, ‘atira, ‘amida, hillul, hannoun (Sifré § 26). D’une façon générale, le français emploiera : s’adresser à, s’agenouiller, crier vers, invoquer, se recueillir, appeler, demander grâce, implorer, insister, requérir, solliciter, supplier.

Voici ces termes de prière en hébreu :

זעקה, שועה, נאקה, צרה, רנה ופגיעה

נפול ופלול, עתירה,עמידה, חילול, חנון.

L’écrivain juif d’origine allemande, Thomas Mann (1875-1955), écrit dès les premières lignes de son roman épique, une fresque en quatre volumes, Les histoires de Jacob, cette réflexion :

« Profond est le puits du passé. Ne devrait-on pas dire qu’il est insondable. »

Aussitôt il ajoute que cette réflexion s’impose peut-être même tout particulièrement à nous « quand c’est le passé de l’homme  qui est en jeu, l’essence mystérieuse qui recèle notre propre existence, faite de jouissances naturelles et de misère surnaturelle : son secret est à l’origine et à l’aboutissement de nos pensées et interrogations […] ».

Qui peut donc dire et nous faire comprendre le mystère de nos secrets, ce monde souterrain de notre passé, de notre histoire. C’est un gouffre sans fond. Un sod, crie le mystique à notre face, l’anagogique des textes anciens. Le savant Eben Ezra1093-1167), définit le vocable sod, l’anagogique, comme étant la ligne de démarcation entre le visible et l’invisible. C’est ce qui se trouve derrière le rideau, en hébreu méahoré hapargod. C’est ce que le Tout-Puissant n’a pas voulu nous faire connaître. Ben Sira nous conseille : « Dans ce qui te dépasse ne va pas chercher, et dans ce qui est caché de toi ne va pas fouiller. A ce qui t’est permis applique ton intelligence. Tu n’as rien à faire avec les choses cachées. »  

Ma jeune sœur Esther me demanda un jour de lui raconter les pèlerinages aux saints, que  notre famille vénérait, suivant en cela d’anciennes traditions ancestrales. Elle n’était pas encore née, lorsque dans mon enfance, étant l’aîné d’une fratrie de sept enfants, six garçons et une fille, elle, ma sœur, l’avant-dernière de la famille. Je crains,  dis-je à moi-même, que beaucoup de mes souvenirs soient tombés dans les implacables rets de l’oubli. Ces inévitables trous de mémoire, qui deviennent encore plus béants, quand approche le soir de notre vie sur terre. Il n’y a pas de remède à cela, disent les Sages.

Je lui ai envoyée une documentation détaillée, en hébreu, pour lui parmettre de rédiger un mémoire, dont le texte se trouve après mon récit.

Il n’y a pas si longtemps, j’interrogeais mon père sur telle ou telle de nos coutumes Aujourd’hui, qu’il n’est plus là, qui puis-je interroger ? Et si on me demandait, à mon tour, de raconter, en tant que témoin,  telle ou telle chronique familiale, alors je me sens complètement perdu. Comment est-ce possible, en effet, de bondir, comme par un enchantement, des jours lointains de mon enfance vers ceux  de ma vieillesse, qui s’installent inexorablement, et de raconter ? Et, au fait, raconter quoi ?

J’ai déjà écrit dans certains de mes textes que depuis la disparition de ma grand-mère Esther, mama Sti, et de son fils, mon père Yaaqob – qu’ils reposent en paix – la tradition du conte, dans la famille, est tombée dans le pays  de l’oubli, et elle  gît dans les profondeurs de l’abîme, dans l’espoir  de voir un jour l’un de leurs descendants reprendre le flambeau. Cependant, il nous incombe de penser à notre passé et d’essayer, tout de même, de puiser nos souvenirs dans les sources vives de la mémoire ancestrale. Souvenirs de la splendeur de notre enfance, de sa candeur, souvenirs de la fraîcheur de l’adolescence, de sa pudeur. Ces jours-là étaient des jours de bonheur, des jours de lumière, des jours de gaieté, des jours de divertissement, des jours de rêvasserie, sans soucis et sans chagrins. Le mellah était rempli de garçons et de filles jouant en ses rues, et les vieux et les vieilles assis sur les places.

Chaque souvenir est en soi une épopée merveilleuse, un rêve de légende. Je me souviens bien d’un grand écrivain, Prix Nobel de littérature, Samuel Joseph Agnon (17 juillet 1888-17 février 1970),  que je lisais beaucoup au collège de Ramsgate, dans le Kent en Angleterre, et dont j’ai lu pratiquement toute l’œuvre. Il commençait ses romans par cette phrase magique : « Et voici comment cela s’est passé ». Je traduis pour ceux qui ne l’ont pas lu : « Et l’histoire que je vais vous raconter se déroula exactement comme je vais l’écrire. » Cela paraît simple et nette. Mais quel art !

Nos grand’mères commençaient leurs récits par une déclaration de foi : « Kan Allah fkel mkane hatta kan [] Dieu était en tout lieu lorsqu’il eut lieu […] ».

 Difficile d’écrire après de tels écrivains. Et si nous souhaitons tout de même écrire, alors écrivons avec nos mots, guidés par notre intuition, notre cœur et nos sentiments.  Il n’est pas toujours aisé de reconstituer le passé. Notre mémoire, sélectrice par nature, ne retient que ce qui a été bon. Le ciel était toujours sans nuages, d’un bleu immarcescible. Nous vivions les uns près des autres, dans l’amitié et la compréhension mutuelle, à la limite de l’irénisme. En judéo-arabe el mhebba ouzouria. Cela adoucissait l’âpreté du quotidien et le rendait doux et vivable Les membres de la même famille étaient unis, le cœur sur la main. En enfants gâtés, nous nous laissions choyés. Tout nous souriait Tout était à notre disposition

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר