ארכיון יומי: 5 במאי 2021


השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד

כדי להסוות את אופיה החילוני של שירה זו וכדי לא להחשידה בעיני האורתודוכסיה, היו המשוררים מייחסים לה מדי פעם ערך סמלי ומצהירים, ששיר־חשק זה או אחר איננו אלא משל לאהבת כנסת ישראל לבוראה וכיו״ב, בדומה לפרשנות האליגורית של שיר־השירים. נאמר גם, ששירי היין והחשק לא תיארו חוויות ונסיונות אישיים של מחבריהם, אלא היו בחזקת ביטוי לשאיפות העמוקות של אצילים ומשכילים יהודים להידמות לעילית המוסלמית הערבית, לחקותה, להתחרות בה בתחום שהיה חביב עליה מכל, ואף להוכיח באותות ובמופתים, שהלשון העברית איננה נופלת מן הלשון הערבית, וכמוה מסוגלת היא להביע את הרחשים המעודנים ביותר. למרות הנאמר, אין להניח ששירת־החול היתה כולה משחק במוסכמות ספרותיים ועשייה ריטורית, שנעדרה לחלוטין כל זיקה למציאות החיים היהודיים. מכל מקום, גם שירי ציד ושירי מלחמה, שהיו זרים לספרות זו ואשר הוזנחו על־ידי מרבית המשוררים היהודים, נמצאים מיוצגים בתיאורי קרבות בשירתו האפית של שמואל הנגיד וב׳מחברת הציד׳ של יהודה אלחריזי.

 

לצד חיבורים פארודיים נהגו המשוררים לחקות את המקאמה הערבית שהתחבבה עליהם, שהיא מציאות או בדיון מקומיים הנתונים במלבוש ספרותי. המקאמה היא יצירה ספרותית הכתובה פרוזה מליצית חרוזה. היא מביאה עלילה מרתקת או סיפור מלהיב שאינם אלא תיאור מאורע מקומי אקטואלי המועתק על ידי המחבר לארץ רחוקה, לרוב — למדינות המזרח. נתחברו גם חיבורים מחורזים לתכליות חינוכיות ודידאקטיות, כ׳אזהרות׳ והיצירות בנושאי ההלכה, המוסר והפרשנות. החרוז שירתגם את הוראת המדעים והונהג בחיבורי הרפואה, הדקדוק, האסטרונומיה, המתימטיקה וכו'.

 

לשירת הקודש בבית־הכנסת נשמר מקום של כבוד ביצירה הספרותית של יהדות ספרד. יש לזכור שמחבריה היו על פי־רוב גם מחשובי היוצרים בתחום שירת החול. היא נשענה על מסורות קדומות ועל הטכניקות השיריות של הפיוט הארץ ישראלי שמשוררי ספרד התייחסו אליהן בחרדת קודש ונזהרו מלהכניס בהן שינויים מרחיקי לכת. אך הם לא התאמצו לשמור בשלמותן את התבניות הארכאיות ולא סיגלו לעצמם את הלשון הלמדנית ודרכי הרמיזה הסתומים שאיפיינו את סגנונם של הקילירי ובני האסכולה שלו.

 

לעומת זאת עלה חינן של קומפוזיציות קצרות וקלילות יותר כסוגי ה׳רשויות׳, ה׳אהבות׳, ה׳גאולות׳ וה׳בקשות׳, שהתאימו יותר למזגם ולמגמותיהם של משוררי ספרד, ובהן ניתן ביטוי מובהק לכשרונותיהם המזהירים. בפיוטי סוגים אלה מיזגו משוררי ספרד את תפיסות נורמת השירה החדשה שחוללו מהפכה בצורות הפיוט ובתכניו המסורתיים.

 

בדומה, נערך נסיון להחיל על שירת הקודש העברית את שיטות השקילה והחריזה הערביים. המשוררים גם לא נרתעו מלכלול בה נושאים ודפוסים רעיוניים וציורים שרווחו בשירה הערבית, דימויים ותמונות הזרים לנופים המוכרים של החיים היהודיים ולחזות חיי המסורת והרוח, כגון: מוטיב הבכיה על שרידי מעונות — המעלה את זכר האהובה; דמעות המהולות בדם לב שותת; תהפוכות הגורל; רפיפות החיים וכר, שהם ממוסכמות הקצירה הערבית שלפני הופעת האיסלאם ושלאחריה.

לסביבה התרבותית נודעה השפעה נוספת ניכרת באמצעות הפילוסופיה שהיתה אחד מגילויי המחשבה הערבית־המוסלמית העיקריים, ומן המקצועות היהודיים־ הערביים המובהקים. השירה העברית־האנדלוסית שאלה ממנה לצורך הגדרת הקודש עצמו — את נושאיה, את הדיאלקטיקה שלה, את המוטיבים והנוסחאות, ועשתה מהם יסוד מוסד לחיבוריה התיאולוגיים החשובים, תוך כדי סטיה מן המקורות המדרשיים והאגדיים שהיו ביסודו של הפיוט הארץ־ישראלי המסורתי. דגשים הומניסטיים ופילוסופיים אלה היו מאפייניה העיקריים של שירת הקודש החדשה, והם שהקנו לה את צביונה האוניברסאלי.

 

חותם הפרוזודיה, הסגנון וטכניקות הקומפוזיציה של שירת התקופה הערבית, הוא סימן ההיכר המובהק ביותר של שירת הקודש ושירת החול העברית. אופני הקריאה העברית מתעצבים אף הן בהדרגה על פי הערבית, על בסיס ההבחנה הכמותית בין הברות קצרות וארוכות ומרכיבים אחרים של הלשון השלטת. היהודים נכבשו לקסם הנגינתי של נעימת המשקלים הערביים. הם סיגלו לעמם את כללי המשקלים הללו, למרות התמורות שהתחוללו בעקבות כך בתבניות החרוז העברי והתביעות שנכפו על קצבו ומסגרותיו.

בדיקת שירה זו מגלה מגמה נוספת, שהשפעתה ניכרת בתחום אחר.3 הזמרה והמוסיקה שהן מן המקצועות המשניים לשירה פורחות ויוצאות למרחב עם הופעתו של סוג חדש ׳המושח׳. ה׳מושחאת׳, שלא כשירי הקצירה בעלי החרוז היחיד, הם שירים סטרופיים בעלי חרוזים מתחלפים, שנכתבו בעיקר לשם זמרה ונגינה. למרות ששירי המושח נוצרו במקורם כדי לשורר על אהבה ויין — נושאים החביבים על שירת החול — רווח שימושם בשירה הליטורגית והיה לאופן הבעה מקובל.

השירה העברית בספרד צוררה את לבבות המשכילים היהודים חובבי השירה. חיבוריה הגדולים עמדו במבחן הזמן, וגם היום מעוררת הקריאה והזמרה של חיבורים מסויימים התרגשות רבה, שאיננה ניתנת להסבר בעזרת הבדיקה המקובלת וכללי הביקורת המודרנית.

השלב האחרון בהתפתחות השירה המסורתית היהודית, שהיא בעיקרה עברית, ושאת גבולותיה שרטטנו בתחילת הספר, הוא שלב מיסטי, שהותיר עקבות עמוקים ביצירה הפיוטית היהודית במרוקו.

 

שירת ספרד התפרסמה חיש מהר בכל הקהילות היהודיות המזרחיות והתקבלה בהתלהבות. דלתות בתי הכנסת נפתחו בפניה, והיצירות הקלאסיות הגדולות שולבו בתוכניות התפילה. השירה האיטלקית זכתה אף היא לקבלת־פנים דומה. שתי השירות כאחת — ששורשיהן שהגיעו מבחוץ התערבו באלה של השירה המקומית — קיימו במאות הט״ו והט״ז קשרים הדוקים עם התנועה הקבלית, שצמחה בארץ־ ישראל ושבמרכזה עמדו האר״י ותלמידיו. רעיונות קבלת האר״י הופצו בכל הקהילות וזכו לתהודה עצומה. תורת הסוד של אסכולת צפת השפיעה השפעה מכרעת על מכלול היצירה הפיוטית. תוצאות השפעה זו ניכרות בהתחדשות הנושאים והסוגים ובצמיחה של שירה מקורית, המיוצגת בעיקר ביצירותיהם של ר׳ ישראל נג׳ארה ותלמידיו ובזמירות לשבת, שחיברו האר״י ובני חבורתו. הידוע שבבני החבורה היה הפייטן והמקובל ר׳ שלמה הלוי אלקבץ,  מחבר הפיוט המפורסם ׳לכה דודי לקראת כלה׳.

טבע שינוי המגמה ואופי התמורה הדוקטרינארית מתבררים מתולדות חיי־הרוח היהודיים במאות השנים שלאחר גירוש ספרד. בחוגי צפת התנגשו זרמים מיסטיים ומשיחיים בנטיות שמרניות של אורתודוכסיה, הקשורה למסורות קיימות — כדי לשוב ולהתמזג אלה באלה באורח הרמוני. בעקבות גירוש ספרד ב־1492, גירוש שנקרא גם ׳גלות שלישית׳, ערכה היהדות חשבון־נפש והגיעה למודעות חברתית, רוחנית ודתית חדשה. הקבלה, יורשתה הבלתי מעורערת של הפילוסופיה, נעשתה תוספת הכרחית להלכה. התסיסה המיסטית בחוגים הלוריאניים העלתה את ספר הזוהר למעלת קדושה, לצד התנ״ך, התלמוד וספרות הפוסקים. האי־רציונאלי דחק את רגלי המחשבה הרציונאלית של תור הזהב, התפרץ ופלש לתחום היצירה הספרותית.

 

הזרמים הקבליים השונים של ספר הזוהר ושל האר״י פיכו בכל המחשבה היהודית על כל גילוייה. הם סיפקו לה תימאטיקה חדשה ומערכת סמלים חדשה, שהחיו בנפשות ובלבבות רחשים ורעיונות רדומים והעירו געגועים ותקוות. מושגי הגלות והגאולה התחדשו אף הם ונשאו את תווי הרעיונות והאידיאולוגיה החדשים. גם השירה עשתה שימוש ברעיונות החדשים, תוך כדי שמירה על מערכת הנושאים והסמלים של היצירות הספרדיות והאיטלקיות(אהבה, געגועים, יונה, צביה, איילת, עופר וכו׳), שהותאמו לתפיסות החדשות. שירה זו, שכל כולה קודש לדבקות כנסת־ ישראל באלוהים, לאחות המתרפקת על דודה,7 המביא לה ניחומים ומרגוע, דיברה אל כל שכבות העם, אל כל הקהל הקדוש. היא פנתה אל הכלל בתכניה שהיו הד לרגשותיו וביטוי לתקוותיו, ובצורותיה(פשטות הלשון, תבניות סטרופיות ופזמונים) שניתן בלא כל קושי לחבר להן מנגינה, או להתאים להן נעימה מן הנעימות המוכרות.

[1]          ישראל בן משה נג׳ארה, נולד בדמשק במחצית הראשונה של המאה הט״ז, ומת בעזה בראשית המאה הי״ז. חלק מפיוטיו נתפרסם עוד בחייו, ב־1586 בצפת, ׳זמירות ישראל׳, ומאוחר יותר, ב־1588, בויניציאה. נושאיה העיקריים של שירה זו הם הגלות והגאולה. המוטיבים העיקריים שלה שאולים מן הקבלה.

[1]          שלמה בן משה הלוי אלקבץ, משורר ומקובל בן המאה הט״ז. חי בשאלוניקי, באדריאנופול ובצפת, ובה מת בסביבות 1580.

 

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 38

אָסְפִי (סָפִי) –SAFI-שאול טנג'י

אָסְפִי (סָפִי)SAFI-שאול טנג'י

מההיסטוריה של העיר

אָסְפִי זה שמה המקורי והיא נקראת גם סָפִי השם שנתנו לה הצרפתים, ממוקמת על החוף   מופיעה בראשיתה תחת השם אָסְפִי במסמך גיאוגרפי מהמאה ה-16.

     הנמל הטבעי בסאפי היה מוכר כבר לפיניקים, ושימש גם את הרומאים. העיר עצמה, שהוקמה במאה ה-השתים-עשרה  בידי שושלת המוואחידין, הפכה למרכז דתי ותרבותי חשוב, והיא עד היום הנמל הגדול ביותר ביותר של מרוקו באוקיאנוס האטלנטי.

    הפורטוגזים  כובשים אותה במחצית הראשונה של המאה ה  16- ובמחצית  השניה של המאה ה-16 (1502-1513) מקימים בה מחנה אשר ממנו יצאו להתקפות על העיר מראקש, הם גם הקימו חומה בה השתמרו מספר תותחים עד היום. למרות ששהותם בעיר הייתה קצרה, בעיר יש שרידים למכביר מתקופתם הקצרה בעיר. אחד המקומות העתיקים הוא קְסֶר אֶל בְּחֶר (ארמון הים) והוא אחד היעדים למבקרים בעיר.

הסחר שהלך והתרחב בנחושת ובסוכר הפך את סאפי לנמל הגישה הראשי למרקש שבפנים הארץ

ולקראת סוף המאה סוף המאה ה-17 פתחו הצרפתים קונסוליה בעיר וחתמו על הסכמי סחר עם השליטים המקומיים. אלמלא הוקמה אסאווירה בתחילת המאה ה-18 ומשכה את הסוחרים לנמליה היתה סאפי לבטח משגשגת הרבה יותר

     העיר חזרה לעצמה במאה ה-20 עם התרחבותו של צי ספינות־הדיג והקמת אזור תעשייה ענק, בו מעבירים מדי שנה 30.000 טונות של סרדינים. אם נוסיף לכך את תעשיית הפוספטים מרוק שימיק נבין מדוע ספי היא כיום עיר חשובה שהאוכלוסיה גדלה במהירות. 

הישוב

ממוקמת על החוף האטלנטי בתוך בקיע חלול הנוצר על-ידי הנהר חאבה (HABA). אוכלוסייתה מונה כ-130.000 נפש

    אין מה לקנא בספי השרויה בצל שכנתה האופנתית אסווירה ונושאת את תעשיית הפוספטים על כתפיה במפעל ענק מדרום לעיר. העיר ריקה כמעט מתיירים זרים, לעומת זאת  היא פופולרית ביותר בקרב נופשים מרוקניים, ולא קשה להבין למה.

    האווירה בסאפי מודרנית, ויש בה שדרות רחבות ומוצלות לצד וילות מסוידות־לבן. המרכז העירוני נאה, והעיר העתיקה גדולה אך לא משופצת. את החומות הקימו הפורטוגלים בתקופת שלטונם הקצר בעיר. בתחומי העיר העתיקה נמצאים שוקי הקדרות המסורתיים שסאפי נחשבת לבירה של מוצר זה  לאחרונה מנסה ראש העיר החדש והנמרץ לשדרג את תדמיתה של העיר, בין השאר באמצעות תוכנית לניקיון החופים והתמודדות על אירוח של אליפות העולם בגלישת גלים.

בספי המרוחקת רק 140 ק"מ ממראקש, מקווים לשווק את העיר כאתר נופש חלופי לאסווירה; אם אכן תפתר בעיית התדמית ויתווספו עוד מקומות לינה סבירים יש סיכוי טוב שהמהלך יוכתר בהצלחה.

עיר נודעת כבירת הקרמיקה של מרוקו, בשל בתי-היצור שלה לדברי קדרות. בנוסף בה יש מספר מפעלים לשימורי דגים בעיקר סרדינים

יהודים

ישנן עדויות, בעיקר של נוסעים שיהודים היו בספי עוד לפני גירוש ספרד (1492) ופורטוגל. בשנת 1.500 כותב ליאון האפריקני (מוסלמי שהתנצר) שבספי גרות כמאה משפחות. אחת המשפחות הראשונות שהשתקעו בעיר, הייתה משפחת בן-זימרה. אבי המשפחה היה רבי אברהם בן-זימרה.

הגעת הפורטוגזים בשנת 1502 תרמה לחיזוק הקהילה הקטנה. הם שלטו באזורי החוף המערביים עד 1542. במלחמה שלהם נגד המוסלמים – מהשושלת הסעידית. היהודים נטלו חלק לצד הפורטוגזים הנצורים. מפקדים ממשפחת בן-זמירו פיקדו על היהודים בהגנה על העיר, כמו-כן הם סיפקו כח עבודה ואמצעים לחיזוק החומה של העיר. בכיבוש העיר על ידי הסעידים ירד מעמדה למשך 60 שנה. רוב היהודים נטשו את העיר, בעיקר לשטחים שבשליטה פור

   העדות הבאה להתיישבות יהודים להתיישבות יהודית, היא משנת 1671, שבה יש התייחסות לשאלה היכן גרים יהודי העיר?.

    היהודים גרו ברובע משלהם וזה טבעי לעת ההיא , ולהרבה תקופות נוספות. תחילה הם גרו במלאח, ואחר כך בשכונה חדשה שהיהודים בנו מחוץ לעיר. עיסוקם של היהודים בנוסף למסחר, תחת השלטונות הנוצריים והמוסלמיים היה בעיקר מדינאות 

    יש עדויות של נוסעים בשנות המאה ה-17, 18, ו-19 על עוני, עזובה וחולי אצל חלק ניכר ממשפחות היהודים שגרו במלאח הישן בתוך העיר העתיקה. עם זה בשלהי המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית כ-4.000 נפש (כ-25% מסך הכל התושבים.

    היום בעיר יש בין 3-4 משפחות והם בעלי עסקים. לקהילה 2 בתי כנסת 1 בעיר והשני בקופלקס (ראו להלן)

    קהילת יהודי אָסְפִי או סָפִי  SAFI -עיטרה את בני זְמִירוֹ בהילה של קדושים, והודות לאדיבותם של מספר נדיבי-לב יוצאי העיר אָסְפִי שאחרי שעזבו את העיר והיגרו לכמה ארצות בעולם, הם לקחו יוזמה.  אספו תרומות והקימו אחד הקומפלקסים היפים בעיר אָסְפִי המשתרע על 8.000 מטרים רבועים.

לקומפלקס זה הועברו עצמותיהם של שבעת בני זְמִירוֹ, הם קבורים בחדר נפרד. לקומפלקס הועברו עצמותיהם של צדיקים נוספים הקבורים גם הם בחדר אחר. 

    בקומפלקס: בית-כנסת, חדרי קבורה, מטבח, אולם לבאי ההילולא היכול להכיל יותר מ-1.000 משתתפים, משרדי הנהלה, מרפאה ועוד. חשוב לציין שההילולא נמשכת מספר ימים, והמשתתפים בה זוכים לאירוח מלא (למעט בתי-מלון) על חשבון הקהילה. להילולא מגיעות גם קבוצות מישראל.   

    בהעדר אוכלוסיה גדולה בעיר אפילו למיין, שני בתי-כנסת האחד בעיר העתיקה והשני חדיש ומודרני במתחם בְּנִי-זְמִירוֹ, הם למעשה לא פעלים אלא במועד ההילולא, או כאשר בני משפחה של המשפחות הבודדות . בתי-הכנסת פועלי בעת ההילולא לשבעת בני זמירו ויהודים יוצאי עיר זו באים מכל העולם, או כאשר בני משפחה של אותן משפחות המתגוררות בעיר באים לבקרם. דבר אחד אני יכול לציין, המסלול של הטיולים אותם אני מדריך כוללים ביקור במתחם של שבעת בני זמירו ותמיד מארגנים תפילת מנחה .

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר