La famille Marciano-Belchguer
Un autre erudit a declare ne pas voir de rapport entre le texte du Levouch (D-ieu a consacre aux femmes le jour faste de Roch Hodech) et leur innocence (dans le culte du veau d’or). J’ai rappele que «le seul merite d’accueillir une fois par mois leur Pere Celeste suffit deja aux Juifs», car la benediction de la lune (qui survient apres la renouveau de la lune, donc au debut de chaque nouveau mois) ressemble a un accueil de la Presence Di-vine alors que le culte idolatre du veau d’or est au contraire un rejet de la Presence Di-vine. Or les femmes n’ont pas commis de culte idolatre et n’ont pas abandonne la Presence Di-vine, elles meritent par consequent d’accueillir la Chekhina chaque Roch Hodech. A cet effet, la tradition les empechent de travailler.
Voila la cle d’une autre formule talmudique : «D-ieu a promis plus de choses aux femmes qu’aux hommes». II s’agit de la neomenie que D-ieu a retire aux hommes et confie aux femmes.
(Ill) Troisieme coutume (celle-la date de trois siecles) : jadis les membres riches et aises de notre famille promettaient a la nouvelle mariee une dot (Ketouba) de 2.000 onces, soit une veritable fortune. Le genial erudit Rabbi Yaakov Abentsour, chef du tribunal rabinnique de Fes, atteste lui-meme ce fait): ״Habituellement, la famille Marciano s’engage a verser 2.000 onces…»
Mais voici integralement la lettre dudit Rabbin sur ce chapitre. (Afin de bien la com prendre, il importe de savoir que la femme ne permit le montant de sa Kitouba qu’en cas de divorce.)
«J’ai appris qua son depart, le distingue Rabbin Yaakov Marciano que D-ieu le protege – vous a suggere de deduire du tiers le montant initial de la dot, et ce conforme ment a la tradition de Fes. Or le grand Rabbi Yossef Ibn Chimon de memoire benie etait imbu de la legislation de ses predecesseurs. II faut donc enqueter et voir si a son epoque la coutume etait bel et bien de reduire du tiers le montant de la dot et, surtout si on le faisait a l’epoque des Sages qui l'ont precede. Le cas echeant, vous reduirez la dot; sinon (s’il s’avere que cette deduction n’avait pas lieu) vous vous conformerez a la coutume actuelle et payerez (en cas de divorce) le plein montant. Et meme si [la communaute de Debdou] imite celle de Fes dans plusieurs domaines, ce nest pas une regie absolue et gen^rale, surtout dans un cas comme celui-ci.
Car si a Fes, on procede a une deduction, c’est parce qu’on surestime deliberement d’un tiers les biens qui couvrent la dot et qu’une correction s’impose. Aujourd’hui, on les surestime encore plus et la rectification est d’autant plus grande. Mais vous, famille Cohen Scali qui, parait-il, promettez la somme fixe de 1.000 onces et les Marciano 2.000 onces sans tenir compte de revaluation de la dot, votre cas est celui prevu par le paragraphe 10 du ch. 66 de la section Even haezer du Choulhan Aroukh. Aussi, ne retranchez rien sans la certitude que vos predecesseurs de Debdou procedaient a cette deduction״ (fin de citation).
La famille Belchguer
Sa noble ascendance confere a la famille Belchguer une place de choix dans les annales de la communaute, et une mention elogieuse dans le mandat que detient Rabbi Avraham Marciano l’emissaire de Jerusalem (consulter le livre Debdou, la ville des Cohanim p. 145).
La famille nest pas etrangere au grand faiseur de miracle Rabbi Chlomo bar Mai'mon (contemporain sans doute du XVIII' siecle) qui, a en croire la legende, excellait dans l’etude de la Torah ainsi que dans la pratique du Judai'sme. A 1’exemple de son pere Rabbi Mai'mon, il fut dayan a Debdou. Aujourd’hui encore, beaucoup de pelerins se recueillent solennellement sur sa tombe.
L’ancetre de la dynastie, Rabbi Moche, apparait comme un homme imposant et epanoui, souvent compare a un arbre prolifique qui plonge ses racines au plus profond de l’experience sacree, et porte ses fruits les plus rarissimes.
Son fils David est un illustre veteran, une personne exceptionnellement dynamique et active. Rabbi David engendre Elazar (dit Aouizer), Yaakov (dit Ako), Ben (dit Lchguer), Avraham (dit Bibi), David (dit Alouga) et deux autres fils dont le prenom a sombre dans l’oubli.
Nous ne disposons pas d’informations sur le pere de la famille Belchguer ni sur ses enfants, sinon qu’on les surnommait Belchguer.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Belchguer)
De ce rabbin, on dit que sa conduite fit honneur a ses origines. Ses enfants s’appellcnt:
Avraham-David-Stira-Kmira
Rabbi Avraham Marciano Belchguer
De cet etre on dit qu'il est tres raffine. Cet homme bienveillant assuma avec eloquence sa fonction de predicatcur. Le nom de ses enfants est:
Yossef-Aharon-Elazar-Maha-Stira
Rabbi David Marciano Belchguer (surnomme David Kvida)
Cc rabbin jeta son devolu sur des valeurs commc la bonte, la gemiliesse et la droiture. II agrea aux hommes commc a D״ieu. Le nom de ses enfants est:
Moche-Itshac-Kvida-Kmira-Maha
Rabbi Yosscf Marciano Belchguer (surnomme Hnino)
Cet etre allia a son erudition lcs talents de Hazan ct de ministre officiant. II enseigna la Torah aux personnes dc sa communaute, et il soutint dc tous ses moyens lcs cercles d’orchodoxes. Scs enfants se prenomment:
Aharon-Rahamim-Moche-Avraham-Itshac-Mrima-Stira-Aouicha
Rabbi Aharon Marciano Belchguer
Ce rabbin est un personnage raffine prompt et industrieux, qui repugna au mal. Ses enfants se nomment:
Moche-David-Rahamim-Aouicha
Rabbi Elazar Marciano Belchguer
Ce rabbin fut en depit dc son apparence simplicite couronne de vertus. Ses enfants s’appcllent:
Itshac -Avraham-Aouicha-Stira
Rabbi Moche Marciano Belchgucr
Cc fut un homme de commerce tres agreable. Le nom de son fils est:
Yehouda
Rabbi Chlomo Marciano Belchguer
A ce rabbin l'on attribua de nombreuses bonnes actions, et l'on vantait son devouement et sa soumission inconditionnels a D-ieu. Ses enfams furent:
Yosscf-Yaakov-Mrima
Rabbi Yossef Marciano Belchguer
Cet homme fut bienveillant envers les Sages et pratiqua la charite envers les necessiteux. II fut aussi humble et discret. Le nom de ses enfants est:
Chlomo-Moche-Chimon-Avraham-Saouda
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un vieillard de qui se degagea une grande bonte et qui inspirait honneur et respect a scs contemporains. Ses enfants s’appellent :
Chlomo-Avraham-Itshac-Saouda-Mrima-Maha-Aouicha
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut veritablement impregne du courroux de D־ieu et appliqua ses commandements a la letrre. Le nom de son fils est:
Yossef
Rabbi Yossef Marciano Belchguer (surnomme Yossef Bigyel)
Cet homme eut un esprit plaisant et ageable. Le nom dc ses enfants est:
Yaakov-Chimon- Moche –Mrima
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Integre et innocent, simple et modeste, il appliqua les commandcmcnts dc D-ieu a la lettre. Ses enfants furent:
Moche-Slitna
Rabbi Moche Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un etre qui aima la Torah et ses maitres. Le nom de ses enfants est:
ChmoueI-Saadia-Mercedes
La famille Marciano-Belchguer
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים
׳הזוהר, שחובר על ידי ר׳ משה די ליאון בשנים 1280־1286, ומיוחס לרשב״י(ר' שמעון בר יוחאי), השפיע השפעה חזקה על מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו וחכמיהם. ביזוהר׳ ניכרת השאיפה לתת משמעות מיסטית למציאות בכלל ולעבודת הקודש בפרט, למגע בין האדם לבוראו, לביטויו המעשי בהלכה, במנהג, בתלמוד תורה ובתפילה. כתביהם של מקובלי צפת, עשרים וארבעה תיקונים והנהגותיהם של המקובלים נשלחו למרוקו לפני שנת של״ז(1577).
בשלב ראשון שימש ׳הזוהר׳ כאסמכתה לספרי מוסר. ר׳ ישראל אלנקאוה, בעל ׳מנורת המאור׳(מת על קידוש ה׳ בטולידו ב־1391), עשה שימוש ביזוהר בענייני מידות והליכות. ׳הזוהר׳ הודפס פעמיים במאה ה־16 וזכה לתפוצה הודות למקובלי צפת.
משקל נוסף העניק לספר זה האר״י(ר׳ יצחק לוריא 1534־1574), שהתגלה כבעל אישיות כריזמטית המכיר סודות אלוהיים, ונחשב לפרשן המוסמך של ׳הזוהר. מתחילת המאה ה־17 ואילך התפשטה קבלת האר״י, או כפי שהיא מכונה ׳הקבלה הלוריאנית׳, באמצעות שלוחי ארץ־ישראל, ביניהם אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהגיע לעיר סלא בשנת ת״ט(1649).
גדולי החכמים במרוקו עסקו גם בקבלה, מהם בלימוד וביצירות חדשות. הקבלה היתה ענף חשוב בידיעותיהם של רוב החכמים, והם היו משלבים בדרשותיהם ובכתביהם רעיונות קבליים וציטטות מיהזוהר. ר׳ חיים אבן עטר היה מצטט את ׳הזוהר׳, למשל בספרו ׳חפץ ה׳, דף טו. לפי מסורת בדורות אחריו, היה ר׳ חיים מחלק את לילות מוצאי שבת לארבע משמרות עד הבוקר, בהן היה לומד משנה, גמרא, הלכה פסוקה, ואת ׳הזוהר.
סמכותו של ׳הזוהר' בקביעת הלכה ומנהג נבנתה בהדרגה במשך דורות על ידי חכמי ספרד. יותר מכל פוסק אחר תרם לכך ר׳ יוסף קארו, מחבר ׳בית יוסף׳ ל'טור' והשלחן ערוך. הוא קבע, כי משעה שמצאו בזוהר שמצוות תפילין אינה נוהגת בחול המועד, נהגו שלא להניחם, ונדחתה שיטת הרא״ש. חכמים אחרים הלכו בעקבותיו. גם הרמ״א כתב: 'דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני' (׳תורת העולה׳, ח״ב, פרק ראשון). בתוכחה של חכמי פאס בשנת שס״ח (1608) לעשירי הקהילה שפורקים מעליהם את עול המסים ומעמיסים אותם על חבריהם, מצוטט ׳הזוהר׳ כאסמכתה לתוכחה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח). ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, הביא ראיה מה'זוהר למנהג שאין גובים מס מאדם בשנה הראשונה לנישואיו(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קלא).
הנחת תפילין כשהאדם יושב היא מנהג ׳הזוהר׳ המיועד לחסידים, ואין השלחן ערוך קובע הלכה בנידון. ר׳ שלמה צבאן כתב:
מי שבא ל'מלן כיצד יתנהג בהנחת תפילין הא ודאי משיבין לו שיתנהג כסברת הזוהר שמניח,/ מיושב, אבל מי שנהג כבר להניחן מעומד אין לכופו להניח מיושב שדבר הזוהר אינו רק לזריזים ולהרדים אל דבר השם, לא לדלת העם(׳מעלות לשלמה׳, ארח,
סי׳ יג).
כיוצא בזה כתב ר׳ יהושע מאמאן, ש'רק חסידים ואנשי מעשה עושים כדברי האר״י ואין למחות בהמון העם המניחים מעומד׳(׳עמק יהושע׳, ח״ב, ׳אבני מלואים׳, סי׳ א רסו ע״ב, ראו שם ח״א, סי׳ לד־לז, חלק ה, סי׳ לב; רמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ כה).
׳הזוהר׳ נחשב לאסמכתה הלכתית בייחוד כשאין דין מפורש בתלמוד.
סיכום בנושא זה, תחת הכותרת ׳דברים שחלוקים בהם הזוהר או בעלי הקבלה עם הש״ס ופוסקים׳, סיכם בתשובה ר׳ שלום משאש בקזבלנקה בשנת תשל״ח (1978), כשהוא מסתמך על ר׳ יוסף קארו, בלשון זו:
א-בדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוהר הקדוש והאר״י ז"ל – המנהג עיקר.
ב-ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר בש״ס ודאי עבדינן כש״ס.
ג-ודבר שלא נתבאר בש״ס, אם הפוסקים חולקים בו אזי הזוהר יכריע.
ד-ואם כל הפוסקים לצד א׳, אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוהר הקדוש(׳תבואות שמ״ש׳, או״ח, סי׳ סז).
מסקנתו של ר׳ יהושע מאמאן מצפרו, בן המאה ה־20, תחת הכותרת: ׳בענין מחלוקת הזוהר הקדוש עם הפוסקים׳: ידעת מר״ן מלכא(ר׳ יוסף קארו) היא דדבר שלא נזכר בתלמוד, העיקר הוא להחמיר כדעת הזוהר הקדוש והמקובלים׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, אריח, סי׳ לג).
להלן דוגמה למנהג מקומי שמקורו בספרד ובהשפעת הקבלה: היה המנהג בעיר פאס בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש הפסוק ׳ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דורי(שמות יז, 16). מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק די ליאון זצ״ל, וכן ראה היעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר… ואנחנו [בצפרו] לא נהגנו לאומרו. (דוד עובדיה, ינהגו העם׳, דף שכג).
אמונה מיסטית השתלבה באמונתם ובתשובותיהם של חכמים. לשאלה מדוע אין עוטפים את המת בסדין צבוע, ענה ר׳ משה מרצייאנו: ׳דאז יש שליטה לקליפות׳, (׳מורשת משה׳, סי׳ סא). וכן הנימוק למצוות המזוזה הוא ׳לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רעי(שם, סי׳ נד).
אך היו חכמים שהתנגדו לקבלה, ור׳ שמעון לביא מתח עליהם ביקורת: והדוברים עתק על העוסקים בספרי קבלה בגאוה ובוז עתידי/ ליתן את הרין. (׳כתם פז׳, ליוורנו תקנ״ה, דף קצט)
מנהגים שונים במרוקו ביניהם מנהגי תפילה הושפעו ממנהגי האר״י. בהשפעתו התפשט מנהג הווידוי לפני נפילת אפיים בתפילות שחרית ומנחה, שיסודו ביזוהר,. בראש סידור תפילה ומנהגים שחיבר ר׳ אברהם אנקאווא(נולד 1810) בשם ׳קול ה' תחנה; נכתב:
כתב האר״י זצק״ל שטוב לאדם ללמוד פתיחת אליהו בכניסתו לבית הכנסת קודם כל תפלה, והיא מסוגלת לעזור ולהועיל לפתוח הלב ביראת השם ולא יעבור מלאומרה וגם כן היא מסוגלת לכמה עניינים.
היו נוהגים לומר לפני כל תפילה ׳לשם ייחוד; בהסתמך על האר״י(יוסף משאש, ימים חיים; או״ח, סי׳ סז).
ר׳ יוסף בן נאיים מביא בספרו ׳נוהג בחכמה׳ מסורות על מנהגי האר״י. האסמכתה למנהג במרוקו לספר שערות ראשו של ילד בהגיעו לתשעה חודשים, בלוויית חגיגה, היא האר״י, שגילח את בנו בל״ג בעומר (שם, עמי מח). האר״י נהג להניח בשבת י״ב ככרות או רקיקין, והיה עולה לתורה בתוכחות פ׳ ׳בחקותי׳ ו'כי תבואי (שם, עמי קט). ר׳ אליהו הרוש מצפרו הסתמך על האר״י בקשר למנהג נשיקת ידי האם, החמות והאשה, ובפרט בליל שבת(׳ברכת אליהו; דף נו).
יהודי שפנה לסיוע לקהל צפרו ובראשם הדיין ר׳ ישועה אביטבול (1739־1809) כתב שהוא לומד גם ׳בדברי האר״י ז״לי(עובדיה, 'צפרו; מסי 441).
המנהג שנער שהגיע למצוות ציצית ותפילין לפני גיל 13 היה עולה לשביעי ואינו קורא בתורה אלא החזן קורא, מבוסם על הקבלה והאר״י. כך נהוג מימי קדם בצפרו (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע; ח״ב, אריח, סי׳ ה).
רשב״׳: דמותו היתה קשורה למערכת קבלית זו. בכמה קהילות נקרא בית הכנסת על שם רשב״י, והוא שימש פטרון כבוד של ה'חברה קדישא; הנקראות על שמו בכל מרוקו. לפי האמונה הוא מחולל נסים במשברים בחיים, כמו לידה, סכסוך עם הגויים ועוד.
קדושת ׳הזוהר׳: אם אדם העז לפגוע בקדושתו של ׳הזוהר׳ הוא הוחרם. ר׳ דוד צבאה כתב על מעשה ב־1939, שאנשי החברה של ׳הזוהר הקדוש הרשב״י׳ שלחו לעשות משפט ליהודי שקילל את ׳הזוהר; והחכם נידה אותו ׳וחלץ מנעליו והלך ד׳ אמות יחף. הוא מצטט מעשה שאירע בפני ר׳ אברהם אנקאווא, שאמר על יהודי שעשה מעשה כזה, 'זה האיש ראוי לעונש ונוסף עוד דהוי ככופר ואין לו אמונה בתורתנו הקדושה׳. הוא הביא ראיה מהרמב״ם, שכל מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא אפיקורס(׳שושנים לדוד; ח״ב, חו״ם, סי׳ כז).
׳הזוהר׳ היה נקרא לא רק על ידי תלמידי חכמים אלא גם על ידי המוני העם, למרות שלא הבינו את תוכנו. כשם שהיו חברות ללימוד תורה ברמה עממית ועל בסיס מקצועי, כן היו גם חברות ׳זוהר׳ וחברות רשב״י שהקדישו עתים לקריאתו.
במכנאס היתה ׳חברת יחזקאל הנביא; שחבריה היו לומדים בכל שבוע פרק ב'זוהרי. בלילות שבת היו הצורפים מתכנסים שם ללימוד ׳זוהרי וספרי מוסר, תהלים ותיקון חצות (יוסף משאש, ׳אוצר המכתבים; חייא, סי; צח). במוגדור חברי חברת הזוהר׳ היו קמים לפני עלות השחר וקוראים 'זוהר; ובשבתות אחרי הסעודה. היו מקומות בהם קראו פרקים מ'הזוהר לפני תפילות שחרית, מנחה ומעריב, וכן לאחר ההבדלה במוצאי שבת, ועצם הקריאה נחשבה לסגולה.
בצפרו היו קוראים את ׳הזוהר׳ בשבתות, וכשסיימו את הספר היו עורכים סעודת סיום כמו בסיום מסכת, ובכורות פטורים מתענית בערב פסח. בליל שבועות נערכה סעודת רשב״י אחרי הלימוד וקריאת ׳הזוהר׳, פיוט לחג השבועות שכותרתו ישיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש׳, הודפס בספר הפיוטים ׳הטיבו נגן׳, פאס תרפ״ט. חברות ב'חברת הזוהר׳ נחשבה למעלה, והונצחה על מצבה. על מצבתו של יהודי שנפטר בעיר דבדו בתרצ״א (1931) חרות שהיה 'חבר בחברת הזוהר הקדוש׳ (אליהו מרצייאנו, ׳אבני קודשי, עמי 41).
בין יהודי מרוקו שעלו ארצה עדיין קיימים חוגים לקריאה ב'זוהר ונערכות חגיגות לכבוד רכישת ספרי ׳הזוהר׳ למשתתפים, ולסיום הקריאה.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
עמוד 128