ארכיון יומי: 14 במאי 2021


דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.הרב משה אסולין שמיר.

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

דברי התורה להצלחת עם ישראל במאבקו נגד כוחות הרשע,

ותפילה לבורא עולם, שירחם עלינו ממרום, ויגאל אותנו ברחמים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת

 מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו כמתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום".

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר". לכן, ניתנה לנו התורה "במדבר סיני". כלומר, ניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה ושפלות רוח.

חג השבועות נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים כל אחד. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מלימוד תורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

 האמורא רב יוסף  בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"א} לפני 3333 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

 

 

שלושת התנאים לקבלת התורה,

 במשנת רבנו-אור-החייםהק'.

 

"בחודש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים,

ביום הזה באו מדבר סיני.

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-חיים-בן-עטר בעל "האור החיים" הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים", ורק אח"כ לכתוב "ובחודש השלישי". שאלה שניה, מדוע הכפילות "באו מדבר סיני". וכן, מדוע התעכב הקב"ה 49 ימים

תשובת הרב: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".  א. זריזות. ב. ענווה. ג. אחדות. להלן פירוט הנושאים.

 

 

א. זריזות

 

בלשון קודשו – "התגברות והתעצמות בעסק התורה".  בלימוד התורה מצווים אנו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים. להפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'".(קוהלת) כמו כן, "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" כדברי רבי מאיר בפרקי אבות. לראות בה את עיקר ייעודנו בעולם. להתרחק מעצלות, ולדבוק בזריזות "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב "ויסעו מרפידים" שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו". כלומר, חזרו בתשובה . כדוגמא, נציין חקלאי שאינו מעבד את שדהו – יצמחו עשבים במקום תבואה. ידועים דברי "החפץ חיים" שאמר על הכתוב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה כל יהודי צריך לעבד בתבונה רבה כדי לזכות בעולם הבא.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש  מעיד על עצמו שכתב את פירושו "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… והאיר ה' עיני… לעלות… למקום השכינה" (מתוך הקדמתו לתורה).

בספרו "ראשון לציון" רבנו כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה – "ששת ימים תעבוד"} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב.  ענוה.

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחיאל".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל.

 

בלשון קודשו. "אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". מורנו הרב מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל בכלל, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו: "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

לצערנו, הפסיפס הדתי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה. עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו. מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו "אור החיים" הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", תוך שימוש במידת הענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור זצ"ל, שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין. הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השיר: "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת רבי יעקב אבן צור זצ"ל.

 

 שיר ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים / הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמשה.

 

עמודי שחק  כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. / עד עת ידידים צורם דרשו.                                                       

להם נתנה  תורה מורשה

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. / יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. / ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם הקל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. / אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

 

רבי יעקב אבן צור זיע"א, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

 רבנו יהודה בן עטר זצ"ל – ראש בית הדין בפאס שבמרוקו, כתב בהסכמתו לרבנו: "ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פסוקים "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב. אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקדשא בריך הוא, חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו "אוה"ח הק'. גם הם, נתנו לו הסכמה, וכך כתבו: "…אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו חיים בן עטר זיע"א, כאשר היה בגיל רק 35, הם צפו עתיד מזהיר, כמו בושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה "רבא אחוי לשמי טללא}. אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא. רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם. אכן, הרבנים הגאונים, עמדו על טיבו של רבנו ה"אור החיים" הק' כבר בספרו הראשון, וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו, שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הרבים, ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

 

 

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

שבע מצוות בני נח: א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר: "ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

 אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).

מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד',ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…". איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה,

 סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

קשר דם – בין מואב לישראל.

"ויאמר ה' אל משה: 'אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב',ט'). וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר – ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: 'צרור את המדיינים והכיתם אותם' (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח), מואבים עצמם לא כל שכן. אמר לו הקב"ה: 'לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי! שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם – רות המואבייה ונעמה העמונית…' (בבא קמא ל"ח).

משה רבנו עלול היה לטעות וללמוד, שעליו להשמיד את מואב, שהרי מצווה להכות במדיינים, שבסך הכול באו לעזור למואב. אבל, תוכניותיו של הקב"ה היו שונות, שהרי ישנו 'אוצר' שאמור לצאת ממואב וזוהי רות.

לא רק שרות הייתה הסבתא רבא, של דוד המלך הייתה נחוצה, על מנת להביא את דוד המלך לעולם, וכל האומה המואבית שרדה בזכותה, במשך מאות השנים, בהן המתין העולם ללידתה של רות.

האם אנחנו יכולים למצוא מקור כלשהו, שיסביר מדוע, דווקא רות המואבית הייתה נחוצה להביא לעולם את שושלתו של דוד המלך, שושלת שממנה יצא מלך המשיח לעולם? במדרש (ילקוט לך לך ע') כתוב, שהמלאכים האיצו בלוט: "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות…" (בראשית י"ט, ט"ו). המלה "הנמצאות" מתייחסת לרות המואבית ולנעמה העמונית. כתוב "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פ"ט, כ"א) איפה מצאתי אותו? בסדום.

לכן, כאשר הפך ה' את סדום, הוא הציל את לוט, בזכות שתי בנותיו. הבנות, שהאמינו שהן ואביהן הם בני האדם היחידים שנותרו בעולם, קיימו עמו יחסים של גילוי עריות. כתוצאה מכך הן ילדו, האחת את מואב והשנייה את עמון, שני אבות לאומות גדולות. נראה מכך, שחשיבותה של רות נובעת, מהיותה אחת מצאצאיו של לוט.

 

 

תיקון טעותו של לוט,

 ע"י רות הצאצאית שלו.

 

נישואיה של רות לבועז – שנועדו הביא את לידתו של דוד המלך – היו נשואי ייבום. סוג זה של נישואין, מקבל תוקף בתורה, כאמצעי "להבריא" את הנפש, שעזבה את העולם, מבלי שהצליחה להעמיד צאצאים. לכן, מטרתם המוחלטת של נישואיה של רות, הייתה לדאוג לכך, שנשמתו וכוחו הרוחני של בעלה מחלון – לא יאבדו לַישראל.

לוט עזב את אברהם עבור רכוש חומרי. הוא בטח בעצמו, שהרי ידע בליבו מהי האמת ולמד לעבוד את האלוקים בעצמו – מה שהוביל אותו לטעות ולחשוב, שכבר אינו זקוק לאברהם. מכיוון שהיה לו טוב יותר מבחינה חומרית בסדום, בעוד שהוא לא הבין מהי החשיבות הרוחנית של היצמדות לאברהם – הוא קם ועזב. לוט לא הצליח להבין, שידיעת האמת המוחלטת אינה מספיקה על מנת לשרת את האלוקים, אלא שיש צורך להתקשר אליו, ושהחיבור לאלוקים מגיע, באמצעות הקשר עם תלמיד חכם שהוא אברהם אבינו.

הגאון מוילנא מראה, כיצד תיקנה רות את טעותו בכמיהה עקשנית לקשר עם האלוקים. אחת מהלכות הגיור, היא הצורך לנסות לדחות את המועמד לגיור ולהניא אותו מהחלטתו. על פי הלכה זו נהגה נעמי, כשניסתה ואף והצליחה לשכנע את כלתה ערפה לסגת מרעיון הגירות ומאותה סיבה ניסתה להניא מכך גם את רות. אך בנקודה מסוימת החליטה לעצור. שואל הגאון מווילנא: איך ידעה נעמי מתי לעצור? הנקודה שבה היא עצרה, הייתה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (רות א', י"ח). נעמי הייתה הרבה יותר מבוגרת מרות, ומהירות הליכתה הייתה בהתאם. אם כן, לרות הצעירה לא היה צריך להיות כל קושי 'לשמור על הקצב', וללכת יחד איתה; ובכל זאת, נעמי הבחינה שרות מתאמצת בהליכתה. נעמי, הבינה מכך, שרות קרועה בתוכה, ושיש בה חלק שמתנגד לצעד הגיור.

על פי המסורת, רות הייתה נסיכה מואבית – אישה צעירה ויפה בראשית חייה, אשר התרגלה כל ימיה לקבל רק את הטוב ביותר. הצעד שלקחה על עצמה צפוי להביא אותה לחיי דלות – חמותה איבדה כל מה שהיה לה וחזרה לביתה כשהיא חסרת כל. בבחירתה ללכת עם נעמי, ויתרה רות על חיים נוחים, על מנת להפוך לגיורת במעמד מפוקפק.

רות שחייתה תקופה לא מבוטלת עם נעמי בזמן שהייתה נשואה למחלון בנה של נעמי, ידעה מן הסתם את הכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה',. כלומר, אסור לה להתגייר. חלק ממנה התנגד ואמר: "למה לי ללכת לישראל? אני יכולה לעבוד את האלוקים בכל מקום שבו אהיה. לאחר כל השנים האלה, בהן חייתי בבית יהודי, אני מכירה את כל ההלכות והמנהגים, ולא יהיה לי שום קושי לשמור עליהם גם במואב. אולי לא צריך להקריב קרבן גדול כל כך. רות הייתה שסועה, אבל הרצון האמיתי שלה היה קרבת אלוקים, ע"י התקשרות לעמו שהוא עם ישראל.

 

בברכת קבלת התורה מחדש,

כפי שניתנה במעמד הר סיני,

מתוך שמחה, אהבה, ובריאות איתנה.

 

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

Bouhnik- Boujenah-Une histoire de familles-Joseph Toledano

une-histoire-fe-familles

 

BOUHNIK

Nom patronymique d'origine arabe, ayant pour sens textuel 1'homme a la bouchee de pain, au figure trait de caractere: celui qui se contente ou se vend pour peu, pour une bouchee de pain. Autres formes: Bouhanik, Bouhenic, Bouheniche. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte en Tunisie (Gabes, Djerba, Gafsa, Sfax, Tunis) et en Algerie (Algerois, Oranais, Guelma).

 

  1. ITSHAK: Rabbin ne a Gabes en 1915, il s’installa ensuite a Tunis ou il enseigna la Torah dans les yechibot et eut entre autres disciples rabbi Meir Mazouz, le fondateur de la yechiba Kisse Rahamim. Auteur de deux grands ouvrages de commentaires: "Vayomer Itshak" en 3 volumes et "Beni Hay" en 2 volumes. Mort a Jerusalem en 1975.

 

BOUJENAH

Nom patronymique d'origine arabe arabe, forme de l'indice de filaition Abou et de jenah, l'aile, 1'homme a l'aile, euphemisme pour designer celui qui n'a qu'un seul bras comrae Abergel ou Borgel designe celui qui n'a qu'une seule jambe. Autre explication, sobriquet accole a un porteur de vetements amples dans lesquels ils semble flotter. C'etait le sobriquet accole au Moyen Age aux Juifs porteurs de vetements flottants, un des signes distinctifs impose a une certaine periode aux dhimmis juifs des pays musulmans pour les distinguer des Fideles. Autre explication proche, mais plus recherchee: deformation de Ben Yona, le fils de la colombe -yona en hebreu, qui protege de ses ailes. Le rabbin Eisenbeth avance une autre explication, toujours basee sur l'origine arabe: 1'homme au peche. Malgre cette origine arabe de son patronyme la celebre famille qui domina la vie juive en Algerie au XVIIIeme siecle etait originaire de Livoume. Mais il est certain que ses sources plus lointaines plongent dans le Maghreb, vraissemblablement en Lybie. Son fondateur a du quitter le Maghreb au debut du XVIIeme siecle, pour s'installer dans la nouvelle vile portuaire italienne. En 1593 le Prince de Tosacane, Ferdinand de Medicis, avait lance un appel reste celebre sous le nom de Livomina, invitant les negociants de toutes nationalites a venir participer au developpement du port qu'il avait fonde pour desservir sa capitale, Florence. L'appel etait destine avant tout aux negociants juifs descendants des expulses d'Espagne et des Marranes du Portugal disperses dans toute 1'Italie et et en Hollande et qui avaient fait leurs preuves dans le negoce international, les attirant par la garantie totale de la liberte religieuse et divers avantages et privileges fiscaux et economiques Mais l'appel etait egalement adresse, aux "Maures et Berberiscos" et nombre de families du Maghreb, dont les Boujenah se joignirent a la communaute de Livoume. Le succes de l'entreprise fut rapide et decisif faisant au bout de quelques decennies le port de Livoume devint le premier port de commerce d'ltalie. Avec le developpement du trafic international, le mouvement s'inversa au cours de la premiere moitie du XVIIeme siecle, des negociants de Livoume, trop a leur etroit dans leur ville, essaimerent pour developper leurs affaires dans tous les ports de la Mediterranee, surtout a Tunis, mais aussi a Alger et parmi eux la famille Boujenah, tout en gardant d'etroites relations familiales et d'affaires avec leur communaute d'origine. Autre orthographe: Boudjenah Au XXeme siecle, nom peu repandu. porte en Tunisie (Tunis, Nabeul), en Algerie (Alger, Constantine, Am-Beida, Bone, Boueie, Guelmal et en Lvbie.

 

YONAH IBEN JANAH: Celebre medecin et grammarien a Cordoue au Xeme siecle.

 

R, MOCHE: Celebre poete hebraique a Tripoli. Devenu aveugle tres jeune, il fut envoye par son pere etudier en Egypte aupres de rabbi Moche Galanti. Mort en 1700.

 

NAFTALI: Grand commercant de Livoume, il s'installa en 1721 pour les besoins de ses affaires dans les Baleares, dans la base navale Mahon de l׳ile de Minorque, alors sous domination anglaise En relations etroites d'import export avec le port d'Oran, Deux ans plus tard, en 1723, il fut le premier representant de la famille a s'installer a Alger, en laissant des membres de sa famille a Livoume et aux Baleares.

 

ABRAHAM: Grand eommercant de Livoume installe a Alger en 1724 II entre- tint des relations commerciales essentiellement avec sa ville natale, tout en servant d'intermediaire dans les negociations pour la liberation des prisonniers chretiens captures par les pirates Ses relations s'etendirent egalement a Gibraltar et Tetouan au Maroc.

 

DAVID: Fils de Abraham, negociant a Alger agent commercial du bey de Tunis qui lui confia diverses missions diplomatiques et commerciales au Danemark, en Angleterre, en Espagne et an Portugal. Il confia a son fils Abraham la direction de la succursale de sa maison commerciale dans l'ile de Minorque alors sous domination anglaise. Le consul d'Angleterre a Alger s'onposa a ce que ses navirent naviguent sous pavilion anglais malgre ses relations etroites avec l'Angleterre Outre la succursale de Minorque, il avait des agents a Livoume, Madrid, Lisbonne et Londres.

 

NAFTALI: Le second, neveu de Naftali I dont nous avons parle. II fut d'abord representant de la maison familiale a Constantine ou il se lia d'arnitie avec le gouvemeur Mustapaha aui devint le Dey d'Alger en 1795. II developpa encore plus l'affaire familiale en s'associant avec la famille Cohen-Bacri. La maison Boujenah- Bacri devint alors la plus importante maison de commerce d'Alger. On estime qu'a son apogee ses exportations se montaient a plus de 2,5 millions de dollars-or par an, somme enorme pour l'epoque. Elle elargit ses relations aux Etats-Unis. Dans sa periode d'expansion, elle afffetait plus de 170 navires par an transportant vers 1'Europe du ble, de forge, des plumes d'autruche, des peaux, de la cire et des laines et important des drapperies et autres produits manufactures d'Europe. Comme nous l'avons vu en etudiant la famille Bacri, ce sont les dettes de la France aux Boujeanh-Bacri aui furent le pretexte au debarquement francais a Alger en 1830. Une autre activite tres profitable: la mediation pour la liberation des prisonniers chretiens et le rachat des butins captures des pirates d'Alger. II joua egalement un grand role dans la vie diplomatique, defendant une politique favorable a l'alliance avec la France. Parallelement, il reussit a mettre fm a la guerre declenchee par l'Angleterre en 1795, et a etablir parmi les premiers pays, des relations diplomatiaues avec les Etats- Unis, des 1795. En 1802, il negocia avec succes des traites de paix avec la Hollande, le Danemark, la Suede et le Portugal. En 1800 le dey, auquel le liaient des relations d'amitie depuis Constantine, le nomma Mokadem de la communaute juive a la place d'Abraham Bouchara depose apres avoir occupe cette fonction 32 ans. Devenu le conseiller le plus proche du dey, il devint en fait le maitre tout-puissant du pays, soulevant la jalousie de I'ancienne noblesse des janissaires pour qui il devint desormais l'homme a abattre. Une premiere tentative d'assasinat en 1801 echoua et il n'echappa que par miracle a la seconde en 1804. Loin de desarmer, le dey sumomme a juste titre "Mustapha le Tigre", maintint son conseiller, qui ne manquait pas non plus de courage, dans ses prerogatives. Mais les conjures n'attendaient que la nouvelle occasion pour reprendre le dessus et ils reussisent fmalement, au cours du soulevement du 28 juillet 1805 a assassiner Naftali a coups de revolver dans le palais du dey – qui devait etre assassine lui-meme quelques mois plus tard. L'assassin, un janissaire, fut arrete et grade par le dey. Ce fut le signal pour les janissaires pour s'attaquer le samedi suivant a la population juive: 14 fideles furent assasines dans la synagogue Sarfaty au cours de ce qui est reste dans les annales comme "le samedi noir", puis les janissaires commencerent la chasse aux Juifs dans toute la ville. Les femmes de la maison de Naftali reussirent a s'echapper par une fenetre et a trouver refuge dans un navire suedois. Le nombre total des victimes de cette periode de troubles qui se poursuivit plus d'un mois, est estime selon les sources entre 42 et 200 et aurait ete certainement plus lourd si la populace n'avait d'abord tenu a piller les maisons juives et les entrepots Bacri-Boujenah qui furent totalement vides. Une celebre "quina" populaire (lamentation en vers) en arabe dialectal relate ces evenemertts tragiques qui marquerent profondement la memoire de la communaute. Il laissa un si mauvais souvenir dans les memoires, que pour defendre son nom, des rabbins de sa famille et auquels il avait apporte toute sa vie un soutien constant, publierent un opuscule d'hommage en arabe dialectal, intitule "Hessed Laoumim". Le nouveau dey s'achama contre les associes de Naftali, les Bacri, les frappant de tres lourdes amendes, ainsi que contre ses amis qui furent emprisonnes a l'instigation du nouveau Mokadem David Duran. Ils ne furent liberes que sur l'intervention des consuls etrangers, moyennant un echelonnement du paiement des amendes et rancons. Mais quand le troisieme paiement ne fut pas verse a temps, ils furent de nouveau arretes.

 

MICHEL: Celebre chansonnier et acteur de cinema francais, ne a Tunis. Arrive adolescent en France, il choisit le theatre au lieu de la medecine comme son pere. Ses premiers spectacles bases sur le choc de l'integration d'un petit Juif tunisien dans la societe francaise, "Albert", "Anatole", "Les Magnifiques" rencontrerent un grand succes, suivis d'autres moins influences par son passe "L’ange gardien", "Elle et moi". Au cinema, il fut revele par la comedie "Trois hommes et un couffin", un des grands succes du cinema francais de ces demieres annees. Dans "Le lombril du monde", il joua le role d'un minotier juif de Tunis contraint de quitter la Tunisie par la decolonisation, un role qui le fit comparer par certains critiques a Raimu bien que le film au total rencontra peu de succes et beaucoup de critiques. Il a publie en 1993 un livre " "Des rires et des larmes" qu'il definit ainsi dans sa preface: "Je ne suis pas un ecrivain, je suis un conteur, je fabrique des spectacles formes de mots, de verbes enchaines les uns aux autres, cela donne des phrases et cela fait des images. Ce livre existe pour ne pas oublier".

 

Bouhnik- Boujhenah-Une histoire de familles-Joseph Toledano

Page 275

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

הקשרים שיצר אז, הודות להתערבותי, עם השלטונות המרוקנים, אפשרו למצוא פיתרון לבעיה הכאובה הזאת. המלך חסן השני, ברוב אנושיותו, נטה להרשות את העברת הגופות לישראל, וזאת בשני תנאים: האחד, שהחלטה זו – שהוצגה בתור מחווה הומניטארית ודתית, ללא משמעות פוליטית כלשהי – תישמר בסוד גמור, והשני, שיחכו לרגע המתאים לעשות זאת. מו״מ חשאי נפתח אז באמצעות דויד עמר, המזכ״ל של הקהילות היהודיות במרוקו, איתו פעלתי באותה התקופה.

מאחר שכותב שורות אלו נטל על עצמו להמשיך ולעסוק בתיק ההוא, אשר שנים אחדות נדרשו כדי להביאו לידי גמר, הוא מרגיש, מטבע הדברים, רתיעה מסויימת להזכיר את התפקיד שמילא בו, אף כי הנ״ל צוין על ידי היסטוריונים אחדים, ולכן גם הפך לנחלת הציבור, מבלי שהוא עצמו ירצה בכך. הוא יכול להעיד על כך שחסן השני שיווה חשיבות מרובה לפעולה ההומניטארית הזאת, עד כדי כך שהחליט שהגופות תוטסנה לישראל במטוס שנחכר לשם כך במיוחד על ידי המלך המרוקני ועל חשבונו. מחווה של רגישות אין־קץ, אשר כאשר נודעה ברבים, ריגשה עד מאוד את יוצאי מרוקו במקומות מושבם בישראל ובארבעת קצווי תבל.

כדי להדגיש את האופי יוצא-הדופן וחסר-התקדים של מחווה זו, די בכך אם נזכיר שהממשלה הבריטית מעולם לא טרחה לבטא שום אחריות לטביעתן של ספינות כגון ה״סטרומה״, אשר טבעו כשניסו לפרוץ את המחסום הימי, שהוקם על ידי רשויות המנדט והתקיים בין השנים 1939 ל- 1948. יותר מכל דבר אחר, עובדה זו נראית לי כרבת-משמעות לגבי האופי המיוחד של הקשרים בין מרוקו ליהודיה.

על מנת להדגיש את האופי הדתי של המחווה הזאת, חסן השני עמד על כך שהוצאת השרידים מקבריהם תיעשה תחת חסותה של ה״חברא קדישא״ של קהילת קזבלאנקה, ועל ידי רבנים מרוקנים, ללא התערבות מצדם של אישי דת ישראלים. המלך, ברוב נדיבותו, עצם עיין לנוכח העובדה שב־1 בדצמבר 1992, השתתפו רבנים בצה״ל בטקס המצמרר הזה. בין הרבנים הצהליים נמנו קצינים ששירתו תחת פיקודו של הרב הראשי לצה״ל, גד נבון פחימה, יוצא נאקורה, וכן נכח בטקס סאם בן שטרית, שהגיע לשם כך במיוחד מישראל.

השרידים שהוצאו מקבריהם הוטסו במטוס שחכרה הממשלה המרוקנית. המלך הפקיד בידי את המשימה, לטפל בחכירת המטוס ובכל העניינים הלוגיסטיים בקשר לטיסה הזאת, שאותה עברתי יחד עם סרז׳ ברדוגו, שאירח לי לחברה, במשך הטיסה הבלתי-רגילה הזאת.

נחיתתו של המטוס לא יכלה לעבור בשתיקה, והיו הדלפות בעתונות הישראלית כאשר ממשלתו של יצחק רביץ החליטה לחלוק לשרידים הארציים של נוסעי ״אגוז״ כבוד בצורת טקס קבורה לאומי בבית-הקברות בהר הרצל בחלקת ״גדולי האומה וגיבוריה״.

מאחר שהסוד נשמר עד ליציאת המטוס ממרוקו, חסן השני לא נפגע כלל מהפרת ההסכם שהתקבל קודם לכן, וביקש ממני לשוב ולצאת לישראל שבוע לאחר מכן, כדי לייצג, יחד עם סרז׳ ברדוגו, את מרוקו. הטקס נערך בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי ממשלה רבים, יו״ר הכנסת ואישים אזרחיים וצבאיים רמי דרג ביותר, וכמובן, בנוכחותם של בני משפחות האבלים ושל עשרות אלפים מיוצאי מרוקו.

למחרת, בעת ישיבה מיוחדת של הכנסת, שבה היה לי הכבוד להשתתף בתור נציגו של המלך המרוקני, ראש הממשלה יצחק רבין נשא נאום ובו ביטא רחשי כבוד ־ לא רק כלפי טבועי ״אגוז״, כי אם גם כלפי יהדות מרוקו, שהוא הדגיש בדבריו את תפקידה בהקמת המדינה היהודית הודות לעלייה של חלק הארי מחבריה.

איזכור הטקס ההוא יסיים את החלק המוקדש בספר זה, להגירה של יהודי מרוקו לישראל, לפני ומאז קום המדינה הזו, ואין מתאים מכך לכבד את המציאות ההיסטורית, ולהביע רחשי כבוד כלפי המלך חסן השני, הראוי להם. זהו פרק מפואר בהיסטוריה, שלא נגרע ממנו חלקן של התיקוות, של השמחות, אולם גם של דרמות וטרגדיות; פרק המסמל את החיבור לאורך מאות שנים בין היהודים המרוקנים לבין ציון.

למחרת הטרגדיה של הספינה ״אגוז״, ההפוגה שביקש להשיג המלך, לא שכנעה את הקהילה על כל שכבותיה; מה גם שאנשי הארגון הציוני המחתרתי להגנה עצמית חילקו, בלילה שבין ה־8 ל-9 בפברואר ברבעים היהודיים, עלון שקרא לשמור על שתי דקות דומייה לאות מלאת שלושים לאבל, חודש אחרי טביעתה של ״אגוז״. זאת, כדי לשפר את המורל הרעוע של חבריו. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים נזקקו לצורה כזאת של ״מאבק״, המנוגדת כל-כך למורשת האזרחות הטובה והצייתנות שלהם. היוזמה הייתה עלולה להיראות כהתרסה כנגד הרשויות. אולם, זו הפעם, הן הסוכנות היהודית והן ממשלת ישראל היו נחושות בדעתן להביא את הבעיה למודעות של דעת הקהל העולמית, כדי ללחוץ על ממשלת מרוקו, ולגרום לה לשנות את עמדתה לגבי בעיית ההגירה. העלון, שהודפס באלפי עותקים, נזהר בקפידה שלא לתקוף את הארמון ואת המלך עצמו – דבר שגם ברגעים המכריעים הללו עלול היה להרתיע לא רק את אלה שלהם יועד, כי אם גם את הקהילה היהודית. אולם למרות זאת לא היה פחות קשוח כלפי ״אלו שזממו מזימות נגד היהודים״. וכך נכתב בו:

"לאחינו היהודים במרוקו –

ארבעים־וארבעה מקרב אחינו, שחשו שאיפה עזה לחיות בארך הקודש, והיו מלאי תקווה לעתיד, נעלמו בים. רק אחדים מהם נקברו כהלכה. האחרים נבלעו במצולות; משפחותיהם, כל עם ישראל ואנו עצמנו, בוכים על אובדנם.

תקווה נושנה בת שנות אלפיים היא זו הדוחפת את היהודים לצאת למסע בכל האמצעים ובכל הדרכים בדרכם לציון וירושלים. הוודאות למצוא מקום במרוקו העצמאית אינה קיימת. ייתכן שהארמון איננו מעורב בגל האנטי-יהודי המתנחשל כעת. ידוע לנו גם שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אבל קיימים גורמים, שהחליטו לרדוף אותנו ולהשפילנו. עליהם לדעת, שסופם יהיה רע ומר. מעמלק והמן ועד היטלר ואייכמן, ניתן למנות רשימה ארוכה ארוכה של אלה שסבלו מיד הגורל.״

והטקסט של העלון נמשך כך:

"איננו לבד.

כל הקהילות של עם ישראל בעולם מבכות את מתינו ונאבקות למען זכויותינו וחירויותינו. די לראות איזו סערה התחוללה בכל עתוני העולם, בארגונים היהודיים ובאלו שאינם יהודיים, בפרלמנטים. מחר, ביום השלושים לאבל, הבה נתאחד בצהרי היום למשך שתי דקות, כדי להתחבר למחשבתם. זוהי הפגנתנו הראשונה.

אל ייחת לבבכם. הישארו חזקים ונחושים!

המאבק למען זכויותינו וחירותנו נמשך!"

בניגוד להוראות, קבוצה של צעירים מיליטאנטים ממקנס נהגה בחוסר- זהירות, והם החלו לחלק את העלון לפני רדת הלילה, והדביקו עותק ממנו על קיר… של תחנת משטרה! מעצרם אפשר למשטרה לפרק תוך כמה ימים חלק מרשת המחתרת, ולהמשיך בעקבות זאת לגל מעצרים בפס, ברבאט ובקזבלאנקה. 21 החשודים הובאו לבית-הכלא של מקנס, שהיה ידוע בהתנהלות המחמירה שלו.

מציאת אקדח בידי אחד הנאשמים, גרמה למשטרה לחשוב, שהנה הניחה יד על מחתרת טרור מסוכנת. היא ניסתה, באמצעות עינויים, לדלות וידויים מפיות המיליטאנטים הכלואים. אחד האסירים, רפי ועקנין, אף מת עקב כך מספר שבועות לאחר מכן, בפריס, לשם נשלח לטיפול חירום. כל האחרים שוחררו לאחר מכן בחשאי, מבלי לעמוד למשפט.

בקרב כלל הקהילה, המבוכה והמצוקה היו כה גדולות, שאפילו סופר העצמאות, זה אשר קרא לאחים להמר על מרוקו, קרלוס דה נסרי, השמיע הד לכך במאמר מכה גלים ב״קול הקהילות״, במארס 1961. הביטאון חזר להתפרסם אחרי ארבע שנות שתיקה, והעורך הראשי היה ויקטור מלכה. במאמרו, קרלוס דה נסרי כתב כך:

האם עלינו לעמעם את תפילותינו המשיחיות, כמו אי-אז, בביזאנטיום, ולסלק מן הטקסטים הליטורגיים שלנו כל איזכור לשובו של אלוהים עלי-אדמות?… כך או כך, במשך ימים אחדים חשנו שאנו חיים מחדש אירועים הטמונים בנבכי הזיכרון האטאוויסטי שלנו.

כתוספת לבלבול ולמחלוקת, קבוצה של מיליטאנטים קומוניסטים ושמאלנים, ביניהם אברהם צרפתי, יוסף לוי, סימון לוי, יהודה אזואלוס, פרסמו, ביומון ״אל תחריר״ של unfp, קריאה לאוכלוסייה המוקיעה את הציונות ואת סוכניה במרוקו:

בערים מסויימות במרוקו חולק עלון ציוני, שבו נמתחת ביקורת על מרוקו. מטרתו של העלון הזה היא לעורר תחושת אי-נוחות,שהחלה לרחוש עוד לאחר מסע התעמולה בעיתונים, ב״אל פאז׳ר״ וב׳׳אל אומאל" בעיקר. אנו, יהודים מרוקנים החתומים מטה, מוקיעים בזאת את הציונות כמכשיר של הקולוניאליזם,

וכנשק ליצירת מחלוקת שבו משתמשים נגד העם המרוקני. אנו מוחים נגד פעילותם של הציונים, שרוצים לאלץ את היהודים המרוקנים לעזוב את ארצם.

מוסלמים ויהודים גם יחד, עלינו לצרף יחדיו את מאמצינו, כדי להביא את עצמאותנו לשלמות, וליצור תנאי חיים טובים, שיהוו ערובה לדמוקרטיה ולביטחון לכול. היות שההגנה על ארצנו עומדת בראש מעיינינו, אנו מוחים נגד התימרונים הקולוניאליסטיים, העלולים ליצור במרוקו אווירה של בהלה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc- Aurray- Abiyob- Ben Abiyob

 

אאוריי   Aurray

Aurrey, Aorrey, Aurie, Aourray

Nom d’origine berbere qui semble disparu aujourd’hui et dont le sens n’a pu etre retrace. Probablement derive d’A'it Ouirra, fraction des Ait Seri, tribu berbere au Nord de l’Atlas au Maroc.

1.Abraham Aurray, rabbin a Tetouan aux XVII-XVIIe. s. MR.

 

אבאיוב  Abiyob

Abiyoub, Abyob

Nom biblique de Job, prefixe de AB dont le sens est: «Pere de Job».

Ce nom figure dans les documents espagnols anciens sous les graphies Abayub, Abayud, Abayu.

1-Johan Ferrandes Abayub, cordonnier, figure parmi les amnisties dans une lettre de Don Pedro I, roi d’Aragon, datee au campement royal de Toro, le 12 Octobre 1355.

2-Don Bueno Abayu, est nomme comme l’un des administrateurs -de l«Aljama» des Juifs de Tudela par acte notarie en date du 20 Mai 1359.

3-Aharon Abiyob, rabbin a Salonique vers 1540. Auteur de Shemen ha-Mor «Huile de Myrrhe», commentaire sur le Livre d’Esther (Salonique, 1601).

4-Simon ben David Abiyob, rabbin cabaliste du XVIIIe. s. a He- bron, Auteur de Bat Me'lekh «FiIle de Roi», ouvrage mystique edite a Venise en 1712 par Salomon Altaras.

 

. בן אבאיוב     Ben Abiyob

Ben Abiyoub, Ben Abyob

Meme nom que le precedent portant l’indice de filiation: «Fils d’Abiyob)).

Il figure dans les documents espagnols anciens sous les graphies de Abenayab, Abenayub, Abenajub et Abnayup.

1-Salama Ben Abiyob, figure sur une des pierres tombales du Xlle. ou Xllle. s., trouvees a Tolede. Cantera, «Sefarad» IV (1944) 45-72.

2-Ic'ach Abnayab, secretaire de r«Aljama" des Juifs de Valence suivant lettre publique datee dans cette ville le 27 Mai 1306.

3-Elazar, fils de Samuel Halevi Ben Abiyob, un des signataires d’une lettre de reconnaissance de dette notariee de la part des notables et au nom de la Communaute de Pamplona envers le banquier Don Miguel Deca, datee du 28 Tamouz 5085 (1325).

4-Ceti, veuve d’Ac'ach Abnayub et son beau frere Jafuda Abnayub, figurent dans un proces juge le 10 Avril a Valence.

5-Yuceff Abnayub et son frere figurent parmi ceux qui ont contribue a l’emprunt pour la guerre de Castille, leve par le roi Don Pedro IV parmi les Juifs de Valence en 1363.

6-Jaffuda Abenajub, «Maior de Dies» contribuable a l’emprunt de guerre leve par Don Pedro IV en 1363.

7-Abraam Abnayup figure parmi les trente conseillers representant l'«Aljama» de Valence dans une lettre de la reine Dona Leonor datee a Alcaniz le 8 Janvier 1372.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc- Aurray- Abiyob- Ben Abiyob

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר