מורשת יהדות מרוקו

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו

הרה״ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

ראב׳יד לעדת המערבים בירושלים. (תר״מ— תרמ״ו)

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו, היה בין גילו, ידידו וריעו מנוער של הרב צוף דב״ש.

משחרית ימיו התנהג בפרישות בקדושה ובטהרה. עודו צעיר לימים, התבודד במועדיו עם אלהיו והתרחק מחברת בני אדם, כפי שהוא העיד על עצמו: ״ובבחרותי בזי ימי אבל מ״א ז׳׳ל עשיתי בבה׳׳ב נפילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה והיה אצלי מר מצרפי אחי אמי עזיזי מסעה־ צבע זי׳ל ורמז לי אז על זה, שלא לעשות ומנעתי מלעשות אמרתי, אפשר שכך הוא המנהג ידוע אצלו, ואני איני מכיר בכך מחמת התבודדותי ופרישותי מלהתערב עם בני אדם״, (פקודת אלעזר ח״א דף קכ״ב).

נפשו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, חשקה בתורה ובאהבתה דבק בה תמיד. הוא ניחון במתת אלקים, בזכרון פנומנאלי, בשקידה עצומה ובדעת נבונה ורחבה. יצק מים על ידיו של הגאון רבי סעדי׳ה מארג׳י זצ״ל. מחכמיה הגדולים והמפורסמים של עיר רבאט, ומחבר שירה ופיוט. באחד מפסקיו בספרו ״פקודת אלעזר״, הזכיר את אחד ממנהגיו של מורו ורבו, שאחר קריאת שמו״ת בכל יום שישי עם תלמידיו, היה קורא את ההפטרה של אותה סדרה ואח״כ אומר שיר של יום ומשנה ראשונה דשבת ואח״כ אומר אייר הונא בריה דרב יהודה אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמוי׳ת ואפי׳ עטרות דיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו״ת, מאריכין לו ימיו ושנותיו, (ברכות דף חי) ואח״כ היה אומר משנה א׳ של ספר יצירה. ואחייב זוהר של הסדרה של אותו שבוע, ״וכן היה נוהג מו״ר הרב הגדול כמוהר״ר סעדיא מראגי ז״ל תכף אחר הפי שמוי׳ת שהיה מסדר כל הנז׳ ע״פ אחת לאחת ואנחנו עמו ביחד בכל יום וי״. (פקו״א ח״ב דף ק״ה ע״ב).

לאחר שמלא כרסו בש״ס ופוסקים וספג אוצר בלום בתורת הנגלה והנסתר, מבלי שגילו הצעיר ישמש מכשול כלשהו, אסף סביבו מספר תלמידים והחל ללמדם תורה בשקידה רבה, מתוך כוונה להכשירם לתלמידי חכמים, בקיאים וידענים בנתיבות הש״ס והפוסקים. מידי שבת, נהג הרב צוף דב״ש ותלמידיו, לבוא ולהסתופף בישיבתו של רבי רפאל אלעזר הלוי, כדי ללמוד בצוותא וללבן ביחד הלכות שונות שעמדו על הפרק, וכך מספר רבי אלעזר הלוי. ״והרב דב״ש הי״ו היה נוהג הלכה למעשה עם חברה קדושה שהיו לומדים עמו בבית המנוח יר״ש כה״ר אליהו אלבאז ז״ל, והיה בא אצלינו לקהילת החכם השלם כהר״ר יוסף אביקציץ ז״ל אחר שגמרו הצבור תפילת מנחה דיום שבת קודש, ואני ואיזה מחברתי הלומדים עמי שם, היינו נוהגים ליישב שם גם אחר שהתפללנו תפילת מנחה ללמוד זמן מה…״. (פקו״א ח״א דף צ׳יח).

לא ארכו הימים, ולמרות ענותנותו הגדולה, וצניעותו המופרזת של הרב רבי רפאל אלעזר הלוי. יצאו לו מוניטין בקרב קהילתו, ושמו נודע לשם ולתפארת. רבים נהרו והשכימו לפיתחו כדי לקבל תורה מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא. שמו הטוב היה מקודש בפי כל בשל חסידותו קדושתו ופרישותו מהבלי הזמן ושמו נודע בשערים המצויינים בשל שקדנותו והתמדתו בתורה, מדותיו הנאצלות וטוהר מעשיו.

על אף היותו צנוע ופרוש מהחיים הציבוריים. נהג רבי רפאל אלעזר הלוי, להקהיל קהילות ברבים כדי ״ללמד את העם חכמה ומוסר״. בימי שבת בשבתו ״ויהי בעלות המנחה שפתי פי חכם חן יושב ודורש… ומוכיח לרשע מומו, טובה תוכחת, דברי חכמים בנחת, מופת היה לרבים…״. כל ימיו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, ידע עוני ומחסור, כי זהיר היה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם. גם את תלמידיו לימדם תורה חינם ללא תמורה כספית כלל ועיקר. ״כי מה אני בחינם אף אתם בחינם״. למרות פרנסתו הדלה מכתיבת שטרות וכדר. הוא חסך וקימץ מפתו כדי לפרנס עניים יתומים ואלמנות ובפרט עניים בני תורה. כפי שהעיד על מנהגו זה רבי נחמן בטיטו זצ״ל בהספדו עליו. ״דהגם שלא היתה ידו משגת להחיות את נפשו, וחיי צער היה חי, עם כל זה הוה עושה כל טצדקי לחוס על דל ואביון ולחמו נתן, מקמץ מעיסתו ומלוה מהבני אדם להשיב נפש שוקקה, ומעשה את אחרים שיתנו…״. ״ועל מה נבכה תחילה אם על גודל רבנותו ובקיאותו ושקידתו בתורה יום ולילה לא ישבות לא פסיק גירסא מפומיה, אם על רוב רחמנותו על דל ואביון וכל אלמנה ויתום ובפרט על עניים בני תורה, וכשהיה רואה ת״ח דדחיקא ליה שעתא, היה מצטמק ורע לו ובשרו עליו יכאב כי חפצו ורצונו למלאות את שאלתו ולהחיות את נפשו ואין לאל ידו, באשר גם הוא בא עד כי׳סו ואין, יליף ריקם ריקם וכמו הצער בנפשו צער הגבוה…״.

בראשית שנת תרי״ח(1858) החליט רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לעזוב את ארץ העמים, ולעלות ולהתיישב בירושלים עיה׳יק. כאשר כל מטרתו להתקדש, ולהוסיף קדושה על קדושתו וטהרה על טהרתו באוירה של א״י. בדרכו לארץ היעודה, עבר דרך העיר טנגי׳ר ושהה בה תקופה קצרה, אך דיה היתה כדי שחכמי העיר ובראשם הגאון המפורסם רבי מרדכי בן ג׳ו זצ״ל יכירו את גדולתו בתורה ואת מידותיו הנעלות. לא איש כרבי רפאל אלעזר הלוי, שישב בטל מתורה ומחקירה ודרישה אחר המנהגים השונים למרות טרדות הנסיעה והיותו גר בארץ וטילטולי הדרכים הקשה מכולם. כאן בטנגי׳ר נושא ונותן בהלכה עם המרא דאתרא הגאון רבי מדרכי בן ג׳ו, בענין עירוי מים רותחין בשבת מכלי ראשון על הקפה. ״…כסברת ידיד נפשי ואור עיני רבי מרדכי בנז׳ו נר׳׳ו בטאנג׳ה יע״א כי בהיותי שם שנת תרי״ח מצאתי שנוהגים מע״ש לערות רותחין מכלי ראשון על קערה מליאה אבק קאווי, ושואבת אבק הנז׳ כל המים הנז׳ וביום שבת קודש כל הרוצים לשתות קאווי לוקחים מהאבק ההוא ומערים עליו מכלי ראשון ושותים אותו, וערערתי על זה עם הרבנים שהיו שם ובראשם מ״ץ הרב ר״מ המי…". (פקו״א חלק שני דף קכ׳׳ח ע״ב).

מטנגייר שוב הפליג לגי׳בראלטאר. שם שהה זמן מה בחברת החכמים ולן בעומקא של הלכה. בני הקהילה ששמעו את שמעו עוד בהיותו בטנגי׳ר, קבלוהו בסבר פנים יפות באהבה ובכבוד הראוי לו. מגי׳בראלטאר היה שולח רבי רפאל אלעזר הלוי, את שאלותיו וספקותיו לגאון הדור רבינו יצחק בן תאליד זצוקלה״ה, ראב׳׳ד של עיר טיטואן, ובעל המחבר שו״ת ״ויאמר יצחק״. ואמנם, בשו״ת הנז׳ אנו מוצאים כמה תשובות להלכה שהשיב מהריב״ו לרבי אלעזר הלוי זצ״ל: בחלק ראשון, בחלק יורה דעה סימן ס״ח. ״תשובה לגי׳באלטר לכהה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו״. בחלק שני חלק חושן משפט סימן קפ״ו. ״ידי״ן החה״ש הותיק דין הוא הדר כולל תהלות כה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו ועליו יציץ נזרו. אחד״ש שירבה ויגדל ורב שלום לכל הנלוים אליו ישמרם השוא״ל אכי״ר. זאת מן המודעית מקבלת האחת אהובה, ושם נאמר שבח׳ מרחשון של אשתקד שלח לי כת״ר איזה שאלות ולא כתבתי לו תשובה. אמת היה הדבר ולא יכולתי להשיב מפני הטרדות שהקיפוני שלא נתנוני השב רוחי מיום האי עד יום זי, ועוד בה חולשת המזג וכו׳ ואחר עבור איזה זמן נשכח ממני. ועל מ״ש שבכסלו ש״ש הנז׳ כתב לי כתב אחר, אותו הכתב לא הגיע לידי. ועל שבעתה באתי להשיב לכת״ר על מה שעלה ונסתפק…״.

עם עלותו לא״י וקביעת מושבו בירושלים עיה״ק. הארץ האירה מכבודו. הוא נתקבל באהדה ובחיבה אצל כל חכמי ירושלים. התיידד אתם ונקשר בעבותות אהבה עם כל רבניה וגאוניה, ללא הבדל עדה ומוצא, כך שבספריו ״פקודת אלעזר״ רבים רבים הם הפעמים שאנו פוגשים בשמם של רבני אשכנז כחכמי הספרדים, שעמהם היה קשור רבי אלעזר הלוי, ונשא ונתן עמם בהלכה, כדרכה של תורה. בפרט יש להזכיר את הגאון רבי יצחק פראג זצ״ל אשר הזכירו פעמים רבות, ובאחת מהן ״וידי״ן ואו׳׳ע הרב כמוהר״ר יצחק פראג הי״ו הראה לי…״ (פקו״א ח״א דף צד ע״ב).

בעזרתו ובעידודו של ידיד נעוריו הרב צוף דב״ש. נתמנה רבי אלעזר הלוי, לראש הישיבה של עדת המערבים. יחד עם תלמידיו הרבים, הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה ולעבודת קונו.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)

רבי דוד בן-ברוך ה- 1 ההילולא ג' בטבת.

רבי דוד חי במאה ה- 6 (המאה ה- 18 למניינם). קדוש מרחם היה רבי דוד, מגזע תרשישים, צדיקים וחסידים, קדושי עליון. אביו  היה  מקובל  גדול  ונודע  בשם רבי ברוך אֶל-כְּבִּיר (הגדול).

    שורש משפחתו קשור לרבי ברוך נריה הכהן רבו של עזרא הסופר, ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא שקיבל ממנו את תורתו. רבי ברוך בן נריה נקבר בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא.

    אחרי פטירתו, היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן. משם הגיעה המשפחה להרי-האטלס שבמרוקו ושם קבעו מקום מושבם דור אחר דור, עד הרב פנחס הכהן שחי במאה   ה- 4 (המאה ה- 16 למניינם).

במרוצת הדורות הגיעה המשפחה עד הרב הגדול המקובל הנקרא בפי הכל רבי "ברוך אל-כְּבִּיר" (ר' ברוך הגדול), ורבי ברוך הנ"ל הניח בנו אחריו בשם רבי דוד בר רבי ברוך אָזוּג " (אזוג בברברית גדול. ש"ט).

    ישנן גירסאות רבות למוצא המשפחה. האחת אומרת מהעיר אוּפְרָאן (Oufran), ויש גם דעה נוספת האומרת  שמוצא המשפחה מהעיר תָּרוּדָאנְת (Taroudant).

    אבי השושלת הוא הרב הנזכר רבי דוד בן-ברוך הנקרא רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג" הקבור אָגְזוּ באהְמוּ (Aghzou Bahammou). נכדיו הם: רבי ימין הכהן  ורבי ברוך הכהן שניהם קבורים אחד ליד השני בתָּרוּדָאנְת. רבי ימין הכהן המכונה "בָּאבָּא ימין" הוא אביו של רבי פנחס הכהן הקבור במראקש [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]. רבי ברוך הכהן קבור בתָּרוּדָאנְת. ליד אחיו רבי ימין הכהן, רבי דוד בן-ברוך הקטן המכונה " בָּאבָּא דודו" הוא בן דודו של רבי פנחס הכהן וקבור במראקש.

    מסופר: כשנולד רבי דוד, הבחין אביו, הקדוש, באור של קדושה הבוקע ממצח בנו והבין שעל מצחו חתום "שם קודש", לפיכך ציווה על בני-משפחתו שלא יוציאוהו מהבית בלי כיסוי מהראש עד העיניים לבל יתחלל. ויהי היום, והילד הזאטוט יצא לשחק עם חבריו במבואות הכפר, למשחקים הצטרפו ילדי הערבים שכניהם וביניהם היה גם בנו של מושל-הכפר. במהלך המשחקים השליך בנו של מושל-הכפר אבן קטנה לעבר הילד דוד. הילד מעד ונפל ומצחו התגלה. בנו של המושל אשר בא לראות את אשר עולל לדוד, ברגע שהביט בפניו של הילד דוד מיד הוכה בסנוורים והתעוור. בן המושל לא הבין מדוע חשכו עיניו, והחל לזעוק לעזרה. משהביאוהו לאביו – מושל-הכפר, שח לפניו את אשר ארע וציווה להביא את הילד דוד לפניו. שליחו של המושל יצא למלא את המשימה, אך משהתקרב אליו השליח, הבחין הילד דוד בסכנה הנשקפת לו ומיד גילה את מצחו שנית וגם השליח התעוור. בסיוע אנשי המקום הצליח השליח לחזור לבית-המושל, ובעודו מבוהל סיפר בקול בוכים למושל איך ניטל ממנו מאור עיניו. המושל הבין שיש כאן מאורע יוצא מגדר הרגיל וקם בעצמו והלך לבית הוריו של הילד דוד. משהגיע לשם, ביקש את מחילת הילד והבטיח לאביו שאם יחזרו עיני בנו ועיני השליח לראות, יממן מכיסו בניית בית וישיבה לרב. אחרי שהילד הודיע כי מוחל הוא, חזרו עיניהם לראות. המושל עמד בהבטחתו, החזיק את בית רבי דוד ואביו ובנה ישיבה עבורו מכספו.

    רבי דוד ישב עם משפחתו באִימִין תָּאגָּה (Imine-Taga) או מָנְטָאגָּה (Mantaga), בכפר זה ישבו תקופה קצרה ואחר-כך עברו לעיר "אוּלָאד  בְּרְחִיל" (Oulad BerehalL) ומשם לכפר אָגְזוּ נְבָּאהְמו בו הוא קבור.

    ישנה עוד גירסא האומרת שהגיע מירושלים למרוקו כשליח הכולל לאסוף כספים, כי בין השדרי"ם שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו היה רב בשם רבי דוד בן-ברוך וכנראה זהו הרב הנזכר. נראה שגם היה מרבני ירושלים וחכמיה, אנו מוצאים אותו חתום על כתב שליחות של רבי שמואל שלם,

17.ע"פ המסורת רבי דוד היה שד"ר  
וחתימתו מופיעה על אגרת זו

כמו כן ישנו כתב-יד מאותה תקופה של רבני פָאס, ובו הוא מוזכר: "ושמעתי מחכם ארץ-ישראל השד"ר החכם השלם רבי דוד הכהן שאמר לי שבגלל קדושתו ופרישותו המיוחדת, היה קשה לאביו למצוא לו שידוך מתאים. לפיכך, משראה שהזמן עובר ובת גילו משתהה מלהתגלות, שיגרו אביו לְאָגָּדִיר (Agadir) לרבי כְלִיפאָ בן-מלכא [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]., ובידו אגרת בקשה שיעזור לו למצוא את בת זיווגו הראויה לו. רבי כְלִיפָא שמח על האורח, הצדיק, שנועד לגדולות, אשר בא לחסות בצל קורתו ואירחו בכבוד גדול. לאחר סעודת ליל-שבת הראשונה ששהה בביתו, אמר לרבי כְלִיפָא: "מצאתי את בת זוגתך". "מי יתן ותרצה לקחתה, הלא בוגרת היא וגדולה ממך בכמה שנים" ענה רבי דוד ואמר: "אני קדוש מרחם, ואין חשוב לי כלל בת כמה היא, מבחינתי העיקר הוא, שאני חש שהיא בת זוגתי הראויה לי משמים". רבי כְלִיפָא הסכים להצעתו, וכך לאחר זמן מועט חגגו את נישואיהם. כמתנת נישואין לימדו רבי כְלִיפאָ וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ בשבת ראשונה לאחר נישואיו את סוד עליית הנשמה בזמן אמירת קדושה וכתר.

    פעם רבי דוד התארח בעיר מֶקְנָס (Meknes) אצל הרב הגדול רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ. בלילה הראשון לבואו, המארח הזמין לכבודו את כל האריות של העיר מֶקְנָס ותהו על קנקנו של חכם גדול זה, ושמעו ממנו רוב נחת, כי היה בקי בחדרי התלמוד והפוסקים וגם בסתרי תורה ידיו רב לו, וכל דבריו של רבי דוד היו ברגש גדול ובנועם שיח. ממש בלי מרגוע, היה הולך ומפלפל ממאמר למאמר, מסוגיא לסוגיא, מהלכה להלכה והיה מעורר את כל הנמצאים כל אחד לומר ספיקותיו, וביחד פלפלו בהלכות, ואומרים שהרבה הלכות עוממות לובנו שם להלכה.

    ידידו רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ שהזמין, כאמור, הזמין לכבודו את כל תלמידי-החכמים, קרא עליו את הפסוק: "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים (שיר השירים – ז', י'). – "ד" – דוד, ב"ב – בן ברוך", שהוא בפלפוליו הולך משרים ומדובב את כל תלמידי החכמים לדבר, למרות שהשעה מאוחרת. משם הלכו כולם להתפלל שחרית בנץ החמה.

    רבי דוד הוזמן לעלות כשליח-ציבור אף שהיה עייף ויגע. רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ כבר לא יכול להתאפק ולכבוש את התפעלותו ופנה לרבי דוד ואמר לו: "רבי דוד! מי יכול לעשות כמעשיך? שאתה באת מהדרך על החמור דבר שמאד מייגע, וכל הלילה אתה ער ולא מספיק שאתה ער אלא מדרבן וממריץ את כולם, ועוד עולה כשליח ציבור, כיצד זה אפשרי? אמר לו: "דע לך אדוני! התעוררות הדם ברגש ובמרץ היא עבודת אלקים, והלומד ברפיון ירדם, אף אם נח וישן כדי צורכו".