אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3
קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.
|
ערבית |
עברית |
|
נוּצִּיק יָא חָבִּיבִּי סִיר תְּזור, דָאק צדיק לְמַשְׁהוּר. ר' דוד מוּל אְ-נוּר, בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. סַעְדַאת מְן בִּיהּ יִתְּמֶנָּנא, דָאיִים יִפְרֶח וּבִּיהּ יִתְּעַנַא, יִבְּלֶג כְּל מָא יִתְּמֶנָּא, בְּסְפָאיָיאת אֶל-קַלְב אוּנִיָיא, רבי בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. סֶבְּרוֹ הָאד לְכָּאס אוֹזְגֶרְטו אִישֶרְבּוֹ אליהו חתָּא. זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו. |
אצווה אותך חביבי, לך פקוד קבר הצדיק הצדיק המפורסם. ר' דוד בעל האור, בן-ברוך אור עינינו. אשרי מי שבוטח בו תמיד ישמח בו ובו יתלה תקווה ימלא כל משאלותיו בטהרת-הלב ובאמונה. רבי בן-ברוך אור עינינו. החזיקו כוס והשמיעו מצהלות. ישתה אותו גם אליהו. זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו. |
רבי דוד נפטר בג' בטבת שנת תקכ"א (1761) ונקבר בכפר אָגְזוּ נְבָּא-הְמוּ שליד אוּלָאד בְּרְחַיל והסמוכים לעיר תרוּדָּאנְט שבמחוז נוף סוס (Sous). מאז פטירת הקדוש האלוקי והמלומד בנסים שקהל מעריציו ונושאי-שמו רבים הם, נזכר בפי האנשים הן לברכה והן להצלחה וקברו הפך למוקד עליה לרגל. המונים מכל רחבי מרוקו באים להשתטח לכל אורך השנה ובמיוחד ביום ג' בטבת מועד ההילולא, חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות ישראליות להשתתף בהילולא הנערכות בציון. בבתי-כנסת בארץ הנושאים שמו ובבתים פרטיים נערכות הילולות לכבודו.
הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי-יד רבים שנושאיהם הסוד- והקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס והם אצל נכדיו.
הכיתוב על המצבה
על הגל הזה ועל המצבה הזאת
אשר תחתיה נטמן נטע נעמן צנצנת המן
בר אבהן ובר אוריין חסידא ופרישא אבן הראשה
מלומד בנסים, שלשלת יוחסין, בנם
של קדושים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים
שמעו הטוב הולך מכל עיר ופלך
אליו רצים בתחנות והוא משיב לכל שאלות אחד
מן הרמתים שקידשוהו שמים
זכותו תגן, כאלף המון על כל ישראל בביאת הגואל
מגן גיבורים זכה לשלשה כתרים כתר תורה,
כתר כהונה וכתר שם-טוב עולה על כולנה
זה שמו הטוב ממשפחת אחיטוב
הרב המקובל האלקי
רבנו כמוהר"ר דוד בן-ברוך הכהן אזוג זיע"א
נתבקש בישיבה של מעלה ביום א' בש"ק
שלשה ימים לחודש טבת שנת תקמ"ה לפ"ק
בסימן שמרה נפשי וכו' ויעלוזו
חסיד בכבוד ירננו על משכבותם
ת.נ.צ.ב.ה
באתר מתקיימת הילולא רבת משתתפים, ממרוקו, מהארץ ויהודים ממדינות אחרת. להילולא זו ממשלת נותנת חסות בהשתתפות משמר כבוד, נציגי הממשלה, שוטרים ועוד. ההכנסות מההילולא הן גבוהות מאד ומהכספים בונים יחידות דיור רבות בהן: מקלחת, שולחן וכיסאות, מיטות שמיכות וכריות. הדבר שריגש אותי במיוחד הוא, למרות שמדובר במדינה מוסלמית הקהילה בנתה קיר ארוך בתוך בית העלמין ובו הפסוק:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יִרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יִרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
(תהילים קל"ז – את המקור אני הוספתי. ש"ט)
סיפורי הנסים של הצדיק.
סיפורי מופת רבים נקשרו סביב שמו של רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג זצ"ל, ואף הזכרת שמו היה בה מעין סגולה. גם סביב הציון התפרסמו סיפורי פלאות, והמקום נודע כמסוגל לפעול ישועות רבות בכל עת צרה וצוקה.
סיפור 1 – מקור השם אגזו נבא-המו
מר משה בִּילְיָה תושב אפקים שנולד בכפר אָגְזוּ נְבָּא הְמּוֹ סיפר לי את הסיפור הבא: "המקום בו קבור הצדיק נקרא "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" שפירושו "הפינה של נְבָּא-הְמּוּ". למושל האזור קראו "נְבָּא-הְמּוּ". יום אחד עבר לידו רבי דוד וזילזל בו, בו במקום הוא שקע עם סוסו והחל לזעוק לעזרה. משרתו שהיה לידו העיר לו: "פגעת לא פחות ולא יותר אלא ב"חזן" הגדול של היהודים ורק הוא יוכל להציל אותך". המושל החל להתחנן בפני הצדיק שיצילו ורבי דוד אמר לו: "אני מוכן להצילך אם תמלא שני תנאים: א. תקצה חלקה לקבורת הנפטרים היהודים, ב. מהיום והלאה תתייחס ליהודים ביתר כבוד. המושל הבטיח שיכבד את בקשותיו, ורבי דוד הצילו. מאז נקרא המקום "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" (פינת נְבָּא-הְמּוּ)
סיפור 2 – סיוע הרב לפתרון בעיה הילכתית
באחת הפעמים הוצרכו גדולי ירושלים לסיועו של רבי דוד בן-ברוך ולשם כך נשכר גוי מיוחד שיעשה את הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפרו הנידח במרוקו הרחוקה. בהערכה פשוטה יותר משנה ומחצה אמורה לקחת לו הדרך, הפלגה עד מרוקו, רכיבה עד בהמות עד שימצא את כפרו הנידח בחבל נוף סוּס. הערבי נטל את איגרת החכמים ויצא לדרכו. ולאחר שמונה חודשים בערך, הגיע למחוז חפצו ופגש ברבי דוד. רבי דוד נטל ממנו את האיגרת והחל לקרוא את הכתוב בה. משסיים הבין כי עזרתו נחוצה באופן דחוף מאד, ואם יתמהמה הגוי עמה שמונה חודשים נוספים בדרכו חזרה, יווצר נזק רב. משום כך החליט לעשות מעשה. נטל גיליון, כתב עליו תשובתו, חתם חותמו וקשר אותו היטב. לאחר מכן, נטל פיסת קלף קטנה, וכתב עליה שם משמות הקודש, ובנוסף הביא מביתו לחם מרוקאי חם שיצא עתה מהתנור, משסיים מלאכתו זו, לקח את הערבי ויצא עמו מחוץ לעיר, שם בידו את גיליון התשובה ביד אחת, ואת כיכר הלחם ביד השניה, ציווה עליו לפתוח פיו, ושם בתוכו את הקלף בו היה חקוק השם משמות הקודש, ברכו בברכת הדרך ונפרד ממנו לשלום.
הגוי התחיל ללכת לדרכו, והנה לאחר שעה קלה, רואה הוא את חומת העיר ירושלים. שפשף את עיניו, וניגש לשאול את העוברים ושבים האם הוא אכן עומד בשערי-ירושלים?, משנענה בחיוב, הבין שהחכם היהודי עשה לו איזה נס, תיכף ומיד רץ לחכמי-ירושלים כשאיגרת התשובה בידו. הם סירבו להאמין לו באומרם: "לא יתכן שהגעת לביתו של רבי דוד, הרי דרכך הייתה אמורה וכיצד חזרת פחות מהזמן ה משוער?. הערבי שח להם את כל המאורע, אך הם סירבו להאמין. כשראה זאת והחל לחשוש לשכרו, ניזכר בפת החמה שבידו וקרא לעברם ראו לחם מרוקאי זה חם וטרי כאלו יצא זה עתה מהתנור! זה יהיה לכם האות שאמת בפי. משנוכחו בכך קיבלו את דבריו והכירו בגדולתו הנפלאה של רבי דוד בן-ברוך.
סיפור 3 – המוסלמי והאייל לחג הקורבן.
ערבי אחד ושמו מוּלָאי מוּסְטָפָה נהג לקנות אייל לכבוד חג הקורבן. לימים, הערבי ירד מנכסיו ובידו לא היו אמצעים לקניית האייל לחג כמנהגו דבר שמאד העציב אותו. אשתו הציעה לו שימכור כל מה שיש להם, ובלבד שיקנה אייל לחג וכל זה מפני הבושה של השכנים. כששמע הערבי את דברי אשתו
רכב על חמורו וברח מביתו. בדרך ראה והנה על קברו של הרב הקדוש דולקים נרות רבים. בימים ההם יקרים היו הנרות וניתן היה להשיגם אך ורק בשוק השחור ותוך סכנת עונשי השלטון. מוּלָאי
מוּסְטָפָה, ראה, צחק ואמר לשכנו הערבי: "ליהודים אין שכל, במקום להאיר אור בביתם החשוך, מבזבזים נרות על הקבר". השיב לו חברו: "עליך לדעת שזה קברו של חזן גדול ואל תעז לקחת נרות גם אם אתה זקוק לכסף". השיב מוּסְטָפָה לחברו: "לא אקח את הנרות כפי שחשבתי, אך אם אמנם חזן גדול הוא ובעל נסים, שידאג לי לאייל לחג". חברו רגז רטן, כעס ופנה לדרך אחרת. (אזכיר שהיו ערבים שהכירו והאמינו בגדולתם של הצדיקים, ראה בהקדמה. ש"ט). מוּלָאי מוּסְטָפָה נשאר יושב בודד על ראש הגבעה מהרהר ועצוב, ולפתע נשא עיניו והנה הוא רואה שני כבשים במרחק מה ממנו. מוּלָאי מוּסְטָפָה אמר: "הנה אמת ויציב הדבר! כי כוחו של החזן היהודי גדול הוא". לקח אחד מהכבשים ופנה לביתו בחשכה ורק למחרת היום שחט את הכבש, כי חשש שמא יחפשוהו בעליו. אמונתו גדלה בצדיק ובעת מצוקה תמיד קרא בשמו.
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3
24/05/2021
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-3/3
סיפור 4 – מנורת הבדולח הזוהרת.
מסופר על יהודי שטיפל בקבר הצדיק במשך שנים רבות. היהודי התגורר בסמוך לקבר, והנה הגיע ליל-הסדר שחל אותו הזמן בערב שבת. ערך היהודי שולחנו, הדליק נרות לאורה ולשמחה ובעת הקידוש נשבה הרוח והנרות כבו. אושר בני-המשפחה נפגם מהחושך, האב הרגיע אותם ואמר להם המתינו! "אלך להתפלל על קברו של הקדוש. נשא תפילה וביקש שיעשה נס ושמחת החג לא תיפגם מפאת החושך. חזר לביתו החשוך עדיין והנה לפתע, הוא ובני-המשפחה רואים בתיקרה תלויה מנורת בדולח זוהרת באור נגוהות. המסובים קראו את ההגדה, אכלו, שתו, שמחו, שרו לכבוד החג והלכו לישון ואט אט דעך האור והמנורה נעלמה.
סיפור 5 – החקלאי התמים.
ב- 27.12.73 מחבר הספר "הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו" ד"ר יששכר בן-עמי ראיין תושב המושב "שדות-מיכה" ולהלן סיפורו: "במרוקו הייתי סנדלר והייתי מחסידיו של הצדיק. אחרי שעליתי ארצה המשכתי במסורת זו, זו השנה ה-14.
בתקופה הראשונה לשהותי במושב עבדתי בשכר יומי ואחרי שנתיים הגעתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול לחיות מהשכר היומי שאני מקבל. הסוכנות נתנה לי אדמה וצינורות והתחלתי לעסוק בחקלאות, אמנם קבלת פריטים מחייבת חתימה, אך אצלנו החתימות היו צ'יק צ'ק, מתחילים מיום ראשון עד יום ששי בצהרים. הפעם לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות בו התחייבתי לשלם להם כסף ולספק את התוצרת דרך "תנובה". בהתחלה שיווקתי את התוצרת החקלאית דרך "תנובה" כפי שנתבקשתי ואחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור לו את התוצרת. אמרתי: "מה אני גר ברוסיה? פה דמוקרטיה"! באו ועשו לי משפט. ביום שהייתי צריך להופיע בבית-המשפט לא לקחתי עורך-דין, חבר שהיה לידי אמר לי: "תגיד לרבי דוד בן ברוך שהוא ישמור עליך" והצביע על תמונתו של הצדיק שהייתה תלויה בקיר ביתי.
לקחתי את חבילת הניירות שקיבלתי באמצעות העו"ד שלהם, נעמדתי ליד התמונה של הצדיק ואמרתי: "אְנְתִי תְּכּוּן לְאבוקָה (L'AVOCAT) דְיָאלִי" (התרגום: אתה תהיה העורך-דין שלי. ש"ט). הרמתי עיני לשמים ואמרתי: "כָּאיְין גִיר אְלָלאה פְשְׁמָא ורבי דוד בן-ברוך" (התרגום: יש רק אלקים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. ש"ט). אחרי זה התייצבתי בבית-המשפט. השופט שאל אותי: "האם אתה יודע עברית? עניתי: "כן". שוב שאל אותי: "למה לא כתבת כתב הגנה? עניתי לו: "אדוני השופט! אני לא יודע מה זה משפט,, רק במדינה הזאת למדנו מה זה משפטים". השופט אישר לי עורך-דין ע"ח המדינה ונקבע לנו דיון לעוד חודשיים. מנהל הצרכניה במושב אמר לי: שהוא מכיר עו"ד השונא את הסוכנות ושמו… לפני שהלכתי לעו"ד, קראתי לעזרתו של הצדיק ולא פחדתי להופיע בפני השופט ונכנסתי כמו אריה. הסברתי לכבוד השופט: "אני מקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג'/יט), אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מאף אחד". הראיתי לו את המסמכים כמו: קבלות חשמל, מים ועוד, כך שאין לי שום חובות". השופט אמר לי: "אתה יודע שחתמת על חוזה עם הסוכנות ועליך לכבדו?. עניתי לו : "אם מדובר בחתימות, אנו במושב חותמים מיום ראשון עד יום ששי, וכל רגע מביאים לנו משהו לחתימה ואם איננו חותמים מאיימים עלינו שלא נקבל מאומה. תוכל להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי". קם העו"ד שלי ואמר לי: "קח את התיק שלך אתה לא זקוק לעו"ד בעצמך אתה עו"ד". השופט אמר לי: "עליך למכור כל התוצרת רק באמצעות "תנובה" ולא ברור לו למה איני פועל כך?. עניתי לו: "אני מחכה לפעמים מעל חמישה חודשים עד שאני מקבל זיכוי, הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף…
ואיך אוכל לפרנס את ילדי? "אסכים לספק באמצעות "תנובה" בתנאי שישלמו לי במקום". השופט השתכנע וזיכני.
המשפט והזיכוי חיזקו בי האמונה בר' דוד בן-ברוך, ואני אמשיך לקיים ההילולא שלו מדי-שנה ומקווה שילדי ימשיכו במסורת זו.
סיפור 6 – היהודי שחיפש מיהו רבי דוד בן-ברוך.
מסופר שהיה יהודי שהלך לחפש את רבי דוד בן-ברוך, נכנס לעיר ופגש דווקא בו ושאל אותו: "אול
אתה מכיר את רבי דוד בן-ברוך? "בוא אתי ואראה לך איפה גר רבי דוד בן-ברוך". הכניס אותו לביתו ואמר לו: "אני הוא רבי דוד בן-ברוך" ואירח אותו בביתו. למחרת הלכו לבית-הכנסת וחזרו לבית הרב, ברגע שהאורח שב לבית-הרב האורח התעוור והתחיל לבכות וליילל. שאל אותו רבי דוד:
"מה יש לך"? ענה לו: "באתי עם עיניים ואחזור בלעדיהן? שאל אותו הרב: "מה אמרת אתמול בלילה? ענה לו: "לא אמרתי שום דבר" אמר לו: "הגד את האמת" ואז ענה לו: "כבוד הרב אני מבקש את סליחתך, אמרתי הזה הוא רבי דוד בן-ברוך? הרב אמר לאורח לך רחוץ פניך וראייתו שבה אליו.
סיפור 7 – הרמאות של אחד השותפים בחנות.
אחד היהודים מספר: "לאביו של חמי היה שותף ובאחד הימים השותף החליט לרמותו. מה עשה? שכר שני אנשים, ולפני שהכניס אותם למקום מסתור נתן בידם עט וניר וביקש מהם שיכתבו מה שהם ישמעו. כשאבי חמי היה בחנות עם השותף, הישקהו מָחְיָא (עָרָאק) עד שהשתכר ואז אמר לו: "שמע! כל מה שיש בחנות שייך לי ואין לך כל חלק בה". אבי חמי בהיותו שיכור ענה: "כן כן אתה צודק" והעדים הקפידו לרשום את התשובות של אבי חמי מילה במילה. למחרת בבוקר כשאבי חמי הגיע לחנותו המשותפת, אמר לו השותף: "שלמה! צא מהחנות כי כל מה שיש כאן שלי הוא". אבי חמי פנה למספר חברים בְּמָרָאקֶש (MARRAKECH) והם הציעו לו לפנות לרבי דוד בן-ברוך. הצדיק עיין בנייר ואמר לו: "חזור לעירך ואין לך מה לפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי שותפך יבוא על עונשו".
היהודי שרימה את חברו, בהיותו רכוב על בהמתו מספר ילדים ששיחקו בסביבה זרקו על הבהמה אבן, גדולה, שפגעה קשות ברגלה, לא רק זאת, בעל הבית בו התגורר שותפו של אבי חמי דרש ממנו לפנותו מיד את הבית. מצבו הדרדר מיום ליום עד שכל הונו ורכושו התפזר. זו הייתה הקללה של הצדיק, כאשר היה מקלל מישהו קללתו הייתה מתקיימת.
סיפור 8 – היהודי שהוביל מחיא (עראק) וניצל בזכות הצדיק
חברי הועד הממונה על קבר הצדיק רבי דוד אֶלְשְׁקֶר המכונה מוּלָא-יאִיגִי נסעו בדרכם חזרה לְמָרָאקֶשׁ ברכב פרטי. אנשי הכפרים נתנו להם מספר חביות מלאים מָאחְיָא (עָרָאק). האיסלאם, כידוע, אוסר שתיה חריפה, וכדי למנוע מכירת מָאחְיָא (עָרָאק) לערבים, השלטונות אסרו לזקק את המשקה הזה שהיה בדרך-כלל מיוצר בבתים פרטיים על-ידי היהודים. מישהו הלשין לשלטונות שבאוטו המוזכר יש כמה חביות מָאחְיָא (עָרָאק). בהגיעם לכניסה לעיר סְאוּטָה (CEUTA), היום עיר ספרדית. עטו עליהם השוטרים. בראות הנהג
סיפור 9 – סוחר צרפתי שניצל בזכות הצדיק.
בתקופה ששלטו הצרפתים במרוקו, היה סוחר צרפתי גוי עשיר, שעבר איזו עבירה שתחייב אותו בגינה את ראשו למלכות. אותו גוי ששמע המופתים האופפים את קברו של רבי דוד בן-ברוך הגיע לאוזניו, נדר בלבו, שאם ינצל מגזר-הדין, יסלול כביש גישה לקבר הנידח. בעת שעמדו לבצע בו את גזר-הדין, זעק בקול-רם את שמו של ר' דוד בן-ברוך ג' פעמים, ונעשה לו איזה נס, וכך ניצל מחבל התליה. לאחר-מכן, קיים את נדרו, והוא שסלל את כביש הגישה לקברו של ר' דוד בן-ברוך
ראו: רבי דוד בן-ברוך) "לדוד ברוך". (תשנ"ח), נעזרתי בהקדמה שכתב מר אליהו פֶּרֶץ.
בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם ("התשנ"ה); הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח);
רפאל בן-שמחון ר. יהדות המגרב (תשנ"ח); לָסְרִי י., במחיצת חכמים ורבנים (1978);
רבי אליהו מעארך, מעשיהם של חכמי הספרדים (תשס"ב);
קונטרס בית-צדיקים עמודים ל"ד-ל"ז בהוצאת מוסדות אוצרות החיים שובה ישראל;
אתר האנטרנט "תורת אמת" .
Abraham Laredo-אבוהב Abuhab
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهاب–Abdelwahab («serviteur du Dispensateurs).
Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.
A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.
- Abraham Aboab, le plus ancien Aboab qui nous soit connu, vivait a Pelof dans le Royaume d’Aragon. En 1263, il recut du Roi Don Jaime, la tour d’Altea avec ses dependances, territoires et privileges.
2-Isaac (I) Aboab, celebre rabbin, predicateur, philosophe et mys-tique, vecut en Espagne, vers 1300. Auteur de: Menorat ha-Maor «Le Chandelier de Lumiere», ouvrage d’ethique et de vulgarisation religieuse et rabbinique qui rendit celebre son auteur et eut une grande influence sur les masses. Cet ouvrage fut publie avec une traduction en espagnol a Livourne, en 1675; avec un commentaire en hebreu et une version judeo-allemande par Moses Frankfurter, a Amsterdam, en 1701, avec une traduction en allemand moderne, par Fiirtenthal et Behrend (Kro- toshin, 1811-46) et en yiddish (Vilna, 1880); Shulhan ha-Panim «La Table des Pains de Proposition)), sur les Prieres et les Benedictions; Aron haEdut «L’Arche des Temoignages)), sur le Rituel.
3-Abraham Aboab, fils d’Isaac I (2), rabbin a Tolede, en 1310.
4- Isaac (II) Aboab, 1133-1193, rabbin commentateur de la Bible a Tolede, eleve et successeur de Rabi Isaac Campanton et maitre de Don־ Abraham Zacuto et de Rabbi Mosheh Danon. En 1492, il se rendit au״. Portugal avec une delegation de notables juifs, pour negocier avec le Roi Jean II, 1’etablissement dans son pays, des expulses d’Espagne. Decede a Porto, son disciple, le celebre mathematicien Don Abraham Zacuto, fit son oraison funebre. Auteur de: Nehar Pishon («Le Fleuve de Pishon»), sermons, publies par son fils Jacob, a Constantinople, en 1538; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Nah-manide (Constantinople, 1525; Venise, 1548); Shittot 'al ha-Talmud' ((Opinions sur le Talmud)); Biur la-Tur Orah Hayyim «Commentaires׳ sur le Orah Hayyim; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Rashi; des decisions juridiques, etc. Don Isaac Aboab est connu sous le titre de ((Dernier Gaon de Castille». II a ete confondu avec Isaac I (2) par Rab Azulay..
5-Jacob de Isaac Aboab, fils d’lsaac II (1), edita l’ouvrage de son pere, Nehar Pishon, a Constantinople, en 1538.
6-Salomon Aboab, rabbin expulse d’Espagne en 1492, etabli a Fes: ou il figure parmi les rabbins signataires d’une Haskamah autorisant la Nefiha contrairement a la prohibition faite par la Haskamah des rabbins Toshabim en 5286 (1526) et de la Taqqana de 5305 (1533).
7-Abraham Aboab, mort en 1601, et son fils Jacob figurent parmf les premiers emigres d’Espagne a Amsterdam, au XVIe s.
8-Joseph Ohab figure parmi les vingt-quatre juifs portugais martyrises et brules a Ancone, par ordre du pape Paul IV, en 1556 (D. Kaufman, Les Martyrs d’Ancone, REJ XI, 1885).
9-Immanuel Aboab, arriere-petit-fils d'Isaac II (4), rabbin ne a Porto (Portugal) vers 1555, mort a Venise en 1628. En 1603 il defendit ses coreligionnaires a Venise contre des accusations malveillantes et il prouva facilement que les juifs n’avaient manque jamais de courage ni de devotion pour faire les plus grands sacrifices envers leur patrie d’adoption. Il est l’auteur de: Le Royaume de I’Intellect; Des Fondements de la Verite, en defense du Talmud; Histoire et Apologie de la Tradition Juive, ouvrage contenant plusieurs notices sur l’histoire des juifs- en general et surtout des juifs espagnols et portugais, termine en 1625 et publie par ses heritiers a Amsterdam en 1629; une deuxieme edition parut egalement a Amsterdam, en 1727; sous le titre de Nomolo gia 0 Discursos Legates (un ms. de cet ouvrage se trouve a Madrid, a la Bibliotheque de l’Academie d’Histoire).
10-Judah Aboab, petit fils de Don Isaac II (4). Vers 1580, il s’etablit au Maroc et fut nomme Grand Rabbin a Elksar Elkebir. Parmi ses nombreux disciples figure David Fayon qui fournit a Immanuel Aboab une quantite de renseignements sur l’expulsion des juifs d’Espagne et du Portugal.
11-Isaac de David Aboab, edita en 1590, a Amsterdam, le Livre des Psaumes avec un commentaire de Meiir Arana et composa un poeme hebraique pour l’ouvrage de Menasheh Ben Israel, intitule Peneh Rabah (Amsterdam, 1628). K.
12-Isaac Aboab da Fonseca, ne a Castrodaire (Portugal), en 1605, mort a Amsterdam en 1693. Fils de David Aboab et d’lsabel da Fon-seca. Fuyant l'Inquisition, sa famille s’etablit en 1612 a Amsterdam ou il etudia sous la direction du rabbin Isaac Uziel de Fes et fut nomme Grand Rabbin a l’age de 21 ans. Lors de la fusion des trois Communautes d’Amsterdam, en 1639, il fut maintenu dans ses fonctions mais pour des raisons economiques, il accepta, en 1642, le poste de Grand Rabbin de la Communaute de Pernambuco (Bresil) qui venait de se constituer. A la perte de cette possession par les Hollandais, a la suite de la guerre avec le Portugal, en 1649, il dut quitter le pays avec tous les juifs qui y etaient etablis. A son retour a Amsterdam, il fut nomme de nouvean Grand Rabbin et President de l’Academie Talmudique. Orateur eloquent, poete, homme de science et porte vers la Cabale, il traduisit en hebreu les ouvrages espagnols d’Alonso de Herrera sur la Cabale. Dans; ses derniers jours, il devint un adepte secret de Shabbetai Zebi. Il presida la Communaute d’Amsterdam pendant plus d’un demi-siecle et travailla a son bien-etre donnant !’impulsion a la construction de sa Grande Synagogue. II possedait une riche bibliotheque dont le catalogue fut imprime en 1693. 11 fut le premier auteur juif en Amerique. De ses nombreux ecrits on n’a publie que les ouvrages suivants: Pardfrasis comentada sobre el Pentateuco (Amsterdam, 1681); Sermao ern Me- moria de Abraham Nunes Bernal; Sermao Funebre em Memoria do Dr. Joseph Bueno (Amsterdam, 1669); Sermao no Alegre Estrea- mente e Publica Celebridade da Esnoga (Amsterdam, 1675); Sermao por Hatan Torah Sr. Y aha cob Israel Enriques (Amsterdam, 1678); Zekher 'Assiti le-Niphlaot-El, compte-rendu de la guerre entre les Hollandais et les Portugais au Bresil et des souffrances des juifs dans ce pays, publie en partie dans ((Publications American Jewish Historical Society)), No. 5, 129 et seq.; De la Coaligacion de los 13 Articulos de la Fe (Bresil, 1636); Sepher Sha'ar ha-Shamayim «Livre de la Porte du Ciel», traduction hebraique des ouvrages sur la Cabale ecrits en espa- gnol par Abraham Cohen de Herrera (Alonso de Herrera), Casa de Dios, et Puerto del Cielo (Amsterdam, 1645.
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן
'קמע לזכרון מצאו בכנף מעילו של רבי עקיבא כשהוציאוהו להריגה"
(ספר אלק׳ם)
רבי עקיבא היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו ועליו נאמר:
1- מה שנעלם מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי השרת, נגלה לרבי עקיבא במעשה המרכבה ".
2-'ארבעה נכנסו לפרדס : בן עזא׳ הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קצץ בנטיעות… רבי עקיבא יצא בשלום, ..עלה בשלום וירד בשלום".
3- תעלומה יוצא אור… דברים המוסתרים בבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה".
עקיבא, הקמע והסוד.
עקיבא ירד ממעלה הר־ציון ברגלים יחפות. בידיו נשא שה רך, מייבב, והיה מדלג עימו במורד הוואדי. כאשר הניח לו עקיבא, רץ השה מיד והצמיד שפתיו לדדי אמו. עקיבא טיפס חזרה לפסגת ההר, התיישב וניגן בחליל רועים. מנגד השתרעה אחוזת אדונו, בן כלבא־שבוע, ראש וראשון לעשירי ירושלים. הניח עקיבא לחליל הקנים ונאנח. בן שלושים ותשע היה וטרם מצא אישה. בור ועם־הארץ אשר שום עלמה מבנות ציון לא מצאה בו חפץ. נשך שפתיו וחשב: הלנצח יהיה רועה צאן, כאחרון העבדים?
עד מתי יבלה לילותיו בדיר ובאורווה? הוא עתה באמצע חייו, טרם יצר דבר ולא למד מאומה, לא צבר הון ולא רכש חוכמה, לא הביא ילדים לעולם ולא הרחיק לכת מעבר לתחומי האחוזה. עוד משחר נעוריו, כאשר המקדש עמד עדיין על תילו בשיא יפעתו, היה עקיבא עולה להר־הבית, מביט ומקנא לתלמידי החכמים שהתאספו ברחבת המקדש. בוחן את הדרת פניהם ואת חן נעוריהם. נעצב למראה הערצת העלמות את תלמידי החכמים שקיוו לראות בהם חתנים, והוא, עקיבא, גר מנודה ונשכח. מעמד הגר היה כאות־קין במצחו, תואר שהוא כספחת בקרב היהודים. עקיבא חש כנווד נטול שורשים, חסר יוחסין ונעדר זכות־אבות. כך, טעון מרירות וצער, היה מדדה בחוצות ירושלים, לבוש כאחד העבדים ומטה רועים בידו. מגניב מבטים לזוגות האוהבים שחלפו על פניו בחוצות העיר, קולט מהם מילות שיר־השירים המתנגנות בין החומות. מתעלם מלעג תלמידי החכמים ומקנטורי השומרים, עולה ומביט בשקיעה הנכבית בעיניו ודולקת מעל המקדש בהילה של פז ואודם, וחולם על רעיה.
כלבי הרועים היו ידידיו והשמים כספר הפתוח היחיד שידע עקיבא לקרוא. זה העולם הקסום שכוכביו כאותיות של רזין וחוכמה בעיניו.
בהיותו עם הצאן, משקיף היה ממרום שבתו, מעל לאחת הגבעות שהקיפו את גיא בן־הנום, ועוקב מדי־פעם אחר עלמת־חן אחת, בת אדונו, המשוטטת בשדות האחוזה ומסיטה את תשומת לבו מן העדר ומהרהורי המועקה. כמשב־רוח רענן נדמתה בעיניו והיא מטהרת את מוחו ממחשבות טורדות. לעיתים הייתה מתקרבת ומאזינה לנגינת החליל שלו, כשהיא ישובה מתחת לעץ תאנה ענף, תומכת סנטרה בחופני ידיה ומקשיבה לו מבלי־אומר. הוא היה מגניב מבט לשערה הארוך, הנופל לצירי פניה במפלי חן, והיה שוכח עולם ומלואו, ויש ותנופף לו העלמה יד לשלום, בעודו אוסף את העדר בקריאות שהדהדו בכל הגיא.
בת ט״ו הייתה רחל וכבר נתונה לחיזוריהם של בחורי ירושלים, בני שועים ונגידים, צאצאי כוהנים גדולים ותלמידי חכמים, בתוכם היו גם מכובדים ונסיכי אומות אחרות שביקשו להתגייר למענה. רחל דחתה את ההצעות. כל כולה נתונה להזיות ולציור דמותו הבלתי נתפסת של גבר חלומותיה. לא הועילו הפצרותיה של אמה ומחאותיו של אביה שאיים לנדותה מנכסיו.
״בממונך לא יבוא לי אושרי, אבי״ הייתה מתריסה כנגדו.
כלבא־שבוע היה חוכך בזקנו ונאלץ, למגינת לבו, להשיב ריקם את פני המחזרים ולדחות בצער את תשורותיהם. בפני בני־ביתו היה מתוודה: ״הענישני אלוהים והעניק לי בת יפה ותמהונית״.
רחל אהבה את הטבע והרבתה לטייל באחוזה, מכרכרת בין קני השיבולים ובין עצי הבוסתן. באחד הימים, פסעה לעברו של רועה עדרי אביה. עקיבא נשף נוגות בחלילו, הבחין בה ומיד פסק מנגינתו. ״לא, נגן בבקשה, נגן ואני אשיר״ הציעה. ״ביישן אתה וצנוע, עקיבא״ העירה. הסומק כיסה את פניו, כנער שטרם בגר. ״הבט בי עקיבא״ הפצירה בו. ״יופייך מסנוור״ התוודה ״את בת אדוני, ואני עפר ועם־הארץ…״.
״אתה גבר, עקיבא, ואני בסך הכל אישה, בשר־ודם ולא מלאך״ אמרה.
חייך והביט בה בערגה מהולה בחרדה. רחל בחנה את פניו עזי ההבעה, את התווים הנוקשים שהזמן, הרוח והשמש חרשו במצחו ובלחייו.
בימים הבאים לא העבד הוא שהביא לו את ארוחותיו, כי אם רחל. משחרת הייתה את העבד, נוטלת מידו את צרור המזון ומעלה אותו לעקיבא. בהגיעה הייתה מתנשמת ומתנשפת מתוך שמחת המפגש. על פניה נפרש חיוך שובב כשל מי שטעמה מים גנובים. פעם אחת מעדה במורד ההר ונקעה את רגלה. ירד עקיבא בבהלה ונשאה על כפיו. בעדינות הניח אותה על מצע שבולים שכופף ברגליו, קרע פיסת בד מאבנטו, נטל פך שמן שנשא דרך קבע בצקלונו, מרח אותו על כפות ידיו ועיסה את רגלה הפגועה, כפי שעשה לא אחת לגדיים ולטלאים. לאחר מכן קשר באגד את קרסולה. כאשר נשא אותה לפתח ביתה, חש התרוממות רוח ודילג עימה כמרחף בשמים. בהגיעו, עמדה סוכנת־הבית המואביה ונתנה בעקיבא מבט זועף. ביקש לשאת את רחל לפנים הבית, אך האמה מנעה בעדו, נטלה את בת אדונה וסילקה אותו בטרם יכלה רחל לפצות את פיה ולמחות.
בשעת הדמדומים היה אוסף את עדרו, מלווה במבטו את כדור השמש הארגמני, פונה לבקתתו ונושא בלאט את בדידותו. כך היה עד שהיה מפציע השחר. באחד הבקרים נשא תפילה לשמים: ״ריבונו של עולם, קבל נא תפילתו של גר ועם־הארץ שכוונתו טהורה. אל נא רפא לה ועשה שתהיה שלי, והנני נודר שאאדיר את תורתך ואקדש את שמך…״ מיד יצאה העננה הקטנה והלבנה ועמדה מעל לראשו. עקיבא הכיר בה את זו שראה תכופות מעל להר־הבית, והנה הפעם כנפיים לה ופני מלאך. התעורר ורחל רכונה מעליו. מצמץ בעיניו להיווכח אם חלום הוא. רחל הניחה מטלית רטובה על מצחו ואמרה: ״עורה עקיבא!״
״רחל?״ שאל בתמיהה. והיא השיבה בחיוך. ״מה שלום הרגל?״ התעניין.
״בריאה כבראשונה, בזכותך״ אמרה ״השבח לאל״.
״האם אביך יודע על ביקורייך אלה?״ שאל בדאגה. ״לא״ השיבה פסקנית.
״ואינך חסה על עצמך?״ שאל. ״כיצד?״ תמהה.
״אם יתגלה הדבר, ישלח אותך אביך לאחיו שבגליל, ואותי יעניש בארבעים מלקות״, אמר. ״אתה תעמוד בזה, עקיבא, איש חזק אתה״ העירה בחיוך. ״במלקות אעמוד, אך לא בפרידה״ אמר.
״עקיבא…״ קראה לפתע מהססת, כמתחבטת בהחלטה קשה.
הביט בה עקיבא, משתומם. רחל קרבה. ״מה את מסתירה ממני?״ שאל, מבקש להפיג את המתח.
״עקיבא״ הפטירה לבסוף ״אם אנשא לך, האם תלך ללמוד תורה?״
הביט בה עתוק־נשימה וחש כמי שהשליכו לידיו כדור־זהב לוהט כאש, והיה אוחזו בשקיקה ונושא את כאב המגע. ״רחל יקירה, השמעו אזנייך מה שפיך מדבר?״ נאנח. ״וכי אמרתי דבר שיגעון?״ תמהה.
״מה מצאת ברועה עני, עם־הארץ, גבר באמצע חייו… מדוע לא תקחי לך את אחד מתלמידי החכמים או הנסיכים המתדפקים לפתחך?…״ רחל הביטה בו בערגה ואמרה: ״איני רוצה באיש מלבדך, עקיבא…״
״אישה את במראייך, רחל, אך עוד ילדה בנפשך. נפתלים הם דרכי החיים ורק קצה קציהם ניגלה לך…״
״אולי ילדה אני, עקיבא, אך ילדה אמיצה היודעת את דרכה״ אמרה.
״נכון הדבר, אולם אביך יחרים אותך וינדך מנכסיו״ הוסיף.
המשך…….
עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן
עמוד 33