ארכיון יומי: 10 במאי 2021


ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו.

מבוכות תש׳׳ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי־ המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת־משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב־נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נדלדלו ומצבו הלך ונתדרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת־החימר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948, והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השייך הערבי. הימים ימי־אביב ומצב רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אנשים מאושרים מהם עלי־אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכנסת. הוא תתקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן וכשפניו סמוקים, מלמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו, מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים לחוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקיא במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר־המים שברחבת־העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי־יום־חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת־התיבה כשהוא נשען על צירו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם, והמתינו בציפיה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים. באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש־הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי נענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותיי, היגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן־קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח, קמה מדינת־ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריץ ושרי־ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב היגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת־ישראל, לבנינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא חקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובנינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מילה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת־המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט אודות הבשורה הרשמית, אשר היגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת־ישראל, ומישהו קרא מפינת בית הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המילים הדהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת־ערבית התנהלה כבימי־חג ולאחריה, יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השייך ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת־ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שינאת־הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהייתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים, היתה פלסטין והיציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם היכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדיעותיו ומרוחק משמחת־חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דיכאון אישי. שמחת־היהודים על תקומת־ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי־היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של השני. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו, נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי־העסקים מקרב־היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנאס וקאזאבלנאקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה, ועל השמועות אודות ההתארגנות ליציאת־מצרים שניה ממרוקו.

 

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן, רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי־מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מייד לישראל. בעייתם של יהודי־מרוקו לא הייתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי־העליה האומללים והמסכנים אשר היגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה, עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא, ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני־ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים, האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו, שציפו לכך בכליון־עיניים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי־מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי־אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים־הערביים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפלייה לרעה.

 

הלחץ של יהודי־מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות־ היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי־היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עוצמתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי־מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום יום בכל מקום היה — ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל? מה מציק להם ומי גירש אותם? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהיגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי־שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים כחסידי־אומות העולם, הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי־אומות־עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי־ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנהירת היהודים לעבר מחנות־העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983– מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 80

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

זמן להיות שובבים וזמן להיות רציניים, ולכן היינו חבורה מיוחדת במינה. בספרו, האמינו לי, היו רבים כמונו: דרדקים ממולחים ומלאי תורה כרימון, המעזים לשאול שאלות שלרוב נשארו ללא תשובות – כמו בפעם ששאלתי את הרבי מה פירושו של דבר ״שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה ?״ הרבי הסביר לנו שנכון, בני ישראל לבשו את אותם הבגדים ארבעים שנה והבגדים גדלו אתם עם השנים, לא התלכלכו, לא הריחו זיעה, ולא עשו כינה וכו׳.  בדומה לכך – עם המן, שלפי המדרש כל אחד טעם בו את הטעם שחשקה בו נפשו וכל אחד טעם בו טעם שונה. הרבי ענה שכך היה, אז הבנו את זה כפשוטו. ואולם, אחר כך למדנו שיש פשט ויש דרש ואין להבין כל דבר בתורה כפשוטו. בזמנו שאלנו – אם יכלו לטעום במן כל מה שרצו, מדוע התלוננו שנמאס להם מהמן ורצו בשר? הרבי לא ענה. בדיוק אז הפעמון צלצל וקמנו ללכת.

דבקנו בלימודי היהדות שלנו והתחלנו להתעניין בחיי החלוצים בארץ ישראל. כיצד זה התחיל? האמת שאינני זוכר בדיוק. לפתע מצאנו עצמנו מדברים על הציונות ועל קיבוץ הגלויות שאליו התפללנו יום יום בכל תפילותינו. בכך לא היה שום חידוש, אלא שעכשיו התחלנו להתארגן באופן מעשי ולהיפגש בחוגים שבהם שוחחנו על הנעשה בארץ ישראל.

כבר בגיל הרך למדנו להתייחס לכל אות בעברית כדבר קדוש, לכן קראנו לזה לשון הקודש. אם הפלנו סידור, נחרדנו. הרמנו אותו ביראת כבוד ונישקנו אותו כאילו מבקשים אנו סליחה. ידענו מה זו ״גניזה״ – ששם שמרו כל דבר שנכתב באותיות עבריות עד שקברנו את כל הכתבים הקרועים ואת הספרים הבלויים, כמו בטקס לוויה לאדם שנפטר. התייחסנו לספרים בכבוד גדול כאילו היו דבר חי. מנעורינו למדנו לכבד אנשים מלומדים. נשקנו תמיד את ידו של הרב כאשר פגשנו אותו ברחוב. בדומה לכך נהגנו כלפי איש זקן או קרובים מבוגרים, כמו היו הורינו. עצם ידיעת השפה העברית הייתה עבורנו מעלה גדולה. אני תמיד חשבתי שכל יהודי צריך לדעת עברית, שפת התנ״ך, שפת הסידור. בהכרה זו התחלנו לדבר עברית וגם להתכתב בעברית עם ידידינו מערים אחרות. התחלנו לקרוא ספרים בעברית מכל הבא ליד, העיקר לקרוא ולגמוע כל מה שנכתב בעברית, כשותה מים חיים. אינני זוכר איך הגיע לידי ספרו של אברהם מאפו ״אהבת ציון״ שקראתי בהתלהבות כל כך גדולה. גיליתי עולם חדש! העברית המליצית ותיאור תקופת מלכות יהודה בימי חזקיה, הנביא ישעיה, והעלילה הנרקמת בצבעים חיים ומרתקים הלהיבו אותי, ולא שבעתי מלקרוא בו. הגיע לידי גם תרגומו של קלמן שולמן לספר ״מסתרי פריז״, אותו כתב הסופר הצרפתי אוז'ן סו.

זה הטביע בי חותם בל יימחה, שאכן הכל אפשרי בעברית שלנו – שפה חיה לכל דבר! מאז, כל מי שנפל לידו ספר בעברית, העביר אותו הלאה מיד ליד וכולנו קראנו אותו ודיברנו עליו בהתלהבות באספות שלנו. יוסף טרומפלדור – חייו ומותו הותירו בנו רושם כביר. אני תמיד האמנתי שיהודי חייב לדעת את שפת אבותיו. ראיתי בזה עניין של כבוד עצמי, לדעת את עברנו ולהיות בקיא בכתבים שלנו. ללא זה לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו, כי כל זה הוא חלק מאיתנו, כאיברים שונים מגוף עמנו, שבלעדי אחד משהו חסר. עבר עמנו ושפתו הם חלק מישותנו בדומה לדת ולמסורת שלנו. זה העניק מובן לתפילות שלנו, מפני שהבנו את שקראנו. אליעזר בן יהודה נחשב בעינינו צדיק וציוני גדול. תלינו בכיתה שלנו שלט המכריז: ״עברי דבר עברית״.

הרבנים לא היו מרוצים כל כך מהפעילות הציונית שלנו, ומהשיחות שלנו בדבר עלייה לארץ. הם טענו שרק תשובה גמורה ויראת שמים יחישו את הקץ, ושאסור לדחוק את הקץ כמו שאנחנו רוצים לעשות. גאולתנו תבוא כשהעם יהיה זכאי וראוי לכך. ואולם, אנחנו אמרנו שתמיד יהיו רשעים שיצוצו! הלוא אבותינו זכו לצאת ממצרים, ואיננו יודעים בדיוק בזכות מה. הם נטמעו כמעט לגמרי בין המצרים, עובדי עבודה זרה, ואחרי כל הנסים והנפלאות חטאו במעשה העגל, חטאו במרגלים ועוד. עם כל זה נגזר עליהם להישאר במדבר רק ארבעים שנה ואנחנו הרי כמעט אלפיים שנה בגולה! ״על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו״. כמה זמן עוד נחכה ונסבול? הרבנים טענו שאסור להרהר בנפלאות ממנו, מפני שאיננו יודעים דרכי ה'. אכן, גם זה נכון. על אודות כך היינו מהרהרים ומדברים באספות שלנו – מחשבות על הגאולה ועל הדרך להחיש אותה. צר לי המקום ואני כציפור בכלוב הרוצה לעוף, לשבור את סורגי הגולה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כיצד? היכן להתחיל? בדמיון היה הכל קל, אבל הלכה למעשה נראה לי היה שאין מוצא. ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״, אומרים לנו. אנחנו טוענים שאסור לסמוך אך ורק על הנס. למדנו במסכת ״ברכות״ על בן שקיים שתי מצוות ששכרן אריכות ימים, הלוא הן מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן, ובכל זאת נפל ומת, מפני שסמך על הנס ששום דבר לא יקרה לו ולא היה זהיר. טיפס על העץ עם סולם רעוע ונפל. למדנו אף כי לפני קריעת ים סוף משה עמד והתפלל לה׳ וחיכה לנס, עד שה׳ נזף בו ואמר: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״! וכן מובא ב״סוטה״ שנחשון בן עמינדב קפץ לים ראשון ורק אחרי כן נעשה הנס של קריעת ים סוף, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שה׳ ״ילחם לעם ואתם תחרישון״. ועדיין, אומרים לי, הגאולה תבוא ״בעתה״, לפי הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. ובכן, מה עם ״אחישנה״ שכתוב בהמשך אותו פסוק? אומרים לנו שרק כאשר בני ישראל יהיו ראויים לכך, והולכים בדרכי ה׳ כמו שכתוב, המשיח יבוא ״היום אם בקולו תשמעו!״ אזי יתקיים ״אחישנה״ והגאולה תבוא מהר יותר. כשנגמרו להם כל הטענות היו מסיימים את השיחה בפסוק אחר: ״אשרי כל חוכי לו״. אשרי המחכה לו? בסדר, הייתי עונה בקצת תרעומת, לא חייבים לחכות לו בגולה. ביום שבת אחר הצהריים היינו נוהגים לנוח, מפני שהארוחה הדשנה ארכה זמן רב. אם תהיתם מדוע ארכה זמן כה רב, אסביר. אנחנו אוכלים בניחותא כבני תורה, שרים פיוטים רבים לכבוד שבת ובין מנה למנה גם מדברים על ענייני דיומא ובעיקר דברי תורה, על פרשת השבוע וההפטרה, שתהיה השכינה שורה בינינו ותרבה בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות, אמן! עלינו, ועל כל עם ישראל. מדוע הרבינו בדברי תורה? כי ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. לכן, הרבינו גם בסיפורי המדרש והאגדה לתשומת לב הנשים והבנות במשפחה, שהקשיבו בעניין רב וכדי להרחיק את השיחה מדברי רכילות ולשון הרע. בשביל הנשים והבנות הייתה זאת ההזדמנות היחידה לשמוע דברי תורה. דיברנו על דרשת הרב בבית הכנסת, נשאלו שאלות ונתנו תשובות. בבית הכנסת שלנו לא הייתה ״עזרה״, שזה מעין יציע לנשים הכולל וילון שקראנו לו ״מחיצה״.

בערב שבת הנשים לא באו לבית הכנסת, הן נשארו בבית, אבל ביום שבת ב״שחרית״ הן כן באו, בעיקר כדי לשמוע את קריאת התורה. הן פשוט עמדו בפרוזדור הכניסה מצטופפות זו ליד זו, הקשיבו מעט וחזרו הביתה לחכות לנו. בזמן הארוחה הייתה הזדמנות לבנים להראות במה כוחם גדול ולספר מה שלמדו במשך השבוע. אני תמיד נהניתי מתשומת לב יתרה, מפני שתמיד היה לי מה לספר. אחי אף הוא ישב שם, אבל הוא ישב ״כאילם לא יפתח פיו״. אותו זה לא באמת עניין, אבל הוא קינא שאף אחד לא שת לבו אליו. הוא ניסה לדבר על משחק הכדורגל של אחר הצהריים, אבל כולם היסו אותו. הוא כעס על כך, אבל שתק. מה הוא יכול היה לומר? אף אחד לא היה מעוניין בדברי ההבל שלו. כל אחד מהנוכחים הקשיב ביראת כבוד ומבלי להפריע. הבנות שלא הלכו ל״אם־הבנים״ ולא למדו תורה, אהבו להקשיב. הן גילו עניין רב ושאלו שאלות שאני עניתי עליהן בשמחה. גם השכנים היו באים להקשיב לדברי תורה, מאחר וראש המשפחה שלהם לא היה בכל שבת בבית, ואמא הייתה גאה בי על כך מאוד, וכן אבא, כשהיה בבית. אני ישבתי ליד סבתי הצדיקה, כשזו באה אלינו, והיא הייתה חשובה לי ביותר. היא נהנתה יותר מכל אחד אחר לשמוע אותי ואף העריכה את ששמעה. ראיתי זאת בעיניה והבעת פניה הסגירה כמה שזה ממלא אותה שמחה. ברכת המזון גם היא ארכה זמן רב, ועד שסיימנו היינו עייפים. היו בני נוער שמיד אחרי הארוחה נעלמו, כמו אחי. הם הלכו לצפות במשחק כדורגל או הלכו לקולנוע. אלה היו בני נוער מתלמידי ״אליאנס״ הגדולים שפרקו עול תורה. אנחנו, לעומתם, נשארנו לנוח. כשקמנו היינו יוצאים ל״באב-למקאם״ כדי ״לשוח בשדה לפנות ערב״. שם קיימנו מפגשי רעים, הלוך ושוב ברחבה הגדולה. אלה הולכים ואלה באים. ״עולים ויורדים בו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו

עמוד 78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר