נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
נח. יש נהגו לנגן בטעמים מיוחדים את פרשת השירה, ופרשת עשרה הדברות:
נח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ה), והטעם משום כבוד המעמד של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני:
נט. יש נהגו בפרשת וישלח, לקרוא את הפסוק: ויהי בשכון ישראל וכו' פעמיים:
נט. כן הביא בספר כרם חמר (סימן ו׳) וציין שכן היה המנהג במרוקו עיי״ש: ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (.עמוד רמ״ט):
ס. יש נהגו בפרשת כי תשא לקרוא, מן הפסוק, ויתן אל משה ככלותו וכו', עד ויחל משה וכו', ומן הפסוק ויפן וירד משה וכו', עד ויקה משה את האהל וכו' בקול נמוך:
ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):
סא. יש נהגו בפרשת נשא, כהן עולה מתחילת הפרשה עד סוף ״וביום הראשון״ שבפרשת הנשיאים, ואחריו עולה לוי ״וביום השני״, ושלישי ״וביום השלישי״ וכן על זה הדרך בשאר עולים, והשביעי עולה מתחילת ״וביום השביעי״ עד סיום הפרשה:
סא. כן הביא בספר נו״ב (.עמוד ק״מ), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו, וי״ל בטעם הענין, כדי שהכהן יזכה בברכת כהנים, ויברך את ישראל מתוך הס״ת, ודבר בעתו מה טוב:
סב. נהגו כשמעלים שביעי אומרים: יעמוד וכו' לשביעי, והוא משלים:
סב. כן המנהג פשוט, ומובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובאוצר טעמי המנהגים(,עמוד רל״ג), והטעם משום אחרון אחרון חביב, שאין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, וראה בספר כתר שם טוב(.סימן של״ט):
סג. נהגו לפני עליית מפטיר לשורר פיוט זה: קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר ישלים ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת, מכל מלאכתו' ברך על תורתו, ונהגו כן בפרט כאשר יש שמחת בר מצוה או חתן או אבי הבן:
סג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות המגרב, ובספרי פיוטים, ומחברו הצדיק החסיד רבי יעקב אדהן ז״ל ממכנס:
סד. נהגו בסיום חומש, אחרי סיום ברכה אחרונה של המשלים, אומרים כל הציבור יחדיו: חזקו ואמץ לבבכם כל המיחלים לה׳:
סד. כן המנהג והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (שבת) והוא גם מנהג תוניס ולוב, וראה מעין זה בספר טעמי המנהגים (קנ״ח), והיא ע״ד מה שאמר ה׳ ליהושע רק חזק ואמץ:
סה. נהגו בברכות ההפטרה הראשונות, שאין עונים אמן אחרי ברכה ראשונה, רק אחרי השניה, וכן אין המברך עונה אמן בסוף הברכות האחרונות, ואומרים גואלנו בסוף ההפטרה:
סה. כן הביא בספר נהגו העם (.שבת), וכן פסק בילקוט״י ח״ב (עמוד קע״ט), ובענין אמן כן המנהג, והביאו בזכור לאברהם (מער׳ אמן), וכן כתב בכה״ח (.סימן רט״ו סק״א) ובספר לבי ער (סימן י״ד),
סו. נהגו לקרוא את ההפטרה מתוך החומשים הנדפסים, ונקראת בנעימה, על ידי העולה מלה במלה ללא שגיאות, וללא טעויות, ומחזירים אותו על הטעויות כס״ת, ולכן הרוצה לקנות הפטרה מכינה לפני כן כראוי, והקהל שותקים ושומעים כספר תורה:
סו. כן המנהג פשוט, וראה בזה במג״א (ריש סימן רפ״ד), ובספר יחו״ד למק הגרע״י(.ח״ה סימן נ״ט):
סז. יש נהגו בהפטרות מיוחדות, שכל הקהל קוראים אותו יחד עם העולה והם: הפטרת בשלח, הפטרת יתרו, הפטרת שבועות, והפטרת יום א׳ דראש השנה כשמגיעים לותתפלל חנה ותאמר:
סז. כן הביא הנו״ב (עמוד נ״ו), והטעם שהם מדברים בשבחו של מקום, וברוב עם הדרת מלך:
סח. נהגו כהפטרות מיוחדות ואלו הן: בפרשת ויצא ״ועמי תלואים״, ובפרשת שמות ״הבאים ישריש יעקב״, ובפרשת אחרי מות ״התשפוט״, ובפרשת קדושים ״הלדרוש״, וכשהן מחוברות מפטירים ״ויהי דבר ה׳ וכו׳ הלדרוש״:
סח. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם ושבת), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו:
סט. נהגו כשחל ראש חודש בשבת מפטירים ״השמים כסאי״, ואם חל ביום א׳ מפטירים ״ויאמר לו יהונתן״, ואם חל בשבת ויום א' מפטירים ״השמים כסאי״, ופסוק ראשון ואחרון מהפטרת ״מחר חודש״, ובתלתא דפורענותא ובשבעה דנחמתא, מפטירים רק את ההפטרה שלהם:
סט. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (סימן ל׳):
ע. נהגו כשנתאחרה התפלה מחמת שמחה, להקל להתפלל מוסף ללא חזרה:
ע. כן המנהג פשוט, וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(ח״א סימן ל״ז), וראה עוד במנהגי מנחה בזה, ומשם בארה:
עא. נהגו לומר תכנת שבת וכו׳ במוסף, ויש נהגו בנוסח אחר: למשה צוית על הר סיני, מצות שבת זכור ושמור, ובו צותנו ה׳ אלקינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי:
עא. שני הנוסחאות מובאים בסידורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:
עב. יש נהגו בסוף התפלה לומר, ״אדון עולם״ בנעימה קדושה, ויש נהגו שילדים מנעימים אותו:
עב. כן נהגו רבים, וראה בזה בנוהג בחכמה(עמוד רי״ב), ובמעלת הפיוט הנורא הזה, ראה בספר לקט הקציר (עמוד מ״ח), ולכן נהגו שילדים אומרים אותו, לקיים מה שנאמר ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״ וכו׳:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אמזאלג.
יוסף אמזאלג
נודע בשם הגביר המרומם. בפ׳ירמן (מאמר מלך) אחד, מזמנו של שלטן מחמוד נזכרת עליתו לא״י. התעודה הזו נשלחה ״אל פאר הפקידים והשופטים המנהלים את מחוזות החוף, מצביאים ופקידים הממונים על עניני הצבא וכו', ובה נאמד בין השאר: ״תדעו! כי ב״כ הצירות האגגלית היושב בקושטא הגיש להדום כסאנו הנעלה בקשה חתומה המצהירה כי יוסף אמזאלג תיר אנגלי הנוסע בלוית שני משרתיו הנאמנים, חפץ לנסוע בים מקונםטנטינופל לעבר דרך א״י, רודס כריתה קפריסין יפו להגיע לירושלים, ולשוב אח״כ לבירתנו. הוא
מבקש שנתן את פקודתנו הנכבדה שנסיעתו עם מלויו תתקים בדיוק ובמהירות, בחפש ובבטחה. ניתן בחצי שעבאן שנת 1231 ״. סיר משה מונטיפיודי בבקורו הדאשון בירושלים בשנת תקפ״ז (1827), התארת בביתו. בשנת תקצ״ט הלוה הוא לכוללות האשכנזים פרושים סכום כסף גדול, והגזברים והאמרכלים נתנו לו במשכנתא את חצר החורבה הידועה בשם חורבת ר' יהודה החסיד. בזכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי הובאו העתקי שטרות הנוגעים לענין החוב הזה, ביחוד לאחר פטירת המלוה, ואשתו הגב 'רחל אמזאלג התיצבה כתובעת. לר' יוסף הנ״ל נולדו ארבעה בנים והם יצחק דוד, חיים, שלמה, רפאל ובת אחת. הראשון והאחרון מתו בירושלים, חיים מי שהיה סגן קונסול אנגלי ביפו מת באלכסנדריא ושלמה נפטר ביפו. בהסכמת חו״ר ירושלים לס' ״דברי שלום״ להרה״ג רפאל אברהם שלום מזרחי, ירושלים תר״ח, נזכר ר' יוסף אמזאלג כאיש בעל חסדים ומרבה להטיב. וז״ל שם: אחד מן האפרתמים הלא זה איש צדיק תמים דין הוא הדר בקדש נהדר, רודף צדקה וחסד אוהב התורה ולומדיה הגביר החכם המרומם אור יומם שר נאור מנורת המאור פאר הזמן ועם קדושים נאמן איש ישר ונאמן כמהר' ס' יוסף אמזאלג נר״ו, ודבר הוא על לבו חפץ למען צדקו ואשריו ואשרי חלקו אוצר ה' יבוא.
יוםף בן חיים אמזאלג
נולד ש' תר״כ-1840- ביפו, לאביו העסקן ורב הפעלים חיים אמזאלג, שהיה סגן קונסול אנגליה בעיר הנ״ל. עוד בהיותו רך בשנים היה יד ימינו של אביו השר, וילך בדרכיו בלי לנטות מהם. בראשית שנת תרמ״ב, באה משלחת חקירה רשמית מאנגליה לתור את הארץ ביחוד את מדבר סיני. הוא נשלת אז ע״י אביו ללוות את היו״ר שלה בסיוריו במדבר. לאות תודה והוקרה על שרותו זה, קבל אח״כ מאת ב״כ ממשלת בריטניה בלונדון סכת זהב יקרת ערך, שעליה חרות דגל הוד מלכותו. בבוא הנסיך ג׳ורג׳ — אח״כ המלך ג׳ודג, החמשי — לתור את א״י בשנת תרמ״ב, בלוית אחיו הנסיך אלברט, הלך לקבל פניהם בשם אביו. במשך כל זמן שהותם של האורחים הנעלים ביפו, היה מורה הדרך שלהם אף לוה אותם בלכתם לבקר את מקוה ישראל ובית דגון. כשהם רוכבים על סוסים. בשנת 1892 טבעה אניה אנגלית בחוף יפו והודות לעבודתו המאומצת ולהתמםרותו לדבר, נצלו הרבה מן המלחים ממות. במקרה זה קבל מאת הממשלה הבריטית תיבת כסף יפה ועליה רשום: ליוסף אמזאלג, כהכרה על אנושיותו וטוב לבו״. — בין שאר פעולותיו לטובת הישוב יש להזכיר את רעיונו אשר הביע לפני עשרות שנים, ע״ד יצירת קשרים מסחריים אמיצים עם ארצות חו״ל, בנוגע למסחר תפוחי הזהב של המושבות העבריות. הצעתו זו שהיה בה משום העזה וחדוש, נתקבלה עד מהרה והביאה בעקבותיה ברכה ותועלת. כדי להבליט את חשיבותה ראוי להעיד, כי זה היה בשנת תרס״ב-1902- בעת שכל מסחר תפוחי הזהב נמצא בידי זרים, ואף יהודי אחד לא התעסק בענף כלכלי זה. הם היו רגילים למכור את יבולם לערבים וכו״, במחירים זולים ובתנאים בלתי נוחים לגמרי. כיום נחשב לאחד הסוחרים האמידים ביפו, סוכן ראשי לחברת הלוייד הבריטי.כאביו לפניו. וקרוב לכל מפעלי החסד בעיר. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. עמ. 28
יצחק דוד אמזאלג
בנו בכורו של ר׳ יוסף אמזאלג. ובאחד מבתי החצר אשד בתודבת ר' יהודה החסיד המיוחד לת״ת וישיבת עץ חיים, נקבע לוח לזכרו. הוא נלב״ע בצעירותו ביום ב. אדר תקצ״ב, ואביו קנה חדד אחד על שמו שנקרא תולדות יצחק. פרטים רבים עליו הובאו בסוף חוברת ״זכרונות קדומים״ לר' פנחס גרייבסקי.
משה בן שבת אמזאלג
מלומד וחוקר בליסבון, בירת פורטוגל. מנהל ונשיא ק״ק ״שערי תקוה״ שם, שרוב יחידי העדה הם צאצאי אנוסים אשר שבו ליהדותם. פרסם כמה מאמרים ודברי מחקד בירחונים ומאספים שונים. סגן מנהל של המכללה הטכנית בליסבון, ונגיד המכון העליון של חכמת הכלכלה והכספים. חבר המועצה הראשית של החנוך העממי הכללי, ושל לשכת המסחר לעניני חוץ בוזרה. בעל אחד העתונים הגדולים היומיים בליסבון, שהשפעתו רבה על הצבור. נושא תאר דוקטור ״הונוריס קאוזה״ של מכללת שטרסבורג. חבר קל״א ספרים וקונטרסים
שונים. ביניהם יצוינו….
רפאל ב"ר יוסף אמזאלג
בנו הרביעי של הגביר הנעלה יוסף אמזאלג. חתום על כמה תעודות בעניני כספים וחובות הנתבעים מצד בני משפחתו מאת כוללות עדת האשכנזים בירושלים, החל משנת תרי״א ואילך. נפטר ביפו, ביום כ״ז שבט תרל״ד. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי חוב. א. בדברי ההספד שנאמרו עליו בעתון ״התבצלת״ שנה ד. גליון כ. יכונה: החכם המרומם, בן לאותו צדיק הגביר המפורסם וכו'. בן ל״ו היה במותו.
שלמה ביר יוסף אמזאלג
היה חתנו של הרב העסקן רבנו בכר אברהם ז״ל. נמנה בין תלמידי החכמים הרשומים בירושלים. עסק בצרכי צבור ובעניני ממונות. נמצא חתום על שטרי חזקה משנת תרל״א יחד עם הרה"ג הראש״ל אברהם אשכנזי, ר' משה בנבנישתי שהיה פקיד הכוללות והרב רפאל מאיר פאניז'יל המכונה המרפ״א. אתת התעודות הללו ע״ד חזקת החצר שנודעה בשם חצר שונינא והסמוכה לבית הכנסת ק״ק גדול מתאריך סיון תרל״א, הובאה ב״מגנזי ירושלים״. קודם לכן חתום על ״קול מדבר״ שהוא כעין גלוי דעת בנוגע לכספי הצדקה של אמשטרדם, הנועדים
לעניי ירושלים. ובקבץ זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי, הכולל פרטים רבים לתולדות משפחת אמזאלג נזכר, כי הלוה כספים לממוני ק״ק האשכנזים בירושלים, כאשר עשה גם אביו לפניו. ר׳ שלמה זלמן בהרב מנחם מנדל בספרו ״זכרון ירושלים״ מציין בין שאר בתי הכנסיות הספרדים בירושלים בעת ההיא גם בית תפלה אחד בבית הגביר מו״ה שלמה אמזאלג. בכלל היה חותם על שטרות הכולל וכתבי התקשרות לעניני החלוקה שבין הספרדים והאשכנזים. נלב״ע בירושלים.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אלשקר- אמזאלג
עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית
עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 (
יוסף שיטרית
אוניברסיטת חיפה
- מקומו של השיר מתאפילאלת בכלל התיעוד על פרעות מולאי יזיד
ימי שלטונו של הסולטאן מולאי יזיד )אפריל 1790 — פברואר 1792 ( ייזכרו לדיראון עולם בתולדות יהודי מרוקו בגלל הפרעות שגזר על הקהילות השונות מיד עם עלותו לשלטון, ובמיוחד על הקהילות העירוניות שבממלכתו. מעשי זוועה אלה כללו מקרי רצח של עשירים ונכבדי קהילות ושל אנשים מן השורה; פעולות סחטנות, שוד וביזה; חיוב בסכומים עצומים כמס חסות; גירוש מן הבתים ומן הרבעים היהודיים )ה'מלאח'( והשארת המגורשים תחת כיפת השמים; אינוס בחורות ונשים וחטיפת אחדות מהן; הרס בתים מן היסוד לאיתור אוצרות שהוסתרו; הרס בתי כנסת והפיכתם לפעמים למסגדים; הרס בתי קברות והשלכת עצמות המתים, ועוד. אם כי הפרעות המאורגנות התקיימו בחודשים הראשונים בלבד למלכותו של יזיד, עד לקיץ 1790 , הייתה תקופת שלטונו כולה מסכת רצופה של סבל נורא ושל חיים תחת טרור מתמיד, תוך פחד מהלשנות לשלטונות, שדינן היה לרוב מוות והחרמת ההון המשפחתי.
במכּנאס ובפאס נמשכו ההתעללויות ביהודים עד למותו של 'המלך המזיד'. לולא נהרג לפתע בחודש ה– 22 למלכותו בקרב שניהל ליד מראכש נגד צבא אחיו מולאי האשם ובני בריתו שמרדו נגדו, אין לדעת באילו תנאים הייתה יהדות מרוקו ממשיכה להתקיים. מניין נבעו כל מעשי הרשעות והנבלה הללו שכמעט והמיטו שואה על הקהילות השונות? הסולטאן כיוון את מעשי הזוועה שלו נגד הקהילות כדי להתנקם בעשירים היהודים ששירתו את אביו הסולטאן סידי מוחמד בן עבד אללה )מלך בשנים 1790-1757 (, משום שסירבו להלוות לו כספים שהיה זקוק להם בימי מרדו נגד אביו, סירוב שנבע למצער מאימת תגובתו של זה. הוא גם נטר להם טינה על כך שהביאו את דיבתו רעה בפני אביו על מעשי הנבלה שעשה בכמה מבנות ישראל לאחר שחטף אותן ודרש מהן להמיר את דתן כדי שיהיה לו נוח לעשות בהן כרצונו. אביו אילץ אותו להחזיר את החטופות למשפחותיהן. את טינתו העביר מולאי יזיד לכלל היהודים באשר הם, וטיפח אותה לכדי שנאה תהומית ומבעיתה. אולם יש לציין כי מעשי ההפקרות והזימה שלו והשיטות האכזריות שהפעיל לא נגעו ליהודים בלבד אלא כוונו גם נגד כל נתיניו, ובמיוחד נגד אלה שחשב אותם לאויביו, היינו כל בכירי הממשל והצבא המוסלמים ששירתו תחת אביו, היו סגולותיהם וכישוריהם אשר היו. לאחר שעלה לשלטון לא שם מולאי יזיד גבולות לרגשי הנקם שלו ונתן דרור להפרעתו הנפשית. כך נהרגו בימי שלטונו הקצרים מאות, ואולי אלפים, מבין נתיניו, לעתים לעיניו ולעתים הרג אותם אף במו ידיו, לבד מן האלפים הרבים שנהרגו במלחמות התכופות שניהל נגד אֶחיו שמרדו בו וביקשו למלוך תחתיו. לא לחינם יצא שמו בקרב האירופים שתיעדו את קורותיו המזוויעות כמלך צמא דם, ובקרב רבני מרוקו כ'מלך המזיד'.
מאורעות הדמים ומעשי העריצות של מולאי יזיד היו מן החמורים בתולדות מרוקו. הם זכו לתיעוד בידי רבנים, בידי משוררים עבריים וערביים–יהודיים מקהילות שונות, בידי כותבי כרוניקות מוסלמים ובידי קונסולים ונוסעים אירופאים שהיו עדים להתרחשויות או שמעו עליהן מיד אחרי היקרותן.
הפרעות ביהודים מצאו הד ניכר בחיבורו של שמואל רומאנילי (1814-1757), חסיד תנועת ההשכלה מאיטליה. הוא שהה במרוקו בשנים 1791-1786 , הכיר מקרוב אחדות מן הדמויות היהודיות שהוצאו להורג וחי בקהילות שנפגעו קשות בפרעות. להשלמת התיעוד הידוע זה מכבר בעברית אני מביא כאן קטע כרוניקה שלא התפרסם עד כה, וכן קטעים הנוגעים לפגיעות ביהודים והלקוחים מספרו של מומר נוצרי שהיה עד להתרחשויות. הכרוניקה חוברה בידי ר' חביב בן יוסף טולדנו ממכּנאס שחווה את אימי המאורעות ושתיעד את הזוועות מיד אחרי התרחשותן, היינו עוד בימי שלטונו של מולאי יזיד. כך, שכן הוא מפנה אליו דברים במבע הלוואי 'ירום הודו', המשמש כאשר מדברים על שליטים בעודם בחיים. הטקסט מופיע בכ"י מס' 5471 שבמכון בן–צבי, דף 85 א:
הה ליום המר והנמהר, יום חשך ואפילה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, יום ג' בשבת לניסן ש' נת"ק לפ"ק ]=שנת תק"ן, היינו 1790 [, באה שמועה לכאן העירה מכנאס יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[, שמת סי]די[ מוחמד בן עבדלא; וכשמענו זאת, אחזתנו רעדה וצירי יולדה עד כמעט אשר פחזה נשמתינו ממנו ונדנו כאשר ינוד הקנה במדינת הגויים. ונתערבבו שם ט"ו ימים עד יום ד' בשבת פסח ב' באה אגרת ליר"ה ]=לירום הודו, היינו הסולטאן[ )!( להאלודייא ]=האודאיא, שבט ערבי שסיפק חיילים לצבא המלך[ שיכנסו לאלמלח ויבוזו את שללנו; ושללו אותנו והוליכו את כל מחמדינו והיו מפשיטים מלבושינו מעלינו ונשארנו ערומים יחיפים, אנשים ונשים וטף. ומשם נסענו להאלמדינה] הרובע המוסלמי[ וקצת ממנו נדו להאלודייא ]=מחנה הצבא[, והיינו שם לחורב ביום ולקרח בלילה, ונתקיים בנו מ"ש ]=מה שכתוב[: 'לא ראו איש את אחיו' ]שמות י כ"ג[; ונוסף על זה, שהיינו עטופים ברעב והיו הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם. ונשארנו שם מטולטלים עד יום א' ערב חג השבועות אשר בא יר"ה ]=ירום הודו[ מעיר תיטוואן והכניסנו להאלמלח ומצאנו אותו חרב מאין אדם ומאין בהמה, כי הרסו גם פרצו כל מחמדינו; כי בעונותינו הרבים היו פריצי בני עמינו מראים להם כל מחבואינו אשר צפננו בהם את מחמדינו, ולא נשאר בלתי אם גוייתנו ואדמתינו. ובאה שמועה שהעירה תיטוואן יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[ גם כן שללו אותם ובזזו את כל מחמדם, וגם כן שללו את העירה לקסאר ולערייאס ]=לאראש[ יע"א; והעיר פאס יע"א הוציא אותם מהאלמלאח והניחם במקום אחר קורים לו קסבת זראדא. השי"ת ]=ה' יתברך[ יחשוב לנו כל מה שאירע לנו כפרה על כל עונותינו ויביא לנו משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בעגל ]=במהרה[ ובז"ק ]=ובזמן קריב[. נאם הקטן חביב בלא"א ]=בן לאדוני אבי[ כהה"ר ]=כבוד הרב הגדול רבי[ יוסף טולידנו זלה"ה ]=זכרו לחיי העולם הבא[.
כן תועדו כאמור מעלליו של מולאי יזיד כלפי נתיניו ומשרתיו בידי מומר גרמני אשר התאסלם במרוקו וזכה כנראה למעמד חשוב בשירות הסולטאן סידי מוחמד ויורשו, תחת שמו המוסלמי סיד אדריס. הכותב הכיר מבפנים את התנהלותו של העריץ, את מעשי הזוועה שלו, את מלחמותיו התכופות ואת עוינותו לספרד שנגלו מיד עם עלותו לשלטון. בתקופת שירותו מומר זה שימש כנראה סוכן חשאי של ספרד בחצר הסולטאן. הוא היה מודע למאמצי הספרדים למגר את שלטון אויבם ולעזרה הצבאית שהגישו לאָחיו מולאי הישאם ולצבא שתמך בו באזור מראכש; בראש צבא זה עמד עבד אל–רחמן בן נאצר, מנהיג שבטי העבדא ומושל עיר הנמל אספי. ב– 1794 הצליח סיד אדריס להימלט ממרוקו וחזר לדתו הקתולית בספרד. הוא חיבר בצרפתית משובשת דו"ח מפורט על שלטונו של מולאי יזיד תחת הכותרת Abrégé de la vie de Mulei Liezit, empereur de Maroc, écrite [!] par un témoin oculair[e]
שהודפס לראשונה ברומא ב– 1794 מתוך מקור זה אני מביא כאן להדגמה ובתרגום לעברית מספר
קטעים הנוגעים ליהודים.
עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית
