פורים שמח – משה אסולין שמיר
"ליהודים היתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (מ' אסתר ח, טז).
"מגילת אסתר" – גילוי ההסתר בהיסטוריה היהודית.
מגילת אסתר מבטאת את שנאת עמלק וזרעו לישראל – לאורך הדורות,
והדרכים האמוניות להינצל ממנה – ע"י אחדותנו ע"פ התורה.
טענת המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" (מ. אסתר ג, ח) – עם מפולג.
התיקון: "לך כנוס את כל היהודים" (מ. אסתר ד, ט"ז) – התכנסות ואחדות עם ישראל
בכוח אחדות עם ישראל – התבטלה גזירת המן,
ותתבטלנה הגזירות "המלוות" את עם ישראל, לרבות הפצצה הפרסית.
('מנות הלוי' למגילת אסתר, לרבי שלמה הלוי אלקבץ מחבר "לכה דודי",
ספר אותו כתב כמתנה לארוסתו, במקום תכשיטי זהב שלא היו לו).
המשותף בין מגילת אסתר לרשתות החבריות בימינו.
במגילה נאמר:
"ב-ה-ר-א-ו-ת-ו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו,
ימים רבים שמונים ומאת יום" (מגילת אסתר א, ד)
אחשוורוש ערך מסיבות פאר – והכל כדי ל-ה-ר-א-ו-ת את גדולתו.
ככא גם בימינו:
כל אחד מפרסם ברשתות ציוצים הכי טריוויאליים,
כדי ל-ה-ר-א-ו-ת שהוא קיים, ואולי לקבל עוד לייק
מאת: הרב משה אסולין שמיר
החידי"א: פ-ו-ר-י-ם מתמצת את המסר של חגי ישראל.
פ = פסח. בפסח יצאנו מעבדות לחרות – בפורים ממוות לחיים.
ו = ו בסיון קיבלנו את התורה שבכתב – בפורים קיבלו את התורה שבע"פ מרצון.
ר = ראש השנה – ספרי חיים ומתים פתוחים, בפורים דנו בשמים על גזירת המן.
י = יום כיפור. יום כפרה ומחילה – בפורים התבטלה הגזירה.
ם = סוכות (מטליא -בארמית). בסוכות נכנסו תחת ענני כבוד – בפורים תחת כנפי השכינה.
לאור כל זאת – נבחר השם פ-ו-ר-י-ם (החיד"א דבש לפי, מערכת פ', ב').
"על כן קראו לימים האלה פורים – על שם הפור" (מגילת אסתר ט כו).
פור = גורל = פיס, אותו הגריל המן במשך שנה.
א. מדוע חג ההצלה והישועה, נקרא פורים ע"ש גזירת המן?
ב. מדוע נקרא פור-ים, ולא פור כמתבקש מלשון המגילה?
תשובת החיד"א: "וזהו פור-ים לשון רבים: גורל המן וגורל הקב"ה.
עם ישראל הוא גורלו של הקב"ה המתגבר על גורל המן.
כמו שני הגורלות של יום הכיפורים אותם מגריל הכהן הגדול:
גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל, המסמל את העמלק.
החיד"א קובע: "ביום פורים בו זרע עמלק הובל לטבח והמן הרע נפל,
אם כל עם ישראל ינהג בפורים בקדושה ויתפלל על הגאולה,
ניגאל גאולת עולמים, וזרע עמלק ימחה וימחק מן העולם" (כיסא דוד, דרוש כ"ד).
כלל חשוב בחיי האומה, ובחיי כל אחד מאתנו:
בתוך כל גזירה טמונה הישועה, ככתוב:
"ועת צרה היא ליעקב – וממנה יוושע" (ירמיה ל', ז).
פירוש: "מן הצרה ההיא – תצא לו עוד תשועה" (מצודת דוד).
כאשר חוזרים בתשובה כמו בפורים – הגזירה מתבטלת:
"מן המיצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קי'ח, ח).
"יענך ה' – בעת צרה" (תהלים כ, ב).
(קול ישועה, דרוש לציון, עמ' כ, ע"פ קול התור בשם הגר"א).
רבנו-חיים-בן-עטר בעל "אור החיים" הק' כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית להשמדת היהודים:
המן העמלקי רצה להשמידם מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ולכן "הפיל פור הוא הגורל", ויצא לו בחודש אדר, חודש בו נפטר משה רבנו הכולל בנשמתו את כלל נשמות עם ישראל,
ואילו אחשורוש רצה להשמידם תחילה מבחינה רוחנית, כמו היוונים.
לקראת סיום "המשתה לכל שריו ועבדיו", אחשוורוש מחליט להזמין את היהודים, כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד זאת מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך – לכל העם" = עם ישראל.
אחשורוש גם רצה למנוע מהיהודים את המשך בנין בית המקדש השני, בו החלו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק, ככתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא ד', ו').
ב"סדר עולם" (כט) נאמר, שכותבי השטנה נגד היהודים, היו עשרת בני המן, ולכן ביקשה אסתר תלתה אותם.
כורש זקנו של אחשוורוש, הכריז על הקמת בית המקדש השני כדברי הכתוב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור… כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א' א').
מתוך עיון קצר בהיסטוריה היהודית של הדור האחרון,
ניתן להיווכח די מהר ב"שיתוף פעולה" דומה,
בין הנאצים שרצחו מיליוני יהודים,
ומצד שני אנגליה וארה"ב שלא היו מוכנים להפציץ את מחנות ההשמדה.
בימים אלה, אירן הולכת בעקבות המן הפרסי, ומנסה לייצר פצצה אטומית,
שכל מטרתה כפי שהיא מכריזה השכם והערב – השמדתנו חלילא,
מצד שני, ההסכמה שבשתיקה של רבות מהאומות "המתורבתות".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אחשורוש ראה שתמו 70 שנות גלות בנ"י לאחר החורבן ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא: "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם" (ירמיה כט, י): 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך {שנים הכוללות שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון}, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה. את זה לומד רבנו מהכתוב: "בימים ההם" = "ב' – ימים" = ב' שנים. המילה "ימים" בתנ"ך, רומזת לשנה ככתוב: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה' כט'). לכן, "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתיישבה דעתו כדברי הגמרא.
במשתה, הוא השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש כדברי חז"ל (מגילה יב' ע"א) לפס' "בהראותו … את יקר תפארת".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמשתה השני שנמשך שבעה ימים: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן – משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך" (א, ה), נעשה כדי להחטיא את ישראל. וכדברי קדשו: "כי משתה זה שעשה של ז' ימים, לישראל עשאו. וכבר ידוע הוא כי ישראל פרושים הם ממאכל האומות, והוא הרשע, רצה שישראל יהנו מסעודתו – כי בזה ישתקעו בגלות תחת ידו… ואשר על כן היה מתחכם לבל תהיה להם ארוכה למחלתם, שיאכלו מאכלות אסורות נבילות וטריפות… ובעוונות יצאה מחשבתו לפועל, ונתחייבו כליה. לולא מרדכי שעמד לימין אביון" (רבנו חיים בן עטר. ראשון לציון, מ. אסתר א, ה. ע"פ ילקו"ש ריש פרק ו').
רבנו מדגיש שאחשורוש עשה הכל בחכמה, שבנ"י יבואו מרצונם למשתה. אחרת הם בבחינת "אונס רחמנא פטריה".
היהודים בממלכה, ראו "כי טוב ליבם ביין הפרסי", סירבו לעלות לא"י בימי זרובבל, ובעצם עלתה רק "דלת העם". שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי {מורדוך} ואסתר {אסתריס ע"ש האליל הפרסי אסתהר – אל הירח}.
כמו כן, "אסתר המלכה, ומרדכי יושב בשער המלך" – בתפקיד שר, משקפים תפאורה של "יהודי אמריקה של אז, היושבים על סיר הבשר". הקב"ה מזעזע אותם עם פרשת המן העמלקי, כדי להתעורר מהישיבה בגלות, היות והמזבח כבר הוקם בבית המקדש השני ההולך ונבנה בירושלים, ע"י זרובבל וחבריו.
גם כיום, רבים מהיהודים ממשיכים לשבת בגלות אמריקה. חלקם אף משמש בתפקידי מפתח של שרים.
אחדים מהם אף באים בקשרי נישואי תערובת עם נשיאים ונגידים, כמו בתקופת שני הנשיאים האחרונים של אמריקה טראמפ וביידן, שצאצאיהם נשואים ליהודים, בדומה למסופר במגילה על אסתר הנישאת לאחשורוש.
מוסר השכל: יש לקרוא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו מזרע שאול המלך מבנימין. הגמרא מביאה סימוכין רבים לכך
כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה' ע"י שמואל הנביא, והנה צאצאיו מרדכי ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.
במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, טז).
אסתר ומרדכי שהיו מופקדים על ההוראות, רצו לתקן בכך את חטא שאול המלך אבי אבות אבותיהם, על כך שחמל על אגג העמלקי, ככתוב: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר… (שמואל א, טו, ט).
שאול טען בפני שמואל הנביא, שהעם חמל על הצאן והבקר, כדי להקריבו לה'. שמואל ענה לו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. הנה שמוע – מזבח טוב. להקשיב – מחלב אילים" (שמואל א. טו, כב).
7 מצוות פורים = מסמלות 7 קני המנורה.
המצוות הן מדברי חכמים.
הרה"ג חכם עמרם אבורביע ע"ה – רבה של פתח תקוה בעל "נתיבי עם", אומר:
7 מצוות פורים מסמלות את 7 קני המנורה של בית המקדש:
3 מצוות ימניות הקשורות בדיבור: קריאת המגילה. קריאה בתורה בפרשת עמלק. 'על הנסים' בתפילה ובברכת המזון.
3 מצוות שמאליות קשורות במעשים: משלות מנות, מתנות לאביונים. משתה.
1 האיסור להתענות ולהספיד בפורים, מסמל את הנר האמצעי של המנורה = "פני המנורה". השמחה המחזיקה הכל.
בזכירת עמלק, קיימות שתי זכירות: א. "כתוב זאת זיכרון". ב. "זכור את אשר עשה לך עמלק".
התיקון: א. "כתוב זאת" – "זאת התורה". קיום התורה. ב. "זכור…" – עמלק מגיע, בגלל פירודים {רפידים} בעמ"י
"וידי משה כבדים".
במלחמת עמלק, אהרן וחור החזיקו את ידיו של משה, כל אחד בצד אחד.
אהרון הכהן, מסמל את השלום והאחדות, חור – מסמל את לימוד התורה.
גם במגילת אסתר כך ניצחו.
אסתר אמרה: "לך כנוס את כל היהודים" = להתכנס ולשמור על אחדות ושלום.
מרדכי היהודי לבש שק והתפלל לה', ודאג ללמד 22 אלפי ילדים תורה, כנגד כ"ב אותיות התורה.
הזהר הק' אומר שלסעודת פורים יש מעלה גבוהה, וחייבים להשתכר בה מעט, כדברי רבא: "מחייב איניש לבסומי בפוריא – עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב).
בכל מצוה חשובה, אנחנו משיירים דבר מה לקליפה והסטרא אחרא.
בברכת המזון – מים אחרונים. ברית מילה – עורלה. תפילין – שיער הכרוך על פרשת "והיה אם שמוע" של ראש, ולכן צריך שיצא החוצה קצת מהשיער ההוא. במשתה פורים – השיור – זה השכרות.
מטרת השכרות אם כי במידה, כדי להגיע למצב בו האדם לא מתפקד מבחינה שכלית,
ונותן לקב"ה לנהל אותו, וזוהי מידת האמונה והביטחון בה'.
אופיו, מוצאו ושלטונו של אחשורוש, ואשתו ושתי.
"בהראותו את עושר כבוד מלכותו" (מגילת אסתר א, ד).
"בהראותו – מילת המפתח לגבי אופיו של אחשורוש – גאווה וכבוד.
אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשוורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך כ- 20 שנה בין השנים: 485-465 לפנה"ס (דעת מקרא. מבוא למגילת אסתר מאת פרופ' גבריאל חיים כהן).
הוא בנו של דריווש הראשון, נכדו של כנבוזי, ונינו של כורש. זו דעת המחקר.
במדרשים קיימות דעות שונות: א. בנו של כורש. ב. שימש כשומר הסוסים של בלשאצר, ועם הזמן תפס את השלטון.
ב"סדר הדורות הקצר" (עמ' סח) מאת הרב שלמה בניזרי נאמר שאחשורוש מלך 14 שנה. (בין השנים 354 – 368 לפנה"ס).
הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריווש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך במלחמה ואף הצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה היין שנמשך 180 יום, אליו הוזמנו שרי המדינות באימפריה הפרסית, כדי שכולם יכירו בשלטונו, ובכך לבסס את מעמדו הבלעדי באימפריה שהתרחבה.
דעה אחרת אומרת שהוא נכשל בניסיונו לכבוש את יון, ולכן שפך את יגונו במשתה היין.
"אלו ואלו – דברי אלוקים חיים" (עירובין יג ע"ב), כדברי הגמרא לגבי דברי בית שמאי ובית הלל.
"חשיארש" הוא שמו של אחשורוש בפרסית, ובפי היוונים, הוא מכונה כסרכסס.
במגילת אסתר הוא מכונה "אח-שורוש", היות "וכל מי שזוכרו – חש (כאב) בראשו" כדברי חכמים (אסתר רבה א, א. מגילה יא ע"א). ועוד אמרו במדרש: אחשו-רוש = שנעשו כולם רשים ודלים בימיו, היות והוא רושש אותם בגלל גובה המיסים ששילמו למימון שיגעונותיו: כיבושי נשים וארצות.
"בהראותו את עושר כבוד מלכותו" (מגילת אסתר א, ד) – מילת המפתח במגילה לגבי אופיו של אחשורוש היא, "בהראותו" – גאווה, כבוד וחיצוניות – "שופוני יא נס".
המדרש (אסתר רבה פרשה ג, י) אומר: כל מקום בו נאמר "המלך אחשורוש" – הכוונה לעצמו,
ואילו כאשר נאמר: "המלך" או "למלך" – הכוונה למלכו של עולם.
לאורך המגילה, רואים אנו שאת ההחלטות מקבלים יועציו, והוא למעשה משמש כחותמת גומי:
דוגמאות: 1. עצת ממוכן {המן} להרוג את ושתי, ולבחור במקומה מלכה אחרת {הוא רצה לשדך לו את ביתו},
- 2. גזירת המן לה הסכים, ואף העביר לו את טבעת המלך. 3. עצת חרבונה לתלות את המן, 4. עצת אסתר לבטל את גזירת המן ותליית בניו וכו'.
כל זה מראה, שהקב"ה מנהל את העניינים ולא אחשורוש – "לב מלך ביד ה' – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא, א).
אשתו "ושתי" – הייתה ביתו של בלשצאר, ונינתו של נבוכדנצאר, דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו בצורה לא מכובדת, ואילו אימו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד, כך שנבחר לשמש כמלך, למרות שלא היה הבכור (דעת מקרא. מבוא למגילת אסתר).
הנשים במגילה: כל התהפוכות המרכזיות במגילה נעשו ע"י נשים:
ושתי: בגלל סירובה לבוא בפני המלך נהרגה, ובמקומה נכנסה אסתר היהודיה.
אסתר: היא זו שמצליחה להחזיר בתשובה את עם ישראל: "צומו עלי ואל תאכלו וכו', והיא זו שמצליחה להפיל את המן בפח המשתה, ולדרוש מאחשורוש לבטל את גזירת המן.
בנה דריווש השני המכונה ארתחשסתא, הוא זה המאשר המשך בניית בית המקדש השני ע"י נחמיה.
"זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז – יט).
עמלק של המן הגגי – ועמלק של ימינו.
בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה. משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.
אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכל כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק:
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… ולא ירא אלוקים… תמחה את זכר עמלק… לא תשכח".
לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.
עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו, כאשר עשיו – הסבא של עמלק, שולח את אליפז בנו להרוג את יעקב בדרכו לחרן. יעקב ניצל, רק לאחר שהעביר לו את כל רכושו, בבחינת "עני חשוב כמת". 20 שנה אחרי זה, עשיו עורך "קבלת פנים" צבאית ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי, ומנסה לחסלם.
לאחר יציאת עמ"י ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים (שמות בשלח יז, ח –טז) וכו'. עמלק מתגלה שוב, בדמותו של המן האגגי.
רמז לגרמניה הנאצית המזוהה עם עמלק, מופיע בגמרא (מגילה ו ע"א) לפסוק: "אל תיתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט): "אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי". ויש גורסים "גרמניה של רומי". סימוכין לכך, המקרה דלהלן:
במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידונו למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים כמקובל במשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = {המן רשע} גרינג ממקימי הגסטפו, התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א תשרי תש"ז {1946} – יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ.
שנת תש"ז רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא
= ת – ש – ז 1946. האות ו' במילים "ואת" החוזרת בבני המן, רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה גם רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המילה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (סוטה יז, ע"א), היא רומזת על תליית עשרה אנשים נוספים {מנהיגי הנאצים}, בנוסף לעשרת בני המן.
.
מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946".
כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).
כעמלק של ימינו, מהווים כנראה, האיאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו, כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה זכינו" ברפידים עם יציאתנו ממצרים.
המסר המרכזי במגילת אסתר – לדורנו.
"נס פורים היה הכנה לבית שני…
ויהיה לעתיד לבוא – נס כזה לפני הגאולה" ("שפת אמת").
הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות
כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה כהמן…
שנס כזה הכנה לגאולה".
לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני.
לכן, הקב"ה זימן להם את גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון:
"קיימו וקיבלו עליהם". וכן ניתן להם ניסיון צבאי להרוג באויביהם.
רבנו החיד"א שיום ההילולוה שלו חל ביום י"א באדר לפני פורים אומר:
פורים – רומז לחגי ישראל.
פורים – מקיף את כל החגים: פ = פסח, ו = וסוכות, ר = ראש השנה, י = יום כיפור מ = מתן תורה.
"בראש השנה – ספרי חיים ומתים נפתחים, וכאן בפורים – נידונים אם לקיים הגזרה, או להינצל.
יום הכיפורים – מחילת עוונות, וכאן בפורים – נמחל להם מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
סוכות – וכאן נכנסו תחת כנפי השכינה, ובמגילה מסופר על 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים…'
ואפשר דלכך בחרו לקרות פורים על שם הפור, ולא קראו שם העצם, כי ראשי תיבות פורים = פסח וסוכות, ר"ה, יוה"כ, מתן תורה ודו"ק" (דבש לפי, מערכת פ', ב').
,
"על כן קראו לימים האלה פורים,
על שם הפור…" (אסתר ט, כו).
החיד"א: ישנם שני גורלות: גורל המן וגורל הקב"ה הגובר עליו.
כמו שני הגורלות ביום הכיפורים, אותם הגריל הכהן הגדול.
"גורל אחד לה' – וגורל אחד לעזאזל".
עם ישראל – גורלו של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי חלק (גורל) ה' עמו – ויעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט).
כלומר, כשהמן הטיל גורל, גם בורא עולם עשה כן, וגורלו גובר על גורל המן.
המן ראה בגורל את חודש אדר בו נפטר משה רבנו מושיעם של ישראל, כחודש המתאים להשמדה. הוא רק לא ידע שביום ז' באדר הוא גם נולד, ויום י"ד באדר יום הפורים, הוא יום הברית מילה של משה רבנו. וכן נשמתו של משה רבנו כוללת את ככל עם ישראל.
רבנו החיד"א שואל: הרי כל החגים נקראים על שם ההצלה. מכאן עולה השאלה: מדוע פורים נקרא על שם הפור שמשמעותו גורל, ולא על ההצלה?
פסח – על שהקב"ה פסח ודילג על בתי בנ"י במכת בכורות, והקב"ה הציל את בכורות בני ישראל.
סוכות – סוכות רומז לענני כבוד במדבר, וכך הציל אותנו הקב"ה ממכת שמש וממזיקים שונים במדבר.
פורים לעומת זאת, נקרא ע"ש הפור והגורל שעשה המן, דבר המזכיר את צרת היהודים. כמו כן, הרי הפס' מדבר על הפור, ולמה מרדכי קורא לו במגילה "פורים"?
רבנו החיד"א משיב: ישנם שני גורלות: גורל המן וגורל הקב"ה הגובר עליו. עם ישראל נחשב לגורלו של הקב"ה ככתוב: "כי חלק {גורל} ה' עמו – יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט).
לאור זאת, נבחר השם 'פורים', רבים של פור – אחד של הקב"ה, ואחד של המן ('דברים אחדים'. דרוש כ"ד ד"ה 'ואל קוטב').
"והימים האלה נזכרים ונעשים –
בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" (אסתר ט, כח).
האורות של פורים, מאירים מידי שנה בשנה.
כמו בכל חג וחג מחגי ישראל. (רבנו האריז"ל).
האורות של כל חג, מאירים בכל חג כדברי רבנו האר"י הק' לפס' הנ"ל. הרעיון מופיע גם אצל החיד"א ('לב דוד' פכ"ט). על כך אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "איתא בכתבי האריז"ל, שהעניינים הכלליים {כמו החגים}, ואפילו העניינים הפרטיים, אם הם נוגעים לכלל שאירעו בזמן מסוים בשנה מיוחדת,
הנה כאשר "הימים האלה נזכרים"… בהתעוררות המתאימה ע"י התבוננות וסיפור המאורעות שאירעו אז,
הנה ע"י זה "נעשים", שענין זה חוזר ונשנה עוד פעם" (תורת מנחם יב. תשי"ד חלק שלישי. שיחת יום ג' פ' פנחס, י"ב תמוז התשי"ד).
כל זה כמובן, לאלה שנוהגים בקדושה ובטהרה בחג, כדברי החיד"א בהמשך.
רבנו החיד"א אומר על כך: "ועוד רמזתי לפנים, להורות כי בפורים צריך שיהיה הכל ביראת ה', לתת הודאה על אשר הצילנו מעוכר ישראל המן. ויהיה שווה אצלנו קול שופר בר"ה – לקול מגילה בחדא מחתא מחתינהו, להיות פורים כמו ראש השנה ביראת ה'" (החיד"א. כיסא דוד, דרוש "כ"ד ד"ה ועוד).
כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בעבודת ה' בפורים (תיקוני הזהר פ"ו).
פועל יוצא מהאמור לעיל: צריכים רק להכין את כלי הקיבול הרוחניים והמעשיים, כדי לקבל את אותם אורות.
המן האגגי של ימינו = רבים מהמנהיגים הפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, ואף פועלים במרץ רב לכך. הם אף משחיתים ממון רב כדי להשיג פצצה גרעינית לביצוע זממם.
המנהיג הפרסי כיום הוא: "ח/המנ –אי = המן. אי של המניות
אחשוורוש של ימינו = מהווים רבים מראשי אדום האירופאיים, המשתמשים במשחקי ניטראליים, אבל מאחורי הקלעים, הם תומכים בשונאינו העמלקים, וחורשים את רעתנו.
הפתרונות לבעיית עמלק בימינו – אחדות ומנהיגות.
"לך כנוס את כל היהודים" –
לכנס ולאחד את היהודים המפולגים (דברי אסתר למרדכי).
אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי
קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה
ולכן החליט לקחת פיקוד ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים – יד, טו, טז בניסן כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות – "אל תאכלו", ולא שתו ארבע כוסות – "ואל תשתו, "שנפלו" גם על "ליל סדר פסח", כדברי אסתר, כך שנשארה להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.
אסתר פקדה על מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום. גם אני ונערותי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד, טז).
הרעיון מובא גם ע"י החיד"א ('מראית העין', מגילה י"א.)
"אל תאכלו" – לא לקיים מצות אכילת מצה. "אל תשתו" – לבטל מצות ארבע כוסות יין.
"לך כנוס את כל היהודים" = כנס ואחד את בני ישראל באחדות גמורה ביניהם, ובאחדות עם הקב"ה, כדברי רבי שלמה הלוי אלקבץ בספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר. כל זה יתקן את הקטרוג של המן האגגי שאמר על עמ"י: "ישנו עם אחד – מפוזר ומפורד בין העמים" – כלומר, עם ישראל שתפקידו עלי אדמות להיות "אחד" = מאוחד, מתנהג בחוסר אחדות, כעם מפורד ומפולג.
"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג). מרדכי ואסתר כיוונו בדבריהם "לך כנוס את היהודים" – לעורר את זכות אברהם אבינו, שהיה בבחינת סוד האחדות, והראשון שהפיץ את האמונה בא-ל אחד.
שני גואלים:
אהרן ומשה. אסתר ומרדכי. אליהו הנביא ומלך המשיח.
הרב חרל"ף (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח) אומר על כך: בגאולה, יש צורך בשני מנהיגים:
משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ. אבא מטפל ברוחניות הילדים, ואימא מטפלת בגשמיות.
על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.
"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. וכמו כן, יביאו גאולה גם לא"י, וגם להר הקודש – הר המוריה.
והקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה".
תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לבניין ארץ ישראל, מוטלת החובה לעבוד על שדה העבודה של אליהו הנביא, ולאחד הבנים עם האבות, והאבות עם הבנים, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" (מלאכי ג, כב – כג).
ידוע שלאבות יש יותר ניסיון לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.
השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו – אהרון, אסתר ואליהו.
מעין סיכום לבעיית עמלק בימינו.
הבעיה: עמלק = 240 = ספק. מעורר בנו ספקות באמונה.
הפתרון: התרת הספקות באמונה בקב"ה.
"אין שמחה כהתרת הספקות"
"מאור עיניים – ישמח לב…" (משלי. טו, ל).
הארת עיניים בדבר המסופק – תביא לידי שמחה.
מהות עמלק, באה לידי ביטוי בספקות שלנו באמונה בקב"ה.
ברגע שנתיר את הספקות שלנו, הן בנושא אמונתנו בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו,
והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה, לא תהיה תקומה לכל אויבינו הרבים.
והכל צריך להתקיים מתוך אחדות בעמ"י, כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים" – לך תאחד אותם.
לכן, השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל,
כדברי האר"י הק' (שער הכוונות. חלק א שער השישי. הקדמה אחת קטנה),
לפס': "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה" (ויקרא ט, ה).
רק לאחר שמתקרבים איש לרעהו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", זוכים לעמוד לפני ה'.
רק אז, נוכל לזכות בעזהי"ת לגאולה מתוך "אורה ושמחה וששון ויקר".
נתונים סטטיסטיים במגילה,
הרומזים לכך שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש.
167 פסוקים במגילה – כנגד דברי שאול לשמואל: "חטאתי… כבדני נא נגד ז-ק-נ-י…" = 167.
159 פעמים המילה ה-מ-ל-ך בוואריאציות שונות. 159 = ט.נ.ק תשועות מהמלך הקב"ה.
17 פעמים המילה מ-ש-ת-ה = טו"ב. כנגד 17 פעמים בה מופיעה המילה משתה בתנ"ך.
53 פעמים מופיעה המילה א-ס-ת-ר, וכן מ-ר-ד-כ-י. = ג"ן. גן עדן, "דודי ירד לגנו".
54 פעמים המילה ה-מ-ן. דן = 54. הקב"ה דן דינו של "ראש גוים עמלק" המן בתליה.
4 פעמים ז-ר-ש הרשעה. ד' – דין מוות לאשתו הרשעה של המן.
9 פעמים ו-ש-ת-י = ט = ט-ומאה.
28 פעמים א-ח-ש-ו-ר-ו-ש = "כ-ח, לרמוז על ה- כ-ח האכזרי של אחשורוש.
המסר הכי חשוב במגילה
"חבור עצבים אפרים – הנח לו" (הושע ד, יז)
שאפילו בשעה שישראל עובדים ע"ז ויש חיבור ושלום ביניהם,
אומר הקב"ה – אין רצוני ליגע בהם" (דרך ארץ ז, לז).
פורים שמח – משה אסולין שמיר
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
פנייה ממוגדור ללונדון
הנושא הגיע לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון ע״י ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, איש רב פעלים בחיי הציבור היהודי, שהוא כמו אביו הרב יוסף כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה בעיר המסחר החשובה מוגדור.
במכתבו ב 10 במרס מסר מידע מפורט יותר מאשר קודמיו, ואלה עיקרי הדברים: במקום הנמצא במרחק שני ימי נסיעה ממוגדור, מצויים זה כשבעים שנה ארבעה מלאחים, בהם גרים כשש מאות נפשות. היהודים בעלי בתים וקרקעות, והם מעבדים אותם לפרנסתם. לפני כשבועיים, לאחר שובו מביקור אצל הסולטאן, הודיע המושל שלפי פקודת הסולטאן על היהודים לנטוש את בתיהם מיד. כדי לזרז יציאתם, הציב 12 חיילים קרוב למלאח, ושכרם בגובה 12 דולר ישולם ע׳׳י היהודים. היהודים טענו בפני המושל שנוסף לרכושם, יש ברשותם סחורות השייכות לסוחרי ״החוף״(הכוונה למוגדור). לכן דרוש זמן כדי לרכז את הרכוש. אבל המושל התעלם מבקשתם וציוה על יציאה מיידית. יהודים נמצאים במצוקה, כי עליהם היה לשלוח מראש את נשותיהם וילדיהם אל מחוץ לבתיהם. הם החליטו לעזוב את רכושם ולהסתלק מפחד שמא יירצחו. אין איש יודע היכן הם עתה.
״אם לא יינקטו צעדים מתאימים למנוע מעשה כזה, יש חשש שגם מושלים אחרים ילכו בעקבותיו״. הוא מוסר על הצעדים שנקט: הודיע על המעשה לקונסול הבריטי בעיר, כתב לסולטאן, ובשבוע שעבר, כשהשגריר של צרפת עבר במוגדור בדרכו למראכש לפגישה עם הסולטאן, פנה וביקשו להעלות נושא זה בפני הסולטאן.
הוא סיים מכתבו בתקוה ש״אגודת אחים״ ואישים אחרים בעלי השפעה יפעלו להפסקת המעשה האכזרי והברברי.
בעקבות מכתבו של ראובן אלמאליח, פנה המוסד המשותף של ״אגודת אחים״ והסניף הלונדוני של ועד שליחי הקהילות, ב 10 באפריל לשר החוץ הרוזן מסליסבורי Salisbury בבקשה ששלטונות בריטניה יעניקו הגנה מתאימה לתושבים היהודים של אימין-תאנות נוכח ההתנהגות האכזרית של המושל. צירפו העתק מכתבו(הנ״ל) של ראובן אלמאליח ״המוכר במהימנות ידיעותיו, ממנו משתמע שהקאיד הגלה את כל בני הקהילה בת 600 נפש מבתיהם, והחרים את רכושם. הקרבנות המסכנים אינם מסוגלים להתנגד, ורק מקווים שיצילו חייהם״.
הפונים מבקשים שבריטניה הידועה ביחסה ההומניטרי, תגן על הקהילה היהודית באימין תאנות. ואם הדבר מקובל, יואיל לשלוח מברק לשגריר בטנג׳יר. (תעודה מס׳ 6) שר החוץ נענה לבקשה, ושלח למחרת מברק למר וייט בטנג׳יר, בו הוא מתבקש לחקור את אמיתות המידע על מעשיו של מושל אימין- תאנות, כי לפי תלונת המועצה היהודית הוא מגרש את כל היהודים מרובעיהם. המברק מסיים: ״הענק להם עזרה לפי יכולתך״.
יש להעיר, שחקירת התלונות ע״י הדיפלומטים במארוקו, היתה תהליך רגיל, בגלל החשש שמא אין הדברים נכונים, או הגיע מידע מגמתי ומופרז. נוסף למברק, נשלח בו ביום מכתב משר החוץ לוייט, בו מופיעים פרטי האירוע כפי שנכתבו ע״י ראובן אלמאליח והמוסד המשותף בלונדון. העתק המכתב האחרון מצורף. הקונסול התבקש לעזור ליהודים ולדווח על המצב.
ב 12 באפריל, כלומר יום לאחר שקיבל הוראה משר החוץ, כבר ענה הקונסול הכללי, ודיווח שהוא כתב בנדון לוזיר לעניני חוץ ב 14 במרס.
ההתערבות הדיפלומטית, וכנראה שגם פנייתם הישירה של המגורשים לסולטאן לאחר שהגיעו למראכש הניבה פירות, והסולטאן הורה להחזיר את העקורים לבתיהם, כפי שעולה ממכתב תודה שכתב וייט לוזיר לעניני חוץ ב 13 באפריל, ובו יום דיווח על כך לשר החוץ. אבל ההוראה הגיעה לאחר שכבר גורשו, ובתיהם נהרסו. ועל הנזק שנגרם להם התבקש הסולטאן לפצותם. (תעודות מס׳ 7, 8)
בנושא זה היתה התכתבות בין הגורמים השונים, והמוסד המשותף של יהודי אנגליה הביע תודתו לשר החוץ על חלקו בפתרון. בדיווח השנתי של ועד שליחי הקהילות באותה שנה דווח על הפרשה, ונאמר בין השאר, כי לפני ששלוחו של הסולטאן הגיע לכפר כדי למסור למושל את הוראתו, המושל כבר גרשם ובתיהם נשרפו, ועתה נעשים מאמצים כדי לקבל פיצוים. לא ידוע אם אמנם קיבלו פיצויים, והדבר מסופק. לסיכום, תיארנו פרשה כפי שעולה מתעודות של משרד החוץ, והדיווח של ועד שליחי הקהילות באנגליה. ייתכן שמקורות אחרים שעוד לא פורסמו יאירו פרטים נוספים. עולות כמה שאלות. א. מה היתה הסיבה לגרוש היהודים. לו היה זה אמצעי לסחטנות כספית, כשהמושל אמור להציג בפני היהודים את האפשרות שגזרתו תבוטל, אם ישלמו לו, הרי היה צריך להופיע רמז כלשהו בתעודות. מה גם שהיו ביניהם סוחרים, בעלי רכוש שהמושל עלול לחמוד רכושם. ב. מדוע שרפו את בתיהם? לו רצה המושל ברכושם, היה מחרים את התכולה. נראה אפוא שלא היה כאן אינטרס כלכלי בגרושם. ג. האם אמנם היתה זו פקודה של הסולטאן או של המושל, אשר כדי לתת לה לגיטימציה טען שיש לו גיבוי של פקודת הסולטאן, באשר היו מקומות בהם המושלים התנכלו ליהודים ביזמתם, בניגוד למדיניות של הסולטאן.
אנו משערים שהיתה זו פקודת הסולטאן, שהרי לו היתה זו יזמת המושל בלבד, היה הסולטאן עם ביטול פקודת הגרוש נוזף במושל או מפטרו, כפי שאירע כאשר המושל ביזמתו גרש יהודים. אנו מניחים שהנימוק לגרוש היה על רקע מרד של שבטים החיים באזור הרי האטלס. כפי שידוע, סולטאן זה דיכא באכזריות שבטים ברברים מתמרדים. כנראה גורשו יחד עם היהודים גם ברברים מקומיים, אבל להם לא היה עורף פוליטי שדאג לאינטרסים שלהם. דומה שהסולטאן אמנם נתן את ההוראה לגרוש, ורק בהתערבות הגורמים האירופאים שהוא היה נזקק להם, ביטל את הגזרה. אין זה המקרה היחיד שהסולטאן נותן הוראה לביטול פקודה הפוגעת ביהודים בעקבות לחץ אירופאי, וביחוד של צרפת ובריטניה שלהן מעמד בכיר במארוקו בשנים אלה.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Cette représentation changea ma vie. L’Alliance française qui patronnait cette soirée, y avait invité le philosophe Gaëtan Picon, alors directeur de cabinet d’André Malraux, à donner une conférence sur Sophocle. J’appris plus tard que ce puissant personnage, avait dit à l’ambassadeur de France : « Ce garçon a du talent, il faut l’envoyer étudier à Paris ». Les services culturels français firent le nécessaire et quelques mois plus tard, je partais vers la Ville Lumière, avec une bourse d’études théâtrales pour cinq ans. Deux ans plus tard, élève au conservatoire, je retrouverais Gaëtan Picon à la Sorbonne où il m’invita à lire des scènes de Racine devant ses étudiants de maîtrise.
Je fis le voyage dans la soute d’un bateau, seule option accessible à mes moyens. Mon frère Jacques m’avait accompagné jusqu’à Casablanca et m’avait aidé à tramer deux énormes valises, remplies surtout de livres et de disques. De Marseille, je pris le train pour Paris. Était-ce mon entraînement dans les salles de gymnase de Meknès, ou ma fébrilité enthousiaste, toujours est-il que je n’eus aucun mal à coltiner mes bagages jusqu’au pont, à les hisser sur les quais du port, des gares ou des métros et j’arrivai tout frétillant pour m’installer à la Maison du Maroc de la Cité universitaire.
J’étais donc à Paris, prêt, comme Henri IV, à tout faire pour conquérir la capitale, un peu Rastignac, un peu Cyrano, un peu Juif errant. Paris était un rêve. J’étais ébloui. Je passais des heures à longer les quais de la Seine, j’arpentais plusieurs fois par jour le Jardin du Luxembourg. J’ai très vite et réellement apprécié ces endroits tenant à la fois de l’insolite et du banal que sont les terrasses de café parisiennes. A Saint Michel, je les connaissais toutes. J’aimais m’y asseoir, seul, à deux ou en bande, et y siroter un café au lait avec un croissant bien frais. Mon palais garde encore en mémoire la saveur de cette collation si ordinaire dont je n’ai pourtant jamais retrouvé le goût. Un goût d’Occident, de liberté, de grande ville, ce goût de conquête qui doit être ma Madeleine à moi… Qu’il était loin alors, le thé marocain à la menthe versé d’une théière tenue très haut pour déposer en haut du verre une fine corolle de mousse. Les cafés de Paris sont différents de ceux du reste du monde. Au Maroc, n’y venaient que des hommes. Ils se rassemblaient là et cela les aidait à attendre que la journée passe. A Paris, le café est un havre de grâce. On s’y offre une pause entre deux courses, on y tient des rendez-vous d’affaires, des entrevues amicales ou amoureuses, on y réfléchit, on y travaille, on s’y repose. C’est un lieu qui peut être à la fois intime et public, un lieu dynamique et distrayant. J’observais les étudiants et surtout les étudiantes. Toutes les beautés de l’Europe s’offraient à mon regard. J’étais émerveillé.
J’étais fasciné par le métro, cette ville sous la Ville que je découvrais. La foule y était aussi dense qu’à la gare des autobus à Meknès, mais son mouvement continu, rapide et si parfaitement canalisé lui donnait un tout autre grouillement. Tous ces gens qui l’arpentaient au pas de course semblaient parfaitement savoir où ils allaient. Nul doute qu’ils ne sachent aussi pourquoi ils couraient et ce qu’ils avaient à faire dans la vie. Moi qui craignais constamment de me perdre et qui ne connaissais que les déplacements indolents des foules orientales, j’étais à la fois envieux et envoûté. Me déplacer à ce rythme accéléré et aveugle fut désormais l’objectif concret que je me fixais pour devenir Parisien. Je ne crois pas l’avoir jamais atteint. Avec l’habitude, j’ai seulement feint une certaine assurance sur certaines lignes que j’empruntais régulièrement pour me rendre boulevard Poissonnière, au centre communautaire ou au conservatoire.
Peu après mon arrivée à Paris, je suis sorti un soir avec un ami d’enfance retrouvé, Claude Méchali, dans une boîte de jazz où nous avons testé nos talents de séducteurs sur de jeunes Françaises. L’une d’elle me raconta que son mari était parti en Algérie et qu’elle était venue là étouffer ses angoisses. Claude avait participé avec moi à des soirées poétiques à Meknès. Il jouait admirablement du violon et resta un ami fidèle durant toute ma période parisienne. Ensemble, nous avions acheté tous les concerti pour violon et nous les écoutions religieusement sur des disques trente-trois tours que j’ai en partie conservés. Cet ami très cher qui fut un compagnon assidu de mes années parisiennes est mort d’une leucémie à cinquante ans. Il est enterré à Montréal où ses parents avaient émigré. J’ai toujours une pieuse pensée pour lui, chaque fois que j’écoute un morceau pour violon.
J’ai découvert Paris comme un touriste qui a tout son temps. Avec émerveillement et sans précipitation. J’allais souvent au Louvre ou dans diverses galeries. Je formais mon goût esthétique, je m’instruisais. Dans les rues, les musées, les palais et les parcs. Le spectacle était partout. Evidemment, je n’ai pas tardé plus de quelques jours avant de monter à la Tour Eiffel. Je me souviens du vertige qui me prit au troisième étage. Moi qui avais grandi dans les ruelles du vieux mellah, ces perspectives me changeaient. Les avenues qui irradiaient de la Place de l’Etoile n’avaient pas grand-chose de commun avec notre boulevard de Meknès, suprême lieu de sortie et de rencontres.
Muni de cette bourse et recommandé par le conseiller culturel français au Maroc, Georges Lerminier, je me présentais au cours Simon, le plus renommé des cours de théâtre, pour préparer mon examen d’entrée au Conservatoire d’art dramatique de Paris. Le professeur René Simon était un drôle de personnage. Un peu cabotin, il tenait peut-être du comédien raté, mais nombre d’illustres acteurs lui doivent leur carrière. Il sera aussi mon prof au conservatoire où je lui préférerais cependant son collègue Fernand Ledoux, comédien de génie et professeur remarquable. René Simon me dirigea donc pour les trois scènes obligatoires du concours d’entrée au conservatoire. En fait, je pense qu’il ne fit que fignoler l’enseignement que m’avait donné France Ellys au conservatoire de Meknès et si j’ai réussi à entrer haut la main au Conservatoire de Paris, ce fut certainement surtout grâce à elle.
Les examens d’entrée au conservatoire se font en trois étapes et durent trois mois. Ce sont des épreuves éliminatoires. Nous devions, pour chacune, présenter une comédie ou une tragédie. Ma troisième et dernière scène était tirée de Bérénice et je jouais le rôle de Pyrrhus. Nous étions plus de 600 concurrents. Il y en eut 25 de retenus pour l’examen final. A la surprise générale et à la mienne en particulier, c’est le petit juif pauvre à peine débarqué de son mellah qui sortit premier de toute la promotion. Mon nom était cité dans les journaux parisiens. Le Monde publia une critique élogieuse signée de l’autorité irréfutable en matière de théâtre, Poirot-Delpech, futur académicien.
Je n’en revenais toujours pas quand, lors de ma visite au conservatoire en 2003, j’ai retrouvé le compte-rendu de cet examen final. Je ne peux dire jusqu’à aujourd’hui ce qui m’impressionne le plus, les noms des quinze examinateurs ou leur plébiscite. Les plus grands comédiens, metteurs en scène et dramaturges de l’époque avaient tous voté pour moi. Ayant obtenu le maximum de voix, je figurais en tête de la liste des admis. Pour moi, cela relevait du miracle. Sois remerciée pour ce prodige, toi qui m’as formé à l’ombre de l’Atlas, France Ellys, ma muse, mon guide. À partir de là, Fernand Ledoux prit ta relève. Ce maître, qui me suivit pendant mes trois années d’études au conservatoire, enseignait merveilleusement. Ses leçons étaient simples, directes et efficaces. Peu loquace, il lui suffisait d’un mot ou d’un simple geste, pour placer une situation ou situer un personnage. Il montrait, écoutait, dirigeait avec naturel, patience et chaleur. Nous sortions de chez lui, enrichis.
Je travaillais ensuite mes rôles pendant des heures. J’aimais particulièrement déclamer mes monologues à tue- tête en arpentant les allées encore désertes du Parc Mont- souris, aux aurores. Les rares passants, quelques clochards ou promeneurs de chiens, me jetaient avec philosophie des regards indulgents. Paris avait, certes, connu bien d’autres hallucinés… Je scandais mes tirades de toutes mes forces. Si Racine m’était plus familier, car j’avais déjà, grâce à France Ellys, développé un style particulier pour interpréter ce dramaturge, je devais beaucoup m’exercer pour satisfaire aux exigences de mon maître pour d’autres rôles tragiques comme Le Cid, Ruy Blas ou Lorenzaccio. L’air matinal et la beauté du lieu m’étaient propices pour apprendre à intérioriser ces personnages, à “désemphatiser”, comme disait Ledoux. Je m’adressais aux arbres et aux rochers qui semblaient également fin prêts à donner la réplique à Alceste ou à Don Juan et acceptaient même de servir de cobayes pour mon apprentissage de diction. Je pouvais me laisser aller à les interpeller avec d’interminables exercices de vocalisation et ils acceptaient mes hommages répétés de ooooooOOO, aaaaaaaAAA, iiiiiilll ou ououououOU OUOU ou mes adresses éperdues en alexandrins, déclamées un crayon entre les dents, afin de fignoler mon élocution. Par contre, mon voisin à la Maison du Maroc dont la chambre était attenante à la mienne, étudiant en mathématique quelque peu farfelu, ne manifestait pas la même humilité et il prenait un malin plaisir à répéter systématiquement ce que je récitais de l’autre côté du mur, me renvoyant l’écho dans une belle cacophonie.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- الباز – Elbas, Elvas
Elbas, Elvas
Elbas est le nom d’une ville en Espagne, tirant probablement son origine du nom arabe الباز «Al-Baz» (le faucon). Sous sa forme البياز (E1-Biyaz» (le fauconnier), ce nom est porté par des familles musulmanes marocaines et a donné naissance au nom de !«Albaicin» البيّازين «Al-Biyazin» (les fauconniers), le célèbre quartier de Grenade lequel, depuis la domination arabe, conserve encore cet appellatif.
Voir «Falcon» (No. 946), forme espagnole de ce nom existant comme patronyme juif au Maroc, ainsi que Ben Shahin (No. 1081).
Au Portugal, dans la province d’Alemtejo (district de Portalegre), il existe également une ville du nom d’Elvas, dont l’étymologie semble être la même.
Dans les anciens documents espagnols, on trouve ce nom sous les graphies de Albeç (XHIe s.) et Elvas (XVe s.).
(Ben Albaz) Benelbas
Benelbaz, Benelvas
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils du Faucon»
Mayr Albeç, de Valence, fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 22 oct. 1285
Abraham Elvas, rabbin et médecin à Elvas, en 1475
Moïse Bar Mimon Elbaz, rabbin cabaliste à Taroudant (Maroc), au XVIe s. Auteur de: Hekhal Qodesh «Temple Sacré», commentaire mystique sur le rituel des prières, commencé en 1575 et publié avec une introduction de Jacob Sasportas, à Amsterdam en 1653
Jacob Elbaz, rabbin et célèbre cabaliste à Fès au XVIIe s
Isaac Ben Elbaz, célèbre rabbin à Fès, mort vers 1703
Ephraïm Ben Elbaz, rabbin à Meknès, mort en 1711. NM.
Samuel Ben Elbaz (הרשב"א), fils d’Isaac (5), 16971749־. Orphelin dès l’âge de cinq ans, se consacra aux études avec succès. A l’âge de 36 ans, très versé dans le Talmud et la Littérature Rabbinique, il fut nommé Juge au Tribunal Rabbinique de Fès, siégeant aux côtés de Jacob Abensur et de Shalom Eder’i. Son beau-père, Rabbi Néhémie Ha- Cohen et son frère ayant été assassinés, Samuel hérita de la synagogue de Rabbi Néhémie et y fonda une Académie Talmudique qu’il dirigea. Il fut l’ami intime et le conseiller de Rabbi Hayyim Benatar II. Auteur de nombreux ouvrages talmudiques dont on connaît: 'Oz ve-Hadar «Force et Honneur», sur le traité Abodah Zarah; Sepher ha-Na’ar Shemuel «Livre du Jeune Samuel», sur le Traité Shabu'ot; Hiddushim, sur les Traités Berakhot, Shabbat, Rosh ha-Shanah, Mo'ed ׳Qatan, Beza, Niddah, Sanhédrin, Abot et Meghilah; Sepher Zikaron, commentaire sur En Ya'acob ; des Décisions Juridiques et Réponses à des Consultations ; ainsi que de nombreuses poésies liturgiques, etc
Abraham Ben Elbaz, rabbin juge au Tribunal Rabbinique de. Meknès aux XVIIe-XVIIIe s
Moïse Elbaz, fils de Samuel, rabbin à Fès au XVIIIe s
Jacob Elbaz, rabbin à Séfrou au XVIIIe s
Judah Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., succéda à son père à la direction de l’Académie talmudique. Auteur d’un Recueil de Sermons, de Décisions Juridiques, de Nouvelles sur les Dinim
Moses Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., avec ses frères, succéda à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIe s., succéda avec ses frères à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Elbaz, rabbin à Marrakech au XVIIIe s
Abraham Ben Elbaz figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
Abraham Elbaz, rabbin à Fès aux XVIIIe-XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Jacob (10), rabbin à Séfrou aux XVIIIe- XIXe s
David Elbaz, rabbin à Marrakech aux XVIIe-XIXe s
Amram Ben Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou,. né en 1799, mort en 1857. Poète et auteur de: Sepher Hayye 'Amram, consultations et décisions juridiques, 2 vols. ms. ; Sepher Binlan Ne'arim׳ «Livre de la Construction des Jeunes», commentaire sur le Réen, en׳ ms. ; un Commentaire sur le Pentateuque ; Shirim (Poésies) en ms
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Raphaël Mosheh Elbaz, né vers 1823, mort en 1896. Savant rabbin talmudiste, poète et chanteur distingué à Séfrou où, dès l’âge de 28 ans, il forma partie du Tribunal Rabbinique. Auteur de : Halakhah le-Mosheh «La Loi de Moïse», consultations juridiques (Jérusalem, 1901); Zion ba-Mishpat «Sion en Justice», sur le Shulhan Arukh et le Hoshen Mishpat; Zibhe Zedeq «Sacrifices de Justice», sur les règles de l’abattage des bêtes; Shequel ha-Qodesh «Side saint»; Beer Shaba', sur les sept Sciences ; Poter Mayim, interprétation du Mayim 'Amu– qim; Mine Metica «Sortes de Douceur», nouvelles; Holat Ahabah «Mal d’Amour», réthorique; Derash Mosheh «Version de Moïse», sermons ; Perashat ha-Kessef «Chapitre d’Argent» ouvrage de morale et׳ proverbes ; Arba'a Shomerim «Les quatre gardiens», ouvrage de jurisprudence ; Sepher Keritut «Le Livre des Divorces»; Kisseh ha-Mela- khim «Le Trône des Rois», histoire; Coah Ma'asav «La Puissance de׳ Ses Oeuvres», sur le calendrier ; Shir Hadash «Chanson Nouvelle», chants liturgiques; Qol Bokhim «La Voix de ceux qui pleurent», élégies; 'Ateret Pas «La Couronne d’Or Pur»; 'Eden Mi-Qedem «Le Jardin d’avant l’origine» ; Haser ha-Mishkan «Le Parvis du Temple» ; Tnrbes hc-Haser «La Cour du Parvis»
Yekutiel Ben Elbaz, fils d’Amram (19), rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Néhémie Elbaz, rabbin à Fès au XIXe s
Mosheh Elbaz, rabbin à Séfrou au XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou au XIXe s. Poète, auteur de: No'am Siah, recueil de poésies, chants liturgiques, élégies, ainsi que de sermons, oraisons funèbres, etc
Abba Elbaz, fils de Amram (19), Grand Rabbin à Séfrou en 1930
David Benelbaz, commerçant propriétaire créateur de la Rue de Tétouan, à Tanger, entre 1902 et 1910
Abraham D. Benelbaz, fils de David (29), membre et secrétaire du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1950
Mordekhay, Shalom et Siméon Elbaz, fils de Meïr, imprimeurs, éditeurs d’ouvrages hébraïques à Casablanca en 1929. Cohen.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– الباز – Elbas, Elvas
Page 265
פרשת "צו" – אותה נקרא בשבת אחרי גאולת פורים- הרב משה אסולין שמיר.
פרשת "צו" – אותה נקרא בשבת אחרי גאולת פורים,
מתארת את תהליך גאולתנו.
"זאת תורת העולה"
"זאת תורת גאולתנו העולה והמעולה – מכל הגאולות".
כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.
האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא האות א = אלופו של עולם.
עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו:
כשם שגאל את אבותינו בפורים ע"י מרדכי ואסתר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
/סוד הגלות והגאולה,
בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,
היא העולה על מוקדה על המזבח
כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:
הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:
"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,
לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות
אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"
א. "זאת תורת העולה".
גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.
פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.
רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.
הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:
א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.
ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".
רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.
רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:
"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג). ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג). הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.
לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).
ב. "זאת תורת העולה – היא העולה…"
התורה היא המעולה שבכל העליות.
שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".
ג. "על מוקדה על המזבח".
זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.
"מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:
"הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).
"על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,
רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.
ד. "כל הלילה עד הבקר,
ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).
תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.
הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).
רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".
המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".
רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:
500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.
לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).
ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.
"אש תמיד – אף בשבת. תמיד – אף בטומאה.
תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).
אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.
חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.
הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.
הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.
הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.
בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.
האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.
השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?
התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).
מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.
המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.
כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.
הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.
ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.
עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,
כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.
רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.
תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.
אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.
רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.
לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.
הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.
הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).
רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,
ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.
בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.
הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").
כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.
הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.
באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".
הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.
החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".
רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט, דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.
העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).
על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.
הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,
והגאולה שלנו.
בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:
החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.
החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.
דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)
המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",
בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".
אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,
נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:
הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,
יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.
מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.
כאשר נוסיף 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נ
נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).
השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.
הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.
האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.
ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.
קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.
כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.
האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.
יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.
כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, ו
ְעָלַיִךְ יִזְרַח יהוה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).
"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).
הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.
"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,
בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',
ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).
"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.
"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).
ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".
הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:
"ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.
ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".
"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).
המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).
לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה.
זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,
ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.
"ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".
הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.
עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).
כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.
ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.
ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,
בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).
ב. "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,
ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).
ג. "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).
"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).
קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה)
"זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)
קידוש עולם החומר.
פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.
הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).
הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".
בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.
הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).
יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,
כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",
והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.
יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.
הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.
הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",
שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.
הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.
כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.
הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.
כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.
כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.
בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.
בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.
הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".
חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".
הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.
ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,
ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.
שבת שלום ומבורך
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד החמישי
מוחמד החמישי
יש משהו חידתי באישיותו של מוחמר החמישי. האיש הזה, שאביו התעלם ממנו, שגדל בארמונות העזובים של פאס או של מכנאס, שזכה להשכלה מוגבלת ביותר, שהוא עצמו השלים אותה במה שלמד מן הרחוב, שנזון מאיסלאם מסורתי ויבש, ומוקף היה כת צרפתים ריאקציונרים, האיש הזה שנכנס לפוליטיקה בעקבות החלטה שנתקבלה בנציבות־הכללית, עתיד היה להפתיע את פמלייתו כאשר התייצב החלטית לצד בעלות־הברית ב־1939 – ולאחר־מכן כאשר סירב להחיל על ״נתיניו היהודים״ את חוקי־הגזע של וישי.
עם זאת לא היה מוחמר החמישי מעורה בשאלות יהודיות. הוא לא הכיר אנשי־עסקים יהודים, גם לא חברים יהודים, קל וחומר יועצים יהודים. היהודים המעטים שהכיר לא היו אלא אומנים ספורים מן הארמון. אחרי מלחמת־העולם השנייה למד לדעת באקראי, ולתימהונו הגדול, שבמארוקו שאבו תפילות היהודים והמוסלמים כאחד ממעיין משותף של לחנים אנדלוסיים.
מוחמר החמישי היה אנטי־גזען מטבע בריאתו. בתוקף הגנתו על היהודים בשעת צרתם נחשב ״חסיד אומות העולם״, לא פחות ממלכי דנמרק והולנד. עמדתו כלפי היהודים היתה בבואה של התנהגותו הפוליטית. ההסבר לכך טמון באותו מסלול מדהים שתחילתו ב־1927, כסולטן שאינו מוכר לנתיניו, מסלול שאותו השלים כאשר מת ב־1961 כמלך הנערץ ביותר בתולדות מארוקו וכ״חסיד אומות העולם״ בהיסטוריה היהודית.
חייו של מוחמד החמישי אפשר לחלקם לחמש תקופות. הראשונה, תקופת ילדותו העזובה, ראשיתה בלידתו, ב־1910, וסופה בעלייתו לכס־המלוכה ב־1927. השניה, תקופת ההתמחות בפוליטיקה בצל הנציבות־הכללית, הסתיימה ב־1939, עם תחילת מלחמת־העולם השניה. השלישית, זו הנוגעת לנו במיוחד, היא תקופת המלחמה (1942-1939), אשר בהמשכה לבש השליט הצעיר ממד בינלאומי. הרביעית, זו של המאבק לעצמאות, תמה ב־1955. בתקופה החמישית והאחרונה, זו שנסתיימה במותו בטרם־עת ב־ 1961, הניח מוחמד החמישי את היסודות למארוקו המודרנית.
ילדות עזובה
סידי מוחמד, בנו השלישי של מולאי יוסוף, אח לסולטן שמלך באותם ימים, מולאי חפיד, נולד בפאס ב־1910, באווירה של אדישות מסוימת. הוא היה אז בסך־הכל אחיינו השלישי של הסולטן. מארוקו חוותה אז את החודשים האחרונים לעצמאותה, והפגזות יום־יום של צבא־הכיבוש הצרפתי החרידו אז את פאס.
מולאי יוסוף לא גילה חיבה מיוחדת לפעוט הזה החיוור. לפי כל הסימנים העדיף עליו את שני בניו הבכורים, שחסונים וקשוחים היו יותר, דומים יותר לאביהם. כאשר עקרה החצר כולה לרבאט, דומה היה כאילו נעזב סידי מוחמד לנפשו, או ביתר דיוק נמסר לרשות הנשים שנשארו בארמון בפאס.
עודו יונק־שדיים התוודע מוחמד הקטן ליהודים. אמו חסרה היתה חלב, ואשתו של אחד החייטים היהודים שבארמון, יאקוט ששון, היא ששימשה לו מינקת, ולפי אגדה חסודה העניקה לו אז לא רק את חלבה אלא גם חיבה עזה לעם שאליו השתייכה…
בן שנתיים היה כאשר ירש אביו, מולאי יוסף הרך והנוח לבריות,את מקומו של מולאי חפיד, שנחשב קשה־עורף מדי בעיני הכובש החדש. הנסיך הקטן, שעד אז היה אחיין שלישי לסולטן, הפך להיות בנו השלישי. בחייו לא נשתנה הרבה עקב כך שכן איש לא העלה על דעתו שביום מן הימים אולי ימלוך. הוא נשאר מסוגר בארמונות העזובים של פאס ומכנאס, מקום שם ידע מחסור, ולפעמים אפילו רעב. חבריו למשחקים היו ילדי המשרתים המוסלמים והיהודים של הארמון. מכונס היה בתוך עצמו, אך לא משונאי־הבריות, והרבה לחיות ברחוב, מקום שם שותף היה למצוקתם של פשוטי־עם. כאשר פרץ המרד בריף שמע שם דברי ביקורת קשים מאוד בקשר להתבטלותו של אביו בפני צבא־הכיבוש.
כדי שיוכל לפחות להיות ראוי למעמדו, הפקידו את חינוכו בידי מורה אחד צנוע, סי מאמרי, קאבילי מאלג׳יריה, מעריץ נלהב של צרפת ומוסלמי ירא־שמיים, שהקנה לנסיך הצעיר את יסודות הערבית, הצרפתית והחשבון. בחינוך הזה, הבסיסי למדי, נודע מקום ראשון־במעלה להוראת הקוראן. כך רכש לו מוחמד החמישי, המלך לעתיד־לבוא, אדיקות עמוקה, ובתוך כך כניעה לרצון האל אך גם אופי חזק מאוד.
פעמיים זכה להציץ במאורותיו של העולם המודרני: ב־1924 זימן אותו אביו לרבאט והציגו בפני ליאוטיי האגדי, וב־1926 התלווה אליו במסע־הנצחון שלו בצרפת. אבל שתי הפרשיות המבודדות האלו הסתיימו חיש־מהר. לא ארכו הימים והנער המתבגר הוחזר לארמונו הרעוע במכנאס.
כמו על־מנת להצהיל פינה נידחת זו שאליה דחקו אותו השיא אותו אביו בהיותו בן 16, בנובמבר 1926, לשארת־בשר בלתי־מוכרת. עולי־הימים, שעודם ילדים כמעט, רחשו אהבה ענוגה זה לזו. מן הסתם נראה האושר השקט הזה מחוצף מדי בעיניו של שר־הארמון, ת׳אמי עבאבו, ואולי גם ביקש לשאת חן בעיני אחיו הבכור, מולאי אדריס יורש־הכס הטבעי; מכל־מקום, קשר האיש קשר נגד מוחמר הצעיר. הוא האשים אותו שגזל ומכר שטיחים ומיני חפצים השייכים לארמון. מולאי יוסוף הגיב בשצף־קצף והפריד בין בנו הצעיר לבין זוגתו היקרה, שלא ילדה לו ילד, וכלא אותו בארמון של מכנאס. כך התנסה הנסיך לראשונה בסבל וגלות על לא עוול בכפו.
במצב זה של בדידות הגיעתו הידיעה כי אביו, מולאי יוסוף, מת מיתה חטופה. הנער בן ה־17 היה אז צעיר ירא־שמיים, שקט ומכונס בתוך עצמו, שאופיו חושל במבחנים וחוויות של מצוקה. כאיש נדיב מטבעו, היתה אוזנו כרויה מאז והלאה לקיפוחיו ומצוקתו של הזולת.
שימת־הלב המתמדת להלכי־הרוח בעם שיוותה גוון של עממיות לתקופת מלכותו. אך עם זאת לא היה מוחמד נסיך חלוש או תמים. הילד שנגזרה עליו אוזלת־יד למד לשים מחסום לפיו, להתאפק ולחכות לשעתו באורך־רוח. הוא גם לא שכח כי נשי המשפחה המסורתית היו נחמתו היחידה בתקופת ילדותו האומללה. תמיד דאג לגורלן. אף הן לא פסקו מלגלות מסירות רבה לשליט הזה, שחזותו שברירית כל־כך.
הידיעה על מותו של מולאי יוסוף עוררה חרדה בכל שכבות הציבור. היהודים, שמניסיונם למדו לדעת כי תקופות של בין־מלכויות צופנות להם תלאה בדרך־כלל, מודאגים היו עוד יותר מכל השאר. השליט המנוח העניק להם הרגשה של יציבות ואמון רב בעתידה של מארוקו, שקשרה את גורלה בזה של צרפת. עד־מהרה נתחלפה החרדה בשמחה. החדשות המפתיעות עשו להן כנפיים: אדריס וחסן, שני בניו הבכורים של הסולטן, הורחקו, ומוחמד הוא שזכה במלכות. לגודל תדהמתו, ראה הלז איך בארמונות של מכנאס מתייצבים נכבדים וחכמי־דת המכריזים באוזניו: ״אדוננו, אתה מלכנו ואימאם־המאמינים״.
בכס־המלכות הזה זכה מוחמר הודות לתיאודור סטג, הנציב־הכללי החדש, שבא על מקומו של ליאוטיי ב־1925. יחס־ הכבוד הקפדני לחוזה־הפרוטקטורט הוחלף, עם בואו של סטג, ברצון גלוי לשלטון ישיר. מבחינה זו נחשבו אדרים וחסן מסוכנים, ואילו המומחים של הנציבות־הכללית – ובהם פלוני אירבן בלאן, שנתמך ערמומית על־ידי סי מאמרי הטוב – ראו במוחמד עול־הימים נער צייתן שאפשר להטותו לכל עבר. וכך אירע שביום־סתיו סגרירי, ב־18 בנובמבר 1927, הקביל ההמון המארוקאי על המשוואר שברבאט את פני הסולטן החדש שלו, שנתקרא בשם סידי מוחמר בן יוסוף.
עד־מהרה נפוצו בשכונות המלאח סיפורי־מעשיות על קשרי־הידידות שקשר השליט בקטנותו עם יהודים ועל המלים הטובות שהשמיע עליהם. חזותו של המלך הצעיר הזה, חיוור, ביישן ורגוע, שברירי בגלימתו הלבנה העצומה, רכוב על סוס לבן אף הוא תחת סוכך ירוק, כבש באחת את לבותיהם של אותם יהודים שבאו למשוואר להריע לו.
ז'ק דהאן, שלימים נעשה המזכיר־הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, ואז היה תלמיד צעיר בבית־הספר אליאנס ברבאט, העלה בספר זיכרונותיו את זכרו של יום־החופשה שהוענק לתלמידים עקב מותו של מולאי יוסוף:
עגום היה יום החופשה ההוא, עגום לא פחות ממזג־האוויר אותה שעה: הוד־מלכותו מולא׳ יוסף הלך לעולמו. הידיעה, שפשטה במהירות מדהימה, חוללה חרדה כללית. הרבי שלנו התהלך אנה־ואנה בחצרו של בית־הספר, מנופף במגלבו, ומדי־פעם נעצר ונתן מבט מהורהר בשמיים. וכי על מה יכול היה לחשוב? אבי הוא שהסביר לי זאת כאשר העלה את זכרם של מצבים פרועים המתלווים בדרך־כלל להכרזה על מלכותו של שליט חדש.
התקופות הקצרות של בין־מלכויות, בעיקר כשנתלוו אליהן מאבקים על השררה, דרכן שהיו מעוררות חששות עזים בקרב יהודי מארוקו, שעתה־זה אבד להם מגינם המסורתי.
מלכותו של מולא׳ יוסף החדירה בהם רושם מעודד של יציבות, והכל קיוו כי עכשיו אכן עלתה מארוקו סופית על דרך המודרניזציה וכי ירושת־הכס תעבור בשקט.
משנודע על עלייתו של סידי מוחמד לכס אבותיו המפוארים, היתה התדהמה הכללית מלווה רגשי אהדה לשליט החדש. אנשים נהנו לספר שהיו לו יחסי־ידידות עם יהודים צעירים. סיפורים כאלה לא די שהחניפו לגאוותם של קיבוצים יהודיים אלא שבעיקר ביטאו את התקווה שהוד־מלכותו מוחמד החמישי ימשיך ביתר־שאת במסורות הנדיבות של סבו המפואר, מולאי חסן. תקוות אלו לא נכזבו.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– מוחמד החמישי
עמוד 85
אשר כנפו – מהן אותן מלים-Wonder Women
אשר כנפו – מהן אותן מלים
Wonder Women
בהגיע מרגלית אוזן לגבורות. (השיר המקורי ועוד קצת)
מִי יִמְצָא אֵשֶׁת חַיִל?
מַרְגָּלִית בַּת אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל!
זָמְמָה שָׂדֶה לְבֵית בּוֹגְרִים
וְתִקָּחֵהוּ, לַלֵּב, לְלֹא אֲחֵרִים.
חָגְרָה בֹּעַז מַתַּנְיָה
בְּנֵי הַכְּפָר, כֻּלָּם הָיוּ בָּנֶיהָ,
קָמוּ בָּנֶיהָ וְיַאַשְׁרוּהָ
הַכֹּל יוֹדְעִים: אֵין כָּמוֹהָ!
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל
אַתְּ מִתְמַסֶּרֶת יוֹמָם וָלַיל
מִי יִתֵּן לָךְ מִפְּרִי יָדָיִךְ
מִי יֵדַע כָּל מַעֲשָׂיִךְ?
אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹךְ מִי יִמְצָא?
מִי כָּמוֹךְ יִפְעַל בְּנֶפֶשׁ חָפְצָה?
יָדֶיךָ שִׁלַּחְתְּ בְּכִשְׁרוֹן
עַל כֵּן תִּצְחָקִי לְיוֹם אַחֲרוֹן
כַּפֶּךְ פָּרָשַׁת לֶעָנִי
מִי יוֹדֵעַ זֹאת כָּמוֹנִי
יְהַלְּלוּךְ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיךָ
וְיִשְׂמְחוּ בָּךְ כָּל אוֹהֲבַיִךְ
יִשְׂמְחוּ חֲתָנִים בְּחֻפָּתָם
שֶׁיָּצַרְתְּ בְּאַהֲבָה לְמַעֲנָם
יְצִירוֹת רוּחֵךְ וְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ
אַפְּלִיקַצְיוֹת וְדֵפְּלִיקַצְיוֹת
צִיּוּר, אֲרִיגָה וְרִקְמָה
מַעֲשֵׂי אָמָּנוּת מֻפְלָאִים
כֻּלָּם מִפָּז מְסֻלָּאִים.
מָה רַבּוּ מַעֲשַׂיִךְ מַרְגָּלִית.
מהן אותם מלים-אשר כנפו- Wonder Women
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Brit Mila
Brit Mila
La naissance d’un enfant male, donnait 1’occasion de faire plus de fetes et rejouissances qu'a celle d’une fille.
Cela se comprend, car pour le garcon, il y a trois Mitsva : la circoncision, le Pidione Haben et la Bar Mitsva.
Pour la fille, il n’y a que le Tssmia – L'acte de donner le nom a une petite fille, cette ceremonie se nomme en hebreu Zeved habat et elle n'est pas consideree comme une Mitsva.
D'autant plus que le garçon perpétue le nom de famille du père ; quant à la fille, elle prend le nom de son mari. Il y a des familles qui donnent des grandes fêtes aussi bien, pour la fille que pour les garçons, mais ce n’est pas habituel surtout s'il s'agit d'une fille qui n'est pas l'aînée.
Donc, à la naissance d’un enfant, avant de savoir si c’est un garçon ou une fille, à l’approche de la délivrance et surtout pour le premier enfant, la mère de la future maman, prépare le petit trousseau. La préparation du trousseau est l’occasion d'une fête familiale.
La famille la plus proche, surtout les dames, est conviée à prendre part à la petite cérémonie qui consiste à découper les tissus et les langes. On offre du thé et des gâteaux, et parfois on convoque la sage femme de la famille.
Si c’est un garçon qui naît, il est tout de suite annoncé par le youyou de la sâge femme. La joie éclate dans la maison et chez les membres de la famille qui s’y trouvent. On court donner la bonne nouvelle au mari s’il n’est pas rrésent. Alors, il donne une récompense au porteur de la bonne nouvelle et dès qu’il rentre chez lui, à la sage femme.
Sans attendre, il va au marché et achète tout ce qu’il faut pour les fêtes et ־rejouissances que l’on va décrire :
Le soir on reçoit la famille et les amis intimes qui ont entendu la bonne ouvelle. On sort le thé, les gâteaux, les apéritifs. Mais la fête ne dure pas rngtemps. Tous rentrent chez eux hormis la famille qui veille toute la nuit pour garder l’enfant contre Lilit[Du mot 'nuit', l'ange du mal de la nuit.] et les mauvais esprits qui l’accompagnent.
On dit que le premier soir, le bébé est comme un hôte de passage. Mais à partir du deuxième soir, on procède à une fête tout à fait spéciale. Cette fête, qui à compter de la deuxième nuit dure cinq nuits, s’appelle : Ettehdid du mot Hdid ou Hdada qui veut dire fer ou frontière. Car le mot fer, Hdid . comme en français signifie la guerre, les armes, mettre aux arrêts, mettre fin a quelque maladie, calamité ou autre fléau.
La croyance de nos anciens, voyait dans le garçon qui vient de naître, tant qu'il n’a pas été circoncis et n'a pas reçu de nom, une proie facile pour les mauvais esprits. Aussi pour les éloigner, il faut dresser une frontière entre les mauvais esprits et l’accouchée et son enfant.
Les esprits ne régnent qu’à partir de la tombée de la nuit jusqu’à minuit. Tout d’abord, on prenait une précaution élémentaire contre le mauvais oeil, en marquant l’entrée de la chambre par une main de Fatma, avec ses cinq doigts écartés. (Cette marque était répandue chez les plus arriérés seulement). Puis, on collait sur le mur, des deux côtés du lit ou on épinglait sur la moustiquaire des feuilles de papiers, où étaient inscrits certains versets, certaines prières, et quelques noms des anges les plus puissants. Un avertissement aux esprits et à Lilit d’avoir à s’écarter de ce lit, autrement on – r pelierait tous les saints, dont ils ont une grande peur.
Quand tous les invités étaient présents, le dirigeant de la cérémonie, (cela peut être n’importe qui, mais plutôt la personne qui a l’esprit entreprenant et qui sait lire et chanter ou qui a une influence sur les présents), entame un verset de la Thora, où il est dit qu’après l’entrée de tous les êtres et couples de la création dans l'Arche de Noé, Dieu ferma sur lui la porte de l’arche.
Et, en effet, on ferme les portes de la chambre de l’accouchée et de l'enfant. Le dirigeant et une partie des invités se mettent à chanter quelques Piyoutim, chants religieux où sont évoqués la création du monde, l’alliance de Dieu avec Abraham Avinou et l’espoir de voir l’enfant circoncis et florissant dans sa vie.
Après, tout en reprenant un verset de Tehilim – Les Psaumes, pour la sauvegarde de nos âmes contre les mauvais esprits, il fait le tour de la chambre et trace avec une arme, un sabre ou un coutelas, sur les murs et autour des têtes de la mère et son enfant, une ligne imaginaire. En faisant cela, il a tracé une frontière que les mauvais esprits n’ont pas le droit de franchir.
Il entreprend alors un dialogue chanté avec les personnes restées en dehors de la chambre et fait toutes sortes de vœux et bons souhaits pour l’accouchée, le fils, les parents, les voisins et les amis. Après cela, on ouvre les portes de la chambre et s’il y a un orchestre indigène, il joue, éventuellement en arabe, des morceaux choisis en rapport avec la circonstance. La fête comporte alors l'apéritif, les gâteaux, voire même des repas froids ou chauds, le tout selon l'état des finances du père. Même les plus pauvres offrent du thé ou de la limonade et un gâteau qu’on appelle Palébé, une espèce de cake dont mon père, qui aimait rechercher les origines des mots qui n’ont pas d’explication en arabe, disait que son nom devait provenir du français “pain levé”, car on y mettait de la farine, des œufs et du sucre, le tout bien mélangé et bien battu.
La plus grande de ces soirées que l’on appelle Khams El Kbir – le grand cinquième, se passe l'avant-veille de la circoncision. La fête y atteint son point culminant.
La veille de la circoncision, on fait venir de la synagogue, un grand siège, que l’on appelle le siège d'Eliahou, Kissé Eliahou, c’est là que le Sandac, le parrain, qui tiendra l’enfant, s'assoit. On décore ce siège de belles couvertures, tapis et foulards de soie.
Derrière le siège, on a eu soin de fixer au mur la Parokhét, le rideau en velours brodé d’or qui est devant l'Armoire de la Thora à la synagogue, et on a ajouté de chaque côté les "Robes de la Thora", brodées d’or aussi, qui recouvrent les rouleaux de la Thora. On attachait tellement d’importance à ces ornements, que chaque personne de l’assistance, devait accrocher un de ces objets ou clouer un clou au mur sans oublier d'offrir une obole qui allait à la caisse de Hevrat Eliahou [. La compagnie d'Eliahou qui avait pour but d'aider les parents à mener à bien la circoncision des garçons-nouveaux nés de la ville].
Le lendemain matin, jour de circoncision, le père allait obligatoirement à la synagogue ; le Hazan et le Chamach de la synagogue ainsi que les parents l’accompagnaient, un des garçons de la famille tenait un coussin brodé, sur lequel le nouveau-né sera circoncis.
Une petite procession va ainsi au son des violons et tambourins jusqu’à la synagogue. Après la prière, c'est le retour à la maison de la même manière. Accueilli par les youyous des femmes, le père s’occupait de ses invités qui sont arrivés entre temps. A l’heure dite, (rarement respectée,) les gens de la Hevrat Eliaou commençaient à chanter pendant que le Mohel préparait ses instruments et que l’on vendait aux enchères la Mitsva du Sandac. Le produit de la vente revenait au Hazan de la synagogue, et si le papa voulait honorer son père ou quelque personnage respectable, il devait indemniser le Hazan car il arrivait des fois que cette vente rapportait une petite fortune. Comme par exemple, si une circoncision tombait un jour de Kippour, quand il y avait dans l’assistance des personnes aisées, en mesure d'acheter aux enchères à un prix élevé cette belle Mitsva.
L’acheteur, ou l’heureux élu à qui le père a offert ce beau cadeau, s'assoit sur le Kissé Eliahou et reçoit l’enfant des mains du papa. Ce dernier avait lui-même reçu l'enfant des mains de la sage-femme, ou d’une femme qui a été gâtée par le sort toute sa vie et qui porte- bonheur à tout ce qu’elle touche. Après la prière spéciale, le Mohel procède à la Brit, acte qui ne dure généralement que quelques secondes. Si l'acte se passe très rapidement, c'est le signe que tout est dans l'ordre. Si cela dure plus, c’est qu’il y a eu quelque difficulté et l’on n'est tranquille que quand l’enfant sort des mains du Sandac, bien bandé et bien portant.
En général, le Mohel est accompagné par un disciple qui veut apprendre le métier. Pour le moment, il ne s’occupe que du bébé et des soins qu’il viendra lui donner bénévolement pendant la semaine qui suit l’opération. Le Mohel et son assistant œuvrent uniquement pour la Mitsva et non pour recevoir un salaire. Même si le père offre une petite somme, elle allait à la Hevrat Eliaou ou aux pauvres.
Chaque fois que le Mohel arrivait à sa centième circoncision il offrait aux Rabbins et aux pauvres une Séouda – Repas de remerciements à Dieu.
On n’a jamais vu un Mohel se faire payer, sauf quand il allait en Espagne, où il y avait une petite communauté juive qui n'avait pas de Mohel, et qui invitait le Mohel quand il y avait plusieurs enfants à circoncire. Ainsi, parmi ces enfants, il y en avait qui étaient âgés d'un an, deux ans ou plus. Quand le Mohel revenait d'Espagne, il était nanti d’une belle somme et de nombreux cadeaux.
La fête dure toute la journée, car on déjeune et on assiste au dîner fait avec tout le faste dont on est capable.
Les amis et les parents apportent de nombreux cadeaux car c’est une honte de venir à une circoncision sans cadeaux.
Comme il était d’usage, la maison ne désemplissait pas de parents, d’amis, d’assistants bénévoles, de cuisinières et pâtissières professionnelles payées pour toute la semaine. Tout ce monde là, mange, dort, travaille, cause un dérangement considérable. La maison étant petite par rapport aux gens présents, on répète les uns aux autres en guise d’excuse que, la place est dans le cœur.
Le Shabbat d'avant la circoncision se passe dans l'allégresse.
Le papa va à la synagogue, on l'assied à la place d’honneur. Un grand nombre d'amis et de parents abandonnent leur synagogue pour venir prier avec lui.
D’autres personnes viennent vers la fin de la prière et restent là jusqu’au moment où ils quittent la synagogue, et tout ce monde l’accompagne à la maison, avec le Hazan et le chanteur, car dans toute cérémonie, on a recours aux chanteurs à qui on fait des dons au même titre qu'au Hazan et aux œuvres de bienveillance.
A la maison, on sert l'apéritif au grand public, eau de vie, vins, bières, cognac, whisky et même champagne chez les moins religieux, poisson, saucissons, œufs, petits pains, etc. Les plus intimes sont retenus pour déjeuner.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador :Brit Mila
Page 66
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
. ביקור בקורפו
האי קורפו היה בימים ההם תחנה ימית חשובה בדרך לתורכיה. די היה לחצות את המיצר הצר המפריד בין קורפו ליבשת יוון וכבר נמצאת בשטח תורכי. אבל קורפו היתה גם תחנה לממשיכים בדרכם לקושטא או לחבלי המזרח של יוון. קורפו היתה תחת שלטונה של ונציה, וכמו בכל מושבותיה של ונציה היו יהודי האי חופשים מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בוונציה גופה, וקהילתם המשגשגת יכולה היתה אפילו לקלוט מספר ניכר של פליטים מספרד, שעברו דרך האי במסעם לתורכיה. אברבנאל בא לקורפו ממסינה, וכפי הנראה התכוון להמתין שם לבואה של משפחתו מנאפולי כדי שיוכלו להמשיך משם יחד את דרכם לסלוניקי.
בקורפו מצא אברבנאל קבוצה גדולה של גולים, ובכללם כמה יהודים נכבדים שבאו היישר מספרד, או ברחו מנאפולי ומשאר הערים האיטלקיות שנפלו בידי הצרפתים. אחד מהם היה דוד אבן יחיא, המטיף מליסבון ואחיין של האחים יחיא, אנשי חצרו של אלפונסו V, שהיה בנאפולי בשעת הפרעות של הצרפתים ועכשיו עשה את דרכו לתורכיה. היו ביניהם גם אליעזר תאנוסי, תלמיד חכם, רופא ומעריץ של אברבנאל, שעתיד לעלות לגדולה בתורכיה, ועוד למדנים. אברבנאל, שהיה במשך חודשים על חודשים מנותק מחברת יהודים, מצא, בלא ספק, עניין ועידוד בשותפות הרוחנית שחש בחברתם של כמה מאנשים אלה. ואולם בו־בזמן נחרד להבחין בשינוי הגדול שחוללו פגעי הגירוש בהרבה אישים נערצים. אם נסתמך על דבריו, נדמה היה לו כאילו סרה ״רוח אלוהים״ מאנשים אלה, וכתוצאה מכך נראו לו עכשיו כמה מהם, שבעבר נחשבו בעיניו כ״גדולי רוח״, כ״חרסים נשברים״ בלבד. יתר על כן, בקורפו עמד אברבנאל על אותה תופעה מוסרית שלילית, שהיא טיפוסית לאנשים שנעקרו משורשיהם –
אותה השתקעות גמורה בערכים חומריים, אותה הסתלקות מכל עניין שמחייב חשיבה מופשטת, אותו בוז גלוי או מסותר לכל מה שהוא רוחני, ואותה ריצה בהולה אחר הנאה ותענוגות, שהיא פרי אמונה ברגע החולף כמו גם פרי הרצון לשכוח את העבר; את כל אלה ראה ונפשו עגמה עליו. לאחר שנה, כשכתב את חיבורו ״נחלת אבות״, נתן ביטוי לצער שחש בזמן שהייתו בקורפו על ירידתה הרוחנית של יהדות ספרד. לדעתו, פגעה בהם ירידה זו יותר מכל הסבל הפיסי שנתנסו בו.
מאחר שהשתחרר משירותו למלכים, חידש אברבנאל את פעילותו הספרותית. לאחר שהשלים את פירושיו לנביאים ראשונים פנה אל ישעיהו, ראשון הנביאים האחרונים לפי הסדר המסורתי של התנ״ך. אולם עד מהרה נפסקה עבודה זו – אולי מפני שהמאורעות המסעירים באיטליה הפנו את תשומת־לבו לבעיות היסטוריות. אפשר שהתחיל באותו זמן בכתיבת ״ימות עולם״, חיבור שבו ביקש לתאר אה האסונות שבאו על העם היהודי ולהראות את הקשר בין אסונות אלה לתהפוכות הגדולות בתולדות האנושות. ואולם אם אמנם כאלה היו פני הדברים, נפסקה גם עבודה זו עד מהרה, והפעם היתה הסיבה מאורע משמח, שהיה בה־במידה גם בלתי צפוי: אברבנאל מצא בקורפו העתק מכתב־היד של פירושו הלא־גמור לספר דברים, שכתב עשרות שנים קודם לכן ואבד מחמת בריחתו מפורטוגל. יתכן שמרוב שמחתו על המציאה ביקש תחילה להתרכז בהשלמתו של חיבור זה. אבל משימה זו לא בוצעה בקורפו, כי בינתיים התרחשו מאורעות ששינו את תוכניותיו של אברבנאל וחייבו את שיבתו לאיטליה.
נראה שלא אברבנאל ולא אף אחד מבניו היה להוט לעקור לארץ מוסלמית. כולם היו חדורים בעקרונות התרבות האירופית והורגלו לאורחות חיים אירופיים. השתקעות בתורכיה פירושה היה לגביהם פרידה מציוויליזציה שבה ראו לא רק חסרונות, אלא גם הרבה יופי וגאונות. על כן אילו נפתח להם פתח להמשך ישיבתם באיטליה, היו ודאי מוכנים בנפש חפצה לזנוח את תוכנית התיישבותם בתורכיה. פתח כגון זה אכן הופיע זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל לקורפו.
כשעזב אברבנאל את מסינה, עדיין היתה נאפולי, כפי שציינו, בידי הצרפתים. אולם סמוך לסוף יוני גייס פֶראנטֶה בחופזה, למרות התבוסה הגדולה שנחל בסמינארה, כוח חדש והצליח לעלות על החוף מול שערי נאפולי. בעזרת האוכלוסיה, שהתקוממה לצרפתים, התבסס עד מהרה בעיר. עדיין היה להם, לצרפתים, מעמד בנאפולי בזכות שליטתם במבצרה של העיר, אך באוקטובר נכנע חיל המצב הצרפתי, ופראנטה יכול היה לעזוב את העיר בביטחה ולהמשיך במלחמה באזורים אחרים. בנסיבות אלו החליטה משפחתו של אברבנאל בנאפולי – רעייתו, חתנו יוסף, משפחתו של זה האחרון, ואולי גם משפחתו של יוסף, בנו של אברבנאל – להישאר בנאפולי ולהמתין בה לסיום פעולות האיבה, שעכשיו נראה קרוב למדי.
אולם שיבתו של אברבנאל עצמו לנאפולי היתה כרוכה בסיכון חמור כל עוד שוטטו אוניות צרפתיות בים, לאורך חופיה של ממלכת נאפולי. אבל עכשיו, משזנח את התוכנית התורכית, ביקש בכל זאת להתיישב אי־שם בתחומי נאפולי, במקום שיקל עליו יותר לקיים קשרים עם משפחתו ולהיות קרוב אליה יותר עם גמר המלחמה. אך להיכן יכול היה אברבנאל לפנות? קלבריה עדיין היתה זירת מלחמה. הצרפתים עדיין החזיקו ברובה של אפוליה. נדמה היה לו, שהיה רק מקום מתאים אחד: מונופולי, ואליה שם את פניו.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
עמוד 95
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-כינורו של ז׳אן
- 7. כינורו של ז׳אן
לעומת אדואר ההולל, אחיו ז׳אן היה שקט ומופנם. היה לו כינור, עליו ניגן במשך שעות רבות מדי יום ביומו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי כאשר התוודה בפניי שהוא אינו שש לנגן, ושאמו היא המאלצת אותו להתאמן. פעם, לאחר שניגן במשך מספר שעות תחת השגחתה, הוא הורשה סוף סוף לצאת להתאוורר. הוא עלה אל עליית הגג, שם מצא אותי מטפל בשתילי העגבניות שנבטו בארגז ששימש לנו כאדנית על גג ביתנו. הייתי כל כך נלהב מפריצת הנבטים מן האדמה, שנהגתי לרכון עליהם שעה ארוכה בתקווה לראות איך הם גדלים לנגד עיניי. ז׳אן כרע לצדי ומלמל: ״איזה מזל יש לך!״ ״למה אתה אומר את זה?״ שאלתי תמה.
״כי אמך לא מכריחה אותך לנגן במשך שעות ארוכות ואתה עוסק בדבר שאתה אוהב לעשות.״ ״ואני חשבתי כי לך יש מזל!״ ״למה?״
״כי אתה מנגן על כינור, וזה נהדר!" ״אתה אוהב את הנגינה שלי?״ ״כן!״
״הייתי רוצה להתחלף אתך, לתת לך את הכינור שלי ובלבד שייתנו לי לעשות את מה שאני אוהב."
״ואימא שלך תסכים שתיתן לי את הכינור שלך?״ שאלתי כשלבי רוטט,אף שידעתי את התשובה. ״לאאא…״ גיחך במבוכה.
״ומה אתה אוהב לעשות?״
"אני אוהב לטייל, אני אוהב את הטבע, אני אוהב את הים!״ ״אז למה אינך הולך אל הים?״
״אימא לא מרשה לי. היא מפחדת שעורי ישחים ואז אהיה ככל המקומיים כאן.״
על אף שידעתי שהסיכוי שיינתן לי לנגן על כינורו של ז׳אן קלוש ביותר, אמרתי בכל זאת להוריי: ״ז׳אן!״ ״מה ז׳אן?״
״הבן של המהגרים. זה שמנגן! אם נלחץ על הוריו, או אם נשלם להם משהו, אולי ישאילו לי מדי פעם את הכינור, כדי שאקח שיעורים אצל אחד מהכנרים.״
"אתה לא מכיר את גברת לוין. היא רוצה שבנה יהיה כנר בעל שם עולמי. היא אפילו לא תיתן לך לגעת בכינור. לפני כמה ימים התלוננה באוזניי כי עירנו חסרת תרבות ולראיה – אין כאן כנר ברמה גבוהה שאצלו יוכל בנה להשלים את לימודי הכינור שלו.״ "אבא, עירנו חסרת תרבות?"
״להפך! הרבה ערים מתקנאות במוגדור בגלל התרבות שלה. יש כאן מועדונים רבים! יש כאן הרבה משכילים! ישנן הרצאות בתחומים שונים הניתנות על ידי מקומיים או אורחים! הרבה יהודים ממוגדור מקיימים קשרים עם לונדון ומנצ׳סטר ומביאים לנו משם את כל החידושים! תראה את אחי יצחק, דודך! הוא נציג מובהק של התרבות המערבית, הוא צייר, משורר, מחזאי ואפילו במאי תיאטרון!״ ״אז למה אין כאן מי שילמד את ז׳אן ואותי כינור?״ אבא צחק: ״אתה כבר שם את עצמך בשורה אחת עם ז׳אן. קצת מוקדם, לא? אין לנו אפילו מושג איך נשיג כינור בשבילך!״ צמרמורת של קורת רוח עברה בגופי: האומנם הוריי מחפשים דרך להשיג לי כינור? אבא המשיך: ״לעצם העניין, יש כמה ילדים אירופאים שלומדים כינור אצל מורה שהובא מפריז למוגדור במיוחד למטרה הזאת. אם גברת לוין הייתה רוצה באמת, בנה היה לומד גם הוא אצל המורה ההוא. אבל לטענתה, הוא אינו בעל שיעור קומה מספיק כדי ללמד את בנה ונוסף לכך, בעלה מתנגד, כי הוא אינו רוצה כל מגע עם הצרפתים, שבאופיים הם ׳בוגדניים׳ כדבריו.״
והימים ימי ממשלת וישי בצרפת שפעלה בחסות הנאצים. שוב לא חזרתי להטריד את הוריי בעניין הכינור, אך לא הפסקתי לרצות בכל לבי להיות כנר. כל אימת שבקעו צלילי כינורו של ז׳אן, יצאתי מחדרי והקשבתי להם בקשב רב. אמנם צלילים אלה היו רחוקים מהנגינה אשר שמעתי בסרט ״גן העדן האבוד״ שעדיין הדהדה באוזניי, אבל הם העניקו לי את התקווה שגם אני אוכל פעם להחזיק בידי קשת ולהעבירה על מיתרי הכינור ולנגן… לנגן… לנגן.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–כינורו של ז׳אן
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
קשה להאמין שעכשיו אני בריא ויכול להסתובב. כמעט שכחתי איך הולכים על הרגליים. בפעם הראשונה שהרופא אמר לי לעמוד על הרגליים, התייחסתי לזה בתמיהה. האם אכן אוכל לעמוד וללכת מחדש? הייתי כולי מרוגש ועמדתי בהיסוס. ברגע שעמדתי בשמחה ובהתרגשות גדולה כמו תינוק שהולך בפעם הראשונה, הרגשתי מיד סחרחורת ונפלתי. לאט לאט חלפה הסחרחורת ועמדתי שוב. מאושר כילד קטן הייתי! איזו הרגשת רווחה! אתם מתארים לעצמכם שלהיות בריא זו המתנה הגדולה ביותר בחיים? ואולם, האנשים הבריאים לא שמים לב לזה בכלל, כשמתלוננים על מר גורלם. מתמרמרים על קשיי החיים ולא מעריכים את בריאותם, כמו הייתה בריאותם דבר של מה בכך, כמובן מאליו. קשיים בחיים? ודאי שזה לא נעים, אבל ככה מתחשלים ומגלים כוחות גנוזים ועצומים בתוכנו. על קשיי החיים, כמו על כל מכשול ודבר קשה מתגברים עם רצון עז ונפש חזקה. איך אנחנו מרגישים מבחינה נפשית? זה באמת תלוי בנו. אם הכל הלך על מי מנוחות, החיים יהיו משעממים. כל חיינו, כמו בעולם הטבעי, יש בהם ניגודים, עליות וירידות. אנחנו צריכים, במקרה כזה, לאזור כוח, לשנס מותניים ולגלות תמיד יוזמה ותושייה לפתור את בעיות חיינו באומץ, בנחישות ובהרגשה טובה, כדבר טבעי וכחלק מהחיים שלנו. אסור לתת לחולשה או לייאוש להשתלט עלינו. בזמן כזה אנו נזכרים ומגלים כוחות האצורים בתוכנו שכמעט שכחנו שיש לנו. זוהי הזדמנות נפלאה לגלות אותם מחדש ולהתרענן עקב כך ולהרגיש חזק, בריא וקיים. חגגתי בר מצווה בשמחה ובטוב לבב ובירכתי ברכת הגומל על כל הטוב והחסד שנעשה עמדי. ראיתי את המוות פנים אל פנים וניצלתי מציפורניה ״יסור יסרני יה ולמות לא נתנני״.אין זה דבר מובן מאליו. צריך להודות על כך ולהרגיש מאושר! במה אני טוב מאחרים ? על כן אני שמח וטוב לב! ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״,״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׳׳. יצאתי מחושך וצלמוות, אשירה ואזמרה לה׳ על נפלאותיו אשר עשה עמדי, ואני מוסיף: ״שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה״.
האם שכחתי את ספרו עירי? איזו שאלה! בוודאי שלא! מטבעי אני אדם נאמן ושומר על כל דבר חיובי. עם בני ספרו שמרתי על קשר. חשוב לינוק מהשורשים ולהתרענן בזיכרונות ילדות עם ידידים שאתם גדלתי. אני נוסע לעתים קרובות ונפגש עם ידידיי ועם קרובי משפחתי. טוב היה ללכת לספרו, להרגיש מחדש את הקרבה לטבע שחסר לי מאוד בפאס. בספרו, רק תושיט ידך והטבע בהישג ידך מלוא חופניים. בקושי תראה מכונית אחת. אוטובוס? לא נראה כזה! אין בכלל אפילו אוטובוס אחד בכל העיר. אנחנו חסונים ולכל מקום הולכים ברגל, נושמים אוויר נקי וצח ופנינו מקרינים בריאות, צבע עורנו רענן ופנינו אדמדמים. בפאס אנחנו רחוקים מהטבע ולכל מקום נוסעים באוטובוס המזהם את האוויר בגזים מרעילים וברעש מחריש אוזניים. האנשים אצים רצים, חסרי מנוח, עצבניים ומתוחים. בספרו, הכל מתנהל בניחותא, אין לאן למהר. מרחק כל-כך קטן בין ספרו לפאס וקצב החיים שונה כל כך. היכן תשמע ציפורים בפאס? איפה תרגיש את הרוח הקלילה שתלטף אותך ותבשם אותך בלבלובי עצי פרי מהבוסתנים ? רק בספרו, ששם תמיד יש בושם פרי הדר באוויר. אולם בפאס? זאת עיר גדולה והאנשים חיים אחרת. דבר אחד הפליא אותי בפאס – שלא היה לנו בספרו. בכל בית הייתה באר שסיפקה מים. לא היו מים זורמים בבית. הכל נעשה עם מי הבאר או הברז הציבורי ברחוב, שהיה ממוקם על רחבה קטנה מרוצפת באבנים, והאנשים מילאו דליי מים לצורכי ביתם. מסתכלים ומשתאים איך זה שכל בית יושב על באר מים. רק חופרים שניים – שלושה מטרים והנה מים בשפע, כאילו כל העיר יושבת על אגם גדול. מים אלו שימשו לבישול, לשתייה, לכביסה ולרחצה. איך דלינו מים? היה גלגל על פי הבאר ועליו חבל להעלות בו את הדלי, שעשוי היה מגומי. ממש פלא! כאילו גרים על מים.
עכשיו אני תלמיד בכיתה גבוהה של ״אם־הבנים״, מפני שכאן לימדו גם לימודי חול וצרפתית ורציתי להמשיך בלימודי היהדות שלי. איך אמר ר׳ אליעזר בן עזריה ? ״אם אין קמח אין תורה״. מנהיגי הקהילה והרבנים הבינו שבלי לימודי חול כל הנוער ילך ל״אליאנס״ – שם הפנו את גבם לתורה ולמצוות ונותקו משורשיהם. נוכחו גם לדעת שבלי צרפתית ולימודי חול אין פרנסה. לכן, חברו הקודש עם החול והכל בא על מקומו בשלום.
תמיד הייתה לי רגישות למוזיקה ולשירה וגם פה, בפאס, חזרתי להיות ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו ולשיר קטעים במנגינות נעימות מתוך ערבית ושחרית של שבת. התחלתי לקום בחצות ליל שבת ל״בקשות״ שהתקיימו בבתים פרטיים בין פסח לשבועות. היה זה בשבילי מקור של סיפוק גדול, ללמוד לשיר את הפיוטים. ידעתי מעט מנגינות עדינות ורגישות עם מילים נשגבות שנגעו במיתרי נשמתי. שירים נפלאים ממשוררינו שנתנו ביטוי לסבלי הגלות ״יפה נאוה, מה לך דוה?״ על ישראל הכואבת והעצובה, ״יען אלי נס ועזבני וביד שעיר נתנני״. שירי ערגה לגאולה ולארץ ישראל. מי ביטא את זה טוב יותר, בלב נרגש ונפעם כיהודה הלוי, ואנחנו שרנו בהשתפכות נפשית את שיריו שעוררו בנו אהבה עזה לארץ ישראל. ״… יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ושרנו ושרנו, והתעלינו מעל המקום והזמן. נשכחו ההשפלות והעלבונות של שונאינו הישמעאלים והנוצרים. אנחנו מתרוממים הלאה בנפשנו ושוכחים את תלאות הגולה. הקשבתי לאנשים מוכשרים עם קול נפלא ששרו ברגש ובטעם. בימי חול שרו עם כלי מוזיקה בכישרון רב, בעיקר בעוד או במנדולינה. גיליתי את ספרי השירה ״שיר ידידות״, ״ישמח ישראל״, ״תחילת ישראל״, ״צלצלי שמע״, ״עת לכל חפץ״ ועוד. שירה נשגבה של רבני ספרד ומרוקו, מלומדים ומשוררים בחסד עליון, אוצר בלום שלא עמדתי על ערכו עד כה. עברית מליצית ונשגבה. פייטנים מפורסמים בעירנו משתתפים בערבי ה״בקשות״ ומנעימים בקולם כל הלילה עד זמן תפילת שחרית. היה זה לא רק בילוי נעים, אלא גם התעלות רוחנית, בשירת ערגה לגאולה, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת עם ישראל בכל אתר ואתר. כך בילינו גם בשמחות, בחתונות, בברית מילה, בבר מצווה. תפילה ושירה בחיק המשפחה בחברת ידידים וקרובים. זה קירב את הלבבות. היות ואלו היו סעודות מצווה, נאמרו בהן תמיד דברי תורה המשמחים את הלב ומעוררים לתשובה וליראת שמים, יחד עם העליזות של השירה. מצד אחד הארוחה הטעימה ומצד שני התעלות נפשית בדברי מוסר ותוכחה שנאמרו על ידי הרב שזכה לקשב רב. זה איחד וחיזק את האחווה ואת הרעות בין הנוכחים שנפרדו תמיד ברוח טובה ויצאו בהרגשה טובה, בנפש רעננה ובמצב רוח מרומם. אין זה העיקר בחיים? להיות מאושר? להיות שמח בחלקו? אכן כן, זה העיקר!
מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והמצב אצלנו השתנה לאט לאט. המצרכים החלו להיות קצובים והשוק השחור שגשג. רק לבעלי כיס לא חסר דבר. הכל גדל בשפע, אבל הכל נשלח לצרפת, שבה שלטה ממשלת וישי הרשעה שרדפה את יהודי צרפת ועלתה באכזריותה על זו של הנאצים, ואצה ששה להתעלל ביהודים שנואי נפשה. יום אחד נודע לנו על מפקד האוכלוסייה היהודית במרוקו ורישום מדוקדק של רכושם. שמועות משמועות שונות התחילו לבשר שחורות. הצרפתים שנאו אותנו ושיסו בנו את הערבים שהיו בטוחים בניצחון הנאצים. חוצפת הערבים הלכה וגברה והיו מתאנים ליהודים בכל הזדמנות. פוגרומים אירעו בכל ערי מרוקו בעידוד הצרפתים ויהודים נהרגים ונפצעים על ידי תוקפיהם ששמו להם למטרה לפגוע ביהודים בכל מקום. מכל צד צצו אויבינו, חורשי מזימות ומשטמה נגדנו. הצרפתים והערבים חברו יחד להצר את צעדינו ולא הרגשנו עוד בטוחים מחוץ לכותלי המללאח. התחילו להגיע אלינו יהודים שהצליחו לברוח מצרפת ומיתר ארצות אירופה, ומהם התחלנו לשמוע על השמדת היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם שונאי ישראל. כמו ששרים בהגדה של פסח: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. גם עכשיו קיווינו לישועה שתבוא אך לא היה רווח או הצלה. רק שמועות רעות שמענו ונמוג לבנו. בשרנו נעשה חידודים חידודים. הלב נצבט. יגון ואנחה היו מנת חלקנו. שמועות איוב על מה שנעשה לאחינו באירופה העיב על כל דבר אחר. עכשיו הבנו למה השלטונות עשו מפקד של היהודים ורישום רכושם. זה ניבא לנו עוד רעות שתבואנה. בכל יום שבת בשחרית הרב קרא איגרת חדשות מוועד הקהילה שבה סופר על הנעשה עם אחינו באירופה, שהגרמנים הולכים ומשמידים בשיטתיות וקהילות שלמות שהולכות ונעלמות. עד מתי רשעים ה׳? עד מתי רשעים יעלוזו?… עמך ה׳ ידכאו ונחלתך יענו… ויתומים ירצחו״. רוצחים, משמידים ובוזזים כחיות טרף צמאי דם שלבם לב אכזר, שצלם אלוהים נעדר מהם. שמחת השבת פינתה את מקומה לתוגה חרישית ולבנו כאב ודמם. לא היה לנו לב לשיר או לשמוח אפילו בשבת. לא פעם הוכרז יום צום ותענית, קיימנו עצרות והתפללנו תפילות מיוחדות בלב נשבר ונדכא, רצוצים ועלובים, על אחינו הנאנקים והסובלים באירופה. גדול הצער כאש תבער יער.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
עמוד 109
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-מרוקו ויהודיה
דו״ח זה והפעילות סביבו, לפני ואחרי ועידת אטלנטיק סיטי, ביטאו נאמנה את ציפיותיהם ואת מאווייהם של רבבות הצעירים היהודים לשפר את תנאי הקיום של הקהילות היהודיות במרוקו על ידי הממשל הצרפתי במקום, וכן להיפתחות הקהילה לעולם היהודי הרחב על משאביו ועל אפשרויותיו הפוליטיות, דבר שגרם לחיזוק המגמות הציוניות בקרב בני הקהילה. דברי חברי המשלחת ותיאוריהם זכו להד רב גם בעיתונות ול״ליווי״ מודיעיני סמוי של המשטרה.
תקופה זו הייתה נקודת מפגש בין תהליכים סותרים שהעמידו את יהודי מרוקו בפני בעיות חדשות וצורך לקבל החלטות מכריעות.
המאבק הלאומי לעצמאות מרוקו קיבל תנופה חדשה, הן בגלל אובדן היוקרה שהייתה לצרפת בגין כניעתה המשפילה לגרמניה הנאצית, הן בגלל ההליכי הדה־ קולוניזציה וקבלת העיקרון של זכות העמים להגדרה עצמית והן בגלל תמיכתו של המלך מוחמר החמישי בעצמאות מרוקו ובאופן מסויג גם בתנועה הלאומית המרוקאית (האיסטיקלאל).
הצבא האמריקאי, שנחת ב־8 בנובמבר 1942 בקזבלנקה, פגע גם הוא במעמדה של צרפת. נוכחותה של ארצות הברית במרוקו חיזקה את השאיפות המרוקאיות הלאומיות, במיוחד אחרי פגישותיו של המלך עם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט בוועידת אנפה שהתקיימה בקזבלנקה בינואר 1943.
צרפת ראתה במאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות סכנה מוחשית לאובדן שליטתה בצפון־אפריקה. היא פעלה באמצעות רפורמות חלקיות, הפעילה לחץ על המלך מוחמר החמישי ודיכאה אה המגמות הלאומיות שהתעוררו. כל זאת עשתה לביסוס מעמדה ולהמשך שלטונה במרוקו.
הליגה הערבית, שהוקמה במרץ 1945, כרכה את המאבק האנטי־קולוניאלי הכולל של העולם הערבי עם הקונפליקט הערבי־ציוני בפלשתינה ועם המאבק של מרוקו לעצמאות לאומית.
התהליכים הפנימיים בקהילה היהודית במרוקו, כפי שבאו לידי ביטוי בראשית 1945 עם שובה של המשלחת מאטלנטיק סיטי, של קהילה החותרת לשינויים משמעותיים במעמדה היורידי, החינוכי, החברתי והארגוני. המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית, תהליכי הדה־קולוניזציה, מצוקותיה של הקהילה היהודית, היפתחותה של יהדות מרוקו ליהדות העולם, הקמת מדינת ישראל, הכרזת עצמאותה של מרוקו, הצטרפותה של מרוקו העצמאית לליגה הערבית, היוו את הזירה שבמסגרתה התגבשו תהליכי הבחירה של יהודי מרוקו ביחס לצרפת, להגירה לאחת מארצות המערב, להשתלבות במרוקו העצמאית כאזרחים שווים, או למימוש המאוויים המשיחיים בעלייה לא״י בהשתלבות בבנינו של הבית הלאומי. ההגירה והעלייה הפכו להיות דרך המלך של יהודי מרוקו.
הגר הלל במחקרה המשותף עם ירון צור על יהודי קזבלנקה והנהגה היהודית בתפוצה קולוניאלית, וירון צור בספרו קהילה קרועה המרכז ומסכם את מיטב מחקריו בנושא יהדות מרוקו, שפכו אור חדש ופיתחו כלים ומושגים חדשים לניתוחה ולהבנת התפתחותה של יהדות מרוקו בתקופה זו. הם רואים את יהדות מרוקו כישות של מהות ״פזורתית״ מורכבת שרחוקה מלהיות הומוגנית. היא מחולקת, לדעתם, לא רק על פי שכבות חברתיות, כלכליות ואופקיות: עניים, מעמד ביניים ואמידים, אלא גם על פי מגזרים אנכיים: ילידים, מתמערבים ואירופאים, בהתאם לשותפות התרבותית והכלכלית(ולא המשפטית).
החברה היהודית כללה, אם כן, ילידים מקומיים (שהיוו את רוב האוכלוסייה), ילידים שקיבלו חסות אירופאית, יהודים אלג׳ירים עם אזרחות צרפתית, על פי ״צו כרמיה״, יהודים תוניסאים (קבוצה קטנה) שזכו לאזרחות צרפתית (שהייתה אפשרית ליחידים שמילאו מספר תנאים בתוניסיה), יהודים אשכנזים שהגיעו למרוקו עם אזרחות אירופאית ויהודים מטנג׳יר ותטואן בעלי אזרחות אירופאית כלשהי.
גם בקרב הילידים יש להבחין בין היהודים שחיו בערים הגדולות לבין היהודים שחיו בבלד (בכפרים בפנים ובדרום הארץ ובהרי אטלס). חלק הולך וגדל של יהודי הבלד היגרו בתקופה זו לערים הגדולות ובעיקר לקזבלנקה.
מורכבות מגזרית זו השפיעה גם על הזהויות שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו, שמתוכן צמחו ההנהגות. לענייננו, הילידים ממעמד הביניים העירוני, שהתחנכו בבתי ספר של ״אליאנס״, יחד עם חלק מן היהודים שהיו בעלי אזרחות אירופאית או חסות אירופאית היוו את ״המתמערבים״. בתהליך הדומה לזרמים הרפורמיסטיים המערביים באירופה, אך עם ״מוטציה קולוניאלית״(אי רצון או חוסר אפשרות מעשית להיקלט בחברה הסובבת המוסלמית והצרפתית כאחד), צמחה בין יתר הזהויות, שלא נדון בהן גם זהות ״רפורמיסטית יהודית לאומית״.
על פי המחקר המוגש כאן בזהות זו כלול רוב רובו של הנוער היהודי,שפעל בקרב תנועות הנוער או שהתחנך ב״יחידות העממיות״ של הדאז׳. אפשר להוסיף, על פי מושגיו של י׳ צור, שזרם רפורמיסטי לאומי זה פיתח גם ענף של ״ציונות מערבית״, דהיינו ציונות ללא עלייה, כמו בארצות המערב, בקרב התנועות הקהילתיות, וגם ענף של ״ציונות מזרחית״, עם עלייה לארץ, כפי שזה התפתח במרכז אירופה בקרב התנועות החלוציות.
גישה זו מעמיקה את ראייתנו את יהדות מרוקו בתקופה זו ומוסיפה ממד ניתוחי חשוב לתיאורן, לפעילותן, לאופי התפתחותן ולהיקפן של תנועות הנוער במרוקו.
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה
עמוד 36
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
ההקרנות בבית חולים שיבא
(בסרט הזה עוד לא היינו)
בְּרֶגַע שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ אַפְלָיָה נֶגֶד הַמִּזְרָחִים בְּיִשְׂרָאֵל
מִיָּד שׁוֹאֲלִים אוֹתְךָ
וּמָה עִם הַפָלַסְטִינִים
אוֹ
לָמָּה לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלְכֶם
(שִׂימוּ לֵב, אֶת קוֹלְכֶם, כְּאִלּוּ אֲנִי מֵאָה מִלְיוֹן)
בְּקֶשֶׁר לָעוֹבְדִים הַזָּרִים
הַמֹּחַ הָאַשְׁכְּנַזִּי לֹא מַפְסִיק לְהַמְצִיא טְרִיקִים
בָּרֶגַע שֶׁמְּדַבְּרִים עַל זֶה שֶׁהֵם עָשׂוּ מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר
מָרוֹקָאִים, הִקְרַנְתֶּם?
100,000 יְלָדִים זָכוּ לְהַקְרָנוֹת בִּימֵי טִיּוּלִים
קַרְנֵי X בְּכַמּוּת מְסֻכֶּנֶת, Xמֵאוֹת הַתֶּקֶן הֲמֻתָּר
שֶׁל אָז
אָז לֹא אַתֶּם, לֹא כֻּלְּכֶם, בָּרוּר
אֲבָל לָמָּה אַתֶּם לֹא קָמִים נֶגֶד זֶה
וּמַפְסִיקִים לִקְרֹא לְבֵית חוֹלִים עַל שֵׁם
הַמַּקְרִין הַלְּאֻמִּי
ד"ר שִׁיבַּא
שִׁיבַּא לֹא נַעְנַע
שִׁיבַּא שֵׁם שֶׁל בֵּית חוֹלִים
עַל שְׁמוֹ שֶׁל רוֹפֵא
שֶׁהִקְרִין יְלָדִים מָרוֹקָאִים
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נִסּוּי בִּבְנֵי אָדָם
לְמַעַן מִישֶׁהוּ שָׁם בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית
וּבְנֵי הָאָדָם הָיוּ יְלָדִים מָרוֹקָאִים
לְלֹא הַסְכָּמַת הוֹרֵיהֶם
נִסּוּי שֶׁכְּבָר אָז נְחַשֵּׁב לִמְסּוּכָּן
אָז כָּכָה, שִׁיבַּא אָשֵׁם
וְכָל הָרוֹפְאִים שֶׁעָבְדוּ אִתּוֹ וְכָל הָאֲחָיוֹת
וְכָל הַצֶּוֶת וּמֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל בְּרָאשׁוּת בֶּן גּוּרְיוֹן
וְהַמַּעֲרֶכֶת הָרְפוּאִית שֶׁל אָז
אֲבָל גַּם הַשּׁוֹתְקִים אֲשֵׁמִים
גַּם הַמַּשְׁתִּיקִים אֲשֵׁמִים
גַּם מִי שֶׁלֹּא מוּכָן לְהוֹדוֹת בְּעַוְלָה אָשֵׁם
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק
כַּמָּה אַשְׁכְּנַזִּים זֶה?
הַרְבֵּה
הַרְבֵּה מְאֹד.
אָז תַּפְסִיקוּ לְטַיֵּחַ.
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְנוּ אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ
אָז
זֶה הָיָה מִזְּמַן.
מִזְּמַן, מָתַי
לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה
הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה עָדִין חַיִּים
וְהֵם מִתְבַּיְּשִׁים
נָשִׁים קִרחוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת
בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּקְרִינִים
יִסְתַּתְּרוּ
הֵם מְקַבְּלִים פֵּנְסִיּוֹת
וְהַמֻּקְרָנִים לְלֹא שְׂעָרוֹת בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב
סַרְטָן בתירואיד אוֹ בְּמֹחַ בַּמִּקְרֶה הָרַע
אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ
הֵם צְרִיכִים לִשְׁתֹּק.
לָמָּה?
לָמָּה מָה?
מָה הַטְּרִיק הַבָּא.
מָה הַתַּרְגִּיל הַבָּא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁתִּיק אֶת הָעֲוָלוֹת?
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
עמוד 174