מורשת יהדות מרוקו

הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל

רישומיו של הרב הראשי לת״א־יפו ושר הדתות

בביקורו במרוקו

מורינו היתה עינו פקוחה על עדתו ועל מוסדותיה.

מוסד שפעל רבות למען הנוער ודור העתיד היה מוסד אוצר התורה. והגרב״מ טולידאגו העלה רישומיו על ביקורו במוסד זה וכן כתב: היה מקום לחשוש להפסקת שרשרת זהב זו מפני דלדול בתי תלמוד תורה ומצבם החומרי הנורא שנמצאו בו והיתה עתידה תורה להשתבח ח״ו ברבים מערי הארץ לולא שקם לה גואל, הוא מוסד ״אוצר התורה״ שהשכיל להבין את החומר המפליא שישנו פה, את בני הנוער שלא הספיקו עוד לנער מעליהם את עול התורה ויר״ש. ולהכינו ולסעדו ולתת לו חינוך תורני מובהק תורה ודרך ארץ.

עשרות עשרות של תלמידים נהרו למוסדות ״אוצר התורה״ מיד לפתיחתן בכל המדינה ללמוד בחשק ובשקידה רבה ובזמן קצר הספיק המוסד לגדול ולהתרחב, ובבר היום לומדים בתלמוד תורה ובישיבה של ״אוצר התורה״ בעיר קאזבלנקא בשבע מאות תלמידים וכחמשת אלפים תלמידים כ״י נמצאים בעיר מקנס ובשאר ערי מרוקו ובכפריה, וכבר מצטיינים הם בלימודיהם וגדיים אלה עתידים בע״ה להיות תיישים, שיהיו הם בעתיד הקרוב לרבני ומדריכי קהילות יהודי מרוקו, היודעים את אשר לפניהם ללכת בעקבות אבותיהם שהנהיגו את היהדות כאן על מבועי המסורת והתורה הצרופה.

כבר ידוע מה שהרב המקובל מהרה״ו זיע״א במכתבו לרבי יוסף טבול מגורי האר״י זיע״א מעיד על היהדות המערבית וממליץ עליה את הפתגם התלמודי הידוע: ״לא זזה שכינה מכותל המערבי״. (תולדות חכמי ירושלים עיין ליוסף ריבלין בהקדמתו) ואנו רוצים לקוות שמוסד ״אוצר התורה״ יקיים הפתגם הזה גם בעתיד שלא תזוז השכינה מהיהדות המערבית (בידוע מרוקו נקראת ארץ מערב. ויהודי מרוקו, נקראים יהודי המערב או מערבים, ראה ספר ״נר המערב״ ירושלים תרע״א).

מקרב לב יש להודות לאלה העומדים בפרץ ונושאים בידם את דגל ״אוצר התורה״ העושים והמעשים בגופם ובממונם וביחוד לציין את ה״ה מר יצחק שלום הי״ו, בניו־יורק שבארה״ב הי״ו ומר יצחק אלמאליח ומר משה יפרח הי״ו בעיר קאזבלנקא שטרחו ויגעו בעשר אצבעותיהם להקים את המוסד הנ״ל ״אוצר התורה״, על תילו וידידי המנהל הרה״ג רבי שלמה ילוז הי״ו לפנים הרב הראשי לטריפוליטניא המתמסר בכל כוחו להתפתחות המוסד, ומשגיח בעין פקוחה על כל הליכותיו ובעצמי בחנתי מספר תלמידים בבתי תלמוד תורה אלה: מהם בקאזבלנקא, רבאט, ומקנס מוגדור, וכר וראיתי שישנם תלמידים רכים בשנים כבני י״ב וי״ג המעיינים היטב בגמרא בעומק ובסברא ישרה בנפו״י.

תחזקנה ידי העוסקים במצדה זו ותקותי מלאה שיראו פרי טוב בעמלם לגדל דור שלם של תלמידי חכמים ורבנים במרוקו שיהיו למופת ויצטיינו בידיעותיהם ובהליכותיהם ועליהם תבוא ברכת טוב.

וביגיעה רבה ובסבלנות אסף וקיבץ במשך שנים רבות מאות כתבי יד עתיקים וישנים שהפיצו אור על תולדות יהדות זו שנשכחה, שמהם שאב חומר רב לחיבור ספרו ״נר המערב״, ״ואוצר גנזים״ וכו'.

ואני הכותב ראיתי אותו רכון על ערימת ספרים מאובקים ואכולי עש ורימה ורובם אבדו מתוך רטיבות ברוב הימים בספריה עתיקת יומין של הרה״ג הרב המכונה המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל בבית חמי ר׳ מרדכי בירדוגו ז״ל במקנס בעלית ספרים שקרו לה סטודיו ברח׳ אלכדרין (הירקנים).

הרב הנז׳ נולד בטבריה ש׳ תר״מ, ונסמך להוראה שם, שימש חבר בד״ץ בעיר טנג׳יר במרוקו, ואח״ב ראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה וקרוב לעשרים שנה כיהן פאר כרבה של תל־אביב־יפו והמחוז, מחבר הספרים ״ים הגדול״ שו״ת, (מצרים תרצ״ו) ״משיב נפש״, ״ידי משה״, שלש תשובות, ״בת עמי״, ״היתר עגונות״, מאחינו בנ״י שנספו במלחמת עולם השנייה באירופה הי״ד ועוד, ובמקצוע ההיסטוריה, ובספרו ״נר המערב״ חלק ראשון (ירושלים תרע״א) קנה לו שם כחוקר והיסטוריון מומחה בתולדות היהודים במרוקו, בן הוציא קובץ בשם ״שריד ופליט״ ופרסם מאמרים רבים בירחונים, קובצים וכתבי עת שונים. ובדי להוציא רעיוניו לפועל לקרב רחוקים ולחזק יסודות הדת נענה בסוף ימיו להצעה לשמש בשר הדתות.

רבי יעקב משה היה הדור השבעה עשר למגורשי ספרד. אביו ר׳ יהודה, עלה מעיר מקנס שבמרוקו בשנת תר״ך (1860) ומפיו למד תורה ר׳ יעקב משה זצ״ל בשקידה רבה ובהתמדה, עד מהרה התגלה כבעל שכל חריף ותפיסה מהירה, לצד הלימודים בבית־אבא קנה חכמה בישבותיה של העיר טבריה ובמיוחד הוא מציין בין רבותיו את ר׳ משה מאיר חי אליקים זצ״ל, ששימש בראב״ד בעיר קאזאבלנקא.

פעילות חינוכית תורנית:

כבן למשפחה, שהפעילות למען הכלל היתה בראש מעייניה, החל בגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים וחמש התבלט בפעילות תורנית־ציבורית בטבריה, בעיר מולדתו פעל כעסקן ציבורי למען הקהילה הספרדית ומוסדותיה, היה חבר ועד העיר של טבריה ועמד בראש, בטבריה יסד גן ילדים ובית־מקרא לנוער. ביסודם של שני מוסדות חינוך אלה לבני הגיל הצעיר היה משום חידוש רב.

מטבריה לפקיעין

אהבת ארץ ישראל שהיתה מושרשת בבני המשפחה דירבנה אותו לפעול למען גאולת קרקעות והרחבת תחום הישוב היהודי בארץ ישראל, ובך אנו מוצאים את ר׳ יעקב משה מעתיק את מקום מגוריו מטבריה וקובע את משכנו בפקיעין. פקיעין באותם ימים היתה עיירה מאוכלסת רובה ככולה בערבים ורק משפחות יהודיות מעטות חיו בה. משפחות אלו סבלו רבות מחוסר הנהגה רוחנית ומעשית, נעדרו מוסדות חינוך לדור הצעיר והיה מורגש הצורך ברועה שינהיג וידריך את בני הקהילה תושבי פקיעין. על נקלה נוכל לתאר את השמחה שהקיפה את יהודיה המעטים של פקיעין כאשר שמעו על בואו של ר׳ יעקב משה זצ״ל, ארבע שנים עשה בפקיעין וייסד שם בית ספר יהודי בדאגה למצבו של בית הכנסת העתיק במקום.

למען גאולת קרקעות

מששב לטבריה ונוכח, שקיימת סכנה, שהתנועה הערבית הלאומנית תעשה לרכישת הקרקעות שמסביב למוסדות דת יהודיים הקים את אגודת ״מימונה״ ע״ש הרמב״ם שמטרתה היתה לדאוג ולפעול לסיכול המזימה הערבית, אכן האגודה, במאמצים לא מעטים, הצליחה לרכוש שטחים גדולים מסביב לקבר הרמב״ם, רבי חייא ובניו, ורבי עקיבא ע״ה. האגודה רכשה שטחי קרקע נוספים, אשר עליהם הוקמו ברבות הימים השכונות היהודיות הראשונות בטבריה, בפעולתו זו נעזר באחיו ר׳ ברוך זצ״ל.

בגלות

ביקש ר׳ יעקב משה לישב בשלוה ולפעול לטובת העיר מולדתו והנה קפצה עליו רוגזם של השלטונות התורכיים, שגירשוהו מן הארץ בשנת תרע״ו שנות מלחמת העולם הראשונה לאי קורסיקא של צרפת, שם שהה בארבע שנים וטיפל בבעיותיהם של שבע מאות גולים, מיהודי ארץ ישראל, שאף הם כמוהו גורשו לשם. בשנת תר״פ (1920) הורשה לשוב לארץ.

בשליחות קודש בקהילות ישראל בתפוצות:

עד מהרה נודע שמו של ר׳ יעקב משה בתפוצות ישראל כרב נמרץ, שידיו רב לו בהנהגת קהילה ובפעולות למען התורה, ולמען העם והארץ, בשנת תפר״ו (1926), פנתה אליו הקהילה היהודית בטנג׳יר לשמש ברב ראשי וכאב בית־הדין של הקהילה ר׳ יעקב משה ראה בכך שליחות ונענה לפנייה. בהגיעו לטנג׳יר ייסד שם בית דין רבני וניהל את בית המדרש לרבנים ״תורה וחיים״ לימים העמיד בית מדרש זה לתלמידים שמילאו תפקידים חשובים בהנהגת הציבור.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז–הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל

מסמטאות המלאח

ח. מעשיו של בן השחורה.

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בעשיר מופלג אחד ולו בן יחיד. כל הבריות אהבוהו בשל טוב לבו ונדיבותו. הוא טיפל בבנו במסירות רבה, דאג לו וקיים את כל מחסורו, ולמענו סירב להינשא בשנית לאשה. כשקרבו ימיו למות, פנה לבנו יחידו ואמר לו: ״בני היקר לי מכל, הנה יומי קרב ובא, וכל אשר לי – לך הוא. דע לך כי הכסף הוא לא העיקר בחיים, אלא גמילות חסדים ונדיבות לב. המשך בני בדרכי ולא יאונה לך כל רע״. ענה הבן: ״אעשה כדבריך, אבי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״אם תקלע לצרה שלא תוכל להיחלץ ממנה, זכור בני, שיש לך ידיד נאמן הגר בעיר פלונית, ובבעלותו מאפיה השוכנת בפינה נידחת. אמנם הוא סובב והולך כל היום מפוייח ומלוכלך, אך לבו לב זהב. שמו הוא בן־השחורה״.

לא חלפו ימים מועטים עד שהעשיר נפח את נשמתו. בנו יחידו נתאבל עליו ימים רבים וזכרו של אביו לא מש מלבו לנצח. ימים רבים סבב כשהוא אומלל ועצוב. יום אחד הוא טיפס אל גג ביתו, המשקיף על ארמון המלך, ומיד קלטו עיניו את בת המלך, כשהיא ישובה על גג הארמון ומתענגת על קרני השמש החמימות. עינו לא שזפה מעולם יפה כמוה. בלבו ידע שהיא אינה ברת השגה ולפיכך שקעה נפשו בדכדוך עמוק וככל שנקפו הימים הלך והורע מצבו עד כי נפל למשכב. בעודו שוכב במיטתו ומהרהר, נזכר לפתע בדברי אביו על הידיד הנאמן. מה עשה? התנער ממיטת חוליו, רתם את סוסו לעגלה ורכב לעיר הפלונית. חיפש ותר אחר הידיד, עד שהגיע לפינה נידחת בשוק. שם ראה מאפיה קטנה ומוזנחת. הוא נכנס לתוכה, ומה רואות עיניו? כוך קטן ומוזנח שבתוכו יושב איש לבוש קרעים, שחור ומפויח. הוא בירך אותו לשלום, ובן־השחורה השיב: ״ברוך הבא, בן ידידי היקר מאדם״. בן־השחורה הרים את ידו והעביר אותה חיש לימין ולשמאל, כמעשה הקוסמים, והכון השחור הפך פתאום לפינת חמד מוארת ונקיה. בן העשיר הנדהם סקר בעיניו את האיש לבוש הקרעים, ובן־השחורה הוסיף ואמר: ״יודע אני את סיבת בואך אלי אך אל דאגה: את מבוקשך תשיג״. שאל בן העשיר: ״ומאיו לך סיבת בואי?״ ענה בן־השחורה: ״אני הוא זה שגרמתי לך להיזכר בדברי אביך״. לאחר ששוחחו על ימים עברו, אמר בן־השחורה לבן העשיר: ״יודע אני שחושק אתה בבת המלך. אכתוב לך דבר־מה על מצחך, והיום בערב תיגש לארמון, ואל חשש: אתה תראה את כולם ואיש לא יראה אותך ותוכל לעשות כרצונך בבת המלך״. בן העשיר התרגש מדבריו של בן־השחורה ושאל: ״ואם יתפסוני, מה אעשה?״ ענה בן־השחורה: ״היה שלו ובטוח״. נטל בן השחורה נוצת תרנגול, טבל אותה בדיו סתרים, כתב על מצחו של בן העשיר ושלחו לשלום. עוד באותו ערב הלך בן העשיר לארמון, הסתובב בין חילות המשמר והמשרתים, ואכן אף לא אחד הבחין בו. כך עבר ממקום למקום ומחדר לחדר, עד שהגיע לחדרה של בת המלך. בלילה, בשעה שעלתה בת המלך כהרגלה על יצועה, בן העשיר הצטרף אליה. בבוקר הוא קם והלך לו לעיסוקיו, וכך עשה מדי לילה מבלי שאיש יבחין בו.

באחד הימים התלוננה בת המלך בפני האומנת על מיחושים בבטנה ועל הקאות. האומנת בדקה אותה בדיקה יסודית, וגילתה לתדהמתה שבת המלך הרה היא. שאלה האומנת לפשר העניין ובת המלך השיבה ואמרה: ״זה שבועות אחדים שאני חשה בנוכחותו של מישהו הישן במיטתי, אך שמרתי זאת בלבי מחשש שמא יגידו שהתה אני״. האומנת אצה אל המלכה וסיפרה לה הכל אודות בתה.

עוד באותו היום ניתנה הוראה לקצין המשמר שיכפיל את מספר השומרים על חדר בת המלך. בלילה כשהגיע בן העשיר לארמון, הוא חלף על פני משמרות המלך בדרכו לחדרה, ואיש לא הבחין בו. גם בלילה הוא חלק עמה את יצועה והיא, שחשה בקרבתו, נעורה ממיטתה. חיפשה אותו וחיפשה ולא מצאה. למחרת בבוקר סיפרה הבת להוריה על מעלליו של ה״בלתי נראה״. אמר המלך: ״מעשה כשפים הוא זה״. מיד הזמין את מיטב הקוסמים והמעוננים. פנה אליהם המלך הנרגז ודרש: ״פתרו לי קושיה זו מהר ככל האפשר״. מה עשו הקוסמים והמכשפים? הם הסיקו את התנור בחדר בת המלך במהלך כל היום ההוא. החדר דמה לבית מרחץ, וכל היושב בו הזיע. בלילה הגיע בן העשיר כהרגלו והשתחל למיטת בת המלך. לא חלפו דקות אחדות עד שמגופו החלה ניגרת זיעה רבה. הוא ניגב את הזיעה מעל מצחו, וכתוצאה מכך את מה שכתב בן־השחורה, והופיע במלוא הדרו לעיני בת המלך. היא נבהלה מאוד לנוכח קיומו של גבר זר בחדרה, צעקה צעקה גדולה שהדיה נשמעו בארמון כולו. לשמע הצעקה נזדרזו ונכנסו לחדרה המכשפים והקוסמים ותפסו את בן העשיר. למחרת היום הועמד בן העשיר לדין ונגזר עליו למות בתלייה. רצים יצאו בהולים ובידיהם כרוזים בהם כתוב לאמור, ביום פלוני בשעה פלונית ייתלה אלמוני בכיכר המרכזית לעיני המוני אדם. הגיעה הידיעה גם לאוזני בן־השחורה וגם הוא אץ לכיכר המרכזית לחזות בתלייה. הכיכר היתה מלאה בהמון אדם משולהב וצמא דם, כשהמלך יושב על כסאו והמתח מגיע לשיאו. כשהתליין כרך את החבל סביב צווארו של בן העשיר והמלך נתן את הפקודה להשמיט את החבית מתחת לרגלי התלוי, יצא בן־השחורה מבין ההמון המתלהם, לבוש קרעים ומלוכלך בפיח, הרים את ידו לתנועת כישוף ומיד התאבן התליין על עומדו, ובן־השחורה נעלם כלא היה. המלך רגז ופקד להתיז את ראש בן העשיר בחרב. הגיע חייל ובעודו מניף את חרבו, הגיח בן־השחורה ובתנועת יד הפך גם אותו לאבן. המלך הנרגז פקד לתפוס את בן־השחורה, אך בהתערבות קוסמי הארמון בוטלה הפקודה. הקוסמים הסבירו למלכם כי אין אפשרות להתמודד עם בן־השחורה, ששמו נודע לתהילה בכל רחבי הממלכה. קרא המלך אליו את בן־השחורה וביקש לדעת ממה נפשו. ענה בן־השחורה: ״מבקש אני מהוד מלכותו שתורה להסיר את החבל מעל צוואר העלם הצעיר, ולאחר מכן שתשיא לו את בתך. בכך תסתום את פי המלעיזים, הטוענים שיורש העצר ממזר הוא״. המלך ויועציו נוכחו לדעת שיפים דברי בן־השחורה, השיאו את השניים ברוב עם והדר, וכעבור שנה נולד לשניים בן.

לימים מת המלך ובן העשיר מלך תחתיו. בחכמתו ובתבונתו ניווט את ענייניו והטיב עם כל נתיניו. עם הזמן גדל הבן ולמד מדרכי אביו. עודו עול ימים חלה אביו, ולפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ״בני היקר: ימי ספורים ואני עומד ללכת בדרך כל בשר. לכן אני מבקש ממך שתמשיך בדרכי ותיטיב עם העם״. ענה הבן: ״דבריך הם קודש לי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״כולי תקווה שלא תקלע לצרות, אך אם ייגזרו עליך כאלה, דע לך שיש לי ידיד בעיר פלונית בעל לב זהב העונה לשם בן־השחורה, ובבעלותו מאפיה. עליו תסמוך והוא יחלצך מכל צרה וצוקה״. אלה היו מלותיו האחרונות של המלך ובסיומן נפח את נשמתו. רב היה צערו של העלם הצעיר על מות אביו, וגדול שבעתיים עת גילה שעוד במהלך ימי אבלו נתנה אמו היפה את עיניה בוואזיר וחלקה עמו את מיטת אביו.

משתמו ימי האבל הוכתר הבן הצעיר למלך. לילה אחד, בעודו יושב ומהרהר במעשי אמו, נזכר לפתע בדברי אביו על בן־השחורה. אמר בלבו: ״מכיוון שעת צרה היא, רק ממנו איוושע״.

למחרת היום פשט את בגדי מלכותו ולבש בגדים פשוטים כדי שאיש לא יכירו, רכב על סוסו ושם את פעמיו לבן־השחורה. משהגיע לשוק העיר, שאל אנשים על בן־השחורה ואלה הפנוהו למאפיה נידחת ששכנה בעיבורה של העיר. בהגיעו אליה מצא בה את בן־השחורה כשהוא לבוש סחבות כדרכו, מלוכלך ומפויח כתמיד. משהבחין בן־השחורה באורח, בירכו לשלום ואמר: ״ברוך הבא נכדו של ידידי הטוב״.

״מנין לך שאני הוא?״, תמה המלך הצעיר. ענה בן־השחורה: ״ציפיתי לך כי יודע אני שבצרה אתה״. הזמין בן־השחורה את האורח לכוך המאפיה, ובהכנסו הפכה המאפיה לארמון של ממש. הבין המלך הצעיר שידיד סבו־קוסם הוא, ולא בכדי אביו הנחה אותו אליו. שעה ארוכה התענגו השניים על זכרונות העבר, אח״כ פנה בן־השחורה למלך הצעיר ואמר: ״לא כדי להתענג על זכרונות העבר קראתי לך, אלא כדי להציל את חייך״.

(לא ירד המלך לסוף דעתו ודרש שיבהיר את דבריו. אמר לו בן־השחורה: ״גם כשאביך עליו השלום, היה בחיים, נהגה אמך לבלות עם הוואזיר ושניהם רקמו מזימות להורגו. אך המחלה הקדימה אותם. כעת רוצים הם להרוג אותך, ובהעדר יורש תמנה אמך את מאהבה הוואזיר למלך״. המלך הנדהם פרץ בבכי. ובץ־השחורה טפח על כתפו, בנסיון  להרגיעו ואמר לו: ״מאחורי המאפיה עומד לו סוס שחור. השאר כאץ את סוסך וקח את השחור. הוא דובר את שפתך וניזון במאכלי אדם. הסכת לכל מלה שיאמר לך״. נפרד המלך הצעיר מהיריד הנאמן, רתם את הסוס השחור ורכב לעבר הארמון. בהגיעו לארמון, התיר את הסוס באורווה ופקד על טבחיו לבשל אתמיטב המאכלים.משסיימו לבשל, לקח המלך בעצמו את המגשים שהיו עמוסים לעייפה והניחם לפני הסוס. לפתע פנה הסוס למלך ואמר: ״מחר בבוקר, כשתקום ממיטתך, תביא לך אמך את נעליך כתמיד, אך אל תנעל אותן. דרוש נעליים אחרות, כי בנעליך יהיה חבוי עקרב שיביא למותך״. הודה המלך לסוס הפלא ועלה על משכבו. בבוקר המחרת הביאה אם המלך את הנעליים, אך המלך דרש ממנה שתביא לו אחרות ־ וכך נצלו חייו.

בערב שוב הגיש המלך לסוס הפלא את סעודתו. פנה הסוס למלך הצעיר ואמר: ״הלילה תזמינך אמך לאכול קוסקוס. דע לך שהמאכל מורעל״. שוב הודה המלך לסוס והלך לחדרו. ואכן, באותו הלילה הזמינה אותו אמו לאכול קוסקוס. המלך דחה את בקשתה בטענה שהוא חולה. גם למחרת היום ביקש המלך להיוועץ בסוס על המשך דרכו. השכם בבוקר הגיש לו המלך את ארוחת הבוקר וביקש ממנו שייעץ לו על המשך דרכו. ענה הסוס: ״בידיך שתי אפשרויות: האחת: להרוג את אמך ואת הוואזיר, והשנייה: לוותר על כל שיש לך ולעקור למדינה אחרת״. החליט המלך הצעיר לעקור למדינה אחרת וכך להימנע מלשלוח יד באמו. פנה הסוס למלך ואמר: ״עתה, משהחלטת על המשך דרכך, לך ולבש בגדים פשוטים, טול צידה לדרך ונשים פעמינו לארץ רחוקה״. עשה המלך כדבריו ויצא משער העיר כשהוא רכוב על ידידו הסוס. עם שיצאו מהעיר פרש הסוס כנפיים, עף לשחקים ונחת בארץ מדבר. בעוד המלך רכוב על הסוס, נצנץ לפתע דבר־מה בתוך החולות. ירד המלך מעל סוסו, התקרב והבחין בכנף ציפור עשויה זהב מבצבצת מתוך החול. כאשר התכופף המלך להרימה, פנה אליו הסוס ואמר: ״אם תרים את הכנף – תצטער, ואם תשאירה – גם אז תצטער״. אמר ולא פירש. המלך נשאר על עומדו מתחבט אם להרים אם לאו. לבסוף נכנע, הרים את הכנף ושניהם המשיכו בדרכם. הגיעו הסוס והמלך לעיר גדולה עייפים ורעבים וביקשו להם פונדק כדי להשיב את נפשם. משנכנסו לפונדק אחד, ראה בעל הפונדק את כנף הציפור המוזהבת ואמר בלבו: ״אגש למלך ואספר לו מה ראו עיני. ודאי ירעיף עלי ממון רב״. הלך בעל הפונדק למלך, והודיע לו אודות הכנף המוזהבת שראה. מה עשה המלך? שלח את הוואזיר שלו, בליווי חיל המשמר המלכותי, כדי שיביאו את האורח הזר שבאמתחתו כנף הזהב. בעוד המלך הצעיר נח בפונדק מתלאות הדרך, נכנס לפתע הוואזיר בליווי המשמר והורה לו להתייצב בפני אדונו המלך. נבהל העלם ואמר: ״מה עשיתי? מדוע עלי להתייצב בפני המלך?״ רעם הוואזיר שוב ואמר: ״המלך רוצה לראות את כנף הציפור המוזהבת! עליך לקום ולסור אליו מיד!״ העלם התעשת, התלבש והתלווה לוואזיר.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2

בהגיעם לארמון, צווה עליו המלך להראות לו את כנף הציפור. נתן העלם את הכנף למלך. זה החזיק את הכנף, ומיד קרנו פניו מרוב אושר, וכן פני כל הסובבים אותו. פנה המלך לעלם ואמר לו: ״אני מבקש לקנות ממך כנף זו ואם תסרב לבקשתי, אקח אותה ללא תמורה״. לא נותרה לעלם ברירה, אלא לקבל תמורתה כסף רב. חזר העלם לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. בעודו מטפל בסוס, הופיע הוואזיר ואמר לו: ״בוא מיד! המלך רוצה לראותך!״ נבהל העלם ושאל: ״מה עשיתי שוב?״ ענה הוואזיר: ״המלך זקוק לך, בוא מיד!״ נפרד העלם מסוסו והלך אל המלך. פנה אליו המלך ואמר: ״מזה שלושה ימים אני מדיר שינה מעיני בשל הכנף, ורצוני לדעת של מי היא״. ענה העלם: ״אדוני המלך, מצאתיה במדבר, ואיני יודע למי היא שייכת״. אמר המלך: ״עליך להביא לכאן את בעל הכנף תוך שבעה ימים ואם לא תעשה כן, ייכרת ראשך״. בצר לו יצא העלם מהארמון חפוי ראש ופנה להיוועץ בסוסו. סיפר העלם לסוס את אשר ציווה עליו המלך. אמר הסוס: ״הזהרתי אותך שאם תרים את הכנף תצטער, ואם לא תרים, תצטער גם כץ. כעת, חזור למלך ובקש ממנו שיכין לך שתי ספינות עמוסות בפרי האדמה וכלוב עשוי זהב טהור. לאחר מכן הפלג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול. פרוק את כל המזון שבאוניה ופזר אותו לאורכו ולרוחבו של היער. הנח את הכלוב במרכז היער, פתח את דלתו והמתן עד לבואה של הציפור המוזהבת״. וכך היה. העלם חזר לארמון, המלך נענה לבקשתו, והוא הפליג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול.

בהגיעו ליער פרק את תכולת הספינות, פיזר אותה ברחבי היער והניח במרכז את הכלוב. לפתע הופיעו אלפי ציפורים שצייצו מרוב שמחה למראה המזון הרב, וכך מדי יום התאספו ובאו אלפי ציפורים נוספות אשר השמועה אודות שפע המזון הגיעה לאוזניהן. ששה ימים ישב העלם וציפה בכליון עיניים לציפור הזהב. ביום השביעי בעודו יושב וממתין עפה מעליו ציפור יפהפיה שכולה זהב. שש פעמים חגה הציפור סביב הכלוב ובפעם השביעית נכנסה לתוכו. נעל העלם את הכלוב ושב שמח וטוב לב לארץ שממנה בא.

הכול חיכו בארמון לעלם, וכשהופיע ועמו הציפור, שמחו מאוד המלך ויועציו. בעודם מתבוננים בציפור המוזהבת, החלה זו להנעים בקולה זמירות שכמותן לא שמעו הנאספים מימיהם. העניק המלך ממון רב לעלם, וזה מיהר לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. ומנהג עשה לו המלך לפקוד מדי יום את הציפור ולהקשיב לזמירותיה בטרם ישב על כסא מלכותו. בוקר אחד, עת הופיע המלך כמנהגו לשמוע את זמירותיה, והנה הוא רואה שפניה לא כתמול שלשום. היא היתה שרויה בעצב גדול: אינה שרה וגם אינה מדברת. שאל המלך את הציפור לפשר התנהגותה וזו ענתה: ״מזה שלושה חודשים לא ראיתי את אחי. אנא, אפשר לי לראותו או שתביאו לכאן״. אמר המלך: ״לשחררך איני יכול כי לא תשובי לכאן לעולם, אך אם תנחיני אליו אעשה כבקשתך ואביאו לכאן״. ענתה הציפור: ״האדם שהביאני לכאן יכול להביא גם את אחי״. העלם הצעיר, שישב אותה שעה בפונדק וטיפל בסוס הפלא, נבהל שוב מהופעת הוואזיר שהתדפק על דלתו. פנה הוואזיר לעלם ואמר: ״אדוני מבקש לראותך מיד!״ ענה העלם: ״ומה חטאי הפעם? את הכנף והציפור הענקתי כבר למלך״. התייצב העלם בפני המלך, פתח ואמר: ״מה חטאי הפעם?״ ענה המלך: ״תוך שלושה ימים עליך להביא לארמון את אחיה של הציפור. אם לא תעשה כן, ייערף ראשך לעיני ההמונים בכיכר המרכזית״. יצא העלם מעם המלך חפוי ראש וקילל את היום שהרים בו את כנף הציפור. בהגיעו לפונדק, סיפר לסוס הפלא על המטלה הבאה. הסוס הרגיעו ואמר לו: ״מהר, והבא מראה גדולה, ושרשראות, ורכב עלי״. העלם עשה כמצוותו, רכב על הסוס, וזה פרש כנפיים ועף למרחקים עד שהגיע לארץ ציה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם. פנה הסוס לעלם הצעיר ואמר: ״מאחורי הגבעה שלפנינו חי לו סוס לבן. היזהר ממנו. הוא חזק ואיש לא יוכל לרכב עליו אלא אם כן יראה סוס אחר הדומה לו. לכן, בעזרת המראה תוכל לגבור עליו״. ענה העלם: ״מחפשים אנו ציפור, ולא סוס״.

ענה סוס הפלא: ״הסוס הלבן הוא אחיה של הציפור שבכלוב הזהב״. עשה העלם כמצוותו, גבר על הסוס בעזרת המראה, קשר אותו בשרשראות ופנה ללכת אל ארמון המלך. הכול ציפו בארמון לבוא העלם, ומה רבה היתה ההפתעה כאשר ראוהו גורר סוס לבן. רגז המלך ואמר לעלם: ״ביקשתי את אחיה של הציפור, לא ביקשתי סוס״. ענה העלם הצעיר: ״אכן זה אחיה״. לפתע שבה הציפור שבכלוב לשורר שירים ולהנעים זמירות. ניגש המלך אל הציפור ושאלה אם הסוס אכן אחיה הוא ונענה בחיוב. באותו היום לא פסקה הציפור מלשיר. המלך הודיע לכל אנשי העיר שבעוד שבעה ימים יערוך נשף גדול בכיכר המרכזית ושם יציג המלך לפני נתיניו את שני האחים, הסוס הלבן והציפור המוזהבת. קיבל העלם הצעיר ממון רב והלך לפונדק לטפל בסוסו. לפתע פנתה הציפור למלך ואמרה: ״אם רצונך שאשיר בפני הקהל הגדול שהזמנת, עליך למלא את מבוקשי״. ענה המלך: ״כל מבוקשך יעשה״. אמרה הציפור: ״רוצה אני שתרתיח מים מלוא חבית במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ובליל הנשף צווה על האיש שהביאני לכאן שייכנס לחבית ויתרחץ במימיה״. נענה המלך לבקשתה וצווה על הוואזיר להבהיל אליו את העלם. בצאתו מהארמון אמר בלבו העלם: ״לו לא הרמתי את הכנף, היה מצבי שונה״. בהגיעו לפונדק, סיפר העלם לסוס הפלא על המטלה הבאה. אמר הסוס: ״הבא מיד בקבוק ריק, רכב על גבי, ואל תדאג״. עשה העלם כדברי הסוס, עלה על גבו ויצא את שער העיר. בצאתם, פרש הסוס את כנפיו ועף למרומים. סמוך לרקיע השמש, החל העלם מזיע וכולו נטף מים. פנה אליו הסוס ואמר: ״פתח את הבקבוק ומלא אותו בדעתך״.

לאחר שמולא הבקבוק, ירדו ארצה ושבו לפונדק. בהגיע היום המיועד, פנה הסוס לעלם ואמר: ״כשתתפשט מאחורי הפרגוד, מרח את גופך זיעה שבבקבוק. היכנס לחבית המים הרותחים, ולא תחוש שבאת אל קרבה״. באותה עת התאסף המון רב בכיכר המרכזית, כדי לראות את העלם טובל בחבית הרותחת. המתח הגיע לשיאו בשעה שהכרוז הכריז על כניסתו של העלם לחבית. אך הוא, כעצת הסוס, מרח את גופו במים שבבקבוק ובהיכנסו לחבית לא חש את חומם של המים הרותחים. באותו הרגע החלה הציפור לשיר. כשראו שהעלם יוצא מהחבית בלא פגע, עצרו כל ההמונים את נשימתם, כולם הריעו לו והציפור הכריזה: ״כעת יכנס מלכנו למים״. ההמון מחה כפיים, ולמלך הנבוך לא נותרה ברירה אלא ללכת אל מאחורי הפרגוד, להתפשט ולהיכנס לחבית. עם היכנסו לתוכה, שקעו עצמותיו בתחתיתה, ועורו צף למעלה. באותו היום הומלך העלם למלך. הסוס השחור והסוס הלבן נגחו זה בזה, ולעיני הכול הפך הסוס הלבן לעלם יפה תואר, והסוס השחור לבן־השחורה. ואילו הציפור המוזהבת הפכה לנערה כלילת יופי שזוהר פניה האיר כלבנה. נשא המלך החדש את הנערה לאשה ואת אחיה ואת בן־השחורה מינה ליועציו האישיים. ואלה שרתו את נתיניהם נאמנה, וחיו חיים מאושרים שנים רבות.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2

^ט.

^{לכ׳ ומע׳ ות״ה איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבוות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ן כר׳ יעקב הכהן סקלי דין חיד״א הי״ו של מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאוורירת יע״א.}

^{אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה זינא נעלמו כבודכם על חאלא די דבדו יע״א ולמצב די פאש ביהי פהאד סאעא עלא חק כבודך מן דבדו וותקון מרגיש כתר מן וואחד אכור. בעד מן חנא ישראל גוף אחד ויחבלנא לבלאד די עייאנא ווחבת תעמל לחוואייז די פיהום לקיום דלעולם לאזם עלינא נעמלו זהדנא מזמוע באש נעוונו מליח בדאך אשי די מחתאזא לבלאד. לאיין האד אשי עלאש זינא להאד לעולם אבייאד די עמל לעווין קתיר די יציב מא יאקל פטריק לבעידא. וממערוף פדנייא בללי בנאדם פי האד לעולם גיר דיף דווקא ולאזם עליה יסאפר לעולם האמת ומא ענדושי די ענדו זה אינו האד אשי ממנוע מן בנאדם. וועליהא אבייאד בנאדם די יגלוב עלא יצר הרע וראה יגלב עליה ויתפהם מעא ראסו באש יעמל אשי די עלאש זא להאד לעולם די נהייא גיר הבל הבלים וקא יגלב עלא יצה״ר די קא יזיבלו מחשבות וטענות קאוויין די מא יסלקושי קודאם יתעלה שמו פנהאר דין וחשבון. ובפרט צדקה די שכר דייאלהא מעלום פדנייא קדאש נהווא פחאל די קאלו סייאדנא ע״ה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה צדקה דהיינו אילא בנאדם עמל מצוה ועמל עבירה דיך לעבירה פחל די כווא למא על עאפייא וטפאהא בלחק די יעמל למצוה דצדקה אפילו יעמל לעבירה בר מינן מא תדומלושי דיך למצוה אלא דא יתעאקב על עבירה די עמל ויקבד שברו מושלם על צדקה די עמל פחאל די קאל לפסוד וצדקתו עומדת לעד.}

^{עליהא נתין יהודי בלאדנא לאזם תחס בצער די קאן ענדנא לאיין קאנת בלאדנא כאווייא מן כולשי דהיינו מא קאן פיהא סקווילא דלאלייאנס ואלא קנטינא דלמאקלא דדרארי דלעניים ולא אוצר התורה פחל לבלדאן די יקרוויי דרארי וליום ש״ל והודאה לשמו יתברך דרקנא כולשי בצח יכסננא דרהם כתאר פחאל די מאשי נדקרו וביהא אחנא חו״מ קא נטלבו מן כבודך לעזיז באש אילא יזי עלא כאטרקום תעאוונא בשי נפיע מליח עלא קדרכום ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלקיך.}

^{והאדו הומא לחוואייז די קא יכסונא נעמלוהום בעה״ו .}

^{1-למערה לפוקאנייא כבר בדינאהא ויכסהא באש תקון לכדמא דייאלהא קאמלא מקמולא סומא די מיתאיין אלף פרנ׳ ואמא למערה תחתאנייא כבר קמלנאהא פדי תחתאז ש״ל.}

^{2-לאלייאנס סעדתנא באש נכדמו טוואבל מן ענדנא טפעאנהום פווזדא סום תמאנין אלף פר׳.}

^{3-סעדונא באש נווקלו דרארי דלעניים הומא עוונונא בשי חאזא ולקמאלא מן ענדנא.}

^{4-למוטע פאיין תקרי לאלייאנס ופאש יקונו יאקלו דרארי דלעניים יחתאז יקון נקי ומליח וקא יכסו לתצווייב דייאלו סומא די חמסין אלף פרנ׳.}

^{5-אוצר התורה סעדונא בתלמוד תורה בצח יחבלנא נכלסו סומא די 40 פלמייא מדי חודש בחדשו וועמלנא נדבה פלבלאד זמענא גיר סומא די 35 אלף פר׳.}

^{שלום רב}

^{ע״ה רפאל כהן}

^{ע״ה שמואל מרציאנו}

^{ע״ה דוד בן שלמה מרציאנו}

^{ע״ה דוד דלמוכאלט}

^{ע״ה יצחק בן דוד מרציאנו}

^{תרגום מלולי}

^{לכ׳ ומע׳ ותה׳ איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבבות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ך בר׳ יעקב כהן סקלי דין חידא הי״ו ש״ל מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאורית יע״א.}

^{אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה באנו להודיע לכבודכם על מצב קהילת דבדו ומצבה בעת שהיא קהילה בעלת אמצעים מעטים וברצונה לפעול בעניינים שיש בה קיום לעולם חובה עלנו לפעול במשותף באותם העניינים שהקהילה זקוקה להם. לדבר זה באנו לעולם אשרי מי שהכין לו צידה לאכול ברדך הרחוקה. וידוע הוא שהאדם בעולם הוא כאורח וחובה לנסוע מכאן לעולם האמת ואין לאדם פעמיים לחיות ובמקרה ולא קיים חובתו בעולמו בפעם הראשונה שיחזור שנית זה אינו. על כן אשרי אדם המתגבר על יצר הרע להתבונן ולעשות מה שמוטל עליו בזה העולם אשר הוא הבל הבלים לגבור על יצרו המבלבל האדם במחשבות וטענות קשים אשר לא יושיעו לפני הקב״ה ביום דין וחשבון. ובפרט מעשה וכו׳ וכו', מכיון שכב׳ יהודי בן עירנו הוא מוטל עליך להרגיש בצערינו כאשר רואים אנו שאין בקהילה לשמו יתברך עשינו הרבה דברים אך קליימם זקוקים לכסף באשר נזכיר על כן מבקשים מכבודך היקר להואיל לבוא לעזרתנו בסכום הגון ולך תהיה ערקה לפני ה׳ אלגקיך.}

^{אלה הדברים שאנו מבעעים ועבורם אנו זקוקים לכסף:}

^{1-בית העלמין העליון התחלנו העבודות אך כדי לסיימם אנו צריכים סכום של 200 אלף פרנק׳ ובית העלמין התחתון כבר סיימנו את העבודה.}

^{2-חברת כל ישראל חברים מסייעת לנו ברכישת שלחנות ואת ההזמנה שלחנו לעיר אוג׳דה, סכום 80 אלף פרנקים.}

^{3-הנ״ל הקציבו לנו סכום לחלק מזון לילדי העניים אך הסכום הגדול חייב לבוא מאצלנו.}

^{4-מקום המיועד ללימודים, לחברת כל ישראל חברים ולארוחות לנזקקים, טעון שיפוץ מידי.}

^{5-חב׳ אוצר התורה תסייע בהחזקת ת״ת ואנו צריכים לדאוג לארבעים אחוז. וש״ר לך ולבני עדתנו.}

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות}

^{עמוד 184}

שורה מם׳ 2

ג׳אנא בן חמו 24 תמוז 1976 22.7.76

• 30

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של הזוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה בה״ר אברהם ב״ר אהרן ן׳ חמו נ׳׳ע שנלב״ע ביום עשרה כסלו

ש״ש התשל״א תנצב״ה.

ABRAHAM BENHAMOU 8.12.1970

• 31

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכי והצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית רחמנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון נתיסרה ביסורים קשים ה״ה מרת צלטנה נ״ע אשת סי׳ משה מרציאנו וימי חייה ארבעה וארבעים שנה נלבע״ה ט׳ ניסן שנת התשכ״ט תנצב״ה.

LE 28  MARS 1969

• 32

זאת מצבת קבורת הז״ך איש תם וישר הישיש ונשוא פנים המנוח אברהם לעסרי ונלב״ע ביום ג׳ שמונה ימים לחודש תמוז שנת תשב״ב והיו ימיו חמשה ושמונים שנה תנצב״ה.

ABRAHAM LASRY LE 10.7.62

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר מנא דכשר החבר מח׳ גומלי חסדים המנוח זה שמו דוד בר יעקב עאנקונינא המכ׳ צ׳גיוור נ״ע ונפטר לבית עולמו ביום כ״ב לחו׳ כסלו ש׳ שנת התשכ״ב לפ״ג והיו ימיו לערך ששים שנה פה דבדו יע״א תנצב״ה.

• 34

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע הזקן הכשר המנוח זה שמו דוד בר כבידא נ״ע מרציאנו שנפ׳

לבית עולמו.

35

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע שהיה שמש בבית הכנסת של הר׳ שלמה בן מימון ולומד תהילים כל היום ונתייסר ביסורים קשים ומרים המנוח ז׳׳ש משה בן יוסף מרציאנו בלשגר שנלב״ע ביום ח׳ שבט ש׳ התשי״ט תנצב״ה.

• 36

זאת מצבת קבורת הזה״כ איש תם וישר העניו המדוכה ביסורים קשים ומרים ה״ה דוד הכהן המכונה למהירז שנלב״ע ביום שמיני

לחו׳ אלול ש׳ התשי״ט.

LE 10.9.59  A LAGE DE 75  ANS

37

זאת מצבת אסתר מרעילי נפט׳ יום י״ג לחו׳ אב התשכ״ג תנצב״ה.

1963

38

אשת חיל מי ימצא זאת מצבת קבורת האשה הצדקת מרת עישא הכהן דלגזאל בת נונא אשר עלתה לשמי שחק ביום שבת קודש 4 לחו׳ אלול שנת התש״ך תנצב״ה אמן והיו ימיה שמונים שנה.

39

זאת מצבת קבורת… וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מרת אסתר נ״ע אשת סי׳ רפאל בן חמו וימי חייה

חמישים שנה תנצב״ה.

LE 12.8.1960

• 40

מצבת קבורת האשה הכ׳ והצנועה המאושרת ומפורסמת במעשיה הטובים וחשובים ביישנית שתקנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מאחא נ״ע אשת סי׳ יצחק מרציאנו נ״ע וימי חייה ששה ושבעים שנה

תנצב״ה.

LE 1.4.1960

• 41

מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה הזקנה הכשרה מרת עישה די סוסו בנת ג׳אנא שני לבית עולמה שנת התשי״ט תנצב״ה.

42

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה והכשרה אשת חיל מרת עישא בת משה ן׳ חמו נ״ע אשתו של המי שלמה בן יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע נלב״ע ביום ג׳ כסלו שנת

התשי״ז תנצב״ה.

DÉCÈDÉE LE 26   NOVEMBRE 1957

43

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת גומלי חסדים העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה מנחם בר יוסף מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו מ״מ שבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום 15 בטבת שנת התשכ״א לפ״ג פה דברו

יע״א תנצב״ה.

SALOMON MENAHEM MARCIANO DÉCÉDÉ LE 4 JANVIER 1961

44

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ד׳

לחו׳ בסלו שש התשב״א.

CHLILIME MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3.11.60

45

זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת הזוה״ק העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו יוסף בר דוד מרציאנו לימאמא נ״ע ויהיו ימיו שבעים שנה ונלב״ע ביום 27 לחודש אדר שני התשי״ז לפ״ג פה דבדו תנצב״ה.

שורה מס׳ 3

46

זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזקן הכשר החבר בחברת גולי חסדים זה שמו אלעזר בר עישא נ״ע שנפ׳ ביום 10 לחו׳ ניסן והיו ימיו שמונים שנה ש׳ תשי״ד. 13.4.1954

47

זאת מצבת קבורת החכם השלם והכולל אור גולל רודף צדקה וחסד ומעולם לא ביטל השכמת בית הכנסת אפילו שלעת זקנתו היה מדוכא ביסורים והיתה מנוחתו ערב חג הפסח ש״ש תשי״ג ה״ה כמוהר״ר אליהו מרציאנו בר עישא וימיו אשר חי ע״פ האדמה 83

שנה תנצב״ה.

LE 3  MARS 1953

48

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק משכים ומעריב לבית אל זוהי דרך ישרה נפשו חשקה עם חברה קדושה חברת גומלי חסדים הרוממה לומד תהילים בנעימה דוד בר מסעודא הכהן נ״ע ויהיו שנותיו מששים שנה ומעלה שהיתה מנוחתו ביום שב״ק הוא ר״ח שבט.

JANVIER 1953  17

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 30

אגדיר רבתי ותושביה האירופיים.

         אגדיר לפני חורבנה על ידי רעידת אדמה בשנת שישים למאה הקודמת, כללה ארבעה יישובים שהמרחק ביניהם נע בין שלושה עד חמישה ק"מ. 

• "אגדיר אוֹפַלָּה"(אגדיר עילית) כפר בנוי על פסגת ההר, ישוב עתיק שהציביליזציה הצרפתית פסחה עליו, ותושביו נותרו שלוחים [כפריים דוברי שלוחית]כאבותיהם, להבדיל משלושת היישובים הבאים שהמשטר הצרפתי שקד לפתח בהתאם לקדמה בת התקופה.  
• "טלברז'ט" הוא היישוב הגדול והמאוכלס יותר מסחיפיה. ובשל כך היא זכתה למונופול על ענייני חברה כמו ועדים של ארגונים שונים. שני בתי חולים, אירופי ומוסלמי, מסחר רוב החנויות מרוכזים במרכז מסחרי((la place de commerce   ותרבות.  
• קולנוע אחד, מגרש כדורגל, אולם ריקודים המכונה וחוף הים(la plage) רצוף מלתחות. העיר שוכנת על גבעה גבנונית במקצת כשמורד תלול מפריד בינה לבין החוף האטלנטי. היא בנויה על פי ארכיטקטורה מזרחית, אף שבאחדים מבנייניה ניכרת גם ארכיטקטורה מודרנית כמו בניין "ברוטל" הניצב בקצה המערבי של העיר.

     העדה המרוקאית-זהות דהויה.

           בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לרגל הוצאת הספר "מרוקו" בעריכת ח' סעדון הובעו דעות שונות על הישגיה של יהדות מרוקו בתחום התרבות והרוח, אך במסגרת זו נתייחס רק לנאומו של מנהל המכון ליהדות צפון אפריקה, שעמד בעיקר על מאפיינים אחדים של העדה המרוקאית.

.

    א'.  אחד המאפיינים, לפי הגדרתו, הוא 'הכוחניות' המתבטאת במאבקה של העדה על זכויותיה החברתיות והפוליטיות.

    ב'.   הזדהות עדתית. בני העדה נוטים לגלות סולידאריות הדדית במקרים של מצוקה חברתית, או פלילית.

    ג'.   שמרנות קנאית על נכסי התרבות והפולקלור, שהביאה עמה מארץ המוצא. נראה, שהנואם, כרוב הציבור בארץ, רואה בחג המימונה, ואולי גם במתכון של המטבח, את מכלול תרבותם של יהודי מרוקו. 

         כותב שורות אלו, שאף הוא דיבר באותו כנס, ניסה להפריך את הדעה בסעיף ג' הנ"ל בנוגע לשמרנותם של יהודי מרוקו, אולם בנאומים מסוג זה הכפופים לזמן מצומצם, הוא לא מיצה את דעתו במלואה. לכן כאן המקום לציין דוגמאות הממחישות,דווקא, את התפרקותה של העדה מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.      

     א'.   שיבוש שמות המשפחה

      אין מדובר כאן בעברות שמות במשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה זו היא בבחינת חזרת העטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי : "שמא גרים".

   אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותה ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותקן לכל מי שהשתבש בכך.

    לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. כנראה משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן יזרי'  במקום  'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.

    אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה'  במקום  'מלכא'. שם ארמי  זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי  'אבי'  ששובש לכינוי   ערבי  'אבו' : אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סיערוב השם מציין קדמה. מכל בעלי השמות העילגים  'אבוקסיס' רק גברת אחת (רימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי  'אביקציץ'

    יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד : פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המקרים. 'אבוכזר' ,השיב האיש.  זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה : ' אנתה מן פאמיליית אביכזר די מוגדור ? (אתה ממשפחת אביכזר של מוגדור)  שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר,שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם, ולא שעה להתמזרחותו- אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסורעב.

     לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה' , 'בן עזרי  ל-בניזרי'. זה שמו של אחד החכי"ם, שרוממות "  החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך אין הוא טורח להרים את עטרתו המתפלשת בעפר.

 הפייטנות

     נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח,  וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.

      הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה,שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד ) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם : ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".  

        איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי, הדלה לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוסיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אמנם מקורם במוסיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי, אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון : פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה,לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.   

        לא פחות מכך הוא גורלם של :'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאן לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום  שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה ( זמן ק"ש, זמן תפילת י"ח ). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג ש"ס.

    במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים.

   הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, מזמרים אותו,לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה למול מבטי ערגה כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי  'הקדיש' שש"צ מסלסל בלחן של אחד מזמרי ערב.

    המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון'  לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של שירה בציבור, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין' . תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום'-שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!.

    ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה'  ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסודובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.

   עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך לדומיניון של חב"ד(לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב), לעומת זאת 'המרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית גניזה. 

      הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל פרוספר ממן ז"ל בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים-('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.

    בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה : ,חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו' , שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן. 

      לבד מגניזת  'הקרובות היוצרות והרשויות',  ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. אפשר להסיק אם כן, ובצדק, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אמנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.         

   ברם, לא די לו למרן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות 'ויוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, והוא הזיח ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת י"ח.

     יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים כראב"ע, רשב"ג וריה"ל לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת. לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עג כדי הזלת דמעה.

       אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת י"ח, שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר, מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת :"ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.

   למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטים, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים באיחור לבית הכנסת באיחור כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר :"בא לתקן ונמצא מקלקל".

     כאשר השוויתי  את המחזור-'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני,ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות :,"במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשבי להצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.

       אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה שמרנית ? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי לא אחת לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך, כאמור, זו תופעה שלא כאן מקומה.

        אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה רב מחלקם של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.

      ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, אך ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו- תרבותי, מוסלמית ויהודית. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.

     אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוסיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן.

   צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, לדאבון לב רבים כמוני, הפטרונים, המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוסיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד,או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של ,אוחיל יום יום",או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.       

 ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.

השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

בין השנים 1885-1882 השקיע אברהם מויאל חלק ניכר מזמנו בפעילות שבתקופות מאוחרות יותר היו מגדירים אותה כ״ציונית״. הוא חרש את דרכי הארץ, הרבה לבקר במושבות החדשות ועמד בקשרים מתמידים עם אנשי רשות טורקיים. כל זאת, בעת שניהל את עסקיו ביפו, שלצידם טיפל בכספים שהזרימו לארץ תורמים מחוץ לארץ – ובראשם הברון רוטשילד וחובבי ציון.

הוא לא עשה הכול בעצמו. היו לו שותפים לדרך, ובראשם שניים: שמואל הירש – מנהל מקווה ישראל במשך 12 שנים (1879־1891), ואלעזר רוקח – פעיל טרום ציוני, איש ספר, מזכירו של ויסוצקי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1885, ולאחר מכן מזכירו של מויאל.

מבין השניים היה הירש החשוב והמשפיע יותר. ואולם, גם הירש וגם רוקח נזכרים בהיסטוריוגרפיה של היישוב, לא אחת, באופן שלילי, ורק מחקרים מאוחרים העמידו אותם – ובמיוחד את הירש – במקומם הנכון.

מויאל היה קשור, בשל עסקיו ובמיוחד בשל פעילותו הציבורית, עם חברת ״כל ישראל חברים״, שבית הספר החקלאי במקווה ישראל היה המפעל הראשון שלה בארץ. הוא הכיר היטב את מנהליו הראשונים של המוסד, קרל נטר, זאב הרצברג, ובמיוחד את הירש, שבתיאורים רבים של בני הזמן נזכרים ביקוריו בחנותו של מויאל ביפו. מויאל סייע לביל״ויים בצעדיהם הראשונים בארץ, שאותם עשו במקווה ישראל, וניסה ככל יכולתו לרכך את יחסו הקשוח של הירש כלפיהם. רוב הביל״ויים מתחו על הירש, בזמן אמת, ביקורת קשה, וטענו שהוא מתנכל להם ללא הרף. חיים חיסין, שנמנה עם הקבוצה הראשונה של אנשי ביל״ו שעבדו במקווה ישראל, לא חסך שבטו מהירש: ״המשגיח נוגש בכל עוז, אינו נותן מנוח, כך ציוו עליו. הירש עושה זאת בכוונה, כדי להוציא מראשינו את ה׳שטויות׳ ולאלצנו לנסוע מכאן. כל יום הוא עוקב אחרינו מבין העצים. פתאום מופיע על ידנו. בשום אופן אינו מעכל את העובדה שיהודים רוסים, ומה גם משכילים, יעבדו ברצינות, פשוטו כמשמעו״.

וזוהי עוד ביקורת מתונה. בעיתון המליץ התפרסם מאמר לא חתום, שהועתק משבועון יהודי רוסי ותקף את מעשיו של הירש בארץ ישראל בחריפות יתרה. מחברו היה הביל״ויי מנשה מאירוביך, מהמתיישבים הראשונים בראשון־לציון. לדברי מאירוביך, הירש עשה ככל יכולתו"להצר ולהציק״ למושבה ראשון־לציון, בהיותו בשלב הראשון של ההתיישבות בא כוחו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. כל הבטחותיו למושבה, בפקודת הברון, לא מולאו. מאירוביץ׳ הזהיר, שאם לא תהיה הנהגה אחרת למושבות, של אנשים בעלי ״לב עברי״ – רעה תהיה אחריתן.

לפנינו האשמה ישירה כי הירש פוגע במכוון בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לאחר חודשיים כתב מאירוביץ׳ עצמו להמליץ, והמשיך בהתקפותיו על הירש. הוא טען, כי הירש הפך את מתיישבי ראשון־לציון לעבדים, וכל מה שקורה במושבה, בהנחייתו, אינו מעשה לאומי כלל.

באותו גיליון של המליץ, הובאה תגובתו של אחד האישים המרכזיים ביישוב היהודי של אותם הימים, פטרון הביל״ויים יחיאל מיכל פינס. הוא שלל מכל וכל את האשמותיו של מאירוביך, ויותר מכל: פינס התרעם על כך שמעשיו הטובים של הירש כלפי הביל״ויים (שלכאורה הוא היה נגדם) וכלפי ראשוני המושבה עקרון, אינם נזכרים כלל בדיווחו של מאירוביך. ״האם רק את הרע יספר ולא את הטוב?״ תמה. פינס הזכיר כי התיישבות העקרונים על אדמתם הייתה במידה רבה בזכותו של הירש, והוא אשר גייס לעזרתם את אברהם מויאל, אשר טיפל בהם ״כאב רחמן עם בניו החביבים… להביאם אל נחלתם״. את מויאל הגדיר פינס כ״הגביר הנכבד מבני המערביים [יוצאי צפון אפריקה]״.

מויאל, לעומת הירש, נחשב לטוב ולמיטיב. הוא נקשר מיד אל הביל״ויים וסייע להם רבות בקליטתם בארץ ובמושבתם גדרה. כפי שסופר לעיל (ראו בפרק השלישי), כשסירב הירש תחילה לקבלם לעבודה במקווה ישראל, פנה מויאל להנהלת ״כל ישראל חברים״ בפריז, ומשם הגיעה הוראה להירש להעסיקם. הדבר, מתברר, לא קלקל את יחסיהם של מויאל והירש, והדבר בא לידי ביטוי זמן קצר לאחר מכן, כשעלו לארץ ראשוני המושבה עקרון. קבוצה של 11 איכרים הגיעה ארצה, כזכור, בהדרכתו של יחיאל ברי״ל וחיפשה במשך תקופה ארוכה קרקע להקים עליה את מושבתם.

קשיי הירידה שלהם מהאונייה לחוף תוארו בפרק קודם (עמ^׳ 55-53) וההתגברות עליהם הייתה מבצע משותף של הירש ומויאל. כל אחד מהשניים תרם את חלקו כדי שאפשר יהיה לעקוף את האיסור הטורקי של כניסת יהודים לארץ, בשל בהלה שאחזה את השלטון העות׳מאני לאחר שהגיע גל גדול של עולים, במה שייקרא מאוחר יותר העלייה הראשונה. בעיית כניסתם לארץ של העקרונים לעתיד נפתרה באמצעות ״טריק״ שאותו רקחו הירש ומויאל: הירש פנה אל הקונסול הצרפתי בירושלים, שהיה מיודד מאוד גם עם מויאל, והלה אישר שקבוצת האיכרים הגיעה כדי ללמוד במקווה ישראל. כאמור לעיל, איש לא בדק את גילם ומצב משפחתם של ה״תלמידים״, שכולם היו נשואים ואבות לילדים…

כמו הביל״ויים גם ראשוני עקרון קיבלו תחילה עבודה במקווה ישראל, ואף הם כקודמיהם סבלו מידו הקשה של הירש, שהתייחס אליהם בקשיחות. נוסף על כך, הוא היה מסוכסך עם יחיאל ברי״ל, דבר שהשפיע גם על יחסו ל״ראדומים״, כפי שכונו. ברי״ל האשים את הירש שהוא מרפה בכוונה את ידיהם של 11 החלוצים, ואף הציע להם מימון כדי שישובו לחו"ל. הברון רוטשילד, שהיה בסוד העניין, לא הסתיר את תסכולו מהסאגה הזו, שבמרכזה עמדו ה-11, עבודתם במקווה ישראל וחיפוש ממושך ביותר אחר שטח קרקע להקמת מושבתם. ועם כל זאת, מקורות בני הזמן מציינים שוב ושוב את מאמציו של הירש לסייע ל״ראדומים״ במציאת שטח מתאים להתיישבותם, עד שאישר את רכישת השטח שליד הכפר הערבי עקיר. בכך היה תפקיד מרכזי למויאל, שיצא למסעות ברחבי הארץ, ולמקצתם הצטרף הירש. בכלל, נראה כי להירש היו שני קווי אופי, נוגדים: קשוח שנראה כמעט עוין מחד גיסא, ומסייע במאמצי ההתיישבות, מאידך גיסא. הדבר היה אופייני להתנהגותו כל השנים.

הירש, יליד חבל אלזס (1845), ששירת בתור קצין בצבא הצרפתי והשתתף במלחמת גרמניה-צרפת ב-1870, נותר כל חייו קצין באופיו. בשנתו הראשונה במקווה ישראל הוא סילק כמה מהתלמידים, שלדעתו לא היו ממושמעים מספיק. המוסד בתקופתו היה ידוע במשמעות הקפדנית שלו בלימודים ובעבודה. את היחס הנוקשה לבילו״יים ולאחר מכן ל״ראדומים״, אפשר להסביר בצורה חיובית דווקא: הירש ביקש להעביר את ה״חדשים״ סוג של טירונות, ורק כשעמדו בה זכו להערכתו והם ידעו, כפי שמסתבר, להעריך אותו. הברון רוטשילד העריך את הירש, הרבה להתכתב איתו ופעם אחת אף שלח לו פרס מיוחד בעבור תרומתו לקליטת באי העלייה הראשונה – שטר של 1,000 פרנק – סכום כסף ענקי. הוא הופתע מאוד כשהירש החזיר לו את השטר וטען שאינו מגיע לו. עוזרו הראשי של הברון, מיכאל ארלנגר, כתב באחד ממכתביו להירש: ״אין ברצוני לחלוק לך מחמאות, אך לעיתים רחוקות מזדמן למר דה-רוטשילד לעסוק עם אנשים שנלושו מחומר זה שלך״. כשנכנס מויאל יותר ויותר לטפל במושבות של חובבי ציון, היה הירש שותפו בכל מהלכיו. הירש ידע אל נכון שהברון מרוצה מאוד מטיפולו של מויאל בכספים המגיעים מחו"ל. באחד ממכתביו של ארלנגר אליו, נכתבו השורות המחמיאות האלה על מויאל: ״שמח להיווכח שמר מויאל מממש היטב את הכסף שחובבי ציון שולחים. זה לפחות המעשה הטוב האחד שעשה ויסוצקי בעת שהותו בארץ ישראל [מינויו של מויאל לראש חובבי ציון בארץ]. הברון מכיר את המסירות שמשקיע מר מויאל במפעל זה״.

מויאל הזכיר פעמים רבות את הירש ומעשיו בדיווחיו להנהגת חובבי ציון, וכשנפטר בשלהי 1885 אישר פינסקר את ההחלטה שכבר התקבלה בארץ ישראל, כי האיש המתאים ביותר להחליפו בתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ הוא הירש. הדבר הפתיע רבים, משום שהירש לא נמנה עם חוגי חובבי ציון והיה מקושר יותר ל״כל ישראל חברים״.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-} השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח