אֵל חָבִיב לִי חִבָּתוֹ-ר' דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז
43 – אל חביב לי חבתו
פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה' שהיה לי נועם " לחביב אלי חיבתו "
קעד. אל חביב לי חבתו
שיר שנכתב בעקבות הצלה מצרה על הים. המשורר מבקש על גאולת העם ומתאר בקצרה את הצלתו. שיר מעין אזור בן טז מחרוזות ורפרין. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור המתחלק לשתי צלעות. חריזה: אאבע ג/ג דדב/ג הה ב/ג וכו׳.
משקל: שבע הברות בטורי הענף. בטור מעין אזור: שמונה הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב.
כתובת: פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה׳ שהיה לי נועם ׳לחביב אלי חיבתו׳.
סימן: אני דוד בן אהרן חזק.
מקור: א-טז ע״א; ק־ כה ע״א.
אֵל חָבִיב לִי חִבָּתוֹ
מַחְלָה בְּלִבִּי בִּלְתּוֹ
נַפְשִׁי נִכְסְפָה גַּם תָּאֲבָה / דּוֹדִי אָן חָנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
5-נְדֹד חִשְׁקוֹ בִּי יִבְעַר
כְּמוֹ אֵשׁ תִּבְעַר יַעַר
עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה / הָיְתָה לִי עֶדְנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
ה' כַּמָּה תִּרְאֶה
בִּנְךָ בַּשְּׁבִי נִכְאֶה
10-וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה / אֵל נָא רְפָא נָא
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
דַּיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת
גּוֹלֶה נִדַּח כְּשֵׂיוֹת
יוֹשֵׁב כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה / מָשָׁל וּשְׁנִינָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
וְאִם לֹא עַכְשָׁו מָתַי
תָּשׁוּב תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי
15-תִּמְחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה / קֶדֶם מְעוֹנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי
עַד מְאֹד נַעֲנֵיתִי
עֵינַי מִנִּי עֹנִי דָּאֲבָה / נִחוּם מֵאֲנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
20-דְּלֵה פְּדֵה מֵאוֹיְבִים
צֹאן בֶּן שִׁבְעִים זְאֵבִים
כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל כִּשְׁבָּה / בֵּינֵיהֶם חוֹנֶה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
בַּקֵּשׁ שֵׂיוֹת נִדָּחוֹת
נָדִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת
25-יַמָּה וָקֵדְמָה וָנֶגְבָּה / וְצָפוֹנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
נֶהְפַּךְ הוֹדִי לְשַׁדִּי
בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי
הֲלֹךְ יֵלֵךְ כִּי בַּחֹשֶׁךְ בָּא / שָׁכַן עֲנָנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
אָמַר בְּפִי, לֹא אֶדֹּם
30-מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם
יוֹשֵׁב עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה / בִּסְפִינָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
הלא אל חי וקים
כי הוא הנותן בים
דרך ובמים עזים נתיבה / דרך נכונה
אנא ה' הושיעה נא / תרחם ציון כי בא עת לחננה
35-רְעֵנִי, חוֹקֵר, קֶרֶב
כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב
מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וְהַרְחָבָה / מְזוֹנִי תְּנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
נֵרִי, אוֹרִי וְיִשְׁעִי
וּמַה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי
40-תִּרְצֶה לְקוֹל שַׁוְּעִי הַקְּשִׁיבָה / נָא הָאֲזִינָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
חַלּוֹתִי לְךָ אֶקְרָא
אַדְמַת קֹדֶשׁ אֶעְבְּרָה
אֶרְאֶה, אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה / גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
זֶרַע זֵכֶר עֲמָלֵק
בְּאֵשׁ וְגָפְרִית תַּדְלֵק
45-תַּכְרִית מִזָּכָר עַד נְקֵבָה / שְׁמָם מְחֵה נָא
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
קָדוֹשׁ אֶל רָם וְעֶלְיוֹן
בַּשֵּׂר אֱמֹר לְצִיּוֹן
רָנִי וְשִׂמְחִי כִּי הִנְנִי בָּא / תּוֹכֵךְ אֶשְׁכְּנָה
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
ביאורים לפיוט
1-אל… חיבתו: אל אהוב, אשר אהבתי נתונה לו. 2. מחלה בלבי בלתו: בלעדיו ובלעדי אהבתו אני חולה בלבי. 3. נפשי… תאבה: נפשי מתגעגעת ומתאווה להידבק בקב״ה. דורי אן חנה: בכל מקום שהוא מצוי שם אהבתי נתונה לו. אן חנה: הביטוי אינו מציין שאלה, אלא תיאור מקום. נפשי נכספה לדודי באשר חנה. 4. אנא… נא: על־פי תה׳ קיח, כה. תרחם… לחננה: על-פי תה׳ קב, יד. 5. נדוד חשקו: חשקו ואהבתו שנדדו ממני. 6. כמו… יער: אהבתו בוערת בי כאש עזה השורפת יער, על-פי תה׳ פג, טו. 7. עזה כמות אהבה: על-פי שה״ש ח, ו, ורמז אל הפסוק הבא ׳מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה׳, שכן השיר נכתב על הצלה מן הים. היתה לי עדנה: על-פי בר׳ יח, יב, וכאן עניינו שאהבה זו, היא לו לשמחה ולעדנה. 9-8. ה׳… נכאה: היו״ד בסוגרים להשלמת האקרוסטיכון. במקור באה ה׳ בגרש לציין שם ה׳. נכאה: כפוף וכואב. 10. ומת… נשבה: מצבם הקשה של ישראל בגלות. על-פי שמי כב, ט. אל… נא: את מחלות הגלות על-פי במ׳ יב, יג. 11. דיו… כשיות: די לו לעם ישראל עבדך להיות בגלות. הלשון ׳דיו לעבד…׳ על-פי ברכות נח ע״ב בשינוי הוראה. 13. כערער בערבה: ציור לישראל בגלותם, על-פי יר׳ יז, ו. משל ושנינה: שהכול לועגים לו, על-פי דב׳ כח, לז. ואם… מתי: על-פי אבות א, יד. וכאן שאלה בדבר הקץ המתמשך. 16. תמחץ…רבה: עניינו הנקמה באויבים, על-פי תה׳ קי, ו. קדם מעונה: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 17. יגעתי באנחתי: כבר נתעייפתי מלהיאנח על צרות הגלות, על-פי תה׳ ו, ז. 18. נעניתי: עוניתי וסבלתי. 19. עיני… דאבה: על-פי תה׳ פח, י, עיני נמסה מרוב בכי על צרת הגלות. 20. דלה: הרם והושע. 21. צאן: כאן במשמעות כבשה יחידה. שבעים זאבים: אומות העולם המשולות לזאבי טרף, על-פי אסת״ר, יא. 22. כמה… חונה: כלשון המאמר שם: ׳גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים׳. 23. בקש: דרוש והצל. שיות נדחות: ה ם ישראל המפוזרים בין העמים. 26. נהפך הודי לשדי: הודי ולשדי נשתנו לרעה. 28-27. בעוד… ילד: אומות העולם העומדות נגדי הולכות וגוברות. 28. כי… עננה: הן אומות העולם ההולכות בדרכי חשכים ואף־על-פי-כן עולות ומצליחות, ועל כן רב הכעס והכאב. 29. אומר… אדום: הדובר עובר מעניין כנסת ישראל לעניין הצלתו בים. 30. מי… אדום: על-פי תה׳ סז, יא, וכאן כוונתו שהרוחות הובילו את הספינה לאזור נוצרי (גיברלטר או ספרד). 31. יושב: כשאני יושב. על… בספינה: בעת הסערה כשהספינה עלולה לרדת אל התהום. 32. הלא… וקים: תשובה על השאלה מי נחני. 33-32. כי… נתיבה: על-פי יש׳ מג, טז. 35. רעני: פרנסני. חוקר קרב: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ יז,י. 36. ככלב וכעורב: המתפרנסים מן הטבע ובחסד האל. הלשון על-פי ב״ב ח ע״א. 37. מידן… תנה: על-פי נוסח ברכת המזון, וביקש המשורר על מזונו שלא יצטרך להסתכן ולרדת בים לפרנסתו. 38. נרי, אורי וישעי: כינויים לקב״ה, על-פי תה׳ כז, א. 39. ומה: ועד מתי. 40. תרצה… האזינה: רצה בתפילתי, האזן והקשב לשוועתי. 41. חלותי: חיליתי פניך בתפילה. 43-42. אדמת… הלבונה: אזכה ואגיע לארץ ישראל. אעברה… הטובה: על-פי דב׳ ג, כה. גבעת הלבונה: כינוי לירושלים על-פי שה״ש ד, ו. 44. עמלק: כאן כינוי לכלל אויבי ישראל. 46. שמם מחה נא: על-פי שט׳ יז, יד. 49. רני… אשכנה: מסיים בבקשה על הגאולה, על-פי זס ב, יד.
מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז-הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל
הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל
רישומיו של הרב הראשי לת״א־יפו ושר הדתות
בביקורו במרוקו
מורינו היתה עינו פקוחה על עדתו ועל מוסדותיה.
מוסד שפעל רבות למען הנוער ודור העתיד היה מוסד אוצר התורה. והגרב״מ טולידאגו העלה רישומיו על ביקורו במוסד זה וכן כתב: היה מקום לחשוש להפסקת שרשרת זהב זו מפני דלדול בתי תלמוד תורה ומצבם החומרי הנורא שנמצאו בו והיתה עתידה תורה להשתבח ח״ו ברבים מערי הארץ לולא שקם לה גואל, הוא מוסד ״אוצר התורה״ שהשכיל להבין את החומר המפליא שישנו פה, את בני הנוער שלא הספיקו עוד לנער מעליהם את עול התורה ויר״ש. ולהכינו ולסעדו ולתת לו חינוך תורני מובהק תורה ודרך ארץ.
עשרות עשרות של תלמידים נהרו למוסדות ״אוצר התורה״ מיד לפתיחתן בכל המדינה ללמוד בחשק ובשקידה רבה ובזמן קצר הספיק המוסד לגדול ולהתרחב, ובבר היום לומדים בתלמוד תורה ובישיבה של ״אוצר התורה״ בעיר קאזבלנקא בשבע מאות תלמידים וכחמשת אלפים תלמידים כ״י נמצאים בעיר מקנס ובשאר ערי מרוקו ובכפריה, וכבר מצטיינים הם בלימודיהם וגדיים אלה עתידים בע״ה להיות תיישים, שיהיו הם בעתיד הקרוב לרבני ומדריכי קהילות יהודי מרוקו, היודעים את אשר לפניהם ללכת בעקבות אבותיהם שהנהיגו את היהדות כאן על מבועי המסורת והתורה הצרופה.
כבר ידוע מה שהרב המקובל מהרה״ו זיע״א במכתבו לרבי יוסף טבול מגורי האר״י זיע״א מעיד על היהדות המערבית וממליץ עליה את הפתגם התלמודי הידוע: ״לא זזה שכינה מכותל המערבי״. (תולדות חכמי ירושלים עיין ליוסף ריבלין בהקדמתו) ואנו רוצים לקוות שמוסד ״אוצר התורה״ יקיים הפתגם הזה גם בעתיד שלא תזוז השכינה מהיהדות המערבית (בידוע מרוקו נקראת ארץ מערב. ויהודי מרוקו, נקראים יהודי המערב או מערבים, ראה ספר ״נר המערב״ ירושלים תרע״א).
מקרב לב יש להודות לאלה העומדים בפרץ ונושאים בידם את דגל ״אוצר התורה״ העושים והמעשים בגופם ובממונם וביחוד לציין את ה״ה מר יצחק שלום הי״ו, בניו־יורק שבארה״ב הי״ו ומר יצחק אלמאליח ומר משה יפרח הי״ו בעיר קאזבלנקא שטרחו ויגעו בעשר אצבעותיהם להקים את המוסד הנ״ל ״אוצר התורה״, על תילו וידידי המנהל הרה״ג רבי שלמה ילוז הי״ו לפנים הרב הראשי לטריפוליטניא המתמסר בכל כוחו להתפתחות המוסד, ומשגיח בעין פקוחה על כל הליכותיו ובעצמי בחנתי מספר תלמידים בבתי תלמוד תורה אלה: מהם בקאזבלנקא, רבאט, ומקנס מוגדור, וכר וראיתי שישנם תלמידים רכים בשנים כבני י״ב וי״ג המעיינים היטב בגמרא בעומק ובסברא ישרה בנפו״י.
תחזקנה ידי העוסקים במצדה זו ותקותי מלאה שיראו פרי טוב בעמלם לגדל דור שלם של תלמידי חכמים ורבנים במרוקו שיהיו למופת ויצטיינו בידיעותיהם ובהליכותיהם ועליהם תבוא ברכת טוב.
וביגיעה רבה ובסבלנות אסף וקיבץ במשך שנים רבות מאות כתבי יד עתיקים וישנים שהפיצו אור על תולדות יהדות זו שנשכחה, שמהם שאב חומר רב לחיבור ספרו ״נר המערב״, ״ואוצר גנזים״ וכו'.
ואני הכותב ראיתי אותו רכון על ערימת ספרים מאובקים ואכולי עש ורימה ורובם אבדו מתוך רטיבות ברוב הימים בספריה עתיקת יומין של הרה״ג הרב המכונה המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל בבית חמי ר׳ מרדכי בירדוגו ז״ל במקנס בעלית ספרים שקרו לה סטודיו ברח׳ אלכדרין (הירקנים).
הרב הנז׳ נולד בטבריה ש׳ תר״מ, ונסמך להוראה שם, שימש חבר בד״ץ בעיר טנג׳יר במרוקו, ואח״ב ראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה וקרוב לעשרים שנה כיהן פאר כרבה של תל־אביב־יפו והמחוז, מחבר הספרים ״ים הגדול״ שו״ת, (מצרים תרצ״ו) ״משיב נפש״, ״ידי משה״, שלש תשובות, ״בת עמי״, ״היתר עגונות״, מאחינו בנ״י שנספו במלחמת עולם השנייה באירופה הי״ד ועוד, ובמקצוע ההיסטוריה, ובספרו ״נר המערב״ חלק ראשון (ירושלים תרע״א) קנה לו שם כחוקר והיסטוריון מומחה בתולדות היהודים במרוקו, בן הוציא קובץ בשם ״שריד ופליט״ ופרסם מאמרים רבים בירחונים, קובצים וכתבי עת שונים. ובדי להוציא רעיוניו לפועל לקרב רחוקים ולחזק יסודות הדת נענה בסוף ימיו להצעה לשמש בשר הדתות.
רבי יעקב משה היה הדור השבעה עשר למגורשי ספרד. אביו ר׳ יהודה, עלה מעיר מקנס שבמרוקו בשנת תר״ך (1860) ומפיו למד תורה ר׳ יעקב משה זצ״ל בשקידה רבה ובהתמדה, עד מהרה התגלה כבעל שכל חריף ותפיסה מהירה, לצד הלימודים בבית־אבא קנה חכמה בישבותיה של העיר טבריה ובמיוחד הוא מציין בין רבותיו את ר׳ משה מאיר חי אליקים זצ״ל, ששימש בראב״ד בעיר קאזאבלנקא.
פעילות חינוכית תורנית:
כבן למשפחה, שהפעילות למען הכלל היתה בראש מעייניה, החל בגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים וחמש התבלט בפעילות תורנית־ציבורית בטבריה, בעיר מולדתו פעל כעסקן ציבורי למען הקהילה הספרדית ומוסדותיה, היה חבר ועד העיר של טבריה ועמד בראש, בטבריה יסד גן ילדים ובית־מקרא לנוער. ביסודם של שני מוסדות חינוך אלה לבני הגיל הצעיר היה משום חידוש רב.
מטבריה לפקיעין
אהבת ארץ ישראל שהיתה מושרשת בבני המשפחה דירבנה אותו לפעול למען גאולת קרקעות והרחבת תחום הישוב היהודי בארץ ישראל, ובך אנו מוצאים את ר׳ יעקב משה מעתיק את מקום מגוריו מטבריה וקובע את משכנו בפקיעין. פקיעין באותם ימים היתה עיירה מאוכלסת רובה ככולה בערבים ורק משפחות יהודיות מעטות חיו בה. משפחות אלו סבלו רבות מחוסר הנהגה רוחנית ומעשית, נעדרו מוסדות חינוך לדור הצעיר והיה מורגש הצורך ברועה שינהיג וידריך את בני הקהילה תושבי פקיעין. על נקלה נוכל לתאר את השמחה שהקיפה את יהודיה המעטים של פקיעין כאשר שמעו על בואו של ר׳ יעקב משה זצ״ל, ארבע שנים עשה בפקיעין וייסד שם בית ספר יהודי בדאגה למצבו של בית הכנסת העתיק במקום.
למען גאולת קרקעות
מששב לטבריה ונוכח, שקיימת סכנה, שהתנועה הערבית הלאומנית תעשה לרכישת הקרקעות שמסביב למוסדות דת יהודיים הקים את אגודת ״מימונה״ ע״ש הרמב״ם שמטרתה היתה לדאוג ולפעול לסיכול המזימה הערבית, אכן האגודה, במאמצים לא מעטים, הצליחה לרכוש שטחים גדולים מסביב לקבר הרמב״ם, רבי חייא ובניו, ורבי עקיבא ע״ה. האגודה רכשה שטחי קרקע נוספים, אשר עליהם הוקמו ברבות הימים השכונות היהודיות הראשונות בטבריה, בפעולתו זו נעזר באחיו ר׳ ברוך זצ״ל.
בגלות
ביקש ר׳ יעקב משה לישב בשלוה ולפעול לטובת העיר מולדתו והנה קפצה עליו רוגזם של השלטונות התורכיים, שגירשוהו מן הארץ בשנת תרע״ו שנות מלחמת העולם הראשונה לאי קורסיקא של צרפת, שם שהה בארבע שנים וטיפל בבעיותיהם של שבע מאות גולים, מיהודי ארץ ישראל, שאף הם כמוהו גורשו לשם. בשנת תר״פ (1920) הורשה לשוב לארץ.
בשליחות קודש בקהילות ישראל בתפוצות:
עד מהרה נודע שמו של ר׳ יעקב משה בתפוצות ישראל כרב נמרץ, שידיו רב לו בהנהגת קהילה ובפעולות למען התורה, ולמען העם והארץ, בשנת תפר״ו (1926), פנתה אליו הקהילה היהודית בטנג׳יר לשמש ברב ראשי וכאב בית־הדין של הקהילה ר׳ יעקב משה ראה בכך שליחות ונענה לפנייה. בהגיעו לטנג׳יר ייסד שם בית דין רבני וניהל את בית המדרש לרבנים ״תורה וחיים״ לימים העמיד בית מדרש זה לתלמידים שמילאו תפקידים חשובים בהנהגת הציבור.
מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז–הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Le lendemain, après la mise des Tephillin, tout le monde se dirigea vers la synagogue où la prière fut clôturée par le discours d’Issachar. Il fit des vœux et s’engagea, entre autres, à être docile à l’égard de ses parents et de ses maîtres, à rester un juif fidèle à son peuple, à sa religion et à l’alliance. Les femmes et les musiciens étaient restés à l’extérieur. A la fin de la cérémonie, tout le monde regagna la maison dans une joyeuse sarabande.
Auparavant, quelques mois avant la bar-mitsva, Haïm avait entrepris d’initier Issachar à son futur métier. Il avait commencé à lui déléguer quelques responsabilités. « La vente initie à l’achat et l’achat initie à la vente » pensait-il. Il demanda à Simha de lui préparer un plateau de pâtisseries variées qu’Issachar devrait vendre. Puis, il aurait à acheter les produits nécessaires pour la suite, tout en surveillant les comptes, les prêts, les crédits, le talq, avance sans intérêt et les dépenses à venir.
Simha prépara les pâtisseries et Haïm fit fabriquer une table rectangulaire chez Mimoun le menuisier.
Au bout de la rue, Issachar s’installa, devant la table recouverte de gâteaux: cornes de gazelles, croquants au fenouil et sésame, briouates farcies d’amandes, sablés, mantecados… sur un qazdabou, minuscule tabouret en bois.
Avec le temps, Issachar montra des qualités non négligeables dans ses relations avec les clients, comme si son prénom, qui veut dire prix, avait une influence sur son tempérament. Il commença à distinguer le client sérieux du vulgaire curieux : l’avare qui n’achète que lorsqu’il est convaincu de faire une affaire de l’acheteur qui ne discute pas le prix… Il apprit à ne pas donner en contrepartie d’une promesse de paiement. Il apprit aussi à faire les comptes journaliers et hebdomadaires.
Après cela, Sol se chargea de la préparation des gâteaux. Sa joie était grande quand son frère comptait les sous, même si au début, il ne distinguait pas les fausses pièces des vraies et que certains enfants se servaient et fuyaient sans payer. Sol eut des disputes avec Issachar à propos de l’argent. À chaque fois, il finissait par céder… Mais il était gagnant au bout du compte.
Plus les jours passaient, plus il avait l’impression de maîtriser de nouvelles armes utiles pour son activité. Il avait compris qu’il fallait laisser de côté l’orgueil, être attentif aux motivations profondes des clients. Il comprit qu’un instant d’inadvertance était nécessaire entre le vendeur et l’acheteur. Il trouva dans sa maîtrise de la relation commerciale, une juste compensation à l’humiliation quotidienne et au mépris habituel.
Ce que Sol craignait arriva. La maison se retrouva sans homme, et surtout sans l’intime et douce présence d’Issachar. Petit à petit, ses relations avec Simha se détériorèrent. Tout était devenu prétexte à dispute.
- Sol, tu as oublié le sel !
- Sol, où est la grosse aiguille ?
- Sol, passe le fil dans le chai !
- Sol, tu te moques de moi, fille de juifs, juive délavée !
Sol se taisait, au début, ou se contentait de répliques naïves et parfois ironiques. Mais, petit à petit, les remarques acerbes de sa mère suscitaient des réponses de plus en plus rudes, avec une voix de plus en plus forte. Les querelles ne duraient pas. L’atmosphère s’adoucissait avec le retour des hommes, bien que l’éclat de la colère demeurât visible sur les visages. Ce qui n’échappait pas au regard expert de Haïm.
Heureusement pour Sol, la nouvelle situation d’Issachar était comme une fenêtre qui ouvrait son imagination sur l’extérieur.
Chaque fois qu’il revenait du travail, il apportait des nouvelles du monde, des juifs, du commerce et des chrétiens. Des nouvelles qui suscitaient l’étonnement, la peur et l’intérêt…
Parmi les récits étranges qu’Issachar amena dans son couffin, il y eut celui de sa rencontre avec un juif noir qui s’appelait Abraham et que ses amis dénommaient Bihi. Il l’avait vu à la synagogue. Il lisait l’hébreu comme le rabbin. Sa voix douce et forte suscitait l’admiration, l’émotion et la confiance. En plus, il semblait connaître les prières, les psaumes et les commandements. Il les appliquait tous, respectait les règles de la casherout, le Shabbat et les fêtes. Il n’était pas né juif. Personne ne l’avait obligé à devenir juif. C’est lui qui avait demandé au rabbin Sarfati de Fès de l’instruire. Après plusieurs années d’études, d’application et de questionnements, il avait demandé au rabbin de l’éprouver. Un juif noir? Mais comment?
Le sultan l’avait offert à Makhlouf Gdalia, un des marchands chargés de la sacoche du roi, célèbre pour ses qualités particulières de négociateur, son intelligence, et son tempérament gai, surtout quand il avait bu. Il fut élevé avec toute la famille, vécut la même vie jusqu’au jour où il annonça son désir de participer à toutes les célébrations religieuses.
Makhlouf eut peur. Les juifs sont des Dhimmis, sont traités comme des esclaves et les esclaves, seuls les musulmans pouvaient en posséder. Alors, un juif noir ? On pourrait le tuer. Makhlouf, lui-même pourrait être sanctionné. Il pourrait perdre sa situation, ses propriétés et sa famille pourraient être dispersées et…
Bihi n’avait aucun souvenir des conditions de son arrivée au pays. Peut-être des marchands d’esclaves qui sillonnaient le désert et s’enfonçaient dans les profondeurs sahariennes l’avaient-ils amené et traîné avec les caravanes de femmes, d’enfants et d’hommes aux muscles fortement tressés ?
Peut-être des chasseurs d’hommes l’avaient-ils échangé contre une plaque de sel ou une pièce de tissu de soie ? Ou alors, avait-il été vendu sur la place du souk Benkirane, le marché aux esclaves ou dans un marché de beftiaux comme cela se faisait dans les campagnes ? Un marchand ou un chef de tribu l’avait-il offert au sultan ?
Ce qui demeurait marqué dans son corps et les profondeurs de son être, c’était l’émotion qu’il ressentait à l’écoute des rythmes Gnaoua. Il ne comprenait rien aux paroles africaines mêlées aux invocations marocaines, mais il distinguait, au-delà de l’expression trépidante en apparence, la grande souffrance et la douleur intime des chanteurs. Il partageait leur douleur et la trouvait proche de celle des juifs.
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2
מסמטאות המלאח
ח. מעשיו של בן השחורה.
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד ולו בן יחיד. כל הבריות אהבוהו בשל טוב לבו ונדיבותו. הוא טיפל בבנו במסירות רבה, דאג לו וקיים את כל מחסורו, ולמענו סירב להינשא בשנית לאשה. כשקרבו ימיו למות, פנה לבנו יחידו ואמר לו: ״בני היקר לי מכל, הנה יומי קרב ובא, וכל אשר לי – לך הוא. דע לך כי הכסף הוא לא העיקר בחיים, אלא גמילות חסדים ונדיבות לב. המשך בני בדרכי ולא יאונה לך כל רע״. ענה הבן: ״אעשה כדבריך, אבי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״אם תקלע לצרה שלא תוכל להיחלץ ממנה, זכור בני, שיש לך ידיד נאמן הגר בעיר פלונית, ובבעלותו מאפיה השוכנת בפינה נידחת. אמנם הוא סובב והולך כל היום מפוייח ומלוכלך, אך לבו לב זהב. שמו הוא בן־השחורה״.
לא חלפו ימים מועטים עד שהעשיר נפח את נשמתו. בנו יחידו נתאבל עליו ימים רבים וזכרו של אביו לא מש מלבו לנצח. ימים רבים סבב כשהוא אומלל ועצוב. יום אחד הוא טיפס אל גג ביתו, המשקיף על ארמון המלך, ומיד קלטו עיניו את בת המלך, כשהיא ישובה על גג הארמון ומתענגת על קרני השמש החמימות. עינו לא שזפה מעולם יפה כמוה. בלבו ידע שהיא אינה ברת השגה ולפיכך שקעה נפשו בדכדוך עמוק וככל שנקפו הימים הלך והורע מצבו עד כי נפל למשכב. בעודו שוכב במיטתו ומהרהר, נזכר לפתע בדברי אביו על הידיד הנאמן. מה עשה? התנער ממיטת חוליו, רתם את סוסו לעגלה ורכב לעיר הפלונית. חיפש ותר אחר הידיד, עד שהגיע לפינה נידחת בשוק. שם ראה מאפיה קטנה ומוזנחת. הוא נכנס לתוכה, ומה רואות עיניו? כוך קטן ומוזנח שבתוכו יושב איש לבוש קרעים, שחור ומפויח. הוא בירך אותו לשלום, ובן־השחורה השיב: ״ברוך הבא, בן ידידי היקר מאדם״. בן־השחורה הרים את ידו והעביר אותה חיש לימין ולשמאל, כמעשה הקוסמים, והכון השחור הפך פתאום לפינת חמד מוארת ונקיה. בן העשיר הנדהם סקר בעיניו את האיש לבוש הקרעים, ובן־השחורה הוסיף ואמר: ״יודע אני את סיבת בואך אלי אך אל דאגה: את מבוקשך תשיג״. שאל בן העשיר: ״ומאיו לך סיבת בואי?״ ענה בן־השחורה: ״אני הוא זה שגרמתי לך להיזכר בדברי אביך״. לאחר ששוחחו על ימים עברו, אמר בן־השחורה לבן העשיר: ״יודע אני שחושק אתה בבת המלך. אכתוב לך דבר־מה על מצחך, והיום בערב תיגש לארמון, ואל חשש: אתה תראה את כולם ואיש לא יראה אותך ותוכל לעשות כרצונך בבת המלך״. בן העשיר התרגש מדבריו של בן־השחורה ושאל: ״ואם יתפסוני, מה אעשה?״ ענה בן־השחורה: ״היה שלו ובטוח״. נטל בן השחורה נוצת תרנגול, טבל אותה בדיו סתרים, כתב על מצחו של בן העשיר ושלחו לשלום. עוד באותו ערב הלך בן העשיר לארמון, הסתובב בין חילות המשמר והמשרתים, ואכן אף לא אחד הבחין בו. כך עבר ממקום למקום ומחדר לחדר, עד שהגיע לחדרה של בת המלך. בלילה, בשעה שעלתה בת המלך כהרגלה על יצועה, בן העשיר הצטרף אליה. בבוקר הוא קם והלך לו לעיסוקיו, וכך עשה מדי לילה מבלי שאיש יבחין בו.
באחד הימים התלוננה בת המלך בפני האומנת על מיחושים בבטנה ועל הקאות. האומנת בדקה אותה בדיקה יסודית, וגילתה לתדהמתה שבת המלך הרה היא. שאלה האומנת לפשר העניין ובת המלך השיבה ואמרה: ״זה שבועות אחדים שאני חשה בנוכחותו של מישהו הישן במיטתי, אך שמרתי זאת בלבי מחשש שמא יגידו שהתה אני״. האומנת אצה אל המלכה וסיפרה לה הכל אודות בתה.
עוד באותו היום ניתנה הוראה לקצין המשמר שיכפיל את מספר השומרים על חדר בת המלך. בלילה כשהגיע בן העשיר לארמון, הוא חלף על פני משמרות המלך בדרכו לחדרה, ואיש לא הבחין בו. גם בלילה הוא חלק עמה את יצועה והיא, שחשה בקרבתו, נעורה ממיטתה. חיפשה אותו וחיפשה ולא מצאה. למחרת בבוקר סיפרה הבת להוריה על מעלליו של ה״בלתי נראה״. אמר המלך: ״מעשה כשפים הוא זה״. מיד הזמין את מיטב הקוסמים והמעוננים. פנה אליהם המלך הנרגז ודרש: ״פתרו לי קושיה זו מהר ככל האפשר״. מה עשו הקוסמים והמכשפים? הם הסיקו את התנור בחדר בת המלך במהלך כל היום ההוא. החדר דמה לבית מרחץ, וכל היושב בו הזיע. בלילה הגיע בן העשיר כהרגלו והשתחל למיטת בת המלך. לא חלפו דקות אחדות עד שמגופו החלה ניגרת זיעה רבה. הוא ניגב את הזיעה מעל מצחו, וכתוצאה מכך את מה שכתב בן־השחורה, והופיע במלוא הדרו לעיני בת המלך. היא נבהלה מאוד לנוכח קיומו של גבר זר בחדרה, צעקה צעקה גדולה שהדיה נשמעו בארמון כולו. לשמע הצעקה נזדרזו ונכנסו לחדרה המכשפים והקוסמים ותפסו את בן העשיר. למחרת היום הועמד בן העשיר לדין ונגזר עליו למות בתלייה. רצים יצאו בהולים ובידיהם כרוזים בהם כתוב לאמור, ביום פלוני בשעה פלונית ייתלה אלמוני בכיכר המרכזית לעיני המוני אדם. הגיעה הידיעה גם לאוזני בן־השחורה וגם הוא אץ לכיכר המרכזית לחזות בתלייה. הכיכר היתה מלאה בהמון אדם משולהב וצמא דם, כשהמלך יושב על כסאו והמתח מגיע לשיאו. כשהתליין כרך את החבל סביב צווארו של בן העשיר והמלך נתן את הפקודה להשמיט את החבית מתחת לרגלי התלוי, יצא בן־השחורה מבין ההמון המתלהם, לבוש קרעים ומלוכלך בפיח, הרים את ידו לתנועת כישוף ומיד התאבן התליין על עומדו, ובן־השחורה נעלם כלא היה. המלך רגז ופקד להתיז את ראש בן העשיר בחרב. הגיע חייל ובעודו מניף את חרבו, הגיח בן־השחורה ובתנועת יד הפך גם אותו לאבן. המלך הנרגז פקד לתפוס את בן־השחורה, אך בהתערבות קוסמי הארמון בוטלה הפקודה. הקוסמים הסבירו למלכם כי אין אפשרות להתמודד עם בן־השחורה, ששמו נודע לתהילה בכל רחבי הממלכה. קרא המלך אליו את בן־השחורה וביקש לדעת ממה נפשו. ענה בן־השחורה: ״מבקש אני מהוד מלכותו שתורה להסיר את החבל מעל צוואר העלם הצעיר, ולאחר מכן שתשיא לו את בתך. בכך תסתום את פי המלעיזים, הטוענים שיורש העצר ממזר הוא״. המלך ויועציו נוכחו לדעת שיפים דברי בן־השחורה, השיאו את השניים ברוב עם והדר, וכעבור שנה נולד לשניים בן.
לימים מת המלך ובן העשיר מלך תחתיו. בחכמתו ובתבונתו ניווט את ענייניו והטיב עם כל נתיניו. עם הזמן גדל הבן ולמד מדרכי אביו. עודו עול ימים חלה אביו, ולפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ״בני היקר: ימי ספורים ואני עומד ללכת בדרך כל בשר. לכן אני מבקש ממך שתמשיך בדרכי ותיטיב עם העם״. ענה הבן: ״דבריך הם קודש לי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״כולי תקווה שלא תקלע לצרות, אך אם ייגזרו עליך כאלה, דע לך שיש לי ידיד בעיר פלונית בעל לב זהב העונה לשם בן־השחורה, ובבעלותו מאפיה. עליו תסמוך והוא יחלצך מכל צרה וצוקה״. אלה היו מלותיו האחרונות של המלך ובסיומן נפח את נשמתו. רב היה צערו של העלם הצעיר על מות אביו, וגדול שבעתיים עת גילה שעוד במהלך ימי אבלו נתנה אמו היפה את עיניה בוואזיר וחלקה עמו את מיטת אביו.
משתמו ימי האבל הוכתר הבן הצעיר למלך. לילה אחד, בעודו יושב ומהרהר במעשי אמו, נזכר לפתע בדברי אביו על בן־השחורה. אמר בלבו: ״מכיוון שעת צרה היא, רק ממנו איוושע״.
למחרת היום פשט את בגדי מלכותו ולבש בגדים פשוטים כדי שאיש לא יכירו, רכב על סוסו ושם את פעמיו לבן־השחורה. משהגיע לשוק העיר, שאל אנשים על בן־השחורה ואלה הפנוהו למאפיה נידחת ששכנה בעיבורה של העיר. בהגיעו אליה מצא בה את בן־השחורה כשהוא לבוש סחבות כדרכו, מלוכלך ומפויח כתמיד. משהבחין בן־השחורה באורח, בירכו לשלום ואמר: ״ברוך הבא נכדו של ידידי הטוב״.
״מנין לך שאני הוא?״, תמה המלך הצעיר. ענה בן־השחורה: ״ציפיתי לך כי יודע אני שבצרה אתה״. הזמין בן־השחורה את האורח לכוך המאפיה, ובהכנסו הפכה המאפיה לארמון של ממש. הבין המלך הצעיר שידיד סבו־קוסם הוא, ולא בכדי אביו הנחה אותו אליו. שעה ארוכה התענגו השניים על זכרונות העבר, אח״כ פנה בן־השחורה למלך הצעיר ואמר: ״לא כדי להתענג על זכרונות העבר קראתי לך, אלא כדי להציל את חייך״.
(לא ירד המלך לסוף דעתו ודרש שיבהיר את דבריו. אמר לו בן־השחורה: ״גם כשאביך עליו השלום, היה בחיים, נהגה אמך לבלות עם הוואזיר ושניהם רקמו מזימות להורגו. אך המחלה הקדימה אותם. כעת רוצים הם להרוג אותך, ובהעדר יורש תמנה אמך את מאהבה הוואזיר למלך״. המלך הנדהם פרץ בבכי. ובץ־השחורה טפח על כתפו, בנסיון להרגיעו ואמר לו: ״מאחורי המאפיה עומד לו סוס שחור. השאר כאץ את סוסך וקח את השחור. הוא דובר את שפתך וניזון במאכלי אדם. הסכת לכל מלה שיאמר לך״. נפרד המלך הצעיר מהיריד הנאמן, רתם את הסוס השחור ורכב לעבר הארמון. בהגיעו לארמון, התיר את הסוס באורווה ופקד על טבחיו לבשל אתמיטב המאכלים.משסיימו לבשל, לקח המלך בעצמו את המגשים שהיו עמוסים לעייפה והניחם לפני הסוס. לפתע פנה הסוס למלך ואמר: ״מחר בבוקר, כשתקום ממיטתך, תביא לך אמך את נעליך כתמיד, אך אל תנעל אותן. דרוש נעליים אחרות, כי בנעליך יהיה חבוי עקרב שיביא למותך״. הודה המלך לסוס הפלא ועלה על משכבו. בבוקר המחרת הביאה אם המלך את הנעליים, אך המלך דרש ממנה שתביא לו אחרות ־ וכך נצלו חייו.
בערב שוב הגיש המלך לסוס הפלא את סעודתו. פנה הסוס למלך הצעיר ואמר: ״הלילה תזמינך אמך לאכול קוסקוס. דע לך שהמאכל מורעל״. שוב הודה המלך לסוס והלך לחדרו. ואכן, באותו הלילה הזמינה אותו אמו לאכול קוסקוס. המלך דחה את בקשתה בטענה שהוא חולה. גם למחרת היום ביקש המלך להיוועץ בסוס על המשך דרכו. השכם בבוקר הגיש לו המלך את ארוחת הבוקר וביקש ממנו שייעץ לו על המשך דרכו. ענה הסוס: ״בידיך שתי אפשרויות: האחת: להרוג את אמך ואת הוואזיר, והשנייה: לוותר על כל שיש לך ולעקור למדינה אחרת״. החליט המלך הצעיר לעקור למדינה אחרת וכך להימנע מלשלוח יד באמו. פנה הסוס למלך ואמר: ״עתה, משהחלטת על המשך דרכך, לך ולבש בגדים פשוטים, טול צידה לדרך ונשים פעמינו לארץ רחוקה״. עשה המלך כדבריו ויצא משער העיר כשהוא רכוב על ידידו הסוס. עם שיצאו מהעיר פרש הסוס כנפיים, עף לשחקים ונחת בארץ מדבר. בעוד המלך רכוב על הסוס, נצנץ לפתע דבר־מה בתוך החולות. ירד המלך מעל סוסו, התקרב והבחין בכנף ציפור עשויה זהב מבצבצת מתוך החול. כאשר התכופף המלך להרימה, פנה אליו הסוס ואמר: ״אם תרים את הכנף – תצטער, ואם תשאירה – גם אז תצטער״. אמר ולא פירש. המלך נשאר על עומדו מתחבט אם להרים אם לאו. לבסוף נכנע, הרים את הכנף ושניהם המשיכו בדרכם. הגיעו הסוס והמלך לעיר גדולה עייפים ורעבים וביקשו להם פונדק כדי להשיב את נפשם. משנכנסו לפונדק אחד, ראה בעל הפונדק את כנף הציפור המוזהבת ואמר בלבו: ״אגש למלך ואספר לו מה ראו עיני. ודאי ירעיף עלי ממון רב״. הלך בעל הפונדק למלך, והודיע לו אודות הכנף המוזהבת שראה. מה עשה המלך? שלח את הוואזיר שלו, בליווי חיל המשמר המלכותי, כדי שיביאו את האורח הזר שבאמתחתו כנף הזהב. בעוד המלך הצעיר נח בפונדק מתלאות הדרך, נכנס לפתע הוואזיר בליווי המשמר והורה לו להתייצב בפני אדונו המלך. נבהל העלם ואמר: ״מה עשיתי? מדוע עלי להתייצב בפני המלך?״ רעם הוואזיר שוב ואמר: ״המלך רוצה לראות את כנף הציפור המוזהבת! עליך לקום ולסור אליו מיד!״ העלם התעשת, התלבש והתלווה לוואזיר.
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2
בהגיעם לארמון, צווה עליו המלך להראות לו את כנף הציפור. נתן העלם את הכנף למלך. זה החזיק את הכנף, ומיד קרנו פניו מרוב אושר, וכן פני כל הסובבים אותו. פנה המלך לעלם ואמר לו: ״אני מבקש לקנות ממך כנף זו ואם תסרב לבקשתי, אקח אותה ללא תמורה״. לא נותרה לעלם ברירה, אלא לקבל תמורתה כסף רב. חזר העלם לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. בעודו מטפל בסוס, הופיע הוואזיר ואמר לו: ״בוא מיד! המלך רוצה לראותך!״ נבהל העלם ושאל: ״מה עשיתי שוב?״ ענה הוואזיר: ״המלך זקוק לך, בוא מיד!״ נפרד העלם מסוסו והלך אל המלך. פנה אליו המלך ואמר: ״מזה שלושה ימים אני מדיר שינה מעיני בשל הכנף, ורצוני לדעת של מי היא״. ענה העלם: ״אדוני המלך, מצאתיה במדבר, ואיני יודע למי היא שייכת״. אמר המלך: ״עליך להביא לכאן את בעל הכנף תוך שבעה ימים ואם לא תעשה כן, ייכרת ראשך״. בצר לו יצא העלם מהארמון חפוי ראש ופנה להיוועץ בסוסו. סיפר העלם לסוס את אשר ציווה עליו המלך. אמר הסוס: ״הזהרתי אותך שאם תרים את הכנף תצטער, ואם לא תרים, תצטער גם כץ. כעת, חזור למלך ובקש ממנו שיכין לך שתי ספינות עמוסות בפרי האדמה וכלוב עשוי זהב טהור. לאחר מכן הפלג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול. פרוק את כל המזון שבאוניה ופזר אותו לאורכו ולרוחבו של היער. הנח את הכלוב במרכז היער, פתח את דלתו והמתן עד לבואה של הציפור המוזהבת״. וכך היה. העלם חזר לארמון, המלך נענה לבקשתו, והוא הפליג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול.
בהגיעו ליער פרק את תכולת הספינות, פיזר אותה ברחבי היער והניח במרכז את הכלוב. לפתע הופיעו אלפי ציפורים שצייצו מרוב שמחה למראה המזון הרב, וכך מדי יום התאספו ובאו אלפי ציפורים נוספות אשר השמועה אודות שפע המזון הגיעה לאוזניהן. ששה ימים ישב העלם וציפה בכליון עיניים לציפור הזהב. ביום השביעי בעודו יושב וממתין עפה מעליו ציפור יפהפיה שכולה זהב. שש פעמים חגה הציפור סביב הכלוב ובפעם השביעית נכנסה לתוכו. נעל העלם את הכלוב ושב שמח וטוב לב לארץ שממנה בא.
הכול חיכו בארמון לעלם, וכשהופיע ועמו הציפור, שמחו מאוד המלך ויועציו. בעודם מתבוננים בציפור המוזהבת, החלה זו להנעים בקולה זמירות שכמותן לא שמעו הנאספים מימיהם. העניק המלך ממון רב לעלם, וזה מיהר לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. ומנהג עשה לו המלך לפקוד מדי יום את הציפור ולהקשיב לזמירותיה בטרם ישב על כסא מלכותו. בוקר אחד, עת הופיע המלך כמנהגו לשמוע את זמירותיה, והנה הוא רואה שפניה לא כתמול שלשום. היא היתה שרויה בעצב גדול: אינה שרה וגם אינה מדברת. שאל המלך את הציפור לפשר התנהגותה וזו ענתה: ״מזה שלושה חודשים לא ראיתי את אחי. אנא, אפשר לי לראותו או שתביאו לכאן״. אמר המלך: ״לשחררך איני יכול כי לא תשובי לכאן לעולם, אך אם תנחיני אליו אעשה כבקשתך ואביאו לכאן״. ענתה הציפור: ״האדם שהביאני לכאן יכול להביא גם את אחי״. העלם הצעיר, שישב אותה שעה בפונדק וטיפל בסוס הפלא, נבהל שוב מהופעת הוואזיר שהתדפק על דלתו. פנה הוואזיר לעלם ואמר: ״אדוני מבקש לראותך מיד!״ ענה העלם: ״ומה חטאי הפעם? את הכנף והציפור הענקתי כבר למלך״. התייצב העלם בפני המלך, פתח ואמר: ״מה חטאי הפעם?״ ענה המלך: ״תוך שלושה ימים עליך להביא לארמון את אחיה של הציפור. אם לא תעשה כן, ייערף ראשך לעיני ההמונים בכיכר המרכזית״. יצא העלם מעם המלך חפוי ראש וקילל את היום שהרים בו את כנף הציפור. בהגיעו לפונדק, סיפר לסוס הפלא על המטלה הבאה. הסוס הרגיעו ואמר לו: ״מהר, והבא מראה גדולה, ושרשראות, ורכב עלי״. העלם עשה כמצוותו, רכב על הסוס, וזה פרש כנפיים ועף למרחקים עד שהגיע לארץ ציה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם. פנה הסוס לעלם הצעיר ואמר: ״מאחורי הגבעה שלפנינו חי לו סוס לבן. היזהר ממנו. הוא חזק ואיש לא יוכל לרכב עליו אלא אם כן יראה סוס אחר הדומה לו. לכן, בעזרת המראה תוכל לגבור עליו״. ענה העלם: ״מחפשים אנו ציפור, ולא סוס״.
ענה סוס הפלא: ״הסוס הלבן הוא אחיה של הציפור שבכלוב הזהב״. עשה העלם כמצוותו, גבר על הסוס בעזרת המראה, קשר אותו בשרשראות ופנה ללכת אל ארמון המלך. הכול ציפו בארמון לבוא העלם, ומה רבה היתה ההפתעה כאשר ראוהו גורר סוס לבן. רגז המלך ואמר לעלם: ״ביקשתי את אחיה של הציפור, לא ביקשתי סוס״. ענה העלם הצעיר: ״אכן זה אחיה״. לפתע שבה הציפור שבכלוב לשורר שירים ולהנעים זמירות. ניגש המלך אל הציפור ושאלה אם הסוס אכן אחיה הוא ונענה בחיוב. באותו היום לא פסקה הציפור מלשיר. המלך הודיע לכל אנשי העיר שבעוד שבעה ימים יערוך נשף גדול בכיכר המרכזית ושם יציג המלך לפני נתיניו את שני האחים, הסוס הלבן והציפור המוזהבת. קיבל העלם הצעיר ממון רב והלך לפונדק לטפל בסוסו. לפתע פנתה הציפור למלך ואמרה: ״אם רצונך שאשיר בפני הקהל הגדול שהזמנת, עליך למלא את מבוקשי״. ענה המלך: ״כל מבוקשך יעשה״. אמרה הציפור: ״רוצה אני שתרתיח מים מלוא חבית במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ובליל הנשף צווה על האיש שהביאני לכאן שייכנס לחבית ויתרחץ במימיה״. נענה המלך לבקשתה וצווה על הוואזיר להבהיל אליו את העלם. בצאתו מהארמון אמר בלבו העלם: ״לו לא הרמתי את הכנף, היה מצבי שונה״. בהגיעו לפונדק, סיפר העלם לסוס הפלא על המטלה הבאה. אמר הסוס: ״הבא מיד בקבוק ריק, רכב על גבי, ואל תדאג״. עשה העלם כדברי הסוס, עלה על גבו ויצא את שער העיר. בצאתם, פרש הסוס את כנפיו ועף למרומים. סמוך לרקיע השמש, החל העלם מזיע וכולו נטף מים. פנה אליו הסוס ואמר: ״פתח את הבקבוק ומלא אותו בדעתך״.
לאחר שמולא הבקבוק, ירדו ארצה ושבו לפונדק. בהגיע היום המיועד, פנה הסוס לעלם ואמר: ״כשתתפשט מאחורי הפרגוד, מרח את גופך זיעה שבבקבוק. היכנס לחבית המים הרותחים, ולא תחוש שבאת אל קרבה״. באותה עת התאסף המון רב בכיכר המרכזית, כדי לראות את העלם טובל בחבית הרותחת. המתח הגיע לשיאו בשעה שהכרוז הכריז על כניסתו של העלם לחבית. אך הוא, כעצת הסוס, מרח את גופו במים שבבקבוק ובהיכנסו לחבית לא חש את חומם של המים הרותחים. באותו הרגע החלה הציפור לשיר. כשראו שהעלם יוצא מהחבית בלא פגע, עצרו כל ההמונים את נשימתם, כולם הריעו לו והציפור הכריזה: ״כעת יכנס מלכנו למים״. ההמון מחה כפיים, ולמלך הנבוך לא נותרה ברירה אלא ללכת אל מאחורי הפרגוד, להתפשט ולהיכנס לחבית. עם היכנסו לתוכה, שקעו עצמותיו בתחתיתה, ועורו צף למעלה. באותו היום הומלך העלם למלך. הסוס השחור והסוס הלבן נגחו זה בזה, ולעיני הכול הפך הסוס הלבן לעלם יפה תואר, והסוס השחור לבן־השחורה. ואילו הציפור המוזהבת הפכה לנערה כלילת יופי שזוהר פניה האיר כלבנה. נשא המלך החדש את הנערה לאשה ואת אחיה ואת בן־השחורה מינה ליועציו האישיים. ואלה שרתו את נתיניהם נאמנה, וחיו חיים מאושרים שנים רבות.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות
ט.
לכ׳ ומע׳ ות״ה איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבוות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ן כר׳ יעקב הכהן סקלי דין חיד״א הי״ו של מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאוורירת יע״א.
אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה זינא נעלמו כבודכם על חאלא די דבדו יע״א ולמצב די פאש ביהי פהאד סאעא עלא חק כבודך מן דבדו וותקון מרגיש כתר מן וואחד אכור. בעד מן חנא ישראל גוף אחד ויחבלנא לבלאד די עייאנא ווחבת תעמל לחוואייז די פיהום לקיום דלעולם לאזם עלינא נעמלו זהדנא מזמוע באש נעוונו מליח בדאך אשי די מחתאזא לבלאד. לאיין האד אשי עלאש זינא להאד לעולם אבייאד די עמל לעווין קתיר די יציב מא יאקל פטריק לבעידא. וממערוף פדנייא בללי בנאדם פי האד לעולם גיר דיף דווקא ולאזם עליה יסאפר לעולם האמת ומא ענדושי די ענדו זה אינו האד אשי ממנוע מן בנאדם. וועליהא אבייאד בנאדם די יגלוב עלא יצר הרע וראה יגלב עליה ויתפהם מעא ראסו באש יעמל אשי די עלאש זא להאד לעולם די נהייא גיר הבל הבלים וקא יגלב עלא יצה״ר די קא יזיבלו מחשבות וטענות קאוויין די מא יסלקושי קודאם יתעלה שמו פנהאר דין וחשבון. ובפרט צדקה די שכר דייאלהא מעלום פדנייא קדאש נהווא פחאל די קאלו סייאדנא ע״ה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה צדקה דהיינו אילא בנאדם עמל מצוה ועמל עבירה דיך לעבירה פחל די כווא למא על עאפייא וטפאהא בלחק די יעמל למצוה דצדקה אפילו יעמל לעבירה בר מינן מא תדומלושי דיך למצוה אלא דא יתעאקב על עבירה די עמל ויקבד שברו מושלם על צדקה די עמל פחאל די קאל לפסוד וצדקתו עומדת לעד.
עליהא נתין יהודי בלאדנא לאזם תחס בצער די קאן ענדנא לאיין קאנת בלאדנא כאווייא מן כולשי דהיינו מא קאן פיהא סקווילא דלאלייאנס ואלא קנטינא דלמאקלא דדרארי דלעניים ולא אוצר התורה פחל לבלדאן די יקרוויי דרארי וליום ש״ל והודאה לשמו יתברך דרקנא כולשי בצח יכסננא דרהם כתאר פחאל די מאשי נדקרו וביהא אחנא חו״מ קא נטלבו מן כבודך לעזיז באש אילא יזי עלא כאטרקום תעאוונא בשי נפיע מליח עלא קדרכום ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלקיך.
והאדו הומא לחוואייז די קא יכסונא נעמלוהום בעה״ו .
1-למערה לפוקאנייא כבר בדינאהא ויכסהא באש תקון לכדמא דייאלהא קאמלא מקמולא סומא די מיתאיין אלף פרנ׳ ואמא למערה תחתאנייא כבר קמלנאהא פדי תחתאז ש״ל.
2-לאלייאנס סעדתנא באש נכדמו טוואבל מן ענדנא טפעאנהום פווזדא סום תמאנין אלף פר׳.
3-סעדונא באש נווקלו דרארי דלעניים הומא עוונונא בשי חאזא ולקמאלא מן ענדנא.
4-למוטע פאיין תקרי לאלייאנס ופאש יקונו יאקלו דרארי דלעניים יחתאז יקון נקי ומליח וקא יכסו לתצווייב דייאלו סומא די חמסין אלף פרנ׳.
5-אוצר התורה סעדונא בתלמוד תורה בצח יחבלנא נכלסו סומא די 40 פלמייא מדי חודש בחדשו וועמלנא נדבה פלבלאד זמענא גיר סומא די 35 אלף פר׳.
שלום רב
ע״ה רפאל כהן
ע״ה שמואל מרציאנו
ע״ה דוד בן שלמה מרציאנו
ע״ה דוד דלמוכאלט
ע״ה יצחק בן דוד מרציאנו
תרגום מלולי
לכ׳ ומע׳ ותה׳ איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבבות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ך בר׳ יעקב כהן סקלי דין חידא הי״ו ש״ל מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאורית יע״א.
אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה באנו להודיע לכבודכם על מצב קהילת דבדו ומצבה בעת שהיא קהילה בעלת אמצעים מעטים וברצונה לפעול בעניינים שיש בה קיום לעולם חובה עלנו לפעול במשותף באותם העניינים שהקהילה זקוקה להם. לדבר זה באנו לעולם אשרי מי שהכין לו צידה לאכול ברדך הרחוקה. וידוע הוא שהאדם בעולם הוא כאורח וחובה לנסוע מכאן לעולם האמת ואין לאדם פעמיים לחיות ובמקרה ולא קיים חובתו בעולמו בפעם הראשונה שיחזור שנית זה אינו. על כן אשרי אדם המתגבר על יצר הרע להתבונן ולעשות מה שמוטל עליו בזה העולם אשר הוא הבל הבלים לגבור על יצרו המבלבל האדם במחשבות וטענות קשים אשר לא יושיעו לפני הקב״ה ביום דין וחשבון. ובפרט מעשה וכו׳ וכו', מכיון שכב׳ יהודי בן עירנו הוא מוטל עליך להרגיש בצערינו כאשר רואים אנו שאין בקהילה לשמו יתברך עשינו הרבה דברים אך קליימם זקוקים לכסף באשר נזכיר על כן מבקשים מכבודך היקר להואיל לבוא לעזרתנו בסכום הגון ולך תהיה ערקה לפני ה׳ אלגקיך.
אלה הדברים שאנו מבעעים ועבורם אנו זקוקים לכסף:
1-בית העלמין העליון התחלנו העבודות אך כדי לסיימם אנו צריכים סכום של 200 אלף פרנק׳ ובית העלמין התחתון כבר סיימנו את העבודה.
2-חברת כל ישראל חברים מסייעת לנו ברכישת שלחנות ואת ההזמנה שלחנו לעיר אוג׳דה, סכום 80 אלף פרנקים.
3-הנ״ל הקציבו לנו סכום לחלק מזון לילדי העניים אך הסכום הגדול חייב לבוא מאצלנו.
4-מקום המיועד ללימודים, לחברת כל ישראל חברים ולארוחות לנזקקים, טעון שיפוץ מידי.
5-חב׳ אוצר התורה תסייע בהחזקת ת״ת ואנו צריכים לדאוג לארבעים אחוז. וש״ר לך ולבני עדתנו.
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות
עמוד 184
אבני קדש אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
שורה מם׳ 2
ג׳אנא בן חמו 24 תמוז 1976 22.7.76
- 30
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של הזוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה בה״ר אברהם ב״ר אהרן ן׳ חמו נ׳׳ע שנלב״ע ביום עשרה כסלו
ש״ש התשל״א תנצב״ה.
ABRAHAM BENHAMOU 8.12.1970
- 31
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכי והצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית רחמנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון נתיסרה ביסורים קשים ה״ה מרת צלטנה נ״ע אשת סי׳ משה מרציאנו וימי חייה ארבעה וארבעים שנה נלבע״ה ט׳ ניסן שנת התשכ״ט תנצב״ה.
LE 28 MARS 1969
- 32
זאת מצבת קבורת הז״ך איש תם וישר הישיש ונשוא פנים המנוח אברהם לעסרי ונלב״ע ביום ג׳ שמונה ימים לחודש תמוז שנת תשב״ב והיו ימיו חמשה ושמונים שנה תנצב״ה.
ABRAHAM LASRY LE 10.7.62
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר מנא דכשר החבר מח׳ גומלי חסדים המנוח זה שמו דוד בר יעקב עאנקונינא המכ׳ צ׳גיוור נ״ע ונפטר לבית עולמו ביום כ״ב לחו׳ כסלו ש׳ שנת התשכ״ב לפ״ג והיו ימיו לערך ששים שנה פה דבדו יע״א תנצב״ה.
- 34
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע הזקן הכשר המנוח זה שמו דוד בר כבידא נ״ע מרציאנו שנפ׳
לבית עולמו.
35
זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע שהיה שמש בבית הכנסת של הר׳ שלמה בן מימון ולומד תהילים כל היום ונתייסר ביסורים קשים ומרים המנוח ז׳׳ש משה בן יוסף מרציאנו בלשגר שנלב״ע ביום ח׳ שבט ש׳ התשי״ט תנצב״ה.
- 36
זאת מצבת קבורת הזה״כ איש תם וישר העניו המדוכה ביסורים קשים ומרים ה״ה דוד הכהן המכונה למהירז שנלב״ע ביום שמיני
לחו׳ אלול ש׳ התשי״ט.
LE 10.9.59 A LAGE DE 75 ANS
37
זאת מצבת אסתר מרעילי נפט׳ יום י״ג לחו׳ אב התשכ״ג תנצב״ה.
1963
38
אשת חיל מי ימצא זאת מצבת קבורת האשה הצדקת מרת עישא הכהן דלגזאל בת נונא אשר עלתה לשמי שחק ביום שבת קודש 4 לחו׳ אלול שנת התש״ך תנצב״ה אמן והיו ימיה שמונים שנה.
39
זאת מצבת קבורת… וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מרת אסתר נ״ע אשת סי׳ רפאל בן חמו וימי חייה
חמישים שנה תנצב״ה.
LE 12.8.1960
- 40
מצבת קבורת האשה הכ׳ והצנועה המאושרת ומפורסמת במעשיה הטובים וחשובים ביישנית שתקנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מאחא נ״ע אשת סי׳ יצחק מרציאנו נ״ע וימי חייה ששה ושבעים שנה
תנצב״ה.
LE 1.4.1960
- 41
מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה הזקנה הכשרה מרת עישה די סוסו בנת ג׳אנא שני לבית עולמה שנת התשי״ט תנצב״ה.
42
זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה והכשרה אשת חיל מרת עישא בת משה ן׳ חמו נ״ע אשתו של המי שלמה בן יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע נלב״ע ביום ג׳ כסלו שנת
התשי״ז תנצב״ה.
DÉCÈDÉE LE 26 NOVEMBRE 1957
43
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת גומלי חסדים העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה מנחם בר יוסף מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו מ״מ שבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום 15 בטבת שנת התשכ״א לפ״ג פה דברו
יע״א תנצב״ה.
SALOMON MENAHEM MARCIANO DÉCÉDÉ LE 4 JANVIER 1961
44
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ד׳
לחו׳ בסלו שש התשב״א.
CHLILIME MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3.11.60
45
זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת הזוה״ק העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו יוסף בר דוד מרציאנו לימאמא נ״ע ויהיו ימיו שבעים שנה ונלב״ע ביום 27 לחודש אדר שני התשי״ז לפ״ג פה דבדו תנצב״ה.
שורה מס׳ 3
46
זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזקן הכשר החבר בחברת גולי חסדים זה שמו אלעזר בר עישא נ״ע שנפ׳ ביום 10 לחו׳ ניסן והיו ימיו שמונים שנה ש׳ תשי״ד. 13.4.1954
47
זאת מצבת קבורת החכם השלם והכולל אור גולל רודף צדקה וחסד ומעולם לא ביטל השכמת בית הכנסת אפילו שלעת זקנתו היה מדוכא ביסורים והיתה מנוחתו ערב חג הפסח ש״ש תשי״ג ה״ה כמוהר״ר אליהו מרציאנו בר עישא וימיו אשר חי ע״פ האדמה 83
שנה תנצב״ה.
LE 3 MARS 1953
48
זאת מצבת קבורת איש תם וישר ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק משכים ומעריב לבית אל זוהי דרך ישרה נפשו חשקה עם חברה קדושה חברת גומלי חסדים הרוממה לומד תהילים בנעימה דוד בר מסעודא הכהן נ״ע ויהיו שנותיו מששים שנה ומעלה שהיתה מנוחתו ביום שב״ק הוא ר״ח שבט.
JANVIER 1953 17
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 30
La famille Marciano -La famille Limama
Rabbi Itshac Marciano Limama
Candide et intègre, cette personne se rendit régulièrement à la synagogue et fit la charité. Ses enfants se nomment :
Chlomo-Mrima-Zhari-Esthcr-Soultana-Rivka-Massoûda-Aïcha-H’nina -Maha
-34-
Rabbi Yaâkov Marciano Limama
Les vertus de la simplicité, de la loyauté et de la prodigalité constituèrent l'apanage de cette personne. Ses enfants furent :
Yéhochoua-Esther -Nouna
Rabbi Yossef Marciano Limama
Cet être fut un doyen respectable et bienveillant. Le nom de ses enfants fut :
Avraham-Yaâkov-Chlomo-Itshac-Eliahou-Efraïm-Michel-Jacqueline -Josiane
Autre branche de la famille
Installée à Béni-Saf, en Algérie
Rabbi Elichâ Marciano Limama
Ce rabbin fut l’ancêtre de la famille. Il fut pieux et dévoue, prodigue et inlassable. Il manifesta une grande déférence envers les étudiants. Le nom de scs enfants fut :
Avraham-Yossef-Chalom (Chlomo)-Rahel-Esther
Rabbi Avraham Marciano Limama
Cet homme fut bon et pacifique et il aspira à faire le bien sa vie durant. Ses enfants :
Mikael-Lucienne-Ronie-Rahel-Gisèle
Rabbi Yossef Marciano Limama
Ce fut un être appliqué et scrupuleux. Il eut le coeur sur la main. Ses enfants se nomment :
Denis-Nicole-Marcelle –
Rabbi Chalom Marciano Limama (Chlomo)
Cet homme mena une vie exemplaire. Ses enfants s’appellent :
Lucien-Léo-Ronie-Odette
Alutre branche de la famille
qui habirait à Souk-Ahras, en Algérie
Rabbi Eliahou Marciano Limama
Cette personne jouit d’une bonne réputation. On le dit loyal, probe et empressé. Jamais il ne manqua d’être présent à un office religieux. Ses enfants se nomment
Yossef-Chimon-Yaâkov-Rahel-Ima
Autre branche de la famille
Installée à Oran, en Algérie
Rabbi Aharon Marciano Limama
Cette personne vécut en appliquant les commande ments de D-ieu sa vie durant. De plus, il fut un grand philanthrope. Ses enfants furent :
Makhlouf-Chlomo-Avraham-Paul-Georgette -Marcelle-Yvonne-Paulette-Gilberte
La famille Marciano –La famille Limama
אחות קטנה-הקהילה היהודית בעיר אגדיר-דן מנור
אגדיר רבתי ותושביה האירופיים.
אגדיר לפני חורבנה על ידי רעידת אדמה בשנת שישים למאה הקודמת, כללה ארבעה יישובים שהמרחק ביניהם נע בין שלושה עד חמישה ק"מ.
- "אגדיר אוֹפַלָּה"(אגדיר עילית) כפר בנוי על פסגת ההר, ישוב עתיק שהציביליזציה הצרפתית פסחה עליו, ותושביו נותרו שלוחים [כפריים דוברי שלוחית]כאבותיהם, להבדיל משלושת היישובים הבאים שהמשטר הצרפתי שקד לפתח בהתאם לקדמה בת התקופה.
- "טלברז'ט" הוא היישוב הגדול והמאוכלס יותר מסחיפיה. ובשל כך היא זכתה למונופול על ענייני חברה כמו ועדים של ארגונים שונים. שני בתי חולים, אירופי ומוסלמי, מסחר רוב החנויות מרוכזים במרכז מסחרי((la place de commerce ותרבות.
- קולנוע אחד, מגרש כדורגל, אולם ריקודים המכונה וחוף הים(la plage) רצוף מלתחות. העיר שוכנת על גבעה גבנונית במקצת כשמורד תלול מפריד בינה לבין החוף האטלנטי. היא בנויה על פי ארכיטקטורה מזרחית, אף שבאחדים מבנייניה ניכרת גם ארכיטקטורה מודרנית כמו בניין "ברוטל" הניצב בקצה המערבי של העיר.
ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.
העדה המרוקאית-זהות דהויה.
בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לרגל הוצאת הספר "מרוקו" בעריכת ח' סעדון הובעו דעות שונות על הישגיה של יהדות מרוקו בתחום התרבות והרוח, אך במסגרת זו נתייחס רק לנאומו של מנהל המכון ליהדות צפון אפריקה, שעמד בעיקר על מאפיינים אחדים של העדה המרוקאית.
.
א'. אחד המאפיינים, לפי הגדרתו, הוא 'הכוחניות' המתבטאת במאבקה של העדה על זכויותיה החברתיות והפוליטיות.
ב'. הזדהות עדתית. בני העדה נוטים לגלות סולידאריות הדדית במקרים של מצוקה חברתית, או פלילית.
ג'. שמרנות קנאית על נכסי התרבות והפולקלור, שהביאה עמה מארץ המוצא. נראה, שהנואם, כרוב הציבור בארץ, רואה בחג המימונה, ואולי גם במתכון של המטבח, את מכלול תרבותם של יהודי מרוקו.
כותב שורות אלו, שאף הוא דיבר באותו כנס, ניסה להפריך את הדעה בסעיף ג' הנ"ל בנוגע לשמרנותם של יהודי מרוקו, אולם בנאומים מסוג זה הכפופים לזמן מצומצם, הוא לא מיצה את דעתו במלואה. לכן כאן המקום לציין דוגמאות הממחישות,דווקא, את התפרקותה של העדה מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.
א'. שיבוש שמות המשפחה
אין מדובר כאן בעברות שמות במשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה זו היא בבחינת חזרת העטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי : "שמא גרים".
אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותה ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותקן לכל מי שהשתבש בכך.
לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. כנראה משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן יזרי' במקום 'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.
אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה' במקום 'מלכא'. שם ארמי זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי 'אבי' ששובש לכינוי ערבי 'אבו' : אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סיערוב השם מציין קדמה. מכל בעלי השמות העילגים 'אבוקסיס' רק גברת אחת (רימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי 'אביקציץ'
יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד : פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המקרים. 'אבוכזר' ,השיב האיש. זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה : ' אנתה מן פאמיליית אביכזר די מוגדור ? (אתה ממשפחת אביכזר של מוגדור) שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר,שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם, ולא שעה להתמזרחותו- אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסורעב.
לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה' , 'בן עזרי ל-בניזרי'. זה שמו של אחד החכי"ם, שרוממות " החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך אין הוא טורח להרים את עטרתו המתפלשת בעפר.
הפייטנות
נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח, וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.
הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה,שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד ) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם : ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".
איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי, הדלה לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוסיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אמנם מקורם במוסיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי, אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון : פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה,לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.
לא פחות מכך הוא גורלם של :'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאן לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה ( זמן ק"ש, זמן תפילת י"ח ). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג ש"ס.
במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים.
הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, מזמרים אותו,לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה למול מבטי ערגה כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי 'הקדיש' שש"צ מסלסל בלחן של אחד מזמרי ערב.
המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון' לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של שירה בציבור, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין' . תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום'-שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!.
ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה' ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסודובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.
עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך לדומיניון של חב"ד(לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב), לעומת זאת 'המרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית גניזה.
הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל פרוספר ממן ז"ל בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים-('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.
בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה : ,חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו' , שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן.
לבד מגניזת 'הקרובות היוצרות והרשויות', ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. אפשר להסיק אם כן, ובצדק, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אמנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.
ברם, לא די לו למרן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות 'ויוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, והוא הזיח ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת י"ח.
יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים כראב"ע, רשב"ג וריה"ל לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת. לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עג כדי הזלת דמעה.
אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת י"ח, שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר, מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת :"ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.
למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטים, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים באיחור לבית הכנסת באיחור כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר :"בא לתקן ונמצא מקלקל".
כאשר השוויתי את המחזור-'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני,ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות :,"במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשבי להצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.
אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה שמרנית ? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי לא אחת לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך, כאמור, זו תופעה שלא כאן מקומה.
אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה רב מחלקם של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.
ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, אך ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו- תרבותי, מוסלמית ויהודית. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.
אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוסיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן.
צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, לדאבון לב רבים כמוני, הפטרונים, המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוסיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד,או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של ,אוחיל יום יום",או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.
ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.
"אם בחוקתי תלכו -הרב משה אסולין שמיר
"אם בחוקתי תלכו –
ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).
רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,
מ"ב פירושים לפסוק הנ"ל בן שמונה מילים.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.
השוחט התייצב בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".
לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.
בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.
במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.
"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).
בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",
המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).
ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.
הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.
"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.
רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.
ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי", מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,
ובכך להתחבר למחברם הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).
כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.
בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.
רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.
בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.
בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.
כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים). שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.
הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.
במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.
רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.
כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.
מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:
זהירות בכבוד תלמידי חכמים.
נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:
נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,
לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".
אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.
(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").
חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –
והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב – ולחישתן לחישת שרף –
וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.
"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.
כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.
סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.
"אם בחקותי תלכו,
ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).
"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".
(רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).
מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:
"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.
ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".
(שו"ע י"ד סימן רמה).
רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).
בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.
רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,
אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).
פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.
א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).
ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).
ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).
ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).
מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).
הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:
"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..
כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.
בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').
השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" – שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.
יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.
לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.
מצות לימוד תורה:
שו"ע י"ד סימן רמה.
"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".
הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).
י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).
ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,
אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".
"אם בחקותי תלכו,
ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).
רבנו-אור-החיים-הק' הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,
כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,
וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.
וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:
"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…
והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.
"ודברת ב"ם – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).
ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.
מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.
להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.
פירוש א':
רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).
באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.
א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?
תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".
בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).
"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).
על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.
באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.
כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.
כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.
כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.
"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).
אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).
בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה, הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:
"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.
הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.
במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.
ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.
ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".
(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,
ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:
"הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.
הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.
"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.
רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).
המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:
באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים.
"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".
עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.
במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:
האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).
השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).
הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".
עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.
הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.
עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.
והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".
עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.
כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".
וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".
סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':
א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".
ב. ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.
ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.
ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך' (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.
ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.
ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".
פירוש ב':
להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).
וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".
על האדם להרגיל את בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).
הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:
אם תעמול בתורה = {בחקתי}, התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.
זוהי אבן הבוחן לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.
פירוש ג':
לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים, בחקתי – ברבים = ד' פירושים.
וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".
פירוש ד':
"נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.
כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').
אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:
בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.
כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.
פירוש ה':
"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).
פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב, בהתאם להלכה.
פירוש ו':
"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.
לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.
פירוש ז:
"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".
הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".
'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".
רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.
רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".
בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".
פירוש ח:
רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).
רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' – שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.
פירוש ט:
"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.
רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).
פירוש י:
רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א). כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".
פירוש מ"א:
על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.
רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.
פירוש מ"ב.
הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.
הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.
השם מ"ב.
הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).
העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.
הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.
כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5 + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.
התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.
מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.
בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.
"אור זרוע לצדיק"
מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'
רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:
רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.
כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:
"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.
"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".
רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.
בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.
למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.
יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.
הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.
כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.
עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.
בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.
התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.
ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.
הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.
ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.
בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.
הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.
הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".
הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.
יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.
ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.
הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.
האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.
האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.
האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.
הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.
רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
- ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה
לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה..
לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Depuis 1932, le contexte politique s’est considérablement modifié avec l’accession à la présidence du Conseil du Dr. Antonio Oliveira Salazar, qui bientôt instaure l’«Etat nouveau», corporatif et autoritaire. La campagne antisémite, dont on a vu plus haut un exemple avec Mario Saa, trouve un regain de virulence et se voit relayée par les organes de presse, comme le journal conservateur et fasciste A Voz, qui dénonce explicitement l’œuvre d’Artur Carlos de Barros Basto :
À l’aide de l’argent étranger, on érige des synagogues, des établissements d’enseignement appelés «séminaires», on développe cette propagande judaïque dans les centres où se trouve une descendance des anciens nouveaux-chrétiens, au détriment de l’unité morale et de la paix religieuse de la Nation portugaise.
Or la dénonciation ne porte pas seulement, venant des milieux catholiques et conservateurs, sur le travail de prosélytisme effectué par Barros Basto : elle vise aussi, venant peut-être de milieux proches, sa personne même. En décembre 1934, une plainte anonyme est déposée, en effet, accusant Barros Basto d’atteinte aux bonnes mœurs (explicitement, de harcèlement homosexuel auprès de certains étudiants de la Yeshiva). Scandale évidemment, les autorités de la communauté juive de Lisbonne prennent leurs distances, les dissensions internes à celle de Porto s’avivent. Quand l’affaire est jugée au tribunal militaire le 29 juillet 1937, les preuves ne paraissent pas suffisantes et Barros Basto est acquitté. Mais le Conseil supérieur de Discipline n’a pas attendu jusque-là: dès le 12 juin, il a décidé d’exclure le capitaine de l’armée, sentence aussitôt confirmée par le ministre. Malgré le jugement du tribunal, Artur Carlos de Barros Basto reste exclu de l’armée, et la presse antisémite trouve ample matière à de basses campagnes de dénigrement.
Il fait front cependant et persiste, mais la conjoncture s’avère désormais défavorable. Le mouvement des conversions ralentit nettement, aucune autre communauté juive n’est créée. Mais il est remarquable que Barros Basto continue à faire paraître Ha-Lapid, à un rythme à peu près régulier : on compte cent cinquante-six numéros de la revue jusqu’à son extinction en 1958. L’on relève aussi un net changement de son orientation editoriale à partir de 1933 : si le périodique continue à diffuser les informations requises par 1’«Œuvre de Rédemption», il affirme en même temps un vigoureux engagement militant, à la!fois sioniste et antifasciste. C’est ainsi que, dès août 1933,le numéro 58 comporte un article véritablement prémonitoire de Raymond-Raoul Lambert : « Le judaïsme se trouve à la veille ces heures les plus tragiques qu’il a connues depuis les persécutions du Moyen Age. La dictature hitlérienne, avec une obstination sans pitié, poursuit sa politique d’anéantissement des forces juives d’Allemagne. […] Il y a tous les jours des exécutions sommaires dans les camps de concentration et, quand les familles peuvent recevoir les corps des victimes, ce sont les prières des martyrs que, comme au temps de l’Inquisition, les rabbins d’Allemagne prononcent dans les cimetières que rien ne peut plus défendre contre les profanations.» – (On sait que le même Raymond-Raoul Lambert, pendant les années d’Occupation en France, deviendra directeur de l’UGIF-Sud et sera déporté avec sa famille, en 1943, dans les camps de concentration qu’il dénonçait ainsi dix ans auparavant.)
Quand Artur Carlos de Barros Basto meurt, en 1961, abandonné de tous, les résultats de 1’« Œuvre de Rédemption » apparaissent bien loin des rêves qu’il avait si longtemps entretenus. Mais son insuccès ne doit pas être attribué seulement à des dissensions internes, ni à sa personnalité controversée. Les campagnes antisémites, de leur côté, puis les années de guerre ne pouvaient qu’aviver les sentiments, profondément ancrés dans les milieux marranes, de méfiance et de crainte à l’égard du monde extérieur. En fait, c’est l’entreprise même de prosélytisme qui non seulement ne correspondait pas à la doctrine généralement admise par le judaïsme officiel, mais encore se heurtait à la réalité même de la religiosité marrane, enracinée dans la clandestinité depuis des siècles. Samuel Schwarz n’avait pas manqué d’insister sur ce facteur essentiel : « Ce qui frappe le plus, quand on veut étudier la vie des Juifs, c’est le grand secret qui continue à entourer, aujourd’hui encore, leurs cérémonies et pratiques de la religion juive, comme aux anciens temps de l’Inquisition. » Dans ces conditions, l’adhésion à un judaïsme ouvert impliquait des bouleversements spectaculaires, auxquels les intéressés ne pouvaient aisément consentir. La perpétuation d’un crypto-judaïsme se voyait elle- même remise en cause à la suite des transformations entraînées par la Seconde Guerre mondiale, dont les effets parvenaient jusque dans les régions les plus isolées. Il semble bien que la plupart des groupes marranes recensés dans les années 1920- 1930 aient de nos jours pratiquement disparu.
Si l’estimation d’une population de quinze mille à vingt mille crypto-juifs, avancée à l’époque de Samuel Schwarz et de Francisco Manuel Alves, paraît quelque peu exagérée, du moins peut-on retenir leur inventaire de près d’une trentaine de localités où, de leur temps, subsistaient des groupes marranes. On pouvait en trouver encore certaines traces dans les années 1950-1960, comme le fit Amilcar Paulo, un ancien étudiant de la Yeshiva Rosh Pinah de Porto, au cours du périple qu’il accomplit de Bragance à Belmonte en passant par Caçarelhos, Argolezo, Macedo de Cavaleiros, Mogadouro, Vilarinho dos Galegos. Mais partout, sauf à Belmonte, Amilcar Paulo ne rencontra que déclin et désaffection : ses interlocuteurs attribuaient cet abandon des traditions, principalement, à la multiplication des mariages mixtes et à l’émigration qui dépeuplait .es régions de la Beira et de Trás-os-Montes. — Ecoutons par exemple le cordonnier Joáo Baptista dos Santos, de Bragance, qui « ne cache son ascendance devant personne » et « revendique même des ancêtres qui ont été martyrs de l’Inquisition ». Après avoir évoqué les fêtes juives célébrées autrefois, il commente :
C’était le bon temps ! Maintenant, tout est fini. Les quelques Juifs qui restent (parce que la majorité a émigré au Brésil, en France, et même en Allemagne) prient chez eux et maintenant ils ne se réunissent plus […].
Comment expliquez-vous que tout disparaît? demandai- je.
Ecoutez… c’est à cause des mariages! On a commencé à épouser des vieilles-chrétiennes, voilà. On a abandonné notre Loi. Les enfants sont éduqués par les femmes, et maintenant tout le monde va à l’église. Moi aussi, j’ai épousé une vieille- chrétienne, mais je n’ai pas changé. Mes enfants suivent ma religion. J’ai même donné des noms bibliques à mes filles, l’une s’appelle Rachel et l’autre Léa. Mais maintenant il n’y a presque plus de Juifs.
Ou encore cette vieille dame de Vilarinho dos Galegos :
– Oui, il y avait encore beaucoup de Juifs dans le village. Les purs, pendant toute l’année, ne mettaient jamais les pieds à l’église. Mais les familles mêlées avec les « chuços », elles si, elles la fréquentent maintenant. [Le terme « chuços » désigne péjorativement les vieux-chrétiens.] […] Comme vous le voyez, maintenant nous ne nous réunissons plus. Tout est embrouillé. Mais moi je continue à avoir foi en le Grand Dieu d’Israël.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 42
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
בין השנים 1885-1882 השקיע אברהם מויאל חלק ניכר מזמנו בפעילות שבתקופות מאוחרות יותר היו מגדירים אותה כ״ציונית״. הוא חרש את דרכי הארץ, הרבה לבקר במושבות החדשות ועמד בקשרים מתמידים עם אנשי רשות טורקיים. כל זאת, בעת שניהל את עסקיו ביפו, שלצידם טיפל בכספים שהזרימו לארץ תורמים מחוץ לארץ – ובראשם הברון רוטשילד וחובבי ציון.
הוא לא עשה הכול בעצמו. היו לו שותפים לדרך, ובראשם שניים: שמואל הירש – מנהל מקווה ישראל במשך 12 שנים (1879־1891), ואלעזר רוקח – פעיל טרום ציוני, איש ספר, מזכירו של ויסוצקי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1885, ולאחר מכן מזכירו של מויאל.
מבין השניים היה הירש החשוב והמשפיע יותר. ואולם, גם הירש וגם רוקח נזכרים בהיסטוריוגרפיה של היישוב, לא אחת, באופן שלילי, ורק מחקרים מאוחרים העמידו אותם – ובמיוחד את הירש – במקומם הנכון.
מויאל היה קשור, בשל עסקיו ובמיוחד בשל פעילותו הציבורית, עם חברת ״כל ישראל חברים״, שבית הספר החקלאי במקווה ישראל היה המפעל הראשון שלה בארץ. הוא הכיר היטב את מנהליו הראשונים של המוסד, קרל נטר, זאב הרצברג, ובמיוחד את הירש, שבתיאורים רבים של בני הזמן נזכרים ביקוריו בחנותו של מויאל ביפו. מויאל סייע לביל״ויים בצעדיהם הראשונים בארץ, שאותם עשו במקווה ישראל, וניסה ככל יכולתו לרכך את יחסו הקשוח של הירש כלפיהם. רוב הביל״ויים מתחו על הירש, בזמן אמת, ביקורת קשה, וטענו שהוא מתנכל להם ללא הרף. חיים חיסין, שנמנה עם הקבוצה הראשונה של אנשי ביל״ו שעבדו במקווה ישראל, לא חסך שבטו מהירש: ״המשגיח נוגש בכל עוז, אינו נותן מנוח, כך ציוו עליו. הירש עושה זאת בכוונה, כדי להוציא מראשינו את ה׳שטויות׳ ולאלצנו לנסוע מכאן. כל יום הוא עוקב אחרינו מבין העצים. פתאום מופיע על ידנו. בשום אופן אינו מעכל את העובדה שיהודים רוסים, ומה גם משכילים, יעבדו ברצינות, פשוטו כמשמעו״.
וזוהי עוד ביקורת מתונה. בעיתון המליץ התפרסם מאמר לא חתום, שהועתק משבועון יהודי רוסי ותקף את מעשיו של הירש בארץ ישראל בחריפות יתרה. מחברו היה הביל״ויי מנשה מאירוביך, מהמתיישבים הראשונים בראשון־לציון. לדברי מאירוביך, הירש עשה ככל יכולתו"להצר ולהציק״ למושבה ראשון־לציון, בהיותו בשלב הראשון של ההתיישבות בא כוחו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. כל הבטחותיו למושבה, בפקודת הברון, לא מולאו. מאירוביץ׳ הזהיר, שאם לא תהיה הנהגה אחרת למושבות, של אנשים בעלי ״לב עברי״ – רעה תהיה אחריתן.
לפנינו האשמה ישירה כי הירש פוגע במכוון בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לאחר חודשיים כתב מאירוביץ׳ עצמו להמליץ, והמשיך בהתקפותיו על הירש. הוא טען, כי הירש הפך את מתיישבי ראשון־לציון לעבדים, וכל מה שקורה במושבה, בהנחייתו, אינו מעשה לאומי כלל.
באותו גיליון של המליץ, הובאה תגובתו של אחד האישים המרכזיים ביישוב היהודי של אותם הימים, פטרון הביל״ויים יחיאל מיכל פינס. הוא שלל מכל וכל את האשמותיו של מאירוביך, ויותר מכל: פינס התרעם על כך שמעשיו הטובים של הירש כלפי הביל״ויים (שלכאורה הוא היה נגדם) וכלפי ראשוני המושבה עקרון, אינם נזכרים כלל בדיווחו של מאירוביך. ״האם רק את הרע יספר ולא את הטוב?״ תמה. פינס הזכיר כי התיישבות העקרונים על אדמתם הייתה במידה רבה בזכותו של הירש, והוא אשר גייס לעזרתם את אברהם מויאל, אשר טיפל בהם ״כאב רחמן עם בניו החביבים… להביאם אל נחלתם״. את מויאל הגדיר פינס כ״הגביר הנכבד מבני המערביים [יוצאי צפון אפריקה]״.
מויאל, לעומת הירש, נחשב לטוב ולמיטיב. הוא נקשר מיד אל הביל״ויים וסייע להם רבות בקליטתם בארץ ובמושבתם גדרה. כפי שסופר לעיל (ראו בפרק השלישי), כשסירב הירש תחילה לקבלם לעבודה במקווה ישראל, פנה מויאל להנהלת ״כל ישראל חברים״ בפריז, ומשם הגיעה הוראה להירש להעסיקם. הדבר, מתברר, לא קלקל את יחסיהם של מויאל והירש, והדבר בא לידי ביטוי זמן קצר לאחר מכן, כשעלו לארץ ראשוני המושבה עקרון. קבוצה של 11 איכרים הגיעה ארצה, כזכור, בהדרכתו של יחיאל ברי״ל וחיפשה במשך תקופה ארוכה קרקע להקים עליה את מושבתם.
קשיי הירידה שלהם מהאונייה לחוף תוארו בפרק קודם (עמ׳ 55-53) וההתגברות עליהם הייתה מבצע משותף של הירש ומויאל. כל אחד מהשניים תרם את חלקו כדי שאפשר יהיה לעקוף את האיסור הטורקי של כניסת יהודים לארץ, בשל בהלה שאחזה את השלטון העות׳מאני לאחר שהגיע גל גדול של עולים, במה שייקרא מאוחר יותר העלייה הראשונה. בעיית כניסתם לארץ של העקרונים לעתיד נפתרה באמצעות ״טריק״ שאותו רקחו הירש ומויאל: הירש פנה אל הקונסול הצרפתי בירושלים, שהיה מיודד מאוד גם עם מויאל, והלה אישר שקבוצת האיכרים הגיעה כדי ללמוד במקווה ישראל. כאמור לעיל, איש לא בדק את גילם ומצב משפחתם של ה״תלמידים״, שכולם היו נשואים ואבות לילדים…
כמו הביל״ויים גם ראשוני עקרון קיבלו תחילה עבודה במקווה ישראל, ואף הם כקודמיהם סבלו מידו הקשה של הירש, שהתייחס אליהם בקשיחות. נוסף על כך, הוא היה מסוכסך עם יחיאל ברי״ל, דבר שהשפיע גם על יחסו ל״ראדומים״, כפי שכונו. ברי״ל האשים את הירש שהוא מרפה בכוונה את ידיהם של 11 החלוצים, ואף הציע להם מימון כדי שישובו לחו"ל. הברון רוטשילד, שהיה בסוד העניין, לא הסתיר את תסכולו מהסאגה הזו, שבמרכזה עמדו ה-11, עבודתם במקווה ישראל וחיפוש ממושך ביותר אחר שטח קרקע להקמת מושבתם. ועם כל זאת, מקורות בני הזמן מציינים שוב ושוב את מאמציו של הירש לסייע ל״ראדומים״ במציאת שטח מתאים להתיישבותם, עד שאישר את רכישת השטח שליד הכפר הערבי עקיר. בכך היה תפקיד מרכזי למויאל, שיצא למסעות ברחבי הארץ, ולמקצתם הצטרף הירש. בכלל, נראה כי להירש היו שני קווי אופי, נוגדים: קשוח שנראה כמעט עוין מחד גיסא, ומסייע במאמצי ההתיישבות, מאידך גיסא. הדבר היה אופייני להתנהגותו כל השנים.
הירש, יליד חבל אלזס (1845), ששירת בתור קצין בצבא הצרפתי והשתתף במלחמת גרמניה-צרפת ב-1870, נותר כל חייו קצין באופיו. בשנתו הראשונה במקווה ישראל הוא סילק כמה מהתלמידים, שלדעתו לא היו ממושמעים מספיק. המוסד בתקופתו היה ידוע במשמעות הקפדנית שלו בלימודים ובעבודה. את היחס הנוקשה לבילו״יים ולאחר מכן ל״ראדומים״, אפשר להסביר בצורה חיובית דווקא: הירש ביקש להעביר את ה״חדשים״ סוג של טירונות, ורק כשעמדו בה זכו להערכתו והם ידעו, כפי שמסתבר, להעריך אותו. הברון רוטשילד העריך את הירש, הרבה להתכתב איתו ופעם אחת אף שלח לו פרס מיוחד בעבור תרומתו לקליטת באי העלייה הראשונה – שטר של 1,000 פרנק – סכום כסף ענקי. הוא הופתע מאוד כשהירש החזיר לו את השטר וטען שאינו מגיע לו. עוזרו הראשי של הברון, מיכאל ארלנגר, כתב באחד ממכתביו להירש: ״אין ברצוני לחלוק לך מחמאות, אך לעיתים רחוקות מזדמן למר דה-רוטשילד לעסוק עם אנשים שנלושו מחומר זה שלך״. כשנכנס מויאל יותר ויותר לטפל במושבות של חובבי ציון, היה הירש שותפו בכל מהלכיו. הירש ידע אל נכון שהברון מרוצה מאוד מטיפולו של מויאל בכספים המגיעים מחו"ל. באחד ממכתביו של ארלנגר אליו, נכתבו השורות המחמיאות האלה על מויאל: ״שמח להיווכח שמר מויאל מממש היטב את הכסף שחובבי ציון שולחים. זה לפחות המעשה הטוב האחד שעשה ויסוצקי בעת שהותו בארץ ישראל [מינויו של מויאל לראש חובבי ציון בארץ]. הברון מכיר את המסירות שמשקיע מר מויאל במפעל זה״.
מויאל הזכיר פעמים רבות את הירש ומעשיו בדיווחיו להנהגת חובבי ציון, וכשנפטר בשלהי 1885 אישר פינסקר את ההחלטה שכבר התקבלה בארץ ישראל, כי האיש המתאים ביותר להחליפו בתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ הוא הירש. הדבר הפתיע רבים, משום שהירש לא נמנה עם חוגי חובבי ציון והיה מקושר יותר ל״כל ישראל חברים״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח