פשע בלא עונש (1880)-הדימים

74. 74. פשע בלא עונש (1880)

במוצאיו של יום ה־15 בינואר (1880) היו כמה ילדים יהודים משחקים כמנהגם בדרך־הרבים סמוך לרובע היהודי בְּפַס והנה התנפל עליהם מוחמדני אחד, ואחד מהם נפצע פצעים קשים. יהודי, בעל אזרחות צרפתית, שעבר שם במקרה באותה שעה, כיון שראה את הילד הפצוע, וביקש להביא את המוסלמי על ענשו בשל אכזריותו, תפס בו מתוך כוונה להוליכו אצל השלטונות. משהגיע להיכל־המשפט מצא והנה השערים נעולים, על־פי המנהג השורר בשעה שעובר הסולטאן במקום. בעודו ממתין לשער שייפתח מחדש, גדל המון המוסלמים מרגע לרגע. בעקשנות הוסיף היהודי להחזיק באסיר שלו אך הלז, ששאב עוז מנוכחותם של אֶחָיו לדת, התלונן שמחזיקו מתעמר בו ושהתנהגותם של היהודים נעשית בלתי־נסבלת. או־אז עטו המוחמדנים על היהודי ופגעו בו במקלות ובאבנים. הוא לא ניצל ממיתה ודאית אלא על־ידי שנתן קצת כסף לאחד המוחמדנים, שגונן עליו בגופו ובזאת איפשר לו להימלט. בדוחק הספיק לפרוץ לתוך הפתח הפתוח הראשון שהבחין בו; היתה זו דלתו של בית־האסורים.

המוחמדנים, שחמתם בערה בהם בראותם איך נמלט היהודי מציפרניהם, דלקו אחר היהודים שבתום עיסוקי־היום שלהם עמדו להיכנס לרובע שלהם. אחדים מהם הגיעו לבתיהם פצועים קשה ונאלצו לעלות על משכביהם. אחרים ניצלו מכל פגיעה רק מתוך שהצליחו להקדים את רודפיהם במרוצה הכללית. אבל יהודי אחד מסכן בן שבעים שנה ושמו אברהם אללוף, מנכבדי העדהבְּפַס, לא יכול היה לרוץ מחמת זקנתו. הוא הותקף על־ידי המוסלמים, שבכוח מהלומותיהם הרגוהו נפש עד־מהרה. אחר־כך רמסו את גופתו ברגליהם עד שביצבצו בני־מעיו. ועדיין לא נתקררה דעתם של הנבלים. הם אספו קצת חמרי־הסקה, ואילו החנוונים שבסביבה הביאו מחצלות ועצים. אחרים שפכו אחר־כך נפט על הפגר והעלוהו באש. בינתיים והיהודים, שבכל רגע ציפו לראות בבוא המוסלמים אל הגיטו שלהם כדי לשימו למשיסה, מיהרו לסגור את השערים. כה גדולה היתה האימה עד שקרוב לשלושים יהודיות הרות הפילו את ולדותיהן. כל הלילה כולו לא העז איש לצאת לרחוב ולברר אל־נכון מה עלתה לו לזקן ביש־המזל, ורק בבוקר מצאו את גופתו — שקצתה נשרפה וקצתה היתה למאכל לכלבים. יהודי אחד בעל־השפעה התייצב למחרת היום לפני ארמון הסולטאן ודרש צדק. הוא זכה רק לתשובה של לעג, והוגד לו כי אשר לו עצמו אין הוא צריך לחשוש כל־עיקר.

יהודי פס שרויים במצב מסוכן מאין כמוהו, מתייראים הם מפני פלישה לשכונתם, מלווה טבח ובז. המוחמדנים מצדם אינם פוסקים מלענות את היהודים, ומנהגם מתגרה פי־כמה מאחר שעד עכשיו לא באו פשעיהם על ענשם. מעשה־הנבלה הזה הוא דוגמה לדברים שאפשר לצפות להם אם אמנם ימנעו האירופים את חסותם ממארוקו, כמו שהם מאיימים לעשות. ממשלת ספרד כבר אספה את חסותה מן היהודים, שעד כאן נהנו מזכות־יתר זו, וסבורים כי מעשי־הנבלה בפס הם פירות־הביכורים של מעשה זה.

ג׳ואיש כרוניקל (לונדון), 6 בפברואר 1880

בני משפחתו של המנוח אברהם אללוף, שנרצח ואחרי־כן נשרף בפס, ביקשו מן הממשלה תעודה שתאשר את דבר הרצח של קרובם האומלל. (מנהג הוא במארוקו בקרב המוסלמים לבקש תעודה מעין זו במסיבות כאלו, והיא משמשת מוצג נגד הרוצחים). הווזיר אמר להם כי בטרם יוכל להשיבם דבר יהיה עליו לשאול לדעת אדוניו. הוד־מעלתו השיב כי אין להוציא תעודה מעין זו בעד רצח יהודי, נוצרי או עבד, והוא ממליץ שימחלו היהודים לרוצחים ולא יוסיפו עוד לדבר בענין הזה. אותם מוסלמים שנעצרו בפקודת הממשלה הוצאו לחפשי, לפי מה שנכתב אלינו. עליכם להבין מה צפוי עכשיו לאחינו האומללים במארוקו, קרבנות שנאתם של המוסלמים. בכל רגע אחינו נתונים בסכנה, ואפילו ברחובות אנשים צועקים: ״הבו לנו דלק, הבו לנו אש, הנה היהודי בא!״

לא נופתע אם נשמע באחד הימים שהמוסלמים נכנסו לגיטו, בפס או במכנאס, או באיזו עיר אחרת שבלב מארוקו, ורצחו שם גברים, נשים וטף. (עמ^׳ 43-42)

מכתב מיום 3 בפברואר 1880 מאת ד״ר מיגרס, סגן־נשיא הוועד האזורי של חברת כל־ישראל חברים בטנג׳יר, אל מזכיר כי״ח, פאריז, אצל ליטמן,היבטים

מפורסם בקטגוריה " יחס דת האסלאם לדתות האחרות"

עמוד 265