אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003-

נחום נר מערבי

נחום חי באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים, הווי אומר, בשנים 1244-1165 לכל המאוחר, וכל המאורעות המרכזיים שאירעו בה בתקופה זו נמצא להם ביטוי אמנותי נאמן בשירתו. שיריו חסרים יסוד אישי והם משופעים יסודות לאומיים, צרות זמנו ותקווה לגאולה קרובה.

השם נחום, שבו חתם את שיריו בלא כל תוספת אחרת, הקשה מאד על זיהויו, מה גם שנמצאה יצירתו השירית על הרוב בכתב יד ובדפוסים של מחזורי ספרד וצפון אפריקה.

בשיר הפתיחה לתרגום ״ספר יצירה״ לר׳ יצחק הישראלי כתוב: ״פירוש ספר יצירה לדונש בן תמים הנקרא אסחאק אלישראלי, נוחו עדן, והעתיקו מלשון ערב ללשון קודש המשכיל המבין ר׳ נחום בפאס, המשכיל ר׳ שמואל פרנקו״.

בצדק הבליטו חוקרי השירה העברית בספרד את כשרונו הספרותי המובהק של נחום, ואף ציינו את שני שירי הטבע שלו ״הסתיו ארח״ ו״נרד וכרכום״ כמאפיינים ביותר את אמנות שירתו שדגלה במיזוג גמור של מוטיבים חילוניים בשירת הקדש.

נחום עסק גם בתרגומים מערבית לעברית. בין היתר הוא תרגם את ״איגרת תימן״ שנכתבה בשנת 1179, וכלשונו ״תהיה זאת לעזרה בצרות לעורר הבשורות כל שכן בזמננו זה, שהוא סוף וקץ לגלותנו תחילה וראש לגאולתנו״.

שאר הספרים שהוא תרגם הם: ״ספר הירושות״, ״שלש עשרה מידות״

לרב סעדיה גאון, ו״ספר היצירה״ לרופא ר׳ יצחק הישראלי.

ירושתו השירית המקומית מסתכמת בחמישה עשר שירים ביניהם שמונה שירים מסוגי הסליחה, חמישה שירים מסוגי הגאולה ושני שירים על טהרת האקטואליה.

לא לחינם זכה משוררנו להערכה חיובית משך כל הדורות, החל במנחם די לונזאנו (בן המאה הט״ז), המצרף אותו אל קבוצת המשוררים הבולטים ביותר שבספרד, דרך צונץ, המעריך אותו כ״בעל כשרון לא רגיל״, מיכאל זק״ש, מתרגם שני שירי הטבע הנזכרים, שנראו בעיניו ״יפים להפליא״, וכלה  בשירמן, הכותב כי ״מיזוג שירת החול בשירת הקודש הגיע בפיוטיו לשיאו״.

אכן נודד היה משוררנו בארצות שונות עד שבא אל המנוחה בפאס, שם חסה בצל קורתו של ר׳ שמואל בן יקותיאל, המכונה פרנקו, שהיה למשוררנו: ״נדב ואבי נדב בלב וביד וניב בשפה ברורה… כרע נאמן״.

ביולי 1148 עלה לשלטון המייחדים יעקוב אל מנצור. שליט זה היה קיצוני מאד בהשקפותיו האלמוחדיות, והיהודים אכן היו קרבן לתנועה קיצונית זו.

מצב היהודים המשיך להדרדר. בתקופה זו חוקקו חוקי גזע נגד היהודים.

בצאתם מץ ״המלאה״ נצטוו ללבוש שחורים.

בבואם לרובעי המוסלמים נצטוו לחלוץ נעליהם ולהרכין את ראשם.

נאסר עליהם להתגונן מפני התוקפים המוסלמים.

את רכושם העמידו לרשות המוסלמים.

למחייתם קבלו תמיד את חצי ערך הסחורה שמכרו.

גורם עיקרי להתנהגות זו היתה קנאת פקידים ממשלתיים ביהודים העשירים המופלגים שבפאס. עד ראייה שהיה שם, המחבר האלמוני של ׳כתאב אל אסתבצאר׳ כתב ״כעת היהודים (אלה שהתאסלמו למראית עין) הם הם הסוחרים ובעלי הון ברחבי הארץ הזאת ובעיקר בעיר פאס… הלוואי שיבואו אם ירצה אללה על ענשם״ .

אך במשך הזמן רפתה קנאותם של האלמוחדים, אל מנצור הכיר בדת היהודית, הרדיפות פסקו, הוא קיבל את מיסיו שהיוו ההכנסה העיקרית לשלטון .

תחת שלטונם של יורשי אל מנצור התחילה ממלכת האלמוחדים לרדת. הנוצרים נלחמו בהם בספרד בשנת 1212 וניצחו אותם. שלטון האלמוחדים הגיע לקיצו בשנת 1249 בערך. השנאה שעוררו השליטים בלב ההמון נגד היהודים, ורבות מן התקנות המשפילות שהנהיגו, נשארו בתוקפם גם לאחר ששליטים אלה עברו מן העולם. עוד זמן רב יעבור שבו יזרח שוב אורה של פאס אחר ההרס הנורא והאיום הזה.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–  

עמוד 65