אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
חסן השני וההודים
אנייס בן סימון
בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו
ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.
אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת
(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.
…
אסון בלב ים
סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין. הספינה הקטנה עגנה בנמל אל־חוסימה שבים התיכון, בצפון מרוקו, והתכוננה לצאת להפלגה השלוש״עשרה לעבר גיברלטר. זה היה יום רביעי, 11 בינואר 1961, שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר, ונחשול קל טלטל את הספינה. רב־החובל, צוותו ואיש הקשר — חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה – עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול. כאשר הבחינו באיתותי־אור, הזדרז הישראלי לענות עליהם. שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף. הם ראו את הדמויות הדוממות, הקפואות מקור, של העולים המצפים להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים — ארבעים ושתיים נפש – הנמלטים בהיחבא, שלא כחוק, מארץ מולדתם, שלא רצתה בהם עוד.
הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות. תחילה הנשים והילדים, אחר־כך הזקנים, ולבסוף הגברים. מטענם צנוע עד מאוד; כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת. שבעה גברים חמושים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, משגיחים על המהלך הזה, שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד. עכשיו אפשר להודיע לנהגים, הממתינים במרחק קילומטרים מאל־חוסימה, שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.
המכוניות הריקות יוצאות לדרך, בזו אחר זו. אבל הגברים רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום. הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח, שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית, שאיש לא ראה אותם.
אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם. היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן־הרוש מאושרים. הם נישאו יום לפני כן, ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג׳קי השקועים בשינה. הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים, הנמצאים כבר בישראל. בעצם, היו צריכים להיות עכשיו יחד, אבל משהו השתבש בנמל־התעופה של קזבלנקה. אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות, ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף. הוא נעצר, נחקר, ושוחרר לבסוף – כדי שישמש כפיתיון. השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים. משום כך ״נחטף״ ברחוב הומה, ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.
אנרי ממן, מוזג באחד הברים של קזבלנקה, חולם על חייו החדשים בתל־אביב; יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.
חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות. היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה. הבכור, דוד, העדיף להישאר במרוקו. אבל פאני בת השתים־עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל. ב־2 בינואר, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו, כאורח הכבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה, הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר. 64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש. הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים, התארגנו באזור נופש ליד טנג׳ר, עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה, סמוך לעיר, ויצאו לגיברלטר. אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה־מעבר, שהוקם למרגלות הצוק, ושלחו אותם למרסיי. משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה. פאני ויולנד אזולאי, וכל האחרים, לא ידעו מהו היעד האמיתי. כאשר ״הבודקים״ באו לקחת אותן, ללא הודעה מוקדמת, חנה לא היתה בבית. מכיוון שהכל ״בער״ כל כך, הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה. ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.
הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו, על אף המקום הצר וחוסר הנוחות. הם נסעו ארבע־עשרה שעות, לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל־חוסימה, בדרך עקיפין. הם עברו בהן, והשתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן, כמקובל על עולי־רגל רבים, יהודים וערבים גם יחד, המעריצים את הקדוש הזה. אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך, היו מסבירים שזו מגמת פניהם. מווזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבות אל־חוסימה.
השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע. אבל סמוך לחצות, לא הרחק ממקום המפגש, חל שיפור במזג־האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי חשש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד. שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת. האנשים ירדו מהמכוניות בדממה, עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי. וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות, וגם את אמו של אנרי ממן, בת השמונים.
ובסוף המסע המייגע הזה, הם נדחסו, לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות, בספינה ישנה זו, ששימשה בעבר כאנית־מלחמה של הצי הבריטי ואחרי כו כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה, איכשהו, להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה, ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.
איש הקשר, חיים צרפתי, ישראלי בן עשרים ושמונה, יליד פז, קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו. הוא עבד בתנאים קשים מנשוא, אבל לא התלונן. זו היתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז. כשתסתיים ההפלגה הזאת, הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם חברתו המצפה לו בכליון־עיניים.
חיים עזב את מרוקו ב־ 1951, ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד. תחילה שירת בצה״ל, כקשר. ב־1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני, שוב כקשר. אחר־כך גויס ל״מוסד״, ונעשה, בגלל כישוריו ומוצאו, לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר, והשתתף בכל מסעותיה של אגוז, מאז ספטמבר 1960. עכשיו יצא להפלגה האחרונה; הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל, והמחשבה על כך עודדה אותו.
אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
עמוד 12
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Coscosso- Crispin.
COSCOSSO
Nom patronymique d'origine berbère, indicatif du plat berbère le plus connu à travers le monde: le couscous qui tirerait son nom du bruit fait par les femmes en pilant les grains de blé pour faire de la farine. A rapprocher de Sicsu. Autre forme: Couscousso Au XXème siècle, nom très rare porté en Algérie, dans l'Algérois.
COSTA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la localité de Costa de Sanlerto dans lile de Majorque, dans les Baléares, porté aussi bien par les Juifs que les Chrétiens de la péninsule ibérique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie, par des descendants des Livoumais (Tunis, Sousse).
- ISRAËL: Rabbin à Tunis, milieu du XIXème siècle. Il fut un des participants à la grande controverse juridique sur la succession du caïd Nissim Semama dans les années 1880
COTA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de nom de lieu. Après les grandes persécutions de 1391, la majorité des membres de cette illustre famille se convertirent au christianisme. Ceux qui restèrent fidèles au judaïsme trouvèrent refuge au Maroc après l'expulsion de 1492. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc aux XVI-XVIIème siècles. Au XXème siècle le nom avait disparu au Maghreb.
COUTIEL
Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de Yékotiel prénom biblique théphore qui a pour sens espoir en Dieu, un des surnoms dans la Bible du prophète Moïse. Ce prénom n'était que très rarement donné dans les communautés maghrébines, il était de tradition dans la famille Berdugo de Meknès. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, dans l’Oranais.
CRIADO
Nom patronymique d'origine espagnole qui indique un statut social, le serviteur, le domestique. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant dans la liste Tolédano des noms patronymiques usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom extrêmement raie, porté semble-t-il uniquement au Nord du Maroc.
CRISPIN
Nom patronymique d'origine provençale, fort populaire dans les communuatés juives au Moyen Age, indicatif d'une particularité physique: l’homme aux cheveux crépus. Avec le temps ce sobriquet est devenu nom de famille. Autres formes; Crespin, Krispen, Crespil, Crespel, Crespine. Au XXème siècle nom liés rare porté au Maroc ( Mogador, Marrakech, El Ksar El-Kebir) et en Algérie, dans l'Algérois.
- YAISH: Rabbin à Casablanca, auteur de Sefer Rakik Ehad et "Anaf shoshsan", commentaire de Pirké Abot (Casablanca, 1935)
MARCEL: Fils de Mimoun. Né à Mogador peu avant le protectorat, il étudia dans l'école anglaise. Professeur de français et d’espagnol au Collège militaire de la Citadelle, en Caroline du sud aux Etats- Unis. Auteur d'un roman autobiographique: "Mogador mon amour", dédié à la mémoire de sa mère, traduit en français et publié par les Editions Edif à Casablanca en 1990.
DAVID: Notable de la communauté de Ksar El-Kébir, dans l'ancienne zone de protectorat espagnol du Maroc. Président de la communauté jusqu'à sa mort en 1985.
NESSIM CRESPI: Photographe et touristique israélien d'origine marocaine Revenu au Maroc comme guide de groupe de la Société de Géographie, il y a effectue de longs séjours pour ses séries photographies des tombeaux des saints qu’il a édite en poster. II vient de publier a Tel Aviv un superbe album de photographies phies sur le Maroc.
- MAKHLOUF: Rabbin à Jérusalem à Marrakech et éduqué dans les yéchivot d’Angleterre.
CRUDO
Nom patronymique d'origine espagnole, textuellement cru, vert. Au figuré trait de carcatère: l'homme manquant de maturité. Le nom était porté au XlVème par une illustre famille de Zamora, en Espagne. Quelques membres de cette famille trouvèrent refuge à Fès après l'expulsion et furent ensuite parmi les fondateurs de la communauté de Tétouan où ils édifièrent une synagogue dite El Crudo, célébré pour le Sefer Torah unique pour la beauté de sa calligraphie, écrit par le plus grand scribe d'Espagne, rabbi Moché Zabaro. Au XXème siècle, le nom avait semble-t-il disparu au Maghreb.
CURIEL
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de nom de lieu. Après l’expulsion on retrouvait des porteurs de ce nom en Orient, en particulier en Egypte et au Maghreb. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Coscosso- Crispin.
Page 350
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19
עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ5. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.
- גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19
על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" נאלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות).
המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.
באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.
לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".
אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.
גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.
לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Entre la fin de la période d’Egoz et Cocous et le début de l'opération Yakhine
Béni Meitiv
A la fin de sa première mission – dans les années 1953 à 1956 au châtea. Cambousse en France, en tant qu’émissaire de l’immigration de la jeunesse -Beni Meitiv a tout de suite repris l’uniforme pour l’opération Kaddesh, qui a eu lieu en 1956 et, après la guerre, il est retourné dans son kibboutz Nirim. En 1961, il a répondu par l’affirmative à la sollicitation de la Misguéret de retourner au Maroc Il raconte ici la période post-naufrage d’Egoz.
Je ne connais pas les motifs de ceux qui m'ont choisi pour cette mission, cependant après la formation habituelle, je suis parti au milieu de l'année 1961 directement a Gibraltar. Il est difficile de dire que quiconque avait pris la peine de déterminer mon rôle. On m'a dit de voyager, et j'ai voyagé; on m'a dit de rencontrer là-bas certaines personnes, et je les ai rencontrées; on m'a dit que je recevrai des explications, mais personne ne m'a rien expliqué.
Nous étions, en fait, dans la ligne de démarcation entre la fin d'une période et le commencement d'une autre qui était le début de l'opération Yakhine, dont le but était clair. Et dès que j'ai compris de quoi il s'agissait, j'ai reçu la confirmation a posteriori que dans tous les cas ma fonction principale était de "surveiller les braises" et de m'assurer que, s'il survenait des incidents dans l'opération Yakhine, tout le dispositif clandestin refonctionnerait à nouveau comme par le passé. C'est pourquoi, la mission était de continuer d'agir, modérément, dans différentes opérations, principalement assurer la continuité de l'action de la Misguéret et du dispositif général, et dans la mesure du possible même les développer.
A Gibraltar se trouvaient, à mon arrivée, deux de nos membres actifs de la Misguéret, le premier était Hertzel Sher, commandant de la base, et Yéhouda Alboher, son aide. Avec eux se trouvait également notre ami, Ehud Daivis. radiotélégraphiste, spécialiste du codage et du camouflage. Ehud était marié à Naomi, une jeune femme de tanger. Après leur mariage, le jeune couple a habité dans une maison où j'habitais moi-même et l'appareil "radio", et après presque un an, Ehud a été remplacé par Shaul Assis, qui a épousé la sœur de Naomi, ainsi "tout est resté dans la famille…" Entre-temps, Hertzel Sher a terminé sa mission et peu de temps après lui Yéhouda Alboher, je suis resté seul pour continuer les activités.
Les enclaves espagnoles
Le dispositif à Gibraltar a fonctionné principalement face aux deux enclaves espagnoles, Ceuta et Mélilla, dans lesquelles les immigrants clandestins arrivaient par deux itinéraires continentaux principaux, et ensuite vers Gibraltar. Le transport de Ceuta était réalisé par bateau, qui faisait deux fois par jour la traversée Ceuta – Gibraltar. A l'arrivée des immigrants à Ceuta, se trouvait notre homme, Señor Don Carlos Médina, qui les attendait, les accueillait et les hébergeait selon les besoins dans l'une des pensions de la ville. Si les conditions le permettaient, il les faisait embarquer le même jour en direction d'Algésiras, qui se situe à l'extrême sud de l'Espagne, ville dans laquelle ils étaient hébergés dans la pension Malaguénia de Señor Pédia, qui était responsable du bien-être des immigrants à Algésiras.
Les immigrants qui arrivaient dans la deuxième enclave, Mélilla, partaient – en fonction de leur heure d'arrivée – dans l'un des bateaux pour une traversée qui durait une nuit entière, et parfois même davantage (en comparaison avec une traversée de deux heures et demi de Ceuta), et ceci en fonction de la grandeur du bateau.
De l'un de ces bateaux, j'en garde un souvenir négatif, malgré le fait qu'il était le plus beau bateau dans lequel je n'ai jamais navigué, et dont le nom était "The Sister". Ce bateau était l'œuvre d'un artiste, qui rappelait l'une des trois caravelles avec lesquelles Christophe Colomb avait effectué sa traversée de l'océan et qui étaient sculptées et gravées de différentes figures en bois. Cependant, il y avait une ombre au tableau: à cause de son étroitesse, la moindre bris d'une petite vague le déstabilisait. La navigation avec ce bateau était un plaisir douteux et la traversée durait entre 11 à 12 heures. Mais, en général, les immigrants clandestins embarquaient sur le bateau à Mélilla en direction de malaga, ville dans laquelle ils étaient accueillis par notre homme – que j'avais hérité de mon prédécesseur, il était espagnol non juif, responsable et dévoué d'une manière peu ordinaire. Sa profession au quotidien était la pédicure. C'était son gagne-pain, mais pour ce qui était de son idéal – et seulement pour cela (car il n'avait reçu de nous que des sommes insignifiantes) – il s'était investi corps et âme en faveur des immigrants juifs, et il lui semblait toujours qu'il n'en faisait jamais assez. Il réceptionnait les immigrants, se préoccupait de les transporter de Malaga au Señor Don Pedia à Algésiras, et de la, ceux-ci étaient transportés par le ferry-boat de Algésiras à Gibraltar. N'oublions pas qu'il y avait eu des problèmes politiques entre les autorités espagnoles de Franco et entre celles qui avaient la mainmise sur le rocher de Gibraltar, qui était une enclave britannique.
En ce qui concerne la porte d'Espagne, dans la ville La Linéa, je ne savais jamais quand elle était ouverte ou fermée. De toute façon, les autorités ne voulaient pas voir les immigrants entrer par cette porte, et c'est pourquoi, afin de compliquer encore l'adage du Juif Errant, les immigrants clandestins, étaient embarqués sur le ferry-boat d'Algésiras, arrivaient à Gibraltar, et ensuite étaient acheminés vers le camp de l'agence juive.
Retournons un instant à l'actualité de ces jours-là au travers d'une histoire. J'ai jusqu'à présent insisté sur les immigrants clandestins, le dispositif, les moyens et ceux qui accomplissaient pour nous des tâches importantes. A Gibraltar, demeurait aussi un émissaire de l'agence juive, Mordekhaï Maor (Markovitch du département de l'Alyah, qui dirigeait le camp, et à ses côtés, travaillaient des infirmières locales. La première infirmière était Naomi, qui plus tard épousa Ehud, le radio. La seconde infirmière, Marcelle, devint la femme de sir Joshua Hassan.
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Page 516
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד
נער רפאל ואוהבהו
המלאך רפאל, מלאך השרת, הינו המלאך שבא לרפא את אברהם אע״ה ולהציל את לוט ולפי הזוה״ק, זהו אחד משלושת המלאכים הבאים לבקר את הצדיק לפני הסתלקותו וגם באים לבשר את בשורת תהית המתים.
אין ספק שהמלאך רפאל בא לבקר את רבינו רבי רפאל בברית מילתו ומאז נלווה אליו עד ליום הסתלקותו, כי מראהו היה כשל מלאך ונתקיים בו הפסוק:(א)
״ תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא
וכמאמר חז״ל אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות, יבקשו תורה מפיו. אור גדול זרח בביתו של רבי מרדכי, בעת הולדת בנו, רבי רפאל, בשנת התר״ח. הבית המיוסד על שתי משפחות חשובות ומיוחסות ממגורשי ספרד – אלנקוה – משפחת האב ומשפחת ביבאס – משפחת האם.
ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל וחדרו של הילד הקדוש, נתמלא בציפיות גדולות ואכן כבר מקטנותו נתגלה כגאון ויכול היה ללמוד לבדו.
התמדתו וחריפותו לצד מידותיו האציליות, בלטו לעיני כל. היה ברור למו״ר אביו רבי מרדכי ולדודו ומורו רבי מסעוד, שרפאל יפאר את הדורות הבאים.
עיני כל הקהילה נישאו אל רבינו במבטי הערצה לחכמתו. העיר סאלי שטיפחה גדולים כאוהחה״ק, ידעה להכיר בערכו של הבחור, רבי רפאל, אך הוא לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו, מו״ז רבי מסעוד והשתלם בכל ענפי התווה. שמו הטוב הלך לפניו בכל ישראל.
״הוד והדר תעטרהו״
הנהגות רבינו ומידותיו
כבר בהיותו בן כ״ב שנים, נתמנה רבינו לרב ומורה צדק בסאלי. גדולתו ותורתו התפרסמו ברחבי העולם. דינו, דין צדק ואמת, נודע בשערי יהודה וגם בשערי ערב ועל כך יעיד הסיפור הבא: יהודי מקהילת סאלי שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערביי סאלי וכמנהג המקום, באו שניהם לפני סופר בית הדין המוסלמי וחתמו על שטר מכר והיתנו זאת בכך שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית הדין המוסלמי לא נשאר ההעתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבות. הגוי במר נפשו פנה אל הקאדי (השופט המוסלמי), אך הלה לא יכול היה לסייע בידו, באין לו ראיות כלשהן.
שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו. חברי הגוי הציעו לו שיפנה אל רבי רפאל, הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו שאם הוא רוצה שיטפל בטענתו, הוא צריך לקחת את כספו ולהחזירו לביתו. הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלושה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע להם על הבית הנזכר לעיל.
שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על מכירת הבית והשכרתו.
ללא היסוס קרא רבינו לסופר ביה״ד וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי. לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו על התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו דיין אמת ששמע את הצדדים, אך רק האמת היתה נר לרגליו, רק היא קבעה את הדין!
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן:
תורת אמת היתה בפיהו – שבאמת היה מורה הוראות לישראל. ורבים השיב מעון – בדבר זה , שהיה מורה להם משפטים ישרים.
ככל שנעמיק בפסוק זה ובפירושו, ניווכח לדעת כמה הולם הוא את רבינו רפאל, אמנם הגמרא מביאה פסוק זה כמתאים לאהרן אוהב השלום ורודפו שהיה מקרב הבריות קודם שיבואו לדין ופירשו בעלי התוספות – אהרן, כיוון שלא היה דיין ולא בא הדין לפניו, אלא לפני משה, היה רשאי לעשות כן. ברבינו היה מיזוג הדברים. מחד גיסא איש דין כמשה רבינו, אך גם איש החסד כאהרן הכהן. הרי הפסוק אומר ״תורת אמת היתה בפיהו״ והאמת היא ענין הדין, הצדק ולא שייכת לחסד שהוא לפנים משורת הדין, אלא באמת, האמת ממוזגת משני הקצוות ־ החסד והדין והיא עמודא דאמצעיתא. כך היה רבינו כמרע״ה, איש הדין והצדק אך גם איש החסד. זוהי תורת אמת בבחינת ״תתן אמת ליעקב״.
על בריחתו של רבי רפאל מהשררה ומהכבוד, יעידו ההפצרות הרבות שהפצירו בו בני קהילתו ונציגי צרפת, עד שניאות בשנת התרע״ה לבקשתם ונתמנה לרבה הראשי הראשון של יהדות מרוקו וראב״ד ביה״ד הגבוה ברבאט. בתפקיד זה שימש רבינו בנאמנות עשרים שנה עד להסתלקותו.
הנהגתו היתה הנהגה תקיפה, כאשר הצדק, לא רק נעשה, אלא גם נראה לעיני כל חי. כולם, כולל הצדדים הנידונים, קיבלו את הדין, כשהם משוכנעים בצדקת הרב ובאמיתות פסיקתו, ללא עוררין.
בישיבתו צמחו רבנים דגולים שסייעו להקים רשת בתי״ד ומוסדות רבניים ברחבי מרוקו.
בשנת התר״ץ העניקה לו ממשלת צרפת עיטור כבוד על הנהגתו ומידותיו ורבינו מצא רמז לדבר ־ השנה היתה שנת ״תעטרהו״, שנת התר״ץ. סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שכאשר נכנס לבית סבתי, הרבנית חנה, אמרה לו סבתי ע״ה ־ ״הרב רפאל, זהו, עכשיו שקיבלת את העיטור לא תבוא עוד לבקרני״. רבי רפאל שהיה לו חוש הומור נפלא, זרק לעברה את העיטור ואמר לה ״כוס התה בבוקר בביתכם, חשוב לי לאין ערוך מהעיטור הזה״.
הרב יוסף משאש שלח אליו איגרת בשנת התרפ״ט(אוצר המכתבים ח״ב איגרת תשכ״ד), כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:
״צפירת תפארה הנזר והעטרה
נר ישראל וקדושו נזר אלקיו על ראשו
ראש ראשי מערכוה מוכתר באות מלכות
כקש"ת כמוהר״ר רפאל אנקאווא…
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-
עמוד רכ
Daniel J. Schroeter-Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Mis à jour : mercredi 25 novembre 2015 16:17
d’après Daniel J. Schroeter
Aujourd’hui, il reste peu de traces des communautés juives disséminées dans les villages des montagnes du Haut Atlas et dans les ksour du Sud du Maroc. La riche collection photographique de Elias Harrus a capté cette population juive diverse et ancienne, dans ces régions où domine la langue berbère, à peine quelques années avant l'émigration massive, surtout vers Israël, au cours des années 1950 et au début des années 1960. Les quelques juifs qui restèrent dans ces communautés rurales se firent rapidement rares et ont aujourd'hui quasiment disparu, mis a part un très petit nombre d’entre eux, vivant encore dans plusieurs villes du Sud.
Quand les juifs arrivèrent-ils dans ces régions rurales éloignées, souvent situées a quelque distance des grandes cités du Maroc ?
Des juifs ont vécu parmi les Berbères, premiers habitants connus de l'Afrique du Nord, depuis l'Antiquité. Les origines du judaïsme marocain sont enveloppées de mystère et font l'objet de nombreuses légendes. Les juifs d'Oufrane (Ifrane), dans les monts de l'Anti-Atlas, soutiennent que leurs ancêtres arrivèrent plus de deux mille cinq cents ans auparavant, fuyant Jérusalem lors de la conquête babylonienne. Les historiens arabes du Moyen-âge furent les premiers à consigner la tradition selon laquelle des tribus berbères (Amazigh; pluriel Imazighen) se seraient converties au judaïsme plusieurs siècles avant l'arrivée de l'islam, au VIIe siècle de l'ère chrétienne. Des documents historiques attestent l'existence de nombreuses communautés juives dans la vallée du Draâ, dans le Sous, dans le Haut Atlas et sur la bordure saharienne depuis le Moyen âge. Bien que les voyageurs du XIXe siècle et les administrateurs de Protectorat du XXe siècle aient considère ces juifs comme isolés du vaste monde, les diverses cultures des juifs de l'arrière-pays berbère indiquent leurs origines variées : israélite et berbère, arabe et séfarade.
Les juifs au Maroc, de même que dans le reste du monde musulman, étaient définis par la loi islamique comme des dhimmis, littéralement “personnes protégées”. Dans d'autres parties du monde musulman, ce statut était également assigné aux chrétiens et parfois à des membres d'autres religions, qui étaient tenues pour légitimes tout en étant inférieures a l'Islam. Au Maroc, seuls les juifs étaient des dhimmis puisque les autres indigènes restés non musulmans avaient disparu durant le Moyen âge. Ce statut légal signifiait que, en échange de l'acquittement d'une capitation annuelle (appelée djizya) dont tout juif adulte de sexe masculin était redevable et de l'acceptation d'un certain nombre d'inhabilités symbolisant l'infériorité des non musulmans, l'état islamique garantissait la protection des communautés juives ainsi que leur droit a pratiquer leur religion. Cependant, dans la plus grande partie de l'arrière-pays berbère du Maroc, particulièrement dans les monts de l'Atlas et sur les marges du Sahara, le contrôle du gouvernement central était très relâché, si ce n'est entièrement absent. On désignait ordinairement ces régions par le terme de bled al-siba ou “pays de la dissidence”, par opposition au bled al-makhzan ou “pays du gouvernement”.
Le quartier juif, connu sous le nom de mellah, désignait à l'origine un quartier de Fès dans lequel les juifs furent contraints de vivre au XVe siècle; le terme de mellah en vint a signifier, dans tout le Maroc, le quartier juif et, par extension, la communauté juive. Dans certains villages et petites villes berbères le mellah était séparé des quartiers musulmans par un mur et un portail. Mais dans la majorité des cas, le terme désignait simplement une ou plusieurs rues, habitées par dix à vingt familles juives et où se trouvait la synagogue. Très souvent, les maisons des juifs jouxtaient celles des musulmans. En comparaison avec la vie des juifs dans les villes plus grandes, les juifs et les musulmans des régions rurales cohabitaient dans le même espace beaucoup plus étroitement, et pacifiquement la plupart du temps.
Les juifs étaient intégrés au tissu culturel du Maroc rural, ils avaient des coutumes communes avec leurs voisins musulmans : l'habillement, la nourriture, la vénération de saints hommes et, à l'occasion, de saintes femmes, ainsi que les rythmes et les modes de la vie quotidienne. Les liens sociaux et économiques entre les juifs et les musulmans dans les régions de culture berbère étaient très étroits, bien que chaque groupe ait aussi gardé des traits culturels distincts et des limites religieuses très strictes. Alors que dans toutes ces régions les juifs parlaient berbère, car d'aussi loin que les gens se souviennent, ils parlaient l'arabe vernaculaire (avec des tournures spécifiquement juives) dans la plupart des mellahs, comme leur langue maternelle. Ils écrivaient en judéo-arabe, employant des caractères hébraïques pour transcrire leur parler marocain. Bien que la nourriture consommée par les juifs ressemblait beaucoup à celle des musulmans, leurs lois alimentaires leur interdisaient de consommer des repas préparés dans des maisons non juives. Par ailleurs, ils pouvaient manger des œufs, des olives, du miel, de l'huile ou des produits laitiers chez leurs voisins. Alors que les costumes des juifs et des musulmans paraissaient très semblables, un examen approfondi révélait presque toujours des signes distinctifs chez les juifs, qu'il s'agisse de la couleur du vêtement du dessus ou bien de la sorte de coiffe portée par les femmes et par les hommes. La loi islamique stipulait que les dhimmis devaient porter un vêtement les distinguant des musulmans (et leur interdisait par exemple le port d'un turban), mais dans le pays berbère, les traits distinctifs permettant de reconnaître les juifs relevaient davantage de la coutume que de l'exigence légale
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.הרב משה אסולין שמיר.
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,
והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').
הרב משה אסולין שמיר.
להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.
"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –
שני חיי שרה" (בר' כג, א).
"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת} ש-מ-ש {בעל הטורים}.
שרה האירה את חייה כמו שמש,
וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.
הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –
ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).
מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,
הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.
פרשת "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:
הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.
כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).
אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".
עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.
אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.
הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).
יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.
בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.
הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.
רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.
בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.
מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.
יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.
גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).
מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:
- מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
- 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
- האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:
א. שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.
ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".
ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).
כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".
הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".
.
בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).
כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.
הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.
כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).
איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?
"הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".
הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.
שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.
שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".
כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.
שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.
כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).
יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".
לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.
יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.
"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).
"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.
למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.
רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.
בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".
הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?
תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט). רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).
הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.
"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.
שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.
גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.
הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.
הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.
מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.
א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".
- הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.
פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.
ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.
ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.
גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.
פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.
יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).
ברובד השלישי: ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).
עניין הזיווג, נגזר מן השמים כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).
למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:
א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).
ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.
ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.
ב. זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?
סוגים שונים של זיווג.
א. אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
ג. הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
ד. הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
ה. מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.
ג. "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).
הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.
"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).
ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,
בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.
הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו". הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.
כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}.
נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.
ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.
בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.
כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.
הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…
"אלוקים מושיב יחידים ביתה,
מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).
"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).
מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?
המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,
כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:
"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".
"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.
אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,
שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).
רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).
פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.
לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.
מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.
בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.
שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
ראשית הקניין בארץ ישראל.
"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.
ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).
"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…
ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).
"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).
"אחר שקבר אברהם את שרה…
בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').
מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:
כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).
דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').
הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.
במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).
בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.
שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.
בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.
הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).
כמו כן, היא מהווה את המקום דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').
רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').
רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':
"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).
מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.
פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.
התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.
השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?
רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).
רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:
העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.
העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.
כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.
מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:
א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.
ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).
ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".
ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.
רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.
אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".
האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".
בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.
כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".
ייחודם של מערת המכפלה בחברון,
בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.
הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.
לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.
"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:
- מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).
א. בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).
ב. קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.
ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.
ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.
המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.
בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.
בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.
תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.
האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.
על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".
"אור זרוע לצדיק"
למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה
שזכה להיכנס ולצאת בשלום – לפתח גן עדן במערת המכפלה.
יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.
המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.
הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.
הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.
לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.
הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.
בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.
גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.
חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.
רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.
האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.
אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.
גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.
"במעלת המחזיק תלמיד חכם"
(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.
מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).
עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,
עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,
תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.
בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).
לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,
ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.
כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,
"כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".
מסר לדורנו:
א. תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).
ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:
"אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.
חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).
"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.
מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".
רבי בנאה –
האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,
וביקורו במערת המכפלה.
רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.
כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).
לרפואה שלמה למשה בן זוהרה
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים-מאת דוד קורקוס
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים
מאת דוד קורקוס
לזכרם של אבי־אבא דון חיים בן סי׳ יעקב קורקוס
אבי־אמא דון חיים בן הרב יוסף אבואלעפיה וחותני דון
סלומון בן סי׳ יעקב אפריאט.
מאז פורסמו, לפני כמאה שנה, שני מחקרים של שלמה מונק! נעשתה השקפתו מכרעת לגכי תפיסת הנושא שאנו דנים בו. לפי השקפה זו היתה רדיפת היהודים בידי האלמוחדון שיטתית, תחילתה בהחלטה רשמית וגלויה של אונס, היא היתה, לפי התמונה שהעלה מונק, רדופה במשך תקופת זמן ניכרת. ההסטוריונים העוסקים בתולדות ישראל החל בצבי גרץ וכלה בשלמה ברון, קיבלו ללא הסתייגות את עיקרי דעותיו בדבר מצבם של היהודים תחת שלטונם של האלמוחדון. ואילו ההסטוריונים בני העת החדשה העוסקים בתולדות צפון אפריקה וספרד המוסלמית נטו להתעלם ברובם מבעיה זו. ברם, כשנגעו בה בכל זאת׳ הם הלכו בדרך כלל בתלם הנ״ל׳ תוך כדי הכללת הנוצרים במסגרת היחס הזה. לכאורה יש להן להשקפות אלו על מה שתסמוכנה בעדותה של כרוניקה לטינו־ספרדית׳ בת הזמן של המאורעות שהיא מספרת עליהם.
ההסטוריונים הראשונים של הכנסיה באפריקה הצפונית, שהיו להם מקורות אחרים, גם הם באים לאשר את ההנחה המקובלת וכשנגעו בתקופת ימי הביניים מקבלים הם דעה זו ללא סייג. מצד שני הביעו חוקרים אחדים עוד במאה הקודמת השקפה מנוגדת; הם התבססו על תעודות מקוריות ושונות מן הקודמות. אף על פי כן לא זכו דעות אלה בדרך כלל להסכמת אנשי המדע, כאמור.
מכלול המקורות העבריים מהווה אף הוא לכאורה סיוע רב לדעתו של מונק, כשמתבוננים בו ללא ניתוח יסודי. ר׳ אברהם ן' דאוד [=הראב״ד] ב״ספר הקבלה״ (כתבו עוד לפני 1(1161) ור' אברהן ן' עזרא מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים שנתרחש ובא בימי חייהם. קינתו של ן' עזרא על הקהילות שסבלו קשה או נחרבו כליל בספרד ובצפון אפריקה הגיעה אלינו אמנם בנוסחאות שונות. קינה זו מעוררת בעיות כרונולוגיות והיסטוריות רבות. בגניזה בקהיר נתגלתה אגרת משנת 1149ומתוך סקירה ראשונה הבעתי פעם את דעתי שמסמך זה מאמת מבחינה היסטורית את קינתו של אברהם ן עזרא.
״אגרת השמד״ נכתבה בפאס ב־1164 או 1165 מונק נטה למצוא בה כמה גילויים המלמדים שמחברה, הרמב״ם, התאסלם. המאורעות שאגרת זו רומזת עליהם, אם בבירור ואם בערפול מסויים, נתאשרו משיריו של אלחריזי על ר׳ יוסף ן עקנין. ר' יוסף אף השאיר את עדותו הוא על הלחץ הכבד שהיו יהודים חשים בו ביותר בימיו. נוסף על עדויות אלה מצויה העדות המאוחרת של ר׳ יעקב בן אליהו, המזכיר בסוף המאה הי״ג, באגרת הויכוח שלו נגד מומר, את גזירות האלמוחדון על היהודים ואת ביצוען האכזרי. אלא שלדעתי מקור אחרון זה הוא דוגמה מובהקת לשימוש ב״עובדות״ והכללתן למטרות של פולמוס».
דברי הכרוניקאים היהודים של המאה השש עשרה על פרשה זו מצומצמים הם בהיקפם ואמורים בהעדר בהירות. ר׳ אברהם זכות מעתיק כמעט את לשונות ״ספר הקבלה״ ואיבו מחדש משלו ולא כלום«!. ר׳ שמואל אושקי מציע סיבות שגרמו לשואה הזאת שאינן מתקבלות על הדעת, כנראה משום שלא ידע הסבר אחר לה!!. ר׳ גדליה ן' יחיא הקדיש לפרשה זו שורה אחת בלבד»!. ר׳ יוסף הכהן הרחיב אמנם את הדיבור על מאורעות אלה; אולי בהרחבה כדי להבליט את יחסם הטוב של הנוצרים על רקע ההוקעה של רשעת המוסלמים«!. ר׳ שלמה ן' וורגא מספר בשני מקומות בכרוניקה שלו על פרשת התלאות הזאת, אם כי בקיצור. בקטע העיקרי מצרף הוא לעובדות סיפור הממעט בחשיבותן». ואילו עדותו של ר׳ סעדיה בן מימון ןI דנן נמצאת מלמדת שהעיר פאס לא סבלה הרבה ברדיפות עד שהוצא להורג המנהיג הרוחני של הקהילה הזאת, ר׳ יהודה ן שושן. כידוע, אסון זה הוא שגרם את הגירת הרמב״ם ומשפחתו למזרח«!. המצב שקדם לאסון וההתפתחות לאחריו ידועים לנו בהרבה פרטים. הרמב״ם עצמו כתב את הדברים כשהגיע לעכו (ג' בסיון התתק"ה-1165) "וניצלתי מהשמד"
כללם של דברים, אין אחדות דעות בין הכרוניקאים היהודיים או הנוצריים בני ימי הביניים בדבר היקפם הזמני של המאורעות הידועים לנו לראשונה מכתביהם של ך דאוד וך עזרא. הם ואלה שבאו בעקבותיהם שותקים בדבר המשך השואה. ר׳ יעקב בן אליהו הוא היחיד המרמז לכך שהיא נמשכה עד לשנת 1212, עד קרב לס גאוואס דה טולוזה. ואילו ך וורגא קיבל שתקופה קשה זו היתה קצרה. מכתבים אחרים אין להסיק דבר בעניין זה. המקורות העבריים והנוצריים משאירים ברובם מקום לטעון נגד רציפות הגזירה. הביקורת ההיסטורית תלמדנו שרדיפות היהודים לא ירדו בעת ובעונה אחת על הקהילות בצפון אפריקה ובספרד.
מונק פנה למלא את החסר במקורות הנ״ל בעזרת מקורות ערביים. הבה ונתבונן בהם. הכרוניקאים הערביים ממעטים בדרך כלל בידיעות בנושא זה. זאת ועוד, בימי מונק רק התחילה להירשם ההיסטוריה של המערב המוסלמי כפי שהיא משתקפת מעדותן של הנפשות שפעלו בימי הביניים. שתיקתם של חלק ניכר מן הסופרים הערביים הוחמרה על ידי גניזתם של ספרים רבים מספרות זו״; מצב זה של המקורות לא איפשר להם לחוקרים בימי מונק בדיקה ממצה של הבעיה. מבחינות אלה נשתנה היום המצב לטובה: כתבי־יד רבים שהיו עלומים אז נתגלו ופורסמו; ומקצתם אף תורגמו לשפות האירופיות. בחמישים השנים האחרונות אף נתגלו מסמכים עתיקים, שאחדים מהם נחשבו לפנים כאבודים ועל קיומם של אחדים מהם לא היה ידוע כלל בעולם המדעי של ימי מונק. כיום יש בידינו לעיין ב״ביוגרפיות״ ערביות קדומות; קריאת מקורות אלה כרוכה אמנם בקשיים מרובים. ״תולדות הקדושים״ של צפון אפריקה שנתגלו לנו לאחרונה אינם מעודדים במבט ראשון וקשה העיון הממושך בהם. אף על פי כן מוסרים הם לפעמים ידיעות חשובות ומהימנות לא פחות מאשר הידיעות של הכרוניקאים. שכן ספונים בספורים אלה פרטים היסטוריים רבים והתבוננויות פסיכולוגיות מרובות. בכוחם אפוא לפזר במידה רבה את הערפל שהיה מליט את תמונת התקופה הנדונה במאה הי״ט. מכל מקום לא העריכו באותה מאה את ההסטוריונים הערביים בני המזרח הערבי במידה הביקורתית הדרושה; החוקרים הפריזו אז במידת האמון שרחשו להם, במיוחד במה שנוגע למכלול התופעות והבעיות של המערב המוסלמי״. התפתחות המחקר והמקורות שנתווספו במרוצת הזמן מחזקים והולכים את התביעה לביקורתיות לגבי עדותם של אנשי המזרח הערבי על ענייני המערב הערבי.
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים–מאת דוד קורקוס
עמוד 339
ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה-פרופ' אפרים חזן
ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה
פרופ' אפרים חזן
על מסורת פיוטי החתונה והחתן לאורך הדורות, על המנהג הקדום של קריאת פסוקי "ואברהם זקן" לחתן העולה לתורה, ועל ארבעה פיוטים משל ר' מוסה בוג'אנח, בן המאה ה־17 בטריפולי, שכל אחד מהם מקדים פסוק אחד מתוך שבעת פסוקי "ואברהם זקן".
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת "ואברהם זקן" (בראשית כד, א–ז, פרשת חיי שרה) – תחילת הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת "ואברהם זקן" ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.[1]
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים, ותחילתם בהלכות נישואין. אילו שבע הברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות (דף יז ע"ב) נזכרות כמה לשונות של שיר הנאמרות לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, "שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה'", או, למשל, עדותו של רבי דימי שם: "הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן", והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדו', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.[2]
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא "אהבת נעורים מעולם" שפרסם עזרא פליישר.[3] בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.
ובכן ומשוש חתן על כלה
אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן
בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה
גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן
דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה
הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן
וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה
זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן
חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה
טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן
יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה
משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.
הפתיחה "ובכן ומשוש חתן על כלה" היא מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'… כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא, י), ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.
מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן. אף דונש, ראשון המשוררים בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן "דבק חתן בדתך"[4] והוא "פיוט לחתן לספר תורה". נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש.
מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:
דְוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן
וְאָז אִילֵם בְּשִׁיר יָרוֹן
נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן
אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש "חתם" את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד את מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל.
מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן "דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך" כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל "יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך", ומסיים באמירה המשובצת "תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך", והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת "ואברהם זקן". הכתובות בכתבי היד (גם האשכנזיים) מציינות פיוט זה "כשירד החתן מן הבימה". זוהי עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות, אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה.
*
השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני ובין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל,[5] והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, ברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופייה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: "סות הדר עדיה / ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים"[6] ("משכיל שיר"); ובשיר אחר ("ממעונות אריות") מתואר החתן "הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…". לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי חתונה.[7] בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה "ושמו ברכו, עדת אל בצהלה" ("משכיל שיר ידידות"). בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר "מלכי אתה תנחמני" ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד.[8]
המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את ה"רשויות" לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים של "ואברהם זקן" בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור.
ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח, שחי בטריפולי המאה הי"ז, הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי "ואברהם זקן": פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז.
מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא בבקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה ומשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים.
הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.
מַלְכָּא רַבָּא, / קְיָים סָבָא / רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן!
[המלך הגדול, ברית אהובך הזקן זכור לנו]
שְׁזִיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא, / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!
[הצל את עמך האהוב מבין החיות הבזויות]
הַּב רְוָוחָא / לָן וּמְשִׁיחָא, / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!
] הב לנו רווח והצלה ומשיח שלח ושוב אלינו]
בְּדִיל שְׁמָךְ / פְּרוֹק עַמָּךְ / וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלָךְ
[בעבור שמך הצל עמך ושכון בתוך היכלך]
וּבְדִיל סָבָא / נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ.
[ובזכות הזקן שאמר לעבדו "ואשביעך"]
ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה (בראשית כד, ג).
ב.
מִי נְשָׁמָה שָׂם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי
מִמְעוֹן אָבִי וְשָׂמַנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי
עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחֲבוֹשׁ / הוּא שְׁלָחַנִי.
אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי
צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי
ג.
מַלְכָּא יְשַׁכְלֵיל הֵיכְלֵיהּ / וִיתוּב כְּמִלְקַדְּמִין
[הקב"ה יבנה וישלים היכלו וישוב כמלפנים]
וּבְרַחֲמֵיה יָת חֵילֵיהּ / יִפְרוֹק מִגּוֹ עַמִין
[וברחמיו יפדה את צבאו מבין העמים[
שְׁבָחָא, אֲסַדַּר לֵיהּ / רִבּוֹן כָּל עָלְמִין
[שבח אערוך לו אדון כל עולמים[
אֱלַהּ רַב / לִבְרֵיה יְהַב / שְׁלָם וְטָב
]האל הגדול יתן לבנו שלום וטוּב[
בְּדִיל מֵימְרֵיה וּבִשְׁמֵיה / צלוֹתִי יִתְרְעֵי
[בעבור דברו ושמו ירצה תפילתי[
בַּעְגַל יְדַבַּר עַמֵיה / אֵלָהִין לְאַרְעִי
[במהרה ינהג עמו לארצי]
ד.
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
וּבְיָמָיו יָשׁוּב צְבִי בָרַח / לִמְעוֹן אֲהָבִים
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ מַטֵּהוּ יִפְרַח / עֲלֵי מַיִם רַבִּים
אֵל חַי יָפִיק מִשְׁאֲלוֹ / וּמִיּוֹמַיִם
יְחַיֵּהוּ ה' אֱלֹ / הֵי הַשָּׁמַיִם
עיון ודיון
בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". השבועה שמשביע אברהם את עבדו "מתהפכת" בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
דברי הסליחה הקדומה בארמית "רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא" (=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב) עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה למעמד הקריאה, כך הכינוי "סבא" לאברהם מחזיר אותנו אל "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" ולתרגום "ואברהם סיב…". הפנייה "מלכא רבא" (=המלך הגדול) לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו "ואשביעך". כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו. כך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום, שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית.
הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו "לנשברי לב לחבוש", ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות "אל ארצי", וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה.
הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה "אלה רב", "רבון כל עלמין", מדגישים את שלטון האל בעולם, והכינויים "בריה" ו"עמיה" לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק.
המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף "שוש ישיש" הוא הפתיחה להפטרה הקדומה המיוחדת לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה "ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים". הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים (ח, יד), המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל"מעון האהבים", לבית המקדש ולארץ ישראל.
עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.
פרופ' אפרים חזן היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט.
[1] לעניין הקריאה המיוחדת – ראו: שירת הקודש, עמ' 37, ובפירוט בפרק על הפייטנות האשכנזית, שם, עמ' 472. וכן ראו שם על פיוטי הרשויות לחתן. אלבוגן, עמ' 130, מציין שמנהג הקריאה בפרשת "ואברהם זקן" התמיד באשכנז עד למאה הי"ז. וראו עוד צונץ, ריטוס עמ' 15.
[2] השוו: בר אילן, עטרת חתנים, וראו שם רשימה ביבליוגרפית, עמ' 45–55.
[3] פליישר, שירת הקודש, עמ' 154–164.
[4] אלוני, דונש, עמ' סא.
[5] ראו מאמרי: "שירי חתונה לרבי יהודה הלוי", דוכן י"א, תשל"ח, עמ' 34–72.
[6] והוא בהשפעת ריה"ל "את עפרה" (בראדי ב, עמ' 49) "על לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חושך".
[7] והשוו: שירי פרג'י, עמ' 33–34.
[8] על תבניתם ראו: שירת החול, עמ' 136-196. וכן אהרן מירסקי, "המבנה בשירי הידידות", סיני פ"א (תשל"ז), עמ' קג-קכח.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
הדרמה
הספינה הפליגה ללב ים. בינתיים התפתחה סערה. אגוז, העמוסה־ביתר, נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז, התלויה בחסדי הגלים הענקיים. האסון אירע בשעה שלוש אחר־הצהריים, במרחק חמישה־עשר קילומטר מחוף מרוקו. לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה. לא עברו חמש דקות, ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם. גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה, ובהם שישה־עשר ילדים, שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים. גם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה שחיין מצטיין, היה בין הנספים. הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה. עמיתו, איש הרשת בגיברלטר, קלט את האותות והזעיק עזרה, שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה. רב־החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת־ ההצלה היחידה. אניה ספרדית, קבו דה גאטה, חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון, ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.
שלושת סוכני ה״מוסד״ שפיקחו על המבצע, והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה, לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים. הם יצאו לקזבלנקה, והודיעו ל״בוס״ שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין־וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה, לרגלי הרי הריף, שממנה טלפנו, והגיעו למטה בשמונה בבוקר.
"הספינה טבעה… איש לא ניצל…״ הודיע להם קול אטום. אלכס גתמון, מפקד הרשת, גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים, נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר" הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר, והוא מיהר להעבירה לאפרים רונאל, הממונה עליו, שניהל מפאריס שלוש רשתות חשאיות – באלג׳יריה, במרוקו ובתוניסיה.
רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל, איסר הראל, ראש ה״מוסד״, אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.
אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן, והחליף את שלמה חביליו, האיש שהקים את הארגון הסודי ב־1955. עתה ניצב מול כישלון חמור, שלא היה כדוגמתו בימי קודמו. לראשונה, אחרי חמש שנים של מאות פעולות חשאיות, בתנאים קשים ומסוכנים, נגדעו חיי אדם.
אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960 הוא התחזה לאיש־עסקים בריטי, שהגיע בלוויית מזכירתו־פילגשו; אשתו נשארה, כביכול, בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע. לפני כל הפלגה של אגוז, היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו, מציגה את עצמה כתיירת עשירה, ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל חוסימה.
ב-10 בינואר אחר־הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע: ההפלגה השלוש־עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.
החיפושים
איש מהנוכחים במשרדו של אלכם גתמון לא העז לדבר. כולם זכרו את הישיבה שנערכה יום לפני כן, כאשר סקרו בפעם האחרונה את כל פרטי הפעולה. הכל חושב מראש. הם לא השאירו דבר ביד המקרה. גם הנוסעים נבחרו בקפידה — מבין חסרי־המזל שנסיעתם בוטלה פעמים אחדות, אם משום שהים היה סוער, אם משום שכבישי הריף היו חסומים בשלג ואם משום שהמשטרה עלתה על משהו…
כל הנוכחים חיכו לתוצאות החיפושים בתקווה שסירבה לגווע. בעקבות אותות המצוקה ששודרו מגיברלטר, ואחר־כך מהספינה הספרדית שהעלתה על סיפונה שלושה ניצולים, הגיעו לזירת האסון כוחות חילוץ ממקומות רבים. האניה אורפאוס וארבע ספינות מרוקאיות יצאו מנמל אל־חוסימה. ספינה מהירה ומטוס שוגרו מבסיס חיל הים הבריטי בגיברלטר. מפקד הצי הצרפתי באלג׳יריה לא המתין להוראות מפאריס ופקד על שתיים מספינותיו, ונדאן ואנטרפיד, שנמצאו בקרבת מקום, לשנות את מסלולן ולחוש לעזרה. בינתיים הבטיח ראש ממשלת צרפת מישל דברה לאלוף־משנה עוזי נרקיס, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בפאריס, שצרפת תסייע בחיפושים. אבל כל זה היה מאוחר מדי.
המטוס הבריטי גילה רק עשרים ושתיים גוויות צפות על פני המים בעזרת חגורות־הצלה עלובות. ארבעה גברים, שלוש־עשרה נשים, חמישה ילדים, שמתו מקור. החיפושים הופסקו ביום חמישי, 12 בינואר, בשעה 14:25.
בית העלמין של אל־חוסימה
התגובות החריפות שנשמעו ברחבי העולם בעקבות האסון, עוררו מבוכה וזעם בחוגי השלטון במרוקו. המערכה הנמרצת שנוהלה מירושלים העמידה אותם תחת אש צולבת של דעת הקהל העולמית.
המלך ונתיניו התקשו להכיר את עצמם בדימוי בלתי מחמיא זה של ארצם, המאלצת את תושביה היהודים לנקוט צעדים כה נואשים, מאז הפסקת ההגירה החוקית בסוף 1956.
יורש־העצר חסן קיבל משלחת של הקהילה היהודית, שהקמת הרשת החשאית העמידה אותה במצב רגיש. ד"ר ליאון בן זקן, רופאו וידידו האישי של המלך מוחמר החמישי, ומי שכיהן בעבר כשר הדואר, דוד עמר, ראש הקהילה היהודית, ודוד משאש, רבה של הקהילה – כל אלה נשבעו אמונים למלכם ולמולדתם מרוקו. לאחר דקות אחדות, בעוד המתיחות עומדת בחלל האוויר, הם ביקשו שיותר להם לקבור את הנספים בטקס יהודי מסורתי. הנסיך נענה להם, בתנאי מפורש שהטכס יהיה מצומצם ביותר. עשרים ושתיים הגוויות נטמנו בחיפזון בפינה מרוחקת של בית הקברות הספרדי באל־חוסימה. איש מבני המשפחות לא הורשה להשתתף בטקס הקבורה.
עשרים ושניים הקברים האלמוניים, מול מקום האסון, נשכחו זה מכבר. היום מכסים אותם עשבים שוטים.
משא־ומתן שהתנהל במשך שנים אחדות עם חצר המלוכה, במגמה להביא את העצמות לקבורה בישראל, נכשל בשל תקרית מצערת: לאחר שישראלי צעיר נרצח בידי פלסטינאים בעזה, חיללו פעילים של תנועת ״כך״ את האנדרטה שהקימו יוצאי מרוקו באשקלון לזכר מוחמר החמישי. חסן השני השתמש בתקרית הזאת כעילה לשים קץ למשא־ומתן. הישראלים ניסו לחדש את הדיונים, אבל בינתיים אין לדעת אם הצליחו בכך.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
עמוד 15
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט.
דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט
דוד בוזגלו התאהב בפיוט ובמוסיקה האנדלוסית. אהבה זו שינתה את חייו והיתה בבחינת מהפך: ממורה ללשון העברית ולמקצועות היהדות הפך במשך השנים לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו. הוא השתמש בתכונותיו שציינתי בראשית הפרק: יכולת קליטה ותפיסה מהירה של חומר, זיכרון יוצא מן הכלל והפעם, גם אוזן מוסיקלית נדירה ועצמת קול יוצאת דופן.
ייתכן והשנים שבהן עשה בצעירותו במחיצת אביו, עת השתתפו בערבי ״שירת הבקשות״, עשו את שלהן והוא החליט, כי הכיוון שלו יהיה פיוט ומוסיקה אנדלוסית ערבית מקורית. ראשית דרכו היתה אצל ר׳ חיים עטר, הפיטן הידוע ממרקש שהיה בא במיוחד לקזבלנקה כדי ללמד את דור הצעיר את אמנות הפיוט. ר׳ חיים עטר (1955־1893) למד מערבים את המוסיקה האנדלוסית, שהיא מרכיב בסיסי וחשוב בלחני הפיוטים ב״שירת הבקשות״. הוא למד ממוסיקאים ערבים שחיו אז במרקש. ר׳ חיים עטר ניהל את חבורת הבקשות בבית ־ הכנסת ״סאבא״ שבמרקש, ובין השאר שימש כנגן תוף בתזמורת אנדלוסית יהודית.
הערת המחבר: את המידע על ר׳ חיים עטר שמעתי מפי המכר יוסף עטר, איש דימונה, שאביו הינו דודנו של ר׳ חיים עטר. בנו חי כיום באשדוד. מהמידע שנמסר לי על ידו אפשר לומר, כי היה לו מעמד נכבד בקרב חובבי השירה במרקש.
את זמנו הקדיש לאמנות הפיוט ולמוסיקה האנדלוסית, כך שעול הפרנסה נפל על כתפיה של אשתו(נפטרה לא מזמן ב־ 1995), שתפרה בגדים לחיילי הצבא הצרפתי שהוצבו אז במרוקו. ביום פטירתו ספד לו ר׳ דוד בוזגלו תלמידו בבית הכנסת ״אל עזאמה״ שבמלאח.
מההקדמה ל״שיר ידידות״ אפשר ללמוד על כך, כי קובץ זה יצא לאור ״בהשתדלות החכם המרומם המנוח ר׳ חיים עטר ז״ל, אשר יגע בו בכל כוחו״. בו זמנית, למד דוד בוזגלו הצעיר את אומנות המוסיקה האנדלוסית מפי ערבים ־ אמנים מוסיקאים שחיו אז בקזבלנקה. את השיעורים הוא מימן מכספיו האישיים, שקיבל תמורת עבודתו כמורה ללשון עברית.
החיבור הזה של מוסיקה אנדלוסית ופיוט, עליו הורכבה מוסיקה זו, עשו את שלהם; ועד מהרה שלט דוד בוזגלו בכל 11 הנובאת האנדלוסיות ובפיוטי ״שירת הבקשות״, כפי שהופיעו בקובץ ״שיר ידידות״ (הקובץ עצמו נערך עת הוא היה בן 19 שנה בלבד). שליטה זו בפיוטי ״שירת הבקשות״ לא היתה מתקיימת לולא חנן ה׳ את דוד בוזגלו בתכונות שכבר הזכרתי. הוא אף למד לנגן בעוד יחד עם חברים יהודים נוספים.
בשנות ה־ 20 העמיק דוד בוזגלו הצעיר את ידיעותיו בפיוטי הבקשות בפרט ובפיוט היהודי המרוקני בכלל. הוא העמיק כמו כן את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית. בשנות ה־ 30 לחייו הוא מבסס את עצמו כפיטן מוביל. הפיטן הצעיר זוכה לאהדה ומתקבל בשמחה רבה בכל בית ־ כנסת שאליו הוא נכנס ולערבי פיוט בבתים פרטיים אצל אחדים מגבירי קזבלנקה. עד מהרה מתחילה להתקבץ סביבו של דוד בוזגלו חבורת תלמידים מעין ״פרחי פיוט״, אשר שומרת בקנאות על קירבתה לכוכב העולה ומנסה ללמוד ממנו את אמנות הפיוט.
דוד בוזגלו לא נח ולא שקט לרגע. תמיד היה בתנועה מתמדת להספיק כמה שיותר. הוא מוכיח את גדולתו כפיטן בבתי הכנסת, בערבי ״שירת הבקשות״ ובערבי פיוט בבתים פרטיים. במקביל הוא התחיל לקבל הזמנות להשתתף בתפילות בבתי ־ כנסת שונים, וכך הוא עובר מבית ־הכנסת הקבוע שבו התפלל, בית כנסת ״מימון״ שברחוב ״שחומאט״, לבתי ־כנסת אחרים כמו בית־ כנסת ״אל עראיישין״. לא היו קלים חייו של דוד בוזגלו, עוד מגיל צעיר מאבד את עינו האחת, דבר שהקשה עליו לתפקד. אך עקשותו להמשיך ולהפיץ את הפיוט,כמו גם להמשיך ולשורר בערבי ״שירת הבקשות״, דרבנו אותו להתעלם מפגם הראיה, שהיה בו מצעירותו. לפני שאיבד את מאור עיניו, הוא חבר לנגנים ערבים והופיע יחד איתם בשירי ״אלא״ ערביים. התחברותו עם נגנים ועם זמרים ערבים העמיקה את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית, ויחד עם יכולתו הידועה להיות כעין ״בור סוד שאינו מאבד טיפה״, קלט וזכר ולמד באופן עצמי מכל מי שרק אפשר ללמוד ממנו. מאוחר יותר, הוא יהפוך בר־סמכא בעיני כול בכל הקשור למוסיקה האנדלוסית.
{ נוּבָּה היא יצירה במוזיקה האנדלוסית הצפון אפריקנית, הכוללת סולם מוזיקלי (בדומה למקאם המקובל במוזיקה המזרחית) ומערכת חוקים שעל פיהם נבנית היצירה. }
[מקאם (בערבית: مقام, בתרגום לעברית: מקום) הוא מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים …]
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט.
עמוד 145
ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה
בס"ד
ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם [כה/כב] אומר אהבת חיים והנה יש לשאול מדוע כתוב בפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה ולא כתיב ויתרוצצו הבנים בבטנה כמו שכתוב שני גוים בבטנך? אלא שבקרבה אותיות [רבקה] ורבקה שאלה שתי שאלות ? השאלה הראשונה הייתה שבקשה מבעלה שיתפלל שתלד בן ולא תהיה עקרה, כיון שראתה עצמה בהריון והיה לה צער גדול , הלכה לדרוש את השם, השיבו לה מהשמיים שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו, כלומר מפני חוסר זכות מעיים שבאה מבית בתואל לכן יהיה לה בן רשע. אז התפללה שלא תלד עוד והשם קיבל תפלתה, אמרו חכמינו הייתה ראויה רבקה שיצאו ממנה 12 שבטים ועל ידי תפלתה שאמרה למה זה אנוכי, [זה] בגימטרייה 12, נתנו 12 שבטים ליעקב הנה בזה אנו רואים הבדל גדול ביו רבקה לשאר הנשים, כי סתם אישה היא ההרה וסובלת, היא דורשת וחוקרת אצל רופאים, אבל רבקה לא עשתה כמו שאר נשים אלא ותלך לדרוש את השם, אמר הקב"ה כיון שרבקה לא עשתה כשאר נשים, אלא באה לדרוש ממני, לכן אני מבשר לה בשורה טובה, וזהו שני גוים בבטנך, אמרה רבקה: ריבונו של עולם איזו טובה זו? בעלי עולה תמימה פשט צווארו ונשחט עורו, צדיק כזה יהיה לו בן רשע ? והבריות יאמרו האם זה בנו של יצחק? אמר הקב"ה: רבקה, דעי לך שמה שיולד עשו זה תועלת ליעקב כמו שכתוב ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל , אמר הקב"ה אני מכין רצועת מרדות לישראל להדריכם בדרך טובה, וכמו שכתוב במסכת מגילה גדולה הסרת טבעת יותר 48 נביאים.
ויאמר ה" לה שני [גיים] גוים בבטנך ושני לאומים ממיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר [כה\כג] אומר רבינו סעדיה בו אור בספרו ערוגות הבושם פירש רש"י שני [גאים], אלו אנטונינוס ורבי והם היו בבחינת יעקב ועשו. ואנטונינוס אמר לרבי מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. ולמדנו מזה איך רבי השפיע השפעה רבה על אנטונינוס, וקיבל ממנו ניצוצות של ברכה. ועל זה מספרת לנו התורה כי יצחק אבינו זכה להעמיד שתי תולדות, אחד הוא עמוד ויסוד העולם, הוא יעקב אבינו, והשני עשו אשר הושפע מיעקב, דכתיב: וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר שיעקב מונע מעשו להיות שופך דמים ולהחריב בתי הבריות ולרדות בהם.רבינו האריז"ל כותב כי רבי יהודה הנשיא הוא גלגולו של יעקב אבינו. רבי היה נשיא ישראל "הנשיא" ראשי תיבות הוא ניצוץ של יעקב אבינו. אנטונינוס קיסר רומי היה ניצוץ של עשיו הרשע. לכן הוא בא לעולם כדי לרצוח את יעקב אבינו-שרבי הוא גלגול נשמתו- על מה שעשה לו עשיו מחייו, בין רבי לאנטונינוס שררה ידידות קרובה ביותר. אנטונינוס היה מגיע לרבי דרך מנהרה שהובילה מביתו אליו. הוא הכיר בחוכמתו של רבי והיה מתייעץ עימו בעיניינים ציבוריים ופרטיים.
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב [כה\כו] אומר רבינו סעדיה בן אור. הנה חז"ל כינו את יעקב אבינו בחיר שבאבות. גם מצאנו כי תולדות יעקב אבינו נרחבות יותר משאר האבות אברהם ויצחק, כי תולדות אברהם אבינו מבוארים בשלוש
– ת ו ל ד ו ת –
פרשיות לך לך , וירא, חיי שרה, ויצחק אבינו בפרשה אחת תולדות, אבל תולדות יעקב אבינו מבוארים בשש פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. ומכאן נמצינו למדים תוקף גדולתו והוד קדושתו של יעקב אבינו, יותר משאר האבות הקדושים אברהם ויצחק.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב [כה/כח] אומר שמנה לחמו ויאהב לשון עבר, שמתחלה אהב אותו כאשר לא ידע ממנו את רוע דרכיו ומעלליו, והיה ציד את אביו ומרמהו , אבל אחר כך כאשר נודע לו דרכיו ומעלליו אשר לא טובים, לא אהבו עוד. ורבקה אוהבת את יעקב לשון הווה שתמיד הייתה אוהבת את יעקב, ותמיד הוסיפה לו אהבה על אהבתה.
וייעתר יצחק לשם לנוכח אשתו כי עקרה הוא וייעתר לו השם ותהר רבקה אשתו [כה/כא] אומר אור החמה.
יש לדקדק למה הוצרך לומר ותהר רבקה אשתו. והרי כבר אמר וייעתר לו השם? ואפשר לומר אף על פי מה שכתב הרב בעל הטורים על פסוק כי עקרה היא, כתוב [הוא] וקרינן היא, לומר לך שאף הוא היה עקר והנה כתבו רבותינו בגמרא המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה ולפי זה מיושב היטב, שיצחק התפלל על רבקה תחילה כמו שכתוב: לנוכח אשתו, ולכן הוא נענה תחילה, שנאמר וייעתר לו השם כלומר, התפלה הועילה לו שמאז לא נעשה עקר, ואחר כך ותהר רבקה אשתו.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה כו/א] אומר ילקוט שמעון עשרה רעב ירדו לעולם מאדם הראשון עד ימות המשיח, תשעה באו ואחד נשאר, ותשעה שבאו כנגד ירחי לידה כמו שאמרו [רעב ימים 272] הילד במעי אמו, וזה רמז שאמרו תשע פעמים רעב כנגד תשעה ירחי לידה ,וימות המשיח הוא חבלי משיח חבלי לידה שיבוא, עוד רעב בסוף העולם ואלו הם1] בימי למך כדכתיב אררה האדמה, 2] בימי אברהם כדכתיב ויהי רעב בארץ 3] בימי יצחק, 4] בימי יעקב, 5] בימי רות המואבייה, 6]בימי דוד, 7] בימי אליהו, 8] בימי אלישע בשומרון, 9]חוזר ומתגלגל בעולם, 10] יהיה לימות המשיח וזה שכתוב ויהי רעב בארץ ואומר הנביא: הנה ימים באים נאום השם ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם.
ויעקבני זה פעמיים אומר ילקוט שעון בשם ספר כסא רחמים המילה [זה] לכאורה מיותרת ומה משמעותה בפסוק, אלא יש לומר: שעשו ראה את הקערה שלפני אביו שהיא אותה הקערה שנתן לו בה יעקב עדשים , ויעקב תוך פחד ששמע קול רגלי עשו הוא יצא מהר, ולא הספיק לקחת את הקערה, וזה שכתוב ויעקבני זה פעמיים רוצה לומר בכלי [הזה], מקודם נתן לי בה עדשים ולקח את הבכורה, ועכשיו לקח ממני גם את הברכות.
ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ [כו/כב] אומר ילקוט מעם לועז למה מספרת לנו התורה כל זה לכאורה הם דברים לא כל כך חשובים וכי מה תועלת יוצאת מזה לדעת כמה
– ת ו ל ד ו ת –
בארות חפר יצחק, אבל דעו שכל זה היה רמז לבאות , לפי שהבאר הראשון שנקרא [עשק] , ומזה על בית ראשון, והבאר השני הוא הבית השני שנחרב בעונות בגלל עוון שנאת חינם , וכך נקרא הבאר הזה [שטנה], כי שנאת חנם היא המצאתו של השטן שבני אדם מריבים זה עם זה בלי סיבה, השלישי שלא הייתה בה שום מחלוקת מכוון כנגד בית המקדש השלישי שהוא עתיד להבנות, שיהיה בשלום ובאהבה בעזרת השם, וכן אומר בבאר השלישי, כי עתה הרחיב השם לנו רוצה לומר בניין המקדש השלישי תלוי בידנו שאם היום נחזור בתשובה נגאל.
וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן [כז/יד-טו] אומר ילקוט מעם לועז ועשו היה זהיר בכבוד אב כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות אמר: אין כבוד לאבא לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגדי מלכים וגם כתבנו שלעשו היה בגד של עור יקר מאוד, שהיה של אדם הראשון , וכמו כן יקר היה שהיה נראה כבגדי מלכות. ולכך החזיק אותם בתיבה של אמו, כדי שיהיו מוכנים לו, שאם יקראהו אביו יוכל ללבוש אותם מיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי : לא היה בעולם אדם שקיים מצוה זו של כבוד אב כמו עשו, וליו הכתוב אומר: בן יכבד אב [מלאכי א] , ובזכות זה הוא שולט בעולם. ובגלל עוד סיבה החזיקם אצל רבקה שבהיותם יקרים כל כך לא האמין לנשותיו אף על פי שאהבם מאוד, מפני שהיו מרושעות והניחם אצל רבקה אף על פי שלא אהבה כל כך אבל האמין לה, לפי שהייתה חסידה. ואף על פי שעשו היה הולך לציד, לא היה לובש את הבגדים האלו הואיל ולא היה צריך להם אלא במקומות רחוקים של חיות רעות, ואולי לקח חלק מהם. שהרי בוודאי לא היה זה בגד אחד. שכן קורא להן: כותונות עור ונראה מכאן שהיו הרבה. וכן אומר : בגדי עשו ויש אומרים שבאותו יום לא לקח עמו הבגדים האלה, ולכן השתהה כל כך הרבה זמן בשדה שלא כפי הרגלו. ויש אומרים שהבגדים האלה היה לובש הבכור, כי באותם הימים היו הקורבנות נקרבים על ידו, וכך לבשם אדם הראשון ראשונה ונתנם לשם בן נח שהיה בכור. ושם מסרם לאברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור, אבל משראה יצחק שנשותיו של עשו עובדות עבודה זרה, לקח הבגדים ונתנם לרבקה שתשמרם. ומפני שלרבקה נודע מכר הבכורה ליעקב, אמרה: ראוי ליעקב ללובשם שהוא הבכור.
ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש [כז/כח] אומר ילקוט מעם לועז עכשיו מודיענו הכתוב את נוסח הברכות שבירך יצחק את יעקב. וכבר כתבנו בפרשת וירא שפעמים מדברים הנביאים דברים שהם עצמם אינם מבינים פשרם. כי הקב"ה שם בפיהם כדי לאומרם. אף ביצחק היה כך. הוא היה סבור שמברך את עשו, אבל הקב"ה זימן לו בפיו ברכות טובות שהיו מתאימות ליעקב. והם 7 ברכות. ויש אומרים שבירכו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות שבהם נברא העולם. ואלו הדברים שאמר הקב"ה ייתן לך ויחזור וייתן לך מן הטללים הטובים היורדים מן השמים ומן המעיינות הטובים העולים מן הארץ , ומגדלים את הצמחים. ויהיה לך הרבה דגן ויין וייתן לך כוח ועוצמה. והברכות האלו יהיו לך נוסף על הברכות שברכני ה" אחרי פטירתו של אברהם אבי. השם ייתן לך מן מלמעלה שיהיה
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."
הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.
יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.
אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.
לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,
לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.
הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.
עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.
אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.
"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"
שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."
משפחת חזיזה בסאפי
משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.
סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.
שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?
סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?
הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"
"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.
מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.
שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.
מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.
שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.
רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.
שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.
הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.
הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.
בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.
שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.
סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.
באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
עמוד 24