מורשת יהדות מרוקו

שטרי הכתובה והנדוניה

מבוא

פרק זה הוא המשך טבעי לקודמו, והוא דן בשטרי הכתובה והנדוניה בקהילות תאפילאלת. חלקו הראשון הגדול מוקדש לשטר הכתובה, וחלקו השני — לשטר הנדוניה. הדיון בשטר הכתובה מתמקד בשטר הכתובה הסג׳למאסי ובהשוואה לזה הנהוג בקהילות תאפילאלת הצפוניות בקצר א־סוק וגלילותיה. נוסחו של שטר הכתובה הסג׳למאסי ייחודי הוא בקיצורו. אין הוא כולל סכומים כספיים ופירוט הנדוניה, ואין בו בטחונות לפירעון הכתובה: אחריות, שבועה ועדים וחתימות כלשהן. בכתבי יד מצויים דגמים מועטים כלליים של שטר הכתובה הסג׳למאסי בנוסחו הארוך המיועדים לסופרי בית דין הכוללים בטחונות הכתובה. נוסח ארוך זה מאפיין גם את קהילת קצר א־סוק ובנותיה.

נוסח ארוך זה המצוי בכתבי יד המיועד לסופרי בית הדין הוא רק להלכה, אבל למעשה, שטר הכתובה הפילאלי הכולל שמות חתן וכלה מופיע תמיד רק בנוסחו הקצר בכתובות הידועות לנו קרוב ל־120 שנה מתקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח קצר זה מאפיין את שטר הכתובה של תאפילאלת ובנותיה, של ארפוד וגרעיניה ושל בודניב המרוחקת מהעיר תאפילאלת כ־90 ק״מ. נוסח קצר זה מופיע בכל הכתובות בבצאר למן היווסדה בתרס״ג/1903 ועד לשנת התרוקנותה בתשכ״ב/1962.

הדיון על הכתובה נשען גם על מדגם של יותר משישים שטרי כתובות מקהילות תאפילאלת המפורטים להלן לפי שנים:

סג׳למאסא: תקפ״ז/1827, [תק]פ״ח/1828, תקצ״ה/1835, תקצ״ו/1836, תרס״ב/1902, תרם״ו/1906, תר״ע/1910, תרע״א/1911, תרפ״ט/1929, תרצ״א/1931, תרצ״ג/1933, תש״ו/1946, תש״ט/1949. הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ מופיע בכל הכתובות מתאפילאלת האם ובנותיה שפורטו למעלה כולל ארפוד 1950-1920.

ארפוד: תשי״א/1951, תשי״ג/1953, תשט״ז/1956, תשכ״ד/1964.

בצאר: 37 כתובות: אחת מת״ש/1940 והשאר בין השנים תש״י/1950- תשכ״ב/1962.

בובניב = בודניב: תר״ץ/1930, תשכ״ה/1965.

קצר א־סוק: תרמ״ז/1887, תר״ע/1910, תרפ״ז/1927, תרצ״ו/1936, תש״י/1950.

גוראמה: תר״פ/1920, תר״ץ/1930.

תאלסינת: תרצ״ט/1939, ת״ש/1940, תש״ג/1943, תש״ה/1945, תש״ך/1960 ותשכ״ב/1962.

אוטאט (=מידלת): תר"ם/1900, תרם״ט/1909, תרפ״ח/1928, תרצ״ב/1932.

בני אוניף: ת״ש/1940.

רוב הכתובות הנ״ל הן כתובות רגילות לבתולה, אבל יש בהן גם לגרושה, למחזיר גרושתו וכתובה דאירכסא (כתובה חדשה למי שאבדה כתובתו).

המקורות לשטרי הכתובות הם חמישה: א) קובצי שטרות בכתב יד משנת תקצ״ח/1838 המופיעים בבית הספרים הלאומי ירושלים 71795-? אמשטרדם — דפים 171-169 — שטרות תחת הכותרות: כתובת אלמנה או גרושה, כתובת מחזיר גרושתו, כתובת יבמה, ודפים 175-174 — חידוש כתובה אחר הנישואין, נוסח כתובה דאירכסא (חלקו הראשון) ונוסח שטר כתובה לבתולה. נוסחי שטרי כתובות אלה הם כלליים ללא שמות איש ואשה. ב) שטרי כתובות משנת תרע״ו/1916 מקובץ אחר בכ״י מכון בן צבי 38207-? דף 18ב; 25א כתובת מחזיר גרושתו וכתובת יבמה. ג) אוסף הכתובות שבבית הספרים הלאומי בירושלים הכולל כתובות שונות מקהילות ישראל ובכללן קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא. ד) אוסף כתובות מבצאר המופיעות בספרו השני של יעקב אוליאל על יהודי בצאר. ה) כמה כתובות מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. ו) שטרי כתובות, שהגיעו לידי ממשפחות שונות מארפוד, מן זרף, מקצר א־סוק, מבודניב ומבני אוניף.

הדיון על ה׳נחלה', הוא שטר הנדוניה, מבוסס על עיון בכמאה שטרי נדוניות: מבצאר תרפ"ד/1924; מגוראמה תר״ץ/1930; מתאפילאלת תר״י/1850; מארפוד תש״א/1941, תש״ה/1945, תשי״ג/1953, תשט׳׳ו/1955 ותשי״ח/1958; מקצר א־סוק תרפ״ז/1927, תש״י/1950 ומריסאני תשי״ז/1957, ועל שטרי נדוניות קדומים נוסח גרים (=גולמימא) תקצ״א/1831 וקצר א־סוק תרצ״א/1931, שטופלו ופורסמו על ידי שלום בר־אשר. רוב ה׳נחלות׳ הגיעו אליי ממשפחות בתאפילאלת, והן מובאות בהמשך.

אוסף של כמאה שטרי נדוניות בכתב יד מריש וקרראנדו הובא לידי על ידי אספן יודאיקא, וממנו צילמתי שמונה שטרי נחלה לדוגמה. אוסף זה הוא מ־1938 ואילך, והוא המחברת שבה נרשם כל שטר נדוניה, שעותק ממנו הופקד בידי הורי הכלה. השטרות חתומים על ידי סופרי בית דין ומקוימים בחתימת ידו של ר׳ ישראל אביחצירא וחותמת שנוסחה: ישראל אביחצירא דומ״ץ (דיין ומורה צדק) ארפוד ואגפיה. כל השטרות עשויים במתכונת שטר הנדוניה הפילאלי.

אוסף נוסף של כ־70 שטרות נדוניה כנ״ל מקהילת תאלסינת הגיע לידי בדגם של הקונטרים ריש וקרראנדו, וממנו הובאו דוגמות.

בשטרי הכתובות והגטין של כלל היישובים באזור תאפילאלת ובמרכזם ארפוד רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא/ הוא השם העתיק של תאפילאלת האם. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת תש״י/1950 בתקופת ר׳ מאיר אביחצירא. בראשיתו ציין השם ׳סג׳למאסא׳ שם היישוב המרכזי המקביל בשמו המאוחר ׳תאפילאלת׳ ואחר כך הורחב לציון שם האזור בכללותו. כך גם השם ׳תאפילאלת׳ המציין שם יישוב המקביל ל׳ריסאני', שבתוכו היה ה׳מלאח', וגם שם של כל האזור.

שאלת רישום השם סג׳למאסא בשטרי כתובות וגטין של יישובי תאפילאלת במקום שם כל יישוב בפני עצמו נידונה בהרחבה על ידי שניים מחכמי אביחצירא, ילידי תאפילאלת: ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ שלום אביחצירא.  בשני יישובים, שמנהגיהם זהים למנהגי תאפילאלת, לא נרשם השם סג׳למאסא: בודניב ובצאר.

כאמור, תיאור היישוב קשור גם בנהר הזורם בו. בסג׳למאסא זרם הנהר זיז, ולכן בשטרי הכתובות של תאפילאלת כתוב ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. גם קצר א־סוק יושבת על נהר זיז, ולכן שם הנהר מופיע גם בכתובה של קצר א־סוק בנוסח ׳כאן בכפר קצר אסוק דמארע מטגרא דעל נהר זיז מותבה׳. אולם בבודניב זרם נהר אחר, לפיכך הנוסח בכתובה הוא ׳כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה׳, ובבצאר — ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבה׳.

בתקופה החדשה סמוך ל־1950 נכפפו יישובי היהודים באזור כולל קצר א־סוק וריש לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלת. בתקופה זו מנהגי החתונה השונים נתקרבו זה לזה, ונוסח הכתובה הפך כמעט אחיד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

עמוד 117

  במאה העשרים הופיעה בעיית המחסור בנדוניה בשירה העממית:

?Ay, imma, ?cómo lo haré הו, אמא, מה אעשה?

sin dote y sin ajuar ללא מוהר ונדוניה

?a cómo yo me casaré כיצד אנשא?

נישואין שאליהם הגיעה האישה ללא נדוניה הולמת נרשמו בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה והרחוקה: כל הנדוניה מפות!(!.(Axuar Manteles

לצד המרכיב החומרי של הנדוניה — בגדים ותכשיטים ולעתים בית וחנות — עמדו כבודה וצניעותה של הנערה, דהיינו בתוליה. לאשואר היה ערך סימבולי: בגדים וכלי מיטה רקומים לבן על לבן היו סמל לבתוליות וצניעות. הבגדים והבדים נתפרו ונרקמו בידי הכלה עצמה. באמצעות דוגמאות הרקמה המסובכות והעשירות הציגה הכלה את סגולותיה. רקמה היא פעולה הנעשית בחברת נשים אחרות. הנערה הרוקמת יודעת להיות חלק מקבוצה, להקשיב להוראות המבוגרים ממנה, היא צייתנית, חרוצה מאופקת, סבלנית ומסודרת.

בחודשים שלפני הנישואין, הם תקופת הכנת האשואר, הפן בית הכלה כולו למרחב וזמן של נשים. בנות המשפחה ותופרות בשבר עסקו ברקמה, תפירה, כביסה וגיהוץ. הנשים שרו רומנסות עתיקות המספרות על אהבות גדולות, שירי חתן וכלה ומה שביניהם, שירי קנטור והומור המתייחסים לליל הכלולות ולמעשי חתן ובלה, ושירת געגועים ותקווה של הנערות שהגיעו לפרקן ועדיין לא נמצא להן חתן. נשמעו גם קולות פליאה ושמחה כשנפתחו המתנות שנשלחו לכלה מאת קרובי משפחה במהלך בל התקופה מאז הכרזת חגיגות החתונה ואף לפניה.

כשהסתיימה הכנת הנדוניה הודיעו הורי הכלה להורי החתן שהכנת הנדוניה תמה ונשלמה, ואפשר לקבוע תאריך לחגיגות הנישואין.

3.2 בחירת תאריך הנישואין

המנהג היה לערוך את הקידושין ביום רביעי. שבו נבראו השמש והלבנה. בית הדין היהודי התאסף בימי שני וחמישי; טקס הנישואין נערך ביום רביעי. על פי מסורת התלמוד ביום רביעי נישאת בתולה, וביום חמישי נישאת אלמנה. אם היתה איזו בעיה במימוש הנישואין — למשל, החתן לא מצא את כלתו בבתוליה, לא הצליח לממש את הנישואין או שהיו בעיות אחרות — יכלו בני הזוג לפנות למחרת היום לבית הדין היהודי ולשטוח את טענותיהם. היו הגבלות שונות על תאריך הנישואין. לא נישאו בימי ״בין המצרים״ (בין יז בתמוז לתשעה באב), בימי ספירת העומר, וכן לא קיימו חתונות בימי חגים אשר נפלו ביום רביעי. המשפחות העדיפו את ימי רביעי שבמחצית הראשונה של החודש, ימים שבהם הלבנה מתמלאת, וזה סימן טוב לנישואין: עלייה ולא שקיעה, מלאה ולא חסרה.

לעתים לא רצה החתן להמתין לכלתו זמן רב עד שיסתיימו כל ההכנות, והיה דחוק לשאתה לאישה. אז נערכו חגיגות הנישואין שלושה שבועות מיום השידוכין, ועל זאת יעיד הפתגם

Fiesta, boda y saftarray = חגיגות, נישואין וספטראיי

בן דלק, קולות מחביתיה, עם׳ 90. משמעות הפתגם היא ״חגיגות זו אחרי זו״. לפתגם גם משמעות שלילית — דברים רעים הבאים זה אחרי זה.

3.3 ההזמנות לנישואין

לאחר שנקבע תאריך הנישואין נרשמו על משקוף דלת הכניסה לבית החתן והכלה שמותיהם ותאריך הנישואים. ההזמנה לחתונה ולחגיגות המתלוות נעשתה באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, העראד(El arrad), או העראדה. העראד הוא זה אשר נשא והביא את המתנות ששלח החתן לכלתו, ועבר מבית לבית והזמין באופן אישי כל אחד ואחד. אם היו בבית המוזמנים אורחים הוזמנו גם הם; פסיחה עליהם היתה בגדר חוסר נימוס. העראד לא הזמין והלך, אלא הפציר ושב וביקש מספר פעמים שיבואו, ולא ישכחו לבוא, ושיביאו את הילדים. ההפצרה היתה חלק מכללי הטקס וחלק מחיי היום־יום.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עט׳ 298. בשנת 1729 קבעו חכמי פאס: ״על הנשים לנהוג בצניעות יתר בימי חגיגות — הברח יהיה אישה זקנה…. ואם יחפצו להזמין איזו אישה למסיבה, יטילו זאת על אחת מן הזקנות מן אלה ששוכרים לחתונה, היא שתזמין את הנשים בצנעה״; ראה ריאיון עם פורטונה כהן סלמה; ״בלאראצ׳ה היתה ה׳עראדה׳ אלמנה מבוגרת״; בן דלק, לוס נואסטרוס, עמי 416-415: בטנג׳יר היה ״עראד״ מפורסם בשם יצחק אשר הזמין את האורחים בדון וכן שר וניגן בחתונות.

מסוף המאה ה־19 החלו המשפחות העשירות לחלק הזמנות כתובות, יפות, מעוטרות בזהב וכסף. הן חולקו באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, אולם העראד לא נעלם מהעולם: במקביל להזמנות הכתובות המשיך העראד במסורת העתיקה של ההזמנה בעל־פה, מכיוון שהנייר אינו מפציר. מהיום שבו נשלח העראד עם ההזמנות לא יצאה הכלה מהבית. הן בבית החתן הן בבית הכלה היו הבול עסוקים בהכנות. מנקים, מסדרים, מבשלים ומכינים. משהחלו ההכנות לחתונה ונקבע התאריך ועד תום השנה הראשונה לנישואין או עד לידת הילד הראשון שוב לא בונו החתן והכלה בשמותיהם, אלא איל נוב׳יו ולה נוב׳יה, דהיינו החתן והכלה. בל זאת מחשש עין הרע. גם לאחר החתונה אין הכלה קוראת לבעלה בשמו אלא פראזמאל (Ferazmal) שפירושו רחוק מהרע (כעד עין הרע).

הכנת האוכל

השבת החלה עשרה ימים לפני החתונה נקראה שבת מיס, שיבוש של השאלה בעברית מה יש (=מה החדשות). הודיעו על החתונה בבית הכנסת, וחילקו סוכריות. ההכנות לחתונה החלו כשבוע לפני חגיגות החתונה. הגברים הביאו מן השוק שקי קמח, שקדים, אגוזים, סוכר, ירקות, פרות, עופות, עגל וחביות שמן. מכל המצרכים הובנו המאכלים לשבוע חגיגות החתונה. סעודות החתונה היו מפוארות, ועלו ממון רב. העשירים יכלו להרשות לעצמם את ההוצאות, אולם האמידים פחות שקעו בחובות; ואמנם כבר במאה ה־17 תיקנו רבנים תקנות ששללו את הסעודות המפוארות, אולם הציבור המשיך במסורת החתונות המפוארות.

  בר אשר, ספר התקנות, עמי 179-176, ״תקנות נגד מסיבות ראווה״(1618); שם, עמי 294, ״יש למעט בהוצאות של חתונות(אלול תפ״ט/1729)״; שם, עמי 295, ״צמצום בחגיגות החתונה (תשרי ת״ץ/1729)״; שם, עמי 297, ״למעט בשמחות ה׳חינה׳ והמחבואים (כסלו ת״ץ/1730)״.

כל הנשים השתתפו בהכנות ובבישול. נוצות התרגולות נמרטו, הבשר הומלח על פי דיני הכשרות, הוכנו עופות ממולאים, עופות מטוגנים, עופות מבושלים ומרק. לרוטב העופות לחתונה היתה משמעות: היה זה ״המרק של הכלה״ (El caldo déla novia). האמונה היתה, שהנערות הרווקות הטועמות מ״מרק הכלה״ תינשאנה במהרה.

הוכנו עוגיות מתוקות עם שקדים, קוקוס ובוטנים, עוגות, כיכרות לחם גדולות כגלגלים, ריבות מפרות העונה וריבות מירקות כמו דלעת, קישואים, חצילים ועוד. הנשים שרו בעודן לשות את הבצק, טוחנות את הקמח ומנפות את הגרעינים מהמוץ. הן רקדו, ללא נוכחות גברים, כשאחד השירים הידועים אשר ליוו את האפייה והבישולים היה השיר ״תחי ארדואניה״.

טקס נוסף שנערך כהכנות לסעודות הנישואין היה ״יום העגל״ או ״יום הפרה״, ובספרדית ״איל דיאה די לה וקה״. טקס שחיטת העגל היה טקס חגיגי שהשתתפו בו גברים ונשים. קרני העגל נצבעו בזהב, והיו שקישטו את הקרניים של העגל המבוהל בצמידים, טבעות ותכשיטי זהב, ואף הוקדש לכך שיר מיוחד.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'324

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון(בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח^,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

התסיסה התפשטה לערים אחרות במרוקו, והדיכוי היה קשה מאוד. מאות פעילים לאומנים נעצרו, והעיתונות הלאומנית נאסרה. ראש –[Parti Narionai des ,PNR Réformes] עלעל אל פאסי גורש לגבון, והוא נותר שם עד 1946.

בדוח לפריז מ-9 באוקטובר 1937, הביע הנציב העליון את דאגתו מהידרדרות בדעת הקהל האירופית ומהשלכותיה על המוסלמים:

״פעילי התנועה הלאומית לא צריכים ללכת רחוק: הם מוצאים בעיתונות הימין הקיצוני הצרפתי התקפות חריפות ביותר נגד ממשלת צרפת ונציגיה במרוקו, קריאות לאנטישמיות, ופרשנויות נלהבות בעד מספר ממשלות זרות״ (רמז לגרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני).

הנציב האשים עיתונות זו בהפצה של אידיאולוגיה פשיסטית השואפת לכונן משטר על פי מודל הנאציזם, וכן בתיאור קודר של צרפת כאומה חסרת יציבות, שסועה ועל סף פשיטת רגל מאז עלתה לשלטון החזית העממית ביוני 1936.

פעולות הדיכוי הקשות של התנועה הלאומית המרוקאית, התקיימה במקביל למחוות פוליטיות, שמטרתן הייתה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית ולהאדיר את קרנו של הסולטאן ברוח המסורת של הנציב הראשון מרשל ליאוטי. אלה אפשרו לנוגס, קצין ואיש מנהל שנון ומנוסה, שגדל על ברכיו של ליאוטי, להחזיר את השקט לרחובות ולבריות. על פי ההיסטוריון הדגול שארל אנדרה ז׳וליין (Charles André Julien) שתי השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היו השקטות ביותר שידעה מרוקו בכל תקופת הפרוטקטורט.

אולם הקהילה היהודית לא נהנתה לגמרי מהפוגה זו, ולא הייתה שותפה לאופוריה המדומה, הן בשל דאגתה העמוקה לגורלם של יהודי גרמניה, והן מהמשך אווירת העוינות העמומה כלפיה מצד האוכלוסייה המוסלמית ומצד המתיישבים האירופים.

החרם על גרמניה חוזר

ב-1938, לאחר ליל הבדולח, התרחב החרם גם למוצרים האיטלקים וקיבל משנה תוקף. כך יכול היה סוחר עורות גרמני לכתוב לברלין כי שוק אמריקה הצפונית, שבו היהודים תופסים מקום בולט, סגור בפני גרמניה, וכי חיפוש אחר שווקים באלג׳יריה ובמרוקו הוא בזבוז זמן של ממש.

הנציבות לא ראתה הפעם בעין יפה את כניסתם המחודשת של יהודים לזירה הפוליטית. כשנודע לשירותי המודיעין על הקריאה המחודשת לחרם על מוצרי גרמניה ואיטליה בבתי הכנסת בקזבלנקה, דרש בתוקף המפקח האזרחי מהיועץ לעניינים שריפיים ״התערבות מיידית ככל האפשר אצל מר זגורי כדי שישתדל מאוד למנוע הישנות תקריות כאלה. יש לגלות ללא דיחוי מי הם יוזמי המכתב, ולהזכיר לו את האיסור הגורף לכל פעילות בעלת אופי ציבורי-פוליטי באתרים הדתיים״.

ראש קהילת קזבלנקה מיהר להרגיעו באגרת מדצמבר 1938 : ״על פי הידיעות הראשונות שאספתי, הקריאה לחרם על המוצרים האיטלקים והגרמנים לא הופצה ולא הוקראה בכל בתי הכנסת, אלא רק בבית כנסת בודד. מחבר הקריאה הוא איש בשם אלמליח. הוא כמובן לא ביקש את רשותי לקרוא אותה בבית הכנסת״.

קליטת הפליטים מאירופה

למרות המרחק מן המאורעות באירופה, היו מספר משכילים יהודים מרוקאים מסורתיים מנויים על כתבי עת יהודים בעברית שיצאו באירופה. הם התכתבו עם רבנים אשכנזים מפורסמים, ובדרך זו הגיעו אליהם הדים על ההתפתחות הטרגדיה באירופה. האליטות המודרניות, לעומת זאת, ניזונו רק מהעיתונות המקומית בצרפתית אשר לא גילתה התעניינות רבה ברדיפת היהודים. רק מיעוט מתוכם היה מנוי על עיתונים שיצאו בצרפת, אשר גם בהם לא תפש הנושא מקום נרחב.

כך למשל הרב יוסף משאש ממכנאס שימש אז כרועה רוחני של הקהילה היהודית בעיר תלמסן שבאלג׳יריה. כך כתב הרב משאש באפריל 1938 לרב זאב וולף לייטר, שנמלט מאירופה ומצא מקלט בפיטסבורג שבאמריקה:

״אדוני! יען תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי, ולכן לא הניפותי את עטתי עד עתה, לשאול ולדרוש מרו״מ להודיעני מה שלום מר אביו הגאון הצדיק ישצ״ו אם יצא מווארשא, או עדיין שם, כי למשמע אוזן דאבה נפשנו ממדורות פתנים אשר שתו ועדיין שותים יהודי פולין, ה׳ ינקום נקמתם ויקרב חיש מהר ישועתם, אמן. הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים ב, עמ^׳ 9.

השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ הודיע בנובמבר 1938 על הגעתם של פליטים ראשונים מגרמניה, והוא שאל בנחרצות האופיינית לו על תנאי קליטתם:

״מספר משפחות כבר הגיעו לקזבלנקה. האם המגע הישיר עם המגורשים יצליח סוף סוף לעורר אצל יהודי מרוקו את חוש המציאות ולהזכיר להם את חובת הסולידריות האנושית, אם לא הסולידריות היהודית? מדברים על כינון ועדה לאסוף כספים, אשר יועברו לידי חברת כי״ח שתדאג לחלוקתם… ככל שזה יישמע קשה, מחובתנו להודיע שתוצאות המגבית לעזרת הפליטים לא הניבה עד כה כל פרי משמעותי… לכנס כינוסים, למחות בקולי קולות, זה כן! לאמץ החלטות זועמות נגד המדיניות ׳האנטי דמוקרטית׳ של היטלר, מצוין! אבל לתת משהו כדי לשקם את הקורבנות ולמנוע הידרדרותם למצוקה אשר תהפוך אותם למשא כבד יותר ומועיל פחות לחברה? זה, לא אצלנו!. הגיע הזמן להוכיח לאלה המאשימים אותנו בחומרנות מוגזמת שהסולידריות וחוש החסד היהודיים אינן מילים ריקות מתוכן״.

לעומת זאת העיתון שם לאות ולמופת את מעשה הבעלים של מלון ויקטוריה בקזבלנקה, אשר ארחו אצלם בחינם זוג פליטים צעיר.

כתב האשמה של העיתון, המסור לחלוטין לסולידריות היהודית, היה עם זאת חמור מדי, ולא התחשב מספיק במגבלות התנאים המקומיים. מרוקו תחת פרוטקטורט צ־פתי וספרדי לא יכלה להיות מדינת מקלט להמוני פליטים. הלן קאזס בן־עטר, האישה הראשונה במרוקו שהייתה עורכת דין, נתקלה ב-1938 בסירוב כשביקשה להקים בקזבלנקה ״ועד סיוע לפליטים״, כדוגמת הארגון שנוסד באותה עת בפריז.

בטנג׳יר לעומת זאת, עיר פתוחה יותר בשל מעמדה הבינלאומי, היה זרם הפליטים ניכר.

בשלב הראשון הגיעו הפליטים הראשונים שעזבו את גרמניה עוד ב-1933. הם התקבלו על פי הנורמות המסורתיות של אגודת העזרה ״חברת הכנסת אורחים״, שהייתה רגילה לקבל רבנים ועניים שעברו בעיר. אולם, לא היו לה הכלים למלא לבדה משימה מעין זו, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את נטל ההוצאות הדרושות. האגודה פנתה לחונטה (Junta; וועד הקהילה). החונטה הבינה כי לפניה משימה בעלת במדים כאלה הדורשים התערבות של המנהל הבינלאומי, כדי לאפשר לפליטים לשהות בעיר ולהעניק להם אשרות עבודה. חבר החונטה גילרמו אברג׳ל ביקר בחריפות את מסירותו היתרה של עמיתו הגזבר ח. אזנקוט למען הפליטים, והאשים אותו שהוא מרוקן את קופת הקהילה. אזנקוט זעם על הביקורת והגיש את התפטרותו, אבל חזר בו לבקשת חברי הוועד האחרים. ועד הסיוע לפליטים הוקם באופן רשמי בהנהגתו של ראש ועד הקהילה לשעבר אברהם לארידו בשותפות עם אלברט תיינהרט, בעצמו פליט מלוקסמבורג.

בשלב השני הגיעו פליטים מהונגריה. הם הפליגו על ספינה איטלקית כשפניהם לארצות הברית של אמריקה, אבל שלטונות איטליה חששו שאם תפרוץ מלחמה תיפול הספינה בידי האמריקנים. הם הורו לרב החובל לחזור באמצע ההפלגה לנמל הבית ולהוריד את הנוסעים בטנג׳יר. החונטה והוועד התגייסו לעזרה חומרית ורוחנית. פליטים שרצו להקים עסקים קטנים זכו להלוואות בתנאים נוחים. ועד הקהילה השיג משני הבנקים העיקריים, הבנק המסחרי ובנק המדינה של מרוקו, תנאי ריבית מופחתים מסיבות הומניטריות. בסופו של דבר, בין השנים 1940-1938 הסתכם מספר הפליטים בטנג׳יר בכ-3000. לאחר שהות קצרה המשיכו כמחציתם לעבר מדינות אחרות, וכ־1,500 השתקעו בטנג׳יר, שבה מנתה הקהילה היהודית המקומית כ-12,000 נפש. מרבית הפליטים הגיעו מפולין, גרמניה והונגריה אבל היו ביניהם גם ספרדים יוצאי רודוס, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 43

7.1.60

אל: נץ [שלמה חביליו]

 מאת: צדוק [חסדאי דורון ( רודי ורון)

הנדון: סיור בסניף דרום גזר [ הכוונה לדרום ספרד]

סיורי בסניף זה נמשך מ-13 בדצמבר 1959 ועד ל-28 בו. להלן תמצא תיאור המצב לאשורו, הערותי והשגותי לאפשרויות הפעולה בכל מקום ומקום.

א. דזירה [ השם שניתן במחתרת לאלחסירס]

מבצע קלו: [מבצע עלייה עם ׳דרכוני-תוצרת׳ מטנג׳יר לאלחסירס באמצעות ספינות-המעבורת].כידוע לך, ראש חוליית המשטרה המשואתית[  המשטרה המרוקנית. משואה = מרוקו].על הפרי[ספינת-מעבורת]. המהלכת בין טינו[ טנג'יר]לדזירה-דומינגו[אלחסירס].  – הועבר לשדה התעופה בטינו ועל כן אי אפשר היה לחדש ניצול דרך זו, על-ידי קלו כבעבר, למרות ההכנות המוקדמות שנעשו בנידון. בדזירה נפגשתי עם ה׳קצין [איש־קשר של המחתרת].שסיפר לי כי החל מראשון בינואר ש.ז. יתחילו מפקדי משטרת דזירה, המחליפים את המפקחים שהחזיקו עד כה בתפקיד זה, לעבוד על הפרי בתורנות של שלושה ימים למשמרת. דבר זה יאפשר ל׳קצין להכיר מקרוב את החוליה המשואתית החדשה – 3 במספר – וינסה לשכנע את האחראי לעבוד בקלו.

בינתיים מאשרת הודעת נורי [ הרצל שר, עמד בראש מנגנון ׳המסגרת׳ בגיברלטר בשנים 1960-1959.

 במברק, כי הממונה מוכן לעבוד והוא מצדו רוצה לשתף בפעולה את שני חבריו האחרים. במידה וגיוס חוליה זו יצא לפועל בקרוב, הרי שנוכל לחדש מבצע קלו דרך נמל טינו והפעם ביעילות יתר, בגלל כיסוי מרבית שטח הנמל על-ידי החוליה בשלמותה.

* מקור: ארכיון מדינת ישראל/משרד החוץ 4317/101.

ה׳קצין אשר ישהה בטינו בכל פעם שלושה ערבים, מוכן לעשות עבורנו כל דבר שנבקשו. הוא בא בחשבון להעברת חומר וכן לאיתורים וגיוסים.

ב. צ׳רלס: מבצעים ימיים

מבצע דג [מבצע ימי חשוב באמצעות מבריחים מצפון־מרוקו לסיאוטה]. דג הפסיק פעולתו מראשית ספטמבר [1959] ועד למחצית השנייה של החודש. וזאת בגלל אי-הסכמתו של הגזרי [ כינוי לספרדי ] Rita- ,José Rincón, בעל הצריף בקרבת החוף ממנו מועלים האנשים לסירה, לעבוד סמוך לחג המולד, היות ולדבריו הגבירה המשטרה המשואתית את הפיקוח על החוף כדי למנוע הברחות של מצרכי מזון ומשקאות חריפים. היה הכרח, אפוא, לחדש העבודה בכל מחיר, לשם ניצולם לפחות עשרת הימים האחרונים של החודש.

עם הגיעי לצ׳רלס ב-18.12, יחד עם סולי ולרי [פעילי ׳המסגרת׳ במובלעות: לא עלה בידי לזהות אותם]. , הוגשה לי על־ידי חוליו תכנית הפעלת דג מנקודה אחרת בחוף הנמצאת בין Rincón- Rifien הקרובה יותר לצ׳רלס מכל נקודות העלאה שעבדנו עד כה. החידוש הפעם היה שהמבצע יאופשר בעזרתו הפעילה של מודיע משואתי, העובד בשביל הגזרים, ושנשלח לתפקיד זה על־ידי מפעילו הגזרי, סמל המשטרה החשאית בצ׳רלס בשם Don Salvador García שתפקידו פיקוח על המשואתיים בצ׳רלס.

סמל זה, נוסף על תפקידיו הקבועים במשטרה, הוא ממונה על חוליה המורכבת משלושה איש ואחראי מטעם השלטונות על קבלת העולים במבצע דג. הוא נמצא בקשר הדוק עם חוליו ואף יזם את חידוש דג בדרך זו.

ב־18.12 התקיימה בביתו של חוליו פגישה עם מישל [מישל דרמון מאנשי המחתרת]., ליאופולד [ליאופולד וגנר, מאנשי ׳המסגרת׳ המקומיים].וקנלס, שבאו במיוחד מסזר [כינוי לעיר הנמל לה־רש באזור טטואן]. כדי לקבל הסברים לחידוש המבצע ב-19.12.

חידוש מידי של המבצע היה הכרח המציאות. מאחר שבביתו של קנלס בסזר שהו במשך כשלושה שבועות 29 איש, דבר שסיכן את קנלס ואת העולים כאחד.

לצערנו הרב המכוניות עם העולים הגיעו בליל המחרת למקום המפגש עם המשואתי, אולם משום מה לא נפגשו עמו ועל כן המכוניות החזירו העולים לסזר והסירה חזרה ריקה לצ׳רלס. נקבעה, אפוא, פגישה שנייה בצ׳רלס עם ליאופולד וקנלס ב-20.12, כדי לקבוע מחדש את פרטי הפעולה ל-21.12. באותו מקום שיפגוש בלילה את המכוניות לשם הכוונת האנשים לשפת הים.

עם קבלת הודעה טלפונית שהפגישה יצאה לפועל, הוסכם על קיום הפעולה בלילה, ואכן מבצע דג ראשון לאחר הפסקה של כ־20 יום הביא לנו את 29 העולים ששהו בריכוז בסזר.

מאז חידוש מבצע דג ב־12.12 ועד לסוף החודש, התקיימו 6 מבצעים והוצאו 182 עולים. זאת בהתחשב שבסוף חודש זה היו מספר ימי חג שבעלי הסירה וכן השוטרים לא עבדו בהם. Rincón שהיה מוכן לחדש העבודה רק לאחר החגים, היינו בראשית חודש ינואר [1960], חזר בו מסירובו והתחיל לעבוד מיד לאחר המבצע השלישי. עלי להדגיש כי מתוך קשריו הענפים שיש לחוליו בצ׳רלס, אפשר להגיד בביטחון שנוכל להפעיל כיום את דג משלוש נקודות חוף שונות וכן על-ידי צוותי פעולה נפרדים, כדלקמן:

א-הסירה הנוכחית היוצאת מצ׳רלס לביתו של רינקון.

ב-סירה השייכת לדייג גזרי והנמצאת מתחת לגבעה של המחנה הצבאי הגזרי La Restinga. הדייג, לפי הוראת חוליו, בא בקרבת מקום. היתרון הגדול של נקודת העלאה זו הוא בגלל פיקוח הצבא הגזרי על החוף הנמצא בקרבת המחנה וכן בגלל המצאותה שם של הסירה בקביעות מבלי שתצטרך לבוא במיוחד מצ׳רלס, כפי שעושה זאת הסירה הראשונה.

ג-קיימת אפשרות להרכיב צוות פעולה נוסף, שיהיה מורכב מן המודיע המשואתי שיעבוד מהנקודה שחידשנו הפעולה ב-21.12.59 ומסירה נוספת שחוליו יוכל לגייסה בצ׳רלס. הנסיעה של מבצע דג מהנקודה המרוחקת ביותר ועד לצ׳רלס אינה אורכת יותר מאשר שעה עד שעה וחצי. כמו כן שהמפרץ הזה מצטיין במימיו השקטים. בהזדמנות זו ברצוני לציין שיחס השלטונות הגזריים לעבודתנו הוא טוב למעלה מהמשוער. אנשי חוליית המשטרה החשאית המטפלת בקבלת העולים הבאים בדג מצטיינים ביחס האנושי הנאה בו הם מטפלים בעולים וזאת ראיתי כשנוכחתי בשלוש הורדות לחוף.

בשעה שהסירה מתקרבת לצ׳רלס אינה מרשה המשטרה לאיש להסתובב בקרבת מקום. יש לזכור שההורדה אינה מתבצעת לפני חצות ושבלאו הכי הסביבה די שוממת.

בהסכמת המשטרה העולים מובאים למחרת לאנייה, הלוקחת אותם לדזירה כשלוש שעות לפני הפלגתה, כך שעובדת קיומם בעיר כמעט ואינה מורגשת.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

אחר כך: 1) אחר כך צאפדו עלא האדיך למרא ־ אחר כך שלחו [להביא] אותה אישה

 2) מן די קאל לפסוק אחר כך ואברכה ואגדלה שמך… = מכיוון שאמר הפסוק אחר כך ״ואברכה ואגדלה שמך״… /

אחרון]. [ברכה אחרונה, מים אחרונים, עד סוף פרוטה אחרונה, עד קצה אחרון](נביאים אחרונים (־הנביאים האחרונים), רבנים אחרונים]

אחרונים ! (aharonim) (פ) – החכמים האחרונים, בניגוד ל״ראשונים״:

• הלכה פחאל לאחרונים = הלכה כמו האחרונים
• האחרונים = כך הסכימו האחרונים

אחרית: אוקרתי האד דנייא… והנית לאחרית דייאלך די הייא לאצל ־ החשבת את העולם הזה… והזנחת את אחריתך , שהיא העיקר .

אחת – שלמה, מלאה, שאינה ניתנת להפרדה ולחלוקה. [אגודה אחת, אחדות אחת, בנשימה אחת (=בבת אחת)]

אי״ה – אם ירצה ה׳; ראה נספח עב״ז.

הביטוי העברי אס ירצה ה׳ איננו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העב״ז. במקומו משמש הביטוי הערבי המקביל אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳; וכן הביטויים הערביים בזהד ללאה או בזהד רבבי ־ בכוח האל. בפי ת׳׳ח משמשים הביטויים העבריים בעזרת האל ובישועתו, שבח לאל, בעזר הבורא יתברך, וכד׳.

איזה – תווית סיתום: קבל מא יתגזר עלינא איזה גזירה רעה = לפני שתיגזר עלינו איזו גזרה רעה / ש״צ א 4.

אייר [ayyar], ובפי ת״ח [iyyar]: מנשה כלאקלו פסהר אייר ־ מנשה נולד לו [ליעקב] בחודש אייר [חודש אייר, ראש חודש אייר)

איכא – [ixa] ותמסילו להרגשה ואיכא חשש נבילות ח״ו ־ [ייתכן שהשוחט יתעייף מרוב עבודה] ויאבד את ההרגשה [־הרגישות], ואיכא חשש נבילות חס ושלום [משום שהשחיטה לא תהיה כשרה] / ק״מ מג, ו.

איכה [ixa] – מגילת איכה: יקרא איכה ולקינות ־ יאמר איכה וקינות / ק״מ לה, ז. [שבת איכה] [ערב שבת די איכה, לקינות ואיכה]

אינפורמנטים שונים השתמשו בצירוף: ווזה איכה [wezeh ixa] ־ פרצוף איכה, אדם חמוץ פנים. ראה ב״א, היסודות

א־י-ם. iyyem (פ): למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [דהיינו מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה

2 השיג: כול עלא זמיע מא יכסב חתא לתמא איימו = [בתרגום חופשי:] כל מה שהוא היה אמור להשיג עד אז, כבר השיג אותו .

אימה: 1) ימסי לבית הכנסת באימה ויראה = ילך לבית הכנסת באימה ויראה bima wiyira

• אידא יכונו כבאר סואיין ויגלסו באימה וביראה = אם הם [הילדים] קצת גדולים, וישבו באימה וביראה, [מותר להביא אותם לביה״כ] / מ״ב כס, ז. [ברעדה ואימה גדולה ima gidola (ראה רעדה)]

~ אימת הדין: יחדאז תכון ענדו לכופא פקלבו מאימת הדין ־ צריך שיהיה לו פחד בלבו מאימת הדין

אין להרהר אחר מידותיו יתברך – ביטוי להבעת ביטחון בה׳: אזיוו יא וולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה… ואין להרהר אחר מידותיו יתברך = בואו ילדיי לראות את הנסים של הקב״ה…,(…) / ש״צ א 7.

איסראיל – ראה ישראל.

איריס איסראיל – ראה ארץ ישראל.

איריס יהודה, איריס נפתלי – ראה ארץ.

איריש יסראיל – ראה ארץ ישראל.

איש: 1) פחאל די קאל פאנשי נינוה = כמו שאמר באנשי נינוה / ק״מ לג, ב.

2) ובפרט די לאנשי חבורתו = [מותו של רבי פנחס הכוהן גורם צער רב לכולם] ובפרט לאנשי חבורתו

ורזעו כאנשי הארץ = [אנשים שהתגיירו ועלו לארץ התקבלו יפה,] הסתגלו ונהיו [מילולית: והפכו] כאנשי הארץ / ע׳ 83. [אשת איש, גבורת אנשים, מצוות אנשים מלומדה]

~ איש ישראלי – יהודי: לעונות די כא יעמל האיש הישראלי… = העוונות שעושה האיש הישראלי [־היהודי]…

~ כאיש אחד – מלוכדים, מאוחדים: נחדאזו כללנא נוקפו כאיש אחד = אנחנו צריכים כולנו לעמוד כאיש אחד [ולעזור…] .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 110

השפעת קבלת רבי משה קורדוברו וקבלת האר"י על הקבלה בצפון אפריקה

העלייה לצפת מעמק דרעה נבעה משילוב של כיסופים משיחיים-קבליים אל ארץ ישראל עם רדיפות שרדפו השלטונות את יהודי מרוקו. כך הגיעו יהודים מהמגרב לארץ, מקצתם מקובלים. המקובלים שהגיעו לצפת היו לתלמידי האר"י או לתלמידי רבי חיים ויטאל, ובהם רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף אבן טבול, רבי מסעוד סגי נהור, רבי סלימאן אוחנא ורבי מסעוד אלחדאד.

על תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב מספר רבי שלומיל מדרעזניץ, בן תקופתו של רבי חיים ויטאל בצפת, באיגרתו על עלייתם ממרוקו של תלמידי האר"י, רבי מסעוד סגי נהור ורבי שלמון מערבי: "שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל".  על הקשר בין חכמי דרעה למקובלים בצפת אפשר ללמוד גם ממה שכתב רבי חיים ויטאל ב"ספר החזיונות" על חכמי דרעה שהגיעו לצפת ועל פגישתם של שני מקובלים מהמגרב מדרעה: רבי אברהם שלום אומר לרבי מסעוד אזולאי כי יודיע לרבי חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, ושילך לירושלים. בספר "נר המערב" מביא הרב טולידאנו את רשימת החכמים שהגיעו מעמק דרעה לצפת, ובה מסעוד מצליח בן גואשוש, אברהם שלום רבי מסעוד הכהן ואחרים.

המאה השש עשרה הייתה תקופת פריחה בקבלת צפת. השד"רים מארץ ישראל הביאו עימם למרוקו ספרות קבלה צפתית, והיא השפיעה על הקבלה במרוקו באזורים מסוימים, אולם בדרום מרוקו, בתרודאנט ובעמק דרעה, שמרה קבלת מרוקו על ייחודיותה, וספר הזוהר המשיך להיות דומיננטי, וכן "שערי אורה", ספרי הרמב"ן, "ספר יצירה", ספרי רבנו בחיי, "מערכת האלוקות", "ספר הייחוד" ועוד, שכולם טרום לוריאניים. לכן בדיון על השפעות קבליות צריך להבחין בין האזורים השונים והתקופות השונות, וכך יש להידרש למה שכתב חלמיש על שמירת ייחודיותה של הקבלה במרוקו לצד השפעות מספרד: "לאורך כל התקופה הקבלה במרוקו אופיינה ביצירה קבלית פנימית בהשפעה של קבלה מוקדמת ובהשפעה קבלית מאוחרת של מגורשי ספרד".

אפשר לראות את השפעת קבלת רבי משה קורדוברו על רא"א: ספרו של קורדוברו "פרדס רימונים" הגיע למרוקו בסוף המאה השש עשרה, וקריאתו הייתה לאירוע מכונן בחייו של רא"א, המעיד כי בעקבותיה החליט לעלות לארץ ישראל. השפעת רבי משה קורדוברו בארצות המזרח קדמה להתפשטותה של קבלת האר"י, לכן סביר להניח כי גם במרוקו זה היה כך, והראיה היא רא"א, שהספר "פרדס רימונים" הגיע אליו, אך לפי הבנתי נחשף לקבלת האר"י בעיקר בהיותו בארץ ישראל ולא קודם לכן.

לקראת סוף המאה השבע עשרה גדלה השפעתה של קבלת צפת על הקבלה במרוקו בזרם המגמה הכללית של התפשטות קבלת האר"י בארצות אירופה ובארצות המזרח בהשפעת שד"רים בעלי אוריינטציה לוריאנית שהגיעו למרוקו, כמו אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהביא עימו ספרי קבלה מצפת. לדוגמה, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה.

סביר להניח כי תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב, כמו יוסף אבן טבול, סלימאן אוחנא, אליעזר אזיקרי ואחרים, שהיו בעלי השפעה במרוקו, עזרו להפיץ את קבלת האר"י והשפיעו גם על הלכי הרוח ביצירה הקבלית במרוקו, ומקובלים חשובים מדרעה ומפאס שעלו לצפת נסחפו בהשפעתה הדומיננטית של קבלת האר"י. בתקופה מאוחרת נראית כבר השפעה גלויה ומפורשת של תורת האר"י במרוקו בכתבי רבי יעקב אבוחצירא ובעיקר בפירושו לתורה "מחשוף הלֹבן", ב"מערת שדה המכפלה" לרבי משה בן צור וב"מקדש מלך" לרבי שלום בוזגלו.

הקבלה בדרעה ובתרודאנט

מחוז תרודאנט שוכן בחבל סוס שבדרום מרוקו, אזור שיהודים ישבו בו תקופה ארוכה, כבר מגלות בית שני, ויש מי שסובר כי מתקופת בית ראשון. ראיה לכך מובאת בספר "נר המערב", שבו הכותב מביא את דברי הגמרא בסנהדרין צד ע"א על גלות עשרת השבטים: "'מר זוטרא אמר לאפריקי כי מטו שוש אמרי שויא כארעין, כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין' כשהגיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו".  בתרודאנט פעלה קבוצת מקובלים שבראשה עמד רבי משה רפאל אלבז ) להלן: רמב"ם אלבז(, מחבר הספר "היכל הקודש", פירוש לסידור התפילה לימות החול, לשבת, למועדים ולראש חודש. תלמידיו של הרמב"ם אלבז היו רבי יעקב איפרגאן, בעל "פרח שושן", ורבי יוסף הכהן, בעל "גינת ביתן".

בשנת השנ"ח  (1598) פקדו את העיר תרודאנט רעב ומגפות, והקשיים גרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקה, שאף היא שוכנת בחבל סוס. ואולם גם שם סבלו היהודים מנחת ידי התושבים המקומיים. הרמב"ם אלבז בהקדמה לספרו מתאר את הגירוש מאקה, את הרעב, את הבצורת ואת הרדיפות שהיו נחלתם של היהודים בתרודאנט.

מרכזי הקבלה בדרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שישבו בערים הגדולות בצפון מרוקו, כמו פאס, מכנס, ספרו ועוד, שאליהן הגיעו מרבית מגורשי ספרד ובהן ישבו גם חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים. מרחק גאוגרפי עצום מפריד בין הערים הגדולות שבצפון מרוקו ובין עמק דרעה ותרודאנט, והוא מסייע להבין את היבדלותם ממקורות השפעה חיצוניים. על דרעה כמרכז קבלה כתב שלום שהייתה "קן מקובלים".  אליאור כותבת כי יש עדויות רבות לבדילותן של הקהילות בדרום המגרב מהערים הגדולות, כי לשם לא הגיעו המגורשים, ולא פקדו את האזורים הללו גלי ההגירה. אם כן, המקובלים בדרעה ובדרום המגרב בכלל פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, בערים פאס ומכנס.

בכלל, אזור דרעה מאופיין בחוסר חשיפה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס, ולכן נשתמרו בו מנהגים ודפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. במנהגים הללו שנשתמרו אפשר לציין את נוסח ההגדה של פסח שנאמר באזורים אלה, ובו תוספות שונות מהנוסח המקובל, ויש גם מנהגים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים, כגון בראש השנה, בערב יום הכיפורים, בפורים, בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב.

על ייחודיותה של הקבלה בעמק דרעה הביאה אליאור עדויות של כתבי יד שנתגלו באזור ומאפיינים כתיבה קבלית באמצעות חוכמת הצירוף, שאינה מושפעת מקבלה חיצונית, ושל פירושים קבליים שנכתבו לתפילות, המעידים על אפיון ייחודי של הקבלה. אליאור מציינת את עדותו של רבי אברהם גלאנטי בספר "ירח יקר", המובאת גם בספר "זוהרי חמה" לרא"א, ועדות זו דנה במשמעות המנהגים הרווחים במגרב על פי פירושם של חכמי דרעה ועל זיקה בין מקובלי דרעה לספר הזוהר.

רבי דוד הלוי היה מהמקובלים הבולטים בתקופתו. הוא הגיע לפאס שבמרוקו מסיביליה שבספרד בגל הראשון של גירוש ספרד, בשנת רנ"ב  (1492), והיה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. הוא למד תורה בפאס מפי רבי יהודה עוזיאל הראשון, שהיה פוסק מוסמך, ומפאס עבר לטאמגרוט שבאזור דרעה, שימש שם דיין בקהילה וכתב על פי חוכמת הצירוף את הספר הקבלי המפורסם "כתר מלכות". בהמשך כתב הלוי כמה ספרים נוספים בקבלה על פי תורת הצירוף. לפי המסורת היה מוצאו מארץ ישראל, והוא היה נערץ גם בעיני המוסלמים והעמיד תלמידים רבים, ובהם רבי מרדכי בוזגלו ורבי אברהם אסקירה. רבי דוד הלוי נפטר באמצע המאה השש עשרה, כאשר היה כבן שישים, לפני שהצליח לסדר ולפרש את כל הלכות "ספר המלכות". הוא נפטר ונקבר בטאמגרוט, ומקום קברו היה לאתר עלייה לרגל של יהודים וגם של מוסלמים. אלו הם הספרים שכתב והגיעו לידינו: "כתר מלכות" נכתב כאמור על פי חוכמת הצירוף, גימטראות, שמות הקודש וקבלה מעשית; "כסף צרוף" נכתב גם הוא על פי חוכמת הצירוף; "מאור אור" עניינו בירור שמות מלאכים וכוחותיהם; "השמים והבקעה" מבאר את תכונות האותיות.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

כי"ח נאבקת על האזרוח של יהודי מרוקו, מאי 1947

… היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; למן היום שבו נכנס לבית הספר, הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייהסו אליו בהתאם. ובאשר אני אומר אירופי,הנני משתמש ב… מלה כללית כדי להימנע מלפגוע ברגישויות מסוימות; היה עלי לומר צרפתי; הילדים בבתי הספר של כי״ה רוכשים לעצמם את הרעיונות הצרפתיים ולומדים לאהוב את צרפת; כל חינוכם, כל מסורותיהם מטים את לבם לרעיונות הצדק, השוויון והחירות, וכמובן, לעבר צרפת הרפובליקאנית והליבראלית…

הנני משוכנע, שבמדיניות צרפת כלפי מרוקו שלטת התחושה, שצו כרמייה היה בזמנו טעות. אך הרי היהודים האלגיירים הוכיחו מאו, שהם היו ראויים לזכות הזו שהוענקה להם. צריכים היו להימצא ביום אנשים משוחררים מכל דעה קדומה, שביכולתם להבין את היתרונות שתוכל צרפת להפיק מקידומם של היהודים המרוקאים לרמתה, מיכולתה לבולל אותם בתוך פרק ומן ארוך פחות או יותר; אין המדובר מזכויות מיוחדות בהווה, כי אם בפיצוי הולם שיוענק למי שיהא ראוי לו,למי שימלא את חובתו, מי שייאות ליטול על עצמו את האחריות. כל מאמצי השלטון, כל פעילותם של מנהיגי הקהילות, כל שאיפותיהם של המחנכים צריכים לכוון לנקודה הוו: לצרפת את היהודים; ובאשר תושג המטרה הזו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה! 150,000 יהודים, ואולי אף יותר, פוורים בבל חבלי האימפריה, פעילים, אינטליגנטים, משכילים, הם יהוו משקל נגד יעיל, שיאזן את הפעולה המוסלמית. ככל שיהיו המוסלמים משכילים יותר, כן ישכילו לתת דעתם על אחדותם ויתבדלו בלאומיותם בנחישות תקיפה.

מדיניות יהודית כזו היתה צרפת צריכה ליזום לפני שלושים או ארבעים שנה. אילו עשתה כן, וכדוגמת ספרד או פורטוגל היתה מעניקה ליהודים ברוחב לב את האזרחות או החסות הצרפתית, היתה בעיית טאנגייר נפתרת כיום ביתר קלות לתועלתה. צרפת חשה לעזרתם של היהודים, כל אימת שהם נרדפו בצורה מחפירה, היא נותנת להם השכלה, העניקה להם את רגש הכבוד העצמי, אך כאשר הם ביקשו את חסותה המדינית, היא סירבה, כדי לא להסב מורת רוח לעולם הערבי… כמה יהודים בעלי חסות זרה היו מאושרים להיות צרפתים! העבר צריך להועיל להווה, כדי שתהיה במרוקו מדיניות יהודית.

מבחינה תרבותית הוכרע אפוא כבר בשלב מוקדם כי הנוער היהודי המקומי יתפתח תחת השפעתה של יהדות המטרופולין. הכרעה זו, לצד השינויים בתחומי הביטחון הפנימי והכלכלה, קבעה את מסלול היחסים בין השלטון הצרפתי ליהודים. התמורה העיקרית בחיי הארץ הייתה פתיחתה לכלכלה האירופית. תנופה הורגשה ברוב ענפי הכלכלה, הבניין, המסחר, החקלאות, אך מי שנהנו ממנה בעיקר היו חברות הענק הצרפתיות והמתיישבים האירופים. התושבים המקומיים, שלא היו בידיהם כלים תרבותיים ואף לא זכויות יתר במשטר החדש, התקשו להשתתף ב״חגיגה״ הכלכלית, ולעתים קרובות אף נפגעו מתנופת הפיתוח: אדמותיהם הופקעו ועסקיהם לא עמדו בתחרות האירופית.

חברת כי״ח לא יכולה הייתה לשנות את מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו, אך היה בידה לספק להם כלים להשתלב בכלכלה האירופית: שליטה בשפה הצרפתית, יסודות החשבון וידע תרבותי כללי המוסיף לכושר התקשורת בציביליזציה המערבית. במשימה זו פתח הארגון עוד בתקופה הקדם־קולוניאלית. עתה, תחת שלטון צרפתי ישיר, ובעזרת ההסדר עם השלטונות, יכול היה להעמיק את החדירה התרבותית הצרפתית לשכבות החברה היהודית המקומית בנקודות היישוב השונות. גם אצל המוסלמים התפתח החינוך

המערבי, אך לא בקצב ובהיקף שהבטיח הארגון היהודי לבני דתו. כך הלך ונוצר פער בכושר ההשתלבות של שתי האוכלוסיות המקומיות בסדר החדש. בעקבות זאת נפער בקע גם בשביעות הרצון מן המעצמה השלטת ובהזדהות עמה. ההתערות בתרבות המתיישבים האירופים, בתוספת השיפור במצב הביטחוני, עשו את היהודים ליסוד פרו־ צרפתי ברור.

הנטייה הפרו־צרפתית שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו ללא עוררין בשנות העשרים והשלושים, אך הצרפתים לא היו צריכים להתאמץ רבות כדי להשיג מטרה זו של מדיניותם. התהליכים הכלכליים והמעורבות הצרפתית־היהודית עשו בעבורם את עיקר המלאכה. מכל מקום, תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר ומקיף. המשאבים שעמדו לרשות כי״ח היו מצומצמים, ורק אחוז קטן מן הנוער היהודי עבר תהליך התמערבות של ממש במוסדותיה. הציבור היהודי הרחב נעשה פרו־צרפתי בעיקר בשל תחושת הביטחון שהביאה עמה הנוכחות הצרפתית, אך הוא לא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית היהודית הישנה בפטריוטיות צרפתית. הרוב, שלא עבר תהליכי התמערבות, דבק בדת והמשיך לראות במנהיגיו הישנים, הרבנים והפרנסים, מדריכים רוחניים ומושא להזדהות. בחברה היהודית, כמו בחברה המרוקאית, התפתחו מגזרים שונים, נבדלים במעמדם התרבותי־ הכלכלי ובכושר ניידותם, ולכן נוצרו פערים בנטיותיהם הרוחניות והפוליטיות של המגזרים השונים וביעדי ההזדהות שלהם.

בחוג המתמערבים היהודים, בוגרי בתי הספר של כי״ח או מוסדות חינוך צרפתיים אחרים, החלה להתפתח נאמנות פוליטית ברורה לצרפתים, והתפתחה אף מעין הזדהות לאומית מודרנית עמם. אך גם הזדהות זו לא הייתה יציבה, בשל המתח הטבוע במצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים ושל המתיישבים האירופים. בעניין זה חלה בתוניסיה, שהמשיכה לשמש מושא השוואה למרוקו, התפתחות חשובה. בשנת 1923 החליטו הצרפתים לפתוח בצורה מבוקרת את שערי ההתאזרחות הצרפתית לפני חוגי העילית הילידית. תמורה זו בדגם התוניסי הייתה בעלת משמעות רבה לדידם של המתמערבים היהודים במרוקו: הם יכלו לקוות ללחוץ לאימוץ מדיניות דומה גם בארצם, ולהיחלץ באמצעותה ממעמדם הנמוך בחברה המקומית. אלא שהשלטונות הצרפתיים במרוקו לא גילו כל כוונה לאמץ התפתחות חדשה זו, ולא ענו מבחינה זו על הציפייה שהתעוררה בקרב היהודים המתמערבים.

למרות החזות המנצחת של הנוכחות הצרפתית במרוקו, רחשה מתחת לפני השטח מרירות בקרב המקומיים שלא נטלו חלק בזינוק הכלכלי של הארץ. חמור מזה: הלכו והתגבשו חלופות פוליטיות לנאמנות לשלטון הקולוניאלי ולהזדהות עמו. על רקע מצוקת ההמונים בעיר ובכפר, שגברה בשנות השלושים, ועל רקע טריזים שניסו הצרפתים לתקוע בין מרכיבי האוכלוסייה המקומית, החל קומץ משכילים ומתמערבים מוסלמים להפיץ את בשורת הלאומיות המרוקאית, כלומר את הרעיון כי כל תושביה הוותיקים של מרוקו מהווים אומה אחת שהצרפתים מנסים עתה לפוררה, וכי יש להתנגד לשלטון הזר. בתפיסה האידאולוגית של הלאומיות המרוקאית, שהלכה והתגבשה אז, נכללו גם היהודים באומה המקומית, וראשוני הלאומיים ביקשו לצרף לשורותיהם הדלילות גם תומכים יהודים. חלופה לאומית אחרת, שנגעה רק ליהודים, הציונות, ספגה אמנם מכות קשות בראשית התקופה הצרפתית, אך החלה לגלות סימני התאוששות בשלהי שנות השלושים, הן על רקע התגברות האנטשימיות האירופית, שהדיה הגיעו גם למרוקו, והן על רקע התגברות המצוקה במלאחים העירוניים, שעוררה מחשבות על עלייה. הפרו־צרפתיות של היהודים הייתה אמנם ברורה, אך לאו דווקא יציבה ובעלת שורשים עמוקים. תמורות בנסיבות המקומיות יכלו לטלטל את יחסי היהודים עם השלטון הצרפתי.

היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו בעריכת חיים סעדון-עמו' 53

ג. ״אגוז״ ומבצעי בזק

הפלגותיה של ״אגוז״ ומבצעי בזק (הדבקת כרוזים) שהתקיימו לאחר אסון הטביעה, מהווים פרק מיוחד בתולדות העפלת יהודי מרוקו לישראל. התפתחות הדברים הייתה אחרת בוודאי אלמלא אסון הטביעה ואלמלא פרשת העינויים של יהודי קזבלנקה לאחר ביקור עבדול־נאצר במרוקו. כלי השחמט השונים של המתחרים היו עושים בוודאי מהלכים אחרים, וספק אם מבצע בזק זה או שכמותו היה מתקיים, אך ללא ספק שבסופו של חשבון, היה מפעל העלאת יהודי מרוקו לישראל, גם מבלעדי פרק זה, נתון במקום שהוא נתון היום. עם זאת, מהוות הפלגותיה של ״אגוז״, שנסתיימו בטרגדיה גדולה, ומבצע בזק שבא בעקבות פרשת העינויים של היהודים בקזבלנקה, מעין תמרור-דרך, המזדקר למרחקים, לעלילה הגדולה של שיבת בנים לגבולם.

הספינה ״אגוז״ (פיסס) נשכרה בגיברלטר מבעל מספנה סקוטי, שעיסוקו היה בענייני ספנות והברחה כאחת. תנאי השכירות כללו תשלום מינימום עבור הפלגה בצירוף תשלום מסוים עבור כל נפש שתעבור ממרוקו לגיברלטר. שני סוגי התשלום נושאים בחובם אינטרס מסחרי של בעל הספינה ומאידך את הדרוש לבטיחותם של הנוסעים בספינה לרבות בטיחות צוות העובדים. תשלום המינימום נעשה בכדי למנוע את ההתפרצות להפלגה בכל תנאי מבלי להתחשב בסכנות של חציית־ים גדול בכלי שייט קטן וישן, דבר שהוא פועל יוצא מאינטרס מסחרי טהור של בעל הספינה.

הסעת עולים בספינה זו הייתה שלב מתקדם במבצעיה המרובים של ״עלייה ב׳״. ע״י ה״אגוז״ ניתנה האפשרות להסיע את המעפילים ישירות מנקודת חוף מסוימת באדמת מרוקו לגיברלטר מרחק 300 ק״מ לערך, דבר שלא נעשה ע״י ספינות הדייג של המבריחים השונים שהבריחו עולים יהודיים ואשר פעלו מנקודות סמוכות למובלעות הספרדיות אל כברת היבשה של המובלעות עצמן(למען הדיוק יש לומר, שאי אלה הפלגות ישירות בוצעו ע״י ספנים מבריחים שונים מאזור טנז׳ר לגיברלטר מרחק של 80 ק״מ לערך). ע״י הפלגה ישירה של ה״אגוז״ נחסכה מן העולים תחנת מעבר אחת בדרכם לאדמת אירופה. יחסית ולפי מושגי עבודה אז, הייתה ה״אגוז״ מסיעה מספר ניכר של עולים (בין 40 ל-45 נפשות במקסימום), ומה שלא פחות חשוב היה שמפעל ״אגוז״ הקנה אפשרויות פיקוח על דרך הברחת העולים, דבר שהיה קל לעשותו ב״אגוז״ יותר מאשר על ספינות המבריחים האחרות. בכל הפלגותיה, לרבות ההפלגה האחרונה הרת-האסון, נמצא בספינה איש ה״מסגרת״ שמתפקידו היה לקיים את הקשר האלחוטי עם גיברלטר, דבר שחיזק במקצת את הרגשת הבעלות של המסגרת על הספינה בזמן הפלגותיה. מאז החלה ה״אגוז״ בהפלגותיה ועד להפלגה האחרונה היא העבירה לגיברלטר מאות יהודים ממרוקו. מספרים אלה אינם עומדים בהתחרות עם מספרי עולים שעלו לישראל בפרק זמן כזה בתקופת ״עלייה ג׳״, אך מבחינת הביטוי ההיסטורי של רצון העם היהודי לחיות ומבחינת התושייה שגילו שליחי ישראל בעבודתם במחתרת, יהוו מספרים אלה את עדי המלך המהימנים ביותר. עשרות עולים שהגיעו בכל פעם לחוף גיברלטר עם ״אגוז״ יכולים לשמש חומר לסיפור רב מתח, אשר נבנה קטעים קטעים מן המאבק לחיים של עם יודע סבל. לדוגמא, אפשר לרשום אי אלה ראשי פרקים שיתאימו לאותו סיפור: ההווי של מלח יהודי באדמת מרוקו; אורח-חיים ומסורת יהודית במשפחות ובחברה; קשרי דורות למורשת יהודית שראשיתה בארץ הקדומה, כל אלה מצופפים בתוך ד׳ אמות של דירה וד׳ אמות של רחוב ושכונה; מצוקה, מחסור, עניות מנוונת וחמת המציק; גולה עתיקת־יומין וגורל יהודי עצוב על אדמת נכר ובקרב נכרים; תפילת יום־יום של שחרית, מנחה ומעריב, ותפילות של ״בשנה הבאה בירושלים״ או ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ בימי חג ומועד, כל אלה, בנפרד ובמצורף, מהווים את המדגרה לטיפוס האדם המושיט ידו לגאולה לעברם של שמים חופשיים וארץ הנותנת לחם לאדם ומחסה מזעם האספסוף. את המורגלים בכל אלה, קיבלו עליהם אלמונים להסיע בדרכים ובהסתר מעיני המשמרות האורבים אל חופו של ים, אל עברו השני של הים ואל הארץ הנכספת. מן המגע הראשון של האלמונים עם המועמדים לטלטלה רבתי זו, נתונה המשימה בידיים אמונות ורחומות. בדרכים לא דרכים, ולילות שהינם ידידים בהיותם נותנים הסתר למבקשים אותו וחנייה ונסיעה, וחנייה ושוב נסיעה. שתיקתם של הנוסעים במכונית האוצרת סודות למכביר, ופעימות הלב לרחשים שמסביב, כשמלפנים ומאחור ומן הצדדים מרצדים, באישונם של לילות, כל הצווים והגזרות והאיסורים המלווים לובשי־מדים חמורי-פנים ובתי-מעצר וחדרי-עינויים, וכנגדם, כנגד כולם וכנגד חשכת האפלה של גולה שוררת תמיד ובכל מקום, מקדמת-דנא ועד היום, התקווה לחיים ולהמשך הקיום. אותה תקווה המצווה על המרי ועל העמידה בכל התנאים, ועל כל הגלום ב״אף על פי כן״.

את כל אלה הוליכו דרכיה של מרוקו לעברו של החוף, ואת האדם על עצבותו הגדולה, ועל תקוותו שלו לחיות, ויהי מה. ולעוד מספר ראשי-פרקים שמהם נרקמת העלילה נועד מקום בין השאר: בית עזוב בצד הדרך אשר נבחר להיות מחסה ארעי לפני הזניקה האחרונה, וציפייה למזג אוויר מצהיל פנים, ולו• במקצת; חופו של ים והחול החורק ואנשים העושים באפלה; אורות זעירים מבליחים ותכונת משוטים החותרים בים; סירה הננעצת בחוף והים הגדול, האפל והנזעם, שיש בו מן האויב המתנכל והידיד המוליך אל הפדות. זוהי היריעה וזו התמונה. כך עשו דרכן השיירות לעברו של החוף, הם וספינתם הזעירה שהלכה וחזרה, חזרה והלכה. י״ג שיירות פרצו ועלו, והאחרונה הי״ד נטרפה בים. נחנקו שוועותיהם של הטובעים הקוראים לעזרה, סגרה עליהן המצולה, ואומר המספיד ברוך־דיין־האמת.

נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמוד 14

גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

החופש והדרור והרוחות הזרות ששררו במצרים באותם ימים, הדיחו רבים וטובים מדרך היהדות ומוסרה. אף הולידו נגיפים רעילים ביותר, שהתבטאו לא מעט באיבוד עצמם לדעת של צעירים רבים, שאיבדו כל ענין בחיים. מתוך דאגה רבה להתפתחות זו של ריבוי המאבדים עצמם, החל רבי רפאל אהרן להלחם בעוז בתופעה זו בכל הדרכים שעמדו לרשותו. הוא הקהיל קהילות ברבים ודרש בפניהם על חומר האיסור שבדבר, ואף עשה תקנה שבאמצעותה ביקש לעצור את המגיפה, וזו לשון התקנה:

"אמר המחבר בדורנו זה אשר הפרוץ מרובה, ואבדה האמונה ונתרופפה היראה מאד לדאבון לבב, ראוי והגון לכל רב ומו״ץ היושב על כסא ההוראה להיות נוטה ראשו ורובו לצד החומרא בענין מאבד עצמו לדעת, כאשר יגישו לפניו את משפטו. ואחרי שהרב המו״ץ חקר ודרש והתברר לו שהמעל״ד לא היה שכור, ולא מבולבל כדעתו, ולא בעל יסורים ומכאובים קשים שהיה סובל, ורק טרף נפשו באפו ברגזו ובחמתו, ובפרט אם הוא מפורסם לאיש בלי דת, ידונו בו ככל חומר הדין שכתב מהריק״ש בדין מעל״ד מבלי התחסד לבקש לו קולות וקולי קולות להעבירו מסוג מעל׳׳ד.

והנה בשמים עדי וסהדי במרומים, כי בשנים הראשונות לשבתי על כסא ההוראה בקריה עליזה זאת מצרים יע״א, נמס לבי כדונג ורעדה אחזתני מראות ברע. כי ענין מעל״ד היה כאב מצוי מאד, וכמה איבדו עצמם לדעת על סיבה קלה, או בעבור כבוד מדומה, או לחשק טינוף הזימה אשר לא השיג, וכהנה מהסיבות אשר תיו הקיקלון רשום עליהם. ואני שנסתי מתני וגמרתי בלבי לגדור את הפרץ הזה אם יהיה ה׳ עמדי אשר הושיבני לכסא שופט. ובמקרה הראשון שבא לידי, אחר הבירור שאיבד על״ד מחמת רוגז וקצף ולא היה שכור ומבולבל וכו׳, נתתי עליו חומר הדין ככל אשר כתב מרן מהריק״ש ז״ל. ולא נתתי אל לבי לתור ולחפש בדברי ההפוסקים למצוא צד קולא אשר אולי אמצאנה בדבריהם ז׳׳ל. כי לבי הומה עלי מאד שראיתי שנשתרבב הנגע הזה מערי אירופא, ובילדי נכרים הספיקו להתלמד מן המקולקלים שבאומות אשר זה דרכם בכל שנה מאבדים על״ד למאות ולאלפים על סיבת מה בכך. כי אין להם אמונת השארות הנפש, ולא דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שם ולא יראת אלהים, וע׳׳כ בהציק להם הזמן מעט קט לא יקבלו דין שמים באהבה, ובשעה מועטת יוציא עצמו למרחב ע״י המות אשר יקרא לו. לא כאלה חלק יעקב אשר הוזהרנו ע   רציחת הנפש ושמירתה, ואנחנו מאמינים באמונת הגמול והעונש ע״כ המעשה אחר המות, ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים. ועוד אחריו בזמן לא רחוק, אירע עוד מאורע שאיבד על״ד אשר נתברר לי ענינו, וגם עליו נטיתי קו הדין לכל חומרותיו בפרהסיא ותהי העיר לחרדת אלדים. וכאשר ראו כל זאת אלה רופפי אמונה שהעונש החמור כזה יעטה עליהם חרפה ועל משפחתם אחריהם, בהיות נעדר מהם כל כבוד המתים וכיוצא, מאז חדלו רוגז. ותלי״ת שנגררה הפרצה כמעט כולה. ומאותו זמן עד היום אין פרץ ואין צוחה. כן יהיה תמיד. וגם פי מלאתי תוכחות מוסר בדרשות ברבים לעת מצוא.

ועל כן הרב המו״ץ תהיינה עיניו פקוחות לראות מה הזמן דורש ממנו ולהיות עומד לגדור פרץ, ובפרט בדורותינו אשר מלחמת החיים קשה כקריעת ים סוף. ומרי נפש רבים המה. ה׳ ימתיק להם את חייהם ברחמיו המרובים. ועל כן אין לו להתחסד יותר מהמרה. וממ׳׳נ למאי יחוש, אם בשביל כבוד החיים של משפחת המת הלא אין נגרע מכבודם בשגם יהיה המת מעל״ד לכל חקותיו ומשפטיו. ואם יחוס על נפש המת, הלא בכל כבוד אשר נעשה לו אין בכח אנושי למלטו ממשפטי העונשים הצפויים לו מאת הבורא יתברך שמו על אשר שלח ידו בפקדון שאינו שלו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואדרבא בהחמירו על מעל״ד אחד לעשות בו משפט כתוב אחרי שנתברר לו ענינו — הלא הוא יתן חיים למרי נפש אחרים שלא יעשו כמעשהו, והוא והם יבחרו בחיים, ויוסיפו לו ולהם שנות חיים. וד״ב הערה.

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת – עמוד 188