פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מס 223 כרך א'
(223) — פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל
ע״מ ה-ה-ה-ה הגאים בבתים החורזים
יַעְלָם שָׁבַנִי / נֶעֱלַם זְמַנִּי / מָתַי שָׁב אֲנִי / אֶל מוֹשַׁב עִירָם
שׁוּר, צוּר יִשְׂרָאֵל / בִּנְךָ עֶבֶד אֶל / אַלּוּף מַגְדִּיאֵל / וְאַלּוּף עִירָם
רְאֵה לְחוּצִים / בְּיָד לוֹחֲצִים / יִהְיוּ נִקְבָּצִים / מַהֵר אֶל עִירָם
אֶל צִיּוֹן הוֹשַׁע / וּלְשָׁבֵי פֶּשַׁע / צַדִּיק וְנוֹשַׁע / רוֹכֵב עַל עִירָם
אָנָּא, אֵ-לִי, / נָא לִי / הַאֲזֵן (דּוֹד)
גִּילָה גִּילָה תַּגְדִּיל לִי / וּתְנֵנִי אֶצְלְךָ חוֹנָה
אֵ-ל חַי, תֵּן לִי חֹסֶן / חָנֵּנִי, חוֹנֵן דַּל
אַדִּיר, תֵּן לָאוֹנֵן / עֲטָרָה וּגְדֻלָּה
שׁוּב, חוֹנֵן / אֵ-ל מִבֶּטֶן גּוֹחִי, אֵ-ל אָמֵן
בֶּן־דָּוִד שְׁלַח / א-ל טוֹב וְסַלָּח / לְעַם נֶאְלָח / יִקְבֹּץ פְּזוּרָם:
כנפי שחר
(223) הנושא: צפיה לישועה.
יעלם שבני — בן עשו (בראי לו, ה) לקחני בשבי. נעלם זמני — לא נתפרש קץ גלותי. אל מושב עירם — במקום עירין, לצוה״ח. ופי׳ מלאכים. לי בגזרת עירין פתגמא (דגי׳ ד, יד), והוא ביהמ״ק ע״ש והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו(בראי כת, יב). מגדיאל— עירם — מאלופי עשו (שם לו, מג;. צדיק ונושע — משיח. רוכב על עירם — במקום עייר, לצוה״ח, במ״ש (זבר׳ ט. ט) עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. חוסן — אומץ ועוז. לאונן — מתאבל. מבטן גוחי — מוציאי מבטן אמי. נאלח — מתנוון בגולה.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
(27 א)… מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ש׳ ורב טו״ב לבי״ת [היא שנת תנ״ט/1699]ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מקנאם שנעשה נם גדול עם מסיר״א שהצילו הי״ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו. באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית למאל דלמלך מסיר״א באס יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא חב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכלוהום וטלאע מעאהום למלך פוק צור די צ׳אר אסבועא באס יתפרז, והבטו אנצארא בארבעא לאענד אסבועא ולא כלוהמסי. קאל לקאייד ולשורפא ולעביד די כאנו מעאה פוק צור ירגמוהום. קאם וואחד נצראני הדר מעא וואחד לביא בלעגמייא קאלהא תנקז לפוק צור ותטייח למלך ותאכלו לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא יסרבו, ונקזת לביא עלא למלך וקבדתו מן לכתפ דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מחכום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת אלחאם גא וואחד מן לעביד דלמלך (27 ב) ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא, טאחת אלביא לצ׳אר אסבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי״ת, ועמלו דאך אנהאר כבוד למסלמין ויהוד. ופכול בלאד כאנו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבסהא ויזיין ביהא. וזיינו סאטח דלמלאח וטיקאן בלכוואמי וחגוב ואנטאייר דל־ חריר, ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו ויסרבו אםראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר אלמלך ולצ׳ייאר אשרפא ולקייאד ולג׳וואמע ולמדרמאת בסבאבטהום ולא מן הדר מעאהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנה לגוים פפאס אלבאלי ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו, להושיבו שליו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו.
והרי התרגום
ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר״א כדי לגנוב! עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם בשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה , יש לרגום אותם! עמד אחד מהנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה; שתזנוק על החומה… תכה את המלך ותט־
רוף אותו. לפי שהיו(האריות) גדלים עמהם והיו(הנוצרים) נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל — והיד הימנית היתה דחוקה אל החומה, כי היתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר. בא אחד מעבדי המלך (27 ב) וירה כדור בין עיניה.
נפלה הלביאה אל סוגר האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי״ת. ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול ובכל הארץ ערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהל שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם. האנשים קישטו את גגות האלמלאה והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומאחיא וביקרו(היהודים) בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נם גדול כתבתי עליו כאן.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 263
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
ההתייחסות המודגשת לדבריו של הסולטן ולרוחם, היוותה נימוק יעיל. למרות סערת-הרגשות הפרו-ערבית שציינה את מלחמת סיני, לא היו לעימות במזרח הקרוב השלכות שליליות מדי על היחסים בין שתי הקהילות. אולם התפנית הפאן־ערבית של מרוקו החייתה את הדאגות הנושנות. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים למולדתם החדשה, הם היו קשורים מאוד לישראל ולהמשך הקשרים המועדפים עם צרפת. לא ניתן היה להתעלם מהמציאות: אי-ההבנה היהודית-מוסלמית החלה לבצבץ מבעד למפולת הדיבורים רצופי הרצון הטוב.
מוחמד החמישי, שזנח ב-15 באוגוסט 1957 את התואר ״סולטן האימפריה השריפית״ לטובת זה של ״מלך מרוקו״, שקד לפרק את האיום מהמשבר, בכך שקיבל את פניהם של חברי ועד הקהילה היהודית של קזבלאנקה ופרש בפניהם את תיאור המקום שהוא מייעד ליהודים במרוקו החדשה:
”לעונג הוא לי לקבל אתכם בארמוני, אשר כידוע לכם, פתוח בפני כל נתיניי, המוסלמים והיהודים. ברצוני להביע בפניכם את שביעות-רצוני לגבי היוזמה והעשייה שברצונכם לקחת על עצמכם. אולם כפי שכבר אמר נשיאכם, המקבילות הזאת בין ארגוני הצדקה המוסלמיים לאלו היהודיים אינה אלא זמנית, עד שיתאחדו. זאת מכיוון שכשם שאנו שותפים לאזרחות, עלינו גם להיות שותפים בדאגות. עלינו תמיד לפעול במישור הלאומי ולא במישור העדתי. כל המרוקנים, מוסלמים כיהודים, הם אזרחי אותה מולדת. יש להם אותן הזכויות, אותן החובות ואותן מחוייבויות. עליהם לפעול יחד במישור הלאומי. עלינו לאחד
את המאמצים ואת האמצעים שלנו, כדי לבוא לעזרת הנזקקים, ולא משנה בני איזו דת הם, משום שבעניינים חברתיים, לעוני אין דת.
נשיאכם הזכיר את התנהגותי ב־1941. לדעתי, אין צורך לחזור לאותם אירועים, משום שמה שעשיתי היה מתוקף חובתי, והייתה זו החובה של כל שלים ריבוני המודע למחוייבויותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם, שמעבר לדת, צריך לשים קץ לכל המחסומים המלאכותיים, אם חברתיים או פסיכולוגיים,
שהפרידו בין המוסלמים ליהודים; אם נוצרו בעבר הפרדות מסויימות עקב הנסיבות הפוליטיות, הרי שהנסיבות הללו כבר אינן קיימות, והדברים המשותפים הם שאמורים לאחד בינינו. הרגש הלאומי חייב לגבור על רוח הבדלנות.
ברצוני גם לבקש מכם שתקחו על עצמכם פעולת שכנוע בחוגי היהודים המרוקנים, כדי לשכנע אותם שלא לעזוב את מרוקו, מאחר שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל ילדיה, ללא הבדל אם הם מוסלמים או יהודים. היא זקוקה לכל הרופאים, לכל המהנדסים, לכל עורכי-הדין. חייבים לשכנע את כל היהודים המרוקנים, שמחובתם לא לעזוב את מרוקו, אלא להישאר.
מרוקו זקוקה לכל בניה. עלינו לאחד את כל מאמצינו. עלינו לראות את עצמנו כמגוייסים בשירות המולדת, ולראות את אלה העוזבים את המולדת – כעריקים.
החובה הלאומית צריכה להורות לנו את הדרך, ועלינו להציב את החובה הלאומית, את האינטרס הלאומי, מעל לדאגותינו הפרטיות. אלו הן עצות אבהיות, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות של חגכם, יום כיפור, להצטרף לשמחתכם. ידוע לי, שהמוסלמים, בני ארצכם ואחיכם, אף הם מתפללים איתכם.
חגיכם הם חגינו וחגינו הם חגיכם. כולנו צריכים לעבוד למען האינטרס הכללי, וכדי שמולדתנו תהיה גדולה, מאושרת ומשגשגת.״
ההצהרה הארוכה הזאת סיכמה את התפתחות חשיבתו של מוחמד החמישי באשר למקומם של היהודים במרוקו החדשה, העצמאית. הנסיגה היחידה, והיא הייתה רבת משמעות היות שתוצאותיה היו קשות, נגעה לתחום של חירות ההגירה.
אם ב-1949 הסולטן אמר שהוא מצטער על העזיבות הצפויות, אולם אינו רוצה לאסור עליהן, מוחמר החמישי קבע כעת שברצונו, מתוך ראיית האינטרסים של המדינה, להחזיק ביהודים, והרחיק לכת עד כדי כך, שראה במועמדים לעזיבה ״עריקים״. אמירה, שצריך בכל אופן להבין אותה בפרופורציה הנכונה. בשלב ראשון, בעיית ההגירה לישראל זכתה לפיתרון הומאני יותר מאשר פוליטי, למרות הלחצים שהופעלו על ידי ביטאוני התקשורת של ״איסתיקלאל״. בלתי-אפשרי היה לעצור תנועה כזאת. בעת העצמאות, קרוב ל-60,000 מועמדים לעזיבה היו רשומים במשרדי ״קדימה״, ו-20,000 מתוכם היו אפילו מצויידים בדרכונים שהנפיקו רשויות הפרוטקטוראט-לשעבר. הממשלה סירבה לבטל את תקפותם של הדרכונים, למרבה כעסו של היומון ״אל ראי אל עם״, שתבע, בשם הסולידאריות הערבית, הפסקה כוללת וגמורה של ההגירה המאורגנת:
"לא נוכל לסבול, שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו את הקולוניזאסורים העתידיים של אדמה ערבית השייכת לפלסטינים, מקרב היהודים המרוקנים, אזרחי הממלכה. לא נוכל להיות שותפים־לפשע בעוול הזה. לכן שר הפנים חייב לנקוט את הצעדים המיידיים המתבקשים: שלא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים, ושלא לאשר עזיבה של אלו שרוצים להגיע לישראל.״
מחנה המעבר בדרך למאזאגאן, שם ״קדימה״ ארגנה את המועמדים לעלייה בקבוצות לפני צאתם לדרך, המשיך לתפקד ללא תקלות אחרי ההכרזה הרשמית של העצמאות, ב-2 במארס 1956. אולם, בסוף מאי, הרשויות הכריזו על כוונתן לשים קץ להגירה המאורגנת, ולסגור סופית את המחנה בדרך למאזאגאן אותה ״מדינה בתוך מדינה״.
שוטרים הוצבו מייד בכניסה, כדי לעצור את שטף הבאים, שגבר ככל שהתפשטו השמועות על האיסור הקרוב על הגירה. באותה עת, המגורים המאולתרים שנועדו לאכסן 1,500 איש, קלטו 9,000 מועמדים לעלייה, בתנאי היגיינה איומים. הרשויות ניסו, לשווא, לפזר אותם; ניסו לשכנע אותם לחזור לבתיהם – תחילה באמצעות דיבורים, לאחר מכן באיומים.
כעת ניצבה דילמה בפני הרשויות המרוקניות: מה לעשות באלפי המועמדים לעזיבה הללו? הבעיה הייתה מורכבת, והיו לה כמה וכמה היבטים בינלאומיים. האם מרוקו, שאך זה זכתה בעצמאות, יכולה להרשות לעצמה להפר את עקרון חופש התנועה, המופיע בהצהרת זכויות האדם שאך זה חתמה עליה, ולהפר את התחייבויותיה?
משא ומתן חשאי נערך עם ג׳ו גולן, נציגו של ״הקנגרס היהודי העולמי״, ובאמצע יוני 1956 הגיעו להסכמה סבירה, שעל פיה המחנה יפונה תוך שלושה חודשים.
כל אלו המצויידים בדרכונים שבתוקף, היו אמורים לצאת את הארץ באופן דיסקרטי בלילה, מחוץ לשעות העבודה הרגילות בנמל ובנמל-התעופה של קזבלאנקה. הסולטן, שהשתתף באופן אישי במו״מ, קיבל את ג׳ו גולן לראיון והודה בפניו, שהוא מאשר את העזיבות בלב כבד, משום שלדעתו מקומם של היהודים הוא במרוקו. הוא הטיל אחריות חלקית לכך על גלותו במדגסקאר, אשר לא אפשרה לו להיות קרוב יותר לנתיניו היהודים, כדי להכין אותם לקבל את העצמאות של ארצם.
היישום המעשי של אותו הסכם סודי נתקל בקשיים בלתי-צפויים, בעיקר בהתנגדות מצדם של שרים אחדים מטעם ״איסתיקלאל״, ועקב חידוש המתיחות במזרח התיכון עם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר בסוף יולי 1956. לנוכח המבוי הסתום שנוצר, סידי בקאי העלה את העניין בפני ישיבת הממשלה, ב-20 בספטמבר 1956. הסולטן, מודאג מאוד לנוכח הבעיה הזאת, שחשש שתפגע שלא בצדק ביוקרתה של ארצו, דרש שבוע קודם לכן ממנהיגי קהילת קזבלאנקה, לשכנע את בני עדתם שלא לעזוב את מרוקו. אולם לשכנע אין פירושו לאלץ.
כמו כן, לאחר ששאל את השרים, האם יש להם התנגדות להסכם, ואחרי שאיש מהם לא הביע כל התנגדות, מוחמר החמישי סיכם, לנוכח שתיקתם, את הדיון בנוסח מפייס: ״היהודים גם הם בניי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, שאלוהים יסלח להם!״
בכל אופן, מפקד שירות הביטחון הלאומי, שהיה ידוע דווקא כאדם נמרץ ומחמיר, סלח להם ככל הנראה, מאחר שלמרות הפיקוח המישטרתי – או בגלל חולשותיהם של השוטרים – קרוב ל-4,000 מועמדים לעזיבה נוספים הסתננו לתוך המחנה, ככל שהלך והתרוקן. הרשויות עצמו את עיניהם לגבי ההגעות הבלתי-צפויות הללו, מתוך גישה הומניטארית.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 68
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
La fin du règne de Mohammed V fut marquée par l’ambiguïté profonde de la politique marocaine à l’égard de l’émigration juive. Naturellement porté à une approche bienveillante de la question, le souverain multiplia les gestes de bonne volonté et d’ouverture en direction de ses interlocuteurs habituels. C’est ainsi que le délégué du Congrès juif, Alexandre Easterman, se rendit au Maroc au cours de l’éte 1960. Lors de ses entretiens secrets avec le prince Moulay Hassan, futur Hassan II, il obtint des assurances sur une libéralisation de l’octroi des passeports.
Cette volonté d’apaisement fut symbolisée par le lustre entourant la traditionnelle présentation des vœux à la communauté à l’occasion de la fête de Kippour. En l’absence du prince héritier, retenu à l’Assemblée générale de l’ONU, ce fut le vice-président du Conseil par intérim, à peine revenu de son poste d’ambassadeur du Maroc au Caire, Abdelkhalek Torres, qui présenta à la communauté les vœux officiels du gouvernement. Dans sa brève allocution, il retrouva les accents des beaux jours de l’Indépendance, ce qui, dans les circonstances de l’époque, ne manquait pas de pathétisme :
Mes chers frères, vous savez tous quelle est la sollicitude avec laquelle vous traite S. M. le Roi et l'intérêt tout particulier qu ’Elle vous porte. Les Israélites font partie intégrante de cette nation, et nul n 'a l'intention de vous contester vos droits en tant que citoyens. Cette terre est celle où sont enterrés vos parents. Elle sera celle où naîtront vos enfants. Vous avez sur ce pays autant de droits que nous. En ce jour qui est pour vous celui du pardon et de la miséricorde, je tiens à vous répéter que la politique de S. M. le Roi concernant vos problèmes est toujours la même : vous êtes des nationaux à part entière. Continuez à œuvrer dans l’intérêt de ce pays qui est votre seule patrie. Ne pensez pas à une autre patrie. Votre seul pays est celui-ci, et toutes vos pensées doivent être dirigées vers lui.
De son côté, le comité de la communauté de Casablanca – présidé par Meyer Obadia, proche de l’Istiqlal -, enhardi par ces nouveaux gestes de bonne volonté, publia, à l'occasion des festivités de Kippour, un appel d’un ton nouveau, osant appeler les choses par leur nom sur des sujets officiellement tabous jusque-là :
Nous devons vous mettre au courant, tout d’abord, des démarches du Conseil des communautés auprès du gouvernement au sujet de la liberté de circulation,
de la correspondance avec des membres d’une même famille résidant hors du Maroc et de toutes les questions qui nous touchent de près. Nous avons entrepris nous-mêmes auprès de notre gouverneur, de nouvelles démarches concernant principalement la question de l’octroi des passeports, des libertés individuelles, et des difficultés rencontrées à ce sujet.
Le nouveau climat de sérénité ne résista malheureusement pas à la poursuite de l’activisme antioccidental de la diplomatie marocaine. Celui-ci atteignit son point culminant avec la constitution du groupe de Casablanca. Le 3 janvier 1961, Mohammed V ouvrit les travaux de la première conférence au sommet des États africains radicaux, regroupant les chefs d’État de la République arabe unie, de la Libye, du Ghana, de la Guinée, du Mali ainsi que Gouvernement provisoire de la République algérienne.
À l’ordre du jour de la conférence figuraient le Congo, la lutte contre la pénétration israélienne en Afrique et le soutien au peuple palestinien. Sur tous ces points, la conférence adopta des résolutions d’un anti-impérialisme sans faille. Il était déjà difficile pour les observateurs de reconnaître, sous ce langage de militant révolutionnaire, la sagesse et la pondération habituelles de Mohammed V. Mais cela l’était encore doublement pour la population juive, traumatisée par ailleurs par les débordements qui marquèrent la présence de Nasser à Casablanca à l’occasion de cette conférence historique.
La visite triomphale du rais égyptien commença mal pour la communauté juive. L’atmosphère générale violemment anti-israélienne eut pour première conséquence une entorse inquiétante au protocole. Contrairement à la tradition, ni le Grand Rabbin ni aucune personnalité de la communauté juive de Casablanca ne furent conviés aux cérémonies officielles marquant l’arrivée du rais égyptien au port de Casablanca, le mardi 2 janvier 1961.
Cette absence, imputable aux seules autorités, se retourna contre la communauté juive, accusée par la presse de gauche de boycotter la visite du champion de l’arabisme. L’énormité du mensonge était telle que, trois jours plus tard, les journaux, qui avaient diffusé cette version des faits, durent publier le démenti offusqué de la communauté. Mais on sait la valeur des démentis, surtout lorsqu’ils arrivent trop tard.
Ce premier faux pas fut aggravé par l'attitude des responsables des services de sécurité égyptiens venus en éclaireurs. Effrayés de trouver à Casablanca une population juive nombreuse, fière et totalement libre de ses mouvements, ils étaient habitués, par leur propagande, à confondre Israélites et Israéliens. Ces responsables décrétèrent donc que, dans ces conditions, il leur était impossible d’assurer la sécurité du zaïm dans cette « véritable ville juive ».
Les services de sécurité marocains à leur tour, dépassés par l’ampleur de la mission délicate qui leur était confiée, firent preuve d’une extrême nervosité, voyant en tout juif un suspect. Des dizaines d’arrestations préventives furent effectuées sous les prétextes les plus extravagants. Un rabbin de nationalité suisse, qui se rendait paisiblement à sa yéchiva avec ses 25 jeunes élèves, fut arrêté avec eux sous l’accusation d’« organisation d’une manifestation hostile ».
Jeté en prison, le rabbin Vanikoff fut torturé, eut la barbe rasée et des dents arrachées, alors que ses élèves étaient également soumis à de mauvais traitements, certains même
étant contraints de profaner le shabbat en allumant, sur ordre, du feu. Le rabbin refusa de les abandonner quand la police voulut le libérer deux jours plus tard, à la suite de l’intervention énergique du consulat suisse, et resta avec eux en prison jusqu’à leur élargissement.
Des enfants portant des calottes bleu-blanc aux couleurs d’Israël, ou de couleur noire (interprétée comme un signe de deuil), furent malmenés ou arrêtés par des policiers qui leur crièrent : « Sales Juifs ! On va faire de vous du savon, attendez que Nasser soit parti ! »
Un bedeau appelant, comme à son habitude, les fidèles à la prière, fut accusé de lancer des slogans souhaitant la mort de Nasser. L’agitation antijuive gagna les couches populaires. Dans un cinéma de Casablanca, un film sur les atrocités nazies fut accueilli par des applaudissements et par le regret bruyamment exprimé qu’Hitler n’ait pas terminé sa besogne. Des contrôles furent effectués périodiquement – de manière peu discrète – autour des synagogues pour vérifier si on ne faisait pas de prières pour Sion pendant la tenue de la conférence de Casablanca.
Dans la presse, la surenchère antisioniste entre la gauche et la droite, pour une fois unanimes, fit craindre à la population juive, qui se terra chez elle, des débordements et des incidents de rue. Il n’en fut rien heureusement, même si l’alerte fut chaude. À aucun moment, les incidents regrettables de Casablanca ne s’étendirent au reste du pays, ce qui prouvait bien leur caractère de bavures locales.
Si, sur l’heure, les événements furent vécus de manière si traumatisante, ce ne fut pas tant en raison de leur gravité objective – somme toute, limitée dans le temps et dans l’espace – que du fait de leur caractère inhabituel, en contradiction avec la bienveillance traditionnelle des pouvoirs publics. Jamais depuis l’indépendance, les Juifs n’avaient vécu un épisode aussi alarmant. Était-ce un tournant ou une bavure sans lendemain ?
Si le président de la communauté de Casablanca, Meyer Obadia, ne réussit pas à se faire recevoir par le gouverneur de la ville, le Dr Benzaquen, jouant de son prestige d’ancien ministre, obtint du prince héritier et vice-président du Conseil, qu’il donnât les ordres nécessaires pour faire cesser brimades et humiliations. Le calme revint rapidement. Rien n’était changé dans la politique de bienveillance du Trône envers ses sujets juifs. On pouvait croire que le calme allait revenir définitivement, quand survint la tragédie du Pisces.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration-page 71
מִי זֶה יְמַלֵּל סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן- רבי דוד בן אהרן חסין
מִי זֶה יְמַלֵּל
סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן, תיאור מקצת דיני חנוכה ומנהגיה, סיום בשבח לה׳ ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא, על דרך גאולת החנוכה ונסיה. פיוט בן שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכד.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט לחנוכה. נועם ׳אל רם ברם קץ׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ.
מקור: א-כו ע״ב; ק־ כא ע״א.
פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן
אָנֹכִי אֶשְׂמַח אָשִׂישׂ בָּהּ'
הִגְדִּיל לַעֲשׁוּת עִם בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי
5 -רָם הוּא עַל כָּל רָמִים נִגְלָה בְּסִינַי
רִכְבּוֹ רַבּוֹתִים אַלְפֵי שַׁאֲנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
דּוֹר וְדוֹר רַבִּים קָמִים עָלֵינוּ
- 1. מי זה ימלל: על-פי תה׳ קו, ב ׳מי ימלל גבורות ה״. יתבונן: המבקש לספר גבורות ה׳ יתבונן במה שקרה בימי מתתיהו. 2. בימי… יוחנן: על-פי פתיחת התפילה לחנוכה שב׳על הנסים׳. 3. אנכי… בה׳: על-פי תה׳ קד, לד. 4. הגדיל לעשות עם: על-פי תה׳ קכו, ב ׳הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׳, והוא בעניין הגאולה לעתיד לבוא. 5. נגלה בסיני: שם נתגלתה גדולתו ובחירתו בעם ישראל. 6. רכבו… שנאן: על-פי תה׳ סח, יח ׳רכב אלהים רבתיס אלפי שנאן, ד׳ בם סיני בקדש׳. 7. דור… עלינו: על־פי לשון ההגדה של פסח ׳והיא שעמדה… אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.
לְכַלּוֹת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ
לוּלֵא ה' צְבָאוֹת מַלְכֵּנוּ
10-מֵרוּם לָאָרֶץ הִשְׁפִּיל קַרְנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
וִיהִי בִּימֵי יָוָן בְּנֵי עַוְלָה
הֶעְרִימוּ סוֹד עֵצָה וְתַחְבּוּלָ
גָּזְרוּ עַל שַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמִלָּה
יַחַד שְׁלָשְׁתָּם יַעַבְרוּ מִינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
15-דָּרְכוּ אֶת קַשְׁתָּם אוֹיְבִים עַזֵּי פָּנִים
אֱלִישָׁה תַּרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים
עַל גּוֹי קָדוֹשׁ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
בָּאוּ טִמְאוּ מִקְדָּשׁ הַמְּכוֹנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן אֵל עֶלְיוֹן הוּא
20-שְׁמוֹ נָאֶה לוֹ מַתִּתְיָהוּ
אָחִיו הַכֹּהֲנִים יְסוֹבְבוּהוּ
נֶגֶד אוֹיְבֵיהֶם הוֹרִיקוּ זֵינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
אַהֲרֹן יָגֵל בָּנָיו יָרֹנּוּ
וְאֶל ה' קָרְאוּ וְנַעֲנוּ
25 -בכ"ה בְּכִסְלֵו שָׁכְנוּ וְחָנוּ
בְּבֵית אֱלֹהִים כְּזַיִת רַעֲנָן
- 8. שאריתנו: מה שנותר מעם ישראל. 9. לולא? האויבים היו מצליחים לכלותנו, ׳לולי ה׳ שהיה לנו׳(תה׳ קכד, ב). 10. מרום… קרנן: את קרנם הגבוהה השפיל ה׳ עד לארץ, וקרן ־ סמל לגאווה ולגדולה. 11. ויהי בימי: על דרך אס׳ א, א ׳ויהי בימי אחשורוש׳. 12. הערימו: עשו מעשה מרמה. הערימו סוד: על-פי תה׳ פג, ד. 14-13. גזרו: גזירה שלא יקיימו ישראל את המצוות הנזכרות, על-פי מגילת אנטיוכוס, ראה אוצר המדרשים, עמי קפ״ה. 14. שלשתם: שלוש המצוות הנזכרות. יעברו מינן: יתבטלו מאתנו. 15. דרכו את קשתם: הכינו כלי נשקם וכיוונוהו כלפי ישראל, על-פי תה׳ ז, יג. 16. אלישה… ודודנים: הם שמות בני יון הנזכרים בבר׳ י, ד. 17. על… כוהנים: על־פי שמי יט, ו: ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳. 18. באו: היוונים הנזכרים קודם. מקדש המכונן: בית-המקדש שנאמר בו ׳מקדש ד׳ כוננו ידיך׳ (שמ׳ טו, יז), מקדש שידי ה׳ כוננוהו, ולכן הוא מכונן. 19. בן… הוא: כנאמר ב׳על הנסים׳ שמתתיהו כהן גדול היה. 20. שמו… מתתיהו: שפירוש השם מתת, מתנה מעם ה׳, והוא ניתן לישראל להצילם. 21. אחיו הכוהנים: הם חמשת בניו, וקראם אחיו כדרך שפירש רש״י(בר׳ לא, מו): אחיו – ׳הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ומלחמה׳. 22. הוריקו זינן: צ״ל ׳הריקו׳, הוציאו כלי הנשק שלהם ממקומם ויצאו בהם למלחמה. 23. אהרן יגל: אהרן הכהן, שכל הכוהנים מזרעו, ישמח בצאצאיו הגיבורים. 25. בכ״ה… חנו: על דרך הפירוש חנוכה ־ חנו בכ"ה
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
בַּיָּמִים הָהֵם בְּזֶה הַזְּמָן
זֶרַע חַשְׁמוֹנַאי טִהֲרוּ עַצְמָן
מָצְאוּ מְעַט שֶׁמֶן חָתוּם מְסֻמָּן
30 -לֵילוֹת שְׁמוֹנָה הִסְפִּיק שַׁמְנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
נוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו
וְזָעַם אֶת אוֹיְבָיו וְאֶת מוֹרְדָיו
לָכֵן לְהַזְכִּיר אֶת רַב חֲסָדָיו
נֵרוֹת לְהַדְלִיק תִּקְנוּ רַבָּנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
35 -חוֹבָה עָלֵינוּ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה
לְכַבֵּד בָּאוּרִים שׁוֹכֵן מְעוֹנָה
אָנוּ מַדְלִיקִין עַד יָמִים שְׁמוֹנָה
אָכֵן לְאוֹרָם לֹא מְשַׁמְּשִׁינָּן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
סֹלּוּ סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת
40 -הָאֵל הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת
אֶלֶף אֲלָפִים וְרֻבֵּי רְבָבוֹת
תָּמִיד בְּצִלּוֹ נֶחֱסָה נִתְלוֹנַן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
יְמֵי חֲנֻכָּה בָּהֶם הוֹרָאָה
דְּלָא לְמִסְפֵּד וּלְהִתְעַנׇּאָה
45 – לְבַד הַהַלֵּל גָּמוּר וּבְהוֹדָאָה
לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר חָנַן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
- 26. בבית אלהים: בכ״ה בכסלו הגיעו למקדש גיבורים ונאים, דומים לעץ זית רענן, והציור על-פי יר׳ יא, טז. 27. בימים… הזמן: כלשון הברכה השנייה בהדלקת נרות חנוכה. 28. טיהרו עצמן: מן הטומאה, כדי להיכנס למקדש. 29. מצאו… מסומן: הוא נס פך השמן. 30. שמונה… שמנן: לשון נופל על לשון, הדגיש הפייטן את השורש ׳שמן׳ במלה שמונה. 32-31. נודעה… אויביו: לשון הפסוק ביש׳ סו, יד. 33. להזכיר: לפרסם את הנס. 36. באורים: בנרות חנוכה הדולקים. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, ומעונה שם נרדף לשמים. לכבד… מעונה: על-פי יש׳ כד, טו – ׳בארים כבדו ה״. 38. אכן… משמשינן: אך אין אנו משתמשים באורם כנאמר בקטע ׳הנרות הללו׳ שבהדלקת הנרות – ׳ואין לנו רשות להשתמש בהם׳. 39. סלו… בערבות: על-פי תה׳ סח, ה. לרוכב בערבות: והוא כינוי לקב״ה. 40. הא-ל… טובות: זו לשון ברכת הגומל. 41. אלף… רבבות: על-פי תפילת נשמת: ׳אין אנו מספיקים להודות… על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות׳. 42. בצלו: תחת חסותו והגנתו. נתלונן: נלון ונחיה. 43. הוראה: הלכה. 45-44. דלא… ובהודאה: על-פי ׳בכ״ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אמון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון… ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה׳(שבת כא ע״ב).
נִדְּבוֹת פִּי רְצֵה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי
בְּאוֹרְךָ הָאֵר אֲפֵלַת אִישׁוֹנַי
תָּמִיד כָּל הַיּוֹם אֵלֶיךָ ה'
50 -אֶקְרָא וְאֶל אֱלֹהַי אֶתְחַנָּן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
חָזָק וְאַמִּיץ יוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ
לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ יְחִידוֹ
צֶמַח יַצְמִיחַ לְדָוִד עַבְדּוֹ
מִכָּל עָקְתִין בִּישִׁין יְשַּׁזְבִינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
47.נדבות פי רצה: קבל תפילתי, והוא על-פי תה׳ קיט, קח, וקרא לתפילה – נדבה שהתפילות הן כנגד הקרבנות, וקרבן נדבה מביא אדם מרצונו. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה היושב בשמים. 48. באורך: בישועתך וגאולתך. אפלת… אישוני: חשכת לילותי (מלשון אישון לילה) והוא ציור לגלות, והאור ציור לגאולה. 50-49. אליך… אתחנן: על-פי תה׳ ל, ט, והוא מזמור שיר חנוכת הבית.51. חזק ואמיץ: כינויים לקב״ה. יוסיף… עמו: על-פי יש׳ יא, יא, ועניינו הגאולה שתהיה כגאולת מצרים (שנית). ובפיוט מבקש הפייטן שתהיה גאולה כגאולת חנוכה. 54. מכל… ישזבינן: לשון ארמית הוא, ותרגומו – מכל מצוקות רעות יצילנו.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות
מסורת ודת.
עם כל התמורות בדרכי החיים הנ"ל, שמרה הקהילה בדרך כלל על אמונתה היהודית התמימה ועל צביונה הדתי והיהודי כל ימי קיומה. רק יוצאי דופן מועטים, בעיקר מבין בוגרי בית הספר של כי"ח, החלו לזלזל בקיומן של כמה מצוות, אך הללו בטלים היו שמיעוטן. השפעתן על האחרים הייתה שולית ביותר. חכמיה קהילה ורבניה ידעו ח\לכבוש את לב שומעי דרשותיהם, ולחזק את זיקתם לערכי התורה והמצוות.
חכם העיר הזדרז לתקן את הפריצות בעודן באיבן על ידי דרשות וחוזרים הכוללים שברי מוסר שהיו מוקראים בכל בתי הכנסת בעיר עם הוצאת ספר תורה. בצד חוזרים אלה שהשפעתן הייתה מרובה תוקנו תקנות לעמות לצרכי השעה ולסתום כל פרצה בחומת הדת.
תעודה מספר 110
אחת מיני רבות מן התעודות שנתפרסמו על אודות נושא זה, חינוך, עזרה לזולת ובניין תלמודי תורה וכו…..
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
אחינו קהל עדת ישראל ברוכים תהיו תערפו באיין למדון כלהום ענדהום לישיבות קבועים יקראוו פבלאדהום ומחזיקים בידם וסחאל מן בלאד ענדהום לישיבה פבלאדהום ופבלאד אוכרא וחתא פפאס ופצפרו מקרוב עמלו לישיבה מחדש והנא פהאד לבלאד בעדמן די כא יחב יקרא מא כא יזבר מסחאף פאס יקרא וכמעט בעוונותינו הרבים נשתכחה תורה מישראל וליום תלות לאל יתברך רינא באיין נתפעלו ונתעוררו יחידי הקהל ישמרם צורם וסחאל די בני אדם אשר נגע יראת אלוהים בלבם יעמלו לישיבה פהאד לבלאד וסחאל די כא יחבו יגלסו יקראוהשם יתברך יעאוונוהום על דבר כבוד שמו.
אשר על כן כא נחבו מן לחאל ומנכום תעמלו ווחאד אנדבא מליחא כיר מן אנדבה דלכולל באס ינסראוו אלתלמודים ולמסחאף לעקריים פאס, יקראוו פלישיבה ותערפו באיין האדי מצווה רבה ושקולב קד תרי"ג מצוות לאיין האדא הווא תלמוד תורה דרבים די חתא מצווה מא תכון נדחית מפניו.
וחתא יאנה עבדכם חותם מטה נכון מתנדב מעאכום לאייין נחב חתא יאנא נכון זוכה מעאכום פהאד למצווה רבה ותהלות לאל ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים ובוואחד להתעוררות מועא כא יכונו מתפעלים.
וקאלו לחכמים באתערותא דלתתא אתעורתא דלעילא והבא להיטהר מן השמיים מסייעין אותו ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה וכאו נגרסו אתורה פהאד לבלאד אידא קאלהא השם יתברך יהי רצון לא ימושו מפיכם ופי זרעכם וכו…
אשר על כן מחבו מן לחאל ומנכום חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק והשם יתברך יעאוונכום וויכמל בלכיר ותערפו באייןלמצוו דתלמוד הייא כתר מן ספר תורה עליהא לוואחד די נדבו לבו יסרי אתלמוד אוו יסרכו הווא וסחאבו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
ואשרי בניו אחריו לאיין הווא בכלל מזכה את הרבים ונבחכום תעמלוהא בשמחה ובטוב לבב לאיין האדי פחאל נדבת המשכן תרומה לה' לבנות את בית ה' ומובטח אני בשמו הגדול באיין די עטא סי פהאד למצווה יכלפהולו השם יתברך בקרוב בכפלי כפלים והאד למצוה יכולה היא שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה ובזכות די תוקפו דגל התורה יוקף השם יתברך אדגל דייאלכום ויביא לנו משיחנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
כתב ידו של הרב א"ז אליהו הרוש ז"ל.
תרגום תעודה מספר 110.
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
אחינו עדת ישראל ברוכים תהיו, באתי להודיע לכם שכל הערים שבמדינה יש להם ישיבות ואברכים ומחזקים בידם לשבת וללמוד וכמה מן הערים שיש להם ישיבות במקומם ובעיר אחרת. ובעיר פאס ועיר צפרו מקרוב ייסדו ישיבה חדשה, וכאן בעיר זו גם מי שרצונו ללמוד לא מוציא ספרים.
וכמעט בעוונות הרבים נשתכחה תורה משיראל. וכעת תהתלות לאל יתברך התעוררו בהתפעלות יחידי הקהל ישמרם צורם, וכמה אנשים אשר נגעה יראת אלקים בלבם רוצים לייסד ישיבה בעיר זו, וכמה מהם שקיבלו עליהם לקבוע עתים לתורה השם יתברך יעזרם על גבר כבוד שמו.
לכן אנחנו רוצים שתתנדבו סכום הגון יותר טוב מהנדבה שעושים לשלוחי כולל. ובסכום הזה נוכל לקנות ספרי תלמוד והספרים העקריים שיהיו בישיבה ללמוד בהם, ותדעו לכם שהמצווה הזאת היא מצווה רבה שקולה כנגד תרי"ג מצוות. יען שזה מצוות תלמוד תורה דרבים ששום מצווה לא נדחית מפניו ( נראה שצריך לומר שאינה נדחיצ מפני שום מצווה )
וגם אני עבדכם חותם מטה אשתתף עמכם ואזכה עמכם במצווה רבה כזו, ותהלות לאל יתברך, ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים, ורק בהתעוררות מועטת הם מתפעלים, ואמרו חכמים באתעורתא דלתתא אתעורתא דלעילא.
והבא ליטהר מסייעין אותו, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כי אנחנו רוצים לשתול את עץ החיים התורה הקדושה בעיר הזאת אם יגזור ה', ויהי רצון שלא ימושו מפיכם ומפי זרעכם וכו…
אשר על כן אנחנו מבקשים מכם חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והשם יתברך יעזרכם ויגמור לטובה. ותדעו שמצוות קניית התלמוד היא גדולה מספר תורה, וכל מיש שנדבו לבו שיקנה או ישתתף בקנייתו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
ואשרי בניו אחריו שהוא בכלל מזכה את הרבים, והנכם מתבקשים לתרום לצמצוה זו בשמחה ובטוב לבב כנדבת בית המשכן תרומה לה' ולבנות בית ה'.
ומובטח אני בשמו הגדול שכל מי שיתרום למצווה ימלא ה' מחסורו בכפלי כפלים. ויכולה מצווה זו שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה. ובזכות מה שאתם מעמידים דגל התורה כן יעמיד ה' דגל של ישראל ויביא לנו משיחנו שיטגלב במהרה בימינו אמן כן יהי רצון
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
חרב הדיליגי.
החכם הדיין שנתמנה על ידי הממשלה הצרפתית, טיפל בכל ענייני הדת חוץ מדיני ממונות שעברו לשיפוטן של הערכאות. קשריו עם אנשי קהילתו מרובים היו. הוא דאג ליתומים ואלמנות, הוא השכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבריו על ידי דרכי נועם, התערב אצל השלטונות לטובת יחידי הקהילה שהסתבכו עם החוק ביזה תחום שהוא, הן להוכיח את חפותו מפשע, או להקל את עונשן. פעולותיו אלו לטובת הקהילה הקדושה, הקנו לו מעמד של כבוד והערצה, והשפעתו על הקהילה התחזקה
קשרים עם הקהילות.
ככל ששירותי הדואר והתקשורת התייעלו, נתחזק הקשר עם קהילות אחרות. נסיעות לערים אחרות לא היו כרוכות בקשיים, החכמים נסעו לערים אחרות וקרו קשרי ידידות עם רבנים אחרים, קשר שנמשך אחר כך על ידי התכתבות. גם הקשר עם קהילות אירופה, שהיה בלתי אפשרי עד כה, החל להירקם.
אבי (המחבר) זצ"ל קיבל כתבי עת תורניים מארצות אירופה, ואף תרם להם מפרי עטו. באמצעות עיתונים כמו "הצפירה" "העד" "המגיד" ידעו על המתרחש בעולם הגדול, ודרכו עברו הידיעות לאחרים עד שנעשו נחלת כל הקהילות.
גם אחרים קראו עיתונים בצרפתית שהיו נמכרים במרוקו. משנת תרצ"ה ואילך נתקבלו בביתנו כתבי עת כגון "לקט שושנה" "אוצר החיים" "הנשר" "תל תלפיות" ועוד. ( בשנת תרפ"ז הופיע עתון דו שבועי בערבית באותיות עבריות בעיר קאזה בשם "אור המערב" – דאווי דל מגרב גאזיטה דידאר אלבידא תכראז מררתאיין פסהאר –
למור אבי ז"ל הייתה התכתבות עניפה עם חכמי פאס ומכנאס, עם רבי משמ"ח אליקים שד"ר מארץ ישראל שנתמנה לדיין בעיר קאזבלנקה, והיה שולח שאלות אל מור אבי. שאל מרבי נפתלי שווארץ מסאטמאר ותשובות מור אבי עליה, שנשארה לפליטה נדפסה בספרו.
גם עם חכמי ארץ ישראל התכתב מור אבי הן בענייני הלכה והן בענייני שד"רות. אז החלו לתת את הדעת להדפיס ספרים של חכמי צפרו בארץ ישראל. גיסי הרב יקותיאל אלבאז זל"ה יזם את הדפסת ספר "אבני שיש" לרבי ישועה אביטבול בשנת תר"ץ.
הדפסתו מומנה על ידי האחים אביטבול וטובלי מזרע הרב המחבר. כמו כן נדפסו בארץ ישראל הספר " הלכה למשה" של רבי רפאל משה אלבאז, וספר השירים שלו שיר חדש. את הספר כוס אליהו הדפסתי אני הצעיר בג'רבה בשנת תרצ"ח. באותה שנה הדפיסה חברת " אליהו הנביא " את הספר חסד ואמת.
קשרים אלה הביאו לידי כך שהעדה היהודית במערב, החלה לרגיש עצמה אבר מאיברי האומה, שמחה בשמחתם וכואבת בכאבם. בשנת תר"ץ הגיעה הידיעה על פוגרומים ורדיפות ביהודי רוסיה. בצפרו גזרו תענית ציבור, נתאספו לתפילה וחובקה תפילה מיוחדת להצלתם.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 181
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
פיוט זה מזכיר במידה רבה את הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״.המשורר מציין את מעלותיה של ירושלים ואת עברה המפואר, העיר בה חיו הנביאים והכוהנים, ובה פעלה הסנהדרין:
אוחיל יום יום אשתאה / עיני תמיד צופיה….
כהן שמש ארבעים שנה / במשמרת כהונה….
הערץ המחבר: פיוט מס׳ 370 בא״ש, חובר ע״י המשורר אליהו חזן ומופיע בפרשת בא״, פיוט דומה לו בתוכנו חיבר המשורר הנודע ר׳ דוד חסין, ובו הוא מציין את מעלותיה של העיר טבריה: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה…״
חבל נביאים ראיתי….
למשפט ישבו כסאות / שבעים ראשי סנהדראות….
עיר דוד נעים זמירות / בית מלכי שבטי ה'
אבל לא רק ירושלים זוכה לתשומת לבו של המשורר המצוי, גם אתריה השונים מקבלים יחס דומה. כך מוצאים בין הפיוטים ש״בשירת הבקשות״ שורות שכותב המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול על הריה של ארץ־ישראל:
הערת המחבר: פיוט מס׳ 32 בא״ש חובר ע״י המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול ומופיע בפרשת ״נח׳׳. גם הגויים מציינים את שבח הרי ארץ־ישראל. כך כתוב במסכת ״חולין״ דף ס׳ ע״ב: ״צידונים יקראו לחרמון שריו ״(דברים ג׳,ט׳) מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ־ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על הגויים״.
פיוט — סי׳ שלמה, ע״מ ב״תיי׳ ב״ת
שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן
עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:
לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמַס יָפֶה שְׂאִי עַיִן
וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:
מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי —
לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?
הַב נֵרְדָה לַגַּן נֹאכַל מְגָדִים שָׁם
וּבְחֵיק יְפַת עַיִן תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:
שוכנת בשדה — (ראה הקדמה — משקל היתד והתנועה). כושן — מחוז סמוך למדין(חבקוק ג, ז). וצפי — הביטי. נחמם — נשחת, לי ויחמוס כגן סובו(איכה ב, ו). יקשן — בן אברהם מקטורה (בראשית כה, ב). דישן — מבני שעיר ההורי (שם לו, כא). ובתיק יפת עין — בקרב בנסת־ישראל. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.
פיוט זה הוא פיוט נחמה הכתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ ובין כנסת ישראל. בין השאר כותב המשורר על הרי ארץ־ישראל המעלים אצלו ניחוח של געגועים. משורר זה, ר׳ שלמה אבן גבירול, כותב בפיוט אחר על ״טל חרמון״ כדימוי:
"העת, אשר תחפץ / אהבה, אחישנה
מהר, ועליך / ארד כטל חרמון"
צמד המילים ״כטל חרמון״ נועד להמחיש כי השגחתו של האל על העם, העתיד לקום משפלותו, תתמיד כמו טל החרמון המפשיר מהשלגים בקביעות במהלך כל עונות השנה. כאשר תתגשם הגאולה והעם יגיע לציון, או אז יתברר כי השיבה לארץ המובטחת מביאה טוב ליושביה, וכי ארץ הקודש הנכספת היא בעלת תכונות טובות:
"אשים שלום בחילך / ארחיב גבולך / יונה בת מלך
אגאלך / אצילך / אעלך
ארץ טובה ורחבה / באלף גם רבבה
הערת המחבר: פיוט מס׳ 312 בא״ש חובר ע״י המשורר משה חלואה ומופיע בפרשת ״שמות״. המדרש ב״ספרי״ על פרשת ״וזאת הברכה״ אומר בשבח ארץ־ישראל המבורכת מכל טוב: ״וליוסף אמר: מברכת ה׳ ארצו״. (דברים ל״ג, י׳׳ג) מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות: היה טל מצוי לה בכל שעה, היתה מרובצת במעינות, פתוחה לחמה ופתוחה ללבנה, מלאה ואינה חסרה כל ברכה״.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
פרשת וישב סי, מזמור לדוד קים חזק-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 227 כרך א'
פרשת וישב
(227) — קצידה — סי, מזמור לדוד קים חזק
הגאים בבתים ז-ז — באזור (סוירחא)
בשקל ״מן־לא יעדר יסיר ליה בחאלי״
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אִישׁ אָהֳלִי / יוֹסֵף נַעַר־עוֹלֶה —
עִם בְּנֵי נְשֵׁי אָבִיו, אֲבָל / קֵץ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא גָּבַל —
בֵּין הֲרֵי יְבוּל:
אַהֲבַת אָבִיו־לוֹ הָיְתָה פֶּלֶא / בֵּין אַחִים תְּפַלֵּא
עַל כֵּן קִנְאָתָם רָבְּתָה וּלְבַל / יִשְׁמַע הַזָּקֵן יֶאְבַל
חִבְּלוּ חָבוֹל:
יִתְרוֹן עַל אֶחָיו יׇקְרׇתוֹ מִלֵּא / בַּפָּז לֹא תְּסֻלֶּה —
כְּתֹנֶת פַּסִּים בָּהּ מְכֻרְבָּל / בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל יוּבַל
וַיֵט מִגְּבוּל:
חֲלוֹם חָלַם, אָחִי, שִׁמְעוּ נָא לִי / בְּתוֹכְכֶם רָם דִּגְלִי
בַּשָּׂדֶה רָאָה הֲבֵל הֲבׇל- / יִם אֲלֻמַּתְכֶם תִּבַּל
יִשְׂחוּ מֵהִבּוֹל:
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
סוירחא
זַעַף בּוֹ אָבִיו, סִלָּה / רַעְיוֹן מִלֵּב בֵּן עוֹלֵל
גָּעַר בּוֹ בְּעֵין חֶמְלָה / רַק לְמוּל אֶחָיו מִלֵּל
חָלַם עוֹד חֲלוֹם נִפְלָא / סִפֵּר וּכְבוֹדָם חִלֵּל:
כנפי שחר
הנושא: מתוך פרי וישב (ברא' לז).
יובל – יוגש. איש אהולי — יושב אוהלים. נער עולה עם… — גדל עם בני בלהה וזלפה ורגיל אעלם. כתרגומו: מרבי. לא גבל… — לא נשאר בתחום השגשוג. לא ארכו ימי השלוה. תפלא — תפריד. חבלו חבול — יזמו תחבולות. יתרון… — היחס המועדף מילא והשלים את יוקרתו. שגם הפז לא יערכנה. מכורבל — עטוף. יובל — מתהלך. ויט מגבול — הפריז על המידה. חלום חלם… — שיעורו: נטה מגבול המציאות עד שחלם וראה הבלים, כלומר דברים רחוקים מן הדעת. תיבל — נובלת עליה. שחו מהבול – התכופפו מרוב חולשה. סילה — עקר וטשטש. בן עולל —תינוק
מִשְּׁמֵי שַׁחַק שָׂחָה לְמוּלִי / שֶׁמֶשׁ יוֹרֵד עוֹלֶה
וְיָרֵחַ כַּמַּיִם יִגַּל / וְכוֹכָבִים תּוֹךְ גַּלְגַּל —
יִשְׂחוּ כְּחַרְגּוֹל:
תַּכְלִית שִׂנְאָה שָׂנְאוּ, וּבְלֵב מָלֵא / נִקְמַת שַׁחַת בְּלִי
קִנְאָה וְשִׂנְאָה רָמוּ כַגַּל / רַק אָבִיו שָׁמַר לֹא גַּל —
דִּבְרֵי בֵן דָּגוּל:
קְרָאוֹ וּשְׁלָחוֹ, רוּץ בִּשְׁבִילִי / אַחֶיךָ, הָשֵׁב לִי —
שְׁלוֹמָם וּשְׁלוֹם הַצֹּאן תְּגַל / דִּבָּתָם לֹא עוֹד תִּגָּל
חַפִּים מִפִּגּוּל:
רָץ לְמַהוּתוֹ אָרַח בַּשֶּׁלִי / וּבְדַרְכֵי נַפְתּוּלֵי
בָּא אִישׁ הוֹרָהוּ, נָט מִמַּעְגָּל / מִדֶּרֶךְ בָּהּ לֹא תֻּרְגַּל־
-תָּה, דּוֹתָן תעגול:
מֵרָחוֹק עִלְלוּ לוֹ עִלוּלֵי / עַל נַעַר עֲוִילִי
הֵן בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת נִדְגָּל / שִׁלְחוּ אַחֲרָיו מַגָּל!
מַלְכוּתוֹ תִּגוֹל:
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
סוירחא
וְעַתָּה חֵמָה גָּדְלָה / לַהֲרוֹג אֶת בֵּן זוֹלֵל
אֵין אֶחָד בָּנוּ חָמְלָה / נַפְשׁוֹ עַל בֵּן מִתְגּוֹלֵל
נַשְׁלִיכוֹ בַבּוֹר, נָפְלָה / צַמֶּרֶת בֵּן מִסְתּוֹלֵל:
כנפי שחר
כמים יגל – ישתטח. בחרגול — מין חגב, אולי בתנועותיו נראה במשתחוה. נקמת שחת בלי — נקמת מות. שחת בלי — כנוי לקבר המבלה הגוף. רמו כגל — גבהו כמו תל, הר. שמר לא גל — לא הסיר הדבר מלבו. בשבילי אחיך — בדרכים ששם אחיך. שלומם…תגל — תגלה, תגיר. דבתם… — לא תתגלה. חפים מפיגול — נקיים מכל דופי. ארח בשלי — הלך בשלוה, בלב שקט. נפתולי – אורחות עקלקלות. הורהו נט ממעגל — שנטה מן הדרך אשר לא הורגל בה. דותן תעגול — ואמר לו: לך במעגל המוביל לדותן. תעגול — פועל נגזר מן השם 'מעגלי׳. עיללו… — חיפשו לו תואנות ועלילות. עוילי — צעיר. נדגל — הולך בזקיפת קומה כדגל. שלחו אחריו מגל! — חסלו אותו! כשהקמה במלוא זקיפתה יש לקצור אותה. מלכותו תגול — תתגלגל ותרד מעל הפרק. בן זולל — מזלזל בכבוד אחים. מתגולל — מתנפל לפניהם ומתחנן. נשליכו בבור… — ובכך תפול כותרת ענף מתרומם זה
רְאוּבֵן סִכֵּל עֵצָה וַיְחַלֶּה / פָּנִים, וַיִּכָּלֵא —
מֵהָפֵק זְמָמָם, אַךְ בָּלַל / דִּבְרֵיהֶם, הוֹלִיךְ שׁוֹלָל
כְּמוֹ שַׁבְּלוּל:
אַחַי, רֶצַח — זֶה נוֹרָא אֱוִילִי / וְעָוֹן פְּלִילִי
הֶאֱחִינוּ נַהֲרֹג חָלָל, / בִּבְשָׂרֵנוּ נִתְעַלַּל,
אבינו נשלול ?!
חוּסוּ לִדְמִי יָמָיו כִּי אֲצִילִי / מִגֶּזַע אֶרְאֵלִי
אֲבוֹתֵינוּ שְׁמָם מְהֻלָּל / אֵין דָּן דִּינָם לִמְחֻלָּל
וְלֹא בְּחִלּוּל:
חוּסוּ לְשֵׂיבַת אַב וּבִגְלָלִי, / פִּשְׁעֲכֶם בִּי יִתְלֶה
אִם בָּאֲדָמָה דָּמוֹ יֻצְלַל / קוֹל פִּשְׁעֲכֶם יְצוֹלָל —
עֲלֵי הַר תָּלוּל:
חוּסוּ לְמַעַן הַשֵּ"ם הַחוּלִי / גֵּו וּגְוִיָּה עֲלֵי —
הָאָרֶץ, אִם כֶּחָלָל נִפְלַל / רוּחוֹ מִגּוּפוֹ תֻּשְׁלַל
מָה רַע הַתַּעְלוּל!
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
סוירחא
לִדְבָרָיו אַזְּנָם עָרְלָה / הֵשִׁיב אוֹתָם בְּעָלִיל
הִשְׁלִיכוּ כְּבֶן עַוְלָה / הַבּוֹרָה שָׁם יְמוֹלֵל
נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ חָבְלָה ד/ לַהֲשִׁבֵהוּ כָּלִיל:
דׇּרַךְ וָבָא הִפְשִׁיטוּ כְטָלֶה / וּכְמוֹ עֶבֶד נִקְלֶה
לְבוֹר הִשְׁלִיכוּהוּ בְּלֵב מָלֵ- / -א נְקָמָה כִּי גְמָל¬-
-וּהוּ רַב תַּגְמוּל:
כנפי שחר
סיכל — הפיר עצתם. ויכלא… — נמנע זממם, מחשבתם, מלצאת לפועל. הוליך שולל — כיסה מהם מה שבלבו. כמו שבלול — שרץ רך הגדל בתוך נרתיק, כך היה ראובן רך בלשונו, ומסתיר כוונתו. אבינו נשלול ?! — ל׳ מלקוח ושלל. לדמי ימיו — לכריתת ימיו בעצם פריחתם. אצילי — מיוחס. אראלי — קדוש ובגללי… — חוסו גם עלי שאני נתפס עליו. יוצלל — ישקע, יכוסה. יצולל — יצלצל. תלול — גבוה. החולי — הבורא. נפלל — יהיה נפלל, יפול. תושלל — תושלף, תצא. התעלול — המעשה, עלילה שפלה. ערלה — היתה אטומה. בעליל — בשקר, רק לפנים. ימולל — ייבש, ימות. חבלה — חשבה תחבולה. כליל — שלם לגמרי. נקלה — בזוי. צעק… — בלב שרוף ובכאב. קופד ציצי וימל — נכרת פרח־חיי, יבש ונבל
צָעַק בְּלֵב חֲמַרְמַר וּבְחֶבְלֵי / כִּי זֶה הוּא גְּמוּלִי
צַדִּיק יְיָ אִם לֹא חָמַל / קֻפַּד צִיצִי וַיִּמָּל
כְּהִמּוֹל נִמּוֹל:
אָנָּא, אַחַי, חָטָאתִי, סִלְחוּ לִי / יָעִיד עָלַי אֵ-לִי
לֹא אָשׁוּב לְכִסְלִי, עֵדִים מַל- / -אָכָיו רוּחוֹתָיו חַשְׁמַלּ-
-יִם יָמִין וּשְׂמֹאל:
חָנוּנִי, אַחַי, הַזֶּה גּוֹרָלִי? / הַפֹּה אֵשֵׁב לִילִי ?
לְנֶפֶשׁ נַעְנָה קִרְאוּ מַחְמָל / עַל מֻכֶּה בַּחֲנָמַל
וְחִמְלוּ חָמוֹל:
חַם לְבָבִי עַל אָבִי עוֹלְלִי / בְּחַסְדּוֹ לִי הִפְלִיא
הֵן בָּאוּ לוֹ יָמִים רַב עָמָל / תִּקְפְּדוּ יָמָיו וּמָלְ-
-אוּ לוֹ כְאֶתְמוֹל:
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
סוירחא
וּבְעֵת שֶׁמֵּעִם כִּי צָלְלָה / תְּחִנָּתוֹ וַיֵּילִיל
אָז רָעַת לִבָּם חָדְלָה / לֹא יוֹסִיפוּ לְעוֹלֵל
וְרוּחַ נֹחַם פָּעֲלָה / בָּם בְּקִרְבָּם תְּחוֹלֵל:
דִּמְיוֹן דְּמוּ לַהֲשִׁבֵהוּ לְ־ / -בֵית אָבִיו אַךְ לוּלֵי —
יָעַץ יְהוּדָה עֲצַת סָכָל / מַה בֶּצַע כִּי אִם תֹּאכַל —
חֶרֶב בֵּן שָׁכוּל ?
קוּמוּ וּרְאוּ הֵן עַם יִשְׁמְעֵאלִי / נִמְכֹּר כַּעֲוִילֵי —
הַצֹּאן, וּתְלֻנׇּתֵנוּ תְּכַל / גַּם אִם נַפְשֵׁנוּ תִּשְׁכַּל
מִצּוֹק אָב שַׁכּוּל:
כנפי שחר
כהמול נמול — ככריתת מילה מהתינוק, כלומר בלא נקיפת מצפון. לכסלי — לאוולתי. לנפש נענה — נדכאה ושחוחה. מוכה בחנמל — נפחד ורועד כמוכה ברד. אבי עוללי — אשר טיפח אותי. תקפדו — תקצרו ימיו. כאתמול — שעבר ולא ישוב. צללה תחינתו — הדהדה. לעולל — לעשות. ורוח נוחם — החרטה. בקרבם תחולל… — התחילה לפעמם, וכבר היו משחררים אותו אלמלא יהודה שיעץ למכרו לישמעאלים. סכל — חסר דעת. מה בצע… — מה נתהנה במיתתו ? בן שכול — בעל שכל. כעוילי… — כבני צאן. גם אם נפשנו… — למרות שנפשנו תדאב למראה צרתו של אבינו השכול שאיבד את בנו.
יִשְׁעוֹ, דִּמָּה, בָּא, עֵת שָׁלְחו חַבְלִי / בַּד תַּחַת אַצִּילֵי־
יָדָיו וְהֶעֱלוּהוּ, וְכָל / עַצְמוֹתָיו בְּגִיל תְּכַל-
-נָה יָכוֹל־עַל־כָּל:
מִן הַשִּׂמְחָה קָרָא בְּקוֹל קוֹלִי / הֶאָח שִׂמְחַת גִּילִי!
חֵן לִידִידִי וְאֶחָי! הֵן כָּל- / -תָה נַפְשִׁי לוּ אִם כֹּל כָּל
פְּשָׁעַי מִכֹּל:
חָזָק צוּרִי, רְאֵה נָא עֲמָלִי / לֹא אֵשׁוּב לְמַעֲלִי —
חָטָאתִי עֲוֹנִי, לֹא אוּכַל / הָרֵם רֹאשׁ, וּכְמֵי מִיכַל —
אֶתְהַלֵּךְ עִם כֹּל:
קַיֵּם נא מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי / מִשְׁכַּן הַכְּלִילִי
וּבְנָהּ מִקְדַּשׁ מִפִּשְׁעִי אֻכַּל / וּלְבָבִי מָצוֹק לֹא כָל
נִלְאֵתִי כַלְכֹּל:
מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי
כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל
מִשְּׁמֵי זְבוּל:
כנפי שחר
אצילי ידיו — זרועותיו. תכלנה… — מקוות לה׳ היכול על בל. בקול קולי — בקולי קולות. כלתה נפשי לו אם… — תמיד קויתי לישועת ה׳, אפילו אם מדוד מדד כל פשעי, באופן שאינני ראוי לנס, בכל זאת לא נתיאשתי מרחמיו. ע״כ מענין יוסף. מכאן ואילך דברי סיום מפי המשורר. ובמי מיכל… — כמו המים של הפלג ההולכים לאט, סמל לענוה וסבלנות, כן אתנהג עם הכל. הכלילי — הכלול והמושלם. מפשעי אוכל — אשר נשרף בגלל פשעי. מצוק לא כל — לא הכיל, לבבי קטון מהכיל הצר והמצוק אשר מצאוהו. נלאיתי כלכול — צורת מקור מן ״כלכל״, עייפתי לסבול. ל׳ רוח איש יכלכל מחלהו (משי יח, יד).
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-רבי אהרן אבן חיים הראשון להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר "ממזרח וממערב" כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש
רבי אברהם אבן חיים נוסח המצבה: הזקן הכשר הח״ש כהר״ר אברהם אבן חיים. נלב״ע אדר שנת תרע״ה ( 1915).
רבי אהרן אבן חיים הראשון
היה חי במאה השלישית ורביעית, היה אחד מבית דינו של מוהר״ר וידאל הצרפתי, סביב לשנת ש״מ. (1680) והייתה מנוחתו כבוד בעיר הקודש ירושלים חיבר ספרים בשם ׳קרבן אהרן׳ פירוש על הספרא, ׳לב אהרן׳, ׳מצח אהרן׳, ׳מצנפת אהרן׳, ועוד לו תשובות. וחבר פירוש על ספרי ומכילתא. הרב הנז׳ היה מתלמידיו של מוהר״י אלמושנינו זצ״ל ועוד הרב הנ״ז חבר מדרש ׳ציץ הזהב׳ על שיר השירים. ובפס״ד אחד מהרב שמואל אבן דנאן, כותב המל״ר ז״ל, וזה לשונו: נתקבצנו כמה וכמה פעמים בשנים שעברו עד שנת שכ״ל – טו״ב לפ״ק (1607), בהיות כאן הח׳ הש׳ והכולל אהרון אבן חיים, שהעיד גם הוא שבארץ מראקש יע״א, היו מטריפין בטרפש הלבן מצד ימין, ומכשירין בטרפש האדום מצד ימין וכוי. ואולי הוא הרב הנז׳. היה מוצאו ממראקש", עכ״ל ע״ש. מל״ר, יט׳ טור אי.
להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים
לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
לתולדות רבי אהרן אבן חיים
משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.
לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.
רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.
בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:
א. הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).
ב. בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).
ג. קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).
ד. קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).
ה. קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) .
ו.קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).
מחבוריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר "
בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.
בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.
בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות .
"קורא הדורות" דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר 5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.
כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.
בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.
בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.
מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.
מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .
מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה , אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.
גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון , ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו , וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:
ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .
- . בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.
- בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״
- וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר
- . ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.
כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון .
בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):
״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ . ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:
והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות .
- נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו
צאצאיו
מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״ ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.
ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:
״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.
ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.
משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.
משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות . תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל ׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.
וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.
לבד מתשובותיו של רבי אהרן בן חיים (השני) ידוע פירושו על ספר ״עין יעקב״ כולו, והיה לפני החיד״א בשנת התמ״ח (1688) אירעה רעידת אדמה בעיר איזמיר, כדברי עד הראייה ר׳ שלמה הלוי: ״בעברת ה׳ צבאות המרגיז ארץ נעתם ארץ עיר איזמיר ביום צרה ועבדה י״ב לתמוז התמ״ח ותגעש ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ונפלו כמה בתים ומתו כמה נפשות וכולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו בשדות ובכפרים״,, ובה מצא את מותו ר׳ אהרן. על מצבתו חרטו: ״עט״ר מו״ר הדיין המצויין הרב הכולל כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה י״ב תמוז ש׳ התמ״ח, לעת עתה אין בידנו פרטים על צאצאיו.
ב״תולדות חכמי ירושלים״ מזכיר פרומקין את ר׳ אהרן ב״ר דוד אשכנזי אשר עלה מבלגראד ונפטר בירושלים, כנכדו של ר׳ אהרן אבן חיים בעל ״קרבן אהרן׳ כנראה מבתו או מבנות בניו, ולא מציין לזה מקור. בשו״ת ר׳ אליעזר בן ארחא מוזכר ר׳ יעקב בר חיים, מנהל הברת ההסגר בירושלים, והוא היה של רבי יעקב פיליפ אשכנזי . אם ניווכח שרבי יעקב פיליפ היה קרובו של רבי אהרן אשכנזי, סביר לומר שרבי יעקב בן חיים היה גם כן מצאצאי רבי אהרן בן חיים, ועדיין צריך עיון.
חיבוריו
ר׳ אהרן היה תלמיד־חכם חריף ובקי, והרבה לחקור בדרך לימודו. ידע רב היה לו גם בחכמת הקבלה ובחכמות החיצוניות, בעיקר בחכמת הטבע והפילוסופיה. חיבר הרבה ספרים, ורק חלקם זכו לצאת בדפוס בהשתדלותו. הדפסת ספריו היתה סיבת עזיבתו את מארוקו ובואו לוונציה.
בשנה שבה הגיע לוונציה החל בהדפסת שלושת מחיבוריו, והגיה ספריו בעצמו. מרבית חיבוריו ידועים לנו רק מהאזכורים שלו, ולעת עתה טרם נודע אם אכן השתמרו בכתובים. לפי שעה לא ברור למה לא המשיך בהדפסת יתר חיבוריו, והרי שהה בוונציה לכל הפחות עד שנת שע״ד (1614). ייתכן שסיבות כלכליות היו גרמא. והנה רשימת חיבוריו:
מדות א ה ר ן — ביאור על בריתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. הדפיסו כמבוא לחיבורו ״קרבן אהרן״. כולל לג דפים גדולים.
קרבן א ה ר ן — פירוש על הספרא, ובו תה דפים גדולים ומפתח עניינים בסופו. הוחל בהדפסתו בחודש אלול השס״ט ונסתיים בסוף טבת השע״א. לפי מספור הדפים נראה שהוא תוכנן לשני כרכים.
לב אהרן — ביאור על נביאים ראשונים, נדפס על יהושע ושופטים בוונציה שס״ט. הביאור מחולק לשניים: ״ביאור״ שנועד לפרש את פשט הכתובים, ו ״מדרש״ שנועד לפרש את מאמרי חז״ל הקשורים לעניין: מהתוספתא, ממדרשי הלכה ומשני התלמודים ; וכן מהמדרשים: ילמדנו, תנחומא, רבה, תדשא, שוחר טוב, פסיקתא, פרקי דרבי אליעזר, תנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני והזוהר. בחיבורו זה מתגלה ר׳ אהרן כאיש הגות, דרשן ובעל ידיעות רחבות בקבלה, בפילוסופיה ובשאר המדעים.
דרכו לחלק את הפרק לפסקאות שאותן הוא מכנה סימנים. ביהושע — סה סימנים, ובשופטים — פב סימנים. בסוף הספר מפתחות הן ל״ביאור״ הן ל״מדרש״ של העניינים והמאמרים שהתבארו בהם. המפתחות ערוכים לפי הסימנים. בחיבור על יהושע — קכב דפים גדולים, ועל שופטים — קכט דפים.
את ״לב אהרן״ חיבר מדרשות ושיעורים שאמר לפני בעלי־בתים,בקבעם עתים לתורה בלילות ובשבתות וימים טובים.
תורת משה—פירוש על התודה, מזכירו ב״קרבן אהרן״ פרשת קדושים»5. יש להניח שהוא בנוי בשיטתו של ״לב אהרן״.
ציץ הזהב — מוזכר בהקדמה ל ״קרבן אהרן״: ״והארכנו בדבריהם ז״ל… בספר ציץ הזהב אשר הוא פירושנו לשיר השירים״. ואילו רבי אליעזר אשכנזי כותב בהקדמתו ל״ספר הזיכרון״ שהיה הספר בידו, הוא ,ביאור על משלי והתכונן להדפיסו, כדבריו: ״אוסיף להוציא תעלומה… מדרש ציץ הזהב על מדרש משלי להרב ר׳ אהרן אבן חיים בעל קרבן אהרן ולב אהרן.
וילפת דרכו במדרש זה, דרכו אשר דרך בו בחבורו לב אהרן הנודע לתהלה״.. נראה שהספר כלל ביאור על שניהם ואולי על עוד ספרים מהנ״ך, ומאחר שהיה גדול בכמות, שהרי רבי אליעזר כותב ששיטתו מעין ״לב אהרן״, כלל כמה כרכים.
פירוש למכילתא — מוזכר בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״.
פירוש לספרי — מוזכר בקולופון הנ״ל.
מצח אהרן — לא ידוע תוכנו .
מצנפת אהרן — פירוש על הגדה של פסח.
פירוש לקהלת — כתב־יד, נמצא בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק חסר קצת בסופו, אולי רק הדף האחרון. בו קלה דפים, 34—36 שורות בעמוד, 14—16 מלים בשורה. לביאור יש הקדמה ארוכה — אחד־עשר דפים. הרי״מ טולידאנו קובע שזה חיבורו של ר׳ אהרן אבן חיים.
ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.
יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.
הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…
לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ . וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…
אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ .
שיטתו ותרומתו
בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:
והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…
על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .
לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.
אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.
ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.
מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.
וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.
וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.
אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.
וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.
ח״ז דימיטרובסקי מגיע למסקנה, שחיבורי חכמי אשכנז, אשר רבי אהרן התפעל מחריפותם והשפיעו עליו, הם ״תוספות גורניש״ אשר נדפסו באותם הימים. לאמור: שיטת האריכות והפלפול נועדה לחקות את הנוהג שהיה נפוץ באירופה ובמזרח, אם כי תוך עיון ביתר חיבוריו נראה שגם בהם נקט דרך האריכות והחריפות.
לכן אני נוטה לומר, שהמהדורה הראשונה שחיבר הייתה, מעין רישום של מהלך עיונו בבית המדרש להבנת דברי הספרא, כולל דיון במקורות מקבילים בשני התלמודים ובדברי הראשונים. מהדורה שנייה הייתה יותר מקוצרת, וכללה רק תמצית דברים שעיקרם הבנת דברי הספרא במקום, מעין פירושו של חברו רבי וידאל הצרפתי ״דרך הקדש״ (הוסיאטין, תרס״ח).
עם בואו לוונציה ראה שחשיבות הלימוד, הלמדנות והחיבורים נקבעים ונמדדים לפי רוב היכולת לפלפל, להקשות ולתרץ ולהציג כל המשא־ומתן בכתב, ולכן החליט לעבד את המהדורה הראשונה. שהרי לא ניתן לומר שכל חיבוריו הארוכים עברו עיבוד מחדש בשהותו באיטליה, משום שכבר לאחר חודשים מספר לעזיבתו את מארוקו נמסרו חיבוריו לדפוס.
״לב אהרן״ נמסר בחודש חשון של שנת השס״ט, ו״קרבן אהרן״— בחודש אלול באותה שנה. חיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היו לספרי יסוד לכל מי שעוסק בתורת י״ג מידות או בתורת כהנים, ומאז הוחדרו פעמים מספר וכל אלה שבאו אחריו שותים בצמא את דבריו. להלן כמה מן ההערכות לאיש ולחיבוריו, שנאמרו מפי חכמי ישראל שעסקו בנושאים אלה במרוצת הדורות.
רבי יום טוב ליפמן הלר, נולד בוולרשטיין, באוואריה, בגרמניה בשנת השל״ט ונפטר בקראקא שנת התי״ד (1654—1579). בפירושו למשניות ״תוספות יום טוב״ (מהדורה ב׳ קראקא, תג—ד), משתמש ב״קרבן אהרן״ ובבא בתרא פרק ח׳ משנה א, ד״ה והאיש את אשתו, כותב: ״ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל בריתות דתורת כהנים…״.
ר׳ יעקב חאגיז, בן העיר פאס, עלה לירושלים והקים בה ישיבת ״בית יעקב״, שהייתה החשובה בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, וחיבר הרבה ספרים. נפטר בקושטא בשנת התל״ד (1674). הוא כותב בהקדמה לחיבורו ״תחלת חכמה״ (וירונה, ת״ז): ״והא לך ביאורי י״ג מדות בסדר יפה וברור בדרך הגאון מוהר״ר אהרן אבן חיים בעל מדות אהרן, כי הר״ש [מקינון מחבר ״ספר כריתות״] קצר הרבה ואני באתי להאריך ולקצר. להאריך על ר״ש ולקצר מספר מדות אהרן וכוי״.
רבי גבריאל קונפורמי, בנו של רבי דוד קונפורטי בעל ״קורא הדורות״״, כותב בהקדמתו לחיבורו ״יסוד עולם״ כתב־יד: ״השורש הב' בעניין קלים וחמורים וגזירות שוות בדרך קצרה ממה שנתחדש אצלי כי קצור קצרה ידי מלהאריך בהם כי כבר קדמנו שר וגדול בישראל רב ועצום הוא ממנו הרב הגדול בעל מדות אהרן ז״ל״ .
ר׳ שלמה מחעלמא, מגדולי חכמי פולין במאה השמונה־עשרה, עסק גם בשאר חכמות ומחבר כמה ספרים, נפטר בשאלוניקי בשנת התקמ״א (1781). בהקדמתו לחיבורו ״מרכבת המשנה״ כותב: ״ובעל קרבן אהרן בספר חמדות הוסיף עשר ידות ובהיקשים הגיוניים גמר אומר דרכי הקל וחומר״ .
ר׳ יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, בחיבורו ״עשירית האיפה״ (לעמבערג, תר״ח = ניו יארק, תשכ״א), תמצת את הספר ״קרבן אהרן״, כדבריו בשער הספר:״זה קרבן אהרן עשירית האיפה על שם הגאון אלקי קדוש בעל קרבן אהרן אשר ירד וצלל במים אדירים עמקי הים והעלה מרגניתא טבתא ונכנסתי אחריו לירד בעמקי ים עליון ורב פנינים העלתי בעזר ה׳״. וכן חזר על זה בהקדמתו: ״וקראתי שם הספר עשירית ה א י פ ה… וגם על שם ק ר ב ן אהרן עשירית האיפה שכל דבריו בענין הספר הזה נכללו בדברי״.
ר׳ אריה שווארץ, 1846—1931, חי בווינה ומתלמידיו החשובים של ר״ז פראנקל וראש הסמינר התיאולוגי היהודי: ״החכמים מבארי המדות הראשונים ניסו ביחוד להציב גבולות לחוקי הק״ו [הקל־וחומר]… התבוננות עמוקה מצד היחס הפנימי שיש בין החוקים האלה ובאור כל אחד מהם באופן ברור, זאת היא פעולת רבי אהרן אבן חיים, אשר בגלל ספריו המחוכמים כבר התפלאו בני דורו על עומק הגיונו. שיטתו בביאור הק״ו [הקל־וחומר] הייתה איפוא למבארי המדות לתורה שלמה, שעליה יסדו הכל את באוריהם״ .
. גם כאשר הייתה, לו הסתייגות מדרך פלפולו העמוק של רבי אהרן, ומשיטתו אשר מפרש כל דבר בכמה אופנים, הרי הוא מלא הערכה לבקיאותו, עומק עיונו וחריפותו: ״רבי אהרן אבן חיים הוא בלי ספק אחד מגדולי מבארי המדות… עלינו לשום לב לדבריו בכל רגשות אותו הכבוד שאנו חייבים לאיש המקדיש את כל רוחו לדרישת התורה ובכל אש חומו ישגה באהבת החקירה הזאת. מודה אני בכל לבי כי הרבה למדתי מרי אהרן אבן חיים ז״ל ובבית מדרשו בפירושו לתורת המדות״ .
החיבור ״לב אהרן״ לא זכה לפרסום רב ולא נדפס שנית. הסיבה לכך, כי בחיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היה משום חידוש. הוא הראשון שהרחיב הביאור והעיון על המידות שהתורה נדרשת בהן. והיה בין הראשונים וכמעט הראשון שנדפס פירושו לספרא , ובמיוחד שגם כאן האריך והרחיב הביאור מכל אלת שהיו לפניו ושבאו אחריו.
ופירושו היה חיוני לכל בר־בי־רב הבא לעיין בתורת כהנים. לעומת זאת, ״לב אהרן״ לא היה בו מן החידוש, ומה־גם שהוא רק על הנביאים ולא הרבו ,תלמידי חכמים לעסוק בהם לא לעיון ולא לדרשה, כי מרבית הדרשות בנויות בעיקרן על פרשיות השבוע.
סוף הפרק לתולדות רבי אהרן אבן חיים
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-רבי אהרן אבן חיים הראשון להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר "ממזרח וממערב" כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות
חינוך ותרבות.
בית ספר גדול "אם הבנים" נבנה לתפארת על ידי הקהילה , וקלט כל ילדי העיירה. מעתה ועד הקהילה הוא הדואג לחינוכם של הילדים. בבית ספר זה, הקנו לתלמידים ידיעות בסיסיות בלימודי קודש, תנ"ך, תפילות, קרוא וכתוב בלשון הקודש, במיוחד כתיבת איגרות, דינים, משנה ואף גמרא למתחילים. מורים וחכמים הובאו על ידי הקהילה ממכנאס וממוגדור החכמים, מורי ורבותי רבי משה אגוזי ורבי דוד עטר.
הערת המחבר: אם הבנים נוסד בתחילה על ידי אגודת נשי הקהילה ביוזמתו הברוכה של הרב זאב הלפרין. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה בח' בשבט, יום בו נוסדה החברה, וביום אסרו חג שבועות, וכולן תרמו תרומה יפה לחזקת המוסד. בשני ימים אלה היו נערכות בחינות לילדי המוסד בנוכחות מנהיגי ונכבדי הקהילה הקדושה.
בצד בית הספר "אם הבנים" הנ"ל, ייסדה חברה כי"ח בית ספר מפואר שקלט בעיקר בנות שלא היה מקובל ללמדם לימודי קודש, ועתה ניתנה ההזדמנות להשכילן, ומקצת בנים שהוריהם העדיפו לשלוח לכי"ח, להקנות להם השכלה כללית וידיעת השפה הצרפתית.
הערת המחבר: בין שני המוסדות הללו קיימת היתה התחרות כל ימי קיומם, על קליטת הבנים. בראשונה אף רבנים התלהבו מן הרעיון של שילוב תורה עם השכלה כללית ושלחו בניהם לכי״ח כי ראו בה קרן אור שתרחיב את אופקי ילדיהם ותהפוך אותם ל״אנשים של צורה״ אך כשראו שחינוך כי״ח בפרט מחנכיו שמו את הדגש על השכלה כללית והרחיקו את הילדים ממקורות היהדות נחלו אכזבה והחלו להרחיק את בניהם ואת הנתונים להשפעתם מבית ספר כי״ח. וראה לנושא זה מאמרי ״מאה שנה של פעילות האליאנס במארוקו״ תעודה 617, ונדפס חלק ממנו בספר
Les Droits De L'homme et L'éducation Maison de L'U.N.E.S.C.O. Paris 1960.
צד 182..ע"כ
ביוזמתם של רבנים וחכמים רשומים, נוסדו חברות ללימוד תורה ולגמילות חסדים. חכמים אלו קיבצו מסביב מספר רב של יחידים מאוהדיהם והנתונים להשפעתם בלטו בין היתר החברות דלהלן :
חברת עץ החיים.
והיא "כולל" ישיבה לתלמידי חכמים שבעיר שלמדו תלמוד ופוסקים, וקיבלו פרס שבועי. כל תלמידי החכמים נחלקו לשתי ישיבות. וכל שנה ביום ג' דחנוכה, היו עושים סיום מסכתא. בני העיר היו נאספים בבית הכנסת "צלא דלפוקי", ולומדים שם את סיום המסכת, החכמים משמיעים דרשות, והנוכחים מתנדבים להחזקת המוסד. אחר כך היו עושים סעודה גדולה באחד הבתים, בהתלהבות ובשמחה, במחולות ושירים ופיוטים. ואותו היום היה חג לכל הקהילה. ואף חכמי פאס היו באים במיוחד לקחת חלק בשמחת המצווה.
חברת "העומדים בבית ה' בלילות". בעלי בתים רבים שנתאספו בלילות לשנות משניות, חי פרקים, ובשבתות יחד קראו את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום
חברת "יחזקאל הנביא". על ידי יחידים שנתאספו במוצאי שבתות ללמוד משנה ולשמוע חידושים על פרשת השבוע מפי חכם, ובסוף היו עושים סעודת מלווה מלכה בשירה ובזמרה. חברה זו שמה לה למטרה גם עזרה לעניים ואביונים.
חברת "רבי עמרם בן דיוואן". על שם השד"ר הנ"ל, שבא למערב כשליח חברון, ומצא את מותו במרוקו. הם למדו כל יום זוהר הקדוש, וביום ההילולה של הצדיק עשו סעודה גדולה.
חברת "כף החיים". נוסדה על ידי (המחבר) בשנת תרצ"ו. חבריה היו קבוצת אברכים ובני תורה שהיינו קמים באשמורת הבוקר ללמוד את השולחן ערוך עם פירוש "כף רננים" הידוע. חברה זו השתדלה בהדפסת ספרי חכמי צפרו. על ידם נדפסו הספרים , כוס אליהו " פירוש על הגדת של פסח ו "ברכת אליהו" חידושים על פרשיות השבוע, שניהם של מור זקני החכם רבי אליהו בן הרוש זצ"ל.
פעילויות אלו בלילות, נתאפשרו משהוכנסה לשימוש מנורת הנפט, שאורה לעומת עששיות משמן ומנפט שהיו לפני כן, היה כעין חשמל. וכאשר הוכנס החשמל לשימוש בצפרו בשנת תרפ"ב לערך, רבו המשתתפים בחוגים אלה של לימוד תורה בלילות.
גם רמתם התרבותית הכללית של העיירה עלתה. אופנת הבניין נשתנתה. ריצוף הדירות שלא היה קיים עד אז, נעשה דבר שבאופנה. בבניינים החדשים, ובבניינים ששופצו, נפתחו חלונות במספר רב , גדולים ורחבים שהזרימו לדיר אור שמש ואוויר. לבנייה היה צורך ברשיון מהנדס העיר, והלה נתן רשיון רק לתוכניות שנעשו בידי אדריכל צרפתי מוסמך. חומות הגיטו נפרצו, ויהודים קנו מגרשים באזור העיר החדשה ובנו עליהם בתים מודרניים.
אופנת הריהוט השתנתה. מקום השולחן הנמוך שישבו לידו ברגלים מקופלות, תפס השולחן הגבוה ולידו כסאות גבוהים. מערכות צלוחיות וכוסות זכוכית דקורטיביות עיטרו כל שולחן. צלחת חרסינה מערכות סכו"ם ממתכת מבריקה הופיעו בחנויות, וקוניהם הלכו ונתרבו. במקום לאכול על הרצפה במפות פרימיטיביות מעופרת תוצרת ביתית, אכלו ליד שולחן גבוה, בסכו"ם תוצרת גרמניה או צרפת.
בין פריט הריהוט החדיש תפסו מקום נכבד שעוני קיר גדולים שנוכחותם וצלצוליהם השרו אווירה חדשה ורגועה בבתים. מראות קריסטל או זכוכית גדולות ודקורטיביות קישטו את הקיר המרכזי בכל חדר, והוסיפו אור ועליצות, ומאידך דרשו מתושבי הבית תשומת לב יתירה להופעתם הנאה.
אופנת הלבוש אף היא השתנתה. רבים החליפו את התלבושות המסורתיות בחליפה נוסח אירופה. הנשים נטשו את תלבושתן האצילות והססגונית בשמלות פשוטות מבד אירופי. הצעירים והאמידים פרצו תחילה את המסורת רבת השנים, ואחריהם הקשישים. לסיכום אורל החיים האירופאי החל משליט סגנונו בכל תחומי החיים.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 179
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
דבריו של יוסף מופנים אל זוליכה, אך יש להם נמען נוסף, הם מכוונים באותה עת גם לאוזני הציבור היהודי. בלשון הרבים, ׳אנחנו׳, משתף המספר את המאזינים במאבקו של יוסף. עבור הקהל הזה, יוסף הוא ׳משלנו׳, מבני ישראל, שנתון תחת מרותה של האישה הנוכרייה שמתעמרת בו. אומנם הוא עבד לגבירתו, אך הוא אינו נכנע לה, נוהג כבן־חורין ובוחר לשמור על זהותו לדבוק בדרך התורה. בהתנהגותו הוא דוגמה ומופת ליהודי שעומד בפני פיתויים ואיומים בגולה, ובוחר בקיום המצוות. לרשותו של היהודי עומדים התורה ומנהג האבות שמורים לו את הדרך ושומרים על זהותו כיהודי.
עמידתו של יוסף בפיתוי אינה חד-פעמית, הסיפור מתאר ניסיונות יום־יומיים של זוליכה לפתות את יוסף ואת עמידתו האיתנה של יוסף בפניהם. את הניסיונות הללו מתאר הסיפור המקראי בצמצום רב: ״ וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ." [בראשית לט י] בקצידה מתוארת מסכת זו באריכות, ואחד משיאיה היא התכנסות הנשים בבית זוליכה הידועה מן התנחומא ומספרות האסלאם, מן הקוראן וסיפורי הנביאים. התכנסות זו ממחישה את התהום המוסרית והדתית המפרידה בין עולמה של זוליכה וחברותיה לעולמו של יוסף. בהתכנסות שוררת אווירה של נהנתנות והפקרות מינית, זוליכה אינה חשה כל מבוכה במשיכתה ליוסף ובנכונותה לבגוד בבעלה, מה שמעציב אותה הוא אי-היכולת להשיג את מבוקשה, וחברותיה שותפות לתשוקותיה ולרצונותיה ואף מפגינות זאת בריש גלי. ואילו יוסף מתגלה בפרשה זו כאיש נחוש, בעל חוט שדרה מוסרי, הנוהג על פי תורת אבותיו ואינו נופל ברשת שטווה זוליכה. התכנסות הנשים הייתה מאז הופעתה הן במדרש תנחומא הן בקוראן לפופולארית במיוחד והפכה למרכיב קבוע במסורת היהודית. בעיצובה של סצנה זו בקצידה מגיע המחבר לאחד משיאיה האמנותיים של היצירה. זהו אחד התיאורים היפים במיוחד ושובי הלב של ההתכנסות בכל המסורת הסיפורית היהודית והערבית. הוא מעורר הזדהות מלאה עם יוסף שעומד בדד בתוך חבורת הנשים הסוערות שמנסות לפתותו, מתעלם מהן ונושא את עיניו אל אלוהיו. ציבור המאזינים חש רגשות גאווה והערצה עמוקים כלפי יוסף על עמידתו האיתנה כנגד חבורת נשים הסוערות, על שמירה על המורשת הרוחנית והדתית של בית אבא, ועל דבקותו בתורה ומצוותיה, כשמנגד הוא מעמיק את תחושת הדחייה העמוקה מזוליכה ומן העולם שהיא מייצגת.
העימות האחרון בין יוסף וזוליכה מתרחש בעת שהם נותרו לבד בבית. על אירוע זה מסופר בצמצום רב בסיפור המקראי, והוא מותיר אחריו שאלות רבות על זהות יום האירוע ועל נסיבות הפגישה בין יוסף לאשת פוטיפר. בספרות חז״ל מתמודדים עם שאלות אלה בכמה מקומות, כפי שנוכחנו לדעת בעיון בספרות המדרש. כך למשל, בבראשית רבה מסופר שיום זה היה יום חג לרגל גאות הנילוס, וכל בני הבית יצאו מן הבית להשתתף בחגיגה, ובבבלי מסופר כי זוליכה מתלוננת שהיא חולה ואינה יוצאת לחגוג עם כולם כדי להישאר עם יוסף בבית. בקצידה נסמך התיאור על כמה מדרשים, שאותם מתיך המספר לסיפור אחד, ואותו הוא משלב בטקסט תוך התאמתו למציאות של ימיו:
וואחד נהאר תז׳מעו כללהום / כאנת וואחד נזאהא ענדהום
יום אחד נתאספו כולן, / היתה להן חגיגה,
כא יימשיוולהא כללהום
הולכים אליה (לחגיגה)
זאת בין אולידאן / א-סידנא / זאת בין אולידאן
בין הנחלים/היא אדוננו/בין הנחלים ( החגיגה )
קאלו לזוליכה: נודי / תפאייז׳ לגייאר
אמרו לזוליכא: ״קומי הניחי לעצב
קאלתלהום, טא נקדר שי / נתסארא
השיבה להן: ״אין בי היכולת להלך.״
גם בקצידה מוזמנת זוליכה על ידי חברותיה לחגיגה מחוץ לבית, אף כאן החג הוא ליד מקור מים, בחיק הטבע. אך את החג מעתיק המספר אל נוף ארצו ואל מציאות בת-זמנו, שבה לנילוס אין כל משמעות ומתאר חגיגה משפחתית בנוף מוכר, בחיק הטבע, בסביבת נחלים ומים, ויתכן שהוא מתאר עלייה לקבר קדוש שהייתה מלווה בסעודה בחיק הטבע. כך הופך המחבר את המקורות המדרשיים לחלק מן הרצף הטקסטואלי החדש שקרוב ללב קוראיו.
הערת המחבר: מנהג העלייה לקברו של קדוש הנקרא זיארה ביהודית מרוקאית, ואכילה ושתייה סביב הקבר, ביום ההילולה של הצדיק, היה מנהג רווח בקרב יהודי מרוקו והאוכלוסייה המוסלמית המקומית, וייתכן שהמחבר מתאר אירוע דומה.
בספרות חז״ל ובסיפורים באסלאם היה יוסף קרוב באותו יום להתפתות, והיה נכנע לולא אותות האזהרה שנשלחו אליו מלמעלה, כדיוקן האב שהופיע לפניו, ואפילו השכינה בכבודה ובעצמה ירדה להצילו מפני עצמו. בקצידה האווירה שונה לחלוטין, אין משיכה ואין התקרבות, הסצנה מתוארת כ׳התגוששות׳ פיזית בין השניים וכניסיון אלים של האישה לגבור על התנגדותו של יוסף ולשכב עימו בכוח, בעוד שיוסף אינו מגלה כל סימן של משיכה או כניעה ואינו חוטא לא במחשבה ולא במעשה:
חין אדכל יוסף / ותסככאתלו בלעדאר
ז׳אוובהא לוכאן / תקטע לחמי בצצפרא
צברת פיה / וובקא מעאהא ייתעאפר
כרז׳ מן דדאר / ווכלאלהא לגפארא
כאשר נכנס יוסף והתלוננה בפניו, השיב לה: ״גם אם תחתכי בשרי בסכין אחזה בו, והוא החל להתגושש עמה יצא מהבית והניחה [בצערה]
תיאור העימות דומה בפרטיו ובאווירתו מופיע בספר הישר:
ותמהר ותחזק את יוסף בבגדיו, תאמר לו: חי המלך, אם אינך עושה דברי כי היום תומת, ותמהר ותשלח את ידה האחרת ותשלוף את החרב מתחת בגדיה, ותתן על צואר יוסף ותאמר:
״קום עשה את דברי, ואם אין אתה מת היום״. ויירא יוסף מלפניה בעשותה את הדבר הזה, ויקם לברוח מפניה והיא תפשה את בגדו מול פניו.
גם בספר הישר יוסף אינו מגלה כל נטייה להתפתות, ואף שם העימות מתואר כניסיון ברוטלי של זוליכה להכריע אותו בכוח, והדברים מגיעים לידי כך שהיא מנסה להכניעו באיומי סכין. למקרא התיאור בספר הישר מצטייר כאן האיום בסכין בדברי יוסף כאיום ממשי ולא כמליצה בעלמא. אותה תקרית מתוארת גם בפי זוליכה וגם בפי יוסף. זוליכה מתארת בפני בעלה את האירוע כסיפור גבורה אישי:
ז׳א פוטיפר קאללהא יא מארתי / אש האד אלגייאר
בא פוטיפר אמר לה: מה טיבו של עצב זה?
קאלתלו: עבד יהודי / בדאני פדדצארא
השיבה לו: ״עבד יהודי בא אליי בהטרדה.
שוף תובו האדא פידדי / מא קדא מעאה גיר אלמאדי
ראה בגדו, הנהו בידי/ לא גבר עליו רק הסכין
מה הנא גיר אנא ווחדי
וכאן הייתי / רק אני לבדי,
וואלא מעאייא זיראן / א-סידנא / וואלא מעאייא זיראן,
ואין עמי שכנים – אדוננו – ואין עמי שכנים.״
זוליכה מציגה את עצמה כקורבן לניסיון אונס אלים, ללא יכולת להזעיק עזרה, ואת הפגיעה וההשפלה שהיא חוותה, כביכול, היא מעצימה בכנותה את יוסף יעבד יהודי׳ ומעוררת בדרך זו את זעמו של פוטיפר על היהודי שבגד באמונו.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
הסוחרים היהודים – פליטים ואנוסים – במלחמות פורטוגל במרוקו על רקע מוסד האינקוויזיציה
נמל מזאגאן היה בשליטתו של מלך ספרד פיליפינו הראשון (1506-1478). בשנת 1494 נקבע ״קו חלוקה״ בין ספרד לפורטוגל, ובו נקבע שפורטוגל תשלוט במושבות שמחוץ לאירופה. לצד הסוחרים המוסלמים פעלו כחמשת־אלפים סוחרים יהודים בממלכה. מעמד הסוחרים בקרב היהודים הלך והתחזק עם בואם של סוחרים יהודים ממוצא פורטוגלי לערי החוף. השפעתם בלטה במרכז החדש, שהיה האחרון שכבשה המעצמה הימית מידי מרוקו. פדרו דה אזבדו, שחקר את תולדות האינקוויזיציה, טוען שבעקבות ביקורו של הבישוף של סאוטה, דון אגוסטינו רוביירו בשנים 1609-1607, וכדי למנוע כל דעה קדומה, נקבע תקנון שהסדיר את מעמדם של הסוחרים היהודים. בכללים שקבע הבישוף נאסר על הנוצרים במקום לבוא במגע כלשהו עם היהודים הבאים בגבולות הערים סאוטה ומזאגאן. בשל מוראות האינקוויזיציה היו רבים שחששו מן הציד שניהלה פורטוגל אחרי אנוסים יהודים במצודותיה במרוקו. רק כך אפשר להבין חוקים שנהגו כלפיהם בראשית המאה השבע־עשרה, ככל שגברה ההשפעה היהודית על האנוסים שביקשו לשוב לחיק דתם, כנראה. הנה כמה מן הסעיפים בחוקה שנקבעה כלפיהם (וכלפי מוסלמים):
סעיף 12: אין להתיר ליהודים (ולמאורים) לבוא במחוזותינו כדי לדרוש למען עבודתם האלילית. רק סוחרים יבואו בגבולותינו והעבריין יובא בפני הפקיה [=חכם הדת] המוסלמי.
סעיף 14: גם על היהודים הסוחרים אין לבוא למטרה הנ״ל, וכן אסור לנוצרים להיכנס בבתי יהודים ומאורים מחשש להשפעות זרות. כמו כן אל לסוחרים הפורטוגלים לבוא בדברים עם מאורים ויהודים הממונים על המכס.
המאורים הם תושבי מרוקו הערבים והברברים, שהיו מוסלמים.
אפשר שהכללתם של המוסלמים בחוקה נועדה למנוע סיוע ליהודים, למשל בהתחזות בלבוש מוסלמי. גם במזאגאן, כמו ביתר המצודות המסחריות הפורטוגליות, שימשו יהודים מתורגמנים. זה היה שירות מן השירותים שהשלטון המוסלמי הטיל עליהם. את התפקיד הזה מילא בעיר הסוחר אברהם קאבסה ״יהודי הממלכה״.
הפקודה משנת 1613 מוסיפה פרטים רבים על דרכי המסחר של יהודי מזאגאן, על תנאיו ועל האווירה שבה פעלו היהודים:
סעיף 2: סוחרים יוכלו להחליף מטבע ספרדי במטבע מרוקני תמורת 10% דמי עמלה, אך הסוחרים היהודים היוצאים לשטח המרוקני ישלמו רק 5% דמי עמלה.
סעיף 3: סוחרים מאורים או יהודים (תושבי המקום) ישלמו מס [עסקים] של 10%.
ההבדל בין שני הסעיפים ברור: בהמרת המטבע ההיטל על יהודים נמוך יותר כדי להקל את כניסתם למצודות הפורטוגליות, אך מס העסקים כפול, כנראה בגלל מספרם הגדול ופעילותם האינטנסיבית, וגם משום שהאוצר הפורטוגלי מרוויח יותר על פעילותם ביחס לרווח שלו מן הסוחרים הנוצרים שפעילותם הייתה מצומצמת יותר.
בסעיפים אחרים נראית מגמה לעודד את הסוחרים הפורטוגלים ולא את הסוחרים המוסלמים והיהודים המקומיים, מגמה ידועה במסחר בצפון־אפריקה ובלבנט. כך למשל:
סעיף 6: על מפקד מזאגאן, או על שופט ״אלפנדגה״ [=פונדק הסוחרים] והשריף המוסלמי להטיל קנסות על הפקעת מחירים של סוחרים יהודים ומאורים.
סעיף 8: אין לכפות על מאורים למכור את סחורותיהם בניגוד לרצונם.
סעיף 10: יש לפקח על רכוש דלא ניידי שיהודים ומאורים רוצים לקנות במצודות הפורטוגליות.
סעיף 28: על סוחרים יהודים ומאורים לשלם מם נמל.
סעיף 30: יש להטיל על היהודים מס רכוש ומס על נכסי דלא ניידי.
יהודים היו פזורים באזור המדבר כבר מעמק הסהרה בדרום אגדיר, וייתכן שהם שסיפקו תבואה לשוקי המצודות שבהן סחרו בני זמרו וסוחרים יהודים אחרים. יהודים שהו גם בג׳אמעת ג׳דיד, שם הם שימשו פקידי דואר. הם העבירו קשר בין מושל האזור ובין מולאי אידריס במראכש. בידיעה אחת מאזור זה יש כדי להבליט את השוני בין המצב העדיף של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל ובין מצבם של יהודים מקומיים, שנגדם נהגו בשרירות לב: שריף המקום ביקש מיהודי מקומי לקרוא לו איגרת, ומשלא הבין את שקרא, הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שגררוהו עד שנפח את נשמתו!
ד. השתתפות היהודים בצבא
מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגלי לשורות צבאה במצודותיו שבמרוקו – בסאפי, באזמור ובפאס.
"נוצרים חדשים״ רבים, מומחים במלאכת הברזל והנשק, השתתפו בכיבוש אזמור, וזה נוסף על חלקם במסחר העירוני והכפרי ובאספקת מצרכים(nesteirais) למושבות. הזדהות יוצאי פורטוגל עם ארץ מוצאם הגיעה לשיאה בקרב בין המעצמה האירופית־נוצרית לבין הממלכה המרוקנית־מוסלמית. היא הופגנה בלחימתו של אחד מהם במצור המרוקני על סאפי, בניסיון לכבוש מחדש את ערי החוף מפורטוגל. בשנת 1539 הגיעו מאזמור לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגלים שזינבו במרוקנים. מפקדם היה שמואל ולנסיאנו, חייל אמיץ וגאה: הוא פקד על חייליו לרדת מן הספינות ולחדור לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי. שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות האויב, אך מכיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי האויב היה קשה, הוא התקדם לבדו תחת אש, פקד על הגדוד לפתוח את שער המצודה, מיקם שם ארבע עמדות תותחים, בחר מאה חיילים, הפתיע את המאורים, הטיל רימונים שהציתו אש ועוררו בהלה, וירה במי שנמלט. לאחר שנודע למרוקנים על מספרם הקטן של הנוצרים הלוחמים הם נערכו למתקפת נגד, אך לא ידעו על ההפתעה שהכין להם היהודי שמואל. לנוצרים לא היו אבדות והצבא המרוקני ויתר על ניסיון המצור ונסוג.
בשנת 1548 שירת יצחק ארובץ, יהודי ספרדי, בשורות הצבא הפורטוגלי כפקיד שבויים. הוא מסר מידע מקסר (א)לכביר למפקד פורטוגלי באזמור והשתתף עם הצבא הפורטוגלי במלחמה נגד הצבא המוסלמי. ממינויו של ארובץ לפקיד שבויים עולה האמון שרחשו הנוצרים ליהודים בעניינים רגישים, בהם ניהול רישום של שבויי האויב בצבא שארצו גזרה עליהם שמד.
לצד סיפורים מסוג זה יש גם סיפורים אחרים, המעידים על רדיפת פורטוגל את האנוסים במושבותיה במרוקו. כך למשל סיפורו של מנחם אבניולי שחשף את עברו היהודי לפני שני עבדים מרוקנים ואף שיבח אותו, וכשזה נודע לספרדים הוא נשפט ונידון למאסר. הוא נמלט מהמאסר, אך נלכד שוב ונכלא. גלגוליו של מנחם אבניולי ומשפטו בבית הדין של האינקוויזיציה אינם רק דוגמה נוספת למרחק שעשה המוסד הזה ברדיפותיו אחרי פליטים מן האנוסים היהודים אלא ממחישים את רצון רבים מהם לשוב ליהדותם.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-36
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות
עלייה לארץ
בין 1920 ל-1939 עלו כאלף יהודים ממרוקו לארץ. לפני 1939 הפעילות הציונית התבטאה בעיקר באיסוף כסף לקק״ל ולקרן היסוד. בשנות ה-30 של המאה הכ׳' היו משרדי עלייה במכנאם ובקזבלנקה, שעמדו בקשר עם הסוכנות היהודית.
איסור פעילות ציונית
ב-1940 אסרו שלטונות החסות הצרפתית [תקופת שלטון וישי] פעילות ציונית במרוקו. העתון הציוני L'Avenir Illustre נאלץ להפסיק את הופעתו, ויונתן טורש מייסדו ועורכו של העיתון, ונציג ההסתדרות הציונית במרוקו, גורש ממרוקו, לאחר כעשרים שנות פעולה. עד נחיתת בנות הברית במרוקו בנובמבר 1942, שותקה הפעילות הציונית במרוקו.
בתקופה זו התאפשר לעסקנים יהודים ליצור קשר עם ארגונים יהודיים בינלאומיים. חברת כי״ח שינתה את יחסה למען הציונות, אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. בסוף יולי 1943 כתשעה חודשים לאחר כניסת בנות הברית למרוקו, נשלח המכתב הראשון מסניף מרוקו של הפדרציה הציונית של צרפת, בחתימתם של ש״ד לוי וש׳ כגן, בו הודיעו למחלקת הארגון של ההנהלה הציונית, על חידוש הפעילות הציונית בקזבלנקה בלבד. הפעילות בקהילות אחרות החלה בשלב מאוחר יותר. המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית, הפעילה לחץ על הנהגת הארגון בקזבלנקה, להפעלת תנועה ציונית חזקה בשאר הערים במרוקו.
בועידה היהודית הבינלאומית באטלנטיק סיסי בנובמבר 1944, השתתפה משלחת של יהודי מרוקו. נפגשה עם מנהיגים ציוניים, ובשובם לקזבלנקה, פעלו לחדש את הקשר עם הפדרציה הציונית הצרפתית. באפריל 1945 התקיימו בחירות בסניף קזבלנקה של הארגון הציוני במרוקו, לשם כינוסה של ועידה אזורית של ציוני מרוקו, לפי הדגם של הכינוסים שהתקיימו בשנים 1936־1939. לפי דו״ח שנכתב ביוני 1945, חברי הועד הפועל של הפדרציה הציונית, היו בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה. ואלה שמותם: מר קלאמרו, יליד ירושלים, סוחר אמיד, מזכיר הפדרציה הציונית. העו״ד כגן, יליד רוסיה, האידיולוג של הפדרציה. מר טולידאנו, תעשיין וחבר בועד הקהילה. בן אסראף, סגן יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה.
בנובמבר 1945 נערכה ועידה בה השתתפו נציגי מפלגת האסתקלאל של מרוקו, מפלגת החירות של אלג׳יריה ומפלגת הדוסתור התוניסאית, ובה הצהירו על מצע משותף בן 13 סעיפים. בסעיף 8 נאמר: ׳היהודים שאינם אזרחי חוץ ואינם ציונים, יחשבו מרוקאים, אזרחיהם של המלך׳. הובעה סולידריות עם הפלשתינאים וגינוי לציונים. חמשת אלפים מתנדבים עמדו לצאת לארץ ישראל, כדי להצטרף למלחמה לצד הפלשתינאים. רובם עוכבו והוחזרו על ידי שלטונות צרפת וספרד.
השליחים מארץ ישראל למרוקו
לאחר תום מלחמת העולם השניה הגיעו השליחים הראשונים מהארץ למרוקו, והתרחבה התחרות בין ארגוני הנוער הציוניים חלוציים במרוקו. למרות ההחלטה של הועד הפועל הציוני בפברואר 1945 להקים מחלקה אחת לענייני הנוער והחלוץ, לא היתה היענות להחלטה, ונציגי התנועות עבדו תוך תחרות. מאז שנות ה-20 המוקדמות של המאה הכ׳ טיפחו שליחי ההסתדרות הציונית העולמית, דהיינו שליח קק״ל וקרן היסוד, את הרגש הלאומי על ידי יוזמות תרבותיות וחינוכיות, כתוצאה מכך היו מורי כי״ח נתונים בתחרות עם כוחות ציוניים. הדבר התברר כאשר קמו בהשראה ציונית אגודות ללימוד עברית, וועדים לאיסוף כסף ללימודים על ההתישבות בארץ ישראל. בשנת 1935 כבר היו בתי ספר כאלה בקהילות במרוקו, וביניהן בקזבלנקה, כפי שפורסם בשנת תשט״ז.
הועידה האזורית של הפדרציה הציונית במרוקו, התכנסה בין הימים 8 עד 10 ביוני 1946 בבית של אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה. הועידה הציונית הארצית השניה, שהתקימה אחרי מלחמת העולם השניה, התכנסה בקזבלנקה במרס 1947. הארגון הציוני קיבל תקנון מחייב שהגדיר את מטרות הארגון, ואת נוהלי פעילותו. וכן התקבלה החלטה להביע תודה לנשיאי הקהילות במרוקו, על שהפגינו רגשות כנים ומסירות להגשמת המטרות של הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם ׳הפדרציה הציונית של מרוקו׳. אבל לאחר שגברה המתיחות בארץ ישראל בין יהודים לערבים, פסק שיתוף פעולה זה, ומנהיגי הקהילות יצאו בהכרזה של הסתייגות מהציונות.
ב-1948 התכנסה ועידה אזורית שניה, המטרה היתה לרכז את כל ציוני מרוקו במסגרת ארגונית אחת. הועידה אישרה תקנון לארגון הציוני במרוקו, על פי ההנחיות של המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית. וכן הכניסה את הארגון הציוני במרוקו למעורבות פעילה במדיניות, ובמוסדות של ההסתדרות הציונית. העבירה את הדגש בפעילות הציונית לחינוך ציוני, להכשרה ולעלייה. הועידה העלתה צעירים להנהגת הארגון.
הרב יוסף משאש כתב בכ״ז תשרי תשי״א למנהלי הקק״ל בקזבלנקה, את המכתב הבא:
אורים גדולים! מנהלי הקק״ל בעוב״י – בעיר ואם בישראל – קאז״א בלאנק״א יע״א. ה׳ עליהם יחיו, ולגוי גדול יהיו, בכבוד רב אדברה נא שלם למעלתכם, ולכל המסתופפים בצל קורת כבודכם.
אדונים יקרים ! ערב חג הסוכות הקדוש נגה עלי אור גדול, משני צירי אמונים, יקרים מפנינים, הלא הם הר׳ אליהו בירדוגו הי״ו והר״ר רחמים ן׳ עמארא הי״ו, ובידם מרגליות טובה, פרי עץ הדר, מפרי העץ אשר בתוך הגן ארץ אבותינו אדמת הקדש ירושלים, אשר שלחוהו אנשי שם, ועד הקק״ל אשר שם, העי״א. והם אמרו, כי כבודכם יבחר באחד העם שביהודי מארוקו לתתה לו, והדר״ג בחרתם בי, תודה רבה לבבית על רוב אהבתכם אלי, עד אשר האהבה קלקלה את השורה לחשוב אותי אחד העם היהודי המארוקאי, יען ראיתם אותי במיקרוסקו״פ האהבה, ונראיתי בעיניכם לאדם גדול. ואך רבותי! בתוך עמי אנכי יושב כאחד מהם בלי תוספת דבר כלל. המקום ב״ה יגדיל מעלתכם כמה מעלות טובות, ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ויחד כלנו עילה ונשמחה בישועת ה׳ על אדמת הקדש בב״א, אחיכם הצעיר. אוצר המכתבים, ח״ג, סימן אלף תקפג.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 250