מורשת יהדות מרוקו

החיים במרוקו אכן תוססים היו , גם במאה ה-18. מובאת כאן הודעה על שביתת מורים ושוחטים שדרשו קבלת השכר בזמנו וגם תוספת..
האגרת שתצלומה מופיע כאן, מובאת במקורה בערבית יהודי, תורגמה יעל ידי רבי דוד עובדיה ז"ל וגם פרשנות של רבי ישועה….
השביתה ההיא שהוכרזה גם על ידי שוחטים, התחשבה במיעוטי יכולת, תלמידי חכמים וגם יתומים ואלמנות, שזכו להעדפה מסוימת על פני בעלי היכולת…
השוחטים סירבו לשחות לאלה האחרונים, אך התחשבו מאוד במצבה של השכבה הנזקקת והחלשה…

בע״ה התקמ׳׳ג

בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובד. ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע  וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.

שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול        יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט

אהרן אפרייאט סיל״ט  ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט  מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט

בה״ו

יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.

שאול ישועה ס״ט

תרגום

בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה ז"ל-אגודת המורים ושביתתם

(389) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

בשקל ״זיתךּ יא רצם לבאהיא / ציבתךּ כאלי מהג׳ור״

 

"אֶפְרוֹשׁ אֶת כַּפַּי לַייָ, נָאַם —

אָמַר מֹשֶׁה; אָזַל לוֹ, / וּבְעֵת קָרָא שָׁלַח לוֹ / "קוֹל וּבָרָד נֶחְדָּלוּ"

צוּרִי בִּגְלָלִי. / וּמְחוֹלְלִי / גּוֹאֲלִי —

 

כנפי שחר

 (389) — הנושא: ארבע מכות ברד ארבה חושך מכת־בכורות מתוך הפרשיות ״וארא־בא״ (שמי ט,כט — יב,כט).

אפרוש… — אתפלל לה׳ בידים שטוחות. אזל — הלך. ובעת קרא… — כאשר התפלל, וקולות וברקים פסקו, שלח משה לפרעה לקיים הבטחתו. צורי בגללי… — דברי המשורר מפי העם: אבל ה׳ צורי וגואלי, בגללי, כדי להעניש פרעה על מה שעשה לי, הקשה לבו באבנים חזקים.

 

לֵב פַּרְעֹה הִקְשָׁה כַּאֲבָנִים מוּצָקִים

וַיֹּאמֶר לְמֹשֶׁה "בּוֹא אֵלָיו וְהַתְרֵה בּוֹ, עַמִּי יִנְהֲרוּ / יֵצֵא וְעָבָר":

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

נָקָם אֶקַּח טֶרֶם יוֹם מוּצָאָם

כִּי אָז אָשִׁית בְּקִרְבּוֹּ / אֶת אוֹתוֹתַי בְּלִבּוֹ / עַד יַכִּיר אֶת מַצָּבוֹ

וּבְנִי־אוֹהֲבִי / וּנְצִיבִי / כִּלְבָבִי

סַפְּרוּ לָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים צוֹדְקִים

עוֹלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם נִפְלָאוֹת וּגְבוּרוֹת לָעַד יְסֻפְּרוּ / עָשִׂיתִי כְבָר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

יָשָׁר הָלְכוּ לִקְרָאתוֹ עֵת בּוֹאָם

קָרְאוּ לוֹ וְצָרְחוּ: / "שַׁלַּח לְעַם נִדְחוּ / עַם יְיָ־מִבְטָחוֹ

בְּנֵי־אֶזְרָחִי / וְאִפָּרְחִי; נִדָּחִי"

־כִּי הוּא רָאָם וְשׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים־

"וְאִם מָאֵן אַתָּה אָבִיא אַרְבֶּה הַרְבֵּה בָּעִיר יִתְגּוֹרָרוּ / יֹאכַל כֹּל־הַבָּר"

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דִּבְרַת עֲבָדָיו קָרְאוּ כֻּלָּהַם

"עַד מָתַי יִהְיֶה לָנוּ / לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ? / שַׁלַּח הָעָם לִמְעוֹנוֹ,

עַד אָן תְּעַנֶּה / וְנִתְאַנֶּה? / קוּם .קַנֵּא —

לְמִצְרַיִם אָבְדָה וְעָמָהּ נְמַקִּים".

מִדַּרְכָּם שָׁבוּ וּשְׁאֵלָם "מִי הַהוֹלְכִים וּמִי יִשָּׁאֲרוּ ? / יֵלְכוּ לַמִּדְבָּר":

 

ומחוללי — יוצרי. והתרה בו — הזהירהו. ינהרו — יצאו לאור החופש. זאת היא אשמתי — אם גליתי ממשכני — ארצי וזבולי — בית מקדשי נחרב, והגעתי למצב שאין לו מזור־רפואה, ולבי מכה אותי על בך — הרי זו אשמתי. אנהום למו… — נאנח אני עליהם שחרבו ואינם בגלל חטאי הכבד. נקס אקח — אעניש. מוצאם — צאתם. אוהבי — אברהם. ונציבי — נשיאי, ע״ש נשיא א-להים אתה בתוכנו(ברא׳ בג,ו). עוללתי — עשיתי. וצרחו — בצ״ל, צעקו ללא מורא. נדחו — גלו ממקומם. עם ה׳… — עם אשר ה׳ מבטחו. אזרחי — אברהם. ואיפרחי־נדחי — חי״ת־צירה, צורת רבוי ארמי, כמו חיי אריכי ומזוני רויחי; איפרחי כמו נדחי, גולים ופורחים ממקום למקום. יתגוררו — יתקבצו. כל הבר — יאכל כל הדגן. למוקש — למכשול. למעונו — למקומו. תענה ונתאנה — עד מתי תמשיך לענותו, שא־להיהם ימצא מקום לחפש לנו עלילה להענישנו? נמקים — נמוגים ונמסים, כלים ואובדים.

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "יֵלְכוּ בִּצְבָאָם

 חַג לַיְּיָ יָחֹגּוּ / שָׂב וָטָף חַיִל יִשְׁגּוּ / צֹאן וּבָקָר יִנְהָגוּ

וְשָׁם נְהַגֶּה / בְּלִי מִשְׁגֶּה / וְנַשְׂגֶּה

שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים"

אֲהָהּ ! זָעַק, " רְאוּ כִּי רָעָה חֲרַשְׁתֶּם וּמִרְמָה תִּקְצוֹרוּ / רָגַז הִתְעַבָּר

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דָּאֲבָה נַפְשׁוֹ, קָם כְּאִישׁ נִדְהָם

נִתַּר לֵב מֵחֶרְדָתוֹ / וְגָזַר בִּגְזֵרָתוֹ / לְגַרְשָׁם בְּעֶבְרָתוֹ

לָכֶם קָרָאתִי / שׁוֹמְרֵי דָּתִי / אָמַרְתִּי

קָרָא "גָּרְשׁוּם, כִּי חִצָּמוֹ לִי זוֹרְקִים"

טֶרֶם יָצְאוּ אָמַר הָאֵ-ל "נְטֵה יָדְךָ בָּאַרְבָּה", מוּסָרוֹ / וְרוּחַ

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

קִרְבַת אֱ-לֹהִים בָּאָה עָלֵימוֹ וַיִּגְזוֹר

לַהֲקַת אַרְבֶּה בָּאָה, חַיִל גָּדוֹל, גָּבְרוּ / וּבְכֹל־מַעֲבָר:

 

כנפי שחר

בצבאם — כולם, בהמוניהם. שב וטף — זקן ונער. חיל ישגו! — יגדל כוחם! כמו מלת ״הי״ו״ הבאה אחרי הזכרת שם אדם ״הי ישמרהו ויחייהו״, וכמו מלת ״יצ״ו״, ישמרהו צורו, ודומיהם, גם כאן אחרי שהזכירם בירך אותם. נהגה בלי משגה — נדבר ככל העולה על רוחנו ללא חשש של שגגת לשון. ונשגה… — נרבה להתפלל. רעה חרשתם… — הרעה אשר חשבתם לא יעלה לכם ממנה אלא אוון ומרמה, כלומר, נגלו תעלומותיכם והעליתם חרס בידכם. רגז — קצף. והתעבר — לי עברה וזעם. דאבה — עגמה נפשו, נעצב. כאיש נדהם — אובד עצות. ניתר… — זועזע מרוב חררה. וגזר… לגרשם בעברתו — וגזר בעברתו לגרשם. לכם קראתי… קרא: גרשום! — שיעורו: קרא: לכם קראתי שומרי דתי־אמרתי, גרשום! הכוונה, צעק ואמר: לכם, עבדי שומרי דתי ואמרתי, אני קורא, גרשו אותם מעל פני! כי חצמו לי זורקים — דוקרים אותי בדבריהם כמו בחץ. מוסרו — במכה זו יקבל מוסר. ורוח גבר — ומיד התחזק הרוח להביא את הארבה. קרבת א-להים — רוח הקודש. להקת ארבה — קבוצה; להקה, אותיות קהלה.

 

כִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרוֹ־כֵּן לֵב פַּרְעֹה נָזוֹר

רָאָה כִּי אָכַל כֹּל־עֵץ גַּם יָרָק בַּעֲפָרוֹ / נִרְאֶה וְנִקְבָּר:

 

גַּאֲוַת הָרָשָׁע הִשְׁפִּילַתּוּ; וַיִפְזוֹר —

אֶת רַגְלֵי עֲבָדָיו, וּלְמֹשֶׁה קָרָא, מִהֲרוּ / כֹּל־שַׂר וְדַבָּר:

 

חָטָאתִי הַפַּעַם, מִדְּבָרָי לֹא אֶנְזוֹר.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָנָּא, אַל פָּנַי יֶחְוָרוּ / שְׁלִיחֵי הַבַּר:

 

הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי לַייָ בִּשְׁמוֹ אֵזוֹר

מִבְטָחִי וְחֵילִי רַחֲמָיו עָלַי יֻכְמָרוּ / וַאֲנַשֵּׁק בַּר:

 

יָצָא מִשָּׁם, הִתְפַּלֵּל, בָּא רוּחַ וַיָּזֹר

לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד וְכָלוּ וְנִגְמָרוּ / שָׂמוּהוּ מִצְבָּר:

 

יֹשֶׁר אֳמָרָיו בְּחֵטְא מִלְּאָם

רוּחַ נֹחַם פְּעָמוֹ / שָׁב וַיְחַדֵּשׁ אֲשָׁמוֹ / כָּכָה חָשַׁב בִּזְמָמוֹ

"בּוֹנֵי אוּלַמִּי / נוֹתְנֵי לַחְמִי / וּמֵימִי —

לֹא אֲשַׁלֵּחַ! יְאֻסְּרוּ בְּזִקִּים"

וַייָ אָמַר לְמֹשֶׁה "נְטֵה יָדְךָ בַּחֹשֵׂךְ יְסֻגְּרוּ / לֹא יֵצְאוּ בַּבָּר:

 

ז זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

מַכַּת הַחֹשֵׂךְ הָאֵ־ל הִמְצִיאָם

עֵינֵי מִצְרִים נִסְתָּמוּ / וְיִשְׂרָאֵל אוֹר לָמוֹ / מִסְתָּרָם לֹא נֶעֱלָמוֹ

קָרָא "בֵּן־זַעְמִי, / בֵּן־עַמְרָמִי, / הֵן טַעְמִי —

 

כנפי שחר        

כנטות… בן לב פרעה נזור — כצ״ל, גזור בנו״ן, ור"ל כמו שהשמש שוקעת ואורה נעלם ובא חושך במקומה כן לב פרעה נסוג מהבטחתו. ראה מעשה חרש. ראה… — כי אכל הארבה כל ירק, גם זה הנראה וגם הנקבר תוך עפרו — ויפזור… — פיזר עבדיו בכל עבר, ואלה, כל שר ודבר, מיהרו — לחפש את משה; לא אנזור — לא אסוג, לא אחזור בי מהבטחתי. אנא… — שיעורו: אנא, שליחי הבר, אל פני יחוורו — אל תשיבו פני ריקם, שילבינו מבושה; שליחי הבר, שלוחיו של ה׳ הצדיק, הזך והצח; העתירו… — התפללו עלי לה^,, אשר מכאן ולהבא אאזר ואתחזק רק בשמו, והוא כוחי ומבטחי. רחמיו עלי יוכמרו — יהמו ויתגלגלו רחמיו עלי. ואנשק בר — ומעתה אכבד עם ישראל שהם בניו. בא רוח ויזור — פיזר ונשא את הארבה. מצבר — גדיש, ערימה. רוח נוחם… — מחשבת חרטה קשקשה במוחו כפעמון, הטרידה אותו, ויחדש אשמו — חזר לסורו. ככה חשב בזממו; בוני אולמי… — לא יתכן שאשלח אנשים הבונים לי ערים ומביאים ברכה לכלכלת המדינה, לא אשלח! יאסרו בזקים… — ישארו אסורים בכבלים, לא יצאו החוצה, לא ישוחררו; בר, שדה, מדבר. המציאם — הביא עליהם, ל׳ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמי יח,ח), אירעה להם. מסתרם… — מקומות בהם הסתירו המצרים דברי חפץ לא נעלמו מהישראלים שהיו שרויים באור. בן זעמי…, הן טעמי… — אתה, משה בן עמרם, אשר הבאת עלי מכות הזעם, שמע את עצתי: תלכו, אבל בידים ריקניות.

 

אֲשַׁלַּח הָעָם, אַךְ בְּיָדַיִם רֵיקִים

וְצֹאנָם וּבְקָרָם יֻצָּג, וּלְכוּ עִבְדוּ הַשֵּׁ"ם כְּמַאֲמָרוֹ / טַף זָקֵן וּגְבַר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

"חֲדַל לָךְ מִדְבְּרֵי חֵטְא מְזֹהַם,

עָנָה מֹשֶׁה בְּנַאְקוֹ, / זִמּוֹתֶיךָ נִתָּקוּ / גָּבְרוּ וְלֹא עָמָקוּ

צוּרִי צוֹדְקִי / וּמְחוֹקְקִי / מַמְתַּקִּי—

מָה־נִזְבְּחָה־לוֹ כְּמִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים?

לֹא־דַּי כִּי תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים, מִקְנֵנוּ לֹא יֶחְסָרוּ / לָהֶם יְחֻבַּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

זַעַף נִמְלָא וְעֶבְרָתוֹ הֶרְאָם

גָּזַר עָלָיו וּפְקָדוֹ / רַגְלֶיךָ לֹא יַעַמְדוּ / וַיָּצַר אֶת צַעֲדוֹ

" לִפְנֵי כְּבוֹדִי / וְקָדְקֳדִי / וְנֶגְדִּי

שָׁמוּר, אַל תִּרְאֶה פָּנַי, מִמָּךְ רְחוֹקִים

וּבַיּוֹם רְאוֹתְךָ פָּנַי תָּמוּת, אַל תַּמְרֶה פִּי הַמֶּלֶךְ וִיקָרוֹ / שִׁלְטוֹן וְגִזְבָּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

קַיָּם גָּזַר "עוֹד אָבִיא, לְיָרְאָם,

נֶגַע לָעָם, עַם פַּרְעֹה, / אַחַר יָשׁוּב מִפִּשְׁעוֹ / יְשַׁלַּח הָעָם יִסְעוּ"

צִירִי וְרוֹעִי, / מְיֻדָּעִי / [וְרֵעִי]

דַּבֵּר בְּאָזְנֵי עַמִּי יִהְיוּ מְפָרְקִים

 

כנפי שחר        

יוצג — יהיה מוצג ועומד במקומו. במאמרו — כאשר אמר. וּגְבָר — יחיד מן גברים. חדל לך… — תפסיק מדיבורים מלוכלכים! קרא משה בקולו הרם. זמותיך נתקו — קשריך הותרו, כלומר לא הועלת כלום בקשיות לבן. גברו ולא עמקו — זמותיך היו רבים, אבל לא היתה להם אחיזה בעומק. צודקי — ה׳ המוכיח צדקתי, ומחוקקי — הקובע לי חוקים, ממתקי — ע״ש חבו ממתקים (שה״ש ה,טז), ומתוקים מדבש ונופת צופים (תה^, יט,יא). לא די כי תתן… — שיעורו: לא מספיק שמקנהם יחובר ויצורף אליהם, אלא גם אתה תתן להם משלך. זעף — נמלא חימה. ופקדו — פקד עליו, גזר עליו. ויצר את צעדו — צמצם את מהלכו, שלל ממנו חופש הכניסה אליו. לפני כבודי… — דבק אל ״רגליך לא יעמדו״ (קרא: יעומדו). אל תמרה… — אל תסרב לפקודה היוצאת מפי מלך שליט וגזבר, ממונה על הכנסות המדינה. קיים — ה׳ החי וקיים לעד. ליראם — להפחידם. צירי ורועי מיודעי ורעי — ראה מעשה חרש; צירי, שלוחי; ורועי, שאני מיניתיו להיות רועה את עמי; מיודעי, שאני כבדתיו ודוממתיו, ע״ש ידעתיך בשם (שמי לג,יב) וכן ת״א: רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם, וכפירוש ראב״ע ורמב״ן ז״ל. וגם ע״ש שהודיעו י״ג מדותיו (שם לד, ו־ז); ורעי —שהוא דבק אלי.

 

"שָׁאֲלוּ אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב נַצְּלוּ וּסְחָרו / מִגָּר בְּפַרְבָּר":

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹר כַּהַךְ צוּר

אַךְ בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל פָּלַט מִשַּׁחַת נְצָרוֹ / בְּבֵיתוֹ נִשְׁמַר:

 

צְעָקָה גְּדוֹלָה הָיְתָה  בְּאֶרֶץ מָצוֹר

מֹשֶׁה הוּבָא בַלַּיְּלָה, כִּי בָּא יוֹם לוֹ גְּזָרוֹ / וְדִינוֹ נִגֶמָר:

 

"קוּמוּ צְאוּ כֻּלְּכֶם'/ קָרָא בְּאֵין מַעֲצוֹר

"טַפְּכֶם גַּם מִקְּנֵיהֶם אֲלֵיכֶם יִתְחַבָּרוּ" / שַׁ־דַּי לִי הֵמַר:

 

יַד הַמִּצְרִים קָשְׁתָה עֲלֵיהֶם בְּמָצוֹר —

לְשָׁלְּחָם, פֶּן קְבָרִים לָהֶם פֹּה פָּעֲרוּ / אַחֲרִיתָם מָר:

 

אָנָּא, יְיָ, תִּשְׁמַע הֶגְיוֹנִי, וְתִקְצוֹר —

פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנוֹתַי בְּסִפְרְךָ הֻסְפָּרוּ / כִּי רֵיחִי נָמָר:

 

קָרַב קֵץ גְּאֻלָּתֵנוּ, בֶּן־דָּוִד יַעֲצוֹר

מֶלֶךְ־חַי־וְקִים יִמְלוֹךְ וְיִגְדַּל יְקָרוֹ / יִפְרָח כַּתָּמָר:

 

כנפי שחר

יהיו מופרקים — שעוד הערב יהיו נגאלים, ל׳ ויפרקנו מצרינו (תה׳ קלו,כד). נצלו — הריקו אותם מכסף וזהב (קרא נצלו כבשוא נח). וסחרו מגר בפרבר — קחו לכם סחורה מן השוכן בפרבר, שבונה בקצה העיר. כחך צור — במכת אבן; ואולי יתכוון, שהביא עליהם מכה איומה כזו שהביא על צור(עי׳ ישע׳ פרק בג), ואז יש לנקר צור, צד״י־חולם. פלט — נמלט, ניצל. משחת נצרו — הצילו ממות. בביתו נשמר — כי לא יצא מביתו. בארץ מצור — בארץ מצרים. כי בא יום… — כצ״ל; כי הגיע היום שקבע לו, לפרעה, יום שדינו נגמר לטביעה בים־סוף. ראה מעשה חרש. באין מעצור — קומו צאו ללא כל מניעה ועיכוב. ש-די לי המר — השביעני ממרורים. במצור — המצרים צרו עליהם ודחקו אותם לצאת מיד. פן קברים… — מחשש שמא ימותו כולם; פה פערו — פתחו פה, הנושא: קברים. אחריתם מר — פן, גם הם בבכורות, מרה תהיה אחריתם. אנא ה׳… — המשורר מסיים בתפלה. ותקצור פשעי… — תכרות, תבלה ותמחה פשעי אשר נכתבו בספרך. כי ריחי נמר — כי יודע אני שריחי נבאש בפניך. בן־דוד יעצור… — ימשול, ירבה כבודו ויגבה כתמר במהרה בימינו אמן!

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

 

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד^, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר_־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265

 

ב. ״לקחת כיפי מֵאֲנוֹ

ישנו עוד עניין מיוחד במינו בפיוט הזה ביחס לפיוטים האחרים. מונסונייגו טוען בשירו שמעניה של סול סירבו לקחת כופר תמורת שחרורה מעונש מוות:

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוֹ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

לעובדה זאת משנה חשיבות, והיא דורשת מראשי הקהל היערכות כספית. ואמנם, אם הקהילה אכן הציעה כופר כנאמר בשיר, סביר להניח שהרשויות המשפטיות המוסלמיות יידעו את הנהגת הקהילה, על רבניה, על דייניה ועל נגידיה, בפרשת סול חשואל. סול הייתה בחורה מעיר רחוקה שנשפטה בפאס בבית משפט מוסלמי. היהודים לא יכלו לדעת על המקרה אלמלא יידעו אותם הרשויות המוסלמיות על הדבר. אולם אם הקהילה הציעה כופר, היה העניין צריך לקבל גושפנקה כלשהי בפנקסי הקהילה או לפחות להיות מוזכר בכתביהם של הדיינים ושל מנהיגי הקהילה. אך הכופר לא הוזכר כלל, כשם שלא נזכר אצל שמואל אלבאז, שהיה בעת המקרה מבוגר יותר ממונסונייגו ונתן דיווח מפורט יותר על השתלשלות העניינים. אילו התרחש דבר כה חשוב מעין זה, ודאי היה זוכה לאזכור ולפירוט אצלו. למוסלמים לא היה כל צורך ליידע את הקהילה על סול, כיוון שמבחינתם סול הייתה מוסלמית כופרת החייבת לתת את הדין על כפירתה על פי חוקי האסלאם. אשמה בסעיף ״רידה״ שוללת מהנאשם כל אפשרות לחנינה או להקלה מסוימת בדרך ביצוע גזר הדין, כך שהאפשרות של הצעת כופר אין לה אחיזה במציאות במקרה של עוון כפירה בדת האסלאם. במציאות החברתית והדתית שתיארנו לעיל, לרשויות המשפטיות של פאס לא הייתה כל חובה להודיע לקהילה היהודית על הימצאותה של נערה בשם סול חשואל ברשותן, זאת מכוח החוק. ואם קיבלה הקהילה את הבשורה, כנראה נעשה הדבר בדרך בלתי רשמית ולפנים משורת הדין, יזמה חסרת תועלת וחסרת מוצא מלכתחילה כיוון שגזר הדין, שניתן כנראה כבר בטנג׳יר (על פי המסתבר מהפיוטים עצמם), אינו ניתן לשינוי.

אם כן, הצעת הכופר על ידי הקהילה היהודית של פאס נראית בלתי סבירה. וכאן מתבקשת השאלה: האם השערת הכופר עולה באופן טבעי בדמיונו של כל יהודי כאשר הוא נתקל בדבר חמור כגון הוצאה להורג של יהודי בידי עריץ אכזר שאינו יהודי? כידוע, בקינה על עשרה הרוגי מלכות שקוראים בשחרית של תשעה באב, מדובר על הצעת כופר למענים ולמוציאים להורג:

תקפו עלינו מצוות להפר / ומיאנו לקחת הון וכופר

בפיוט של מונסונייגו, דמותה של סול וצרותיה נראות כאילו הן משתקפות מתוך הקינה על עשרה הרוגי מלכות, ולא לחינם מופיעה ההשוואה הזאת בסוף הפיוט:

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחיצה

הקינה על עשרה הרוגי מלכות פותחת ב״אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה", ובפיוט של מונסונייגו נאמר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה / שיחו לבניכם ספרו

מקור אחר שהשפעתו נראית מכרעת בשילוב נושא הכופר הוא פיוט העקדה ״עת שערי רצון״ של אבן עבאם, שבו מסופר על התערבותם של מלאכי מרכבה שהתחננו לאל שימצא כופר תמורת יצחק:

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

לפיכך, עולה נושא הכופר במסורת היהודית בהקשר של מוות על קידוש השם גם באמצעות המורשת של עשרה הרוגי מלכות. אם מעניהם ״מיאנו לקחת כופר״, כך יהיה גם באשר לדמות ההיסטורית סול, כי פרשת הרוגי המלכות חייבת לחזור על עצמה עם כל האטריבוטים המאפיינים אותה.

אפשר להניח שהקינות לתשעה באב, ובאותה מידה גם הפיוט ״עת שערי רצון״, נכחו בתודעתו של מונסונייגו בעת חיבור הפיוט על הרוגת המלכות שהייתה בת דורו. אולי חזר לקרוא בקינות כדי לכתוב את פיוטו, ואז צץ הכופר והשתלב כקונוטציה ספרותית ולא כעובדה היסטורית, כי כל כולו צץ ועלה בהשראת הקינות של תשעה באב בכלל ושל עשרה הרוגי מלכות בפרט. בעניין זה יש להזכיר שפיוטו של מונסונייגו חובר ביום השלושים למותה של סול, כלומר בכ״ז בסיוון לערך, עשרים יום לפני י״ז בתמוז, ומכאן חותמן של קינות תשעה באב על ״צדקת אשת חיל זכרו״.

בגרסה הקודמת של סיום הפרק העלינו השערה שהפיוט חובר בסביבות חודש אב, בתקופת האבל על חורבן ירושלים, וזאת כשעוד לא ידענו על מכתבו של דרומון היי (1844) למשרד החוץ הבריטי. בעקבות התאריך החשוב באותו המכתב והתאמתו ללוח העברי התברר בדיעבד שמסקנותינו היו נכונות: הפיוט מאמץ ניבים וביטויים מקיבות על הרוגי מלכות גם בגלל הסמיכות לימי האבל על חורבן בית המקדש.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 32

מבצע יכין

חזרתי לפאריז, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי (2.8.63). הספקתי בינתיים להשתתף בישיבה עם מר יוסף מלמד בג׳נבה אשר על כך אדווח לכם בנפרד.

ברצוני למסור לכם סקירה כללית על הנעשה במ. [הכוונה למרוקו] אם גם ידוע לי שרוב העניינים מוכרים לכם ממקורות טובים. המצב ביהדות מרוקו השתנה לחלוטין לגבי נושא העלייה במשך החודש האחרון נוכחתי לדעת שהגענו לקצה העלייה ההמונית. הדבר בא עלינו בצורה פתאומית היות והיינו שקועים בעבודה היום־יומית; מצב זה שיערנו בדיון המשותף בו השתתף גם יהודה בהיותו בפ. אולם לאמיתו של דבר יעלה מספר היהודים שיצאו בעלייה המונית על אמדן שהיה במאי ש.ז. הערכנו את מספרם ל־15 אלף איש ואכן אי״ה בסוף חודש זה נגיע למספר ששיערנו אז ואף נעלה עליו.

היום נמצאים בידינו כ-3,600 דרכונים חדשים אשר הסעתם תתחיל עם הגעתה של האנייה הגדולה לאירמה[אירמה, הכוונה בלשון ׳המסגרת׳ לעיר ולמחוז קזבלנקה]. ב-8 לח.ז., בשלב זה טרם ידוע אם האנייה תסע פעם נוספת ובוודאי תתפלאו על כך – לאור מספר הדרכונים שבידינו. אולם הדבר תלוי במספרם הגדול של אנשי אירמה הרשומים על דרכונים אלה. על מנת להסביר זאת היטב אאלץ בנקודה זו למסור לכם ביתר פירוט את המצב באירמה:

לפני כחודש החלטתי להתרכז יותר בעלייה מאירמה, לאור העובדה שביתר חלקי הארץ העלייה הולכת ונחלשת. אך בגלל גישתו העוינת של דון החלטנו לשמור יותר על חשאיות ושקט ובראש ובראשונה להוציא את היהודים בקבוצות קטונות, ובהיותם גרים באזורים צפופים ומרוכזים ־ יציאתם מעל ל-150-100 תגרום לרעש ולתקלות. זאת נוכחתי בעצמי כשבפברואר ש.ז. נתתי הוראה להסיע על אנייה גדולה 200 איש, הגיע הדבר עד לאוזני דון ודי צרות היו אז.

בהזדמנות זו אציין שמתוך 4,133 שיצאו את הארץ בחודש יולי, היו כ-2,000 מאירמה. הפתרון הטוב ביותר כדי להוציא יהודים מאירמה הוא להוציאם בקבוצות קטנות, בכל יום שני ואולי בעתיד גם בכל יום, ולהסיעם בלילה באוטובוסים מיוחדים עד לטינו. אך גם על אנייה גדולה לא נוכל להעלות יותר מ-100־150.

מבין המסמכים הנמצאים בידינו בחודש אוגוסט ישנם כ-2,000 מאירמה וכ-1,600 מיתר חלקי מ. מספר זה מאפשר למעשה נסיעה נוספת של האנייה הגדולה אולם ביניהם ה״מתאחרים״ רובם אנשי הדרום. אנשינו בודקים כיום כמה מבין ה-1,600 מוכנים ליציאה בחודש זה וכמה מהם ישתייכו לקבוצת ה״מתאחרים״, ובהתאם לתוצאות נוכל לקבוע אם האנייה הגדולה תחזור ב־15 לאוגוסט או שנסיעתה ב-8 לח.ז. תהיה, בשלב זה, האחרונה.

המצב במ. לאחר חודש אוגוסט

לאחר יציאתם של 4,000 (מספר משוער לחודש זה) ישארו באירמה כ-6,000 יהודים המוכנים לנסוע בכל עת. יש להניח שעם 6,000 אלה קשורים בני משפחה בלי דרכונים רגילים שמספרם נע בין 2,500-1,500. הבטחות לעלייה ישנן גם מ-500 יהודים מאזור טפיללט (בעיקר בארפוד) עשירים בחלקם הגדול אשר נשארו מבודדים בכפרים וביקשו לנסוע בספטמבר לאחר שיחסלו את רכושם. במשרדנו מונחים דרכונים של יהודי טזנדט (הדרום הרחוק) 450 במספר, שהחליטו לנסוע בצוותא בסביבות 15 בספטמבר ש.ז. היות וכ-20 משפחות בעלי רכוש מחפשים דרך לחיסולו.

״המתאחרים״

מספר ה״מתאחרים״ הלך וגדל מאז ינואר 1963. כיום מונחים במשרדנו דרכונים של כ-3,500 יהודים. החלטנו לחקור מה בעצם גרם לכך שאלה החליטו ברגע האחרון לדחות את עלייתם. מתברר שהיו לכך כמה סיבות:

• לפני שנה רגילים היו שמיום בו נרשמו לעלייה עד ליציאתם עברו שבועות ואפילו חודשים, כי מספר הקולקטיב היה קטן יותר מהשנה ועל כן חשבו שגם השנה יהיה כן. הקצב המהיר בו יצאו, לפעמים שבוע לאחר רישומם, גרם לכך שלא היו מוכנים לכך.
• אשתקד מספר ה״מתאחרים״ היה כמעט אפסי. אז לא הכרנו היטב את הטכניקה ונהגנו לחסל דרכונים שלא נוצלו. השנה אנו מחברים את הדרכון הבודד למחברת אחרת כך שיהודי יכול לנסוע בכל עת שירצה. דבר זה התפרסם מהר מאוד במ. ואנשים נוהגים כאילו דרכון אינדיבידואלי בכיסם.
• היחס האידיאלי השורר בין השלטונות לבינינו נותן להם ביטחון כי יכולים הם לעלות בקולקטיב גם לאחר החיסול, ללא הפסדים, של עסקיהם.

לפני שנה היתה זו יציאה כ״יציאת מצרים״, כלומר בחיפזון. השנה היציאה דומה יותר ל״עליית בבל״. ישנם כמובן גם מקרים של חרדה.

• הזכאים לחובות העם ערים יותר מאשר בשנה שעברה ועומדים הם על המשמר. לא פעם נתפס עולה זה או אחר על-ידי התובע ממש ברגע האחרון ועל-ידי כך נמנע ממנו מלעלות עד להסדר החוב. יש לנו ״סיפור יפה״ על מקרה שקרה באחד הכפרים בטפיללט.

כמובן שרוב רובם של ה״מתאחרים״ ממשיכים להיות מועמדים לעלייה. ההתקפה הרצינית הראשונה נעשתה באנט, משה שואבי הוציא חוזר ל-24 משפחות והזמין אותן למשרד. הוא הודיע להם שלא נוכל להחזיק לעולמים בדרכוניהם אלא אם כן יחליטו על מועד סופי לעלייתם. 21 מהנדרשים הופיעו במשרד – 18 מהם במועד מוקדם יותר משנקבע ־ ולאחר שנאמר להם שבמצב הנוכחי ייתכן שהמשרד שלנו באנס ייסגר ודרכוניהם יוחזרו לשלטונות, קבעו את תאריך יציאתם (רובם בסוף אוגוסט והשאר במחצית ספטמבר). התכנית היא כעת להסתער על ה״מתאחרים״ באשר הם שם.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

בבית מרומם זה גדל רבינו וממנו שאב את הדוגמה הרוחנית ואת יראת השמים שאפיינו אותו משנותיו הצעירות ועד שיבה. מאביו קיבל גם את יסודות הלימוד בעיון, ובפרט את מסורת המנהגים ודרכי ההוראה כפי שמקובלת היא בידם של רבני משפחת טולידאנו מדורי דורות עד לאבותיהם חכמי קסטיליה ולמעלה בקודש.

בנוסף להשפעת הוריו הגדולים, ספג רבינו מגיל צעיר את האווירה המיוחדת של המלאח היהודי – הוא המלאח המקורי אשר לפני בוא הצרפתים ומהפכת ההשכלה שהביאו עימם.

במבט גשמי ומצומצם הצטייר המלאח כמקום דל, אבל כמה טהרה וגדלות הנפש היו מקופלות בין חומותיו. מבחינתם של יהודי מקנס לא היה העולם הזה אלא פרוזדור לחיי נצח, ואם כן מה חשיבות יש אם מפואר הוא הפרוזדור או פשוט – העיקר הם קנייני הנצח אותם צובר האדם בחייו ולהם הוא צריך להקדיש את עיקר מעייניו. ואם בדרך כלשהי הצליח אחד מבני הקהילה לצרף פרוטה לפרוטה ולחסוך כמה דירהאמים, הרי שיש לתתם לצורכי מצווה או לבנות בהם בית מדרש.

רק לאור השקפה זו ניתן להסביר את העובדה המפליאה שחרף חיי הפשטות והצניעות שאפיינו את יהודי מקנס, נודעה העיר כיעד ראשון במעלה עבור שד״רים וגבאי צדקה מכל רחבי העולם היהודי. תלמוד תורה בטבריה, כלות עניות בירושלים, בתי מדרש בסלוניקי או בבגדד – כולם זכו למתת ידם הנדיבה של יהודי מקנס שלא תהו ולא התרעמו על פשר הנהירה ההמונית של פושטי יד

 לעירם. ברורלהם כי אם מבקשים מהם עזרה לדבר שבקדושה – הרי שיש לתת במלוא היכולת.

בפרט היו חביבים על יהודי מקנס הקמת בתי כנסת ובתי מדרש. לא פחות מ"ט בתי כנסת שונים פעלו בתחומיו המצומצמים של המלאח הישן עד כי נדמה כי שאיפתה של כל משפחה הייתה להקים בית כנסת, ואם לא היו בידה האמצעים לכך אזי לפחות לרכוש חלק מבית תפילה. היה את ׳צלאת [בית הכנסת] טוֹבִי/ ו׳צלאת אל-חָכִּם׳ הקרוי על שם רבי יעקב בירדוגו ממשפחת גולי ספרד. וגם ׳צלאת הלביאה׳ על שם דבר פלא שאירע בימי קדם, כאשר הקדוש רבי שמואל בן וואעיש, מגדולי חכמי מקנס, גירש מתוכו לביאה. מרובים היו בתי הכנסיות במקנס, והגיעו הדברים לידי כך שרבני העיר אסרו על הקמת בית כנסת חדש ללא אישור הקהילה.

בתי הכנסת הללו היו פשוטים בחזותם החיצונית, מחמת גזרת המלכות שאסרה בניית בתי תפילה מפוארים ליהודים. אך עששיות השמן שבערו בהם עד לשעות הלילה המאוחרות העידו על התמדתם בתורה של יושביהם.

בית כנסת ׳הלביאה׳

אחד מבתי הכנסת המיוחדים שמקנס התעטרה בהם היה בית הכנסת שבמבוי בן עטאר שנקרא על שם קדוש עליון רבי שמואל בן וואעיש זיע״א מגדולי חכמי מקנס. לבית כנסת זה נקשר סיפור יוצא דופן:

בימיו של רבי שמואל בן וואעיש לכדו הערבים יושבי העיר לביאה אימתנית אותה הגישו כדורון למלך. הלה בנה עבורה כלוב ברזל גדול בחצר ארמונו, סיפק את מזונה ביד רחבה, והתפאר בה בפני אורחיו הרבים.

דא עקא שבאחד הימים הצליחה הלביאה לפרוץ את כלוב הברזל ולצאת לחופשי. במשך שעות ארוכות הסתובבה ברחבי העיר והטילה את חיתתה על יושביה. רק מקץ מאמצים רבים הצליחו חיילי משמר המלך ללכוד אותה ולהשיבה אל הכלוב. מאורע זה גרם למלך חרדה רבה. מה אם יעלה בידה של הלביאה לפרוץ שוב את כלובה? ומה אם תיתן בו את עיניה ותחליט לקבוע עליו את סעודתה?

הרהר המלך בבעיה עד שמצא לה פתרון יצירתי: הלביאה תורחק מחצר הארמון ותונח למשמרת באחת מחצרות המלאח היהודי. באופן כזה גם אם תשתחרר הלביאה ותטרוף אי אלו אנשים בדרכה אל החופש, יהיו אלה בסך הכל יהודים שאיש לא יחוש בחסרונם. הלביאה נקשרה אפוא בשלשלאות ברזל ומדי יום היה מגיע אחד מעבדי המלך ומשליך לפניה את מזונה.

באחד הלילות התממש חששם של יהודי מקנס. הלביאה ניתקה את מוסדותיה ויצאה לשוטט ברחבי המלאח. אותה שעה יושב היה הצדיק רבי שמואל בבית הכנסת 'בן עטר׳ ומקונן מרה על גלות השכינה. כה שקוע היה בתפילה עד כי לא שם לב לחיית הטרף האימתנית המתגנבת חרש בעד הדלת הפתוחה ומתקרבת אליו בלאט. רק כאשר עמדה החיה מולו ממש ונהמה בקעה מגרונה הרים רבי שמואל את עיניו ונתקל במבטה מזרה האימה.

רבי שמואל, שדעתו נתונה הייתה לקינתו ולתפילתו, לא הבחין בכך שמדובר בלביאה. לתומו סבר כי כלב גדול עומד מולו. הוא נטל את מקלו והחל מכה את הלביאה ומגרש אותה מבית הכנסת. הלביאה נהמה וזעקה, אך לא הייתה מסוגלת לפגוע לרעה באיש האלוקים עד שנאלצה בחירוק שיניים לסגת לעבר פתח בית הכנסת.

בינתיים הגיע משרת המלך כמדי ערב כדי להשליך ללביאה את מזונה, והנה לחרדתו הוא מגלה כי השלשלאות מנותקות וחיית הטרף איננה. עד מהרה הוזעק חיל המשמר ופתח בחיפושים נמרצים. קולות הנהמה הובילו את הפמליה אל עבר בית הכנסת ׳בן עטר׳ בו מצאו את הרב הקדוש יושב בשלווה בעוד החיה נוהמת מולו בחוסר אונים…

מאותו היום התפרסם שמו של רבי שמואל כאיש אלוקים קדוש ונערץ גם בקרב גויי מקנס. המלך לא העז להשיב את הלביאה אל שכונת היהודים, אולם החצר בה התארחה החיה נקראה מאז ואילך בשם ׳דאר אלביא', כלומר חצר הלביאה, לזכר הנס שהתרחש בה בזכותו של הצדיק.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 42

מבוא לספר

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון (בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח^,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

וכן כתב בספר נחלת אבות למהר״י קורייאט ז״ל (עמוד ע״ג): יש כמה מנהגים, אשר י אין להם טעם על פי הפשט, ואפילו הכי ישראל קדושים מקיימים אותם, כמו שקבלו אותם בסיני, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם, ולכן כל מ^י שיראת ה׳ נגעה ללבו, אל יזלזל במנהגי קדמוננו עכ״ד.

ובספר פקודת אלעזר (או״ח סימן קל״ג) ג״כ נגע בענין זה, וכך כתב בין היתר:צא ולמד כוחו של מנהג, שאין לנו לשנות מנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים, שהיו חסידים ואנשי מעשה, ואפילו יבוא אליהו הנביא ז״ל לבטל מנהג לא שומעים לו עכ״ד.

וכן כתב בספר מטה יהודה למהר״י עייאש (סימן תקפ״ב): וזה דרכי תמיד, שלא לשנות מהמנהגים כלל וכלל, מכיון שנתקנו על ידי רבנים וגאונים ז״ל, וכל המשנה מנהגים ידו על התחתונה, ואינו אלא טועה, ונקרא פוריץ גדר עכ״ד.

ובספר קרית חנה דוד לרבי דוד הכהן סקלי (ח״א סימן י״א) כתב ג״כ בענין זה, וזה לשונו: ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בו בית ישראל, והגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחה במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם המנהג נראה ״ריק״, הוא מכם, שבודאי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים שהיו בקיאים בכל דבר יסדום ביסוד מוסד, וצופים אמרום עכ״ד.

ובספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים בהקדמתו הנפלאה לספרו, אשר ממנו נשאבו רבים מהמנהגים אשר הובאו בספרנו זה, כותב לסיכום הענין: אנו למדים מכל זה, שאף מנהג שאין לו בסיס ואדנים לעמוד עליו, אין לזלזל בו, דמנהגי ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליהם יופיעו נהרה, ליהודים היתה אורה עכ״ד.

אלא שכנגד כל הדברים הללו, עומדים לנגד עינינו פסקי השלחן ערוך אשר קבלו אישור ממלכו של עולם, וכל פסקיו נתקבלו בכל העולם, ובפרט אצל בני ספרד, וכמובא בספר משפט וצדקה ביעקב לרבינו יעקב בן צור (ח״ב סימן ה^׳): שלאחר שנתפשטו בעולם חיבורי מרן הבית יוסף והשלחן ערוך, שוב אין לנו אלא פסקיו, לכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפילו נגד אלף פוסקים, ע״כ דבריו.

ובספר אהל יוסף לרבינו יוסף מולכו ז״ל (יו״ד סימן ל׳) כתב גם כן כעין זה, וזה לשונו: כיון שקבלנו הוראות מרן הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ״א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גרירן הן לקולא והן לחומרא עכ״ד.

וכן כתב בספר רב פעלים לרבינו יוסף חיים (ח״ב יו״ד סימן ז׳), שאפילו מאה אחרונים חולקם על פסק מרן השלחן ערוך, אין אנו שומעים להם להקל, ואפילו במקום הפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה עכ״ד.

ולכן כאשר יקרא הקורא בספר מנהגים זה, בודאי תמוה יתמה, איך זה שבמרוקו וסביבותיה עזבו את פסק מרן בהרבה דינים והלכות, והלכו אחרי הרמ״א, והרי אפילו הרמ״א עצמו בתשובותיו (סימן מ״ח) כתב על מרן כדברים הללו: באתי להשיב מפני הכבוד, לדברי מורינו ורבינו, הגאון הגדול, רבי יוסף קארו יצ״ו, אשר מימיו אנו שותים, מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה׳, שיאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלקים בתוכינו, והנני אומר, מתניתא דמור, וספרו קא מתנינא, וחלילה להמרות דברי מעלת כת״ר, שכל החולק עליו כחולק על השכינה, ועליו יש לסמוך אפילו באיסורא דאורייתא עב״ל.

והתשובה לשאלה קשה זו, נמצאת בהקדמתו של מר"ן עצמו, לספרו הגדול בית יוסף, שעליו מושתת השלחן ערוך ופסקיו אחד לאחד, וזה לשונו שם בין היתר: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אף על פי שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ״א ע״א) עכ״ל. והרי תשובה על המנהגים שנהגו דלא כמרן.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 31

(372) — בקשה — סי׳ בנימן חזק

ע״מ ז-ג בבתים | ז-ז-ג באזור

בַּת, אֲהוּבַת־אֵ-ל, קָמָה / בַּשׇׁחַר

תִּתְלַבֵּן אָדָם כִּתְמָהּ / כַּצׇחַר

 

 

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

נָדְּדָה שְׁנַת עֵינָהּ / גּוֹבֶרֶת

וּלְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנָהּ / שׁוֹחֶרֶת

 

צוֹעֶקֶת עַל חַטָּאתָהּ / שׁוֹפֶכֶת בִּמְעָתָהּ / עֲתֶרֶת

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

יוֹשֶׁבֶת בְּרֹב פַּחְדָּהּ / כִּי חָטְאָה

לוֹבֶשֶׁת סוּת חֲרָדָה / לָךְ קוֹרְאָה

 

עוֹרֶכֶת תְּשׁוּבָתָהּ / אוּלַי  מִמְּשׁוּבָתָהּ / נִרְפְּאָה

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

מִדַּי עֲלוֹתָהּ בֵּית אֵ־ל / לִתְפִלָּה

אַבִּיר, גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, / מָחוֹל לָהּ

 

תִּשָּׂא אֶת חַטֹּאתֶיהָ / וּבְרִית מֵאֲבוֹתֶיהָ / תִּזְכּוֹר לָהּ

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

נוֹרָא אַתָּה, שַׁוְעָתָהּ / הִקְשִׁיבָה

אֶת רִיבָהּ מִצָּרָתָהּ / אֵ־ל, רִיבָה

 

נַחֵם נָא אֶת עַם אֶבְיוֹן / גַּם בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן / הֵיטִיבָה

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ / לָךְ שָׁבִים

וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ / נִצָּבִים

 

יְרֵאִים עֵת ִיקָּרְאוּ / לְדִין, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ / נִכְאָבִים

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

כנפי שחר

372 — הנושא: סליחה לפני תפלת השחר. בעונת הסליחות.

בת — כ״י, והיא מלה נפרדת. קמה בשחר… — בדי לכבס לכלוך החטא ויתלבן כצמר צחר, לבן. למנצח… — דבק למעלה, קמה בשחר להלל לך עם אילת השחר, והוא כוכב הבוקר, ר״ל בבוקר השכם, בעוד הכוכב ההוא מאיר; על, עם, כמו והקרבתם על הלחם (ויקי כג, יח/עם הלחם). ראה מעשה חרש. האודם כנוי לחטא, הלובן כנוי לסליחת העון, והליבון כנוי לחזרה בתשובה. נדדה… גוברת, ולבקש… שוחרת — מתאמצת לנדד שנת עינה להשכים בשחר כדי לבקש סליחה על עונה; נדדה, שה״פ; שוחרת, ל' שחרית. ראה מעשה חרש. צועקת — מתפללת. שופכת… עתרת — מביעה תפלה ותחינה. סות — כסות, לבוש. עורכת… — מסדרת דברי וידוי ותשובה, הכוונה לשירי סליחה וריצוי כזה. אולי… — מתוך תקוה ששובבותה ומרדה תיסלחנה. מדי — כל פעם . אביר… — נא גבור ישראל סלח לה למען אבותיה. את ריבה מצרתה… — מחמת צרתה שהיא נתונה בה, קומה והענש את המתגרים בה. ונר׳ שצ״ל; את ריבה מִצּוֹרַרְתָּהּ, מכל אומה המציקה לה, לך שבים — בתשובה. הפר — הסר, בטל.

זָכוֹר תִּזְכּוֹר רַחֲמִים / יוֹם הַדִּין

הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים / עֵת תָּדִין —

 

לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבִי / שְׁמֶךָ, הֵמָּה יוֹשְׁבִי / עַל מִדִּין

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

קָרֵב לִי שְׁנַת גּוֹאֵל / וּפְדֵנִי

עַל מִי מְנוֹחוּת, הָאֵ־ל / תַּנְחֵנִי

 

וּזְכוֹר לִי זְכוּת אִישׁ תַּם / עַל לִבְּךָ כַחוֹתָם / שִׂימֵנִי

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

 

אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמוֹר לִי / לֶמַשָּׁא

 רְאֵה צוּרִי גּוֹאֲלִי / אֵיךְ אֶשָּׂא

 

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עֻלִּי / אֲבָל רוֹעַ מִפְעָלִי / אֵ־ל תִּשָּׂא

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר

כנפי שחר

עת תדין ליראיך — כלומר, ושים חלקנו עמהם. ולחושבי שמך — שמהשבתם רק בך. יושבי על מדין — כאן: החושבים שעתידים לשבת בבית דינך הצדק לתת דין וחשבון על מעשיהם, ובכך אין הם באים לידי עבירה. על מי מנוחות… — שתוליכני לארצי בדרך נוחה וסלולה. איש תם — יעקב (ברא־ כה, כז). על לבך כחותם… — אל תשכחני, כמו שאין אדם שוכח החותם שעל זרועו, כלומר, יעל זכרוני לטובה לפניך. לְמַשָּׁא — שי״ן־ ימנית, לחוב, שעתיד לבוא לידי פירעון, איך אשא? — איך אוכל לסבול העונש? עולי — כובד עווני. א־ל, תשא — תסלח.

https://www.youtube.com/watch?v=1dPTlnPZXHI&list=PLPDsmHc70VCUDM4Thz-tzTEJhWedyH5iS&index=10

נישואין בקפריסין. מדד לשילוב חברתי עשוי היה להיות נישואים בין יוצאי אירופה למעפילי צפון

אפריקה. המסע בספינה והשהייה במחנות זימנו הזדמנות לנישואים מעורבים בין צפון אפריקאים ליוצאי אירופה.

הסיכוי לנישואים מעורבים היה, כנראה, גבוה יותר בקרב מעפילי צפון אפריקה שהעפילו מנמלי אירופה בספינת מעפילים במסע שנמשך 21- 14 ימים ונאלצו לשהות מתחת לסיפון כדי שלא יתגלו על ידי הסיורים האוויריים והימיים הבריטיים וכך מצאו, אולי, זמן להכיר זה את זו. נישואים מעורבים העידו שרגשות סייעו להתגבר על מחסומים ופערים תרבותיים. במאגר נמצאו שבעה נישואים מעורבים:

יהודה בן אוליאל נישא להנרייטה אנדסטר שניהם העפילו ב'המעפיל האלמוני'. המעפילים מרסלה  )לא – נרשם שם נעוריה ( וג'ק שריקי מ'יחיעם' נישאו אף הם. דוד כהן מ'לנגב' נישא לנחמה  )לא נרשם שם נעוריה ( מ'חיים ארלוזורוב'. יונה בלחסן מלוב מ'בן הכט' נישא ללאה אורבך מפולניה מ'חיים ארלוזורוב'. שלמה פרץ ממרוקו מ'יהודה הלוי' נישא לשרה פלץ מרומניה מ'פאן יורק'. אוחיון חביב, מעפיל ממרוקו מ'תיאודור הרצל' נישא לחנה ) לא נרשם שם נעוריה( מעפילה מרומניה מ'מדינת היהודים'. אדדי אברהם ופלח סימה שהעפילו מלוב ב'משמר העמק' נישאו בקפריסין. שיתוף פעולה בין הרבנות המקומית, הוועד הדתי והתנועות הפוליטיות בקפריסין סייע לבטל מס שהוטל על חתנים. זו הייתה דרישת הרב הראשי בקפריסין ומזכיר הוועד הדתי ש"אין לחייב, את החתנים לשלם כסף בשעת חתונתם".  לבסוף, גם בין מעפילי ה'אקסודוס' היו זוגות מעורבים. השהייה הארוכה בספינה תרמה את חלקה לקידום נישואין אלה . עדה לוסקי נישאה לדוד בנישו ושלמה טובול ממרוקו נישא לשרה  (לא צוין שם נעוריה)  מצרפת.

שירותי דת, חברה, חינוך והכשרה במחנות קפריסין במחנות קפריסין סופקו שירותי דת בידי התנועות הדתיות שפעלו בקפריסין. שירותי הרווחה סופקו על ידי הג'וינט ושירותי בריאות על ידי רופאים מטעם הסוכנות היהודית והג'וינט. חולים טופלו בבית החולים הצבאי הבריטי בקרבת מחנות הקיץ והחורף. חולים קשים הועברו לבתי חולים בפלשתינה א"י.

דת. התנועות הפוליטיות הדתיות 'הפוהמ"ז', 'פאג"י' ו'אגו"י' דאגו לצורכי הדת בקפריסין. רוב מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' באו מרקע דתי ושמרו מסורת. בדוח שהגיש אלי מויאל לראשון לציון מאיר חיים עוזיאל ולמר אברהם אלמאליח, נציג ועד העדה הספרדית בירושלים, על מעפילי צפון אפריקה ארבעה חודשים אחרי גירושם לקפריסין, הוא ביקש לספק להם סידורים, טליתות ותפילין. הסידורים שהגיעו לידי המעפילים הצפון אפריקאים, לקראת ראש השנה תש"ח, היו בנוסח ספרד ]נוסח האר"י, ב.ד[  שלא היה מוכר להם. גם מוריס לאוב, מנהל הג'יונט בקפריסין, הזכיר שהיה "פיאסקו בהזמנת סידורי תפילה לימים הנוראים בנוסח ספרד שלא התאימו לנוסח הצפון אפריקאי   ] נוסחליוורנו, ב.ד[.  מכתבו של המעפיל ראובן חי פרץ מ'יהודה הלוי' לראשון לציון הרב עוזיאל המחיש את המחסור בתשמישי קדושה של המעפילים המוגרבים: "הטלית והתפילין שהבאתי איתי נשארו במחנה העלייה באלג'יר".  בדיווח של השליח חיות מרדכי לתנועת 'תורה ועבודה', שחפף לדיווח של מויאל, ספטמבר 1947  נכתב "ובקשר עם יוצאי צפון אפריקה, רובם הגיעו בלי תשמישי קדושה, סדורים כפות" ]כיפות, ב.ד [ ]…[ "טוב תעשו אם תעבירו במיוחד משלוח כיפות, סידורים בנוסח מערבי, ]מוגרבי, ב.ד[ תפילין וטליתות קטנות".  ניתן להניח, שאלי מויאל, לא היה מצוי, כנראה, בנוסחים השונים של סידורי התפילה ולכן לא הגדיר במדויק את בקשתו כפי שעשה זאת השליח מתנועת 'תורה ועבודה' בקפריסין שגם הוא לא הכיר את המנהג הצפון אפריקאי לא לעטות טלית קטן. בדוח של הסתדרות 'פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י( אין מידע על צורכי הדת של מעפילי צפון אפריקה, אף שהיו ביניהם שהשתייכו לתנועה זו.

חינוך והעשרה. בקפריסין פעלו גני ילדים ובתי ספר. מחנה 65 היה מחנה נוער בו רוכזו לימודיהם לפי תנועות שייצגו את המפלגות הארץ ישראליות. קורסים התנהלו בידיעת הארץ, אנגלית וספרייה עמדה לרשות המעפילים. תיאטרון פעל במחנה 55.

סמינר בית רוטנברג. שפעל בחסות ובמימון הג'וינט, הכשיר מדריכים. התנהלו בו שיעורים בידיעת הארץ, בהיסטוריה של עם ישראל ובלימודי עברית. לפי המאגר 29 מעפילים מצפון אפריקה השתתפו בסמינר אך רק שישה מהם מעפילים מחוף אלג'יר לעומת 14 ממעפילי צפון אפריקה מנמלי אירופה. תשעה צפון אפריקאים נוספים השתתפו בסמינר, אך לא נרשמה שם הספינה בה העפילו . גד כהן, מעפיל ב'יהודה הלוי', תיאר, בעלון הסמינר, את חלומו של בוגר סמינריון, "בידיהם לפידים, מעל ראשם מתנוססות סיסמאות ומגמת פניהם לחדר העיון. ]…[ והנה בחדר העיון פנימה על מרבדי שש וארגמן יושבות: החכמה, הבינה וההשכלה וממתיקות סוד. ]…[ את הספרן שניסה למנוע בעדם להיכנס כירבלו והקיפו שקרא לעברם שמעו רודפי ההשכלה, והאזינו מבקשי החכמה. בעוז אזרו חלציכם ופחד הסירו מלבבכם". משנכנסו הבוגרים אמר נציגם שאיפותינו נעלות ביותר, כי רק בעזרתכם ותחת פיקודכם נוכל לבוא להיכלי השכלה ולארמונות החכמה".

חלום ציורי שביטא את שאיפתם של לפחות חלק ממעפילי צפון אפריקה שהכירו בחשיבות ההשכלה כמפתח להשתלבות בחברה החדשה בישראל. החלום הביע תסכול מאחר והיו מעפילים מוגרבים רבים אנאלפביתים.

לימודים. אלי מויאל העלה את הצורך בטיפול באנאלפביתיות של 250 מעפילים מבוגרים מצפון אפריקה. יזמה של מעפילים ושליחים במחנה 55 ייסדה גן לילדים למעפילי מארוקא. ]כך במקור, ב.ד[ בכיתות למדו 30 ילדים ויתומים מרוקאים. לקראת השחרור מהמחנות, יוסף תויתו ]טויטו[ מ'יהודה הלוי' הביע את תסכולו ממיעוט לומדי השפה העברית בקרב חבריו המעפילים, "עדיין יש בינינו חברים שהעברית טרם שגורה בפיהם. והרי ניתנה לנו הזדמנות טובה והרוצה בכול יכול לרכוש לעצמו את שפתנו ולהעמיק את ידיעותיו בה".  תויתו השכיל לצפות את קשיי הקליטה בארץ ישראל ללאידיעת השפה העברית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

 

נאם הרב מימון ח. וחיון יחשל״א

ע ׳ע שלמות הבגרות

רבותי!

פעמים רבות ישאלונו אנשי השררה יר״ה מסיבת ענינים שונים עד מתי זמן הגבלה לשנים לזכרים ולנקבות להיותם עומדים ברשות עצמם לכל דבר.

ועל השאלה הזאת נשמעו תשובות שונות מפי רבני הב״ד והדיליגי שבכל עיר ועיר, וזה אומר כו״כ שנים על פי הדין, וזה אומר כו״כ שנים על פי המנהג וכו׳ וכו׳.

ולא נעלם מרו״מ שמזה יהיה גרמא בנזקין בענינים גדולים עד מאד כי יותן כח לחלושי הדעת הרכים בשנים למלאות חפצם לעשות, ולא בלב שלם רק דרך נערות ובעמדם על דעתם יבואו לידי חרטה גמורה ואין להשיב.

וע׳׳ז דאגו רבותינו וחכמינו אף מימי התלמוד לגזור אומר שפחות מבן עשרים שנה שמכר קרקע שירש יכול לחזור בו בהיותו בן עשרים, כי הם בחכמתם אמרו להגבלת שלום הדעת הזמן הזה.

וכן ראינו ג׳׳כ בעי״ת פאס תקנו רבותינו הרא׳ שכל בת נשואה שתמחול בכתו׳ או אף בא' מתנאיה בהיותה פחותה מבת עשרים, מחילתה כאין. כי הם ידעו אל נכון חולשת דעת האדם בפחות מזמן הזה.

ודבר זה גלוי לכל העמים והמה קצבו עד כ״א שנה.

איך שיהיה, לפני מורי אין צריך עוד להרחיב בדבר, הכל מובן ונודע לפניהם מודעא רבה.

בכן רבותי, יואל כבודם להסכים בזה: ״שאין האדם נקרא עומד ברשות עצמו בכל מעשיו בשלמות רק עד מלאת לו עשרים שנה, א׳ זכר וא׳ נקבה. והפחותים מעשרים צריך הסכמת ב״ד של המחוז״.

נתקבל הבל בהחלטה גמורה.

נאם הרב דוד עובדיה יחשל״א

ע״ע ההנקה

רבותי!

אנכי הדל באלפי, תהלת ה׳ ידבר פי, אשר בחסדו הביאני עד הלום לדרוך בציות, ולהיות זנב לאריות, בהתאסף ראשי עם קדש המכונות והעמודים, הם העומדים על הפקודים, אשר קטנם עבה ממתני, ואני אנה אני בא במקלי ותרמילי ודוד הוא הקטן ומה גם לדבר לפניהם בלעגי שפה דברות שתים, ואני ערל שפתים אכן היתה עלי יד הקדש על העליונה, המה הגבורים אנשי השם היושבים ראשונה אשר הרהיבוני, ועד כה הביאוני, ולרגלי קדשם ספחוני, המקום יגדיל ויאדיר תורתם, ואופני האושר וההצלחות ינשאו לעומתם, אמן.

אפריון למע׳ השר והטפסר, הנשיא הוא האיש משה, אשר הוא עומד הכן לעבודת הקדש ודרך תבונות להוציא לפועל דברי חכמים כדרבנות, המקום יהי בעזרו, ושמרו כרועה עדרו, וזכות התוה״ק תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

לדאבון לבב לא היתה שמחנו שלמה יען כי יד הזמן נגעה בדוקין שבעין, הוא ניהו הרה״ג הוא הראש כמוהר״ר יהושע בירדוגו הי״ו, ה׳ ברחמיו ישלח דברו וירפאהו, ועל קו הבריאות, החיים והשלום יעמידהו, אמן.

רבותיי

מטרת האסיפה הקדושה הזאת כשמה כן היא, מועצת הרבנים לרכז ולבסס משפטי התוה״ק על בסיס נאמן, בכן הציקתני רוח בטני, ואמרתי אני אל לבי עת לדבר על משפטי ״ההנקה׳׳ לפי הדין ולפי המנהג והתקנה, שאין ראוי להתעלם מהם ולהניחם כמות שהם לפי המצב הנכחי אשר אנו עומדים על מפתן גבולו הקשה, וטוב ונכון לתקן ״שתטול האשה דמי ההנקה במושלם וישאר הולד אצל אמו אע״פ שעדין לא הכירה״ יען כי בימים האלה אשה בכל אלה לא עבידה למיגר להניק בן חברתה בשכר, ואם האשה תשליך הולד לאביו כפסק מר״ן ז״ל באה״ע ס״י פ״ב אין הולד יונק משדי אשה רק בהנקה מלאכותית ע״י החלב ״ניצטלי״ או מחלב בהמה ונחוץ לזה השתדלות ושמירה גדולה בסדר ההנקה ובשיעור החלב יום יום והרתחת ונקיות הכלים כנודע וצריך לזה נשים חכמניות ורחמניות היודעות לכלכל תפקיד זה על מכונו ובזה לא דברו הפוס׳ שלא אמרו אלא שישכיר לו אביו מניקת כאמו ולא להיות חייו תלואים לו מנגד והרי פסק מור״ם ז״ל שאם לא מצא מניקת חייבת אמו להניקו והיא סברת רבינו ירוחם שהביא הרב״י בלי שום חולק, והרב לך שלמה הי׳ פסק כן באין לו לאב שכר הנקה זאת שנית שאפי׳ אם כבר הכיר את אמו לעת כזאת אין השכל סובל שלא תטול האשה רק חצי הנקה ותהיה מתבטלת ממלאכתה, ומאין תביא לחמה במצב קשה כזה? מלבד ב״ז הרי יש בידינו תקנה מבוררת על הגרושה, ולא נמצא זכר למנהג זה רק בפס״ד שכתבו רבני פאס לרבני מראקש נ״ן שהובא בספר כרם חמר ס״י תמ״ד וזה ודאי עלבון גדול נוסף לגרושה על קשי יומה ורוע מזלה ואנחנו לא נדע טעמו ונמוקו של מנהג זה, וע״ז צווחו בתראי ז״ל הרב נפת צופים חאה״ע ס״י פ״ו דפשיטא ופשוט שאין ריח טעם לקונסה ליטול חצי הנקה דמה פשעה ומה חטאתה לגרוע כחה במה שזכתה בו מן הדין ובו׳ ואם יש איזה חכמים מפטפטים וכו'׳ אין להם ע״מ שיסמוכו עכל״ה, וז״ל הרב מארי דאתרין הרב רמ״א בינמוקיו לקיצור הת״ק ובאמת שהיא סברה תמוהה, דשאני אלמנה כיון שחולקת בנכסי׳ דין הוא שלא תטול וכו׳ אבל גרושה מה הפרש יש בינה לבין אשה שכתו׳ כדת עכ״ל.

לפ ׳ז גם באלמנה שתקנו רבותינו הרא׳ שלא תטול רק חצי־הנקה, היינו בשביל שהיתה ידה על העליונה לחלוק בנכסי הבעל קו״ט שהוא יותר מסכי כתובה בכתובותיהם שהיו נמוכו ב״כ משא״ב בימינו אלה שנגרע כחה עפ״י תקנת הבחירה שלא תטול רק הפחות שבסכומים, מאין הרגלים לגרוע כחה בהנקה נוסף על מה שהיא מרת נפש? חלילה לנו להיות משפט כזה בתורה שלמה שלנו והתורה אמרה, כל אלמנה ויתום לא תענון, ואין לך ענוי גדול מזה, הנה כי כן אם ייטב בעיני מעכ״ת לתקן המעוות ולהסיר המכשלה הזאת ושכרכם כפול מן השמים וה׳ ברחמיו יעזרנו עדכ׳׳ש להקים משפטי הדת על תלם כקדם וכימי עולם אמן.

וזה מה שנתקבל מנאם הרב;

״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.

עמוד 243

 

אכזר: לאזם יכון חס עלא כואנו ומא יכונס אכזר ־ [האדם] צריך לחוס על אחיו, ולא יהיה אכזר .

אכזרי axzari (פ). (שונא אכזרי, מכות אכזריות)

אכזריות axzarinot וגם  :xzarinót פיה אכזריות כתירא ־ [הממשלה בגרמניה רוצה לחוקק חוק נגד השחיטה היהודית מפני ש]יש בה אכזריות גדולה .

כאיין סי אכזריות קבירא קד האד סי ־ [מי שלא מחנך את בנו למצוות גורם לו לאיבוד העולם הבא;] האם יש אכזריות גדולה כמו זו?. [רשעות ולאכזריות)

אכילה axila (פ): אכילה ושתית מן תורה = [איסור] אכילה ושתייה [ביו׳׳כ הוא] מן התורה / ק״מ מו, ג. [שתיה בכלל אכילה)

אכי״ר – ראה אמן כן יהי רצון.

א-כ-ל – אכל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר.

א״ל – אם לאו: וא״ל מא בקית נתיק ביך = [המלך התפלל ליד קבר הצדיק ואמר: מחר תדאג שהטבעת שאבדה לי תהיה כאן,] ואם לאו – לא אאמין בך יותר.

אל (מילת יחס): אל כבוד הרבנים הגדולים ולעסקני הצבור במארוקו.

אל – אלוהים: כיף קל האל יתברך למשה = כמו שאמר האל יתברך למשה. [בעזרת האל, בעזרת האל ובישועתו, עז״א, שבח לאל]

~ אל חי כל ישראל – לשון שבועה: כאן יחלף ויקול אל חי כל ישראל = היה נשבע ואומר: ״אל חי כל ישראל״

~ אל רחום, אל רחום וחנון il rahum vihannón (פ) – כינוי להקב״ה:

• שי״ת די פידדו כללסי אל רחום ־ השי״ת שבידו הכול, אל רחום. 2
• ) נתי כא תשמא אל רחום וחנון ־ אתה נקרא ״אל רחום וחנון״ .

~ אל רם, אל רם ונישא – כינוי לה׳. [שיכינה אל רם, שכינת אל רם ונישא)

אלא: כללסי בני אדם פחאלך פחאלהום אלא ודאי לפירינסייא די בינאתכום הייא… = כל בני האדם כמוך כמוהם; אלא, ודאי ההבדל ביניכם הוא …

אלהא דבר יוחאי ענני ilaha di bar yóhay anini (מ) — ביטוי של קריאה לעזרה בעת צרה:

1-כא תבכי ותקול אלהא דבר יוחאי ענני = [אישה שבנה נפל לאש בעת ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי] הייתה בוכה ואומרת: ״אלהא דבר יוחאי ענני״ .

2-אילא חבתי… אמא דזאז אד״ע = אם אתה רוצה…, אבל התרנגולות אלהא דבר יוחא ענני ⁵¹ / ש״ח 4.

אלהות ilahot (פ) – אלהויות ברבים או אלהות כש״ע מופשט: חב יקול ח״ו זוז אלהות = הוא רוצה לומר, חס וחלילה, [שיש] שתי אלוהויות . [חכמת האלוהות (=תאולוגיה ומטפיזיקה)] [נגד הדת והאלהות]

אלוה – אלוהים: 1) נתי הווא נמרוד לכאפר די עמלתי רוחיך אלוה = אתה הוא נמרוד הכופר, שעשית את עצמך אלוה. 2) הקב״ה הווא אלוה ואחי פלעולם ־ הקב״ה הוא אלוה אחד בעולם.

3) דרכנא באס יכוך ענדנא ואחד לאלוה נורא יתברך ־ [יש לנו מזל ש]זכינו שיהיה לנו אלוה נורא יתברך .

אלוהי, אלוקי. [התנא האלוהי, התנא האלוקי, הרב הקדוש האלוקי]

אלוהים] ilohim: מא ענדו חתא חלק פי אלהי ישראל = [המדבר באמצע התפילה] אין לו שום חלק באלוהי ישראל /. [מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [שם אלוהים)

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 111

טופס פסק דין על ענין קידושין זה נסחו.

פ׳׳ב. לפי שישועה אוג׳ואילוס בר ש״ט נ״ע, הוציא לעז על ג׳אמילא בת יצחק קמחי שקדש אותה ואמר בפני עדים שקידש אותה, ושאלו אותו על העדים מי הם, ואמר הלא הם פ׳ ופ^׳, ובתוך כדי דיבור חזר בו כמו שנתברר לחכמים השלמים יצ״ו עפ׳׳י עדים, שהוציא הקול לפניהם ואמר ישועה הנז׳ בתוך כדי דיבור שדברו כולם תוהו, ושמעולם לא קדשה אלא שכוונתו היתה לאוסרה על בן גילה, ושרצונו היה להשכיר עדי שקר שיעידו איך קדשה. ואח״כ נתקבצו ג׳ מחכמי המעמד יצ״ו, ושאלו את העדים שאמר ישועה הנז׳ שבפניהם קדשה. ואחד מהעדים הנז׳ נשבע באותו מצב בהיכל הקדש, שמעולם לא עבר דבר זה בפניו. והעד השני מעיד שהוא ראה איך קדשה ישועה הנז׳ לג׳אמילא הנז', ולזה נתקבצו החכמים השלמים יצ׳׳ו, בב״ה של תלמוד תורה הי״ג, הלא המה החכם יוסף אבן עמרם יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזרדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נחון יצ׳׳ו, והחכם הה״ר יצחק אבן שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו, והחכם הה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ׳׳ו, והחכם הה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, ונשאו ונתנו בדבר הזה היטב כמה פעמים, לראות אם יש לחוש לקול זה העד הנז׳, שהעיד שראה איך קדשה לענין שיאמר ישועה הנז', בקרובות ג׳אמילא הנזכרת, להיות שכבר קידש אחותה של ג׳אמילא הנז', וראו כל החכמים הנז׳ שעם היות שנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הביאה הב״י ז״ל, שהאומר קדשתי אשה בפני עדים אפי׳ בא העד והכחישו שאסור בקרובותיה, מטעמא דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא. עכ״ז בנדון זה הרי קול ושוברו עמו, שבתוך כדי דיבור חזר בו ישועה הנז׳, כמו שהעידו העדים והקול נתבטל מאליו, כאילו לא היה ולא נשאר כי אם עד אחד, והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו.

ועם היות שכבר נראה שתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי לענין קידושין.

הני מילי לענין המקדש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור, ואמר מעות שנתתי לה במתנה הן, דכי האי גוונא לאו כדיבור דמי, וכן מפורש בטא״ה סי' מ״ט המשפט העברי בקהילות מרוקו וג״כ במס׳ נדרים בסוף הגמ׳ בשם הר״ן והרא״ש ז״ל, ור׳ נתן בעל הערוך ז יל הסכים לזה בערך תוך, אמנם בנדון זה שלא היה כי אם דיבור בעלמא, כל זמן שעוסקים באותו ענין וחזר בו המוציאו, נתבטל הדיבור מעיקרו. דהו״ל כשאר מילי כדיני מקח וממכר, שחוזר בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ולכן יצא מבין החכמים השלמים יצ״ו, ברובא דמינבר שמותר ישועה הנז׳ בקרובות ג׳אמילא הנז׳, ורשאי לישא ריינא אחותה. ומצורף לזה ג״כ ראו החכמים יצ״ו, עדים אחרים שהעידו שישועה הנז׳, אמר בפניהם שרצונו לומר שקדשה ולהוציא לעז, כדי לאוסרה על בן גילה ולהשכיר עדי שקר שיעידו שקדשה. ולכן מכח הדין ומכח האמתלאות הנז' שנראו לחכמים השלמים יצ״ו, התירו ריינא הנז', להנשא עם ישועה הנז', ולראיה וזכות ביד ישועה הנז׳ צוו לנו החכמים לחתום פסק דין זה להיות להם למשמרת.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-60