Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-
ALEAS POLITIQUES ET FECONDITE INTELLECTUELLE
Les guerres de succession qui suivirent la mort de Moulay Ismaël révélèrent la fragilité de son œuvre apparemment grandiose. Il avait bien réussi à unifier sous son autorité absolue un Empire craint de tous, mais il en était le seul ciment, et lui disparu, l'édifice, miné par une écrasante fiscalité, ne pouvait que s'écrouler. Symboliquement, la plus grande réalisation du plus long règne de l'histoire du Maroc, la Garde Noire, devait une fois son architecte disparu, devenir la plus grande calamité. Garantie de la stabilité, cette armée de métier à l'armement modernisé grâce au commerce avec l'Europe, tenu en mains par ses collaborateurs juifs, perdit sa plus précieuse qualité – la discipline. Elle se transforma en horde de mercenaires se louant au plus offrant, faisant et défaisant les sultans, pillant et terrorisant la population civile et plus particulièrement les communautés juives privées de protecteur. Bénéficiant encore du dérisoire et peu enviable titre de capitale, Meknès et sa communauté juive seront à l'épicentre de ce séisme.
- TRENTE ANS DE CHAOS
Faute de règle de succession univoque, pas moins de sept fils du souverain disparu se disputèrent au départ sa succession. Le premier à se faire proclamer sultan, Moulay Ahmed ed -Dehbi, fut renversé au début de l'année suivante 1728 par son frère Moulay Abdel Malik, mais il reprit le pouvoir quelques mois plus tard à la suite d'une terrible bataille près de Meknès au cours de l'été 1728. En récompense, la ville fut offerte en butin aux soldats de la Garde Noire ivres de pillages et de massacres, sans distinction ente habitants juifs, chrétiens et musulmans. Dans son Histoire Universelle d'Israël, Kissé Mélakhim, (Le trône des Rois), le célèbre rabbin de Séfrou, Rabbi Moshé Elbaz, dont la propre mère fut parmi les victimes de cette journée sanglante, a laissé une description apocalyptique de cet événement en ce mois de Ab, prédestiné au malheur dans l'histoire juive :
" Le camp des esclaves a envahi la ville de Meknès. Ils sont d'abord entrés dans la Casbah et y ont pillé tous les trésors du temps de Moulay Ismaël, les instruments en or et argent, les épées, les lances, les fusils, les sceptres, les vêtements et les bijoux. Ils ont ensuite envahi le harem, dépouillé les femmes de leurs bijoux et de leurs habits. Puis ils se sont tournés vers les habitants de la médina en tuant tant que le sang coulait comme un fleuve, dépouillant de leurs biens les survivants. Ce fut ensuite le tour du quartier des chrétiens, les laissant dans le dénuement total. Et la nuit de ce même jour, le 22 du mois de Ab, ils envahirent le mellah des Juifs et les ont dépouillés de tous leurs biens, les laissant nus, hommes, femmes et enfants, rabbins et lettrés, tuant cent quatre vingts habitants et en blessant un grand nombre; torturant les survivants, avant de s'en prendre aux jeunes femmes et aux vierges, toutes violées sous les yeux de toute la communauté, que Dieu se charge de leur vengeance…"
Suite à cette tragédie, un grand nombre de rabbins, lettrés et notables abandonnèrent la ville pour trouver refuge à Salé; Tanger et Jérusalem comme le rapporte un chroniqueur contemporain anonyme cité par rabbi Yossef Messas. La guerre se poursuivit entre les deux frères jusqu'à la mort des deux prétendants en 1729, et ce fut alors un troisième fils, Moulay Abdallah, appelé du Tafilalet, qui finit par s'imposer et monter une première fois sur le trône. Il y restera par intermittences jusqu'en 1757, cinq fois déposé et restauré (en 1735, 1736, 1738, 1740 et 1745) au gré des intrigues de palais et des humeurs de la Garde Noire qu'il devait finir par mater, sans pour autant réussir à ramener durablement ni la paix ni la prospérité.
Sur sa conception du statut des Juifs en cette période troublée, nous avons le témoignage d'un observateur anglais fiable, relatant le destin tragique d'un négociant juif de Londres d'origine marocaine, revenu en 1733 pour ses affaires au Maroc. Il s'était porté volontaire pour accompagner le consul britannique à Meknès et lui servir d'interprète au cours de l'audience royale :
" Suite à la capture en 1733 d'un vaisseau britannique par le pirate salétin Kan- dil, le consul britannique à Salé James Read, se rendit auprès du souverain à Méquinez accompagné d'un Juif du nom de Salomon Nahmias qui lui servait d'interprète. Il fut bientôt introduit auprès du souverain qui lui demanda ce qu'il voulait. Il répondit par le truchement du Juif, qu'il était venu informer Sa Majesté de la violation par le dit pirate de la trêve que respectaient jusqu'ici les deux pays. Par conséquent, il osait espérer qu'il plairait à Sa Majesté de bien vouloir ordonner la restitution des hommes et du navire. Le tyran répondit que les personnes capturées n'étaient pas des sujets du roi d'Angleterre, mais du roi du Portugal, son grand ennemi, et que de ce fait, ils étaient bonne prise. Le Juif déclara alors qu'il était à souhaiter que les Anglais eussent droit d'avoir sur leurs propres navires des passagers appartenant à l'une des nations avec lesquelles ils étaient en paix. Il ajouta qu'il se permettait d'espérer que l'Empereur, s'il n'était pas disposé à remettre les Portugais en liberté, voudrait bien au moins laisser partir les Anglais et leur navire. Kandil qui était présent, demanda alors au tyran s'il savait qui était la personne avec laquelle il s'entretenait. " Mais je parle à un Anglais" répondit le souverain.
Non, Sire, avec un Juif !
־ Quoi, avec un Juif ?
Il appela sur le champ ses gardes et leur dit " Emmenez Monsieur le Juif et brûlez -le immédiatement ! " Les soldats s’emparèrent du malheureux qui implora pitié, promettant en échange de sa vie, deux cents quintaux d'argent, renouvela son offre si le souverain lui accordait au moins la parole pour se défendre.
Non chien, lui dit le tyran, tout l'argent de la Barbarie ne t'excuserait pas, je vous dis de l’emmener et de le brûler !
L'ordre fut exécuté sur le champ. Le malheureux fut couché sur le ventre et le bois entassé sur lui. Il mourut dans les tourments les plus atroces. Par la suite, sa maison fut pillée et on y trouva de grandes richesses et beaucoup d'argent. On apprit que le consul, voyant qu'il ne pouvait avoir gain de cause, repartit pour l'Angleterre…*
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 77
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
י. זמירות ליל שבת ומשניות
1 . שרים זמירות שבת המופיעות ב׳תפילת החודש׳, כמו ׳כי אשמרה שבת', וגם שירים נוסח ׳יגל יעקב׳ ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד ב׳׳ר יעקב אביחצירא.
- 2. מנהגו של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה היה לשיר ׳מזמור שיר ליום השבת׳ תחילה, לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, " ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא. "
בין פיוט לפיוט נוהגים למזוג מאחיא ולומר ׳שמחת שבת קדש, שמחת יצחק אבינו בעל הסעודה, שמחת בעל הפיוט, שמחתכם כולכם/ ואחר כך שותים ביחד.
הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עמ׳ 250. השווה מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ פב סעיף ז: ׳המנהג בארץ ישראל וסת״מ כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ״בשמחתכם״ ומנהג אשכנז שהשותה אומר ״לחיים״'. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם' הוא שהיין נועד לנחם אבלים, ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש׳(משלי לא, ו), ובתאפילאלת הגישו מאחיא לאבל בסעודת הבראה, לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא לניחום (שם הערה ז), והשווה ישראל סבא, תשע״ה, עמ׳ 219, ׳כשנתן רבנו כוס ערק ליהודי היה אומר לו: ״תשתה ותשמח, תגיל ותפרח״׳.
נוהגים לקרוא את כל כ״ד הפרקים של מסכת שבת, שמונה פרקים בכל סעודה, ומרא דאתרא יש״א ברכה קרא גם משניות מסכת עירובין כולה.
יא. קבלת אורח הבא באמצע הסעודה
המנהג בקהילות דרום תאפילאלת שכאשר בא אורח באמצע הסעודה שרים לכבודו פזמון שרק חלקו הראשון ידוע לנו: ׳צדיק על שלחן יבוא / הבו לו כבוד הבו / מרעיתו וצאן ידו/122
יב. ההכנות לברכת המזון
הכול מקפידים על מים אחרונים, על זימון ועל ברכת המזון.
אנשי מעשה אומרים לפני מים אחרונים את שלוש המילים ׳מים אחרונים חובה/123
המנהג בקהילות תאפילאלת לא לברך ברכת המזון על כוס יין בשבת ובחג.124
לפני ברכת המזון נוהגים לומר ׳למנצח בנגינות׳ (תהלים סז) ואחריו ׳אברכה את ה׳ בכל עת.
נוסח ׳אברכה את ה' בכל עת׳ בנוי מלקט פסוקים מן הכתובים הנחתם בפסוק מן הנביאים:
אֲבָרְכָה אֶת-יְהוָה בְּכָל-עֵת; תָּמִיד, תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. (תהלים לד, ב).
סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (קהלת יב, יג).
תְּהִלַּת יְהוָה, יְדַבֶּר-פִּי: וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר, שֵׁם קָדְשׁוֹ–לְעוֹלָם וָעֶד. (תהלים קמה, כא).
וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ יָהּ– מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ. (תהלים קטו,יח).
וַיְדַבֵּר אֵלַי–זֶה הַשֻּׁלְחָן, אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה. (יחזקאל מא, כב).
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לומר לפני ׳למנצח בנגינות׳ ו׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ את שני הפסוקים הבאים מן התורה כדי להשלים פסוקי תורה על השולחן עם פסוקי הכתובים והנביאים: ׳ וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא ׳ (שמות כג, כה-כו).
הערת המחבר: מנהג תוספת הפסוקים מן התורה ידוע בארפוד ממעשה יום יום של אדוני אבי, וכך היה המנהג גם בריסאני(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית). מנהג זה איננו ידוע בקצר א־סוק(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). בט״ו בשבט תשע״ו איתרתי מקור דומה למנהג זה במנהג של ארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא אח״כ למנצח בנגינות ואברכה׳(ראה מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).
יג. נוסח הזימון
נוסח הזימון בסעודה ראשונה: ׳ברשות מלכא עלאה קדישא, ברשות שבת מלכתא, ברשות יצחק אבינו בעל הסעודה(ליל שבת), ברשותכם כולכם, הב לן ונברך…׳.
בסעודה שנייה: ׳ברשות… ברשות אברהם אבינו בעל הסעודה…׳.
בסעודה שלישית: ׳ברשות… ברשות יעקב אבינו בעל הסעודה…׳.
בסעודה רביעית: ׳ברשות… ברשות דוד המלך בעל הסעודה…׳.
בברית מילה: ׳ברשות אליהו הנביא זכור לטוב׳.
בסוכה אומרים ברשות האושפיז של אותו יום, כמו: ׳ברשות מאריה דיומא אברהם אבינו ע״ה׳(ליום א׳ של סוכות).
יד. ברכת המזון
1 . ברכת המזון נאמרת בקול רם על ידי בעל הבית.
בסוף ברכת המזון המברך אומר: ׳להניח ברכה אל ביתך/ מניח קצת לחם על השולחן ומכסה אותו עד הבוקר, לקיים מה שנאמר ׳ויאכלו ויותירו כדבר ה״.
בריסאני הנוסח בשבת הוא:
וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ / וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ / זָכוּר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
הנוסח של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה אחרי ברכת המזון הוא:
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
ובהילולות:
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / אֶת יוֹם הַהִלוּלָה לְקַדְּשׁוֹ.
ואחר כך:
וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ /
וַחֲכָמִים וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ /
מַתָּנָה טוֹבָה וּמְעֻלָּה / נְתָנָהּ צוּר עוֹלָמִים / מַתַּן שְׂכָרָהּ לֹא נִגְלָה / לְעֵינֵי כָּל הָעַמִים
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
ברכת המזון של תלמיד חכם, כמו יש״א ברכה ואדוני אבי, נאמרת בקול רם, מילה במילה, בשמחה ובכוונה, בעיניים עצומות, כשיד ימין מונחת על יד שמאל על החזה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמ' 75
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי
רבי וידאל הצרפתי הג'
רבי וידאל הצרפתי הג׳ ב״ר יצחק נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבנו דרשה לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג (1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]; השתמר הדרוש שדרש רבי וידאל בפקידת החודש של אביו. דומה כי הוא נמנה לרבנות סביב שנת תל״א (1671), כי הוא חותם לראשונה באלול שנת תל״א על פסק דין עם הרבנים רבי סעדיה בן דנאן ורבי עמנואל סירירו. באייר התמ״ח (1688) הוא חותם עם חכמי העיר על התקנה העוסקת בדאגה לעניי העיר. הוא חתום על התקנות עם הרבנים: רבי יהודה בר יוסף עוזיאל, רבי מנחם ב״ר דוד סירירו, רבי שאול אבן דנאן, רבי מימון אפלאלו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. בשנת תל״ה עד סוף תל״ז היו בפאס דיינים רק הוא ורבי סעדיה אבן דנאן, והם דנו פעמים ביחיד ופעמים ביחד. וכן בשנת תנ״ז קרוב לשנה כיהנו כדיינים בעיר רק הוא ורבי מנחם סירירו. בשנת ת״ם חתום על פסק דין עם רבי יהודה עוזיאל, רבי מנחם סירירו, רבי שאול אבן דנאן ורבי מימון אפלאלו. באייר שנת התמ״ו חתום על פס״ד עם הרבנים רבי מימון אפלאלו ורבי שאול אבן תאן. וכן חתום ראשון עם חכמי מכנאס רבי משה ורבי חביב טולידאנו על פסק דין בענין דרכי שומא ועריכת מס, שעה שהטיל המלך סמאעיל מס מאה קנטרין כסף על כל יהודי מרוקו ועשרים ושנים מתוכם על יהודי פאס, וזה חוץ מהשוחדות וההוצאות כנודע. בנוסף על יהודי פאס הטיל מולאי זידאן בן המלך מסים מיוחדים. היעב״ץ מזכיר פעמים רבות את רבי וידאל ורבי מנחס סירירו בתואר ׳מורי׳:
אכן מורי הרב המובהק מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, הנהיג לכתוב [=בשמות גטין] ביליידא, ריינא, אורא, בואינא, באל״ף. ושלא לחלק כלל בין לשון ערבי ללשון לעז.
ללשון תרגום בזה ושלא לחלק גם כן בין כשיש שם יה בסוף או לאו, אלא לעולם באל״ף. ואין לכתוב ה״א לבסוף, אלא בשמות שהם מלה״ק דוקא, כגון רבקה שרה לאה חנה וכדומה. וטעמו מהא דכתב מרן בא״ה קכ״ט ל״ד. ואף שהביאה בשם יש מי שאומר, מכל מקום לא הביא על סברא זו שום חולק. וגם מורי מהר״ם סירירו הנז״ל, עם היות שהיה מחזיק במנהג הקדמונים, היה רואה שהיינו כותבין באלף עפ״י מורי מהר״ר וידאל הנז״ל והיה שותק.
או ׳וכן היו דנין רבותי הרב המובהק מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל והרב המובהק מהר״ר מנחם סירירו ז״ל…׳. כלומר, למד מהם תוך כדי עבודתו כספרא דדיינא בבית דינם. כי היעב״ץ כותב במקום אחר, שהוא למד לימודים סדירים רק מאביו. רבי וידאל חתום על פסקים עם רבי מנחם סירירו, רבי מימון אפלאלו, רבי משה בן חמו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. רבי וידאל מתואר כחסיד ״וזאת תשובת חכמי פאס יע״א הלא הם החכם השלם ודיין ה״ר מנחם סירירו נר״ו והחה״ש דיין וחסיד ה״ר וידאל הצרפתי נר״ו ומורי החה״ש ה״ר יהודה אביעטר נר״ו והחכם השלם ה״ר שמואל הצרפתי נר״ו׳. לגבי מי שמת והניח שלוש נשים ויורשים כיצד תהיה חלקת העזבון ביניהם, נאמרו חלוקות שונות מפי חכמים, ׳ונהגו לדון כסברת הרב ר׳ וידאל הנז', לפי שהוא אחרון, ואנן קיימא לן דהלכה כבתראי׳. רבי אליהו הצרפתי [=הרא״ה] הביא ענין זה וסיים ׳ואע״ג שהיו שניהם שוים בהנהגת הדור, מכל מקום כיון שנשאר מוהר״ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר״ם ז״ל, קרי ליה בתרא׳. דומה כי לרבי וידאל היתה משפחה מצומצמת, או שבני משפחתו מתו ברעב של שנת התצ״ח ובמגפות שהיו בתקופה זו. בן אחד המוזכר עזב את מרוקו לאלג׳יריה דומה שזה היה בשנת התצ״א וכנראה שמו אברהם. הוא התיישב שם ולא הגיעו ידיעות אודותיו אם הוא עדיין בחיים ואם יש לו בנים נוספים. לבן זה היו שתי בנות נשואות בפאס, אחת לר׳ מימון בן פגין והשניה לר׳ משה בן אמוזג, ונפטרה אשתו של רבי משה בן אמוזג ללא זרע, ונותרה אשתו של ר׳ מימון הקרובה היחידה הידועה. בית הדין הורידו את ר׳ מימון בעלה להחזיק בשליש המשכנתא המגיעה לה בתור יורשת יחידה לפי שעה. אחר כך מתה גם אשתו של רבי מימון ללא זרע. והתעוררה השאלה האם בעלה יכול להמשיך להחזיק במשכנתא, או המשכנתא תעבור למשמרת לאחד מבני משפחת צרפתי המורחבת שהם קרובים קירבת בשר, עד שיתברר אם הבן עודנו בחיים ואם יש לו בנים נוספים. היעב״ץ בטבת שנת תקי״א פסק להעביר את חזקת המשכנתא למשמרת אצל בני משפחת הצרפתי, ׳שהרי בת קול מכרזת והקול נשמע שעדין זרעו של אותו צדיק בחיים באלגזאייר יע״א…. כ״ש עכשו שנשמע הקול שנכדו בן בנו של הרב המובהק החסיד הנז״ל חי וקיים באלגזאייר יע״א׳. כנראה שהיתה לרבי וידאל גם בת שנישאת לרבי יעקב בן עטר בן אחיו של רבי יהודה. רבי וידאל חיבר מפתח על מדרשי הלכה: מכילתא, ספרא וספרי, ועל מדרש אגדה תנחומא ופסיקתא. הרא״ה מביא בשמו הגהה שהגיה במסכת סנהדרין: ״אח״כ נזדמנה לי גמרא דפוס וינציאה, ומצאתי העברת קולמוס שהעביר קולמוס ושרט שריטה אחת על ׳וכן בדוד הוא אומר עד קשיא ליה לרבי׳, והמגיה הזה הוא הרב כמוהר״ר דודי וידאל הצרפתי ז״ל, והבוחר יבחר״.
רבי וידאל נפטר בליל חמישי י״ד כסלו שנת תס״ד (1704), בהיותו כבן שבעים ושתים שנה: ׳ונקבר באותו הלילה באשמורת בבוקר בכנופיא רבה ולא יכלו להתמהמה יען היו מוכרחין להטמן ביום מחר מפני חמת המציק…׳. היעב״ץ קונן עליו עשר קינות, קינה אחת לכל יום משבעת ימי האבל, אחת ליום השבעה, אחת ליום החודש ואחת לפקודת השנה. מהאמור ׳היו היהודים מוכרחין להטמן נלמד שיהודי פאס מפחד היו צריכים להסתתר ולא להראות בחוץ, כי באותו היום הגיע מולאי חאפיץ׳ בן המלך סמאעיל לפאס, ומנהגם של בני המלך כשהם מבקרים במקום לדרוש כספים רבים מהיהודים הנקרים בדרכם שלא כדין. כפי שכותב בעל דברי הימים של פאס, שמתאר את הקבורה החפוזה של רבי וידאל: ׳ונקבר באותה הלילה עצמה קודם עלות השחר, יען בעונותינו הרבים והרעים היה בכאן מולאי חאפיץ׳, בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם בניו של המלך עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו. מצב יהודי פאס הורע עוד יותר, כי באותו שבוע המלך מינה את בנו הנזכר, להיות מושל בפאס ועשה שמות ביהודים בהיטלים חוזרים ונשנים.
רבי יעקב הצרפתי ב״ר יצחק נולד סביב שנת שצ״ד (1634), כי אביו הכין לו דרוש שדרש בבר מצוה ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו, יום ג׳ י״ו לאדר שנה ת״ה לפ״ק, יום שהניח תפילין ואמר הלכה. אין לנו פרטים נוספים עליו. דומה כי בנו הוא רבי יצחק ב״ר יעקב הצרפתי, שערך עם היעב״ץ את ספר תקנות פאס בשנת התנ״ג (1693), וחתם עמו על קיומן של חתימות החכמים בספר תקנות.״ ומכאן שבשנת תנ״ג רבי יעקב לא היה בין החיים. אחד מצאצאי רבי יעקב היגר לתיטואן. כי הגיעה לידינו שושלת יוחסין של רבי וידאל הצרפתי שהועתקה לבקשתו בתיטואן בידי סופרי העיר בשנת תר״ך (1860) מכתב יד שבלה, ואושרה חתימתם על ידי בית הדין בשנת תרל״ב (1872 ).
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 29
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938
החינוך.
עם גמר מלחמת העולם השנייה, ושואת יהדות אירופה בעוונותינו הרבים, הופנו זרקורי מוסדות היהדות העולמית ג'וינט ואוזה אל יהדות ארצות המזרח, במגמה להוציאה ממצב ההתנוורות בו הייתה נתונה. אני פניתי אליהם בתוכנית להקמת רשת חינוך כללי תורני בעירנו. חינוך חברת כי"ח לא היה לרוח רוב אנשי העיר.
מאידך דרכי ההוראה באם הבנים היו נראים לעיניהם מיושנות ולא יתאימו לרוח הזמן. שאיפה הייתה להקים מוסד חינוכי שיהיה מעמיק מבחינת שיטות ההוראה והחינוך, ויהיה תורני ממש בתוכנו. פניתי למנהלי הג'וינט שיעזרו לי לסדר באם הבנים גן ילדים, ועד החינוך התיכוני הישיבתי. הם אמרו שאם נגייס סכום בסיסי מהקהילה, הם יהיו מוכנים לכסות את השאר.
הסכמתי ונרתמתי לפעולה. עוד באותו ערב זימנתי אסיפה כל מנהיגי הקהילה ואמידיה והבאתי בפניהם את התוכנית ואת דרכי ביצועה. אני הראשון תרמתי סכום רציני. אחרי כולם תרמו תרומה הגונה. לא זזתי משם עד שהיה בידי צ'ק על הסכום הבסיסי הדרוש. למחרת נסעתי לקזבלנקה אל מנהלי הג'וינט, מסרתי להם את הצ'ק, ונרתמו אף הם לפעולה. לא עברו ימים מעטים ומכוניות משא החלו להביא רהיטים וציוד לבניין אם הבנים.
שיפצנו את הטעון שיפוץ ופתחנו גן ילדים לכל ילדי הקהילה. עד אז היו ילדים אלה נתונים לטיפולם של מלמדי תינוקות מהדור הישן שלא דאגו לא לניקיונו של הילד ולא לבריאותו. ראשית דבר פיטרתי את כולם ונתנו להם פיצויים, הבאנו מורות צעירות מבית הספר לבנות "בית יעקב" שפתחתי לפני כן והן החלו לטפל בילדים. הג'וינט אף סיפק להם מזון, ותלבושת מסודרת לנזקקים. תוך שבועות מספר נראו ילדים אלה אחרת לגמרי. הלחיים שהיו רטובות ומלוכלכות ודמעות הפכו ללחיים ורודות וחייכניות. שמחתם בגן הייתה רבה, ההורים החמיאו לנו בהבעת תודתם הגלויה.
גם בתחום החינוך היסודי והתיכוני התחרינו בבתי ספר של כי"'ח, והצלחת מועמדינו בבחינות הבגרות עלתה על שלהם בהרבה. גם בשטח זה נעשתה מהפכה. בתחילה לימודי הצרפתית והמקצועות הכלליים בבית הספר הקהילתי היו מסורים בידי מורים מדרגה נמוכה והתוצאות לא היו משביעות רצון.
אני גייסתי לבית הספר שלנו את מיטב המורים. התלמידים מצידם עבדו בכל כוחם ונשארו עד שעות מאוחרות בלילה אך התוצאות שלא מיהרו לבוא פיצו אותם. הם סיימו לימודיהם התורניים בהצלחה מרבית. שמו של בית הספר בקהלית קודש צפרו הלך לפניו, והפך דוגמא לקהילות אחרות. כאשר מאוחר יותר נפתח בעיר רבאט בית מדרש לרבנים בחסות מועצת הרבנות העליונה, עירנו שלחה את רוב המועמדים שנתקבלו, ובכך אפשרה את פעילותו של בית מדרש זה.
חוץ מזה הופיע בעיר אברך מלונדון בשם רבי בנימין פילס בשנת תשי"ב והקים מוסד חינוכי תורני לבני הכפרים עם פנימיה והשתדלנו עם הממשלה לקבל רשות להקמתו. ויזכר שמו לטוב ולברכה.
בתחום הדיינות.
לאחר שנצטבר קצת נסיון אצלי בתחום זה למדתי להכיר בכדי למנוע איבה וגזל ושבועות שוא שלא תמיד צריך לפתור את השאלות הבאות מתוך מקורות ההלכה, אלא בעיות רבות פתרתי תוך שימוש בשכל הישר ובדרכים עקיפות. פעם אחת באו אצלי בעל ואישתו, הוא טען שהיא גונבת לו שהביא כמה שקי תבואה למחסן הבית והם חסרים, והיא הכחישה מכל וכל. שקלתי בדעתי שאם היא גונבת הרי ודאי שלא תרים את השקים בעצמה ותעשה זאת על ידי סבל. מיד התקשרתי עם ראש הסבלים שיברר אם אחד מהסבלים העביר שקים מבית פלוני בימים האחרונים. הוא בירר ושלח לפני את הסבל שאמר שאכן העבירם. ביררתי לאן הועברו ושלחתיו לבדוק אם הם שם. נתברר כי היא העבירתם למחסן במקום אחר, שלחתי את האישה ואמרתי לה שהשקים נתגלו. היא הודתה בפני ואני הזמנתי את הבעל ופיסתיו והחזרתי את השלום למעונם. הרבה מקרים כדוגמא זו פתרתי למנוע שבועת שוא כאמור.
במקרה אחר הייתה תאונה וכמה יהודים שנסעו באוטו משא מתו והשאירו יתומים קטנים ואלמנות הזועקים ללחם, ואין. עלה בדעתי שהביטוח צריך לשלם. נסעתי לפאס לעורך דין בוטבול שהיה מפורסם במקצועו, והבאתי לפניו את המקרה. אמר שצריך לעיין בפוליסת הביטוח שלהם. כשהובאה התברר שתקופת הביטוח עברה ולא חודשה לאחר מכן.
אמרתי לו, עיין בפרשה וניתן לך אחוז גדול ממה שתשיג. עיין בדבר ושלח אלי שהוא מוכן לטפל בעניין והטיל עלי להביא לו כמה מסמכים הדרושים. הבאתי לו את הנדרש ובסוף המשפט קיבלו היתומים והאלמנות כסף רב. הכנסתי את הכסף לבנק על שמם והיו אוכלים את הפירות והקרן שמורה להם לכשיגדלו. מיניתי אפוטרופוס שניהל את חשבונותיהם, ולפני עליתי ארצה קראתי להם וחילקתי ביניהם את הכסף שהיה שמור על שמם.
וזה נוסח הצעתינו.- שאול אבן דנאן מנהל המדרשה.
1 – להיות שבעיית החינוך פה מארוק דורשת תיקון מיד ונחיצות זו נתגלית בהרבה הזדמנויות בפי הרבנים ובפי וועד הקהילות.
2 – להיות שהמפלגות הקהילתיים האלו חטיבה אחת הן ואי אפשר להן לקן שום דבר של קיימא בנתי עזרה הדדית, לכן הננו מציעים :
- למנות מתוך מועצת הרבנים, ועידה לחינוך דתי.
הודעידה תהיה מורבת מחמישה רבנים, אחד מכל עיר מערי פאס, מקנאס, ספרו, דאר אלבידר, מראקש.
- הועידה הזאת תתקשר עם ועידת החינוך הממונה מטעם בריטת הקהילה, ושתיהן יחד יהוו ועידה מארוקאנית לחינוך דתי שתהיה מוסמכת לכל ענייני החינוך הדתי במדינת מארוק.
- באסיפתם הראשונה יחלקו להם העבודה לפי מחוזים. זאת אומרת שליד כל רב עם חבר ברית הקהילות ימסר מחוז שיהיה תחת השגחה שניהם ביחד.
- הרב ועמיתו יערכו תוכנית לינוך לכל מקו הניתן לפיקוחם, אחרי ביקורם אותו, והם יהיו אחראים להוצאתם לפועל ובכל פעם ישתדלו להחתימה לשאר המקומות.
- יבקרו שתי פעמים בשנה את חלק סמכותם. פעם ראשונה למשמרת חג הסוכות ופעם שניה בין פסח לשבועות.
- בדרל כלל יזהרו להקים מוסד תלמוד תורה בכל מקום ולחסל ההדרים.
- על חברי ועידת החינוך להחדיר ללב כל וועד קהילה את החיבה המוטלת עליו בנוגע לקיים מוסד חינוך דתי ציבורי בעירו. ויחד עם זה לארגן חברה שתספק כל המצרכים הדרושים הכספיים הדרושים למוסד הזה, בין על ידי מגביות בין על ידי מחזיקים וכו….
- במקרה שהחברה לא תספיק לכסות כל ההוצאות, על ועד הקהילה למלאות את החיסרון.
- ובמקום שאי אפשר למצוא מחזיקים ולא לערוך מגביות, אזי ממילא החובה הזאת תחול מבשלמות על ועד הקהילה.
- תכנית הלימודים תהיה מורכבת מחצי יום תורה וחצי יום צרפתית
- חברי הועידה יזהרו שבכל בית חינוך דתי יתקיים באופן סדיר ותדירי, טיפול רפואי, הסעדה לפחות פעם אחת בכל יום והלבשה פעם בשנה לכל הפחות.
- חברי הועידה יתאספו םעם אחת בשנה ובסוף האסיפה יערכו שני תזכירים, הראשון בשביל מועצת הרבניםשיושלח לבית דין הדבוהוהשני עבור ברית הקהילות שיושלח למזכירות הכללית.
- על גבר הוצאות סיורי חברי הועידה תוגש דרישה למר בוטבול בשביל הרבנים ולמר דהאן בשביל חברי ברית הקהילות.
- יתמנה נשיא לחק הועידה הרבני, ונשיא לחלקה הקהילתי, ושניהם יהיו ארחאים להנהלת הועידה. אצלם יתרכזו המסמכים והתיקים השייכים לעבודתם ואליהם יפנו היחיד \ כציבור והמוסדות בכל ענייני החינוך הדתי פה מארוק.
- הועידה תנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה למען הרבות ספרים ללימוד שיספקו צורך כל עיר ועיר.
- חברי הועידה מתבקשים להתעניין היטב בהכשרת מורים מקצועיים ובסיפור מצבם הכספי של כל המחנכים בכלל.
נדמה לנו שהתוינו באופן כללי הקוים העיקריים לתבנית ועידת החינוך הדתי במארוק ועל חבריה לתכן המשטר הפנימי שעל פיו יתנהגו.
אולם חלילה לנו לשכוח עניין הכי עיקרי של ישיבות הכספים. כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני מעלתכם הבלטנו חשיבות המדרשה הגבוהה שנתקיימה לפני שתי שנים, וכולכם בוודאי מודים שמוסד זה הוא יסודי בחייה של קהיתנו פה מארוק.
וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למוצא הצלמידים הראויים לה. ולמי נסור ולאן נפנה אם לא נקבע מעתה ישיבות שס' שתשמשנה פרוזדור למדרשה הגבוהה ושבהן יתחנכו התלמידים במשא ומתן בתלמוד, בתנ"ך ובפירושיו בעברית ובדקדוק וגם ירשו להם ידיעות בדברי טעמו ובספרותו שליטה בצרפתית.
נגיע בעצמנו אם לא נכין חומר מעין זה למדרשה, מה יועילו כל הסדרים שטרחנו ליסד וגם העזרה שהוענקה לנו ? יבוא עת ומאפס תלמידים הגונים נוכחים כנטור משנתו מכל מה שנבאנו היה דרך חלום ולא בהקיץ.
וכמו כן קרה בשנה ראשונה ושניה לפתיחת המדרשה שאלולי העיר ספרו שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים ושמונה שמונה המדרשה, מי יודע אם היינו נוחלים ניצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבעלדיהם רעיוננו לא היה מתגשם הואיל ולפי מהות הזרע יצא הפרי וחס נבחר בזרעים גרועים, במקום לעשות ענבים נעשה באושים.
ולמרות שאני פוגע בענותנותו של ידידינו הרב עובדיה ישצ"ו אשר כלו שוטף מרץ ושפע יזמות, ההכרח אלצנו לפרסם כאן עובדה אחת השייכת אליו הלא היא :
הועידה המטפלת בענייני המדרשה הגבוהה, בהתחשב עם התלחת תלמידי ספרו בשתי הבחינות שעברו, החליטה לערוך אליו ( לרב דוד עובדיה ) מכתב ברכה והנני קורא אותו לפניכם אות באות בגלל תועלתו רבת החשיבות.
"המועצה להנהלת המדרשה הגבוהה יש לה הסמכה לברך את" כבודו בגלל ההצלחה שהוכתרו בה שתי שנים רצופות, התלמידים שהציג " כתר " לבחינה לקבלת התלמידים למדרשה.
היא מכירה בערך העמל שהשקיע כתר להשגת הזכות הזאת שהנחילה לתלמידיו להיותם רוב מנין תלמידי המדרשה.
היא רואה בהצלחה הזאת מעין סמל המשמעת השלמה השוררת בינו ובין מר טובאלי הי"ו ראש ןעד הקהילה, ומאחלת לכם להמשיך בדרך הנכונה הזאת לתועלת רהילתכם בפרט וההדות המרוקאנית בכלל.
נצרוף איחולי האישיים, יקבל נא כתר ברכתי, ברכה החיים והשלום.
החותם : שאול אבן דנאן מנהל המדרשה.
מכתב עידוד כזה נשלח בצרפתית למר טובאלי בחתימת יד מר יצחק דהאן מזכיר כללי של ברית קהילות ישראל במארוק.ע"כ
בעומדי על הקשיים במציאת אפוטרופוס ראוי לנהל את עסקי היתומים, כי האחוזים המוצעים להם לא היה בהם כדי להניע את האפוטרופוסים לקבל את המינוי המוצע, ראתי צורך למנות סופר פקיד מיוחד בבית הדין שינהל את חשבונותיהם של כל יתומי הקהילה. שכרו יהיה מלא לפי האחוזים ותהיה לו משרה מלאה כך שהשכר עשוי לספק אותו. על סמך נסיוני בקהילתנו העליתי הצעה באסיפה השנתית החמישית של מועצת הרבנים במרוקו שנתקיימה בשנת תש"ד ונתקבלה החלטה ברוח הצעתי.
ביצור הדת בקהילה צריך טיפול בבעיות פרטיות של כל אחד, בהפיכת קיום מצוות לנוח ומשתלם. שכרנו דירה מפוארת עם בריכה שחייה מודרנית לישיבה תיכונית. שיפרנו את מקוה הטהרה ודאגני ואחזקתו במצב נקי ונוח. נתעוררה בעיית הבאת המים בצינורות מן המעיין, רימתן דרך מד מים הופכתן למים שאובין לדעת הרבה פוסקים.
התערבתי אצל מחלקת המים העירונית וביקשתי שהמים יוזרמו למקוה ללא הגבלה, יהודי שהיה פועל נקיון בעירייה, אולץ לעבוד בשבת. ביקשתי מהבאשאה בכתב לשחררו מעבודה ביום השבת והבקשה נתקבלה. דרכי הייתה לסתום כל פרצה בתחום הדת בעודה האיבה, לא לתת לה להתרחב ואחר כך לטפל בה שאז ספק אם הטיפול יעזור, ובמידה רבה הקדמנו רפואה למכה על ידי חינוך, תקנות ושכנוע, והפיכת חיי הדת למשתלמים ולמהנים.
בפרט למה שתרמתי מכוחותיי והתחלתי בשבת תרומה ח' אדר התש"י לערוך דרשה בכל ליל שבת קודם ברכו מלבד הדרשה לפני מנחת בשבת תשובה ושהמנהג שהיו קבועים לדרשה מקדמת דנא על ידי רב העיר. הלכתי בעקבות אבא מארי ז"ל לדרוש בכל שבת, ובחרתי בדרשה בליל שבת, משני טעמים.
1 – כי זה היה מנהגו של התנא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ובוודאי הייתה בזה כוונה קדושה וטהורה.
2 – היות והדרשה הייתה מרתקת ומתובלת מהלכה ואגדה ומשלים, רציתי שהשומעים יביאו את השמועה לביתם וישיחו בה בג' סעודות של השבת, לא כן אם מאחרים את הדרשה ליום השבת בשעת מנחה כמובן.
בפרט שמספר השומעים והבאים לבית הכנסת בליל השבת הוא יותר גדול מביום השבת אחרי אכילת החמין והשינה בשבת תענוג. דרשה זו נמשכה ברציפות יותר משש עשרה שנה. מי ראה בית הכנסת מלא מנער ועד זקן מהיושבים והעומדים צפופים ומטים אוזנם לשמוע דברי תורה בשמחה אשריהם ואשרי חלקם.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-עמ' 191
נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל
כה. בשבעה באדר בשחרית מתפללין כשאר ימים אלא שאין נופלין על פניהם ואין אומרים שום תחינה ולא עננו ואחר החזרה אומרים:
זכות משה אל תנשה חתום במדת הנצח בזכותו וענותו אויבינו תנצח. ובהר המור שיר מזמור נשיר ולמנצח אל נצח לנצח רחם על רוממיך: זכרנו וכו'
תורה תמימה ונעימה ירש עניו על הר סיני עם אל איום ארבעים יום עמד שם עם ה׳ לקבל תורה זכה וברה משמי מעוני אל אמת תורת אמת הנחיל לעם נאמני צדקתו
|
אמן |
ותורתו זכור נא משמיר: רחמנא אדכר לן קיימיה דמשה נביאה |
|
אמן |
רחמנא ארים ימינך ואצמח פורקנך |
|
אמן |
רח׳ בכסופי אפין אתינא למקרי קמך רחם עלן |
|
אמן |
רח׳ גלי גבורתך עלן |
|
אמן |
רח׳ דינן אפיק לנהורא |
|
אמן |
רח׳ הדרך שוי עלן |
|
אמן |
רה׳ ולא תתפרע כעובדנא בישין מינן |
|
אמן |
רח׳ זיוך אשרי עלן |
|
אמן |
רה׳ זכוון הפיש לן |
|
אמן |
רח׳ חשוב עלן טבוון |
|
אמן |
רח׳ טבוון סגיאן אייתי עלן |
|
אמן |
רח׳ יתגלגלון רחמך עלן |
|
אמן |
רה' כבוש חמתא ורוגזא מינן |
|
אמן |
רח׳ לא תעביד גמירא לן |
|
אמן |
רח׳ מחול ושבוק לחובין ולעויין |
|
אמן |
רח׳ נהור טובך אנהר עלן |
|
אמן |
רח׳ סעיד וסמיך הוי לן |
|
אמן |
רח׳ עביד עמנא אתא לטב |
|
אמן |
רח׳ פתח שמיא לצלותין |
|
אמן |
רח׳ צלותנא קבל ברעווא |
|
אמן |
רח׳ קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין |
|
אמן |
רה׳ רחם על נשמתין |
|
אמן |
רה׳ שלמא רבא אייתי עלן |
|
אמן |
רה׳ תוב מרוגזך |
|
אמן |
רח׳ ולא נהדר ריקם מן קמך |
|
|
עננו העונה בעת רצון עננו: |
|
|
עננו העונה בעת רחמים עננו: |
|
וחעי״ע |
ה׳ עשה למען שמך |
|
וחעי״ע |
ה׳ עשה למען הנאמן בכל ביתך |
|
וחעי״ע |
ה׳ עשה למען הרוגים ושרופים על יחוד שמך |
|
ענינן |
דעני למשה ואבותינו על ים סוף |
|
ענינן
|
דעני לצדיקי וחסידי ותמימי די בכל דר ודר |
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך־וחנותי את אשר אחון וגו'.
וכשחטאו ישראל במדבר עמד משה בתפלה לפניך ובקש רחמים על עמך ישראל וכך אמר בתפלתו סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה אף אתה השיבות לו כדברי טובך בשרתו וחננתו ואמרת לו סלחתי כדברך:
ואומר קדיש לעילא ואשרי ובא לציון וקדיש תתקבל ואומרים למנצח על השמינית וגו׳.
כט. ובשנה מעוברת מתענין בז׳ באדר השני, ועיין בספר הלקט ח״ב סי׳ קע״ג שחקר אם התענית באדר א׳ או באדר ב׳ ועיין בס׳ אגורה באוהלך ד״ו ע״א שחלק על הרב שמע יעקב בגליון הלקט שמתענה רק באדר א׳ יעו״ש. ל. במנחה צום גדליה מפטירין דרשו וכן מנהג פאם.
לא. ברכת ההודאה על הגשמים אומר הש״ץ קודם ובא לציון— מודים אנחנו לך ה׳ אלקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואומרים הקהל ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳ עד כי כל פה לך יודה וחותם הש״ץ ברוך אתה ה׳ אל ההודאות ורוב ההודאות, נוסח זה נמצא כתוב בכתב ידו של רבי אליהו הצרפתי ז״ל, ונוסח זה עוד לא מצאתי בספרי הפוס׳ ומרן פסק בסי׳ רכ״א לחתום רק באחת אל רוב ההודאות ואם כדברי הגמרא ברכות נ״ט, א״ר רב פפא הילכו נימרנהו לתרוויהו רוב ההודאות ואל ההודאות והנוסח שהזכרתי לא מסודר כסדר ד,גמ׳.
נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל-עמוד 296
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
רבני מכנאס וחכמיה. רבי פנחס בן ברוך טולידאנו, רבי משה טולידאנו, ורבי חביב אחיו בני רבי חיים שחי בחצי הראשון של המאה הזאת המאה החמישית, רבי אפרים בן אלבאז, רבי יוסף בהתית, אבי משה בירדוגו – המשבי"ר – תלמידו, רבי משה אדהאן, רבי מימון אחיו, רבי משה די אבילא ורבי שמואל בנו, רבי יצחק אצבאן, רבי מרדכי בנו.
רבי דניאל ורבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב, ארבעת האחים בני הרב משה בן ברוך טולידאנו, רבי אברהם בן חסין, רבי יהודה בירדוגו, רבי מרדכי אחיו, רבי שמואל בן מרגי, רבי יצחק אסבאג.
גדול מכולם וזקן הרבנים שבהם היה רבי משה טולידאנו, נולד בשנת ת"ג – ת"ד ומת ביום שבת כ"ב באדר שני שנת תפ"ג, כבן שמונים שנה.
ופעולתו ברבנות נמשכת סביב לשנת ת"מ – שאז מלא כנראה את מקום אביו רבי חיים – ועד שנת מותו, ובמשך שנות רבנותו אלה נלוו אתו הרבנים : רבי אפרים אלבאז גוע וימת בחדש אייר שנת תע"א ורב יעוסף בן בהתית מסביב לשנת ת"ן.
ועד שנת תע"א שאז בשנה ההיא ביום ה' י"ג ניסן מת. אך הוא רבי יוסף בהתית, היה ביותר רק מרביץ תורה בתלמידים ולא התעניין כל כך בדיינות, ולכן נמנה עוד אז בבית דין. רבי חביב אחיו של האב בית דין רבי משה. בשנת תס"ג מצאנו כבר את רבי חביב טולידאנו לאחד מהבית דין.
הנהגת הקהל בכלל, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות אבות אתם ויהיו כמו נכנעים לפני רבי משה ורבי חביב. הם רבי משה ורבי חביב שניהם מתו בלא בנים, אך בעוד הראשון רבי משה האריך ימים כמו שכתבנו, הנה היו ימי רבי חביב אחיו מעט ורעים.
בשנת תס"א בחודש סיון מתה עליו אשתו הראשונה בת אחד מקציני העיר, רבי שמעיה מאימראן, ומאז לא ידע רבי חביב מנוחה. בשנת תס"ב חלה חולי אנוש שלרגליו שלחו רבני פאסאליו אגרות דרישות שלום, ובשנה תע"ו בששה בחשון בהיותו בן חמשים ושמנה שנה גוע ומת.
וכמוהו כבוד רבי משה אחיו הגדול, כתבו הרבה שאלות ותשובות ופסקי דינים, אך לא נשאר מהם עד מה, ומרבי משהידענו שחיבר עוד דרושים כתב יד.
אחרי רבי משה ורבי חביב טולידאנו, ההם, המעלה ובחשיבות אפשר לחשוב את תלמידו של רבי חביב, רבי משה בירדוגו, שנודע בקיצור מלין בשם המשבי"ר, הוא היה גם תלמידו של רבי יוסף בהתית. ויתפוש את אומנתו להרביץ תורה בתלמידים אך גם בדיינות מלא תפקיד גדול בתור אחד מהבית דין שרת מסביב לשנת תע"א ועד שנת תפ"ד.
ואז בשנה ההיא כמות האב בית דין רבי משה טולידאנו, נמנה הוא לאב בית דין תחתיו, אודותיו יספר אחד ממיודעיו רבי חיים בן עטר כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עןמדים לפניו היה הוא, רבי משה בירדוגו, מותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למולאחד מבעלי הדינים, למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להתדיק את בעלי דינו ויסתתמו טענותיו.
בשנת תצ"א ביום ה' חשון מת המשבי"ר ועל מקומו בתור אב בית דין נמנה רבי משה אדהאן דחי עד שנת תצ"ז. מחיבורי המשבי"ר נודע לנו הספרים האלה, ראש המשבי"ר על הש"ס, שני חלקים, בכתב יד, כנף רננים דרשות על ספר בראשית וליקוטים, שאלות ותשובות ופסקי דינים, ביאורים וחידושים בתנ"ך אשר מעט מהם נדפסו, פירוש על רש"י על התורה, והגהות על המשניות.
רבי משה די אבילא בן רבי יצחק, הוא לא נמנה בין דייני העיר ורק היה מרביץ תורה ודרשן, גם עסקן ציבורי, עשיר ונדיב, ממנו נמצא איזה פסקי דינים. והוא מת לפני שנת תפ"ד, ובניו אחריו רבי יעקב ורבי שמואל אחזו גם הם במידותיו.
אך הראשון רבי יעקב לא האריך ימים וימת בליל ט"ב שנת תפ"ח ורבי שמואל מלא מקום אביו, בהיותו בן י"ז שנה עוד בחיי אביו לקח לו את בת רבי משה בן עטר מסאלי, וילמוד לפני אבי חותנו, רבי חיים בן עטר הזקן שהתגורר אז במכנאס בשתי השנים וחצי בין תס"ה – ס"ז.
הוא רבי שמואל למד גם לפני רבי יוסף בהתית זמן מה. וכבן י"ט שנההחל כבר לדרוש את דרשותיו ברבים ולהטיף לקח לפני ההמון ביחוד היה נושא דרשותיו להוכיח פעם כפעם על דבר פיטור התלמידי חכמים ועסקני הציבור ממסים וארנוניות, ולפי השערתינו נגע הדבר הזה ביותר לו לעצמו.
ראשי הקהל וגובי המס במכנאס עינו אז את רבי שמואל להעריך אותו בתור עשיר גדול ובעל הון ויטילו עליו מס גבוה כל כך, בראותם כי היה סוחר מפורסם, ואניות מיוחדות מליאות סחורות באו אליו מכל עבר, בגלל זה קרו הרבה סכסוכים וריבות בינו ובין גובי המס עד שמפני זה – כנראה – נסע רבי שמואל ממכנאס.
ויקבע דירתו בסאלי, אך גם שם לא הרפו מעליו גובי המס של מכנאס, ואף אחרי שנתרצה לא הסתפקו הם בזה וידרשו ממנו יותר, עד שנאלץ אז רבי שמואל להגיש את תלונותיו לפני רבני פאס. הנה כן מובן הדבר כי לרגלי העלבון הזה הוכיח רבי שמואל את ההמון בדרשותיו, וגם חיבר למטרה הזאת את ספרו כתר תורה, להוכיח גלוי כי התלמיד חכם אף שהם עשירים אין עליהם חובת המס. הוא חיבר עוד, ספר אזן שמואל, דרושים וספר מעיל שמואל כתב יד.
רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן, הוא היה תלמיד המשבי"ר, וסביב לשנת ת"ץ ואולי עוד בשנות הרעב תפ"א – פ"ד , נסע רבי מרדכי ממכנאס, לראשונה ישב לו באיטחליה וימנה לרב בליוורנו, אחר כך נסע לעיר צובא שבסוריה ויחשב גם שם לאחד מרבני העיר, ואחר כך בין שנות תצ"ה – ת"ק ביקר את ירושלים.
חיבר ספר זבח תודה מנין המצות בדרך וידוי עם ביאור קצר, וספר ישא ברכה וחיבור על הטורים, והגהות על ספר האר"י.
רבי ברוך טולידאנו, האח השני מארבעת האחים שזכרנו, כמוהו כאחיו הגדול רבי דניאל, נחשבו רק מחכמי העיר ולא מרבניה, אך רבי ברוך היה גם תלמיד גדול, בשנת תע"א נסע חירושלים ורבי יעקב אבן מור מרבני פאס אשר היה ידידו ורעו, כתב אז בעדו קינה אחת לקונן אותה שם על חרבות ציון.
אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיה לידי רבי ברוך, באה שמועה לארץ המערב כי הוא מת ביום עשרה בטבת שנת תע"ב, ימים מועטים אחרי בואו ירושלימה. השמועה הזאת נשמעה ראשונה באלג'יר ויעשו עליו שם מספד גדול, ואחד משליחי ארץ ישראל רבי משה ישראל, שנמצא אז באלג'יר, הודיע זאת במכתב לפאס לרבי יעקב אבן צור.
וזה כתב עליו שתי קינות וגם שלח יחד עם רבני פאסאגרות ניחומים לאביו ואחיו של רבי ברוך. לפי הנראה שהוא, רבי ברוך, לא חיבר ספרים, וממנו נדע רק איזה פיוטים וקינות בכתב יד.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
עמ' רט
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
חטיבות ט-יא: בחירת יוסף למושל מצרים
גורלו של יוסף מתהפך אחרי הפרשה, ומבית הסוהר הוא מגיע לכס המלכות הודות לחוכמתו ואמונתו. אך מאחורי עלייתו עומד האל שמניע את העלילה. אחרי פתרון חלומות פרעה, שגם פרעה וגם יוסף תולים אותו באל, על יוסף לעבור עוד משוכה גבוהה אחת כדי להתמנות למושל – עליו לעמוד במבחן ידיעת שבעים הלשון. ידיעת שבעים הלשון הייתה תנאי להתקרב אל פרעה ולהתמנות למושל. כאן נחלץ האל ומתערב בצורה גלויה ופעילהעל ידי שליחו, המלאך כדי להמליך את יוסף, ואותו מלאך שנגלה ליוסף בראשית דרכו סוגר את מעגל הסיפור, והוא שב ומופיע בפני יוסף בסיומו ומסיר מדרכו את המכשול האחרון, כשהוא מלמד אותו שבעים לשון:
ז'אה מאליכ מן ענד מולאנא / קאללו זוול האד לגבינא
בא אליו [ליוסף] מלאך מאת רבוננו / אמר לו: "הסר זה הצער
רבבי יעפו עלינא
האל ירחם עלינו
קום תרזע צלטאן / יא סידנא / קום תרזע צלטאן
קום, היה מלך ! –אדוננו-קום היה מלך".
הסיפור על הופעת המלאך בפני יוסף לפני התמנותו הוא סיפור מן התלמוד הבבלי, שם מסופר כיצד ניסו יועצי פרעה להכשיל את יוסף בהעלותם את הדרישה המופרכת, לימוד שבעים לשון בין לילה, כתנאי למשול במצרים. אבל ליוסף ארע נס, ומלאך ה׳ בא אליו ולימדו את שבעים הלשונות ועוד אחת, את לשון הקודש שהחרטומים, לבושתם, לא ידעו. [מקורו של סיפור שבעים הלשון הוא בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה דף לו עמוד ב. הסיפור מופיע גם ב׳ספר הישר׳, עם׳ .[218
סיפור עלייתו של יוסף והשתלבותו במערכות השלטון מציג אפשרות אחרת לחיים בגולה, את החיים המשותפים עם הסביבה, אפשרות שאף היא התממשה בגלות. יוסף הוא המודל של הנגיד היהודי, החצרן, שמתערה בחברה הכללית ומגיע לפסגת ההצלחה, אך גם בשבתו על כס המושל הוא אינו שוכח את מוצאו, שומר על זהותו היהודית ונותר נאמן לדתו ולעמו ומשפחתו.
את ידיעותיו ואת דרך שימושו של מחבר הקצידה במקורות אפשר להשוות לקצידות התוניסאיות אצל שוש אביגל, ביניהן לבין הקצידה שלנו יש דמיון כה גדול בתכנים וברטוריקה שקשה שלא להניח ששלוש הקצידות מבוססות על אותה מסורת.
סיפור יוסף בקצידה הוא סיפור שבח. זהו סיפור על יוסף, צעיר יהודי, מאמין פשוט, תמים וישר דר שאחיו התנכלו לו ומכרו אותו לידי נוכרים, הוא התענה תחת יד גבירתו במצרים, ועל אף הסבל הרב שנגרם לו כ נכנע ושמר על אמונתו וזהותו היהודית. האל שליווה אותו בדרכו הוא אשר מעלה אותו לשלטון, והוא הופך למושל ומפקד על פי רצון האל, כפי שמאמינים המספר וציבור המאזינים:
- סאר סידנא יוסף / יחכאם ויאמאר נהיה יוסף אדוננו מושל ומפקד,
- בקדארת מולנא / אלעאלי אלזבבאר ברצון אלהינו הרם, הגיבור, הכול יכול,
הסיפורים על המלאך המלווה את יוסף ומסייע לו למצוא את דרכו ומלמד אותו שבעים לשון מצויים גם בספו הישר ובמקורות אחרים בלתי תלויים, אך אופן שילובם בעלילת הסיפור בקצידה מעידה על יד אמן וכישרון יוצר. המחבר נוטל שני סיפורים נפרדים ממדרשים שונים ועושה מהם מסגרת לסיפורו החדש, וכך בנגיעה קלה של מכחול, בהציבו את המלאך בפתיחה ובסיום כמסגרת לסיפור הוא נותן לסיפור משמעות חדשה, שלפיה הדברים מתנהלים על פי רצון האל – הוא אשר ליווה את יוסף בתחילת דרכו, והוא גם סוגר את מעגל הסיפור האישי וסולל לו את הדרך אל כס המושל.
סיפור יוסף במקרא הוא סיפור של תיקון והתבגרות של הדמות, היחס של המספר והקוראים אליו בראשית הסיפור לא היה חד־משמעי כלל וכלל, אך במשך הסיפור מתבגר יוסף ומשתנה, ואתו משתנה היחס של הקוראים, ובסופו חל מהפך בדמותו, והוא מתגלה כמושל מחונן המציל את הארץ ומושיע את המשפחה. בספרות חז״ל היה סיפור זה סיפור על החטא ועונשו: יוסף חטא בילדותו כלפי אחיו בהתנשאותו ובהתנהגותו הנפסדת, ובגין חטאיו הוא גולה מביתו וסובל לאורך מסעו. גם בקצידה יוסף מתבגר ומשתנה, בסוף הסיפור הוא אינו הנער הצעיר שסבל מנחת זרוע אחיו, זהו אדם בוגר שעל פיו יישק דבר בארצו. אבל הסיפור בקצידה אינו סיפור של תיקון וגם לא של עונש וכפרה, שכן יוסף הוא צדיק, ירא שמיים, לומד תורה, ואדם שלא עשה כל רע לאחיו ולסביבתו ואינו אשם בסבל שנגרם לו. זהו סיפור על קבלת הדין וצידוקו ועל הכרעה, על קיום מצוות ושמירה על מורשת אבות. זהו סיפור אקסמלפלרי, סיפור גילוי מהותו של יוסף, ושבו יוסף מתגלה שוב ושוב כצדיק. יוסף בסיפור משלים עם גורלו, כי הוא מאמין שזהו רצונו של האל ומסרב לעבור על צווי התורה, הוא מייחל לישועת האל, והאל מושיע אותו ומעלה אותו מעלה מעלה.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
ש.ז. שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ועמוס רבל מנהל קדימה ב-1956. המכתב נשלח ב-2 בינואר 1956. מקור: 42/256צ אצ״מ תיקי גיורא יוספטל.
הנני רוצה להביא לפניך דו״ח קצר על פעולת המחלקה מאז הישיבה האחרונה של ״הוועד הפועל הציוני״ ותכניותינו לחודשים הקרובים בעניין הנ״ל.
כפי שידוע לך, ניגשנו לבעיית הכפרים בשלוש דרכים שונות:
- חיסול כפרים: פנינו לקהילה בעיר מקנס כדי לאפשר קליטת המקרים הסוציאליים, ונענינו על כך לפי אותם הקווים שבזמנו קבענו אותם לקהילה במרכש. בדרך זו העברנו עד היום כ-800 איש (ארבעה כפרים מאזור ״איית-בוולי״). מספר הנפסלים מבחינה בריאותית וסוציאלית מגיע בערך ל־20% (מעל ל-130 איש). תכניתנו להעביר דרך עיר זו שבעה כפרים נוספים מאזור ״תלואת״ (בין 700-600 איש).
לדאבוני הרב עלי לציין שעד כה עוד לא מצאנו סידור סופי לאף אחת מהמשפחות הפסולות, למרות רצונם הטוב של אנשי הקהילה במקנס. בעיה זו מעמידה בסימן שאלה את המשך הפעולה בעיר זו. אמנם אנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים כדי לאפשר לפחות את העברת אנשי ״תלואת״ דרך מקנס. במקרה שמקנס תסגור את שעריה, לא תשאר לנו אפוא עיר אחרת שדרכה נוכל לפעול בעתיד.
בעיר ״פס״ קיימת היום צפיפות איומה לרגל בואם של אנשי השדה, אשר זורמים שמה על דעת עצמם; ואין בידי הקהילה אפשרות להיות לנו לעזר בעניין זה.
״רבאט״ ו״סלה״ אינן באות בחשבון מבחינות פוליטיות (מושב הממשלה והאדמיניסטרציה הצרפתית) ו״מרכש״ אינה באה בחשבון בגלל מאתיים איש שעדיין יושבים בחדרים שלנו(על חשבוננו), והמצב המתוח השורר כרגע בתוך הקהילה.
בכל יתר הערים במרוקו שבהן נמצאות עוד קהילות, אינן יכולות לקלוט מקרים סוציאליים, אלא הם מתחילים לעורר אצל ה״ג׳וינט״ ובמוסדות אחרים את בעיות העלייה הסלקטיבית.
- עלייה מכפרים שמועמדיהם יכולים לעבור בריקה רפואית כמרכזים שלנו: בעניין זה אנו מנהלים פעולה רבה והעלינו את כל התושבים מהכפרים: תפזרת, אל-בריזה,
וארבע-די הגנה. במקרה היה מספר הנפסלים בשלושת הכפרים הנ״ל קטן מאוד והם מצאו את דרכם לערים הגדולות לפי יזמתם הם.
שונה במקצת המצב בתשעת הכפרים הבאים: ההנאות, אסני, יסין־תאנות, סידי-רחאלת, הזרת, אית-תננה, אוריקה, אולאד-זנגייה ואיית-עתאב.
הכפרים האלה בחלקם כבר עברו את החוליה ואת הבדיקה הרפואית ובחלקם יעברו אותם עוד החודש. בתוך הכפרים הנ״ל ישנם כאלו, שאחוז הנפסלים מגיע ל-50-40 אחוז, על־ידי עליית הבריאים יצרנו מצב חברתי וביטחוני ללא נשוא עבור אלה שמוכרחים להשאר שם, ואנו מותקפים בלי הרף על-ידי משלחות המביאים את טענותיהם בדבר גורל הנשארים.
אני מרשה לעצמי להביא את הבעיה הזאת לפניך בכל חריפותה, כי יש לי הרגשה, שאיש שאינו מכיר את המצב במרוקו כיום, לא יוכל להבין את חומרת המצב.
- עלייה מכפרים מרוחקים שאנשיהם לא יכולים לבוא למרכזים שלנו לשם בדיקות:
התכנית הזאת ירדה לעת עתה מן הפרק לרגל המצב הביטחוני הן בנוגע לשליחים ולרופאים שלנו, והן בנוגע לביטחון תושבי הכפרים עצמם. נוסף על כך אין אנו יכולים להשאיר במקומות האלה את הנפסלים.
- חיסול אזורי: כפי שמסרתי לך, התחלנו בחיסול הדרגתי של אזור ״קס־א-רסוק״ העניין הזה מתקדם יפה ואני מקוה שהאזור כולו יחוסל במשך חודשים מספר, מחוץ לשלוש העיירות המרכזיות שהן: קס-א-רסוק, ארפוד, ומידלת. אני רוצה לציין שתנועת המושבים של הפועל המזרחי מארגנת כרגע ארגון מתוך הכפרים שבאזור הזה, ובעיקר מהכפרים הבאים: קרנדו, טינשדט, גוראמה, טילית ואיית־חוסין.
במה שנוגע לעתיד: בדבר תכניות החיסול, אבקשך לתת לנו הוראות ברורות. לפי דעתי, יש להפריד בהחלט בין הבעיה של ארגון מושבים לבין חיסול כפרים להצלת נפשות. כדוגמא: ביצוע התכנית שהבאתיה בסעיף ח׳ מנע אפשרות גישה לאותם המקומות באזור ה״ריף״, באזור ״אוז׳דה״ ובאזורים ״ואראזאת״ ו״תיזנית״, שהידיעות המגיעות משם היו דורשות מאתנו פעולה מידית. הכפרים הנמצאים באזורים האלה, צריכים לפי מצבם של היום, לקבל זכות קדימה לפני כל העולים האחרים.
באם שליחי ההתיישבות רוצים להבטיח עולים למושביהם, הרי בכך די ואין עליהם להכנס לבעיות של חיסול למען הצלה, כי עצם דרישותיהם מונע מאתנו להכנס לאזורים, שאיני יודע אם בעתיד הקרוב, תהיה לנו גישה אליהם.
נוסף על כך, יכולה כל פעולה לחיסול כפרים להעשות בהתחשב עם המצב במרוקו, ולפי התגובות שאנו רושמים מפי חוגים אדמיניסטרטיביים והממשלה.
בטוחני שאתה תבין את עדינות המצב, ואני רוצה לחזור על הנימוק שעניין של חיסול כפר עלול להחשב כיום כהתערבות בדברים פנימיים של מדינת מרוקו. יתר על כן, אין היום אפשרות לגשת לכפרים, אם ברצוננו להעלות אותם רק בעתיד הרחוק. ביקורנו יכול להעשות רק במקרה שאנחנו יכולים להוציא את העולים מיד. כי כל ביקור מעורר ניתוק מוחלט ביחסים בין תושבי הכפרים לשכניהם, והוא שעלול לגרום לשפיכת דמים.
עניין חיסול הכפרים, הוא עניין יקר לכולנו, אולם אי-אפשר לגשת אליו בעיניים סגורות לפי אחוזים ולפי הוראות שאינם מתחשבים במצב כאן. כל השליחים מוכנים לעשות למענו לפי מיטב יכולתם, אמנם אסור לנו לעשות את זה בלי תכנון מדויק שהוא מצריך זמן וגמישות מסוימת, ויש להביא אלינו תכניות לא רק ברגע האחרון אלא לפחות חצי שנה למפרע כי אחרת תווצר אנדרלמוסיה גמורה. באותה ההזדמנות אני רוצה להודיע לך על תכנון העלייה ועל מספרים כדי שתהיה לך תמונה יותר שלמה.
העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
בקשה לשבת פרשת ויגש-שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ-סי׳ אני משה-אעירה שחר בקשה לשבת מס 273 כרך ב'
בקשה לשבת פרשת ויגש
ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.
(273) — בקשה — סי׳ אני משה
שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ
מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ
לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —
כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ
סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים
בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה
בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
כנפי שחר
(273) הנושא: שבת.
יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).
בקשה לשבת פרשת ויגש
מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט.
השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.
לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.
הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.
ג. השבתות
הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.
הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.
בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.
בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:
בקשה לשבת פרשת ויגש
(273) — בקשה — סי׳ אני משה
שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ
מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ
לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —
כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ
סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים
בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה
בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
כנפי שחר
(273) הנושא: שבת.
יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).
הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:
הקול מאוד ערב / נשמע באזני
בנים ייראו קרב / לילה והנה
נר בערו ערב / צועק ועונה
התקדשו לפני / בוא יום ה'
קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.
הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).
המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.
אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:
"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים
שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"
ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.
יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.
"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה
יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "
פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳
" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….
נשלמו בו כל מלאכות"
בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.
ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:
"שבת לשמור / ולהתענג בתורה
אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה
חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"
יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:
הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.
"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה
ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו
כי בו שבת מכל מלאכתו"
כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:
"אל עולם שכלו / שבת תזכני
ונרך בהלו / שים אור בעדני
ואל משכן שילה / תשוב תעלני"
ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.
מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–
יחס דבדו-אליהו מרציאנו-משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא
משפחת פופו
משפחת רם מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א׳ עמי 137, וכן בשטרות הקהילה.
איש צדיק היה, איש תבונה, ענף עץ עבות, רודף צדקות, ר׳ יוסף בן חמו (די פופו) הניח ברבה: שלמה, שמואל, אהרן, אברהם, מסעוד, נונא.
החכם השלם והכולל, כל אישורין כולל, ענוותן ושפל ברך, מרביץ תורה לבני ישראל, איש אמונה קיים כל מילי דרבנן, החסיד, הזקן הכשר, הרב שלמה (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, משה, סעידא, לוויהא.
הזקן הכשר, שלם במדות, הולך ביושרו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב שלמה הנד) הוליד: שלמה, שמואל, סעדיה, אהרן, דוד, נונא, מרים, אסתר, סטונא, שמחה.
אין בידינו פרטים על בנים של ר׳ משה בנו של הרב שלמה די פופו הנז׳.
המנוח, תם וישר, משבים ומעריב לבי כנישתא, חי מיגיע בפיו, הצדיק ר׳ מסעוד (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: אברהם, דוד, יעקב.
טהור לב ועדין הנפש, המנוח הצדיק ר׳ אברהם (בן ר׳ יוסף הנד) נלב״ע בלי להניח זרע ב״מ.
נכבד ועניו, חזרן במצוות ובמעשים טובים, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף.
החכם השלם, גברא רבא, מרגלית טובה, שוחט ובודק, וימל בני ישראל, שליח צבור, וילמד תורה לבני ישראל, וגם סופר בית דין, שירת רב הקהילה בעיר נאדור, הצדיק הרב יוסף הנד הוליד: שמואל, עווישא, מאחא, לוויהא.
הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, נהנה מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אהרן (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף, משה, מסעודא, שמחה, אסתר.
המרוחם, ישר ותמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ יוסף הנד הגיח ברכה: הרב משה.
החכם השלם, סופר מתא, מלמד תורה לבני ישראל, רב העיר גרסיף, המזכה את הרבים, מחבר ספר ישמח משה (דרשות וחידושי תורה) הרב משה הי״ו הוליד: בנים ובנות הי״ו.
המנוח, מתהלך בתומו, נודב נדבות, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: עישא.
משפחת לקדים
אברהם, שמואל, ג׳אנא.
גברא רבא, אבן טובה, ירא את ה׳ ושלם במרותיו, חי מיגיעת כפיו, רודף צדקה וחסד, הזקן הבשר, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יצחק, משה, שמואל, יוסף, סאעודא, מרים, אסתר, עווישא.
המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: סתירא, עווישא.
יוסף, סעידא, מרימא
השם הטוב, יקר רוח איש תבונה, תם וישר בעניינו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, איש גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ שמעון, עווישא, סתירא.
החכם השלם, אור יומם, ענוותן ושפל ברך, נוח לה׳ ונוח לבירות, מלמד תורה לבני ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק הרב שמעון הוליד: לוויהא.
משפחת סוסו אמושי
יוסף, (די סוסו אמושי), סתירא
הזקן הכשר, מנא דכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, ירא ה׳ ושלם הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: אברהם, שלמה, סעידא.
המרוחם טהור לב ועדין נפש הצדיק ר אברהם נפטר בלא להניח זרע
ב״מ.
גברא רבא יקירא, ירא אלהים וסר מרע, צנוע ונעים הליכות ר׳ שלמה (די סוסו אמושי) הוליד: סתירא.
משפחת דאביד
המשפחות המשתייכות לענף דאביד הם: בן וואווא, בר רפאל, חקיקא, טבאבא, בזיזח, הווירן, שגרא, בחעיט. נראה שראש המשפחה הקדמון שמו ר׳ דוד מבאן השם ראביר..
משפחת בן וואווא
החסיד המלוב״ן, שמו נודע בשערים, לשם טוב ולתהלה, (בעת הצורך, על כל צרה שלא תבוא היו קוראים בשמו, ולכבודו של צדיק ה׳ שמע תחינתם), הצדיק הרב יוסף ב1 חמו הנק׳ בן וואווא הוליד: ג׳והר (דביתהו של הדיין הרב שלמה בן סוסאן ז״ל).
משפחת בר רפאל
משפחה רמה ונכבדה מוזכרת בכתבי הקהילה, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.
בן איש חיל, זרע קדושים, גזע תרשישים, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה נחת רוח ליוצרו, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.
גברא רבא יקירא, אוצר כלי חמדה, מדותיו מדות יוצרו: מנחם אבלים, משמח חתנים, גומל חסדים עם הנפטרים (הביא לקבורה במסירות נפש מארץ רחוקה, רבוב על בהמה, מת מצוה), בעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, רפאל, עווישא.
איש אחד מן הרמתים, רחם רחמתים, ראש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל הכנסת אורחים בפרט עם עניים ועוברי אורח, בעל אכסניא לרבנן ותלמידיהון, הזקן הכשר החסיד ר׳ יצחק הוליד: מסעוד, שמעון, דוד, הרב יעקב, משה, מרימא, אסתר.
החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, בתורת ה׳ חפצו, ללמד בני ישראל תורה, שוחט דמתא, גומל חסד של אמת עם החיים ועם הנפטרים, ביום ובלילה, שימש כרבה של שארית הפליטה בדברו, הצדיק מו״ר הרב יעקב (בן ר׳ יצחק הנד) הניח ברכה: בנים ובנות בפ״י הי״ו.
בן איש חיל, מתהלך בתום, מכבד תורה ולומדיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: ר׳ מסעוד ז״ל, אברהם, מרדכי, שמואל, יוסף, עישא.
משפחת חקיקא
משפחה מיוחסת מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.
גברא יקירא, אבן יקרה, אוהב שלום ורודף שלום, אילן ששרשיו מרובים, עושה חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הניח ברכה: אהרן.
גבר מרומם, אור יומם, חזרן במצוות ובמעשים טובים, איש חסד ורחמים, ביתו פתוח לרווחה, ברכת ה׳ מצויה בביתו, ־הנגיד הנכבד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: דוד, יוסף, אליהו, ציון, שלמה, ר׳ משה, יצחק, עווישא, מרימא, מאחא.
המנוח, טהור לב, הצדיק ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו ה׳ ידרוש דמו ודם זרעיותיו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
המנוח, טהור לב, הצדיק ר׳ ציון נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
החכם והנבון, יודע ספר, בר אבהן ובר אוריין, ספריה עשירה החזיק בביתו, הצדיק הרב משה נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
אין בידינו ידיעות על בנים של ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד.
המנוח תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: רבקה.
הזקן הכשר, מתהלך בתום, חי מעמל כפיו, ירא את ה/ ושלם במדות, הצדיק ר׳ יצחק הנק׳ כליפא הוליד: אהרן, ציון, יוסף, יעקב, מרים.
משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר-הגדת אגדיר-אורנא בזיז
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר
בבית העלמין בישש טמון "הצדיק של אגדיר״, הלוא הוא רבי כליפא מלכא. הרבה ילדים גדיר״ם קרויים על שמו. מי היה הרב, ומה היה פועלו? הנה דברי הד״ר הרב משה עמאר, נ"׳, החוקר הגדול, אשר נענה לבקשתי, וכתב ברוב טובו שורות אלה.
רבי כליפא בן מלכא נולד בעיר סאפי בסוף המאה ה־17. עוד בהיותו ילד התייתם מאביו ומאמה בנעוריו נסע ללמוד בפז בישיבתם של ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שמואל הצרפתי, והם קירבוהו ועודדו אותו. הוא הכיר להם טובה ומזכיר תקופה זו בערגה.
כשחזר לסאפי למד בישיבתו של ר׳ יוסף בואינו די מיסקיטה, אשר תמך בו והחזיק אותו כבנו, וגם בחר בו לחתן, וכל מה שיש לו מסר בידו. כמו כן הוא נתמך על ידי רבי שלמה ישורון, גיסו של רבי יוסף די מיסקיסה. מפחד השלטונות על מעשה שאינו ברור, נאלץ ר’
כליפא לברוח מסאפי ועבר לגור באגדיר.
ר׳ כליפא התפרסם כתלמודי ואיש הלכה, משורר, בלשן ומדקדק, והוא היה חסיד נלהב של הרמב״ם. בשנת תס״ד (1704), שעה שעסק בלימוד משנה תורה להרמב״ם, היה כה שקוע בלימודו, עד שגם בשכבו לישון המשיכו שרעפיו בחלום לעיין ולהתבונן בתורתו של הרמב׳׳ם ובאישיותו. בשנת תפ״ד חלה במחלה קשה, והייתה סכנה לחייו. בחזונו ראה תמיד את דמותו של הרמב״ם סובבת למיטתו, והוא האמין שבזכות הרמב״ם יצא חי ממחלתו.
ר׳ כליפא, לבד מהשכלתו התורנית, רכש לו השכלה כללית. הוא ידע שפות ותאולוגיה נוצרית ומוסלמית והיה בעל חוש היסטורי.
באגדיר עסק במסחר ושימש מתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה שהגיעו לנמל אגדיר. כאן גם היה לו דו־שיח עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמיים בענייני אמונות ודעות. למרות ידיעותיו המופלגות, בראשית דרכו עבד ר׳ כליפא קשה במסחר למחייתו תוך כדי לקיחת סיכונים. בנסיעותיו לצורכי פרנסה נאלץ ללון במדברות ובדרכים בפחד וחלחלה. הוא מספר על אחד הלילות, כשישב במדבר מהרהר על מר גורלו ועל פרנסתו הזעומה והקשה, נרדם וראה בחלומו: ׳׳והנה איש נורא עומד לנגדי, ובידו חתיכת קלף כשיעור מזוזה, ובה שש שורות בכתב אשורית גסה כאותיות הספר התורה, כתב יפה, והוא בחרוזים, כל שורה משלמת בי׳׳ת אל״ף רוצה לומר בא. וקריתי אותם ואיקץ, ולא נזכרתי כי אם משתי שורות אחרונות וכן כתוב בהם: מן שמיא נגזר על אבא שפרנסתו ביגיעה רבא. ואז קבלתי תנחומין. אולם בסוף ימיו הייתה לו הצלחה כבירה במסחר, והיו לו קשרים עם השלטונות, מלכים ושרים. הוא מעיד על עצמו שתמיד הקפיד להתפלל שלוש תפילות בכל יום בציבור ולקבוע עתים לתורה. ולכן לעת זקנתו, כשהמסחר התמעט, לא קשתה עליו החזרה ללימודים, כי הוא לא הפסיק אותם אף פעם.
ר׳ כליפא היה מלומד בנסים, הוא עצמו רשם את הנסים שאירעו לו. ובכך רצה להביע תודתו לבורא עולם: ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלוהים את עבדו. במה אקדם פניו ואכף לו על כמה נסים עשה לי”. כמו כן הוא היה בעל חזון, ופעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. בצעירותו לא האמין בחלומות ובסגולות, אולם ניסיון החיים הוכיח לו שיש בהם ממש: ”אחר כך חזרתי בי ואמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. כי בעל כרחי הוצרכתי להאמין, אחר שנסיתי פעמים רבות […] וכן החלומות ראיתי שרובם שנתתי לבי להם נתקיימו״.
ר׳ כליפא היה חסיד של השפה העברית. כל ימיו חש הוא צער על שהוריו נתנו לו שם ערבי ”כליפא” ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד בהיותו שוכב לישון שמע קול קורא ״אסף־אסף״. התיישב והתבונן על הקול קורא המוזר. והגיע לפתרון שמן השמים קבעו לו שם עברי ״אסף״ במקום "כליפא”. אישוש לכן מצא במספר חשבון האותיות הזהה 141 בכל אחד ואחד משני השמות: ”אז אמרתי ברון המקים דבר עבדו שכמה פעמים יעצוני כליותי לעשות לי שם משמות אבותינו הבאים בכתבי הקדש, ולא שם חול שאין טוב לישראל לקרות שם לבניהם כשמות הגוים, כי כן צוה יעקב אבינו ובירך בניו ויקרא בהם שמי ושם אבותי, ומאז חתמתי בשמי קדש אסף וגם שמי חול מפני המורגל״. כלומר חתם בשני השמות ״אסף כליפא״. מבניו נזכר בנו בכורו דוד, שנפטר בהיותו כבן 11 שנה, והייתה לו התנהגות של מבוגר. חריף ומתמיד על לימודו, ורבי כליפא מצטט חידוש ששמע ממנו. רבי כליפא נהג בחסידות יתרה והחמיר על עצמו שלא לעשן ביום ראש השנה ולא ביום תשעה באב. רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ”קול רינה", ומספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ״הבקשות״ של יהודי מרוקו. ״רך וטוב״, שאלות ותשובות בענייני הלכה, חיבור זה היה ידוע עד לתחילת המאה העשרים. ו״כף ונקי”, הערות לשוניות ושינויי נוסח שאותם רשם בעקבות סידור תפילה שנדפס בימיו בוונציה והגיע למרוקו, ובו יש שפע ידיעות על מסורות מאת יהודי מרוקו ופרטים על כתבי יד רבים שהיו לנגד עיניו. החיבור כולל הרבה מחידושי תורה שכתב ומהגיגיו.
רבי כליפא עסק גם בחישובי הקץ. שנת תק״י (1750) היא השנה המאוחרת הנזכרת ב״כף ונקי״. המהדורה הראשונה מחיבור זה נשלחה על ידו לרבי יצחק ב״ר שלמה ישורון שישב באמסטרדם כדי לבדוק אפשרות להדפסתה. ר׳ יצחק לא הספיק לטפל בחיבור עד שנפטר לבית עולמו. אנו מטפלים בההדרת הספר ״כף ונקי”.
רבי כליפא נפטר סביב שנות השישים של המאה ה־18 ונקבר באגדיר. קברו הועבר במאה העשרים מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, נבנה עליו ציון מפואר, והוא משמש כמקום תפילה לכל מר נפש (הציטוטים מתון החיבור ”כף ונקי״ כת״י).
עד כאן דברי הרב עמאר. יהודי אגדיר ציינו מדי שנה בשנה את יום פטירתו של ר׳ כליפא בן מלכא, ג׳ בתשרי, בהילולה גדולה. יהודי גדירי ״שבע בצדיק לאמִתת דבריו. גם יעלה לקברו כל אימת שלבו כבד עליו, והוא מבקש מליץ יושר בפני בורא עולם. בשנים האחרונות נבנה מעל קברו בניין קבר מפואר שזו צורתו.
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר עמ' 83
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים
ר׳ משה מימון מרציאנו בלשגר
(י״א ר׳שלמה מימון מרציאנו בלשגר) (לפי בן עמי, שם)
פעם העיר דברו דמתה לעיר ירושלים. היו שותים מי גשמים מהמעיין. פעם אחת המעיין התייבש ולא מצאו מים לשתיה, לא לאנשים ולא לבהמות. יצאו יהודים לתפילה ליער, וליד ההר עמד ר׳ משה מימון (י״א ר׳ שלמה) עם מקלו. הוא הניח את מקלו בשיחים והמים התחילו לצאת. ביקש מהם שיבואו להשטתח יותר במקום הזה מאשר על קברו, ועד היום נשאר המעין וקוראים לו קאייד אל גאבא.
ר׳ שמעיה כהן (לפי בן עמי, שם)
היו ארבעים חכמים גדולים, ארבעתם קבורים בחדר אחד. כל מי שנכנס לחדר שלהם מתעוור ב״מ שלא יראה מה מתרחש. פעם יצא יהודי אחד בליל הושענא רבא מבית הכנסת, כי היו לנו ארבעה בתי כנסת ברחוב, יצא ופתאום הוא רואה ארבעה אנשים לבושים.ירוק עם מקלות, נעליהם היו גם ירוקים ואוחזים אחד ביד חברו והולכים לכיוון אותו החדר. שבועיים היה חולה היהודי בגלל הפחד שראה אותם!
ר׳ יצחק בן נאיים
(לפי ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, י־ם)
ר׳ יצחק היה במקום אחד קרוב לדברו שמו פחימאת והלך עם גוי אחד לעיר דבדו ובתוך הדרך הכיר שהגוי.הולך בדרך ערבה ושוחה ואמר לגוי: זו הדרך שאנחנו הולכים אינה דרך כבושה להלוך לדבדו, הרב היה כותב על נייר ״שהגוי מוליכו בדרך אחרת״ ומשליך בדרך. והגוי לא הרגיש שר׳ יצחק כותב, וכך עשה הרבה בתיבות, הגוי הוליך את הרב למקום חרב ושמם והרגו, וגם קבר את גופתו. אחרי כמה ימים ושבועות, כשלא הגיע לעיר דבדו, חיפשו אחריו ולא נודע ממנו מאומה. שאלו את הגוי שהלך אתו ואמר להם לא ידעתי אנא הלך. לימים נשא הרוח ניירות לצד דרך רוכבי הבהמות, מאת ה׳ היתה זאת אנשים יהודים מצאו את הניירות, רדפו אחרי עוד ניירות המושלכים על פני השטח עד שגילו מקום קבורת הרב, הביאו אותה לדברו לקבורה, אז נודע שהגוי הרג את הרב, הרב היה גומל חסדים ובערב שבתות היה הולך ומגלח בנים יתומים ועניים.
ר׳ אברהם בן שושן
ר׳ אברהם יזם בניית בית כנסת גדול בדברו כדוגמת בית כנסת שהוא ראה בעיר פאס. יום אחד רבנו אברהם ישב לבדו בבית הכנסת החדש עוסק בתורה, והנה התמוטטה תקרת בית כנסת, ובשכונה נודע שהרב קבור תחת ההריסות. מיד הגיעו אנשי הקהל לפנינוי ההריסות, היו יחידים שעסקו בתפילה ובאמירת פרקי תהילים להצלת ר׳ אברהם. החיפושים והתחנונים נמשכו כל הלילה. ולפתע נתגלה כנף מעיל הרב, כולם נשמו לרווחה כאשר הוציאו את הרב, עוד נפשו בו. הרב סיפר לבני עדתו שכל שעות הלילה היו שני זקנים המסייעים בידו לנשום. סעודות הודיה לה׳, נערכו אותו יום בדבדו.
ר׳ אברהם בן שושן
כאשר דבדו נכבשה ע״י הצורר בוחמארא ואנשיו, ר׳ אברהם בן שושן נמלט מהמקום. הרב התגורר בכפר ע״י תאזא. קייד הכפר תיכנן לרצוח את הרב. הוא הזמין רב לבוא אליו למחקאמא — למשרד. בדרן למחקאמא הציב הקייד אנשים אורבים לרב במטרה להתנקש בחייו. אותו יום היה סגריר וקר מאד. לכן הרב עבר לביתו, פשט בגדי האיצטלה דרבנן, ולבש בגדים חמים יותר. המתנקשים האורבים בדרך פיספסו ההתנקשות ברב, משום שלא עלה בידם לזהות את חזן היהודים כפי שתיארו להם בעלי המזימה. והנה הגיע הרב למחקאמא בריא ושלם. בעוד הרב שוהה אצל הקייד, הלה הזמין האנשים האורבים כעס עליהם וחמתו בערה בו. הקייד הזמינם שוב להכיר מקרוב את הרב, ואז נשלחו האנשים למארב. בתום הפגישה עם הקייד, חזר הרב ישר לביתו. האורבים ניסו לירות על הרב אך אצבעותיהם כמו התעקמו להם, שוב ניסו אך אף כדור אחד לא נורה. והרב הגיע בשלום לבית. לימים נודע כל ענין ההתנקשות שלא הצליחה. אנשי הקייד הודו שהיתה אצבע אלקים, מן השמים לא הסכימו למזימת הקייד.
האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצירא ביקר שלשה פעמים בדבדו בין השנים תר״ך—תרל״ה. בימי שהותו בדברו נהג להתארח אצל אהרן בן מסעוד בן חמו, בביקורו הראשון כינס שוחטי העיר לבדוק להם את הסכינים, הסכין של ר׳ יוסף מרציאנו נמצאת הכשרה ביותר. על סכין זו קמה מחלוקת בין השוחטים עד שהאדמו״ר הרגיע את הרוחות והשלים ביניהם, אך את הסכין לקח מידי ר׳ יוסף ומסרה לידי ר׳ אהרן שוקרון ממלילייא שהיה לומד שחיטה אצל ר׳ אברהם מרציאנו. את הסכין שמסר לידי ר׳ אהרן, נשארה חדה וחלקה עשרות שנים בידי ר׳ אהרן ובידי יוצאי חלציו, ולא נפגמה כלל!
ביקורו השני של האדמו״ר היה בימות החורף הקשים ומפני ריבוי שלגים, נמנע מהאדמו״ר להגיע לדבדו ונשאר בכפר ערבי בקירבת דברו. באו תושבים מהכפר להודיע לקהל בדבדו שחזן יהודי נמצא אצלם בכפר. יהודי בכינוי ״לעווג׳ דלכנוש״ הלך לכפר לעזור לאדמו״ר להגיע לדברו, וכך היה, הרים את הרב על כתפיו בדרך המושלגת עד לדבדו. האדמו״ר בירך את היהודי שזכה להביאו בברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות. בניו של ״לעווג׳ דלבנוש״ היו אנשים מוצלחים בפרנסתם וכן יראי ה' כברכת האדמו״ר.
מנהג של האדמו״ר להשכין שלום בין איש לאשתו ובין שכנים. בעל הבית בא לספר לרב שבביתו בחצר פלונית, כל ערב עם רדת חשיבה יש רעש מוזר בחדר מסיבת כלי מטבח המתגלגלים מאליהם כאילו נשברים והרעש חוזר על עצמו תכופות, ובני הבית מבוהלים לא מבינים פשר הדבר. הרב הורה לפנות מהחצר אשה לא צנועה. וכאשר האשה עזבה את החצר והתגוררה במקום אחר, אכן הרעש המוזר לא נשמע יותר בבית היהודי.
שלושה תלמידים נסעו ללמוד תורה אצל האדמו״ר בעירו בתאפילאלית והם: סבא ר׳ משה מרציאנו, הרב אברהם מרציאנו, ור׳ יהודה בן חמו. וכך מסופר בספר מעשה נסים לר׳ אברהם מוגרבי, מנעשה ל״ג:
שמעתי מכ״ק אדמו״ר ישראל, בבא סאלי, ששמע מפי בעל הנס שהיה תלמיד רבינו יעקב אביחצירא צזלה״ה ושמו הרב אברהם מרסיאנו זצ״ל מעיר דבדו. פעם אחת כשהיה לומד בבית רבינו נכנסה בו רוח אחרת והתחיל מידי פעם להפריע לו בלימודו ובבריאותו והיה מזיק לו מאד, לילה אחת נכנסו כל הקהל בבית הכנסת שהיה בבית רבנו להתפלל ערבית וכשגמרו התפילה כל הקהל יצאו, אך ר׳ אברהם רצה לצאת אחרון והנה כשיצאו כולם והוא היה לבד הרוח התחילה להזיקו והוא נתעלף והיה מוטל כמת ל״ע, בעת הסעודה מחפשים את הנ״ל ולא מוצאים אותו כי אצלם היה אוכל, עד שהחליטו לחפש בבית הכנסת, באו לשם, ומצאוהו מוטל כמת ל״ע. באו תיכף אצל רבינו וסיפרו כל הענין, רבי יעקב שלח תיכף אחד מתלמידיו שיודע לכתוב כל מיני סגולות וקמיעים, ואמר לו שיכתוב לו תיכף סגולה לבל יזיק לו הרוח, זה הלך עשה כל מה שעשה אך ללא הועיל, עד שאמר נואש ואז היו עמו איזה עשרה אנשים וניסו להזיזו ממקומו ולא יכלו להזיז את רבי אברהם, ובאו לפני רבנו וסיפרו לו הכל. רבינו החליט שהוא בעצמו ילך לראות, ניגש לבית כנסת עמד בפתח וקרא אברהם, אז תיכף ומיד קם רבי אברהם ממקומו ובא ליד רבינו, נישק לו ידו, ואמר לו איני יודע מה יש לי, אמר לו רבנו: בא אחרי, הלכו ביחד כדי לבוא לבית רבינו. והנה בהגיעם לבית רבינו יצא הרוח מ״ר אברהם עמד בפתח הבית ואמר לרבינו: מה רצונך ממני? ענה לו רבינו ומה אתה רוצה מהאיש הזה הלא תלמידי הוא ואתה מפריע לו בעבודת ה׳ ואסור עליך! אז ענה הרוח ואמר רבי דע לך בשעה שאתה מתפלל בבית הכנסת מתאספים עליך אלפי נשמות ורוחות והם נהנים מתפילתך מאד והרבה מהם מקבלים תיקון על ידי תפילתך, ואני גם אחד מהם שבא בכל השלושה תפילות כדי להנות מתפילתך, אך התלמיד הזה הוא מפריע לי ואינו נותן לי מקום ודוחה אותי ממקומי ובגלל זה אין לי מקום בבית הכנסת שלך ועל ידי כך אין לי תיקון, ולכן החלטתי ליכנס בו כדי שיחלה ואז אני אבוא אל מקומי להנות מתפילתך אשר בוקעת רקיעים. רבנו אמר לרוח שיצא מהתלמיד והוא יתן לו מקום ובתנאי שלא יחזור אליו עוד, שאם יחזור אליו אז רבינו יבטל אותו ויצער אותו. הרוח נענה לבקשת רבנו ועזב את רבי אברהם והלך לו רבינו וכתב לתלמידיו קמיע והתלמיד היה בריא לגמרי כמה זמן וחזר ללמוד כהרגלו. והנה יום אחד מן הימים בא שוב הרוח ונכנס אל רבי אברהם והתחיל להפריע לו שוב ולהזיק לו אז ניגש רבינו אל התלמיד וצעק לרוח. הלא הזהרתיך לבל תחזור אל תלמידי! מדוע לא שמעת לי? והרי יש בו קמיע שלפי מה שכתוב בו אסור לך להתקרב אל האיש הזה ובעת אחרים אותך, ואבטלך מן העולם.
אז ענה לו הרוח: דע לך רבי כי בשעה שכתבת הקמיע התפללתי להקב״ה שישכיח ממך לכתוב שם אחד מן השמות, ה׳ שמע תפילתי, ושכחת לכתוב אחד מן השמות, ולכן אני יכול ליכנס בגוף תלמידך ומה שהתפללתי שתשכח איזה שם, אל יחר לאדוני כי כוונתי היתה כדי להתראות אתך שוב פעם, וכעת תפתח הקמיע והיה כדברי הרוח. בני הבית והתלמידים היו רואים ושומעים הכל, אז אמר הרוח לרבינו תבקש מכולם שיצאו מכאן ונשאר אני ואתה כי דבר לי אליך רבי והוא דבר כמוס שאין אף אחד ראוי לשמוע כי אם אתה, אז רבינו שמח ואמר לכולם שיעזבו את המקום ונשאר הוא והרוח כמה זמן ודיברו מה שדיברו ומאותו היום והלאה לא שב הרוח אל רבי אברהם מרסיאנו והיה בריא וחזק ונעשה תלמיד חכם גדול וצדיק.
התלמיד ר׳ יהודה בן חמו שם לב על אור מיוחד שיש בחדר היכן רבנו יעקב לומד, התקרב להציץ ורבנו הרגיש בזה. הקפיד על התלמיד ר׳ יהודה. האדמו״ר בירך את תלמידו ר׳ אברהם להיות גדול בתורה וכך היה שרבי אברהם היה דיין ומורה הוראה בקהילות אלג׳יריא ומרוקו.
את סבא ר׳ משה בירך בעושר וכן היה ר׳ משה היה עשיר מופלג. לר׳ יהודה בן חמו נתן ברבה סתמית ור׳ יהודה היה עני ל״ע.
בבא סאלי הוא ר׳ ישראל אביחצירה ביקר פעמים רבות בדברו. באחד מביקוריו, בא עשיר אחד לבקר האדמו״ר והציע לו במתנה לתפור עבורו מעיל עליון. בינתיים תפרו מעיל דומה גם לשמש של האדמו״ר. התברר שהמעיל של השמש מוצלח ויפה יותר, אזי, האדמו״ר גילה את אי שביעת רצונו בהרימו מקל הליבה מעל השמש…
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'170