מורשת יהדות מרוקו

מוסדות נוספים

בעזרתן ובשיתופן של נשות נכבדי הקהל בעיר, הקימה הסבתא רבקה עוד שלושה ארגונים נוספים: מפעל הזנה לילד, חברת מלביש ערומים, ועזרת נישואין (מיסודו של מפעל נשים צדקניות). ממפעלים אלו נהנו המוני העם, שברובם היו מיעוטי יכולת.

מפעל הזנה לילד, סיפק ארוחות חמות יום־יום לילדי בית־הספר, שייסדה הסבתא רבקה. מלביש ערומים, זיכה כל תלמיד בית־הספר בבגד חדש בכל חג (בלוסה) הבגד שכל תלמיד קיבל היה תפור לפי מידתו.

הערת המחבר: בלוסה: (מילה ספרדית (BLUSA). זהו בגד שלבשו ילדים ומבוגרים, הדומה לחולצה, אך הוא יותר רחב וארוך ומגיע עד לקרסוליים. על השם בלוקה, ראה: ברונו־מלכה, עמי 240. הערה 4.

חברת עזרת נישואין, סייעה לבנות היתומות להכין את הנידונייה, ולהורים הנזקקים להתגבר על ההוצאות המרובות של החתונה. שיטתה של המנוחה רבקה הייתה פשוטה, והיא השיגה את הכל בעזרת כלתה ששימשה לה כמזכירה ועוזרת נאמנה.

הערת המחבר: כלתה של רבקה טולידאנו היא אימו של חברנו הסופר יוסף טולידאנו, מחבר ויהי בימי המללאח, בעברית ובצרפתית, ועוד ספרים נוספים. היא הייתה משכילה ומהראשונות במכנאס שלמדו בבית-ספר אליאנס בימים ההם.

בערבי החגים ביתה של רבקה טולידאנו, היה הופך לבית־מלאכה בזעיר־אנפין, ולכוורת דבורים חרוצות (ויהי בימי המללאח). הסבתא רבקה נהגה לפנות בעצמה אל בעלי-הבתים, ובמיוחד אל עקרות־הבית, והטילה על כל אחת להגיש ארוחה חמה פעם אחת בחודש, לילדי בית הספר של ר׳ ברוך א׳ טולידאנו וכל הילדים הנזקקים נהנו יום־יום מארוחה טובה.

רבקה טולידאנו השתתפה גם היא באירוח הילדים, וכאשר הגיע תורה, היא הזמינה את הילדים לביתה, והגישה להם ארוחה כמתבקש. ברבות הימים, היא גם טיפלה בילדי בית־ספר אליאנס הנזקקים. זוכרני שהילדים שהיו פטורים מתשלום שכר־לימוד, נהנו גם הם מארוחה חמה מדי יום.

לפני החגים, נהגה הגב׳ רבקה לערוך מגביות לטובת ילדי בית-הספר אשר עמדה בראשו והיא בעצמה הייתה גובה ומנהלת את הרשימות. גם הפעם נהנו תלמידי בית-ספר אליאנס מהמגבית של החג וכל תלמיד קיבל תלבושת של בית- הספר, שכללה: סינר שחור (tablier), כובע־ברט וזוג נעלייים.

חברת ביקור חולים

נוסף לאירגונים שצויינו, היו עוד מוסדות ואירגונים וולונטריים נוספים כמו חברת ביקור חולים, מוסד שהופקד מאז ומתמיד רק בידי טובי העיר.

ענייני הצדקה והעזרה לזולת היו תמיד דאגתה הראשונית והעיקרית של הקהילה היהודית במכנאס, ומכאן הסיבה להקמתם של אירגוני עזרה רבים אחד מהם הראשון במעלה הוא ביקור חולים.

הצרפתים נהגו להתלוצץ על חשבון היהודים, באומרם: ״התעשיה המפותחת ביותר ב״מללאח״ היא הצדקה״. היהודים לא התרגשו מהלצה זו וקיבלוה באהבה וגם בגאווה. מאחר והשלטונות לא דאגו לבריאות הציבור היהודי, כמו שלא דאגו לעוד דברים חיוניים אחרים, הקהילה היהודית הקדימה רפואה למכה והכינה מספר צעירים אשר שלחה לבתי-חולים, על מנת ללמוד את תורת החיסונים נגד מחלות מידבקות, ובמיוחד נגד האבעבועות. בזכותם נעלמו כמעט רוב המגיפות.

חברת ביקור חולים נוסדה במכנאס ב־1925. ראשיה ומייסדיה, היו תמיד נבחרים מסלתה ומשמנה של טובי העיר. בזמנו, בלטו במיוחד הגביר והנדבן יוסף מריג׳ין שהיה גם נשיאה, הגזבר יעקב אלכרייף, ר׳ אהרן סודרי, שהיה ראש ועד הקהילה, מימון מריג׳ין, שהיה יו״ר החוג של בוגרי אליאנס l'Alliance Israélite  cercle des ancièns eleves de הרב ברוך רפאל טולידאנו, ר׳ יצחק סבאג, ראש ישיבת כתר תורה, ר׳ מרדכי עמאר, ר׳ ידידיה טולידאנו, ונסים חיון,- גביר מאוד נכבד, אשר עשה רבות למען המוסד הזה ולמען הקהילה בכלל שאותה הוא שירת עשרות בשנים, במסירות ובנאמנות.

נסים חיון

אין יהודי מיוצאי העיר מכנאס שאינו מכיר או שלא הכיר את הגביר נסים חיון, שנמנה תמיד על שבעה טובי העיר. ואין אדם בוועד הקהילה שזכה תמיד להערכה רבה, כמו נסים חיון. ארבעים וחמש שנה, הוא שירת את בני הקהילה והיה מוכר בפי ההמון בשם לכביר די ביקור- חולים או לפריזידן די ביקור-חולים (נשיא ביקור-חולים).

נסים חיון עזר בכל האמצעים למחוסרי-כל, הפעיל את קרנות הקהילה, וכך הוא סייע לנזקקים, לכלות, לחולים ולתלמידי-חכמים. גם את האסירים הוא לא שכח ולא זנח. הוא היה רגיל לומר: ״אם אדם פונה לעזרה, סימן שהוא באמת זקוק, ומי אני שאלבין את פניו ברבים״. הצרפתים עמדו על יושרו, ובזמן מלחמת העולם השניה, הם הפקידו בידיו את נושא קיצוב המזון לבני הקהילה והוא עמד בכבוד במשימה, ללא משוא פנים. נסים חיון זכה לעלות לארץ, התיישב בנהרייה, ושם בילה את שארית שנות חייו עד שנפטר בשיבה טובה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד–203

242- פיוט — סי׳ יעקב

תִּשְׁבִּי צֳרִי לְבָבִי / זִכְרוֹ כצוּף וָמָן —

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

יֶלֶד אֲשֶׁר בְּתֹךְ יָם / גָּלוּת יִהוֹדְךָ —

הוֹצִיא שְׁטָר מְקֻיָּם / חָתוּם בְּיָדְךָ

שָׁרִיר מְאד וְקַיָּם / לִפְדּוֹת יְחִידְךָ:

יֹאמַר, רְאֵה כְּתָבִי / חָזָק וְנֶאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

עֵדִים מְאֹד כְּשֵׁרִים / חַגַּי וְיִרְמְיָה

חָתְמוּ בְּתוֹךְ סְפָרִים / יוֹאֵל וִישַׁעְיָה

קוֹמָה רְפָא שְׁבוּרִים / הַנִּקְרָאִים בְּיָ-הּ:

חָלְיָם רְפָא כְּנָבִיא / רִפָּא לְנַעֲמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

קוֹל אֶשְׁמְעָה בְּאָזְנִי / מָה לָךְ, בְּנֵי, וּמָה?

הוֹצֵא כְּתַב יְמִינִי / זֶה — וַאֲקַיֵּמָה

לֹא יַעֲבֹר זְמַנִּי / עַד חוֹב אֲשַׁלְּמָה:

אַחִישׁ זְמַן וְאָבִיא / רוֹעֶה וְנֶאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

בִּנְיַן דְּבִיר עֲדָתְךָ, / צוּר, מַהֲרָה. וְחִישׁ־

יֶשַׁע לְבֶן אֲמָתְךָ / בַּעֲבוּר יִצְחָק, וְאִישׁ־

תָם, בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ / הַנֶּאֱבָק בְּאִישׁ:

שַׁ-דַּי, נְחַם לְבָבִי / הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

בּוֹרְאִי, זְכוֹר בְּרִיתְךָ / מֵאָז לְאַב הָמוֹן

וּלְמַחֲזִיק בְּדָתְךָ / מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

וּכְאָז בְּתוֹךְ נְוָתְךָ/ מִרְעֶה תְנָה לְצֹאן:

פֶּן יֶחֱזַק כְּאֵבַי / וֶהְיֵה לְרַחְמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

הַבֵּן, אֲשֶׁר מְגֹרָשׁ / מֵחֵטְא הִדִּיחֲךָ —

שׁוּבָה לְאָב, וְתִירַשׁ / בָּתֵּי מְנוֹחֲךָ

עִיר הַיְּקָר וּמִגְרָשׁ / כִּי בָּא מְשִׁיחֲךָ:

וּלְיוֹשְׁבִים בְּשֶׁבִי / יִהְיֶה לְרַחֲמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

242) הנושא: עתירה לגאולה, מיועד ל״הבדלה״.

תשבי… — אליהו התשבי, אשר הוא רפואת לבבי, ואשר זכרו מתוק לחכי, אתה צורי, שלח נא אותו, ואל יעכב חובי זמן הגאולה. ילד… — כנוי לישראל, ע״ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמי לא, כ) — המודה לך גם כשהוא שקוע בתוך ים הגלות, הנה הוציא שטר בו התחייבת לו לפדותו. יאמר — הנושא: ילד. כנביא ריפא לנעמן — אלישע (מי־ב ה, יד). קול אשמעה… — דברי הי. לא יעבור זמני… — אני הי בעתה אחישנה (ישעי ס, כב), זכו — אחישנה, לא זכו — בעתה (סנה' צח.). הנאבק באיש — ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (ברא׳ לב, כה). לאב המון — אברהם אע״ה. הבן…שובה לאב — אתה הבן המגורש מארצו, שובה בתשובה מן החטאים אשר גרמו את גלותך. ותירש…כי בא משיחך — באשר יבוא משיחך. יהיה — הנושא: אב.

https://www.youtube.com/watch?v=3tNcEf-dm84

https://www.youtube.com/watch?v=8C2dkrzs8kE

זיבה חריפה וכרונית – הטפול ינתן לפני העליה.

פילריאזיס

מועמדים המראים סמנים קליניים בולטים שלא, Elephantiasis יקבע כשר עליתם כמקובל לגבי נכים או חולים כרוניים.

אין צורך בבדיקת דם שגרתית למיקרופילריה אצל מועמדים לעליה מארצות נגועות במחלה זו. הבדיקה תיעשה בארץ.

אין צורך למתן טפול למועמדים אשר ידוע שחם נושאי מיקרופילריה, אולם יש לציין בברור את הממצא בכרטיס הבריאות; הטפול ינתן בארץ.  

בילהרציה. באזורים הנגועים בבילהרציה תבוצע בדיקת השתן לביצי Schistosoma והממצא – בין אם הוא שליל ובין אם הוא חיובי – יצוין בכרטיס הבריאות. ממצא חיובי אינו מהווה סיבה לעכוב העליה.

עולים חוזרים. לא ינתן אישור רפואי לעליה חוזרת של אדם, אלא;לאחר שרופא האמון בארץ המוצא יקבל ידיעה ממשרד הבריאות בירושלים, על עברו הבריאותי של המועמד לעליה בתקופת  שהותו בארץ.

כפרי חסול. כל כללי העליה בטלים ומבוטלים כשהמדובר בתושבי כפר שהוכרז עליו כעל ״כפר הסול" ע״י המוסד לתיאום,פרם להגבלות הבאות: 

לא יאושרו לעליה:

1. משפחות שיש בהן חולים כרוניים או נכים ואין בהן אף מפרנס אחד.

2.משפחות שיש בהן חולי רוח;

3. 3. משפחות שיש בהן חולי שחפת פתוחה או צרעת, אלא אם כן הובטח לחולים מקום אשפוז בארץ.

משרד הבריאות בירושלים יודיע במישרין לרופאי האמון בכל פעם שיוכרז על כפר כעל ״כפר חסול".         .

בדיקות רפואיות

בדיקה רפואית של המועמדים לעליה תיעשה ע״י רופאי -אימון של משרד הבריאות או רופאים ומוסדות רפואיים שהוסמכו לכך ע״י רופא האימון בשם משדד הבריאות.

רופא האימון הוא הרשות המוסמכת הבלעדית שבסמכותו לאשר, לפסול  או לדחות עלית המועמדים לעליה מבחינה רפואית בהתאם לכללי העליה הרפואיים ולפי הוראות,משרד הבריאות.

רופא האמון של המועמדים יעמוד על טיב הבדיקות הרפואיות ע״י בדיקות בקורת . הוא מוסמך לדרוש בדיקות נוספות אם יראה צורך לכך.

רופא האמון יעמוד על כשרותו של המועמד לעליה אך ורק על סמך  נמוקים רפואיים, אולם במקרה שאין מניעה לעליה מטעמים רפואיים, אלא שלפי דעת הרופא עלול המועמד להוות בעיה סוציאלית. יציין  הרופא בכרטיס הבריאות שקיימת בעית קליטה. המוסדות האחראים לעליה יפעלו במקרים אלה בהתאם לכללים שהותוו ע״י המוסד לתיאום.

בכל מקרה של ספק בדבר כשרותו של המועמד לעליה, יפנה הרופא למשרד הבריאות בירושלים להכרעה.

המוסדות רשאיים לערער על החלטת רופא האמון והרשות בידם לדרוש  מהרופא; להעביר את התיק למשרד הבריאות בירושלים, להכרעה.

טיפול רפואי

מחלקת העליה של הסוכנות היהודית תדאג למתן טפול רפואי למועמדים לעליה בחוץ לארץ. הטפול ייעשה לפי שיטות וסטנדרטים אשד יקבעו מזמן לזמן על ידי משרד הבריאות.

סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955

ועד הקהלה

גם ועד הקהילה נתחזק ועבודתו נשאה פירות יותר מבעבר. הוא מימן את הוצאות החזקת " אם הבנים " ומוסדות אחרים. לביצוע משימותיו דרושים היו הכנסות של ממש. גביית המס לא הייתה יעילה, ורבים לא שילמו במועד את נדבתם. בשנת תרצ"ו תוקנה תקנה שלא לערוך חופה וקידושין ולא לספק שאר שירותים דתיים רק למי שפרע את חובו לקהל. הנחיות ניתנו לרבנים לדרוש אישור הועד בטרם יערכו חופה וקידושין.  בשנת תרצ"ח נוסדה חברת " חסד ואמת " שמתפקידה היה לתקן את בדק בית העלמין, אז נקנו אדמות אחרות להרחבת בית העלמין הקהילתי.

בשנת תרפ"א – 1912 – נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלא הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרשיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.

אף שמצה ביטחונם של היהודים במרוקו שופר בהרבה לעומת המצב שלפני בוא הצרפתים, זה היה בדרך כלל, ומידי פעם היו רציחות של יהודים שלא יכלו למצוא את האשמים. בשנת תרפ"ד נשבו שני יהודים מצפרו בכפר איית גרוסין.

תעודה מספר 18

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות פרשת בראשית כט בתשרי התרצ"ו.

בִּהְיוֹתֵנוּ מְקֻבָּצִים אֲנַחְנוּ חַכְמֵי הָעִיר וְהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ עִם אַנְשֵׁי וּוַעַד ישצ"ו וּרִינָא דִּי לְיּוֹם בַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים סְחָאל דְּנָאס דִּי יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וּמְעַט מִזְעָר, דִּי בְּאֻקְיִין כא יַעֲטִיוו פַנְדָּבָה דלעייאָד, וּכְאַיְנִין פִיהוֹם נָאס דִּי הוּמָא מעזיין וּמָא כא יַחְבֹּס יַעֲטִיווֹ כְּלָל, וּלְגַזְבָּרִיםְ דָכוֹל דִּי עַנְדְּהוֹם מא כא יְסַלְאָאלְהוֹם חָתָא לְחָאזָא

מִן סַבָּא דַּי לַעֲנִיִּים כְּתְרוֹ בְּזָאף, בִּיהָא וּופקנא בָּאֲיָן מִן הַיּוֹם הַזֶּה וְהָלְאָה זְמִיע לִיהוּד דַּי רָאוּי בַּאס יִעְטִי נְדָבָה וּמָא יַחְבֵּסִי בַּאס יִעְטִי מְעָא לִקַהַל רְשׁוּת דִּלְקִדּוּשִׁין, וּלְחְבְרָה מָא יִתְסַגְּלוּ פִּיּה לָא פִּלְעִיס וְלָא פְלמוּת בַּר מִנַּן.

וְּזְמִּיעַ לְחָוָיִיָּז דְּדִיּן דַּיָּאלַנָא מִזְּמוֹעִין, דִּי יַוָּאלִוָּה רַאחְנָא נַחַסְרוּהוֹת עְלִיה, וְשׁוֹמֵעַ לָנוּ יְדְּכוֹן בְּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה, אָנַן כֵּן יְהִי רָצוֹן וְלִרְאִיַּת האמו"ץ הִסְכַּמְנוּ אָנוּ חֲתוּמִים מַטָּה פֹּה צָפְרוּ יע"א בְּח' בְּתִשְׁרֵי התרצ"ו לִיצִירָה תֵּבַת דְלעייאָד נִכְתְּבָה בְּשֵׁם וְדִין קִיּוּמָהּ קִיּוּמִיהוֹן וְקִיֵּם.

אבא אלבאז ס"ט – ע"ה ישועה שמ"ח עובדיה ס"ט – רפאל עמרם מאמאן יש"ץ ס"ט

תרגום תעודה מספר 18.

בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והקהל הקדוש כם אנשי הוועד ישמרם צור ויסתרם. וראינו שהיום בעוונות הרבים אנשים שירדו מנכסיהם, ורק מעט מזער שנשארו נותנים נדבת החגים, ויש בהם שמסרבים ולא רוצים לתת כלל.

ההכנסה הצעטה ואין ביכולת הזברים לספק צרכי העניים הרבים, לכן הסכמנו שמהיום הזה והלאה, כל יהודי שיש ביכולתו לתת נדבה ויסרב להשתתף עם הציבור, נעכב עליו מלהשיא את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין, ולא חשומו להם נדונייא, לא יכתבו להם כתובה והרב לא אתן רשות לקדושין.

וחברת קדישא לא תטפל בו בין בחיים בין במות בר מינן. ונעכב עליו כל ענייני הדת בכל הזדמנות ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה אמן כן יהי רצון ולראית האמת והצדק שכן הסכמנו אנחנו חותמי מטה פה צפרו יכוננה עליון בח' תשרי התרצ"ו ליצירה.

ימי הרבנות שלי אני עבדכם הנאמן דוד עובדיה ומלחמת העולם השניה.

מלחמת העולם השנייה, הורגשה בהתחלה במרוקו רק במישור הכלכלי. מצרכים בסיסיים ניתנו בקיצוב, ומצרכים אחרים נעלמו כליל. היוקר האמיר. מלבד זה, הגיעו למרוקו דרך העיתונות והרדיו, שמועות על השמדת היהודים. צער רב נצטערו יהודי מרוקו בכל מקום גזרו תעניות ציבור והתפללו לשלומם של אחינו הנתונים בצרה. עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה וכינונו של משטר וישי בצרפת החלה נושבת רוח אחרת גם במרוקו.

פקידים אנטישמים ופרו נאציים נשלחו למרוקו. בהשראתם ובעידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים אמרו עוד מעט ונכחידם מגוי. ולולא המלך מוחמד החמישי, ירחמו ה' שרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי ידוע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי.

הפעולה האנטי יהודית הממלכתית שהצליחו עושה דברו של פטאן להעביר הייתה פקודת הצהרת הרכוש. לכאורה זה היה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע מהו שיעור המס שילקח מהיהודים למימון הוצאות המלחמה, אל כיוון שרק היחידים חוייבו בכך, רווחו שמועות עקשניות, לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים וסופו של תהליך מי ישורנו.

על כל פנים יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו טופסי הצהרת הרכוש אך לא נודע מה היה אתם כי בשנת תש"ג – 1942 – נכנסו האמריקנים ובני ברים למרוקו, והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם. השמועה אומרת כי המטוס שבו הטיסו את כל טופסי ההצהרה לצרפת הופל וכל החומר הושמד, ולא היה סיפק בידם לחזור על המבצע, ברוך ה' שהצילנו מידם.

באותה שנה נכנסו האמריקנים למרוקו, ( ביוני 1942 ) שנת התש"ב כאשר מור אבי היה מרותק למיטת חוליו ונבצר ממנו למלא תפקידו כרב העיר, הגיעני אני הצעיר כתב מינוי ממשלתי כממלא מקומו זמנית עד שיתרפא מחוליו כאמור למעלה. ומאז נכנסתי אני בעול הנהגת הקהילה.

אמנם יחס ערביי צפרו בדרך כלל לא נשתנה כלפי היהודים, רובם היו אנלפבתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אבל הערבים המשכילים קמעא, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו ויתחילו בפתרון " שאלת היהודים ", על רקע שנאת היהודים בשנים אלה ניתן להבין את מאורעות יום ט' באב תש"ד ( 1944 ) בצפרו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה-עמוד 183

מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה".

כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף

בספר "שיר ידידות" של שירת הבקשות המרוקאית מופיעים מספר פיוטים שכתב הרב שלמה אביטבול , אשר נולד ופעל בעיר מראכש שבמרוקו  (מחצית המאה ה 19- עד ראשית המאה ה (20- בין בתי הכנסת הרבים במרקש בלט בפעילותו בית כנסת "סלט לעז'מה", שהוקם על ידי מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. בית הכנסת היווה מרכז ללימודי תורה , פיוטים, דרשות ובו צמחה שיכבה מכובדת של רבנים, דיינים ותלמידי חכמים. בין מחזיקי בית הכנסת היה הנדיב הידוע תזיר מנחם אלבז שתמך באחזקת בית הכנסת , במימון לימודים לילדים נזקקים ותמיכה לנצרכים עד אשר עלה ארצה בשנת 1967 גולת הכותרת של הפעילות בבית הכנסת היתה בתקופת שירת הבקשות. הפיוט "יפה ותמה", שנכתב כאמור ע"י ר שלמה אביטבול מראה את הידע הרב של המחבר והשליטה שלו במקורות ושיבוצם בכתיבתו. בפיוט מהלל המחבר את התורה על מאפיניה השונים .

יָפָה וְתַמָה / ר' שלמה אביטבול

יָפָה וְתַמָה 1 תּוֹרָה תְּמִימָה 2 הַנְעִימָה

מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִים 3

אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ 4 בוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִי

תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִים, חֻקִים וִּמְצוֹת טוֹבִים 5

אֶת כָל לִבוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְגָבִים

וּכְפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 6

חֵן דַדַיִךְ יַרְווּ בְכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת

מִפִיךְ אָנוּ חַ יים מִיֵין סוֹד אֱלֹהִים חַיִים

נִתְעַלְסָה בְגִיל בַאֲהָבִים 7

בְסוֹד נְקֻדוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְתָרִים עִם אוֹתִיוֹת 8

פְתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת 9 נֶעְלָמוֹת 10 סוֹדָם בָרָמוֹת 11

ביאורים לפיוט

-1 שאין ב ה מוּם . ראה (שור) תם… ובעל מוּם  )בבא קמא יב(

-2תמימה, מושלמת. ראה יהושוע ד, 10 : "עַד תֹּם כָּל הַדָבָר" .

-3 התורה ניתנה למשה כשהיא ניתנת לפרשנויות שונות. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים."על מחלוקותיהם של בית הילל ובית שמאי נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הילל" .

4 -אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ, חזרה משולשת להדגשת עוצמת אורה של תורה .

5 -ראה נחמיה ט' יג: וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵר עִמָהֶם מִשָמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִים וּמִצְוֹת טוֹבִים

6 -ראה: מלכ' א ט' יא: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים

7 -ראה ראה משלי ז ח: נתעלסה באֳהָבים .

8 -ראה שבת פט : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.

-9 פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" הן יחידות ספרותיות שנקבעו על פי שיטת חלוקה קדומה.

10 -ראה דבה"י ב' ט,ב: "ולא נֶעְלַם דבר משלֹמֹּה…"

-11 ראה איוב כח, יח: "רמות וגביש" , אבן יקרה .

אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים 12 טוֹב מִזָהָב 13 וּפְנִינִים

מַעְיָן גַנִים 14 בְשִׁבְעִים פָנִים 15 כֻלָם חוֹנִים

הֵן אֲנִי עֶבֶד 16 נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְלֵב שָׁלֵ ם

יוֹרוּ מִשְׁפָטַיִך הָאֵיתָנִים

תַּנָאֵי 17 וְאָמוֹרָאֵי 18 גְאוֹנֵי 19 וּסְבוֹרָאֵי 20

וְרַבָנָן בַתְרָאֵי 21 לְחַיֵי מִדְבַשׁ יָאֶה

גְזֵרוֹת שָׁווֹת 22 וַהֲלָכוֹת פְסוּקוֹת 23

כֻלָם מִפִי גְבוּרָה זִקוּקַיִן דְנוּרָא

בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים 24 וְקוֹל מִשָמַיִם

שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ 25 בָךְ נֶעֱלָמִים

אֲשֶׁר בָם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים 26 בְצֵרוּפִים נִפְלָאִים

ביאורים לפיוט

12 -רמז כנראה לספר הזוהר

13 -ראה תהי' קיט עב: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .

14 -ראה שיה"ש ד טו: מעין גנים באר מים חיים .

15 -ראה במדבר רבה יג, ט ז: שבעים שקל בשקל הקדש למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה .

-16 ראה ריה"ל ישע' נג: כל עבד השם שהוא בגלות .

17 -תואר לחכם בזצן המשנה .

-18 תואר לחכם בזמן התלמוד

19 -תּואַר כָבוד לְרָאשֵי הַיְשיבות בְבָבֶל במאות השישית עד האחת-עשרה לספירה: הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא )רמב"ם, הלכות מלווה ולווה ב ב(; רב סעדיה גאון .

20 -כינוּי לכָל אֶחָד מֵחַכמֵי בָבֶל שֶפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בֵין תקוּפַת האמורָאים ובֵין תקוּפַת הגאונים: הדור הראשון רב יוסֵי הוא ראש רבנן סָבורָאֵי )ספרות ימי הביניים (

-21 החכמים האחרוני ם

22 -גזרה שווה היא לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר, על פי שתי מלים דומות הכתובות בשני העניינים .

-23 הלכה שנִקבעה סופית, הלכה שהכול מסכימים עִמה, הלכה קבועה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלָכה פסוקה )ברכות לא(

-24 שמים עליונים. ראה: בְטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ – פיוט המושר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. הספרדים נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשוב ה .

25 -שמות של הקב" ה

26 -למשל: בְרֵאשִׁית, בָרָא אֱלֹ קים, אֵת הַשָמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ/ וַיִקְרָא יְ –הוָה אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם ;/ וַיִשַׁע י–הוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

וְהֵמָה בַכְתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים

מְאִירִים ומַזְהִירִים בְסוֹד יְשָׁרִים

כִי חַיִים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָהֶם 27

אֲשֶׁר יַעֲשֶה הָאָדָם וָחַי מִזִיו צוּר עוֹלָמִים

לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְלַחְמִי 28

בְיַ"ג מִדוֹת 29 תִּדְרֹּשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹּמֶר 30 כַש וּרָה

הֶקֵשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִי גְבוּרָה

כְלָלִים עִם פְרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה

מִשָם יוֹצְאִים אַרְבַע נְהָרוֹת כֻלָם אוֹרוֹת

פְשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 31

מַה טוֹב דוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָה 32

נֹּפֶת צוּף דְבַשׁ שְפָתַיִךְ 33 גַן נָעוּל 34 דְלָתַיִךְ

רֵיחַ טוֹב בְגָדַיִךְ 35 דוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ

חַמָה

ביאורים לפיוט

27 -ראה ויקרא יח ח: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני י-הוה .

-28 ראה מלי ט ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי .

-29 ראה פרשת ויקרא – יג מדות פרק א: רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת .

30 -קַל וָחֹּמֶר , הֶקֵשׁ, גְזֵרָה שָׁוָה , כְלָלִים עִם פְרָטִים – סוגים של מידות שהתורה נשדרשת בהם .

31 -פרד"ס / פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד. כינוי של תורת הסוד ביהדות, בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים.

-32 ראה שיה"ש ד י : מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים. ראה פרשנות שם .

33 -ראה תהל' יט יא : הַנֶחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפַז רָב וּמְתוּקִים מִ דבַשׁ וְנֹּפֶת צוּפִים .

-34 ראה שיה"ש ד יב: גןַ֥ ׀ נָעוּל אֲחֹּתִי כַלה גל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

35 -ראה שיה"ש ד יא: …. וְרֵיחַ שַלְמֹּתַיִךְ כְרֵיחַ לְבָנוֹן .

וּלְבָנָה 36 כֻלָם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ

כִי אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינֵךְ עֹּשֶׁר בִשְמאֹּלֵךְ 37

בָרוּךְ בוֹרְאֵךְ בְיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 38

ביאור לפיוט

הפיוט זכה למספר עיבודים מוסיקליים, ביניהם:

-36 ראה שיה"ש ו י : מִי־זאֹּת הַנִשׁקָפָה כְמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְבָנָה  בָּרָה כַחַמָּה אֲיֻמָּה כַנִּדְגָלוֹת .

37 -ראה משלי ג טז: אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינָהּ בִשְמאֹּולָהּ עֹּשֶׁר וְכָבוֹד.

38 -חי העולמים – הניקוד הנכון "חי" בפתח ולאו בצירי, כפי שיש טועים לומר.__

vwA-C858https://www.youtube.com/watch?v=1NP

תוספת שלי(א.פ) מתוך ויקיפדיה

מחבר הפיוט

מחבר הפיוט, הרב שלמה אביטבול, חי במרקש שבמרוקו בין אמצע המאה ה-19 והעשור השני של המאה ה-20, ופיוטים רבים שחיבר נכללים בשירת  הבקשות של פרשת "יתרו". בפרשה מוזכר מאורע "מתן תורה", ועל כן פיוט זה מופיע בסדר פרשה זו, בקרב יהודי מרוקו.

אודות הפיוט

הפיוט הוא קצידה (שיר בעל תבנית ארוכה, המתאפיין במבנה מורכב) המהללת ומשבחת את התורה, תוך הסתמכות על מדרשים ומסורות קבליות. בפיוט, מתאר הרב אביטבול את יופיה, עומקה וחינה של התורה, וסוקר את מישורי הקיום שלה, דרך תיאור היבטים שונים המצויים בה.

לכל אורך הפיוט, שוזר בו הרב אביטבול ביטויי אהבה שנלקחו משיר השירים, ומעודד את העיון בתורה בדרכים שונות: על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט במשך כל ימי השנה בכלל, ובשבת פרשת בשלח בפרט.

הפיוט זכה לביצועים רבים, בהם של ליאור אלמליח, חיים אוליאל, אמיל זריהן ויגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות. ע"כ)

הרדיפה אחרי מותרות ותענוגות

השגשוג הכלכלי של משפחות הסוחרים והתלויים בהם, הביא לרדיפה אחרי הנאות חמריות גשמיות, כגון: בגדים ומזון, בלא חשש מן התוצאות החברתיות־ מוסריות, שעלולות לנבוע מן הרדיפה אחרי המותרות. בני־הקהילה לא קיבלו עליהם הגבלות לצמצום התענוגות והשעשועים. כאשר הקהילה ערכה הסכמה, שבניה לא יתאספו וישחקו בקוביה ושאר מיני־שחוק, קמו מתנגדים רבים וטענו, שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

הערת המחבר: יהודה עייאש, וזאת ליהודה, זולצבאך תקל״ו, בהקדמת יוסף בושערה: בי״ה ב: ק; וכן ראה שם נד, בדבר יהודי אמיד בעל חימה וכעס, מקלל ומכה ומפסיד רוב נכסיו במשתה היין והשיכר ובמשחק הקוביה.ע"כ

משבר המקובלים

בתקופה שקדמה ליציאתו של ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר, נהגו אמנם לקיים מספר מנהגים על־פי הקבלה, אולם, כנראה, עדיין לא היה פיצול בין המקובלים לשאר חלקי־הציבור. אבל, תקופה מסוימת לאחר יציאתו של ר׳ יהודה עייאש מן העיר, הביעו המקובלים את דעתם נגד מנהגים, שהיו נהוגים בבתי־הכנסת באלג׳יר במשך דורות, שהש״ץ איננו חוזר על תפילת שמונה־עשרה. כן התנגדו למנהג עשיית הפסקות בתפילה בין ישתבח לברכת יוצר אור, ובברכות קריאת שמע, ואפילו בג׳ ברכות ראשונות ובברכות אחרות של תפילת העמידה, על־מנת לומר בהפסקות אלו פיוטים, קינות וסליחות במועדים שונים. מנהגים אלו היו בניגוד לשיטת האר״י, לכן הנהיגו המקובלים במספר בתי־כנסת תיקונים בתפילה, בניגוד למנהגים שהיו נהוגים באלג׳יר.

על רקע זה פרצה מחלוקת חריפה בין המקובלים למתנגדיהם. המחלוקת הגבירה את חילוקי־הדעות, הפיצול החברתי, וחוסר המשמעת למרותם של מורי־ההלכה באלג׳יר. אחד הסימנים לירידת השפעתם ומרותם של חכמי אלג׳יר, היתה העובדה שהמקובלים לא פנו בשאלה אל חכמים באלג׳יר כר׳ אברהם יאפיל, או ר׳ יעקב בן־נאים, אלא שלחו את שאלתם אל ר׳ רפאל מסעוד אלפסי מחכמי תוניס, שתמך בדעתם של המקובלים באלג׳יר.

הערת המחבר: מסעוד רפאל אלפאסי, משתא דרבותא, ליוורנו תקס״ה, או״ח: קיב. שאלה נוספת מאלג׳יר לטוניס אל רבו של ר׳ עוזיאל אלחאייך ותשובתו של האחרון, משכנות הרועים, שם. גם היא מעידה על המשבר הפנימי בקהילה היהודית.

יציאת ר׳ יעקב בן־נאים מאלג׳יר

רמזים על המצב הרוחני והחברתי הקשה, מצויים בהקדמתו של ר׳ יעקב בן־נאים לספרו ׳זרע יעקב׳, שנכתב לאחר יציאתו מאלג׳יר. לאחר שסיפר בשבחה של העיר כתב:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מי יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי…ורבו מלשני סתרים.

כיוון שר׳ יעקב בן־נאים לא היה החכם היחיד באלג׳יר בתקופתו, ברורה כוונתו, כלומר, הוא נשאר לבדו במאבק למען קיום ההלכה וטוהר המידות.

רמזיו של ר׳ יעקב בן־נאים היו נשארים סתומים, לולא תשובותיהם של חכמי ארץ־ישראל לשאלות קהילת אלג׳יר, המגלות טפח מן הנעשה בקהילה בשלהי המאה הי״ח.

בין מעשי־העוול שנעשו בקהילה, ניתן למנות את התערבותו של הנגיד רפאל יעקב בושערה לטובת אחד מקרובי אשתו. הנגיד איים והשפיע על סופר לפגום במתכוון בצוואה שנכתבה בשנת תקי״ח (1758). במשך כעשר שנים עד למותו, מנע הנגיד מבית־הדין היהודי ומן הקאדי המוסלמי, לבצע דין צדק ולהחזיר את הרכוש ליורשיו.

אף ר׳ אהרון הכהן סלמון שבא להציל עשוק מיד עושקו, לא היה מן הישרים וההגונים שבעשירי ומנהיגי יהדות אלג׳יר, כפי שמסתבר מאחת מתשובותיו של רפאל שלמה הלוי שליח ירושלים באלג׳יר בשנת תקנ״ה(1795).״ מתשובה זו אנו למדים כי יריבו הגדול של ר׳ יעקב בן־נאים היה אהרון הכהן סלמון, ששימש תקופה מסוימת כנגיד, והיה חמיו של הנגיד אברהם בושערה. שמו של אהרון יצא לשימצה בקהילה היהודית באלג׳יר כגזלן, חמסן, מלשין, נואף ורוצח אשר הטיל אימתו על הציבור. הסכסוך בין אהרון עם ר׳ יעקב בן־נאים נבע מפסק־דין שפסק ר׳ יעקב בן־נאים כנגדו, בסכסוכו עם שני אחים ביחס לחצר מסוימת. בפסק־דין זה ביטל ר׳ יעקב בן־נאים פסק־דין קודם של ר׳ אברהם יאפיל לטובתו של אהרון־כהן סלמון.

אהרון הכהן לא השלים עם פסק־הדין נגדו. לכן החל במערכת לחצים לביטול פסק־הדין של ר׳ יעקב בן־נאים ולמניעת ביצועו. בינתיים, עזב ר׳ יעקב בן־נאים את אלג׳יר ועבר לליוורנו. הבעיה נשארה פתוחה עד לבואו של השד״ר רפאל שלמה הלוי. ביוזמת אהרון וחתנו הנגיד, הטיל מוצטפא, שליטה של אלג׳יר, על השד״ר לפסוק מחדש בדבר. לכתחילה סירב ר׳ רפאל הלוי לקבל על עצמו את התפקיד, אולם לבסוף ניאות לקבלו בתנאי, שאהרון הכהן יתחייב לקיים את פסק־הדין הן לזכות והן לחובה.

אהרון קיבל על עצמו את התנאי, אולם מיד לכשנתברר לו שהדין נוטה כנגדו, החל להפעיל לחצים ואיומים נגד הפוסק. בפעולות אלו סייעו בידו, ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה חתניו, שהיו מחכמי וממקובלי אלג׳יר. הלחצים והאיומים הופעלו גם כנגד החכמים והדיינים שבעיר, וביניהם ר׳ יעקב מורעלי, אשר נאסר עליו להשאיל לשד״ר הפוסק ספרים ואף לשוחח עמו. כן פיתו את ר׳ יהודה הלוי, שהיה דיין בתיטואן לפסוק כנגד פסק־הדין של השד״ר. בתחילה סירב, אמנם, ר׳ יהודה הלוי להיכנע ללחצים, אולם לבסוף נאלץ לוותר על דעתו, ואילו הנגיד ר׳ אברהם בושערה, אשר צריך היה לעמוד בפרץ, סייע לחמיו, והודיע לשד׳׳ר, כי צפויה סכנה חמורה לאחים בעלי־דינו של אהרון הכהן סלמון, ולאנשים נוספים אם יחויב אהרון הכהן סלמון בדין. בסופו של דבר נאלצו האחים לוותר על הנכס, ולמכרו לאהרון הכהן סלמון, ואילו ר׳ רפאל שלמה הלוי, שנמנע ממנו להוציא את הדין לאשורו, החליט לשלוח את הבעיה אל ר׳ יום טוב אלגאזי ראש חכמי ירושלים, על־מנת שיפסוק בדבר ויציל את העשוקים מידי הגזלן.

תמצית העניין שהובאה לעיל הנה מעודנת, אולם הקריאה בתשובתו של ר׳ רפאל שלמה הלוי, משאירה רושם קשה ביותר על השחיתות שפשטה בקרב הדיינים, החכמים והנגיד אשר לא התריעו כנגד עוולות, ונכנעו לאלמים וחזקים מסוגו של אהרון.

מנחם ויינשטיין–המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמוד נח

רבי אהרון אבן חיים השני נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם והכולל כהר״ר אהרון אבן חיים. י׳ אייר תס״ג שנת (1703).

רבי אהרן אבן חיים הג׳ נוסח המצבה: כהר״ר אהרון אבן חיים נתבש״מ שנת זמירו״ת לפ״ק (1903).

רבי אהרן אבן חיים הרביעי ז״ל משפחת אבן חיים, לבד מהמצבה של רבי אהרן אבן חיים משנת תס״ג – לא מצאתי ממנה מצבות עד לשנת תר״ח – תרח״ם כלומר, רק כעבור מאתים שנה פוגשים בתיאור קצר על חתיכת שיש קטנה כתוב: כאן נח נפשיה של הח' הש', כמה״ר אהרן אבן חיים שנת תרס״ב.

 בתקופה של למעלה ממאתים שנה, סביר להניח כי מקומם של משפחת אבן חיים לא נפקד מבן גדולי הדורות, והנה שמותיהם לפי סדר הדורות: רבי אהרן תס״ג, רבי מרדכי הוא אביו של רבי יעקב ה-א, משנת תצ״א סוף המאה החמשית, בזמנו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל.

רבי דוד אבן חיים הראשון נוסח המצבה: דוד בן כהרה״ג סבא דמשפטים יעקב אב״ח. רבי דוד נלבי׳ע שנת רוממו׳ית"(1932). הוא היה אביו של המוהר״ש אב״ח.

רבי דוד אבן חיים השני נוסח המצבה: רבי דוד, בן לאו״ץ הדיין המצוין: כמוה״ר יעקב אבן חיים, נתבש״מ טו׳ תשרי תש״ג(1943).

רבי יוסף אבן חיים נוסח על המצבה: קבורתו הרוסה כמעט לחלוטין כתוב: הח' הש' והכולל כמוה״ר יוסף אבן חיים תרנ״ח (1898).

רבי יעקב אבן חיים הא׳ לראשונה נזכר במשפט שהיה בן"כת השותפים מפאס, וכת השותפים ממראקש״ בשנת תס״ח (1708). רבני מראקש המוזכרים שם הם: רבי דוד בנבנישתי, רבי יעקב אבן חיים, ורבי יוסף בן סעדון זצ״ל.

רבי יעקב אבן חיים השני נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל, כמוה״ר יעקב אבן חיים נ״ע

שנת תרל״ד (1874), טמון ליד מצבת כהר״ר שלום כניזו זצ״ל.

רבי יעקב אב״ח השלישי הוא אביו של הרב שלמה אב״ח לעיל זצ״ל. נמצא חתום עם

מו״ה שלמה סבאג בשנת תרח״ם (1888), מל״ר סז, א׳ טור א.

רבי יצחק אבן חיים נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל כהר״ר יצחק אבן חיים נ״ע, נלב״ע-י׳

חשוון שנת ערבו״ת תנצב״ה (1917).

רבי ישועה אבן חיים נוסח המצבה: ״קינה על הבחור העלוב לב הזהב מוחל ומושיע, ישועה נ״ע, בן הה׳ הש׳ הדרשן הדיין המעולה סבא דמשפטים, הרב שלמה אבן חיים. בן הה׳ הש׳ והכולל, דיין ומורה הוראה בעל השכל הישר נשיא המשפט, הצדיק יעקב בן חיים זצוק״ל. עת נפל ישועה לבור חוליו, ועלה השמימה ביום הכיפורים התרס״א (1901).

רבי שלמה אבן חיים הראשון כיהן כאב״ד בעיר, עסק גם בחכמת הנסתר, נפטר כ״ה

תשרי תרפ״ט (1929). להלן נוסח המצבה:

לישיש קמו ויעידו גיבורי חלד. איש תהילה / מאנשי כבוד וגדולה / עץ פרי נחמד וטוב זית רענן כי טוב.

נטע נעמנים / כולו מחמדים / חסד אלוקים

 על העבודה והתורה / תום לב ודרך ישרה

הזמן וחכליליו / לא הסיר זעמו מעליו

שהכביד מחלתו ומנוחתו / תנוח נשמתו

 צדקת ד׳ ומשפטיו עם ישראל עשה / תורה היתה לו מורשה

צדיק באמונתו / גבר עלינו חסדו / דרך ענווה מדתו

כי היא כסותה לבדו / סוד תורתו לכל נגלה.

לחמו ומימיו נתן למעדנים. וישק וגם דלוה דלה

מימיו הנאמנים לדורו הוריש

ואתא מרבבות קדש

פאר הדורים הדור הבעיר והגדיש:

הרב הגדול למעוז ולמגדול שמו נודע בשערים

כמוה״ר שלמה אבן חיים ראב״ד של מואקש.

וירא מנוחה כי טוב. ויטוש משכן שילה / ויבחר באהל יעקב: קדוש יאמר לו. וזאת אבן הראשה, תהי מנוחתו כבוד, כה׳ לח׳ תשרי תרפ״ט לפ״ק (1929).

רבי שלמה אבן חיים השני נוסח המצבה: כהר״ר הח' הש׳ שלמה אבן חיים נ׳׳ע. נלב״ע: ד׳ בשבת שנת התרצ״ו(1936).

״צרת היבמה ״פס״ד קיים מס׳ 2384 כג׳ סיון 5708 מתאים 30 יוני 1948, האיש קרספיל מתושבי סוס, בא כה האישה. נגד הבעל דוד, מתושבי הנ״ל. טען שוב – ושוב. שהאיש יבם את אשת אחיו המת, ונתחייב בשטר לאשתו. אחר כך הניח אשתו אסתר ׳עזובה ושנואה׳ ועבר על החיוב. דוד השיב שהוא חושש להיות עם אסתר פן תאכילהו או תשקה אותו איזה "סם המזיק״. כי – ביום א׳ נכנם לביתם שהיו שותים תה, נתנה לו לשתות כוס אחת והרגיש שיש בו דבר ׳שמזיק׳ ולכן פירש ממנה. בא כח של אסתר מכחיש. פס״ד: "חובת ׳דוד׳ להיות נכנס אצל אסתר לאכול ולשתות אצלה ולשמש כפי שיידרש… ואם הוא חושש ממאכל, פשוט תאכל היא תחילה מהקערה, ותשתה היא תחילה מהכוס. ואם לא יקיים כל הנ״ל, יגרשינה מיד, ויפרע לה כתובתה. ועיין בשו״ע ם׳ ע׳ ס״ב, וכבר נתחייב ע"כ לקיים את כל האמור ומה שיאמר בכתובתה, שיפרע אותו לה. ולרח״פ מראקש יע״א 18 תמוז 5708 מתאים ל 25 נובמבר (1948). כהר״ר החתומים: ע״ה משה זריהן ס״ט, מרדכי קורקום .

נראה שם שרבי מרדכי איפרגאן שימש כטוען לבעל של האשה, דרש וקיבל שהאשה תשבע לבעלה בשבועת ״כי הוא זה" וכו׳. מהאמור לעיל נראה לעניות דעתי, אסתר היא אשת הבעל שנעזבה לטובת היבמה המועדפת… ששמה לא נזכר כלל. הרבנים ז״ל פסקו לחייב את הבעל בפרעון מידי של הכתובה בצירוף חיוב לתשלום מזונות.

מדובר ברב איפגאן מעיר תיזנית מחבל ׳סוס׳ ראיתי את מצבתו בבית העלמין בתיזנית בבקור שם עם הרב משה עמאר נ״י [ראה תמונות בנידון ח. א).

רבי יצחק אדואר נוסח המצבה: עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתיה נקבר העלוב יצחק ב״ר שלום אדואר נ״ע. ונח נפשו ו׳ שבת אלול שנת (ארור״ם ?(1687). האות ר׳ מנוקדת בחיריק, ויש לשער כי אולי מדובר באחד שנהרג בידי פורעים, סיוע לכך, ניתן למצוא בעובדה שחתיכת השיש נמצאת מונחת בין שתי מצבות, בפתח חדר קברו של ר׳ שלמה תמצות ז״ל, שכידוע נרצח ע״י גוי הי״ד. ראה תמונה להלן.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קג

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

בואם של יהודי ספרד למרוקו. — טלטולי דרכם.— ר׳ חיים.—גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסגות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתגחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. —השר אהרון בפאס. — שוד בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

השנאה ליהודים ששתלו האלמואחידין בקרב ערביי הארץ נשתרשה עמוקות. ריבוי ההתגרויות נמשכו גם לאחר היעלמה של שושלת זו ועליית שבט בני מרין, כך נתעוררו, בראשית שנות השבעים של המאה ה־13, נציגי יסודות שליליים מתושבי פאס והרגו 14 נפש מיהודי עירם, היה זה פתח לפורענות חדשה. ברם, השלטון החדש לא עודד מעשים ברוח זו. בשל התערבות המושל המדיני, אבו יוסף עבדאללה, נמנע המשך האסון. גישתם הכללית של השליטים המדיניים כוונה לעידוד חיי הרוח — אמנות ופילוסופיה. נאורות זו לא ראתה ביהודים אלמנט מסוכן. יחס של שיוויון למיעוט הדת היווה קו מנחה בכל מעשי הממלכה החדשה.

הרוחות החדשות שנשבו הביאו רווחה כבר בימי השולטן המריני הראשון, אבו־יחיא. השריפה אשר פרצה בפאס עמדה להשליט את חורבנם הכלכלי של יהודי המקום, שעיקר עיסוקם היה מסחר, והאש המיטה כליה על רבות מחנויותיהם, על מחסנים ובתיהם. אבו־יחיא מיהר לאתר את הנזק. הוא הבין כי לא רק היהודים יצאו ניזוקים אלא אף המסחר במדינה כולה. ראשית פטר המלך את כל נפגעי השריפה מתשלום מם. יתר על כן הוא אף תמך ברבים, מוסלמים כיהודים הן במתנות כסף והן בהלוואות לזמן ארוך. מאוחר יותר גזר על בני דתו לסלק חובותיהם לכל נושה יהודי (ההיפך נראה טבעי עד כה). את רצונו לשפר את המצב הביע בנתנו רשות למסחר חופשי בסחורות מגוונות יותר משהיה מותר לסוחרי ישראל עד כה.

את הפירות שהביאו תיקוני אבו־יחיא קטף יורשו, אבו יוסף אלמריני (1307־1280). גם הוא השכיל לנהוג כשורה ביהודי ארצו. לעתים העדיפם אף על המוסלמים. הדבר התבטא בעיקר בעניני מינהל. גדול וזיריו היה יהודי בשם כלפיא רוקאסא. אבו־יוסף ראה בו איש סודו ונועץ עמו בכל עניניו. ברם הצלחת היהודי עוררה שנאה אליו, בעיקר בקרב אנשי הארמון. בשנת 1299 קמו עליו ורצחוהו, ביחד עם כל בני ביתו. על אף חומרת המעשה לא שינה מקרה זה את מעמד נכבדי היהודים. בשנת 1331 עלה על כס הממלכה ״המלך השחור״ אבו־אלחאסאן. רבים משגריריו וציריו למדינות חו״ל היו יהודים, ומעל לכל היה המישנה למלך מבני דת משה, שמעון לבאראנסי. בעת הזו היה מצב הגולה במרוקו מצויין. כתוצאה מיחס השלטונות נתהדק המגע בין היהודי למוסלמי אף לשם מסחר ואם משום שהממשלה ראתה זאת בעין יפה, נתקרבו המוסלמים אל המיעוט באחווה ובחיי צוותא.

מסורת זו של סוכן ארמון יהודי ניכרה גם בימי השליט הבא — אבו־עינן. הסוכן כליפא בן אהרון היה גם הממונה על גנזי המלך. אבו־עינן הגדיל לפעול בעיקר בשטח העיון והמחקר. הוא קירב אליו את טובי מוחות המדינה וגדולי חכמיה, העניק להם משרות במדינה, ותקציב חדשי לשם סיוע בחקירותיהם, חלק ניכר מקרב אותה עילית של אינטליגנציה היו יהודים.

לקראת סוף המאה ה־14 נתרחש מאורע אשר הביא להיווצרות קהילה יהודית חדשה במרוקו. ב־15 למרס 1391 הסית פרדן מרטינז, ראש הכמורה בסביליה, את הנוצרים ביהודים תושבי העיר. בעיני הכומר הזה ואנשי המקום היו הצלחת היהודים ומעמדם לצנינים. השתתפות היהודים במלחמת האחים בני המלך הספרדי הכשירה את הרקע לפרעות. ההמון נלהב עתה עד מאד לפגוע ביהודים. אולם בהתערבות השלטונות נמנעה הפורענות לעת עתה. רק מקץ 3 חודשים פעלה מזימת מרטיניז. חלוקי דעות בשלטון לא הצליחו לחסום את ההתנפלות. קהילת סביליה, אשר מנתה כ־25,000 יהודים, שיכלה 4,000 איש. רבים אחרים המירו דתם והשאר נפוצו לכל עבר. מרוקו הסובלנית קיבלה בזרועות פתוחות את שרידי הסבילים. מולאי אשיך, השולטן באותה עת, הרשה לגולים להשתקע במדינה בכל מקום אשר ישא חן בעיניהם. אחדים קבעו דירתם בפאם הבירה, רובם נשתקעו בעיר דברו. אלה הניחו את היסוד לקהילה חשובה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 56

כוותיה דרב אד״א נקטינן– אליעזר דא אבילה

שמו הטוב התפרסם במהרה, והחלו להתקבץ סביבו המוני תלמידים חריפים מכל קצוות הארץ. תלמידיו הקיפוהו מכל צד, והאזינו בדריכות לכל מוצא פיו. כהולכי מדברות הכמהים למים, שתו בצמא כל קושיא או תמיהה, והתרפקו בערגה על כל יישוב מבריק. ור׳ אליעזר מצירו, השיב להם גמול על אהבתם. את מיטב כוחותיו השקיע בהם, כיוונם בדרכי הלימוד, חידדם והעמידם בקרן אורה.

מלבד תפקיד זה, שימש גם כרב ואב״ד בעיר מגוריו סאלי, משרה אותה נשא ברמה. כבר בשנות העשרים לחייו מוצאים אנו אותו מכהן בדיינות עירו לצד הגאון ר׳ שמואל קארו זצ״ל , ומשם עלה ונתעלה עד שנתמנה לאב״ד עירו. שאלות רבות הופנו אליו מכל קצוי מרוקו, והוא בחכמתו הרבה השיב לשואליו דבר ה׳ זו הלכה. פסקיו נהפכו לנחלת כלל ישראל, והינם מופיעים אין ספור פעמים בכל ספרות רבני מרוקו מדורו והלאה.

על מעמדו המיוחד בין רבני מרוקו, נוכל ללמוד מן הדוגמא הבאה:

בשנת תרמ״ה, הלשינו שני יהודים על אחד מחבריהם בפני המלכות, ונשאלה שאלה לפני הגאון המפורסם, המלאך ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל בעל שו״ת קרני רא"ם : האם יש לדון אותם כדין מוסר למלכות.

הספק התעורר, משום שהעדות התקבלה שלא בפניהם, ועל פי דין תורה, אין מקבלים עדות לחובתו של אדם שלא בפניו (ראה שו״ע חו״מ סימן כ״ח סעיף ט״ו). היות ולדעתו של הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל (בעל שו״ת תקפו של יוסף), בענייני ממון ניתן לקבל עדות לחובתו שלא בפניו גם כשלא הוחזק כמקולקל בהם, לכך היו שסברו שגם בענין זה ניתן לקבל עדות שלא בפניהם של המוסרים.

על כך השיב רבי רפאל כך: ״מצאתי להרב המופלא, מורי זקיני המלאך רפאל ביבאס, שכתב על דברי הרב הנזכר (בעל שו״ת תקפו של יוסף), וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב שהעלה, דבלא הוחזק צריך בפניו דוקא. וכתוב שם שגם הרב מוהריב״ם [הכוונה להגאון ר' יעקב בן נלכב נרבני טיטואן] סבירא ליה כוותיה, גם רבני מראקס ז״ל הכי סבירא להו, זולת חכמי מקנאס, ובודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן, דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון, ובפרט דרבים קיימי כוותיה, א״כ ודאי דכוותיה נקטינן״, עד כאן לשונו.

הרגיל בספרי שאלות ותשובות, יבחין מיד במשקל העצום שייחס ר׳ רפאל לדעתו של ר׳ אליעזר, ואיך עיקר הכרעתו מבוססת על דעתו, וכל השאר רק כמסייעים לה. וכך צפים מול עינינו, דברי ר׳ יוחנן בן זכאי, בשעה ששיבח את תלמידו הגדול, התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס: ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם" (אבות ב,יב).

דמיונו כאריה

ר׳ אליעזר הצטיין בתקיפות מרובה בענייני הלכה, כפי שניכר מתוך תשובותיו המרובות, ומשאו ומתנו עם חכמי דורו. מעשה מעניין ביותר אודות תקיפותו זו, מביא בספר מלכי רבנן בשם אביו, את ששמע בשם הראשונים:

באחד הימים, ישב ר׳ אליעזר וכתב פסק הלכה, בו השיג על מסקנת ההלכה שהסיק הגאון הנודע ר׳ יהודה בן עטר זצ״ל מפאס.

תוך כדי הכתיבה, נשא ר׳ אליעזר את עיניו, ולחרדתו ראה מול עיניו אריה אימתני רובץ מולו.

ר' אליעזר נבהל מאד, והחל לנוס מבית המדרש תוך כדי זעקות שאריה רודף אחריו להורגו.

אנשים ששהו בסביבה, שמעו את זעקותיו, והחלו לחפש אחר האריה. חיפשו וחיפשו, אך לא מצאו. משנואשו, פנו לעבר ר׳ אליעזר בתמהון גדול, היתכן כדבר הזה ? וכי בעל דמיון נהייתי ומה גם בעת שהיית שקוד על תלמודך!

ר' אליעזר שהיה נתון עדיין תחת רושם הפחד הנורא, החל חוכך בדעתו, והשיב: בעת שכתבתי תשובתי, היה נראה לי להשיג על דברי ר׳ יהודה בן עטר, ואז, תוך כדי שכתבתי דעתי, נראה לי אותו מראה מבעית.

מששמעו זאת חכמי דורו, נענו ואמר: היא הנותנת! משום שדעתך חשובה ומתקבלת בשמים, לכך כשהשבת על דברי הארי הגדול – ר׳ יהודה בן עטר (יהודה :משל לאריה), ניצב אריה מבעית למולך.

אולם, אם סבורים אנו, שמשום אותו מחזה חזר בו ר׳ אליעזר מדעתו – טעינו טעות גדולה! ר׳ אליעזר שב וכתב את דעתו ללא חת!

זה האיש מרעיש הארץ

תהלתו לא הצטמצמה לתחומיה של מרוקו בלבד, אלא הלכה והתפשטה גם לארצות אחרות, ואף באותם ימים בהם לא היה כמעט קשר בין מדינה למדינה, נודע שמו ברחבי העולם היהודי, ועד לארץ ישראל הרחוקה הגיע.

תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו מספר, שכאשר היו מגיעים למרוקו שדרים מארץ ישראל, היו רוצים לתהות על קנקנו, ולבחון את שמעו הטוב שהגיע עד ארצם. אותם שדרי״ם היו בדרך כלל תלמידי חכמים מופלגים, ובבואם לפניו היו עורכים מערכה, ומגישים לפניו תעצומותיהם, סתירה בדברי הרמב״ם, או איזה תוספות מוקשה. לפליאתם, ר׳ אליעזר היה משיב להם תשובות קולעות תוך כ­דיבור, בהשקפה ראשונה. השדרי״ם היו רואים ושומעים, ומאשרים כי שמועתב נכונה, ומוסיפים לאמור: בכל ארץ ישראל לא קיים חכם כזה.

גדולי דורו התייחסו אליו בהערצה נדירה, בתארים מופלגים ביותר עטרוהו, ונכנעו לפניו. הכל חשו כי ניצב לפניהם ענק מדורות קודמים, שאינו מתאים לדורם כלל וכלל. הבה נציץ קמעא להסכמות גאוני הדור לספרו מגן גבורים. רבני ליוורנו כותבים בין השאר כך:

״זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, וכו׳, ואילו פינו מלא שבחים שלמים וכן רבים, לא יגיעו לכתוב אחד מני אלף מגודל עיונו הברור והזך, צח ומצוחצח, דמי פומיה דמר כמעיין המתגבר, נחל נובע הסופגנין והדובשנין, וכו׳.

החיד״א כותב: ״רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, רברבנותיה דמר ושררותיה, זיוה והדרה, מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדרו, רבין חסידא, עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל״ וכו׳. ואחריהם רבני מקנס וטיטואן, אנקונה וסאלי, מאריכים ומפליגים בתארים נוראים.

אין ספק כי ר׳ אליעזר היה אחד ומיוחד מגדולי כל הדורות בגולת מרוקו. רוחו הזוהרת הבזיקה ככוכב השביט, והאירה לארץ ולדרים, שפע תורה וקדושה כמידת הנשמה הגבוהה ששכנה בו – נשמתו של התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 138

(228) — קצידה —סי' אני דוד קים חזק

מתוך פרי וישב-מקץ

במחרוזות בשקל

״לומני יא מן־לא דאק להווא ולא תזיאחו גיר פאגדני באס ננוואח״

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ-ל מִבְטָחוֹ / פִּתְאוֹם שִׁמְשׁוֹ לִזְרֹחַ

כּוֹכָב יִשְׁעוֹ יְנוֹצֵץ חֶלְדּוֹ יִזְרָחוֹ / כְּחָרוּת עַל הַלּוּחַ

יִתְנַעֵר מֵעֲפָרוֹ, רֵישׁוֹ יִזְנָחוֹ / עֶזְרוֹ בָּא מִכָּל־רוּחַ

228) הנושא: מתוך פר' וישב-מקץ (בראי לט. כ — מא, יד).

כנפי שחר

שמשו לזרוח – כנוי לריוח והצלה. ינוצץ — יזהיר. חלדו יזרחו — יזרח לו חלדו, זמן קיומו. בחרות על הלוח — כלומר היעוד הנז' אמת ויציב כדבר חרות שאין מי שיכחישו, יתנער מעפרו — יתרומם משפלותו. רישו יזנחו — יזנח אותו רישו, תעזבהו דלותו.

כְּעוֹף סָגוּר בַּכְּלוּב חָפְּשׂוֹּ יִרְוָחוֹ / יִרְחַב לִבּוֹ לִפְסֹחַ

כֹּל־אֵיד וְצוֹק וָעֹנִי מֶנְהוּ נִשְׁכָּחוּ / אוֹצַר טוּבוֹ לִפְתֹּחַ

יָשִׁישׁ יָגִיל וְיִשְׂמַח יַרְבֶּה בִּשְׁבָחוֹ / עֻזּוֹ נֶאְדָּר בַּכֹּחַ

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

נוֹאָשִׁים מִתִּקְוָה צוּר נְאָצָם

רֹב צָרוֹתָם, יִרְבּוּ אַךְ לִלְחֹם / כָּל־יוֹם, יֶהְגּוּם יְפְצְּחוּם —

נֶגֶד הַכֹּל יִשְׁטְחוּם / מוּל רַחוּם / אִם יְשִׂיחוּם

יִרְאוּ יִשְׂמְחוּ / סוֹף הַצָּרָה לִשְׁכֹּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

יוֹסֵף רַבּוּ צָרוֹתָיו וְרָצָם

בְּבֵית אָבִיו יָקָר וְאַלּוּף / עַתָּה כְּכֶבֶשׂ אַלוּף

גֶּשֶׁם גִּזְרָתוֹ יִדְלוֹף / בֶּן־חֲלוֹף / עָלָיו יִשְׁלוֹף —

חַרְבּוֹ וְשִׁלחוֹ / חֶרֶב עִתּוֹ לִרְצוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

דַּלְתֵי מִשְׁמָרוֹ יִשְׁעוֹ פָּרַח שָׁם

עִם שְׁנֵי הַסָּרִיסִים שָׂמוֹ / בְּלַיְלָה אֶחָד חָלְמוּ

בֹּקֶר פָּנִים רָעֲמוּ / זָעֲמוּ / לֹא חָכְמוּ —

מַשְׂכִּיל אָרָחוּ / נָחָה עָלָיו הָרוּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

כנפי שחר

חפשו ירווחו — אשר ירווח לו חפשו, שחרורו. ירחב לבו לפסוח — יתרגש משמחה לצאת. כל איד… — כל היסורין יישכחו ובמקומם יפתח לו ה׳ את אוצרו הטוב. ירבה בשבחו… — ועוזו של ה' בעל הכוח האדיר. אף אם ידכה — ויגיע לשפל המדרגה — ישוח — סוף שיהיה כאחד השיחים והעצים הרעננים (עיי מעשה חרש). דמיו ירתחו… — מהתמרמרות, וחייו כיקוד אש. נואשים מתקוה… — חלקם הרע הוא: נמאסים לפני המקום, צרותיהם רבות וימיהם ריב ומדון. יהגום… — מספרים הם ומתנים צרותיהם לבני־אדם אשר לא יועילו ולא יצילו, במקום שהיו שופכים שיחם וצערם לפני ה^; ויראו שסוף הצרה לחלוף, והנה יוסף לדוגמה. ורצם — קבלם ברצון. יקר ואלוף — נכבד. ככבש אלוף — כבש בית מאולף. גשם גזרתו… — אשר גופו דולף ונוטף שומן, ובשביל כך מגיעה עתו לשחיטה, רמז ליוסף שטובתו היתה בעוכריו. בן־חלוף — כנוי לאדם ע״ש שחולף ועובר מן העולם. ושלחו — כלי זינו, נשקו. דלתי משמרו… — מתון כלאו צמחה ישועתו. משכיל ארחו — לא ידעו שיש עמם בחברתם איש משכיל.

וְיִשְׁאַל לִשְׁלוֹמָם וּבִקְּשָׁם

מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם לֹא אוֹרוּ ? / עָנוּ, חֲלוֹם תָּאֳרוֹ

שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שַׁחְרוֹ / דַּבְּרוּ / לִי סַפְּרוּ

וְאַל תְּאַנְחוּ / עָנָם, בָּאֵ-ל לִבְטֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

דִּבְּרוּ חֲלוֹמָם כִּרְצוֹן נַפְשָׁם

סִפֵּר שַׂר הַמַּשְּׁקִים כִּרְצוֹנוֹ / עָנָה לוֹ, זֶה פִּתְרוֹנוֹ

אוֹתוֹ יָשִׁיב עַל כַּנּוֹ / הֱבִינוֹ / גָּלָה אַזְּנוּ

הִרְבָּה מִשְׁטָחוֹ / הַמְצֵא נָא לִי מִשְׁלוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

קֹצֶר רוּחַ קִנְאָה שָׂמוּ רִבְצָם —

תּוֹךְ לֵב שַׂר הָאוֹפִים. לְמַלֹּאת / רְצוֹנוֹ עֵינָיו כָּלוֹת

אַךְ פָּתַר לוֹ בְּאָלוֹת / זֶה לַעְלוֹת / וְזֶה לִתְלוֹת

גֵּווֹ יִרְצָחוּ / מִנִּי חֶלְדּוֹ נָדוּח:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

יָמִים שְׁנָתַיִם יָסָף, אָשַׁם

בָּטַח בְּשַׂר אַדַּרְתּוֹ גָּלוּם / שְׁכָחוֹ הָלַךְ הֲלוֹם

עַד פַּרְעֹה חָלַם חֲלוֹם / אֵ-ל עֵילוֹם / קָרָא בִשְׁלוֹם —

אָסִיר מִנִּדְחוֹ / דַּעַת פַּרְעֹה תִּזוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

כנפי שחר

ענו… — ראינו מין חלום שאין לו פתרון. דברו… — ענם, דברו וכר. הבינו… — יוסף ספר קורותיו לשר המשקים ובקש ממנו למצוא לו מפלט. משטחו — ל׳ שטחתי אליך כפי (תהי פח, י). קיצר רוח… — חוסר סבלנות וקנאת איש מרעהו מצאו מקומם בלב שר האופים. כלות — מצפות. מני חלדו נדוח — נטרד מן העולם. ימים שנתים יסף… — נתווספו לו שתי שנים מאסר, כי אשם בכך, ששם בטחונו בבשר־ודם על כי עתיד להיות עטוף אדרת שרים. א-ל עילום — א-להי עולם. מנדחו — מגלותו וצרתו. דעת פרעה תיזוח — זזה ונפעמה. חכמה השם — שיבח מהם.

מִשָּׁמַיִם, הָאֵ-ל, חָכְמַה הִשָּׁם

כֹּל־חַרְטֻמֵּי פַּרְעֹה נִכְלְמוּ / שַׂר הַמַּשְׁקִים קִדְּמוּ

וְיַזְכִּיר חֵטְא אֲשָׁמוֹ / בִּנְאוּמוֹ / גִּלָּה טַעְמוֹ

 מוּמוֹ וְסִרְחוֹ / בִּרְצוֹן פַּרְעֹה לָנוּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

חַי זַךְ קַיָּם לִירֵאָיו מוֹרִישָׁם

סוֹבְלֵי עֵת זַעַם עַד יַעֲבוֹר / יוֹסֵף צֵרְפוֹ כַבּוֹר

וַיְרִיצוּהוּ מִן הַבּוֹר / וּבְדִבּוּר / כְּהַר תָּבוֹר —

הוּרַם מִשִּׁלְּחוֹ / קֶרֶן יִשְׁעוֹ לִצְמֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

כנפי שחר

בנאומו… — בתוך דבריו הזכיר את יוסף בלשון בזיון ״נער עברי עבד״. וסרחו — סרחונו, פגמו. ברצון פרעה לנוח — הזכיר את יוסף רק לגרום נחת לפרעה. ליראיו מורישם – מנחיל כבוד לסובלי זעמו כמו יוסף. צרפו כבור — כבבור. חומר ניקוי. ובדבור… במאמרו יתב הורם משפלותו. משלחו הורם מהפשטו, ל׳ איש ישלחו המים נחםמ׳ ד, יז: שהפשיטוהו את כתנתו. ומן הסתם גם בבית הסוהר הופשט ולבש בגדי אסיר