דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הרכב המשפחות המוגרביות. 41% ממעפילי צפון אפריקה היו בעלי משפחות. רוב המשפחות ) 60% )העפילו מנמלי אירופה ורק 40% מהן העפילו מחוף אלג'יר. ל- 198 משפחות – 69% – מבין כלל המוגרבים צהיו ילדים לעומת 91 – 31% – זוגות נשואים ללא ילדים. הנתון מעיד, כי עליית צעירים לא נשואים נשמרה במהלך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר, אך לא בין מעפילי 'הבריחה'
בדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית לקפריסין, על מעפילי צפון אפריקה במחנה 55 צוין שהגיעו "פליטים מדרום מרוקו, אלג'יר ותוניס ובעיקר משפחות מאוד פרימיטיביות ומפגרות". מנגד ניתן לטעון שהשליחים עשו מלאכתם נאמנה וכהלכה. כי מחופי אלג'יר עלו יותר בודדים ומשפחות ללא ילדים בהתאם ל'רוח' התנועה הציונות וערכיה שציפתה שהמעפיל יהיה חלוץ וצעיר, בעל אידאולוגיה ציונית ודובר עברית שעבר הכשרה חלוצית. לפחות בשני הפרמטרים הראשונים עמדו חלק ממעפילי צפון אפריקה. ל- 198 משפחות -) 21% – היו 525 ילדים מכלל המעפילים המוגרבים ובממוצע 2.6 ילדים למשפחה. אפשר להיווכח שעליית משפחות אפיינה בעיקר את המעפילים מנמלי אירופה. דיווח של הג'וינט על התפלגות כלל המשפחות במחנות קפריסין הראה ש- 46% משפחות היו ללא ילדים, 34% משפחות עם ילד אחד, ו- 4% משפחות בנות 5 3 ילדים. הנתונים בטבלה לעיל מראים שבקרב משפחות צפון אפריקאיות היו 31% זוגות ללא ילדים, ל- 28% מהמשפחות היה ילד אחד בלבד ל- 15% משפחות היו שני ילדים, ל- 9% מהמשפחות היו שלושה ילדים ול- 16.6% מבין המשפחות היו בין 4 ל – 10 ילדים.
השוואת ההרכב המשפחתי בקרב מעפילי צפון אפריקה, העלתה שמחוף אלג'יר העפילו משפחות עם מספר ילדים קטן יותר ממשפחות שהעפילו מנמלי אירופה. לגבי מעפילים מוגרבים ללא שם ספינה או ארץ מוצא מספר הילדים שלהם היה הקטן ביותר. נתון סטטיסטי של הסוכנות היהודית הראה שהרכב כול העולים ארצה באותה תקופה היה: 77.5% משפחות ללא ילדים, ל – 20.7% היה ילד אחד בלבד ו- 1.8% מהמשפחות היו שלושה וארבעה ילדים. כלומר בהשוואה לעלייה הכללית לפלשתינה א"י העלייה מצפון אפריקה הייתה מורכבת ממשפחות אבל בהשוואה לנתונים בקפריסין – הרכב האוכלוסייה דומה.
הסבר אפשרי לשוני בהרכב המשפחתי של המוגרבים שהעפילו מחוף אלג'יר לעומת אלה שהעפילו מנמלי אירופה נעוץ כנראה במיון של המעפילים שהתבצע בכל זאת באלג'יר וניתנה בו עדיפות לצעירים וצעירות. נתונים אלה לא תואמים את דיווח מפקדי ספינות המעפילים והשליחים לקפריסין שיצרו רושם שמעפילי ספינות 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' היו בעיקר משפחות מרובות ילדים שהגיעו מאזורים נידחים בדרום מרוקו ואלג'יר.
אלי מויאל התריע מפני עלייה המונית ולא חלוצית, שתיפול למעמסה על היישוב. הדוח שלו נכתב על מעפילי ספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ששהו במחנות הקיץ. גם בדוח של חמל רפאל נכתב שמשפחות מדרום אלג'יר ודרום תוניס היו "מטופלות בהרבה ילדים". בעוד שבזמן הדיווח שהו במחנות החורף בקפריסין עשרות -ואולי מאות- מעפילים נוספים מצפון אפריקה בעיקר מנמלי אירופה שלא נכללו, בדיווחיהם. שתי ההעפלות הראשונות הישירות מחופי מאלג'יר של צעירים וצעירות היו בבחינת 'חניכה' של פוטנציאל ההעפלה מצפון אפריקה, לעומת ההרכב המשפחתי שעלה מנמלי אירופה לאחר הפסקת ההעפלה המאורגנת מהמגרב. מעיון בגרף 7 נמצא, כי השליחים במחצית הראשונה של שנת 1947 גייסו להעפלה גם בודדים וגם משפחות. על פי המאגר הדיווחים על העפלת משפחות מרובות ילדים היו מופרזים.
אפשר להניח, שהדוח של מויאל העיד על הכותב יותר מאשר על המעפילים. הוא ראה עצמו כחלוץ, שעלה כבר בשנת 1946 לפלשתינה א"י והגשים חלום. סימוכין לכך ניתן למצוא במסקנות הדוח שלו: "יש מקום לסלקציה זהירה בעליות הבאות ]…[ יש נוער טוב יותר בצפון אפריקה שמנטלית ופיזית מוכנים לעבור למחנות אלו כדי להגיע לפלסטין ]…[ לא מצדיק עלייה זו מצפון אפריקה שברובה התבססה על מטפיזיקה משיחית שהרצון שלה נעלם בהתקלות הראשונה עם קשיים ]…[ העליות האלו צריכות להיות רק של חלוצים. כי עלייה כזו היא קללה ולא ברכה".
יתכן שהתנאי שהעמיד המוסד לעלייה ב' לגייס 650 500 מעפילים אילץ את השליחים והפעילים להקפיד פחות על הדרישה להעפלה של צעירים וצעירות. דיווחו של מויאל מרמז על ביקורת סמויה על שליחי המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ופעילי ההעפלה וההגנה ובראשם אפרים פרידמן ) בן חיים(, נדיה כהן, סאם אביטל, אלי אוחיון וחבריהם שעשו ימים כלילות ברחבי המגרב לעמוד בתנאי המוסד לעלייה ב' לקבלת ספינה כדי להעלותם ארצה, אך להערכתו של מויאל הם לא השכילו לבחור את המיטב מיהדות צפון אפריקה. אולם, עליית צעירים מקבוצות 'בן יהודה' ממרוקו ומטריפולי ומהכשרת 'בח"ד' בדרום צרפת ועליית מתנדבי ומתגייסי חוץ לארץ -גח"ל ומח"ל – הם עדות לאופייה האידאולוגי של עלייה זו. לעומת התיאור הפסימי של מויאל ניצבת עדותו של שמעון צרפתי מעפיל בספינת 'יהודה הלוי':
"כאן לא מדובר ביהודים משארית הפליטה, ניצולי השואה הזקוקים למקלט מדיני או בית לאומי, אלא ביהודים אשר לא סבלו מגרמנים כפי שסבלו יהודים באירופה. יהודים אשר רצונם העז להגשים את חלומותיהם לשוב לארץ, ארץ אבותינו. יהודים שלא התרגשו כלל מסיכונים הכרוכים בשאיפתם לעלייה ובעזיבת רכוש ובית".
ניסיונו של כלב קסטל מלמד שהיה פוטנציאל לעלייה חלוצית מהמגרב, "יודע אני שקיימת ביהדות זאת הגדולה והמוזנחת חבורת חלוצים שאינם נופלים בכלום מכל חלוץ אחר בעולם". ראוי לציין שיחד עם המעפילים הצפון אפריקאים עלו גם בני נוער ללא הורים והיו מעפילים ב'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהשאירו את בני זוגם וילדיהם במחנות העלייה באלג'יר.
גיל המעפילים. כאן בולטת העדיפות שנתנו שליחי עלייה ב' להעפלת צעירים מצפון אפריקה. 14% מהם היו בקבוצת ( 1922 1908) 40-26 26% בקבוצת גיל ( 1929 1923) 25-19 מכלל מעפילי צפון אפריקה. ממוצע הגיל יורד אם מצרפים בנים ובנות מתחת לגיל שמונה עשרה.
לשם המחשה בדוח הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )הלמ"ס( אחוז העולים מצפון אפריקה ולוב בגילאי 44 18 היה 50% בין השנים 1951 1948 הגרף מציג נתון של אוכלוסיות מבוגרות שהעפילו מנמלי אירופה כ- 8% מכלל המעפילים הצפון אפריקאים. קבוצת הגיל המבוגרת ביותר הייתה 70 ומעלה -שבעה מעפילים בלבד-.
כשמצרפים את 160 הצעירים -8%- בגיל 18 17 נראה כי 48% ממעפילי צפון אפריקה נשים וגברים היו –בגיל גיוס. הממצא תואם את מדיניות המוסד לעלייה ב', באותה תקופה, להעלות צעירים בגיל גיוס. אם כך, כמחצית ממעפילי צפון אפריקה היו צעירים וצעירות שהדיווח של מויאל לא החמיא להם והוגדרו כמי שנאספו מהרחוב.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan
David Bensoussan – Les Éditions Du Lys
L’expression « Sbr Flbola di khemsine !» (littéralement : attrapper l’ampoule de 50) est fort courante dans le langage judéo-marocain et est utilisée dans plusieurs sens, compte non tenu de ce que le verbe « sbr » se conjugue ainsi tant pour une deuxième personne de l’impératif que pour une troisième personne du passé (narratif). Dans le premier cas, la formule est parfois précédée de « Sir » (va) et dans le second, elle est parfois précédée de « Rah » (voilà que). Tout d’abord, à propos de quelqu’un qui s’est fait avoir et se retrouve Gros-Jean comme devant. Cela peut référer à quelqu’un un peu fada, un grand benêt, un grand dadais, une andouille, un paumé, un quelque peu sonné, un quelque peu maboul, un arriéré ou un gars au citron fêlé, l’intonation de la voix déterminant la gradation du qualificatif. En bref, à quelqu’un qui s’est fait rouler et qui l’a eu dans le baba. L’expression est également utilisée comme riposte pour signifier à quelqu’un qu’il fait scier la compagnie et qu’il doit se dém… tout seul : va te faire f… ou va te faire lanlaire ! C’est donc une façon d’envoyer quelqu’un se faire voir ailleurs. En d’autres mots de lui signifier : On s’en tamponne ! Du vent ! Tu peux toujours attendre ! Jamais de la vie ! À mon corps défendant ! Lancée à un accusateur, la réplique peut prendre les sens suivants : Va te trouver un autre coupable ! Va te chercher un autre bouc émissaire ! Tu te prends pour Zorro ou quoi ! Deux autres significations opposées peuvent être rattachées à cette expression. C’est une façon de dire qu’une chose est sans valeur et qu’elle vaut donc des haricots ou que quelqu’un veuille faire prendre des vessies pour des lanternes ou encore qu’un type un peu éteint se prend pour une lumière. Mais elle vient aussi faire allusion à quelque chose d’inaccessible et d’irréaliste : «Tu feras tintin» ou «Va attraper la lune» ou encore «Va me chercher la lune !» À la limite, cela pourrait exprimer à quelqu’un qu’il a ce qu’il mérite voire même démentir l’adage à l’effet que le ridicule ne tue pas. Contrairement à la croyance populaire, il ne s’agit pas d’attraper une ampoule de 50 watts, qui était une puissance nominale des ampoules électriques au Maroc. Non. L’expression provient … d’où donc si ce n’est de notre bonne vieille ville de Souira ! Cela se passait du temps où le cinéma de la ville se trouvait dans la Médina. À l’occasion du film Viva Villa, l’on fit faire des billets de cinéma spéciaux : D’un côté, le billet était une réplique d’un billet de 50 Francs. De l’autre le billet était un billet de cinéma avec l’image d’une ampoule. Cela se passait à la saison des vendanges. Des porteurs s’en venaient avec des couffins pleins de raisins qu’ils destinaient à la fabrique de vin de Boumdiane au Mellah. Les jeunes lurons du Mellah placèrent ça et là quelques billets. Aussitôt que les porteurs déposaient leur couffin par terre pour ramasser les faux billets de 50 francs, les jeunes lascars en profitaient pour piquer des grappes de raisins. C’est ainsi que les porteurs de couffins se retrouvèrent avec une ampoule de 50 et que depuis, l’expression « Sbr Flbola di khemsine!» est devenue une expression courante ! Les Marrakchis qui ne voulaient pas être en reste – j’t’le fais pas dire, mamère ! – ont renchéri en la transformant en « Sbr Flbola dlmia !»
Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אחד – 1 כינוי סתמי לאיש, מישהו: אנא אחד מן האדוך תלאתא = אני אחד מאותם שלושה
[רכיב בצירופים והוראתו:] מאוחד, שאינו ניתן להפרדה. [כאיש אחד (ראה איש)]
אחדות – 1 אחדות, אחווה:
1) ידא תכון למחבבא ולאחדות ולכאווא… = אם תהיה אהבה, אחדות ואחווה…
2) באס תכון לאחדות יעני כאווא = כדי שתהיה אחדות, כלומר אחווה
3) כאיינא ואחד לחברה די כא תחבב באס תעמל לכאווא(אחדות ) מא באיין ליהוד לננצארא = ישנה חברה אחת הרוצה לעשות אחווה (אחדות) בין היהודים לנוצרים .
איחוד, ליכוד:
1) כאנת ענדהום לאחדות פי האדאך לוקת ־ הייתה ביניהם [מילולית: להם] אחדות באותו זמן
2) חית יכונו ישראל באחדות גמורה בינאתהום… ־ כאשר יהיו ישראל באחדות גמורה ביניהם…
איחוד, צירוף. {למצוה דלאחדות (־מצוות צירוף ארבעת המינים לאגודה אחת)}
כינוי לאלוהים מצד תואר ״אחדותו״: יכפר באחדותו יתברן ח״ו = יכפור באחדותו יתברך ח״ו / מ״ב כג, ג. [יחיד ומיוחד בתכלית האחדות]
אחדות אחת – אחדות מלאה:
1) תכון ענדנא אחדות אחת ־ תהיה לנו אחדות אחת [כלומר נהיה מאוחדים]
2) ידא כאנו כאמלין באחדות אחד = [ישראל] אם יהיו כולם באחדות אחת [הם יגנו זה על זה] .
אחוה. (שלום של אהבה ואחוה)
אחר] – אחר. [פעם אחרת]
אחר – אחרי(מילת יחס): האד צער די כא ידוז אחר למיתה הווא… = הצער הזה שעובר [על האדם] אחר המיתה הוא [לטובת האדם].
~ אחר די… – אחרי ש… (מילת קישור): אחר די מאת האדאך לבחור… ־ אחרי שמת אותו בחור…
~ לאחר זמן: יחדאז יעמל פיבאלו באס לאחר זמן ירדלו = [מי שגזל מפי שהיה רעב] צריך לתת דעתו, שלאחר זמן [מה] יחזיר לו [לנגזל; את הגזל] .
~ מאחר די – מפני ש…:
1) מאחר די כאנת ענדהום לאחדות… = מאחר שהייתה להם אחדות [כלומר שהיו מאוחדים]…
2) מאחד די פדאח אוזהו… = מאחד שגילה את פרצופו [האמתי]…
אחר דרישת שלומכם הטוב – ביטוי המשמש במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב:
אחר דרישת שלומכם הטוב, זית נעלמכום [־באתי להודיעכם…]
אחר חצות – צהריים; ראה חצות .
אחר יד – בלי כוונה מיוחדת: נבארכו שם יתברך בזרבא וכלאחר יד ־ [איך איננו מתביישים] לברך את השם יתברך במהירות וכלאחר יד .
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 109
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א
אצאבא לוואסעא
דאר ראובן אנקאב 6
דאר סיף מימון 11
דאר בנימין בן סמחון 5
|
6 |
דאר רבי שמואל אלבאז |
|
8 |
דאר עוואלי מימון |
|
6 |
דאר בן דהאן |
|
ד |
דאר רבי נחמיה הכהן |
|
4 |
דאר מסעוד בן יסו |
|
6 |
דאר רבי עמנואל |
|
13 |
דאר רבי ידידיה |
|
8 |
דאר יוסף מרג׳אן |
|
|
|
|
|
דריבא די באב למללאח |
|
6 |
דאר רבי שלמה לעלוף |
|
6 |
דאר תאדלי |
|
7 |
דאר בן אזבילי |
|
5 |
דאר מסעוד בן ישראל |
|
1 |
|
|
דרב אנוואיל מן זיהת שוק |
|
|
6 |
דאר בן כמון |
|
9 |
דאר שלמה עמור |
|
6 |
דאר ישראל בן לחזאן |
|
6 |
דאר משה בן ברירו |
|
5 |
דאר אסנהאזי |
|
3 |
דאר רבי יהודה לוי |
|
8 |
דאר די קדאמהא |
|
21 |
דאר אסבאגא |
|
13 |
דאר בן לקונקי |
|
7 |
דאר בוסטון |
|
6 |
דאר מבורך |
|
4 |
־אר בן גריטט |
|
3 |
דאר בלדאן |
|
4 |
דאר רבי יעקב לוי |
|
7 |
דאר בן כסוס |
|
5 |
דאר בן בטאו |
|
2 |
דאר מסעודא אברהם |
|
7 |
דאר מבונו |
|
5 |
דאר בורוזו |
|
4 |
דאר תזזאמא סגירא |
|
6 |
דאר חזזאמא לכבירא |
|
7 |
דאר בן כסוס אוכרא |
|
3 |
דאר לוטאטי |
|
4 |
דאר משה הכהן בן לגזאלא |
|
6 |
דאר רבי ישראל |
|
2 |
דוירא די לוזהא |
|
2 |
דאר בן כליפא |
|
2 |
דאר די קדמהא |
|
2 |
דאר יודא לכסלאסי |
|
4 |
דאר עובד |
|
6 |
דאר ענאן |
|
|
|
|
|
נוואייל מן זיהת לגזארין |
|
4 |
דאר ראובן בן סמחון |
|
6 |
דאר עובד (אוכרא) |
|
3 |
דאר לעניים |
|
8 |
דאר מרסא |
|
5 |
דאר יודא מרג׳אן |
|
4 |
דאר אליהו בן סמחון |
|
5 |
דאר שיד דאווד |
|
10 |
דאר רבי שמואל בן דנאן |
|
5 |
דאר בן זאזון |
|
5 |
דאר בלבחר |
|
3 |
דאר יעקב מלול |
|
4 |
דאר ינטוב |
|
6 |
דאר אברהם בוזגאלו |
|
10 |
דאר בן זראד |
|
5 |
דאר לכטאט |
|
4 |
דאר מסעוד טרזמאן |
|
3 |
דווירא דלמחתב |
|
* |
דאר אברהם בן נאיים |
|
5 |
דאד נמרא |
|
4 |
דאר רפאל שבת |
|
3 |
דאר פריזא |
דאר מנחם נזאר 4
דאר רפאל מלכא 4
דאר אליהו חמו 3
דאר אברהם אמסללם 3
דאר חיים ברוך 2
דאר מימון לחאייפי 2
לכדייא
דאר רבי דוד בוטבזל 5
דאר בן למסעאלי 5
דאר בן עאפאר 5
דאר לעמם לוולייא 10
דאר יסו קאבו 9
דאר בלולו 1
דאר בן זעבל 5
דאר בוסחטא 4
דאר בן דויכו 6
דאר לכלב 3
דאר אליהו משה 8
דאר חיים מלכא 3
דאר בן רו״מי 6
דאר רבי נתן 3
דאר בככא 7
דאר סאבון 6
דאר ארודאני 3
דאר לגריסי 5
דאר בן דוכו 4
דאר בוקסאבא 12
דאר בן בא ראובן טוילא 18 דאר סלאל כהן 10
דאר בן נאיים 4
דאר לוטאטי 4
דאן בן חאסון 6
דאר בן לבכור 6
דאר רבי וידאל ז״ל 11
דאר מימון אזולאי 14
האד בן אפלאלו 13
דאר תאניא די נ״ז 13
דאר יסו בככא 3
דאר לובטון 4
דאר רבי שלמה לוי 7
דאר לגארא 14
דאר בן אזולאי סגירא 17
דאר בוסחטא (אוכרא) 7
דאר משד. מלול 6
יאר לבגר 6
דאר דאלייא 8
דאר בן לעמם לפוקייא 10
דאר בן יזאח 6
דאר שלום אצראף 19
למסרייא די נז׳ 3
למסרייא די גז׳ די מקבלהא 9
דאר יעקב לוי זדידא 14
דאר עוינאתו 8
דאר די מקאבלהא 8
דאר זנזארי 4
דאר עטר 3
דאר חזוט 7
דאר יחייא גוגו 2
דאר משה אוחנא 4
דאר יסיספאת 5
דאר נז׳ אוכרא 4
דאר מגלוף חמו 2
דאר די קדמהא 3
דאר מימון בן חיים 5
דאר מכלוף גזלאן 7
דאר ימין בן עויזר 5
דאר אברהם די מאחא 2
דאר לבטיווי 4
דאר אטורפיו 1
מספר החצרות אשר בעי״ת פאס הנ״ז לעיל סך הכל (בתים) 235 מספר הבתים (חדרים) 1461
לפי חשבון השוה- (ממוצע) ארבע נפשות בכל בית יש בעיר פאס 5844 נפשות אדם מישראל, יוסף ה׳ עליהם בהם אלף פעמים.
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א-עמוד 131
העליות הגדולות מארצות האסלאם- עליית הנוער ממרוקו
עליית הנוער ממרוקו
ישיבה שנייה: יום א׳, 11.12.55, אחר־הצהרים
דיון במשרדי הסוכנות היהודית לארץ־ישראל שבפאריס על ענייני מחלקת עליית הנוער.
מקור: גנזך המדינה חוץ 191/6 ואצ״ם 86/333.
יושב-ראש: מר ב. דובדבני
גב׳ מינה בלומנפלד, [מנהלת מנגנון ׳עליית הנוער׳ במרוקו לסירוגין בין השנים 1956-1950] .נציגת המחלקה לעליית ילדים ונוער במרוקו, מרצה על עליית הנוער בצפון־אפריקה.
עליית הנוער בצפון־אפריקה התחילה בפעולותיה ב-1949, ההתלהבות לעלייה בארצות צפון־אפריקה באותו הזמן היתה גדולה. הילדים נהרו בהמוניהם ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם דרכנו. ייתכן שהדבר נבע מתוך לחצם של הילדים על ההורים, והורי הילדים קיוו בעקבות ילדיהם לעלות גם הם. עובדה היא שבה בשעה שהעלייה הכללית אז היתה בין 25 עד 200 עולים לחודש ־ עלו ממרוקו בלבד קבוצות של 200־240 ילדים לחודש.
באותה התקופה לא החמירו בתנאי קבלת הילדים לעליית הנוער, פרט לבדיקות רפואיות פיזיות, שגם הן לא היו חמורות ביותר, לא נעשו כל בדיקות פסיכיות, קיווינו, כי בתי- הילדים שהתקיימו אז ברחבי צרפת, נורבגיה ושוייץ ימצאו את הדרך הנאותה לטפול גם בילדים העזובים או המוזנחים. אם כי תקווה זו לא נתבדתה כליל, עלי להודות כי היו מקרים בהם נכשלנו, ומספר מסוים של ילדים כאלה מהווים עד היום נטל כבד על מוסדות עליית הנוער בארץ.
תנועה זו נמשכה עד שנת 1953-1952. באותה התקופה החלה כבר הירידה. היורדים הראשונים החלו מגיעים לצפון־אפריקה ובפיהם (לשם הצדקת ירידתם) סיפורי זוועות על הנעשה בישראל. גם במכתבים שהגיעו מהארץ סיפרו על רעב, חוסר שיכון וקשיים שונים. שמועות אלו נפוצו ברחוב היהודי ומצב הרוח לעלייה ירד. באותו זמן החלו להופיע במרוקו האמריקאים, שיצרו מקומות עבודה וקלטו מספר ניכר של צעירים או צעירות יהודיים בעבודות שהשתלמו יפה. שני גורמים אלה חברו יחד ואותותיהם נראו במספר העולים שקטן והלך, ובייחוד בעליית הנוער.
העולים החלו מהססים למסור לנו את ילדיהם; הם נוכחו שמשפחות רבות לא עלו בעקבות ילדיהם. אז גם החלו בסלקציה בעלייה הכללית, וחלק מההורים נפסלו לעלייה מטעמי בריאות, גיל, מצב סוציאלי ונכות. משפחות אלה והילדים בארץ סבלו מגעגועים ומפיצול הבית, והדברים הגיעו לידי כך שבשנת 1953 נשלחו ממרוקו לארץ קבוצות קטנות של 20-15 ילדים לחודש, ובכל שנת 1954 עלו מכל צפון־אפריקה 198 ילדים בלבד. באותה התקופה באה גם דרישה מההורים, כתנאי למסירת ילדיהם לידינו ־ התחייבות בכתב שהם יעלו אחרי ילדיהם, ואנו לא יכולנו להבטיח זאת.
ממרץ 1955 שונו דרכי קבלת הילדים למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר, והוכנסו הבחינות לקביעת רמת השכלתם של הילדים ומצבם הנפשי. למרות כל ההחמרות עלה מספר הפונים אלינו במידה רצינית, משרד עליית הנוער החל להוות גורם חשוב בעליית משפחות.
צוות המיון של מחלקת הקליטה אשר החל פועל אז פסל משפחות בהן היו למעלה מ-7 נפשות על מפרנס אחד. משנודע הדבר למועמדים לעלייה, התחילו למסור לעליית הנוער את הילדים למעלה מהמכסה הנ״ל, והיו מופיעים בפני צוות המיון במספר מתאים של נפשות. היו גם מקרים של משפחות, אשר מסרו חלק מילדיהם לידי קרובים או שכנים והתייצבו בפני צוות המיון כמשפחה קטנה, ורק אחרי שהפליגו העולים באו הילדים ותבעו מאתנו להעלותם. לא היתה לנו ברירה אלא לשלחם לארץ, כי אחרת היו מופקרים לרחוב. אולם היו מקרים, שהילדים לא התאימו בשום אופן למסגרת עליית הנוער, והדבר גרם לטרגדיות; לפעמים נגזר על-ידי כך גורל עלייתה של המשפחה כולה. באוגוסט 1955, אישרה מחלקת העלייה בארץ העלאת ילדים עם הוריהם; זמן מועט לאחר כך, ביטל הוועד הפועל הציוני את קנה־המידה של מספר נפשות במשפחה כגורם במיון העולים. בעקבות החלטה זו, ביטלה מיד גם המחלקה לעליית הנוער את האישור להעלאת הילדים עם הוריהם ארצה; בסך הכול, הספיקו לעלות בדרך זו 98 ילדים. בחודש אוגוסט 1955 הועלו 91 ילדים, בספטמבר ־ 53, באוקטובר – 126, בנובמבר – 131. כרגע נמצאים במחנה "קדימה" 98 ילדים העומדים בפני עלייה, ועוד כ-120 מועמדים לכניסה למחנה.
הסיבות לריבוי מספר המועמדים בחודשים אלה נעוצות בעיקר בזה, שהמשפחות המטופלות במספר ילדים רב יודעות שיקשה עליהן לטפל כראוי בילדיהם, וכן השמועות שהגיעו להורים בדבר חוסר בתי-ספר במקומות ההתיישבות. אם כי מעלים כרגע כאילו רק ילדים שהוריהם אינם עולים, הרי, למעשה, רבים מהעולים האלה עומדים גם הם על סף העלייה, אלא שברצונם להבטיח את סידור ילדיהם במוסדות עליית הנוער. ברור כי אם נודע לנו כי המשפחה מועמדת לעלייה בזמן הקרוב, אנו נאלצים לסרב לקבל את ילדיהם בהתאם להחלטות הנ״ל; אולם לא תמיד הדבר ידוע לנו.
רוב הילדים הבאים אלינו הם מקזבלנקה ומערי השדה, ורק מעטים מן הכפרים. בעבר היו אלה כמעט כולם ילדי ה״מלח״, ואפילו מהשכבה הנמוכה שבה; ביניהם כאלה, שמצב משפחתם מעורער מבחינה כלכלית וסוציאלית, ילדים עזובים ועזובים למחצה; בזמן האחרון חל שינוי רב במובן זה. התחילו להגיע אלינו ילדים משכבות סוציאליות גבוהות יותר. אמנם, גם עכשיו רוב הילדים באים מה״מלח״, אולם יש ביניהם גם כאלה שהוריהם גרים בריכוזי יהודים שמחוץ ל״מלח״, ומעטים אפילו מהעיר האירופית יוצאי המעמד הבינוני. פחתו האנאלפביתים, שופר בהרבה מצב הבריאות, אחוז הגרענת והגזזת, שהיווה בעבר בעיה רצינית (היו 98% חולי גרענת ו-65% חולי גזזת), ירד בהרבה. סיבת הדבר
נעוצה בפעולתם של הג׳וינט, ״אוזה״, ה״אליאנס״, ״אוצר התורה״, ו״אם הבנים״. המוסדות האלה חדרו גם למקומות רחוקים ונדחים, וכולם יחד עזרו להרמת דרגת הבריאות וההשכלה של יהודי מרוקו בכלל והנוער בפרט.
יש לנו נציגים בכל ערי השדה ועיירותיה של מרוקו. לאחר שאצל נציג כזה נרשם מספר מסוים של ילדים, אנו באים למקום, עורכים את בחינות הקבלה המקובלות, נפגשים עם ההורים ומשתדלים לברר אתם את עברו של הילד, תנאי המשפחה, עורכים ביקורי בית אצל הילדים, ורק לאחר כל זה מקבל הילד אישור לגשת לבדיקות הרפואיות, שהן קפדניות. לילדים במקומות שאין בהם רופא מוסמך, נעשות הבדיקות בקזבלנקה. לאחר אישור כרטיסי הבריאות על-ידי רופא האמון של משרד הבריאות ־ קובעים לילד את התאריך להכנסתו למדור עליית הנוער שבמחנה העולים בקזבלנקה.
עד עכשיו היו הילדים מתגוררים במחנה הכללי, אם כי בצריף נפרד. התנאים היו קשים ביותר, ללא מים חמים, ללא חשמל, ובחוסר מדריכים מתאימים. ביחוד היה קשה גורלו של ילד, אשר נאלץ לשהות במחנה לרגל איזה סיבה שהיא זמן ארוך, ובמיוחד לילדים שנתגלתה אצלם גזזת. ילדים כאלה היו נאלצים לפעמים להשאר במחנה למעלה משנה, כשהם רואים את חבריהם, ולפעמים גם את ההורים, עולים והם נשארים במחנה. אין פלא שילדים כאלה היו מתפרעים. אני רואה מחובתי לציין את מסירותם של המדריכים, אשר הסכימו לחיות במחנה בתנאים אלה. מצב זה הניענו לטפל בהקמת בית במחנה. הפעולה התחילה עוד בשנת 1952, אולם לרגל סיבות שונות נשתהה הדבר, ורק לפני שבוע ימים זכינו סוף סוף להכניס את הקבוצה הראשונה לבית זה, אשר בהקמתו נעזרנו בהרבה על-ידי יהודי מרוקו. המחנה הזה מורכב משני מבנים: באחד חדר אוכל המשמש גם מועדון, כיתה ומטבח; במבנה השני – חדרי שינה מיוחדים לילדים וילדות (ביחד 60 מיטות), מקלחות, חדרי שימוש ושני חדרים למדריכים. מאחר שמספר הילדים העולים גדול מכוח קיבולו של המחנה, נאלצנו להשאיר חלק מהילדים בצריף של המחנה הכללי; אולם גם אלה רק ישנים שם, ואילו את כל היום הם מבלים בבית הילדים שלנו, ומאחר שהצפיפות בצריף אינה כל כך גדולה ניתן לנו גם לשפר קצת את התנאים.
במחנה מעבר זה יכולים הילדים לשהות לכל היותר חודש ימים. עם הגיעם למחנה נמסרות תעודותיהם למחלקת העלייה לשם הכנת הדרכונים, והילדים עוברים בינתיים בדיקות נוספות ובדיקות ביקורת. מבחינה חינוכית משמש המחנה הזה להסתכלות ראשונית בילד (כי הסתכלות מעמיקה יותר נעשית בקמבוז). כן משתדלים להקנות לילד בזמן הקצר הזה ראשית תרגילי ניקיון, נימוס, סדר ומשמעת חברותית.
העליות הגדולות מארצות האסלאם- עליית הנוער ממרוקו
קצידה — סי׳ שיר מזמור לדוד קים חזק-ויגש-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 284 כרך ב'
מתוך הפרשיות מקץ־-ויגש-ויחי
(284) — קצידה — סי׳ שיר מזמור לדוד קים חזק
בשקל ״יומנא יום גיוד אלכאל / זארונא דון זמיל ווללי מא זאת ליום ראה גדדא עוואלא״.
שִׁבְרָם כָּלָה וְלֹא מָצְאוּ מַעְצָר
לְרוּחַ הָאָב כִּי לֹא נָחָה / מִיָּגוֹן וַאֲנָחָה / מֵרָעָב נַפְשָׁם נָפְחָה
בְּהִתְעַטֵּף כֶּחָלָל / בְּרָעָב, אֵין חוֹמֵל
וְיִדְאַג יַעֲקֹב נַפְשׁוֹ נִבְהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
יְהוּדָה עָנָה: אָבִי, אַל תָּצַר
שִׁלְחָה הַנַּעַר וְנָקוּמָה / אִתָּנוּ, וְאָשְׁמָה / נַפְשִׁי מִמַּךְ זְעוּמָה
הֵן לְךָ אֲנִי מְחֻלָּל / וְקַרְנִי תְּעוֹלֵל
אִם לֹא הֲבֵאתִיו לָךְ חַי, בִּי קְלָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
רַחֲמִים נִמְלָא וּבְצָרָתָם צַר
קָרָא אֶל בָּנָיו קַחַת מִנְחָה / וּבְשַׁ־דַּי שָׂם לוֹ בִּטְחָה / יָשִׂים דַּרְכָּם צְלֵחָה
שִׂימוּ עַיִן עַל עוֹלָל / בִּנְיָמִין כְּהֵילֵל
קְחוּ וּלְכוּ, הִנֵּה נַפְשִׁי אֻמְלָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מַהֵר הָלְכוּ, יָרְדוּ דֶּרֶךְ יָשָׁר
לָקְחוּ בְּיָדָם מִשְׁנֶה־כֶּסֶף / וְעָמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף / אָסָף אוֹתָם הַמְּאַסֵּף
פַּחַד לִבָּם וְצָלַל / פֶּן אוּלַי מִתְגּוֹלֵל
הִצְטַדְּקוּ לוֹ, הֵן כֶּסֶף נִכְפָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
(284) הנושא: מתוך הפרשיות מקץ־-ויגש-ויחי (מג, א-מז, לא).
שברם — תבואתם, מזונם. מעצר לרוח האב — מניעה למצוקת רוחו, כי לא נחה — אשר לא שקטה. נפחה — דוכאה, ראבה. בהתעטף בחלל — כי הגיעה למצב התעלפות כמי שנוטה למות. אל תצר — אל תדאג. ונקומה אתנו — אתנו ונקומה. זעומה — נזופה, מנודה. מחולל — בזוי, מרוחק. וקרני תעולל — וכבודי תשפיל. עולל — ילד רך. כהילל — ככוכב נוגה המאיר בשחר. אומללה — שכולה, מקפחת בניה. וצלל — רעד. מתגולל — מעליל. זבד טוב — מתנה טובה, מטמון. נשא עיניו — יוסף. בבכי נחתלה — מכוסה, מוסתר.
זֶבֶד טוֹב, עָנָם הָאִישׁ, פֶּן אוֹצָר
מַטְמוֹן שָׂם לָכֶם אֱ־לֹהֵיכֶם / לְיָדִי בָּא כַּסְפְּכֶם / הֵן קְרוּאִים כֻּלְּכֶם —
אֶל הַמִּשְׁתֶּה הַמְּהֻלָּל. / נָשָׂא עֵינָיו בְּגִיל
שָׁאַל: זֶה אֲחִיכֶם? בִּבְכִי נֶחְתָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מָה־הִשְׁתּוֹחֲחָה נַפְשׁוֹ וַתִּקְצַר
בָּא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ בְּאוֹנִי / וַיֵּצֵא וַיַּעֲנֶה / הָאֵ־ל יָחְנְךָ, בְּנִי.
שָׂם רַעְיוֹנָיו וּמִלֵּל / קָרָא: שִׂימוּ אֹכֶל!
הוֹשִׁיבָם בְּמִשְׁטָר, רָבְתָה בֶּהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
וַיִּגְזָר אֹמֶר לְאִישׁ הַמֶּלְצַר
מָלֵא אַמְתְּחוֹת הָאֲנָשִׁים / אֹכֶל־רַב, וְגַם תָּשִׂים / כֶּסֶף־אִישׁ, אַךְ בִּלְחָשִׁים
שִׂים גָּבִיעַ הַמֻּכְלָל / בְּאַמְתַּחַת עוֹלֵל
וַיַּעַשׂ מִצְוָתוֹ, מִרְמָה נִכְשָׁלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
רָחֲקוּ מִן הָעִיר מְעַט, וְשַׂר —
רָדַף אַחֲרֵיהֶם בְּנָקְבוֹ: / גְּמוּלֵי טוֹבָה, שׁוּבוֹ. / הָפַךְ כָּל־אִישׁ אֶת רִכְבּוֹ
יְקָר כְּבוֹדְכֶם חֻלַּל / הַרְאִיתֶם בְּעָלִיל —
כִּי גַּנָּבִים אַתֶּם, אַנְשֵׁי קַלְקָלָה ?!
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
השתוחחה — התכופפה מצער. ותקצר — לא יכלה לסבול. באוני — בעצב. שם רעיוניו — תיכנן איך למתוח אותם. במשטר — כסדר הולדתם. רבתה בהלה — תמהו מאוד. ויגזר אומר — פקד, צוה. המלצר — מגיש המאכלים. בלחשים — בלאט, מבלי שירגישו. המוכלל — הכלול ביופיו. באמתחת עולל — בשקו של קטון האחים. מרמה נכשלה — תחבולה לא מוצלחת. בנוקבו — באומרו במפורש. גמולי טובה — קראם כן לומר, שאחרים עשו אתכם טובה אבל אתם גמלתם רעה. יקר כבודכם חולל — כבודכם היקר ירד, הושפל. בעליל — בפרהסיא, לעין כל. אנשי קלקלה — אנשים מושחתים. רעה תחת טובה — דבק למעלה ״למה שלמתם רעה תחת טובה״, וגם למטה ״רעה תחת טובה גמלתם״.
לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם לְאָדוֹן יָשָׁר —
רָעָה תַּחַת טוֹבָה גְּמַלְתֶּם / הַגָּבִיעַ גְּנַבְתָּם / מָה־זֶה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם?
קוֹל עָנוּ: אַל תִּתְעַלַּל / וְתַחְשֹׁד בְּגָזֵל,
שֶׁיִּמְצָא אִתּוֹ רוּחוֹ חֻבָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
דָּאֲבוּ וְנִבְהָלוּ, וַתִּקְצַר —
נַפְשָׁם, בִּרְאוֹתָם כִּי צוּר הִזְמִין / פַּח הַמּוֹקֵשׁ הֻטַּמֵּן / בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִין
פְּצוֹת לְשׁוֹנָם הֻגְלַל / אַךְ בִּנְהִי וִילֵל
קָרְעוּ שִׂמְלֹתָם, כִּי נָפְלוּ מַפָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
וְיָשׁוּבוּ לָעִיר בְּצַעַד צַר
וַיַעַן יוֹסֵף כְּמִתְאַנֶּה / הִנֵּה יוֹדֵעַ אֲנִי / גְּנַבְתֶּם מִשֻּׁלְחָנִי
מְנַחֵשׁ אֲנִי, בִּגְלַל / זֹאת יֵשׁ יָדִי לְאֵל
הַגַּנָּב הוּא עַבְדִּי בְּלִי הַצָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
דִּלְגוּ וּבָאוּ לְתוֹךְ חֲצַר —
בֵּית יוֹסֵף. וַיִּגַּשׁ יְהוּדָה / לְפָנָיו בַּחֲרָדָה / וְנָפַל וְהִתְוַדָּה
אָנָּא, אֲדוֹנִי, חֹן עַל / שֵׂיבַת זָקֵן שׁוֹאֵל
הֵן עַבְדְּךָ עֶבֶד בִּלְתִּי מִגְבָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
אל תתעלל — אל תחפש לנו עלילה. רוחו חובלה — חייב מיתה. דאבו ונבהלו — אחוזי צער וחרדה. ותקצר נפשם — שרויים היו בלחץ נפשי. צור הזמין פה… — ה׳ יעד זמן להענישם ע״י המלכודת אשר נפרשה לרגלם. פצות, לשונם הוגלל — לפתוח פה, לדבר, לא יכלו, כי לשונם ניטל מהם. בנהי וילל — בקריאות צער. בצעד צר — בהילוך מרושל, מתוך פחד. צר, הפך רחב. במתאנה — התחזה במי שרימו אותו. מנחש — קוסם, מגלה תעלומות ע״י לחשים. יש ידי לאל — יש כוח ואל לידי לכבוש הגנב לעבד ואין מציל. דלגו — מיהרו ללכת. שואל — אני מבקש. הנושא: יהודה. בלתי מגבלה — ללא הסתייגות.
קוֹלוֹ חִנֵּן הִשְׁתַּטַּח וַיִּפְצַר
עַד רָאָה כִּי הֵמָּה נְבוֹכִים / קָרָא: צְאוּ נְסִיכִים! / אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם!
תָּמְהוּ, וּלְשׁוֹנָם נִצְלַל / לֹא יָכְלוּ לְמַלֵּל
הַכֹּל גָּעוּ בִּבְכִי, רָבְתָה צַהֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
יָדָם מִלֵּא. עֶבְרָתוֹ לֹא נָצַר
נִחֲמָם: אַל יִחַר אַפְּכֶם / דְּעוּ כִּי לִמְחִיתְכֶם / צוּר שָׂמַנִי לִפְנֵיכֶם
אָכֵן פֶּן אָבִי יֻשְׁלַל / בָּאֲרָצוֹת הָאֵל
רְדוּ אֵלַי, הֵן רֶכֶב וַעֲגָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מִטּוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבְצָר —
עִיר גֹּשֶׁן, בֹּאוּ וְתֵשְׁבוּ בָּהּ / אָכְלוּ מִמִּבְחַר חֶלְבָּהּ / כִּי לִי קָרוֹב נְתִיבָהּ
עָלוּ בְּלִבָּם חָלָל / לַאְבִיהֶם יִשְׂרָאֵל
הִגִּידוּ, כִּי יוֹסֵף בַּעַל מֶמְשָׁלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
חָיְתָה רוּחַ יַעֲקֹב כְּאוֹר צַר
אָמַר: רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, / אַרְאֶנּוּ, אוֹדֶה לֶחָי / טֶרֶם יִשְׁכְּבוּ טוּחָי
נָסַע לִמְקוֹם לֹא פִלַּל / עָמַד וַיִּתְפַּלֵּל
כֹּל־יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קָהוֹל נִקְהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
ויפצר — נפל לארץ וביקש מאוד. עד ראה — יוסף. נבוכים — אובדי עצות. נסיכים — רמי מעלה. ולשונם נצלל — שקע, טבע. געו — פרצו בבכי. ידם מילא — הרשם לומר משמו: רדו אלי וכר. עברתו לא נצר — לא נטר להם איבה. יושלל — יוורש, יתמסכן. ומבצר עיר גושן… — לעיר גושן הבצורה בואו. חלבה — ל׳ מיטב. נתיבה — השביל המוביל אליה. עלו בלבם חלל — בלב קל, כשלבם פנוי מכל דאגה שרבצה עליו עד עתה. חיתה… כאור צר — התחדשה רוחו כאור הלבנה המתחדש אחר היעלמו. טרם ישכבו טוחי — בטרם אמות, לפני שאיברי הפנימיים יעמדו מלפעול. לא פילל — לא חשב
זָרִיז בְּעַצְמוֹ מֶרְכַּבְתּוֹ אָסַר
נִרְאֶה־לוֹ נָפַל עַל צַוָּארָיו / וַיֵּבְךְּ בְּרֹב תַּמְרוּרָיו / עַד כִּי לָעוּ אֲמָרָיו
אֶל פַּרְעֹה בָּא, וְצִלַּל / עֲלֵיהֶם כְּאֹהֶל
יַעֲקֹב בֵּרְכוֹ: יַעֲלֶה לְמַעְלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
קִנְיָן, מִצְרַיִם, קָנָה. וַיָּסַר –
חֶרְפַּת אֶחָיו כִּי רְעֵבִים הֵם / הַמִּצְרִים מֵעֲרֵיהֶם / הֶעֱבִיר מִקָּצֵהֶם
וְחֶלְקָתָם תְּקֻלַּל / מִיַּעַר וְכַרְמֶל
הִתְחַסַּד בְּחֹמֶשׁ יָדוֹת נַחֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
קַיָּם הֶרְאָה זָקֵן בַּשְּׁנֵים עָשָׂר
שִׁבְטִי־יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל / מִמִּיתָה לֹא יִבָּהֵל / בַּשְּׁאוֹל אוֹרוֹ יָהֵל
בְּיוֹם מֵחָלְיוֹ נִפְלַל / קָרָא יָכוֹל עוֹלֵל
שִׂים יָד תַּחַת יָרֵךְ בִּשְׁבוּעָה חָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
אֶת גּוּפָתִי שָׂא, וּלְאַרְצִי הַיְשַׁר
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שָׂאֵנִי / עִם הוֹרַי תִּקְבְּרֵנִי / עָנָה: שׁוֹמֵעַ אֲנִי
וְשָׁחָה וְהִתְפַּלֵּל / לָאֵ־ל רַב מְחוֹלֵל
לֹא פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹתְךָ רַב־מַעֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
זריז — תואר ליוסף. לעו — ללא סדר, מגומגמים. אל פרעה בא — יעקב. וצילל עליהם — הגין עליהם בצל. המצרים מעריהם העביר — הושיב של עיר זו בחברתה להודיע שאין להם חלק עוד בארץ. מקציהם — מקצה גבולם כאן לקצה גבולם שם. וחלקתם תקולל… — דבק למטה, מפני שאדמתם לא הצמיחה ומכרוה לפרעה, משום כך התחסד עמהם בחוקקו חוק חמש ידות לנחלת עולם, שהיבול יחולק לחמשה חלקים, חמישית לפרעה וארבע חמישיות יקהו להם. וחלקתם תקולל… — קוללה מלהצמיח יער וכרמל; יער, חורשה; וכרמל, שדות וכרמים פוריים. יהל — יגיה, יאיר. נפלל — נפל. יכול עולל — מי שיכול לעשות. שבועה חלה — בת תוקף. לא-ל רב מחולל — כאן: ה' הגדול הבורא. רב מעלה — בנוי ליוסף.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה
באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה "גום"במרחק צפרו. – גום = חיילים ברברים, כל שבט חייב להפריש מכסה קבועה מאנשיו, לצבא. הם הודרכו ואומנו על ידי הצבא הצרפתי ולקחו חלק במלחמת העולם השנייה, לצדו של דה גול – נראה הדבר שתכננו ביניהם, פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה, שתביאם למימוש תוכניתם. בבוקרו של יום א' ט' באב, התפתחה קטטה בין יהודי אחד לבין חייל מביניהם. החייל הכה את היהודי נמרצות, משראה שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת משטרה הקרובה.
הלה סירב לדרישתה ואף הכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה לכסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אך תוך כמה דקות, נתפזרו הגומיים בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר והחלו מכים וחובטים בכל יהודי שנזדמן בדרכם, מיידים אבנים על בתי היהודים, משברים דלתות ומנפצים שמשות, ונכנסים לבתי היהודים.
באותו בוקר יום ט' באב היו כל החנויות של היהודים סגורים, ובעליהם בבתי הכנסיות בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. הגומיים נכנסו ראשונה לבית הכנסת שב "אם הבנים" שהיה מלא מתפללים, זרקו עליהם אבנים והכו בהם. כעשרים איש נפצעו, ביניהם בצורה קשה, והוצרכו להובילם לבית החולים שבפאס. בין הפצועים היו יעקב אלבאז, יצחק צאייאג, עמור אסולין, בן שמעון עולייל, בן יהושע נימני, בת אברהם הריס, אברהם טפירו, ששדדו את כל כספו ועוד.
הנגיד שעשה דרכו למשרד המשטרה בלוויית שני שוטרים שבאו להזמינו מצא עצמו מוקף חיילי גום, שמשכו בזקנו והכוהו, על אפם של שני מלוויו, משהגיע למשטרה, מצא שם את הרב, ואת נשיא הקהילה שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא נמצא במקום, סגנו קצין בשם פרון Feron , קיבלם, ובמקום להתנצל בפניהם על אזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר : "אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות" והזכיר להם שבנסיבות דומות נהרגו בקונסטנטין אשר באלג'יריה יהודים רבים. לכןו עלינו להמנע מפרובוקציות, ולשמור על הסדר והשקט.
ארבעה ימים היה עוצר בעיר, והגומיים הם הם ששמרו על המללאח, ולא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא נמצא מים, ועלו לגגות וצעקו לשכניהם שיצילום ויביאו להם מים לשתיה. ולשכניהם לא היה לאל ידם להושיעם כי הגומיים לא נתנו להם לצאת מבתיהם.
ביום שני בא הקצין של מחוז פאס ופמלייתו לעמוד על הדברים מקרוב. אך הוא הוסיף וחיזק את העוצר. ולא עוד אלא, שכ-200 יהודים הוכנסו לבתי סוהר על ידי פקידי המשטרה שהופקד במיוחד על זה. הערבי "לערבי בן עלי בן לחסן", שהעליל עליהם שהם גרמו להפרת השקט והסדר.
ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס וירלי לנשיא הועד ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על תנאים מספר :
1 – שאסור ליהודים להיראות בבתי קפה ובתתי קולנוע, ואסור להם להופיע במקומות ציבור שבעיר החדשה. לתלונת אחד מחברי הועד על מכות שספג מידי חייל גום, ענהו הקצין וירלי : "טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". להערת הקצין לגיון הזרים שנמצא באותה ישיבה, שהעלה חשש שמישהו הסית את הגומיים להתנפל על היהודים, ענהו הקצין : "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתים.
ולולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה. באותה ישיבה הוחלט שיהודים שנמצאים בבית הסוהר ישארו שם לריצוי עונשם. מעשה זה בא ללמד שאף על פי שיהודי מרוקו לא סבלו מהנאצים, אך האנטישמיות בפקידות הממשלתית ושונאים למיניהם, מצאו מקום, לממש מאווייהם הכמוסים.
בעצם ימי המלחמה, כאשר היוקר האמיר, עלה בידי להדפיס את ספרו של מור זקני "ברכת אליהו" על התורה בהשתדלות חברת "כף החיים". בהשתדלות מתמדת עם שר המשפטים, יכולתי לשכור דירה על חשבון הממשלה עם ריהוט מתאים, ובה פתחתי לראשונה משרד "בית דין" שמלפני כן הייתה בית הכנסת משמשת למטרה זו.
בימים אלה היה פאשה בצפרו מבארך אלבאקי. שאיתו שיתפתי פעולה והתייעצנו זה עם זה בדברים רבים. היחסים הטובים כמעט ידידותיים אתו היו לי לעזר רב במילוי תפקידי. ואף הוא במקרים רבים היה מתייעץ אתי מה עליו להחליט בשאלה זו או אחרת שבאה לפניו. והקשר בינינו היה תמידי קרוב ויעיל.
אף ביתי היה ליד ביתו ויחסי שכנות טובים היו בינינו , לא פעם אחת ולא פעמיים באו מביתו של הבאשה לבקש שמן או בצל ושומין או מצרך אחר כשבאו להם אורחים ועמדו על החסר להם. אני מדגיש דבר זה כדי להבליט שאכן הגענו לפעמים לשיתוף פעולה ולדו קיום בשלום ומעבר לזה, וצריכים היינו רק לדעת כיצד לכלכל ולטפח קשרים אלה.
באותם ימי מלחמה ומצוקה נמכרו מצרכים בשוק השחור, ויחידים מהקהילה נתפסו על כך והוכנסו לבית הסוהר. מדריכיהם היו מעבידים אותם בשבתות וימים טובים. אני התערבתי בנדון ועמדתי על כך שלא יעבידו אותם בשבת ויום טוב. שהעבודה בהם אסורה היא על פי דתנו. ובקשתי התקבלה. יום כיפור אחד באותם הימים, היו עצורים כמה יהודים וביניהם אף נכבדים בבית הסוהר.
בערב יום כיפור סמוך לסעודת הצהרים עלה במחשבתי שיש לדאוג לכך שיהודים אלה יוכלו לעבור את היום הקדוש בתפילה במסגרת משפחתם. מיד קמתי ועליתי אל המושל הצרפתי, שטחתי לפניו את בקשתי, אמרתי הם צריכים לרצות את עונשם, אבל יום קדוש זה הם צריכים להתפלל בו את האלוקים.
אמר לי המושל אם אתה תערוב לי שהם יחזרו מיד לאחר יום כיפור אמרתי לו מוכן אני. חתמתי על ערבות ויצאו עוד באותו יום לחופש, עברו את היום הקדוש בחיק משפחתם, ולמחרת חזרו לבית הסוהר.
בחנוכה של ימות המלחמה חשבתי שיש להשתדל להשיג קצבת שמן מיוחדת לקיום מצוות הדלקת חנוכה. שזה לא צריך להיות כלול במנה החודשית, העליתי בקשתי לפני המושל, והיהודים קיבלו מנה נוספת באותו שבוע כדי להדליק נר של חנוכה. פעולות מסוג זה עזרו משני כיוונים, השלטון ידע כי אני עומד בתוקף על זכויות קהילתי והעריכוני על כך.
ואנשי הקהילה בראותם שאני דואג את דאגתם הוסיפו לחבבני, הקשר שלהם עם ערכי הדת התהדק יותר, ושמעו אלי גם בדברים אחרים.
את פעולתי בקהילה ריכזתי בארבעה מישורים.
1 – החינוך הדתי תורני.
2 – במישור הדיינות והמשפט.
3 – בביצור ענייני הדת בקהילה.
4 – בטיפוח קשרים תקינים בין הקהילה לבין השלטונות.
5 – בטיפוח יחסים טובים בין היעד לביני, ובין יחידי הקהילה הקדושה לביני.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה
עמוד 186
העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל בן גוריון
קשריהם המשפחתיים הם הדוקים ביותר ובדרך־כלל הם אינם נכונים להיפרד משפחה אחת מרעותה. גם מבחינה ביטחונית – כולם יושבים בסביבה ערבית – אסור לבחור את הצעירים ולהשאיר את הקשישים. אין אני בא לטעון, כי יש להעלות חולים במחלות הקשות ביותר (שחפנים או משותקים), אבל צריכה להיות גישה ליברלית יותר. לדוגמא: הנני משוכנע, כי עיוור או חירש אחד על עשרות רבות יוכל לעלות עם משפחתו. פסילתו לעלייה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של כל הכפר. במקרים מסוימים יעשו כל המאמצים על-ידינו, כדי שג׳וינט או הקהילות בערים הסמוכות תקבלנה את המקרים הסוציאליים הקשים. הנני בטוח כי הכפרים האלה יכולים להיות אלמנט טוב ביותר למושבי עובדים בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש ובמידת האפשר הם צריכים עם הגיעם לישראל להיות מובאים מיד למקום התיישבותם בעתיד. גם ריפויים מטרכומה צריך להעשות בישראל במקום מגוריהם לעתיד. במשך 4-3 חודשי ריפויים בישראל הם יהיו מבודדים במקומם, אבל יוכלו כבר לגשת מהימים הראשונים לבואם להכשרת קרקע התיישבותם או שיכונם לעתיד.
במקרה שהצעה זו אינה ניתנת מסיבות כלשהן לביצוע – גם אז יש לרכזם במחנות ריפוי בישראל – מקום בו יעשה הריפוי מטרכומה עם וזאת יתחילו כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל (אפשר יהיה לפתח בתי-ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ). כפי שתיארתי בראשית מכתבי אין כל אפשרות להשהותם במחנה כאן לריפוי במשך 4-3 חודשים מפני שעל-ידי כך חוסמים עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים, מאחר שאין כל סיכוי שנוכל להעסיק את כולם בעבודה (אם כי אנו מעבדים במחנה שלנו על-יד קזבלנקה שטח אדמה מסוים המעסיק עשרות אחדות של אנשים), ואין גם כל תקווה שנמצא כאן מדריכים ומורים. מבחינה ביטחונית-פוליטית אסור לנו גם להגדיל את המחנה כאן יתר על המידה.
והחשוב ביותר: השהייתם לשם ריפוי, פירושו של דבר עלייה אטית ביותר, בשעה שהטנדנציות – הנטיות – המתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים גוברות והולכות. אודה על האמת: לבי מלא חרדה אם לא איחרנו כבר את המועד, אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת הכפרים. כדרכנו בעבר: נקבע עובדות ואם נתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם.
לגבי העלייה מהערים והגטאות הנני מציע כי ייקבע הפרינציפ של עלייה סלקטיבית הלוקחת בחשבון לא את הפרט – המועמד לעלייה, כי אם את המשפחה בשלמותה היכולה לקבל על עצמה דאגה לזקן בתוכה או אף לנכה בדרגה מסוימת (יכול אני להבטיחך, כי המטפלים בעלייה כאן חרדתם ורצונם שלא להכביד על מדינת ישראל ידריכום גם לעתיד והם ימנעו גם עם סידור זה, העלאת משפחות שאין להם תקווה לסידור בישראל).
כן יש להקל בהרבה על עליית הנדרשים ועליית הורים שבניהם עלו בעבר עם עליית הנוער ועליית הצעירים או שבניהם נפלו חלל במלחמת השחרור. כללי העלייה הסלקטיבית- הרפואית כיום אינם מאפשרים אלא עלייתם של המיעוט שבמיעוט מסוגים אלה.
יש גם רבים מאלה שחזרו למרוקו בגלל סיבות שונות: חלקם אלמנט חיובי ביותר – ולאחר שהייתם כאן נוכחו לדעת כי עשו טעות. ישראל, גם כיום למרות קשיי הקליטה – כוח משיכתה רב והם תובעים שובם לישראל. הסידורים ביחס לאלה מצד המוסדות גם הוא נוקשה ביותר. שובם של חלק מהחוזרים לישראל, יהיה מחדש מעלה את קרנה של ישראל בעיני אלה מיהודי מרוקו הפוסחים על שתי הסעיפים: לעלות או להשאר בגלות מרוקו.
מחובתי להעיר כי עליית הנוער ועליית הצעירים תלויים כיום קשר בל ינתק בעליית המשפחות. אין לקוות עתה למספרים גדולים של עליית הנוער ועליית הצעירים (גם אם הנני סבור כי סוג עלייה זה הוא החשוב ביותר לישראל). התביעה הכללית של היהודים כאן היא לעליית משפחות. רק אם נגביר את עליית המשפחות בכלל ואת המשפחות שילדיהם עלו בעבר, ונשארו כאן תקועות, נגביר את עליית הנוער והצעירים. כל זה כמובן בתנאי גם שנמצא את המסגרת המתאימה לקליטתם בישראל. לגבי עליית הצעירים המסגרת המתאימה – לדעתי ־ היא של גדנ״ע ונח״ל (בעניין עליית הצעירים ביקר כאן ישראל עמיר מעובדי משרד הביטחון ואני תקווה, כי הוא הביא לפניך מסקנות מפורטות יותר).
הכרחי גם שיחול שינוי יסודי בטיפול של עליית בעלי הון בינוני וגדול ובעלי מקצוע לישראל. טיפול מסוים הושקע בכך במרוקו. במשך השנה החולפת עלו כמה עשרות משפחות של בעלי הון בינוני, מכאן. אפשר עוד לעשות כהנה וכהנה אם יהיה טיפול של ממש ויעיל בזאת גם כאן וגם בישראל. אינני מתעלם שעניין זה קשור בבעיה כללית של עליית בעלי הון והקו הכלכלי הכללי של מדינת ישראל. לצערי אני נוכח לדעת, כי רחוקים אנו עדיין מפעולה יעילה גם בשטח זה ומקטינים במו ידינו נכונותם של בעלי הון להשקעות ולעלייה. תמה אני מדוע לא מופעל עד עתה ״המרכז לעולה המשקיע״, שהוחלט עליו.
בהצעותי הקונקרטיות שהבאתי לפניך: עליית כפרים בשלמותם, הקלות מסוימות בכללי העלייה הסלקטיבית לגבי יושבי הערים והגטאות (פרינציפ של סלקציה משפחתית ולא אינדיבידואלית), דרכים להגברת עליית הנוער ועליית הצעירים, העברת עולים לריפוי מטרכומה לישראל, פעולה מעשית לעליית בעלי הון, אינני מתעלם אפילו לרגע אחד ממצבה של ישראל, מבעיותיה ומקשייה.
עם זאת משוכנע אני, כי אם נמשיך בדרך כזו של העלייה הסלקטיבית, לא נוכל להעלות לישראל ממרוקו גם מספר זה של 5,000 איש שהעלינו אותו בשנה החולפת וכי העלאת הכפריים בשלמותם היא תוספת רצינית וחיובית של אלמנט עמל ומסוגל לתנאי הארץ ועם זאת הצלתם מניוון כלכלי וסוציאלי ואולי אף מנגישות.
לצערי, גם במקרה שתתקבלנה הצעותי אינני יכול להעריך מספר העולים ממרוקו במספר יותר גדול מאשר 20-15 אלף במשך השנה (לפי הערכתי לו בוטלו כל הגבלות העלייה היו מוכנים לעלות כיום לישראל עד 35-30 אלף איש ואינני מציע כיום ביטולן של כל הגבלות העלייה).
העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל בן גוריון
Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech
Intifada a Marrakech
Un beau matin je fus pris de violents maux de ventre, des douleurs que je n'avais encore jamais ressenties. Je dis à ma mère, articulant péniblement :
"Je ne vais pas aller à l'école aujourd'hui, je sens que je suis sur le point de mourir !"
Mon père, qui affectionnait la surenchère, ajoutant son grain de sel en toute circonstance, écoutait notre conversation depuis la cuisine, et ne put s’empêcher d'intervenir :
"David, tu n'as encore une fois pas fait tes devoirs?" Je n'avais même pas la force de réagir, j'étais paralysé, tétanisé par la douleur. Ce n'était pas la première fois que j'avais des maux de ventre, ma mère m'avait déjà accompagné à plusieurs reprises chez notre médecin de famille, qui n'a pu nous fournir aucune explication à ce sujet. Ce jour-là ma mère, intuitive, flairait quelque chose de bien plus sérieux que de simples maux de ventre. A son habitude, décidée, elle s'activa sur le champ. Elle commença par enduire la partie douloureuse de Mahia, notre Arak local, la panacée, le remède ultime pour tous les maux, pour toute inflammation, et pour tous les cœurs brisés. Néanmoins c'est avec une voix inquiète qu'elle s'adressa à mon père, lorsqu'elle remarqua que l'Arak ne produisait pas l'effet escompté :
"Tu ne comprends rien aux enfants, il vaudrait mieux que tu ne t'en mêles pas ! "
Elle m’emmitoufla dans le gros manteau bleu, bien au chaud, et me conduisit au centre hospitalier national. A la réception de l'hôpital il y avait un jeune médecin français très séduisant, qui assurait le service. Je lui souris malgré mon état, les douleurs et le flou dans lequel je flottais. Il me rendit mon sourire et m'examina aussitôt. Il se tourna vers ma mère :
"C'est une urgence, il faut opérer tout de suite !"
Ma mère manqua de s'évanouir :
"Comment ? Que se passe-t-il, de quelle opération voulez-vous parler ?"
Elle le prît fermement par le bras, quêtant sa réponse. "Madame, c'est l'appendicite, l'appendicite !" lui dit- il en français.
La tension était telle que je j'en reçu mal à la tête. Mon corps frémissait d'effroi devant l'inconnu. Je ne comprenais rien à ce qui se disait, et ne voyait pas du tout la nature du traitement que le docteur français s'apprêtait à m'administrer. Une seule chose m'importait en ce moment, il était vital que les douleurs cessent, le plus rapidement possible. Quelques instants plus tard, on m'allongea sur un lit d'hôpital, et une infirmière jeune et souriante le fit rouler vers la salle d'opération. Maman me serrait la main très fort. De son autre main, elle me caressait la tête et les cheveux comme on le fait avec un bébé. Une demi-heure plus tard je m'endormais sous l'effet de l'anesthésie et l'opération put commencer.
Je sortais lentement du coton vaporeux et m'éveillais dans une chambre commune. Mon regard accrocha un autre lit sur lequel était allongé un garçon musulman âgé d'une dizaine d'années. J'appris qu'en dehors de notre date de naissance identique, nous avions encore en commun une opération de l'appendicite, vieille de deux jours en ce qui le concernait. Encore tout endolori, je ressentais malgré tout l'excitation de me trouver dans une telle situation, pour la première fois de ma vie, je me retrouvais face à face avec un musulman, sans arriver à réaliser tout ce que cela voulait bien dire. Au fil des heures il m'apparut que mon voisin de chambre, Abdul Karim en savait autant sur le juifs que moi- même sur les musulmans. Nous étions allongés chacun sur son lit, nous bombardant sans répit de toutes sortes de questions :
"Tu crois en Dieu ?" demandais-je.
"Oui, répondit-il," coupant, convaincu.
"Et toi, retoumes-t-il, tu jeûne à Kippour ?"
"Parfois," lançais-je.
"C'est quoi la viande Casher, poursuivit-il, et pourquoi les juifs ne travaillent-ils pas le Shabbat ?" "Les musulmans ne travaillent pas le vendredi, nous c'est le samedi," expliquais-je brièvement.
"Que faites-vous alors le Samedi puisque vous ne travaillez pas ?" insista-t-il.
"Nous nous promenons dans les jardins du roi, ou alors nous allons à la grande place boire du thé clair avec de la menthe, admirer les acrobates et les magiciens," expliquais-je sans trop m’embrouiller. "Moi aussi je vais le vendredi à Djamaâ-El-Fna avec mon père, prendre une soupe de pois chiches à la tête de veau." dit Abdul avec une surprise teintée de joie. La glace était rompue. Les lignes de démarcations étaient désormais franchies, et à partir de ce moment- là, nous nous lançâmes dans des sujets de conversations plus personnels, l'école, les amis, les voisins, le quartier. Notre échange se déroulait en français, dans un français fluide. Abdul parlait couramment le français. Il avait sûrement fait ses études dans une école privée, et non à l'Ecole de l'Alliance Israélite comme c'était mon cas. Il appartenait à la quatrième génération imprégnée de culture occidentale qui a vu le jour au Maroc, il n'avait aucune difficulté à prononcer le « r », à la manière d'un parisien de souche, sans aucun accent. Je l'enviais, il avait eut très tôt, dès sa naissance des instruments linguistiques presque parfaits à sa disposition, je l'enviais malgré le fait que mon français n'avait rien à se reprocher, je le trouvais même excellent.
En vérité, et depuis l'âge de six ans, je n'avais pas encore eu l'opportunité d'entrer en contact avec une langue étrangère. Fatima, notre aide ménagère arabe, elle-même entreprit l'apprentissage du français pour pouvoir mieux communiquer avec moi. A l'Ecole de l'Alliance j'avais commencé à apprendre l'arabe marocain avec les écoliers juifs, dont une bonne moitié ignorait la langue française. A ma grande surprise je découvris que le Maroc ne faisait pas partie de la France, comme je l'avais toujours cru. Je continuais donc de converser avec Abdul en français alors que les fils de l'amitié se tissaient lentement entre nous. Nous évoquâmes tous les sujets du monde. Il m'arrivait de ressentir pour lui une sorte d'amour, de familiarité et d'intimité, je l'aurais bien pris dans mes bras si je n'avais pas été cloué au lit. Par contre, il m'arrivait également de ressentir pour lui ressentiment et amertume, lorsqu'il me disait par exemple, avec une certaine suffisance, que le Maroc était le pays des musulmans, et ne sera jamais celui des juifs et des français. Il glissait sans cesse des sous-entendus, des insinuations laissant entendre que les musulmans étaient tout en haut de l'échelle et que les juifs se positionnaient quelques degrés plus bas. Souvent, j'en ressentais un certain malaise, mais la curiosité et l'enthousiasme l’emportait sur le reste.
Notre tête à tête fut interrompu par l'entrée des parents d'Abdul Karim venant lui rendre visite. Je les observais, leur tenue vestimentaire européenne, la qualité des produits appétissants destinés à leur fils, et je compris que ce dernier était issu d'une famille aisée. Je pensais à la mienne, nous n'étions pas riches, et ma famille ne pouvait se permettre de me gâter de la sorte, à la manière des parents d'Abdul. Je me calais entre les oreillers, m'étirait dans mon lit, et les contemplait avec envie, en salivant un peu. D'un grand sac marron en papier, les parents tirèrent de belles pommes rouges, grosses, pulpeuses, juteuses – une denrée coûteuse bien au-dessus des moyens de mes parents. J'en reçu un beau spécimen des mains des parents d'Abdul, très avenants. Je ne pu résister à la tentation et me mis à la croquer à belles dents, en leur présence, dans la chambre. Je pensais à ma mère. Elle m'aurait certainement tancé si elle avait pu me voir. Après tout, elle s'efforçait bien au-delà du possible, de me procurer une nourriture saine et équilibrée, savoureuse et variée, pour faciliter et hâter ma guérison.
Les heures du matin à l'hôpital me semblaient très courtes, elles passaient trop vite à mon goût. Ma mère avait décidée de me consacrer beaucoup de son temps, et venait me voir tous les jours. Elle se levait tous les matins à cinq heures et faisait à pied le chemin entre la maison et l'hôpital. A l'entrée elle glissait quelques billets dans la main du gardien, parfois c'étaient de petits pains bien chauds faits maison, le prix d'entrée à l'hôpital. Elle me réveillait d'un baiser, dans sa main un verre de lait chaud. Elle versait froidement dans l'évier le lait servi par le personnel en murmurant entre ses lèvres : "Comme de l'eau." Elle n'avait pas tort, les infirmières arabes qui ne disposaient pas d'une quantité de lait suffisante, le coupaient à l'eau pour qu'il suffise à alimenter l'ensemble des patients.
Cinq jours après l'opération, je me sentais complètement guéri. Je m'extirpais de mon lit et allais à la découverte des différents services et des chambres de l'hôpital. Je devins très vite le préféré, le chouchou de tout ce public, tout le monde recherchait ma compagnie. Le jour où je fus libéré de l'hôpital, ma mère alla remercier le docteur français qui m'avait opéré. Il lui dit :
"Vous ne devez pas me remercier, Madame, cinq minutes de travail, pas une de plus. J'ai introduit deux doigts à travers l'incision, retiré l'appendice, recousu la plaie et tout remis en place. Voila, c'est tout."
Je retournais à la maison pour une convalescence de deux semaines. Mon père, caracolant à son habitude à travers la maison, me considéra un instant, et soupira :
"Lorsque tu n'es pas à l'école, tu ne fais que des bêtises."
Je me contentais de hausser les épaules, mais au fond il avait raison. Une petite semaine après ma sortie de l'hôpital, je me promenais dans notre quartier en compagnie de mon ami juif, Robert. Il avait treize ans, déjà, j'avais pour lui une confiance totale et lui portait une considération et une admiration sans bornes. Il avait des boucles noires, des yeux marron bons et tristes. Ce jour-là, après avoir passé en revue toute la panoplie de nos jeux, je racontais à Robert ma rencontre avec l'enfant musulman, Abdul Karim, la supériorité qu'il avait sans cesse affiché à mon égard. Robert écouta puis s'exclama :
"Vraiment ? Viens ! Nous allons remettre ses arabes à leur place."
Je le suivis sans hésitation aucune. Après tout Robert avait treize ans, et j'étais heureux d'avoir quelqu'un comme lui, pour montrer à Abdul qui était le plus fort.
Nous nous postâmes devant une grande porte en bois, peinte en bleu turquoise, débouchant sur une grande maison arabe qui abritait une nombreuse famille musulmane. Robert me mit entre les mains un lance- pierres, et m'expliqua comment m'en servir. Je n'aurais au grand jamais osé me permettre d'avoir ne serait-ce que l'esquisse d'une idée pareille. Mais Robert, très sûr de lui, me pousse le lance-pierres dans les mains et dit :
" Vite ! Nous disposons exactement d'une heure de temps avant le retour du maître des lieux. Vise bien!" L'instant d'après une des vitres de la fenêtre éclatait en mille morceaux sous l'impact de mes projectiles. Les habitants de la maison tentèrent une sortie, mais prirent peur semble-t-il et reculèrent devant cette pluie de pierres venant de nulle part. Curieusement aucun des voisins ne vint à leur secours. Dans le feu de l'action, je fus pris d'un sentiment d'exaltation merveilleux pendant que je lançais les pierres sur la maison. Je pensais intérieurement : "Je leur ai bien montré ! Qui est le meilleur maintenant ?! Hein ?" Mais notre excitation tomba tout aussi vite, lorsque nous vîmes le maître des lieux se pointer à l'entrée de la rue. Nous prîmes nos jambes à nos cous, et filâmes comme des petits rats, chacun de son côté, vers la sécurité de nos maisons. Tremblant de tout mon corps, je me cachais sous le grand lit de mes parents, les membres flageolants, frissonnant des pieds à la tête. J'entendis le maître de la maison musulmane frapper à notre porte. Il articula, le visage sombre, sévère :
"Le garçon qui a lancé des pierres sur ma maison se trouve ici ! "
Ma mère lui répondit :
"Personne n'est entré ici, vous pouvez fouiller la maison, si vous le désirez."
La confiance exagérée affichée par ma mère eut le don de m'énerver, je me fâchais contre elle. Heureusement je pus ramper jusqu'au coin le plus sombre de ma cachette et m'y recroqueviller. Il était temps, notre visiteur n'aurait eut aucune peine à me découvrir lorsqu'il s'accroupit pour inspecter les lieux. Je patientais jusqu'à son départ, quittais mon abri, et secouais mes vêtements pleins de poussière. Je pus enfin reprendre mon souffle et retrouver une respiration normale.
Cinquante ans sont passés depuis. Aujourd'hui alors que l'Intifada fait rage, que les troubles prennent de l'ampleur de jour en jour dans les territoires et à Jérusalem, de nombreux enfants de cette ville s'engagent régulièrement sur le chemin de la mosquée El-Aqsa pour la prière du vendredi. Parmi eux cheminait également, l'enfant de dix ans Muhamad Karim. Il y a une semaine il avait réussi à se tirer sans aucune blessure des affrontements avec les policiers, à la suite des troubles qui ont suivis les lancements de pierres sur ces derniers. Cette fois-ci, il n'a pas réussi à s'enfuir à temps, et les policiers lui ont tiré une balle de caoutchouc dans la tête. Il se trouve en ce moment sur un lit de l'hôpital Al- Maqased à Jérusalem, allongé les yeux fermés, sa famille au pied de sa couche, un tuyau de respiration dans la bouche et un grand pansement recouvrant sa petite tête. Son père se trouvait à ses côtés au moment de la prière, il disait aux policiers venus lui rendre visite :
"Pourquoi ? Pourquoi ? C'est un enfant ! Il suffisait de l'asperger d'eau et de le faire reculer sous la force du jet. Il n'était pas nécessaire de lui tirer dessus. J'avais un mauvais pressentiment ce matin… je ne voulais pas qu'il m'accompagne à la prière aujourd'hui. Maintenant c'est lui qui est touché, blessé…"
Cette semaine-là, trois enfants furent atteints par les balles en caoutchouc tirées par les soldats et les policiers israéliens lors de heurts violents sur le Mont du Temple. Une première balle toucha l'oeil du petit Ali du village Qalandia, une deuxième balle atteint la tête de Muhamad et une troisième balle frappa la tête de Mejdi. Je me trouvais à ce moment-là sur le Mont du Temple, avec une compagnie de policiers chargés de veiller au maintien de l'ordre sur ces lieux, et qui avait arrêté des enfants qui jetaient des pierres sur les fidèles juifs en train de prier devant le Mur des Lamentations en contrebas.
Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה
חולח אהבה
מושיקו היה השכן של ההורים שלי. בחור תמהוני, מוגבל בתנועותיו ובדיבורו. כשנולד, לא הגיע מספיק חמצן למוחו, דבר שפגע בתפקודו התקין. מושיקו תמיד השתרך אחרי הוריו קשי היום, גורר את רגלו השמאלית שלא נשמעה לו ומביט בעיני תם על העולם. הוא אמנם כבר בן 20, אך מתנהג ומבין כבן שבע ורק בדבר אחד אין לו מגבלות, בענייני מין.
כל מי שתשאל בשכונה יידע לספר לך שלמושיקו דמיון מפותח מאוד, אך כל מחשבותיו ודמיונו סובבים סביב בנות, בחורות, נערות, עלמות, נשים ואפילו דודות זקנות. פעם ביום יוצא מושיקו לשוטט בסמטאותיה הצרות והמפותלות של העיירה, במקומות שאין בהם צפיפות אדם ורעש שעושים למושיקו ״לא נעים באוזניים״. זה הזמן שלו עם עצמו. זמן חידוד חושים. מושיקו הולך בסמטת הים, מצמצם את עיניו כדי לראות נערה הבאה מהים עם מכנסיים קצרים, החושפים רגליים ארוכות ושחומות. בימים סתמיים מצליח מושיקו לראות חצאי נשים בחלונות. בימים טובים, כשהמזל משחק לו, הוא רואה וילון סגור ומאחוריו משחק של צלליות, הוא והיא מבצעים זה בזו דברים מענגים עד כאב. לשווא תר אחר מבטן, אף אחת מהנשים שבהן מביט מושיקו לא יודעת שהוא קיים.
מושיקו הולך לאט בסמטאות, יודע שאסור לו לעמוד ולהסתכל פן ייחשב למציצן. השוטרים הסבירו לו כמה פעמים מהי מציצנות, והוא משתדל מאוד לא לפגוע בפרטיותם של האנשים. אבל אם מסתכלים מלמטה לקומה הרביעית זה בסדר, נכון? מושיקו רואה במרפסת הקומה הרביעית אישה בוגרת ובשלה באמת, עם עיניים גדולות וחכמות, בשר לבן ורענן ושדיים כבדים.
הוא רואה בדמיונו איך הכבדה מתפשטת באמבטיה ומתקלחת. מושיקו מרגיש בכל חושיו איך הוא רוצה להיות, ולו רק לרגע, הראי הדהוי על קיר המקלחת. הוא חולף, מביט לקומה הרביעית אל עבר האישה המלאה. עיניו פעורות, עורו לוהט. הוא מתקדם לאורך הסמטה ועוד רגע כמעט מועד ונופל. החושך יורד על מושיקו, בחדרי המדרגות נדלקים אורות, בבתים חותכים סלט ומטגנים ביצה. ארוחת ערב ולאחריה תענוגות הלילה.
מושיקו יודע שהוא כפות, עבד לדמיון החולני שלו. הוא מרגיש חולה. חולה אהבה. כל אהבתו עצורה, בלתי ממומשת, גופו קודח ונפשו לא באה על סיפוקה מעולם. הוא בטוח שכל זה עושה לו אולקוס. מושיקו ממשמש בבטנו, מכניס את הידיים לכיסים וממשיך ללכת. מי יודע? הוא נכסף בסתר לבו, אולי פעם יגיע היום ותיעלם האווירה השמרנית בעיירה שבה מיניות נחשבת לדבר גס ומכוער. אולי יום אחד ייעלמו כל הדברים והסיפורים המכוערים, ואפשר יהיה לומר ״שדיים״ בחופשיות ובטבעיות בכיכר השוק. אז, אומר לעצמו מושיקו, אוכל לצעוד בראש זקוף ובביטחון לאורך החוף, על החול הלבן והרך, ואנשים יאהבו אותי.
פתאום זה קרה לו. הוא הלך על החול, היא באה מולו ונדמה היה לו לרגע שהיא מחייכת אליו. הוא הסתובב לאחור לראות איזה גבר עומד מאחוריו. הרי לא ייתכן כי אישה זו חייכה אליו. אבל הוא היה שם לבדו. האישה היתה גדולה, כמו בחלומותיו, עם שדיים גדולים וכבדים. הוא התקדם עוד, לראות אותה בכל תפארתה והדרה. אישה נמוכה ועגולה, רחבה וכבדה, רכה. אישה שקשה להפיל, כזו ש… שטוב להישען עליה כשעייפים. שמלתה הפרחונית הגיעה לה עד הברכיים ומתחתיה הופיעו שוקיים שהלכו והתעבו מאוד כלפי מעלה.
״קוראים לי מושיקו״, אמר לה, מרגיש את הזיעה ניגרת במורד גבו.
״אני אנה״, היא ענתה לו, ממש ענתה לו. ״ואני גרה לא רחוק מהחוף״.
אנה חצתה זה לא מכבר את גיל 60 והיתה אישה כבדה באמת.
את כל כובד משקלה הניחה בכורסת עור אדומה ובלויה שנחה על המרפסת שאליה הביאה את מושיקו ההמום. היא ליטפה את בטנה ונראתה לרגע בודדה עד אימה וזקוקה לחיבוק. הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים. אנה סיפרה לו שבעלה נפטר לפני שלוש שנים, ומאז לא מצאה את עצמה. הם לא נראו כזוג מהסרטים, ובכל זאת היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה. מושיקו הגיע לביתה של אנה בקביעות. שם בבית הקטן, הנקי והמסודר, הם ישבו במרפסת ודיברו, ריכלו על המרכלים עליהם ושיחקו קלפים. זו נהנית וזה לא חסר.
אחרי שמיצו את המרפסת החלו לצאת ביחד לרחובות. מושיקו לבש את החליפות של ראובן, בעלה המנוח של אנה, שהיו גדולות עליו בשלוש מירות, וענב עניבה שאנה התאימה לגון עורו ולעיניו הבהירות. אנה התהדרה תמיד בשמלה ורודה ואוורירית, שלרעת מושיקו החמיאה לחמוקיה ולדעת מצמצמי העיניים דרך החלונות, שהביטו בהם בצאתם, דמתה יותר לאוהל. הם צעדו ברחובות, מחזיקים ידיים. הזוג המוזר ביותר שנברא. היא מתנודדת לצדדים, פעם מניחה את כל כובד משקלה על רגל ימין ופעם על שמאל, והוא גורר אחריה את רגליו. אנה ניסתה להיזכר מתי הרגישה כה קלה ומשוחררת ומושיקו נראה בטוח בעצמו, אך עדיין הרגיש שאלפי עיניים מביטות עליו מהחלונות. מדי פעם הביט לאחור ופעם איבד שיווי משקל ונפל, אך מיד קם על רגליו.
יום אחד הגיע מושיקו אל אנה ויותר לא שב לבית הוריו. ״אנחנו גרים ביחד״, אמר לכל מי ששאל, והיו רבים ששאלו שוב ושוב ושוב. ״אנה מלמדת אותי דברים חשובים״, הוא הסביר לכולם, והיא אכן הצליחה להרגיע אותו. האולקוס חדל להציק, הרגל התרככה מעט ואפילו הדיבור יצא לו מעט יותר בקלות. בעיירה את כולם עניין רק דבר אחד – האם הם מקיימים יחסי מין. בפינת המרכז המסחרי יכולת לראות התגודדויות של אנשים המנסים לנחש ולנבא: מה קורה בחדרי חדרים אצל האלמנה, האם היא ומושיקו כן או לא מקיימים יחסי מין ? ומושיקו, מניסיונו ובחושיו החדים, הרגיש שהאוויר מסביבם התמלא באדים של רכילות. הראשונות ששמע מתלחשות היו זוג זקנות ממועדון הקשישים השכונתי ״+60״, לבושות בגדי חג עם תיקים ונעליים תואמים לצבע השמלות שלהן. הן נעמדו דום כאשר מושיקו וחברתו עברו לידן, מחזיקים ידיים.
״נו, מה את אומרת עליה, תפסה בחור צעיר?״.
צעיר, צעיר אבל…."
״באמת היא אישה טובה, מגיע לה: נשית ואמהית, עקרת בית למופת ויודעת מה היא רוצה בחיים״. ״אז תגידי, חנה, הם שוכבים?״.
אנה לבשה את החלוק האדום והקרוע. שדיה הגדולים חשופים למחצה וקווי גופה נראו בבירור מבעד לחלוק הקל והשקוף. הוא הניח את ראשו על ברכי האחת שאהב, ובכה בכי מר. הוא התרגש ורעד בכל גופו. הוא בן 20, ורק עכשיו בפעם הראשונה נגע בגוף של אישה ולא רק ראה אותה או דמיין אותה. ידו ליטפה את שדה והיא חלצה את השד הענק והניחה לו לינוק ממנו שעה ארוכה. רגליה הבשרניות של אנה נפשקו והיא ניגבה ברוך את דמעותיו. בלילות החליק למיטתה החורקת, מתחיל לחמם אותה בשיטתיות, כפי שלימדה אותו. את כפות הידיים משפשף בכפות ידיו, אחר כך עובר לכפות הרגליים שלה. אנה היא שלימדה אותו מהי זקפה. הם עירומים לגמרי. הוא נצמד אליה, מחזיק אותה חזק כדי לא ליפול מהמיטה, כל תנועה קלה עלולה להעיף אותו. אנה מרגישה דחפים מיניים שכבר חשבה שמתו בה, גופה לוהט מתשוקה. היא נשכבת על גבה, בטנה הנפוחה עולה ויורדת. הוא מניח את ראשו על ערוותה ונושק אותה ברפרוף ונוגע בעדינות, בעדינות. עוד רגע קט, תם ונשלם, זו נהנית וזה לא חסר.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה
העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל ראש הממשלה-בן גוריון
לכבוד
ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.
ראש ממשלה נכבד,
המשך מהודעה קודמת
כיום יושבים במרוקו הצרפתית והספרדית 250-225 אלף יהודים. מהם כ-30-25 אלף בכפרים, השאר בערים גדולות וקטנות. מרבית תושבי הערים יושבים עד עתה ב״מלח״ – גטו. תנאי החיים של היושבים ב״מלח״ ובכפרים הם ירודים ביותר. הדברים ידועים ולא אחזור עליהם.
לעומת השנה-שנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה פחת במידה מסוימת הרצון לעלייה אצל חלק מיהודי מרוקו. הסיבות לכך: הידיעה על הקשיים בקליטה בארץ, ״פרוספריטי״ מסוים כאן שמקורו בהגברת הפעולה הכלכלית של הצרפתים ושל האמריקאים הבונים כאן בסיסים גדולים, המספקים עבודה בכמה אזורים לצעירים, לבעלי מקצוע, ופרנסה לסוחרים, קבלנים וכו׳. התנאים והכללים של העלייה הסלקטיבית המונעת מאלפים עלייתם, הקשיים הרבים בהם נתקלים בני משפחה הנדרשים על־ידי בניהם או קרובים בישראל, אם בגלל כך שהדורש בישראל אינו ממלא את תנאי הקליטה ואם בגלל כך שהנדרשים הנמצאים כאן אינם מתאימים מבחינה בריאותית (והנני מתיר לעצמי להגיד לאור הניסיון, כי במקרים רבים יש גישה בלתי נכונה ונוקשה יתר על המידה מצד מוסדות שונים בארץ), פעילות ניכרת של מוסדות סוציאליים וחינוכיים שונים כאן, הנותנת סיפוק לחלק קטן והמעוררת תקוות מסוימות אצל חלקים אחרים (להסברת הסיבה האחרונה: השלטונות הצרפתים החלו לבנות בתים מחוץ ל״מלח״ — ועשרות משפחות יהודיות החלו לצאת מן ״המלח״; מוסדות ג׳וינט ואוזע –
הגדילו תמיכתם לעניים, מחלקים אוכל למחוסרי יכולת במספר בתי-ספר וכו' ).
הסיבות הנ״ל ואחרות הפחיתו במידה מסוימת את הדחיפה לעלייה, אבל עדיין יש אלפים הרוצים בעלייה, ואם כי אצל מרביתם המניע העיקרי לעלייתם ־ רצון לתקן מצבם הסוציאלי-כלכלי – הרי תהא זו טעות לחשוב, כי דווקא הם האלמנט החלש ביותר שקליטתם בישראל תהא יותר קשה.
היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם יושבי הכפרים, ביקרתי בחלק גדול מהם. בהשוואה ליהודים יושבי ה״מלח״ או מחוץ לכתליו בעיירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום האלמנט המתאים ביותר לעלייה. מצב בריאותם הכללי (מחוץ לעניין הטרכומה והגזזת – מחלות הניתנות לריפוי) טוב יותר מאשר זה של יושבי הערים והגטאות. מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של ק״מ בסביבה, למספר מהם יש מושג מה בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. מצבם בין הגויים (או בלשונם הם בין ״אומות העולם״) הוא עדין ביותר. כאמור לעיל, היום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד המחר והם חיים באי ודאות זו ובפחד ותלויים בחסדם של פקידים צרפתים גבוהים ונמוכים. מרבית הכפרים נמצאים באזורים צבאיים. הולך וגובר התהליך של הוצאת ״הפרנסות״ מידיהם על-ידי הערבים הלומדים גם הם מקצועות היהודים (סנדלרות, רצענות, חייטות, צורפות וכו') והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.
הנני מונע עצמי מלתאר עתה לפניך בפרטות את כפרי היהודים. מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוה בדרום מרוקו באזור מרכש ובאזור טפיללט וכו'. מספר כפרים נמצא בדרגה נמוכה ביותר מבחינה סוציאלית ובריאותית. אבל ישנם כפרים שלבן רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי-רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית במרחק של עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים. רוב הכפרים חסרים בית-ספר או מורה (ואם ישנו ״חדר״ – רמתו החינוכית היא נמוכה ביותר). כמעט בכל כפר כזה תמצא קופסת הקק״ל וידיעה (לא תמיד מדויקת) על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה. כאחד מתפקידי בסיורי הרבים – ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות, את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במעט וכו'; זאת עושים כיום כל עובדי העלייה כאן ובכל זאת מרביתם הגדול בשלהם: ״העלונו לישראל, אין אנו חוששים מכך״.
אבל הרוב המוחלט של יושבי הכפרים מתנה תנאי אחד: העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים. עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שאין כל אפשרות לנקוט לגבי הכפרים האלה בחוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית.
העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר
אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,- אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-בקשה מס 5 כרך א'
(5) — בקשה — ע׳׳ס א״ב
אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,
דָּגוּל לֹא יִישָׁן / ; הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
הָדוּר לֹא יָנוּם, וָתִיק לֹא יִישָׁן, זַכַּאי לֹא יָנוּם,
חָנוּן לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
טָהוֹר לֹא יָנוּם, יָחִיד לֹא יִישָׁן, כַּבִּיר לֹא יָנוּם,
לָעַד לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
מֶלֶךְ לֹא יָנוּם, נוֹרָא לֹא יִישָׁן, סוֹמֵךְ לֹא יָנוּם,
עוֹזֵר לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
פּוֹדֶה לֹא יָנוּם, צַדִּיק לֹא יִישָׁן, קָדוֹשׁ לֹא יָנוּם,
רַחוּם לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
שַׁדַּי לֹא יָנוּם, שׁוֹמֵר לֹא יִישָׁן, תָּמִים לֹא יָנוּם,
תּוֹמֵךְ לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.
כנפי שחר
עניו — מתיחס לברואיו בחביבות וענוה. פודה — מציל מצר. צדיקיו — יראיו ומקיימי מצותיו, ״ישראל״. קדוש — נעלה, נשגב. רחום — רחמן, מלא רחמים. שנאניו — שנונים, או: נאים ושאננים, ״מלאכים״. תמים — תמים רעים, סמל השלמות. תומך — סומך, עוזר. תמימיו — הולכים בתמים, ישרים ונאמנים, ״ישראל״.
אדיר… — כל מלות התואר בוארו לעיל מס־ 4. לא ינום — אף תנומה קלה. גם לא יישן — וכל־שכן שלא יישן שינה עמוקה.
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים
ד. הדפסת ספרים ומכירת־ספרים על־ידי שלוחי א״י
כבר אמרנו בפרקים הקודמים, שבני הגולה שנתנו לשלוחים תרומות ביד נדיבה, קיוו גם לקבל מידם משהו שיעלה על זכרונם תמיד את ארץ־ישראל ואת השליח הבא מכוחה, משהו מוחשי שיקשר אותם לארץ־ישראל. שלוחי ארץ־ישראל לא זה בלבד שראו הכרח לעצמם לספק תשוקה זו, אלא אף הם מצדם היו מעונינים ליצור קשר זה בין בני־הגולה וארץ־ישראל. קומץ עפר מא״י, או ציור מקום קדוש בא״י, או תפלה מא״י, או ספר מארץ־ישראל — עשויים היו להכריז על קיומה של הארץ וצרכי תושביה ולחבב את א״י על בני הגולה יותר ממאה דרושים. לפיכך הרבו שלוחי א״י להשאיר אחריהם זכר לשליחותם. ואחד האמצעים לכך היתד. הדפסת ספרים והפצתם.
זאת ועוד אחרת: רוב שלוחי ארץ־ישראל חכמים היו ומחברי־ספרים, וככל מחבר השתוקקו להפיץ את מעינותיהם חוצה, בארץ־ישראל לא יכלו למלא תשוקתם זו, כי עד אמצע המאה התשע־עשרה לא היה קיים בית־דפוס בא״י(מלבד בית־דפוס קטן שהיה קיים בצפת במשך עשר שנים, שנות של״ז—שמ״ז [1677—1687]). הם השתמשו איפוא בשעת־הכושר של יציאתם לארצות שבהן היו מצויים בתי־דפוס גדולים כדי להדפיס את חיבוריהם. ויש שעצם התרצותם לצאת בשליחות ולקבל על עצמם עול נדודים, היתה מפני שעל־ידי כך ניתנה להם האפשרות להדפיס את חיבוריהם. ואין צורך לומר, שהשליחות שימשה גם אפשרות עצומה להפצת הספרים על פני שטחים נרחבים, ללא הוצאה יתירה אלא אגב מסעי השליחות. אגב שליחותם מצאו גם נדיבים שקיבלו על עצמם את הוצאות ההדפסה. וכן שימשו הספרים אגרת־המלצה שאין נאה הימנה למחבריהם. הפצת הספרים שימשה לשלוחים גם מקור הכנסה צדדי, בלי לגרום נזק לשליחות, כי כבוד המחבר הגדיל גם את כבוד שליחותו.
לפיכך אנו מוצאים שלוחי ארץ־ישראל מדפיסים ספרים הרבה בדרך־שליחותם, עד שניתן לומר, שרוב ספרי חכמי ארץ־ישראל נדפסו בדרך שליחות מחבריהם או אגב שליחותם של זולתם.
הספרים שהדפיסו שלוחי ארץ־ישראל היו חיבורי עצמם — בין חיבורים שכתבו בשבתם בארץ ובין חיבורים שכתבו בדרך־שליחותם — חיבורי אבותיהם׳ ספרי חכמי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שנמצאו בגנזי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שמצאו בדרך- שליחותם וספרים שיש בהם לחבב את א״י, כגון ספרים על מעלות א״י, מנהגי א״י וספרים שבהם מתוארים קברי צדיקים ומקומות קדושים בא״י.
הכנות להדפסה
הכנות השליח התכונן להדפסת הספר עוד לפני צאתו לדרך, והשתדל לקבל הסכמות מידי חכמי א״י. עתים מקבל השליח הסכמות גם מרבני הגולה החשובים בעברו דרך קהילותיהם. הסכמות אלה משמשות לו, כמובן, גם המלצה לעצמו ולשליחותו. בבואו להדפיס את הספר, אין הוא שוכח את שליחותו, אלא אדרבה, משתמש בו כדי להזכיר את שולחיו ואת שליהותו. בהקדמתו הוא מתאר את תולדותיו ומאורעותיו, את הישוב ומצוקתו והרפתקאותיו, ומביע תודתו לקהילות ולנדיבים שקיבלוהו בסבר־פנים במקומות שבהם כבר עבר, ומזכיר במיוחד את הנדיבים שסייעו לו להדפיס את הספר.
בשער הספר ובהקדמה הוא מדגיש שהספר נדפס בדרך־שליחותו, ויש שמדגיש שהספר גם נתחבר בדרך־שליחותו. כך, למשל, מעיר שליח אחד על ספר, שנכתב ״בהיותי נע ונד בחו״ל בשליחותייהו דרבנן תקיפי מעה״ק ירושלם ת״ו מעיר לעיר וממדינה למדינה ועם כל זה לא נמנעתי מלעסוק בתורה״.
ר׳ יצחק דוד ן׳ רבי, שליח ירושלים בפולין, שהביא לדפוס שני ספרים מאת חכמי א״י, במעזירוב ובקארעץ, בשנות תקס״ג—תקס״ד (1803—1804), מדגיש את שליחותו בהקדמותיו שבהן הוא חותם: ״אנא זעירא דמן חברייא מקרתא קדישא דירושלים תוב״ב, ואזיל נע ונד כאשר ינוד הקנה לדפוק על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם למען יכמרו רחמיהם על עם ה׳ השוכן בציון, החותם בדמעה משתוקק ומצפה לחזור על מכון הר ציון ועל מקראיה להגות בתורת ה׳ ולעבדו בלב תמים כל עוד נפשי בי״.[ ארבע מאות שקל כסף לר׳ חיים ויטאל, קארעץ תקס״ד, בהקדמת המביא לדפוס].
הגהת הספרים
מאחר שלא יכול היה השליח לשהות במקום הדפום במשך כל ימי ההדפסה, כי אין לו הדרך לשליחותו, מינה אחד מחכמי המקום למגיה ולמשגיח על ההדפסה, והוא עצמו חוזר למקום הדפוס עם סיום פרק בשליחותו. ר׳ שבתי באר, שליח ירושלים, שהדפיס בויניציאה בשנת תל״ד (1674) את קובץ־תשובותיו בשם ״באר עשק״ מתנצל בסוף הספר על ההדפסה הגרועה, בנימוק שהמחבר ״מטפל בשליחותו וזה גרמה לו שלא יכול להמצא על המלאכה ליפותה כפי כוונתו״. — ר, רפאל יוסף ן׳ רבי, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקמ״ב—תקמ״ו (1782—1786), שהדפיס בליוורנו בשנת תקמ״ו את ספרו ״דרך המלך״ על הרמב״ם, מוסר מודעה זו: ״אנכי בדרך נחני ה׳ בשליחותייהו דרבנן תקיפי ארעא… ירושלים…
מגיד…צרת הבת ירושלם… ומדי עוברי פה… ליוורנו…הציקתני רוח בטני למען דפוס מעט אשר היה לפני… ויען כי לא יכול יוסף להתאפק להתעכב פה העירה לעמוד על מלאכת הדפום… מסרתי זה כתב ידי ביד אחד מאוהבי הנמצא בזה… ״ — ר׳ יהושע מק״ק סמאטריץ, שליח החסידים שבגליל, שהדפים בלבוב בשנת תקנ״ו (1796) את הספר ״דרכי צדק״ הנהגות בחסידות לר׳ זכריה מענדל מיערסלב, מודה בהקדמתו למגיה על ״שטרח ויגע להדפיס הספר הזה, כי לא היה לי פנאי שלא למעול בשליחותי״. — ר׳ יצחק פרחי, שליח ירושלים בתורכיה, שהדפים בקושטא בשנת תקפ״ט (1829) את ספר־דרושיו ״זכות הרבים״, מצטדק בסוף הספר על טעויות הדפום ״כי מלאכתי נעשית ע״י אחרים יען הייתי מסובב נתיבות בשליחותייהו דרבנן קדישי״.
בהפצת הספרים הלכו השלוחים בדרכים שונות. היו שלוחים שאספו חותמים על הספר לפני ההדפסה, ויש שמכרו את הספר בדרך שליחותם, ויש שחילקו את הספר בתורת מתנה לנדיבים. ר׳ חזקיה די סילוא, שליה ירושלים באירופה בשנות תמ״ח—תנ״ב (1688—1692) הדפיס את ספרו המפורסם ״פרי חדש״ בסוף ימי שליחותו באמשטרדם על יסוד חתימה. בהקדמתו לספר הוא כותב: ״וכמה הרפתקי דעדו על האי גברא שעברתי, צרות צרורות הקיפו להבת ירושלם… ולילך בשליחותם נקרא נקראתי, ולהשתדל בעדם נשאול נשאלתי, ולדרישתם ולבקשתם נדרוש נדרשתי, ומכל עסקי וטרדותי מיד פניתי, ולעשות רצונם חפצתי, ובזריזות גדול גזדרזתי, ודרך מצוותם רצתי, אצתי ולא התמהמהתי, ולשליחות פראנקיאה על מנת לחזור יצאתי, וביכורי כל מראשית כל פרי האדמה לקטתי, משבעה מינים שנשתבחה בהן א״י בידי לקחתי [כלומר, חידושי־תורתו]… ויהי כי ארכו לי הימים אשר בשליחותי…עד אשר פה אמשטרדם… הגעתי, ומק״ק ספרדיים המפואר אשר פה דורונות וכבוד גדול נתכבדתי, וכשעלה בדעתי להדפיס קונטרס זה אשר בארתי…ביד כל אדם יחתום קצת ספרים על שמו מספרי זה שחברתי…וגם עלינו לשבח… לאחינו שבליגורני ופלורינציאה שגם הם סייעוני בנדרים ונדבות… וגם… לרבות… אחינו שבלונדריש…״
ר׳ שמעון בכר יעקב, שליח צפת באירופה בשנות תנ״ד—תנ״ח (1694—1698) הביא לדפוס בדרך־שליחותו בפראנקפורט־דאדרה בשנת תג״ו את הספר ״יפה ענף״ על מדרש חמש מגילות לר׳ שמואל יפה אשכנזי על־פי כתב־יד שמצא בדרכו, ובהקדמתו, שבה הוא מרצה בפרוטרוט על שליחותו, הוא מספר שבקהילות ביהם ״מלבד נדבתם שעשו לשם עה״ק צפת ת״׳ו חייבו עצמם ליקח ממני כמה ספרים״.
ספרים מתנה לנדיבים-ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת באיטליה, הדפים בליוורנו בשנת תקפ״ז (1827) את הדרושים שדרש בדרך־שליחותו, וקרא לספרו בשם ״ריוח והצלה״ על שם שהצליח להינצל מידי שודדים שלקחוהו בשבי ליד שאלוניקי, ובהקדמת הספר הספר סיפר את דבר קאותיו והודה לנדיבי ערי איטליה שהטיבו עמו. על השער הוא כותב: ״זאת נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומהתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״. את הספר חילק בין הנדיבים, ור׳ מרדכי שמואל גירונדי אב״ד פדובה כותב עליו: ״זכיתי לקבל פניו היקרות ולהתבסס מתורתו ימים רבים, והניח לי לזכרון ספרו הנחמד ריוח והצלה,..״
ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה בתורכיה ובאיטליה באמצע המאה התשע־עשרה הדפיס בליוורנו בשנת תר״ג (1843) את ספרו ״אמת ליעקב״, מפתח לספרי ר׳ חיים ויטאל, ובשער הספר הוא מכנה את עצמו ״זעירא מאנשי ירושלם עה״ק תובב״א וצעיר המשתלח בשליחותייהו דרבנן… טבריא״. בהקדמה הוא מתאר את תולדותיו והרפתקאותיו, ומודה לכל ״הרבנים ופקידי ארץ ישראל וגבירים ובעלי אכסניא נאה שבכל ערי טורקיאה וערי פראנקיאה שעברתי מהם… אשר גמלוני כל טוב״. ואף הוא חילק את הספר בין הנדיבים, ומצאתי טפסים רבים של ספר זה עם הקדשות מיוחדות לנדיבים בכתב־ידו.
אף שלוחים שלא היו מחברי־ספרים ולא הדפיסו ספריהם של אחרים, רגילים היו ליתן למזכרת בידי נדיבים ספרים חדשים שקנו בדרך־שליחותם. כך אנו מוצאים את ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים בירושלים, מוסר בשנת ת״ס (1700) בידי נדיב אחד את הספר ״דרכי נועם״ שאלות־ותשובות לר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים, שנדפס ארבע שנים לפני כן, בויניציאה בשנת תנ״ו (1694), וכותב על הספר בכתב־ידו הקדשה בלשון זו: ״אני ח״מ [חתום מטה] שלוחא דרחמנא מירושלים ת״ו באתי לכאן לבית הגביר הנכבד האלוף המרומם הקצין הר״ר שמעון בן הקצין מהר״ר יקותיאל מ״ץ, ועשה אתי עמי טובות
ועם ק״ק אשכנזים אשר בירושלים להנאתם בסיועה מתנה יפה, ונתתי לו זה הספר למתנה לזכרון ולחיבה יתירה. חתמתי היום יום ד׳ וח״י למב״י אחרי קדושים ית״ן לפ״ק, עובדי׳ בלאאמ״ו הרב המאור הגדול מהר״ר ישכר בער שליט״א, אשר אני שלוחא דרחמנא ומהולכי גולה מירושלים תוב״ב״.
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים