מורשת יהדות מרוקו

 

המצב הפנימי במרוקו והעלייה

מקור:גנזך המדינה תצ/א'/2398

זאב חקלאי כ״ח אדר תשי״ג

מנהל משרד העלייה במרוקו(קדימה) בשנים] 1955-1952. נפטר בשנת 1964.]

15 במרץ 1953

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

הנני רואה חובה לעצמי לפנות עתה אליך באופן ישיר, מאחר שהנני משוכנע, כי יש להעמיד בדחיפות את בעיית העלייה הסלקטיבית מארצות צפון־אפריקה ובמיוחד ממרוקו (מקום בו הנני אחראי לעלייה) לבחינת נוספת בעקב התפתחות פוליטית מסוימת שחלה בארצות אלו ולאור הניסיון של השנה האחרונה.

ידעתי, ככל אחד בישראל, חרדתך להמשך העלייה לישראל ולאחר שהנני משוכנע, כי גורל העלייה ואף ־ אולי – גורל חלקים מסוימים של היהדות במרוקו תלויים במידה רבה בהחלטות שתתקבלנה על-ידך, הנני מבקש ממך לתת בדחיפות דעתך לבעיה זו.

לפני כשנה קיבלתי על עצמי הנהלת העלייה ממרוקו לפי כללי העלייה הסלקטיבית שנקבעו על-ידי המוסדות. גם אם לא השלמתי עם פרט זה או אחר מהחוקים החמורים של העלייה הסלקטיבית ידעתי הכרחיותם בשביל ישראל בתקופה זו ונסיתי לעשות הכול כדי לבצעם בתנאיה המורכבים של מרוקו.

ההכרח בעלייה סלקטיבית לגבי ישראל מנעה ממני להתריע בפומבי על הסכנות המחמירות הצפויות ליהדות צפון־אפריקה. ההתפתחויות הפוליטיות באזור זה הן אינטנסיביות למדי ואיש אינו יכול להיות בטוח (למרות השקט היחסי כיום) מה ילד יום לגבי היהודים. כן למדתי עד כה במשך שנה זו מתוך מראה עיני כי הניוון הכלכלי, הסוציאלי, אוכל בחלקים מסוימים של היהדות בכל פה ואין להעלות על הדעת כי נשלים עם כך לתקופה ממושכת ולא נעלהם לישראל ־ הפתרון היחיד להצלתם מנוון זה. ומצד שני גם תהליכי ההתבוללות ומגמות ההשתרשות בכלכלה ובחברה הצרפתית-מרוקאית (ולאחרונה גם אמריקאית) עלולים גם הם לקרוע מאתנו חלקים בריאים ומבוססים יותר של היהדות הזאת. אסור לנו להשלות עצמנו כי היהדות הזו (שהיא ברובה הגדול קשורה כיום בנימי נפשה למדינת ישראל) תשאר עמנו אם המוצא לקשר זה לא יתבטא בעלייה וישאר ערטילאי. גורל חלקים

גדולים ממנה עלול להיות דומה לזה של מרבית יהודי צרפת – התבוללות והתרחקות מן הרעיון הציוני. זה כמובן מחייב אותנו להחדרת ההכרה העברית הישראלית בכתלי בית הספר היהודי, במיוחד באליאנס, להגברת ההסברה הציונית ועוד.

במשך שנת 1952 עלו ממרוקו לישראל – על אף הפעולה הגדולה שפתחנו כאן ־ 5,000 איש, מהם כ-1,200 ילדי עליית הנוער, 700 צעירים והשאר בני משפחות. כדי לאשר להסיע חמשת אלפים איש אלה טיפלנו בכל רחבי מרוקו ב-16 וחצי אלף איש, אשר רצו גם הם לעלות ונפסלו לעלייה בגלל חוקי העלייה הסלקטיבית, אם מבחינה סוציאלית או מבחינה רפואית. חשוב לציין, כי אין פירושו של דבר, כי 11 וחצי אלף איש אלה נמצאו כולם פסולים. רק חלק קטן מהם נפסל, אבל על־ידי זאת בוטלה עלייתם של הנלווים אליהם.

אינני רוצה להכביד עליך בפרטים איך מבוצע עניין מורכב זה של העלייה הסלקטיבית בין יהודי מרוקו הצרפתית והספרדית, הפזורים בכ-150 נקודות יישוב (ערים, עיירות, כפרים), בין יישוב ערבי, בחלקם הגדול באזורים צבאיים על פני שטח כשטחה של צרפת, אבל אני חייב לשם ביסוס והבהרת הצעותי שאציע אותן בסוף מכתבי זה לשרטט לך בקווים כלליים איך מבוצעת העלייה הסלקטיבית.

תחילה קובעים במקום מגוריהם אם משפחה הרוצה לעלות מתאימה לעלייה מבחינת הרכבה הסוציאלי (גילם, מספר המפרנסים, מקצועם וכו'). אחר-כך משפחה זו צריכה להגיע למרכז בו מצאנו רופא – לרוב צרפתי, גוי – העושה עבודה בשבילנו, הצלחנו לקבוע 12 מרכזים כאלה. במרכזים אלה עוברים המועמדים לעלייה בחינות רפואיות שלמות ככל האפשר. מאחר שברוב הכפרים אין לא רופא ולא מכונת רנטגן – כל העולים הבאים לבדיקות למרכזים אלה חוזרים לאחר הבדיקות למקום מגוריהם במרחק של 30 – 100 – 150 – 200 ק״מ ויותר – וזאת באזורים צבאיים. כרטיסי הבריאות שלהם נשלחים למרכזנו בקזבלנקה והרופא הארץ־ישראלי קובע אם הם ראויים לעלייה או לא – בהתאם לחוקים הרפואיים שנקבעו על-ידי משרד הבריאות בישראל. במקרים מפוקפקים פונים להחלטה למוסדות בארץ והדבר אורך זמן רב עד לאישורם.

המחנה המרכזי שלנו ליד קזבלנקה יכול לקלוט עד 800 איש, אליו באים העולים, שאושרו לעלייה, לשם סידורים פורמליים הקשורים בנסיעתם ולשם ריפוי מטרכומה – מחלת עיניים – המחלה העיקרית בה נגועים מרבית העולים שמבחינות בריאותיות אחרות נמצאים ראויים לעלייה. כדי להיות בטוחים שאנו מעלים אלמנט בריא לישראל ושלא נעשו טעויות או ״רמאויות״ – עוברים העולים שוב במחנה שלנו, בדיקות נוספות. בממוצע זקוקים העולים כיום ל־3 חודשים ריפוי מטרכומה גם באמצעות התרופות החדישות ביותר. אם נמשיך בדרך זו – אומר החשבון הפשוט שנוכל להעלות כל 3 חודשים 400-350 איש בלבד. המחנה שלנו מלא כל הזמן ומאות רבות שאושרו על-ידינו מבחינה סוציאלית ורפואית מחכים לעתים חצי שנה ויותר במקום מגוריהם, כדי להתקבל למחנה לשם ריפוי והסעה לישראל. מחובתי להעיר, כי למרות כל המאמצים שלנו לא אורגן באופן יעיל ריפוי מטרכומה במקומות מגוריהם ואין גם סיכוי שהדבר יבוצע בקנה מידה רציני במרבית המקומות הקטנים בגלל חוסר ברופאים, אחיות וכו׳ וגם מפני שהם נשארים לגור בתנאי מגוריהם הבלתי היגייניים (וכידוע טרכומה נחשבה בעיקרה למחלה הנובעת מתנאים בלתי היגייניים). אם ננהג בדרך זו גם להבא נוכל להעלות מספר זעום של עולים על אף שגם כיום יש אלפים רבים של מועמדים בריאים (מחוץ לטרכומה) התובעים עלייתם.

הדבר דורש את תיקונו המידי, במיוחד לאור ההתפתחות האחרונה גם מבחינה פוליטית-חיצונית – דהיינו: יחסם של הצרפתים לעניין העלייה.

בשבועות האחרונים חל שינוי לרעה ביחסם של הצרפתים לעבודתנו. עד עתה היה מצדם יחס אוהד לעבודתנו; לא הופרענו על-ידם ואף נעזרנו למרות שאנשי ה׳איסתיקלאל׳ [המפלגה הלאומית המרכזית שדגלה בעצמאות מרוקו משלטון הצרפתי-הספרדי הקולוניאלי. נוסדה בשנת 1944]וחצר הסולטן רואים כמובן את עבודתנו בעין רעה. היו לנו קשרים טובים עם רחבי מרוקו. לאחר מאורעות דצמבר במרוקו חרדים הצרפתים לעתידם הם שוקלים מחדש אם לא כדאי להם להפריע לעליית יהודים – מיעוט הנראה להם – באופן טבעי – כאלמנט שיש לסמוך עליו כיום ולעתיד יותר מאשר על המוסלמים. זאת ועוד: גם על הצרפתים גובר לחץ הערבים המתנגדים (אם כי עדיין לא באופן אקטיבי ביותר) לעליית יהודים מתוך נימוקים שונים. הדברים האלה נאמרו באזני באופן הגלוי ביותר על-ידי הפקידים האחראים ביותר של השלטון הצרפתי כאן. על כך יש להוסיף גם התנגדות מסוימת של חלקים קטנים של היהודים המקומיים מתוך גישה של ״מה יהיה לגבי הצרפתים או הערבים, והעושים פעולתם בכיוון זה בסתר נגדנו״. אין גם לדעת כמה זמן ישררו עוד יחסי שלום בין היהודים והערבים, אבל אף אם נניח, כי הם יתמידו עוד זמן ממושך, יש לקחת בחשבון כי הצרפתים יגבירו לעתיד לבוא את התנגדותם לעלייה ויש בידיהם להקטינה (בתנאי העלייה הסלקטיבית) ולהביאה לידי מספר זעום ביותר.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית, שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך בין שלטונות צרפת במרוקו ומשרד החוץ הצרפתי לבין נציגי הסוכנות היהודית והפדרציות הציוניות בצרפת ובמרוקו אפשרו הצרפתים, ככל הנראה בהסכמה בשתיקה של השלטון המרוקני המקומי(המח׳זן, שהתקיים מאז 1912 לצדו של השלטון הצרפתי הקולוניאלי), לקיים מנגנון לענייני עלייה, שיפעל בתוככי מרוקו בדיסקרטיות ויעביר עולים לישראל מנמל קזבלנקה ודרך מרסיי. הצרפתים הגיעו למסקנה שלא ניתן למנוע מיהודים לעלות לישראל. גם מדינת ישראל ומנגנוני העלייה והקליטה בישראל שאפו להסכם שיבלום את הבריחה הסטיכית ממרוקו, וזאת משום שחבלי הקליטה של העולים בארץ היו קשים מנשוא. עדיף היה לישראל לארגן יציאת יהודים מסודרת, המבוססת על מבדקי בריאות ועל הכשרת עליית נוער מאורגנת ובמכסות חודשיות מוגדרות לפי אפשרויות הקליטה, הן במחנות המעבר של הסוכנות היהודית והג׳וינט בצרפת הן בישראל. עם תום קרבות מלחמת תש״ח, תבוסת צבאות ערב במזרח התיכון והיחלשותה של הליגה הערבית הרגישו הצרפתים וגם השלטונות המרוקניים, שיציאת יהודים לישראל או לכל מקום אחר תתאפשר ללא תגובה נזעמת מקהיר ומדמשק. ראוי לציין שבאותה תקופה גם השלטונות המצריים, התימניים והעיראקיים נטו לאפשר יציאה חופשית. החל מאביב או קיץ 1949 התנהלה העלייה על ידי המנגנון החדש, שנקרא ״קדימה״, מרכזו היה בקזבלנקה ולו סניפים וועדות עלייה בכמה ערים מרכזיות ומחנה מעבר ליד קזבלנקה. העלייה ה״מסודרת״ התנהלה באמצעות שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים ציונים שגויסו במקום. ״קדימה״ היה כפוף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ומשרדיה בירושלים ובפריס. בשנת 1952, עם פירוק המוסד לעלייה ב׳, הועברו סמכויות הניהול של ״קדימה״ ישירות למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

משנת 1949 עד נעילת שערי ״קדימה״ בקיץ/סתיו 1956 בידי השלטון המרוקני החדש התנהלה העלייה באופן כמעט חופשי. השליחים הישראלים הבולטים שעמדו בראש המנגנון היו ד״ ר ז׳אק גרשוני(1949), סמי הלוי (1949-51), יאני אבידוב (1951), זאב חקלאי (1952-55), עמוס רבל, מנדל וילנר, אריה אברהמי ויעקב חסן (1955-56). לצדם פעלו צוות המיון הסוציאלי וצוות רופאי משרד הבריאות שערכו את מיון העולים לפי קריטריונים של בריאות ומעמד סוציו־אקונומי. כמו כן פעלו בשטח שליחים של מפלגות ותנועות שונות. במיון העולים פעלו אנשי מחלקת העלייה וצוותי המיון (האחרונים הגיעו לשטח בראשית שנות החמישים) על פי הקריטריונים שלהלן, עם שינויים מסוימים במרוצת הזמן ובהתאם לנסיבות. 80% מן העולים צריכים היו להיבחר מקרב כמה קבוצות: מועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים; בעלי מקצוע עד גיל 35 ; משפחות שגיל המפרנס שלהן נמוך מגיל 35. אישור לעלייה ניתן למועמדים רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מישראל. 20% מכלל העולים יכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס שלהן צעיר ובעל כושר עבודה, או שיידרשו וייקלטו על ידי קרוביהם בישראל. בשש שנות קיומה העלתה ״קדימה״ – גם באמצעות מנגנון ״עליית הנוער״ שבראשו עמדה מינה בלומנפלד – לפחות 90,000 יהודים מכל רחבי מרוקו: הן במרכזים העירוניים (קזבלנקה, מראכש, רבט, פאס, מכּנאס, סווירה וכו') הן מהרי האטלס ומכפרי הדרום והצפון. גם בטנג׳יר פעל משרד עלייה, וסייע בהעלאת יהודים מצפון מרוקו.

ירח הדבש בין ישראל למרוקו הגיע לקצו בראשית עידן מרוקו העצמאית ותהליך הדה- קולוניזציה. בין החודשים יוני-ספטמבר 1956 נסגר מפעל ״קדימה״. בתקופה זו הצליחה מדינת ישראל, בסיוע הקונגרס היהודי העולמי, בדרכי ערמה של השליחים שנותרו בשטח ואולי אף במתן שלמונים לשרים ו/או פקידים בכירים בממשלת מרוקו, לפנות מהמדינה אלפי עולים שעברו דרך מחנה המעבר. מסתיו 1956 ועד נובמבר 1961 נבלמה העלייה בידי שלטונות מרוקו. בשנים אלה נמשכה העלייה במתכונת מחתרתית בחסות ארגון ״המסגרת״, שפעלה בהשראת ״המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים״ ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

לגוף זה, שעסק בעלייה החשאית, היו מטות בפריס (מטה מרכזי), במרוקו (מטה ״משואת״ בלשון המחתרת), בגיברלטר (״קדרון״ בלשון המחתרת), ונציגים במובלעות הספרדיות סיאוטה (״צ׳רלס״ בלשון המחתרת) ומלייה (״הלנה״ בלשון המחתרת), הקרובות לגבולה הצפוני של מרוקו, וכמו כן באלחסירס הספרדית (״דזירה״ בלשון המחתרת). פעולות העלייה החשאית בהברחת גבולות בים וביבשה ממרוקו (״משואת״ בלשון המחתרת) בהכוונת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים בוצעו, בין היתר, דרך התחנות האלה: אלג׳יריה(״הראל״ בלשון המחתרת); נמלי הים והאוויר בקזבלנקה(״אירמה״ היה שמה של קזבלנקה בלשון המחתרת); טנג׳יר(״טעו״ בלשון המחתרת); תטואן(״אנטואן״ בלשון המחתרת)¡ המובלעות הספרדיות המוזכרות לעיל¡ דרום ספרד(אלחסירס, לפעמים מלגה); וגיברלטר(תחת שלטון בריטי).

בין המבצעים הימיים והיבשתיים החשובים היו ״מבצעי דג״ (ממרוקו לסיאוטה, בסיוע מבריחים ספרדיים. באחד המבצעים, בקיץ 1960, פתחה סירת מכס מרוקאית באש על ספינת המבריחים, ועצרה 28 עולים); ״מבצעי קו״ (מטנג׳יר לאלחסירס, באמצעות אניות מעבורת); ״מבצעי ליפ^״ (מצפון מרוקו למלייה בים וביבשה באמצעות מבריחים ספרדים, ומשם לספרד וגיברלטר)¡ ״מבצעי אניטה/אניס״, באמצעות מבריחים מרוקאיים ביבשה מנאדור-טיוסטוטין שבצפון מרוקו למובלעת מלייה הספרדית. השימוש במבריחים היה חיוני, משום שלאלה היו לעתים קשרים משני עברי הגבול, והם ידעו איך לשחד קציני גבולות. אל אלג׳יריה יצאו היהודים מהגבול היבשתי בצפון־מזרח מרוקו באמצעות הרכבת לאוראן וקולומב-בשאר שבאלג׳יריה בדרכם לצרפת ולישראל. יהודים שיצאו דרך טנג׳יר ביבשה עברו משם לסיאוטה. אחרים עלו על מעבורת בטנג׳יר הישר לגיברלטר, או לגיברלטר דרך אלחסירס. המבצעים הימיים בסירות של דייגיס/מבריחים אורגנו מאזורי תטואן ונאדור שבצפון מרוקו. העולים הגיעו לנקודות שונות בחוף המרוקאי, במרחקים של מאות קילומטרים מבתיהם, נמסרו למבריחים, ואלה העבירו אותם בספינות למובלעות הספרדיות. משם, הודות לשיתוף פעולה של השלטונות הספרדיים, הועלו העולים על ספינות מעבורת לאלחסירס (לפעמים למלגה). ישנם רמזים שאנשי משטרה שנכחו בהפלגת ספינות המעבורת שוחדו על ידי ״המסגרת׳׳. העובדה שאחדים מהם כונו ״קנויים״ מחדדת את הסברה הזאת, אם כי מוקדם מדי להסיק מסקנות חפוזות בנדון. בתוך אזורים ספרדיים אלה קיבלו נציגי ״המסגרת״ במקום את העולים והסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. שם, בשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, הועלו העולים למטוסים בדרכם למרסיי ולנאפולי כשלב אחרון בעלייה לישראל. היו גם ״מבצעי אגוז״: הספינה ״אגוז״ הובילה עולים ממרוקו דרך מפרץ אל-חוסיימה ליד מלייה, וצלחה את הים התיכון לגיברלטר. לאחר תריסר הפלגות שקעה הספינה במצולות הים, וכל 42 העולים שעל סיפונה נספו. מבצע חשוב נוסף באביב-קיץ 1961 היה ״מבצע קוקוס״: האנייה ״קוקוס״, שגויסה על ידי ״המסגרת״, העבירה יהודים לגיברלטר לאורך החוף האטלנטי של מרוקו ממקום לא מרוחק מרבט. מאות יהודים הוברחו באנייה גדולה זו.

שלטונות מרוקו לא ראו בעין יפה את העלייה והשתדלו לבלום אותה, במיוחד בשנים 1960-1958, עת התקרבה מרוקו לליגה הערבית ולהשפעת הנאצריזם. פעילי העלייה החשאית התאימו את דרכי עבודתם לנסיבות המשתנות. לעתים הגבירו את הפעולות על ידי שימוש ב״דרכוני תוצרת״(ניירות מזויפים), ובמשך זמן רב הבריחו יהודים אל מעבר לגבולות ללא דרכונים. ״המסגרת״ הניעה את היהודים להרבות בבקשת דרכונים מהרשויות לאחר שהיה ברור שהמדינה סירבה לאפשר חופש תנועה. על ידי כך היוותה ״המסגרת״ קבוצת לחץ על השלטון. פה ושם יצאו יהודים עם דרכונים מקוריים, אולם נושא זה עדיין לוט בערפל.

לאחר אסון ספינת ״אגוז״ בינואר 1961 התנהל באירופה משא ומתן בין אלכס גתמון, מפקד ״המסגרת״ במרוקו, לבין השלטונות ברבט. משא ומתן זה הוביל בשלהי שנת 1961 להסכם המאפשר יציאה חופשית של היהודים ממרוקו, אם כי באופן דיסקרטי. עקב ״הסדר כספי״ בין ישראל למתקנים (לטובת האחרונים) סוכם שישראל, באמצעות ״היאס״ – ארגון ההגירה היהודי הבין־לאומי – תארגן את יציאת היהודים ״לקנדה ולמדינות אחרות״, חוץ מישראל. היעד הסופי של ״המהגרים״ היה ברור לכל הנוגעים בדבר. אנשי ״המסגרת״ הישראלים ושותפיהם המקומיים פעלו בחסות ״היאס״ בארגון ״מבצע יכין״. בעיצומו של המבצע, בשנים 1964-1961, הוצאו ממרוקו בטיסות לצרפת ובהפלגות לצרפת ולאיטליה, בדרך לישראל, כ-80,000 יהודים. אלה נוספו על 18,000 היהודים שהוצאו, רבים בחשאי, בעידן המחתרת בשנים 1961-1956, ועל 90,000 היהודים שיצאו באופן לגלי-למחצה בעידן ״קדימה״. המשא ומתן שפתח את שערי העלייה מחדש בשנת 1961 והנוכחות הישראלית הכמעט גלויה במרוקו של שנות השישים ואילך פתחו גם אשנב לקשירת קשרים מסועפים בין ישראל ומרוקו במישורים המודיעיניים והביטחוניים, קשרים שסייעו מאוחר יותר בתהליך השלום בין ישראל ומצרים. בצל שתי המלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הצליחה ישראל לארגן יציאה של יהודים. מקהילה שמנתה כ-ססס,250 יהודים ערב הקמת מדינת ישראל נותרו במרוקו בשנת 1967 פחות מ-60,000.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

רבי סעדיה אוזנקוט חי במאה החמישית והשישית מחכמי מראקש. חבר ספר ׳אגרת פורים' מעשה מגילת פורים בחרוזים שנדפס מכבר, תנצב״ה. מל״ר, ק׳ טור א׳.

רבי שלמה אוזנקוט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רבי שלמה אוזנקוט בן כה״ר רבי מאיר אוזנקוט, נלב״ע שנת התשל״ט (1939).

רבי יהודה אוחיון הא׳ (חתיכת שיש שקועה לתוך מבוך) נוסח המצבה: "ציון להאי גברא רבא חסידא קדישא ופרישא. אבן שיש מאירה. כמוה׳׳ר יהודה אוחיון י׳ לחו׳ אלול שנת ערב׳׳ה (1517).

שתי המצבות לעיל ר׳ מסעוד ור׳ יהודה ז׳׳ל, בודאי יעוררו תמיהה אצל הקורא, ואכן כן סביר להניח שהם מהמצבות של החכמים שהועברו לכאן מאתר הקבורה הקודם. חתיכות השיש לא נראה שהוחלפו, כתב החריצים על השיש נחקקו ע׳׳י אמן היודע את מלאכתו.

רבי יהודה אוחיון הב' נוסח המצבה: ׳׳אבן שיש מאירה, האי שופרא דבלי בארעא עין תדמע פתאום. איך נעצמו העיניים וכולם בוכים במר, על האי צורבא מרבנן. ביתו בית ועד לחכמים, כל חצות לילה על הזוהר של הקדוש ׳רשב״י׳ זלה״ה. והיה משלם שכר טוב ללומדים. רחים רבנן: ודברי תורה בביתו, יומם ולילה לא ישבותו. נושא ונותן באמונה על משמרתו, ואת ענווים ישכון. חסידא קדישא כמוה׳׳ר יהודה אוחיון זצ׳׳ל. ששה ימים לחו׳ אלול המרוצה, שנת תער׳׳ב (1912).

רבי יהודה בן דוד אוחיון נזכר במל׳׳ר, כאחד מחכמי מראקש במאה הששית. מקובל שהיה בימיו של מהר׳׳א פינטו זצ׳׳ל. ומוהר׳׳י מונסוניגו זצ׳׳ל, בספר קופת הרוכלים, שהביא דין אחד משמו של הרב הנז׳׳ל, ע׳׳ש. מל׳׳ר, מ׳׳ד טור א.

רבי יעקב אוחיון הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר׳׳ר יעקב אוחיון ז׳׳ל, נלב׳׳ע ר׳׳ח ניסן שנת תקע׳׳ה"(1815). ובחיבורו ׳קול מבשר׳ של רבי משה רוזיליו, מזכיר אותו כאחד מחכמי הישיבה. וכתב שם: "בזמן שהיינו לומדים מם׳ ׳בבא קמא׳ בעמוד צ׳׳ב, נלב׳׳ע מקל תפארה חמיד ליבא הה׳ השלם והותיק, כהה׳׳ר יעקב אוחיון נ״ע מבני חבורתנו. עמיתי בתורה, בר״ח ניסן ש׳ תקע׳׳ח". "וכשהגענו לדף ס״ז, רבי משה רוזיליו כותב שגם הוא נפל למשכב. ומהשמים רחמו עלי, ודרשתי עליו בשבת. וכשהגיעו החכמים בישיבה לדף ס״ט בחודש אב שנת תקע״ז, נלקח ממנו ארון האלוקים, רבי יעקב בן דוד אוחיון ז״ל.״

רבי מרדכי אוחיון נוסח המצבה: ״המו״ץ מרדכי אוחיון איש מחמד עיניים/ אחד מהרמתיים /שפל ברכיים. נטע נעמן/ צנצנת המן/ צורבא דרבנן זקן ונשוא פנים תמים עם קונו. למד ולימד. דורש טוב לעמו וזה שמו הח׳ הש׳ הזקן הכשר כמוה״ר מרדכי אוחיון נלב״ע שנת תשכ״ו (1966).

רבי יהודה אוחנה מו״ה יהודה אוחנה ב״ר אלעזר זצ״ל, אחד מחכמי מראקש. חי בחצי הא׳ של המאה הו' נסע והתיישב בתונם. חבר מפר פרי מגדים, דרשות על התנ״ך ומגילות עדיין בכתבי יד.

רבי מסעוד אוחנה נוסח המצבה: ״צדיק כתמר יפרח״. כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ כמוה״ר מסעוד אוחנה זצ״ל. נלב״ע שנת יח״ש לפ״ק (1558).

רבי דוד אוחנונא נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר״ר דוד אוחנונה נח נפשו אחד בשבת, כ״ו אבר״ח שנת לראו״ת את פני לפ״ק (1877).

רבי יעקב אוחנונא נוסח המצבה: "כה״ר יעקב אוחנונא שנת תרפ״ו(1926).

רבי שמעון אוחנונא הא׳ נוסח המצבה: ״ציון להאי שופרא הח׳ הש׳ שמעון בן כה״ר יעקב אוחנונא. שנת התרמ״א לפ״ק (1881).

רבי שמעון אוחנונא השני נוסח המצבה: נתבש״ט שנת תר״ף (1920).

רבי אברהם אזולאי הרב הגדול המלוב״ן [= המלומד בנסים] כהר״א אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דלויה זצ״ל. חבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל, ועל אוצרות חיים, ונדפסו מכבר. ושו״ת והגהות על ש״ע, נזכרו בברכ״י, או״ח סימן קנ״ט, ופירוש על הזוהר, ונדפסו קצת מביאוריו בספר ׳מקדש מלך' ידוע כחסיד ומקובל אלקי ובקי בקבלה מעשית, הוא כתב קמיעות לאנשים חולים. והגאון החיד״א זצ״ל, כתב עליו בשה״ג, שדבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם. כי רגיל לכתוב בקמיעותיו יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ והחולה היה מתרפא. ושמעתי מהרב המופלא חסידא קדישא מהרב רבי חיים בן עטר, שהיה מכירו כשהיה בא אליו חולה ומבקש ממנו קמיע היה לוקח פיסת ניר וכותב : יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ ממחלתו א״ם [=אמן סלה] ותו לא.

בספר נר המערב, עמ׳ 160 הערה רעח, כתב: שהגאון החיד״א הגביל בטעות שנת פטירתו של כהר״א אזולאי לשנת תצ״ח״. ואומר הר״י בנאיים: ״ואני הכותב שאלתי את חכמי מראקש ואמרו לי, שנה שבה נתבש״מ הרב הנז׳ שנת תק״א ליצירה. וסימן המסור בידם הוא: ׳כי תשא את רא״ש בני ישראל׳ היא שנת תק״א. ומוסיף: ואינה ה׳ לידי פס״ד אחר וזמנו תפ״ו, וחתום בו מוהר״א הנז׳, עם כל חכמי המערב. ושם כתוב לאמור: נאם החותם פה תיטואן יע׳׳א. ויש עדות שהרב היה במכנאס בש׳ תפ״ד. ויש עדות אחת שהעיד הרב הנז׳ במכנאס על שליח כולל מהר״ר אברהם הלוי אשכנזי, שהוא ראה במכתב הכוללות שבידו, שהחותם נין ונכד להרב תיו״ט [= תוספות יום טוב], וחתומים בעדות הנז', שלושת הרבנים מוהר״ר משה טולידאנו ומוהריב׳׳ע [=רבי יהודה בן עטר] וכתבו שם שהרב הנז׳ ממראקש״, ע״כ. מל״ר, יא טור א.

במראקש מצאתי שתי מצבות הנושאות אותו שם בעלות שני תאריכים שונים, ואין להם כל דמיון למה שנכתב לעיל, תס״ז ותקצ״ג. זו של שנת תס״ז, נראה לי שהיא זו אותה מצבה שתיעדתי שנתיים לפני כן, רק הורידו לה הסוגרים שהיו לה מסביב שיפצו אותה מחדש ונתנו עליה לוח ציון. מבחינתי, לא היה מקום לטעות, כי זו היתה אותה מצבה הנמצאת ממש ליד החומה הדרומית שתיעדתי שנתיים קודם, והתאריך הרשום עליה היה תס״ז, וגם לתאריך הזה יש להתייחם בזהירות. ומה שנכון ובטוח הוא: שהיו במחצית המאה השישית שני רבנים בעלי אותו שם, ושניהם הלכו לעולמם בהפרש שנים מועט, אחד היה עם חבריו של הרב יצחק דלויה, זה שלפי הרי״ט טולידאנו נלב״ע בשנת תצ״א. וחבר פס״ד וכתבי יד שמקצתם הודפסו. והשני היה כהר״א אזולאי, תלמידו שנפטר אחרי תצ״א זצ״ל, שחבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל שו״ת, והגהות על ׳שולחן ערוך׳, ופירוש על הזוהר. הרי״ט טולידאנו מוסיף: מספרים עליו שהיה מלומד בנסים ובקי בקבלה מעשית, וכמוהו תלמידיו רבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן, זכרם לברכה. ר׳ אברהם השאיר ליקוטים מפירושו על הזוהר נדפסו בתוך ׳מקדש מלך׳ של תלמידו ר׳ שלום אבוזגלו בספר אוצרות חיים, ובשער שם כתוב: הני אשלי רברבי רבני וגאוני המערב חסידי קדושי עליון. כמורה״ר אברהם אזולאי זצ״ל, וכמוה״ר אברהם בן מוסא זצ״ל. מתושבי ע״ו בישראל מראקש יע״א. כמו כן ראה רבי אברהם בן מוסא מל״ר י׳ טור ג׳.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קו

טרם שאמשיך, אבקש לספר לכם בהקשר זה, דבר מה שלמדתי לימים. פעם, לפני בוא הצרפתים ב־1912, היהודים חיו בביזיון ובקלון, מושפלים ומדוכאים על ידי שכנינו המוסלמים. אחד העינויים שגזרו על אבותינו היה זה: כאשר יהודי הולך בחושך, עליו לשאת פנס, כדי שיכירו בו גם בחושך שיהודי הוא, ואז יוכלו להתעלל בו. ביום הכירו את היהודי לפי לבושו, שהיה מיוחד רק לו. אלא שעם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בפנס ולכן גזרו אחרת: מעכשיו ליהודי אסור להשתמש בפנס, שמא ידמה היהודי לערבי. על כן, גזרו על היהודים ללכת עם נר ביד. הצרה היא, שבלילות שבהם הייתה רוח או ירד גשם, היהודי היה בבעיה – הנר כבה לפרקים ואבוי היה לו אם נתפס היה בלי נר דולק. לכן, היהודי הגן על הנר בידיו שלא יכבה וכך נכוו ידיו מהלהבה. ואולם כעת, תמו הגזרות האלה ואנחנו יכולים להשתמש בפנס. משום כך משתמשים היהודים בפנסים להנאתם. איך אמרו? ״לעשות נקמה בגויים״,והמשיכו ואמרו: ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״. בדומה לכך, גזרו על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. מה לעשות, כשבקיץ הלוהט אבני הריצוף של הרחובות להטו מחום השמש, והיהודים קפצו מאבן לאבן כדי שלא לשרוף את רגליהם. הערבים נהנו לראות את היהודי קופץ כמרקד, צוחקים וצועקים עליו. מסכנים היו אבותינו, סבלו במאוד מהערבים. ה׳ ישלם להם כפועלם. אילו אכזרים! לא הייתה בהם רחמנות בכלל, גדולים וקטנים. נכון, היו מתי מעט יחידי סגולה שריחמו והטיפו מוסר לבני דתם החצופים וניסו להגן על היהודי הסובל מהתעללות זו(כי לפי דתם חובה על המוסלמי להגן על היהודי שהוא דהימי, כלומר בן חסות). אבל מי שת לבו לכך? הנר הדולק בתוך הפנס האיר את דרכי. אהבתי מאוד להתפלל. התפללתי תמיד בכוונה עמוקה והרגשתי באותו זמן התרוממות רוח והשראה רוחנית. חמימות עברה בכל גופי ואפילו את הקור של החורף לא הרגשתי. לבי מלא אושר וסיפוק, ועודני ילד קטן, נכנס לבית הכנסת, קד להיכל ומשנן: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך״. וכן: ״ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך״. אפילו היום, אני מתרפק על אותם הרגעים בערגה, בגעגועים ובאהבה רבה. אמונתי התמימה והעמוקה מילאה אותי אושר ממש, ונסכה בי כוחות רבים. אף פעם לא התעצלתי לקום.

כל מילה בתפילה הייתה חשובה לי. מה גם שהבנתי הכל כשקראתי בשקט ובעל פה ״ותתפלל חנה ותאמר, עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך…״. אילו מילים נשגבות. איך אפשר להישאר אדיש? הייתי מתמלא רגש עמוק עד כדי דמעות. הרגשתי עם חנה מה שהרגישה כשהתפללה בשקט. ראיתי אותה בדמיוני. ״היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע…״. מילים מלב כואב ובכוונה עמוקה. התפלאתי על כך שעלי דיבר אתה וחשבה לשיכורה! זה לא נראה לי הולם. עד היום, כאשר אני מדקלם ביני לבין עצמי קטע נפלא זה, אני מתרגש מאוד. ולא רק קטע זה. גם קטעים אחרים, כגון זה על הטרגדיה של משפחת נעמי בספר ״רות״, או קינת דוד על מות שאול ויהונתן, מילים שנגעו אל לבי וריגשו אותי. ידידות שאול ויהונתן שימשה לנו השראה לידידות שלנו, ידידות אמת, כנה ונאמנה. ידידות לשמה ממש, ידידות שנהרות לא ישטפוה.

ישנם קטעים רבים שלמדנו בעל פה, שאני זוכר ומשנן אותם עד היום ולעתים קרובות בהתרגשות רבה. כשגדלתי מעט וכבר הייתי בכיתות הגבוהות ב״אם־הבנים״, הייתי ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו. מדוע קראו לזה ״מסדר״? אינני יודע. ככה קראו למי שקרא בנעימה ובקול רם פסוקי דזמרה ו״שחרית״ בשבת. כפי שאחרים סיפרו, ניחנתי בקול ערב וכך תפסתי לי מקום חשוב בתפילות השבת. תמיד אהבתי לזמר שירי שבת ופיוטים. השבת אצלנו הייתה מיוחדת במינה. כשאבא היה בבית, השמחה הייתה גדולה עוד יותר. לרוב הוא היה בנסיעות בעניין המסחר בחיטה, שהיה קונה מהערבים ומרכז את זה במחסנים בערים שונות. לכן לא ראינו אותו הרבה. בחופשת הקיץ היינו הולכים אליו, לעיר אזרו, שם היה לו מחסן גדול מלא שקי חיטה, ושם בילינו בהנאה ובחופש גמור, כל הקיץ. אזרו הייתה אף היא עיר הררית ומוקפת יערות שבהם היינו משחקים ושותים מהמעיינות הנובעים מן האדמה. מים טעימים, היישר מהמעיין לפינו. בבית, ליד החלון, על הקיר בחוץ, אני זוכר שהיו לנו שובכי יונים. אכלנו ביצים שהיו מטילות ולפעמים אף אכלנו את היונים עצמן. בין החבורה, שמנתה את ידידי המשפחה, היו גם שוחטים ותלמידי חכמים. בשבת היו כולם מתאספים אצלנו לתפילה ולארוחות השבת שאמא הכינה. אחרי האוכל, דיברו דברי תורה עד מנחה והבדלה. בתום הקיץ היינו חוזרים לספרו ולחיינו הרגילים. תמו ימי החופש כמו כל דבר אחר בחיים. רווח לנו שיש לנו שבת בכל שבוע, בה הרגשנו נשמה יתרה. זוהי חגיגה מרגשת עבורנו, פעם אחר פעם.

ביום שישי אחר הצהריים, כל המללאח היה כמרקחה. כל אחד נחפז לסיים את עסקיו, שכן אחר הצהריים היה עובר איש אחד ברחובות ותוקע בשופר. בזמן זה הסוחרים היו סוגרים את החנויות וממהרים לבית המרחץ – להתרחץ ולהחליף לבגדים מיוחדים לכבוד שבת. עוד לפני השקיעה כל המללאח היה שרוי באווירת השבת שהוסיפה לו נופך של קדושה. הרחובות נקיים, החנויות סגורות, הבתים מוארים ומכל פינה מרגישים את שמחת השבת המתדפקת על שערינו. כל ימות החול האפורים חלפו עברו ופינו אח מקומם לשבת להביא את השמחה למעוננו. לפני כניסת השבת היה אבא נוהג לשבת בחצר שלנו ולצלות על פחמים דג טעים מאוד שקראנו לו ״סאבל״, אשר דגו אותו בנהר הגדול ״וואד סבו״. אבא היה אוכל אותו בהנאה, לאט לאט, ושותה בלגימות קטנות כוסית ״מחיה״ (= מי חיים), משקה חריף שעשו מתמרים או מתאנים, מתובל בעשבים ובתבלינים שהוסיפו לו טעם וריח.

אבא היה רציני מאוד, אך בה בעת במצב רוח מרומם. בדרך כלל הוא דיבר מעט ושיבח בפניי תמיד את מעלת השתיקה. ״אמא דיברה מספיק בשביל כולנו״, היה אומר בחיוך. ברבות השנים הבנתי כמה זה קשה לשתוק. לפעמים קיימנו תענית דיבור. האמינו לי, זה קשה יותר מצום רגיל. אבא לימד אותי להעריך את החיים ולא להתלונן. לראות תמיד את הטוב שבתוך הרע. הוא היה אומר: ״יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים״. כמה שהוא צדק! שיעור זה ישמש אותי יפה בחיי הקשים בעתיד. בעודנו יושבים, הוא מדבר ואני מקשיב ביראת כבוד עד שהוא שולח אותי להביא את החומש ואנו עוברים על פרשת השבוע עם תרגום אונקלוס ומפרשים שונים. זהו מנהג שנשאר אתי עד היום. לפעמים שואלים אותי אם אני לא מתעייף לחזור על אותה פרשה שנה אחר שנה, ואני עונה כמאמר הכתוב: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת״. ועוד אגיד לכם, שאני תמיד מגלה משהו שלא ראיתי קודם. כאילו שהתורה מתחדשת מתך עצמה ובתוך עצמה, פעם אחר פעם, ומגלה פנים שונות לפי הבנת הקורא. זה באמת פלא! איך אפשר להתעייף מזה? זה מעיין החיים שלנו! באמת! אנחנו חיינו את התנ״ך ולא היינו צריכים מפרשים. היה לנו חוש להבין גם את הדברים הסתומים ואת המילים הקשות. סיפורי התורה התנגנו בתוכנו והבנו אותם. כמה אהבתי שעה כזו בחברת אבא! אז אמא והאחיות לא העזו להפריע לנו וכולו היה שלי. אחי לא ישב אתנו. זה לא עניין אותו כמו שזה עניין אותי. הוא כבר הלך ל״אליאנס״. הוא היה מאלה שנכנסו ל״פרדס״, שהתחילו לקצץ בנטיעות, כמו שחששו הרבנים. כמה חסר לי אבא המנוח שנקטף בטרם עת, לפני שהיטבתי להכירו. כילד, לא העזתי אף פעם לפתוח בשיחה עמו או להישיר מבט לעיניו. אם שאל, עניתי, ודיברנו רק על דברי תורה ולא על ענייני חול. תמיד היה מוסיף ״יתעלה שמו לעד״ כשדיבר על מעשי ה׳ ונפלאותיו. אהבה וכבוד הכתיבו את התנהגותי אתו. אף פעם לא ישבתי במקומו, סתרתי את דבריו או נכנסתי לתוך דבריו. כך התנהגנו – אנחנו הצעירים – עם המבוגרים. אף פעם לא העזנו להשתתף או להתערב בשיחתם. ישבנו אתם רק אם דיברו דברי תורה על מנת שנלמד. אחרת, לא התערבנו בחברתם. הכרנו את מקומנו. כשהיינו בבית הכנסת ישבנו בשקט. אם נכנס איש שיבה או רב, היינו עומדים על רגלינו ולא חזרנו לשבת עד אשר ישבו הם. זאת על מנת לקיים ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. תלמיד חכם זכה אצלנו לכבוד הגדול ביותר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 35

עמי שמעון הלך והחלים וכוחותיו שבו אליו. גופו החסון התגבר על פצעיו והתחיל לרקום במוחו תכנית לעליית קבוצתו לירושלים. הוא התחיל לצאת ולבוא בין הבריות ולמכור מה שניתן למכור. חידש את ביקוריו בבוסתן, אותו עמד למכור, ונהנה מקסם הטבע סביבו — דבר שכה חסר לו בימי חליו. מוחמר הזקן היה תמיד מכבדו בכוס תה בזמן שהיה שקוע בהרהוריו. הוא שמח לשמוע על תכניותיו של עמי שמעון וחשב שזה רעיון טוב שילכו לארץ אבותיהם, אם כי הצטער מאוד לשמוע שייפרדו לעולמים. יום אחד ביושבו בבית הופיע ישמעאל, עבד מאחוזת שיך מוחמר, שהביא לו דרישת שלום מטעם השיך. השיך הצטער לשמוע שעמי שמעון היה בין האנשים שנפגעו בהתקפה ושלח מתנות מטעמו ומטעם ללה עיסה אמו ושניהם ביקשו שיבוא לבקר באחוזה מיד כשיוכל. ישמעאל סיפר לו על הנעשה באחוזה וכל מה שעמי שמעון שמע רק חיזק את החלטתו. מתיאוריו של הזקן ידע שכל המחוז יישאר בתוהו ובוהו לזמן מה.

אמו של עמי שמעון עדיין החזיקה בדעתה שכל רעיונות בנה הם מסוכנים. דיברה על לבו לשכוח מכל העניין וחזרה באוזניו:

• עזוב רעיונות אלה בני! למה אתה שונה מהאחרים? אסור לדחוק את הקץ. תשעה ילדים גידלתי ואתה היחידי עם רעיונות כאלה! אסור ללכת בקרי עם אלוהים! אם ה׳ ירצה להושיענו הרי זה כהרף עין. אלא שראויים אנו לגלות זו ועוד לא כיפרנו על עוונותינו הרבים. אני לא יכולה לעזוב את כל ילדי ומשפחתי וללכת איתך והפרידה ממך רק תהרוג אותי, התחילה לבכות והמשיכה לדבר, כאילו לעצמה.

עמי שמעון הקשיב בשקט לדברי אמו. אף כי שמע דברים אלה מפיה לא אחת, הקשיב בשקט משום כבוד האם ולא ענה דבר. החלטתו נחושה והוא לא ישנה את דעתו. אשתו פריחה, ברוך ה׳, לא התנגדה להחלטתו והסכימה לכל מעשיו כאשת חיל…

נביחות כלבים, עוררו את עמי שמעון מהרהוריו, הוא חיכך את רקותיו ופיהק כשזרועותיו מתוחות כלפי מעלה, כמגרש תנומה. החמה שקעה מזמן אבל האופק עדיין טבל באודם חכלילי רפה שהתפשט על פני השמים. עננים קלים כאילו הוצתו באש דועכת וטבלו בתוכה. צללי ההרים הלכו והצטיידו בגבנוניותיהם בשרטוטים כהים. הכלבים הם כלבי כימת (אחוזת) השיך. מקפצים ושמחים על כל אורח שמוציא אותם מרבצם העצלני והרי הם מכרכרים סביב בהמותיו העייפות של עמי שמעון ונאחזים בשיניהם בשקי הסחורות ונתלים בהם ומתנדנדים באוויר. יצא ישמעאל לפניו וקידמו בשמחה:

• מרחבא (ברוך הבא) יא עמי שמעון!
• אללה יסלמק (ה׳ יתן לך שלום) יא ישמעאל. האם השיך בבית?
• נעאם יא וואלאדי הווא הנא (כן בני, הוא פה).

ירד עמי שמעון מהסוסה והצעדים הראשונים היו קשים עליו. אחוריו כאבו מישיבת יום שלם על אוכפו וגופו היה קר מצינת הלילה. נכנס למרפסת גדולה, מעין סוכה שענפי כרם עתיק פרושים עליה, וראה את השיך מסב עם אנשיו, סביב תנור ובו גחלים בוערות.

• מסאכום בלכיר (ערב טוב), בירך עמי שמעון את היושבים.
• מסאק בלכיר, ענו לו כולם.

לאחר שישב במקום שפינו לו, הגישו לו כד לבן טרי. לאחר שריווה את צמאונו, שתה מן התה הריחני שהונח לפניו.

—      איך הדרך? שאל השיך.

—      השבח לאלוהים, ענה עמי שמעון והוסיף, פגשתי את אבו־עלי בדרך והוא נתן לי סוס להביאו לכימא (אחוזה) והרי הוא בחצר עם בהמותי.

—      עכשיו אזור הרעש רחוק, אמר נכבד אחד, הם נלחמים בעבד־אלכרים בהרי ריף, הוסיף ומיד ידע שלא היה צריך להזכיר שם זה ליד שיך מוחמר וכדי לכסות על טעותו, הוסיף: ששלום ישרור בנחלתנו אינשאללה!

—      אמן, ענו כל היושבים.

—      שדותינו העלו קוץ ודרדר ומהומות אינן מבדילות בין נכבד לנקלה, אמר זקן הנכבדים.

—      אללה יחזיר הסדר על כנו, סיים השיך את השיחה.

רק לאחר שהתפזרו האורחים הוציא עמי שמעון את המתנה שאמו שלחה לללה עיסה — שמלה מהודרת ומתנות לשיך ולמשפחתו. לאחר שיחת נימוסין קצרה, הלך עמי שמעון לישון כשהוא ממלמל: ״בשלום יַחדָו אשכבה ואישן כי אתה ה׳ לבדד לבטח תושיבני״. השיחה התכליתית תהיה מחר. כי לא מן הנימוס לגשת מיד לגופו של עניין. למחרת נפגש עמי שמעון עם השיך ועם אמו וסיפר להם על תכניתו. ראשית התעצבו לשמוע שידידות המשפחות שהתקיימה מזה דורות באה לקיצה אבל להפתעתו שמחו שהם, הוא וחבריו, הולכים לארץ אבותיהם. הם הבטיחו לו כל עזרה בדרכו עד גבול אלז׳יריה ומשם, אלוהים ברחמיו הגדולים יהיה בעזרם. באותו יום נשאר לנוח באחוזה ולמחרת, יום השוק, מכר את סחורותיו האחרונות, חיסל את כל הקשרים הכספיים עם מיודעיו, נפרד לשלום וחזר לספרו לקראת השבת.

ההכנות לקראת יציאת השיירה לירושלים הדביקה בהתלהבות את כל אנשי העיר. ספרו דמתה לעיר הומייה, קריה עליזה. מנהיגי הקהילה, הרבנים וכל אנשי העיר תמכו בהם ועודדו אותם וכל האווירה המתוחה ששררה ביניהם קודם לכן נעלמה והייתה כלא הייתה.

הגיע היום הגדול שבו אספו המשפחות את מטלטליהן ובעיקר מצרכי מזון ושימורים לדרך. הכל נארז על בהמות. חברים מעטים מפאס הקרובה הצטרפו אליהם ובבוא היום התאספו כולם ברחבה הגדולה, היא רחיבא שבתוך המללאח ליד השערים. טובי העיר ובראשם הנגיד היו בין הקהל. לפני יציאתם את העיר עמד רב העיר, הרב ישועה, בראש הקהל ונשא דרשה מלבבת שכולה סבבה על אהבת ישראל וארץ ישראל. בתוך הרעש וההמולה כמאמר הכתוב: ״ברוב עם הדרת מלך״, נשא הרב את קולו ופתח בדברי תורה כשכל הקהל מקשיב והרבה דמעות התחילו לרדת מעיני החוזים במראה נדיר זה. אמר הרב:

— נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך… כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו־אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך… אל תירא כי איתך אני… כי נחם ה׳ ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה… אחינו בני ישראל, עצמי ובשרי, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, רבנין אלפין, ענפי עץ עבות, חסידים ואנשי מעשה, יושבי שבת ותחכמונים, יקרים מפנינים, זרע האיתנים, קהל קדושים, דעסקי באורייתא קדישתא, היושבים ראשונה במחנה שכינה, גדולי הכנפיים מלאי הנוצה, יקרי רוח, עמא קדישא ובראשם הבן יקיר לי שאהבה נפשי, סולת נקיה, נטע נעמן, צנצנת המן, הוא שמעון בן יהודה אלבאז, ה׳ ישמרהו ויזכהו, אשר חיזק ידיים רפות וברכיים כושלות אימץ. ברכת ה׳ עליך ועל צעירי הצאן אשר במחניך. בפני עם ועדה אני אומר לך שמעולם לא נקיטנא בלבאי עלך אפילו כחודה של מחט סדקית. לך לשלום ויהי אלוהים עימך אתה וכל העם אשר איתך. יהי שלום בחילכם שלווה בארמנותיכם והניח ה׳ לכם מכל אויביכם והייתם כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. מנחל עדניו ישקכם וישם רגליכם כאיילות. עיניכם תראינה ירושלים נווה שאנן. אתה ה׳ תשמרם כצינה רצון תעטרם. מכל צרה ויגון תפדם. ה׳ אלוהיכם יעבור לפניכם וישמיד את אויביכם ויהיה לכם לסתרה ולמחסה. ה׳ יתן לכם משאלות לבכם. כי פדה ה׳ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. ונזכה לראות בבוא משיח צדקנו. ושב ה׳ את שבותך ורחמך ופדויי ה׳ ישובון ובאו לציון בתה ושמחת עולם על ראשם. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד י.צא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים. מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב ה׳ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.

סיים הרב בדברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״, שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״. סיים בקדיש ובברכת תפילת הדרך. הטקס נגמר וקול שמחה, בכי ודמעות ליוו את הפרידה הקשה מהקרובים ומבני המשפחה. יותר מכולם בכתה חנה, ועימה עמי שמעון וכל בני משפחתו, גדולים וקטנים. צעקות שלום וברכות לדרך וכל הרחבה המתה מקול הקהל הרב שהרגישו כיתומים שנשארו בגולה ולא זכו גם הם לעלות. קינאו באנשי השיירה העולים לירושלים הקדושה להתבשם מריחה ולהתקדש בקדושתה. ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיף״, חזר עמי שמעון על הפסוק כדי לעצור בבכי בגרונו. הרב עוד בירך אותם וסיים בברכת כוהנים כשכל הקהל עונה: ״אמן כן יהי רצון״.

אנשי השיירה עם בהמותיהם התחילו לפלס את דרכם כשכל הקהל מלווה אותם, גדולים וקטנים, נוגעים בהם בקצה אצבעותיהם לאות חיבה ובעיניהם כבר נראו כקדושים וכיחידי סגולה, שקדושת ארץ־ישראל כבר דבקה בהם.

• אללאה יוסלכום בלכיר! (ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום), נשמעה הברכה מכל עבר.

האנשים ליוו אותם כברת דרך מחוץ לשערי העיר והוסיפו:

• אל תביטו אחורנית! לכו קדימה ויהי ה׳ עימכם וישמור אתכם מכל משמר!

כך הלכו אנשי השיירה. הערבים שעברו בדרכם הסתכלו בהם בתמיהה ונדו בכתפיהם. לא הבינו פשר ההמולה הזאת. האנשים שרו את ההלל והנשים סלסלו את קולם ומחאו כפיים, תופפו בתוף וצלצלו במצלתיים. לאט לאט, הלכו ונתדלדלו שורות השיירה עד שנשארו רק הנוסעים, כחמישים משפחות במספר, עם מלוויהם הערביים. עמי שמעון הלך בראשם עם רובהו לצידו. יהודה שרביט, אשר נחמני ומרדכי צבח הלכו בסוף השיירה. עמי שמעון מלמל לעצמו: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים… שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך… לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי… רוח קדשך אל תקח ממני… בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באהלי רשע… ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום״.

כל הפסוקים האלה התנגנו בו ומילאו את ישותו והרגיש את פעמי המשיח בקרבו ובנשמתו. היה מלא ביטחון שבעזרת ה׳ ובישועתו יגיעו למחוז חפצם בשלום. נרגש היה והמשיך לחזור על פסוקים: ״ואודך בכנור אלוהים אלוהי… שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך…״ לא יכול היה להפסיק את הפסוקים שהתנגנו בתוכו… כשישה חודשים ארך המסע של השיירה. יום אחד הגיעה הבשורה לספרו: כולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. רובם עלו והתיישבו בירושלים עיר הקודש וחלק קטן מתוכם ישב בטבריה ובחברון.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 46

 

רק משפחה קטנה רשאית לעלות .

נהגתי ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבתות ובחגים. היו במלאח מספר בתי כנסת וביניהם גם בית כנסת שבלט מרחוק בשל החזית הגבוהה שלו וציור המגן דוד שהתנשא מעל הבניין שהשקיף אל הים הפתוח.

לאחר המפטיר ולפני החזרת ספר התורה לארון הקודש נהגו להקריא "איגרת מירושלים", שנשלח בדרך כלל מקזבלנקה . במכתב היו דברי ברכה ועידוד אך לרוב גם בקשה לתמיכה כספית עבור עזרה להעלאת יהודים בכלל וממרוקו בפרט. כך בערך התנהלו הדברים , אדון לארדו שהיה אז נשיא הקהילה נטל רשות דיבור ואמר בערך כך:

– אנחנו צריכים להיענות, כמו בפעמים הקודמות, כדי לעזור למפעל הציוני ולאחינו היושבים בציון. עלינו להמשיך לשלוח כספים , כפי שעשינו עד עכשיו, ביד נדיבה ובלב חפץ.

הקהל ,שהיה רגיל להודעות שכאלו , שב למחרת השבת לבית הכנסת , נתן את תרומתו הכספית , זה המרבה וזה הממעיט , והגבאי נתן קבלה ורשם כרגיל בספר התורמים. היו נדיבים שרכשו חלקת קרקע והיו שרכשו עצים עבור הקרן הקיימת ורבים באו למחרת כדי לרוקן בידי הגבאי את הקופה הכחולה-לבנה של הקרן הקיימת לישראל.

גם לנו הייתה ה״קופסה הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל שעמדה בשורה אחת עם קופות הצדקה של רבי שמעון בר יוחאי ושל רבי מאיר בעל הנס. התפקיד שלי היה לנער אותה מידי פעם וכאשר המטבעות פסקו מלקשקש סימן שהיא הייתה גדושה ולקחנו אותה לגבאי.

בפעם האחרונה שהלכנו לבית הכנסת כדי לרוקן את הקופה של הקרן הקיימת פגשנו שם רב מטעם הרבנות במרוקו. אבא לא רצה להפריע לגבאי שניהל שיחה ערה עם הרב. אולם הגבאי שהבחין בנו קרא לאבא להצטרף לשיחה. התישבתי קצת רחוק אך מספיק כדי לשמוע מה שדיברו ביניהם. כך בערך התנהלה השיחה:

• כבוד הרב , זהו אדון אסרף שגם הוא שלח את ביתו דרך עליית הנוער.
• מוטב שגם אדון אסרף ישמע מה דעת הרבנים שלנו בעיניין זה.

אחרי דברי ברכות ושלום אמר הרב לאבא:

• נשלחתי לכאן כדי להעביר מסר מאת הרבנים היושבים בעיר הבירה רבאט.
• הרבנים מבקשים מן ההורים שמעונינים לשלוח את ילדיהם דרך עליית הנוער שידרשו במפורש שהילדים שלהם ילמדו במסגרת שמתאימה לחינוך שקיבלו בבתיהם.

אבא הקשיב בקשב רב ועבר זמן מה עד שאמר לרב:

– כבוד הרב, מדבריך אני למד כי מי שכבר אינו נמצא במסגרת יהודית?

חס ושלום, כולנו יהודים אלא מה? עד עכשיו מ׳ שנשלח דרך עליית הנוער נשלח למוסדות שאינם שומרים לא דיני טהרה ולא דיני כשרות וגם לא שבת.

שוב שקט. נראה לי שאבא לא אהב מה ששמע מפי הרב. לבסוף נשמעה ממנו שאלה , כאילו מתוך יאוש:

מה יעשו הורים כמונו שילדיהם כבר שם? הרי לא נוכל להחזירם למקום המסוכן הזה.

־ הרבנים שלנו ערים למצוקה שלכם ומה שעליכם לעשות הוא שכאשר תגיעו בעזרת השם לישראל תבקשו שיעבירו את הבת שלכם למוסד חינוכי שמתאים לחינוך שאתם מעניקים בבית ואם לא יסכימו אז תדרשו שהבת תשוב לחיק המשפחה.

כאן התערב הגבאי ואמר שהוא מבטיח להביא את דברי הרב כלשונם בפני הקהל בשבת הקרובה. אחר כך התפנה לקבל את הכסף שהצטבר בקופה ומסר לאבא קבלה בהתאם. נפרדנו מן הרב ומן הגבאי וחזרנו הב״תה. כל הדרך אבא הלך ושתק.

ואכן בשבת שלאחר מכן נשא הגבאי את דברו והזהיר כי כל הרוצה לשלוח את ילדיו דרך עליית הנוער יקפיד לדרוש מסגרת חינוכית לפי מסורת בית אבא. אולם אדון לה, הגבאי שלנו לא הסתפק בכך.הוא ביקש להוסיף עוד:

• רק לאחרונה , שניים מחברי הקהילה שלנו שלחו את ילדיהם יקיריהם במסגרת "עליית הנוער",
• מר אסרף אברהם שלח את ביתו ומר אלברט בן־שבת את בנו . מתי הם יפגשו את ילדיהם? חובה עלינו לדרוש עלייה ללא תנאים ובלי הגבלה של מספר הנפשות במשפחה.

נשיא הקהילה, מר לָארֵדו נעמד על רגליו , ביקש גם הוא את רשות הדיבור ואמר :

• רבות׳ , מי שמערים קשיים הם גם השלטונות הצרפתים שאינם ששים שתהיה עליה המונית ממרוקו. הצרפתים גם רוצים להראות למדינות ערב כי צרפת אינה מעודדת עלייה.

לאחר מכן הנשיא הגביה את קולו ואמר:

• מדינת ישראל לא קמה רק כדי שיבואו עולים לבנות אותה. מדינת ישראל קמה גם כדי להציל יהודים שבתיהם נבזזים או גרוע מכך. אני מבטיח לפגוש את נציג הסוכנות
•  
• היהודית בקזבלנקה ואספר לו על התחושות שלנו. עכשיו בואו נמשיך לתפילת "מוסף" והשם יעשה עימנו אות לטובה.

המתפללים שבו לתפילה , ליוו ונשקו את ספר התורה ושרו בקול: "…ובנוחו יאמר , שׁוּבָה הַשֵׁם

רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

בשבת שלאחר מכן עלה נשיא הקהילה לבימה כדי לספר על הפגישה שהייתה לו :

– מורי ורבות׳ , השבוע פגשתי בקזבלנקה את נציג הסוכנות היהודית וסיפרתי לו על התחושות הקשות שלנו. הנציג שמע וגם מסר בידי איגרת עבורכם , אותה אני אקריא עכשיו:

'אחי היקרים , בני עמי האהובים . הסירו דאגה מליבכם. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו בהתאם להנחיות שאנו מקבלים מירושלים. אנו ערים לדאגה שלכם ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להעלות כמה שיותר יהודים . היו חזקים ושבת שלום״.

היו מן הקהל שאמרו כ׳ האיגרת היא למעשה התחמקות אך נשיא הקהילה ביקש להתאזר בסבלנות ולקוות לטוב.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד- 33

שאילות מהטורקית

למן הרבע השני של המאה השש עשרה הלכו הטורקים וכבשו את שלוש ארצות המגרב המזרחיות; על מרוקו הם לא הצליחו להשתלט. בסוף המאה השש עשרה מנה האידו [ניב אלג'ירי], באלג׳יר כעשרת אלפים בתי־אב של טורקים יניצ׳רים ואחרים. מילות תרבות רבות מתחום מונחי המינהל, התעשייה, הלבוש, הכלים, התבשילים והארכיטקטורה, חדרו למוגרבית המזרחית. כשלוש מאות שנות שלטון ברוב שטחי אלג׳יריה וכארבע מאות בלוב עשו את שלהן. אמנם האוכלוסיה לא דיברה טורקית, ורק יהודים יחידים, שהיה להם מגע קבוע עם השלטונות הטורקים, שלטו בשפה זו(כגון נסים פללוס, שהיה ספק הבשר לצבא הטורקי באמצע המאה התשע עשרה). רק בראשית המאה העשרים הקימו הטורקים בטריפולי בית ספר משלהם להנחלת הלשון והתרבות הטורקית בקרב היהודים. מכל מקום מילות התרבות חדרו למוגרבית עם חדירת חפצי התרבות או מושגיה. משנתחלף השלטון ובאו במקומו האיטלקים בלוב והצרפתים בתוניסיה ובאלג׳יריה, פחתו מילים אלה והלכו. בראשית המאה העשרים עוד שימשו באלג׳יר מילים כמו ke:me:r (חגורה) masmæq (סוג של נעלי בית לנשים, בעלות עקב אך חסרות שנץ), tezdân, tsda:n (ארנק מקומי, להבדיל מהארנק האירופי, שכונה על פי שמו הצרפתי partmone), וכן qoprac (שוט) ועוד. בתוניס שימשו גם tombak בביטוי ״פי טומבק לאפאר״ במובן ״בעיצומה או בשיאה של העיסקה״, zawwá: li (מן zavalli ׳עני״) ועוד. המפתיע ביותר בשאילות מן הטורקית הן דווקא אלה שהגיעו עד למוגרבית במרוקו, חלקן לכלל הארץ וחלקן לאזור תאפילאלת בלבד. מונחים ממוצא טורקי המצויים רק בתאפילאלת ובאלג׳יר מהווים איזוגלוסה [קו במפה התוחם אזור שבו רוֹוח מאפיין לשוני מסוים, כגון צורת הגייה מיוחדת של מילה נתונה] המעידה על תנועת היהודים בציר תאפילאלת-קולומב־בששאר-ווהראן- אלג׳יר (Tafilalt—Colomb-Bechard—Oran—Alger), תנועה שככל הידוע לי אינה מתועדת בספרות, אך היא ידועה היטב מן החיים. המילה cqacar (או במבטא kasar t') במובן ״גרביים או גרביונים״ נתפתחה מהוראתה המקורית של המילה הטורקית caksir (גטקס או סוג של תחתון); tsbsi (צלחת או קערת־אוכל), mskras או bakras (קומקום או קנקן להרתחת מים, קפה ותה), yapra:g (באלג׳יר (yàpra:q ואחרות, רווחות בתאפילאלת עד ימינו. (בצפון שימשו במקומן מילים אחרות: medias, ״גרביים״ השאולה מן הספרדית; kefta ״קציצה״ וכד')

 מעניינת במיוחד המילה maqciya ככינוי לטופס של התנ״ך או לחומש בכרך אחד. לפי כהן נתפתחה מילה זו מהמילה הטורקית bugdje (חבילה או קופסה עטופה). אולם זעפרני דוחה אטימולוגיה זו; אף אין הוא מקבל את דרשתו האטימולוגית של ר׳ מרדכי חי דיין, שגזר מילה זו, בכתיבה העברי ״מקשייה״, מן ׳קושי׳, כלומר ׳חיבור שבו קשיים רבים ועל כן דורש פירושים רבים׳. הוא מעדיף לראות במילה ״מקתייה״־״מקשייה״ גלגול מן הצירוף העברי ״מקדש־יה״ שבשל קונטמינציה נהגה ״מקדשייה־מקדסייה״, ובאבדן הקוליות של ד׳ ותנועתה נתקבל ״מקתסייה״. ואמנם הכינוי ״מקדש־יה״ למקרא או לחומש ידוע ומתועד כבר מן המאה הארבע עשרה.

בחוזה ממיורקה שנחתם בשנת 1335 בין אברהם טאטי ובונין מיימו הסופר ובין דוד יצחק כהן, מודיעים הראשונים שהם מוכרים לדוד יצחק כהן שלושה ספרים וביניהם Magdessia, שהוא תנ״ך הכולל כ״ד ספרים, שבונין מבטיח לכתוב בעצמו על קלף טוב מעור מובחר של טלאים רכים, וללא חורים, להזהיב את האותיות הפותחות ולאייר את הטקסט.

 שלוש פעמים נשנתה מילה זו בחוזה האמור. לפני כן העיר י׳ בן־צבי שמילה זו נמצאת בקולופון ״כתר התורה״, שהיה בבית־הכנסת הקראי בעיר העתיקה בירושלים, ושנכתב בידי יהודי רבני ב־1322 (כיום הוא מצוי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ומספרו 4°780). פרופיאט דוראן, בספרו ״מעשה אפוד״, אף נימק את הכינוי ״מקדשיה״: הוא השווה את תפקיד המקרא לתפקידי המקדש ׳להתמדת השכינה בתוך בני ישראל… שיכפר ה׳ עוונות האומה׳ וכן השווה את המבנה של שניהם, שהם מורכבים משלושה חלקים. גם החיד״א העיר במאה השמונה עשרה ששמע בצפון אפריקה את המילה ״מקשייה״ ותיקן להם שצריך לומר ״מקדש־יה״. ויש תיעוד נוסף למילה זו. אך עובדה היא שהשם כצורתו זו נשמר רק בכתב ואין שום קהילה בצפון אפריקה ששמרה על ההגייה המקורית. השתבשות של מילה נפוצה בדיבור ובתפילה כמו ״מקדש״ אינה דבר שכיח; גם המבנה המורפו־פונמי של המילה אינו מסייע להנחה שהתנועה a שלאחר הד׳ נחטפה. במילים עבריות מהמשקל הזה וממשקלים אחרים, שבהם תנועה זו עומדת בהברה סופית מוטעמת (מִקְדָּשׁ) או בהברה פריטונית (מִקְדַּש־יָהּ), שנשאלו למוגרבית, נתקיימה a זו. כך למשל במילים: מלאָך, מאכל, מיטָה, מצָה, הגָדָה, השכָבָה, קְבָלָה, ברָכָה, גאוָה, ורבות אחרות.

על כן אין להוציא מכלל אפשרות, שבאזורים שונים פעלו במקביל גם המילה השאולה מטורקית וגם המילה ״מקדשיה״, ומשום ההומופוניה נשתבשה — אם נשתבשה — המילה העברית ונטמעה בתוך המילה הטורקית. אם כך ואם כך, השפעתה של הטורקית על המוגרבית ברורה דייה.

השפעת הצרפתית

החל משנת 1830, שבה נכבשה אלג׳יריה על ידי הצרפתים, החלה חדירה של מילים צרפתיות למוגרבית. ככל שנתרחבה רשת החינוך של כי״ח וככל שהעמיק המגע עם השלטונות הצרפתיים, כך העמיקה חדירת הצרפתית. במקומות שהצרפתית הגיעה להשפעה מרובה, כמו באלג׳יר בראשית המאה העשרים, שוב אין מדובר בשאילות מן הצרפתית אלא בהידחקות הערבית מפניה. אך גם דוברים שלא למדו צרפתית בבית ספר ולא דיברו צרפתית, ספגו מילים צרפתיות רבות כמו bonjour שהפכה ל-bojor (שלום, בוקר טוב); chapeau) sapo מגבעת); zalamit < les allumettes (גפרורים); > bido bidon (קופסת פח); biro < bureau (משרד, ובדרך כלל גם מרכז האדמיניסטרציה), zoman < journal (עיתון) — כל אלה כמובן בהתאם למבטאי המוגרבית המקומיים. כן חדרו שמות הדרגות הצבאיות, מונחי מינהל אחרים, ומונחים הקשורים בטכנולוגיה המודרנית, כמו חשמל, מכונאות וכד׳.

סיכום

המוגרבית הושפעה משפות שונות בזמנים שונים. ומאחר שאין תיעוד מספיק כדי לקבוע בוודאות את מועד כניסתה של מילה זו או זו במועד מוגדר, וכן שמילים רבות באות משפות אחיות ממשפחת הרומאניות, אין לדעת לפעמים אם ביטוי נתון נשאל מן הספרדית, מן האיטלקית, מן הצרפתית או מן הפורטוגלית. מילים כמו banka (בנק), fabor (חינם), lonor (כבוד), עשויות היו לחדור למוגרבית מכל אחת מהשפות האלה. יתר על כן יש להניח, שאוצר מילים מסוים שרד עוד מזמן השלטון הרומי, כמו familia (משפחה). כל הדברים הללו ואחרים לא יתבררו כי אם לאחר מחקר לשוני ממצה של כל המקורות הספרותיים מן התקופה הנידונית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 30

שושלת הזהב של משפחת טולידאנו

משחר ינקותו היה ברוך מקשיב באוזניים כרויות בעת שאביו היה מעלה על נס את הליכותיהם ומעשיהם של גדולי הדורות הקודמים, שושלת הרבנים לבית טולידאנו. שורשי המשפחה – כך סיפר – נעוצים בעיר טולדו (היא טולטילה) בירת מחוז קסטיליה שבספרד, עיר שנודעה בגדולי ישראל הרבים שישבו בה, מהם: רבינו יונה ובעל היד רמ״ה ועוד. ראשי המשפחה באותם הימים היה הגאון רבי יוסף – שכונה בפי בני דורו ׳המקובל האלוקי'; ובנו רבי דניאל – הידוע כ׳ראש רבני קסטיליה׳.

לאחר הגירוש הגיעו רבי דניאל ורבי יוסף לעיר סלוניקי. מאוחר יותר השתקעו השניים בעיר המלוכה פס, מקום שבו הקים רבי דניאל ישיבה נודעת. לרבי דניאל נולדו שני בנים: חיים ויוסף. משני אלו השתרגו שני הענפים הראשיים שמשפחת טולידאנו מתייחסת אליהם

כעבור דורות אחדים נדדה המשפחה מהעיר פס לקהילה החדשה שנוסדה במקנס_; שם נותרה עד לעת החדשה. י״ב דורות של רבנים כיהנו פאר במשפחת טולידאנו. לעיתים זכו בני המשפחה למעמד איתן בחצר המלך בו השתמשו כדי להיטיב עם בני עמם. כזה היה רבי דניאל טולידאנו "השני" שתבונתו ויושרו הגיעו לאוזני המלך עד שמינה אותו לאיש סודו והטיל עליו שליחויות מדיניות. ממעמדו זה מילא רבי דניאל תפקיד פעיל במאבק נגד משיח השקר שבתאי צבי.

אולם בין שמעמדם של יהודי מרוקו היה איתן ובין שנרדפו בגזרות ותלאות שונות – כפי שהיה ברוב הזמנים – לא משה תורה והלכה מפיהם. במרחבי מרוקו סערו סופות עזות, אבל בין חומות המלאח זרם נהר איתן של תורה ואהבת השם שלא יבש ולא חדל לרגע.

גילוי אליהו וברכת הבנים שהתקיימה

בין סיפורי הפלא שהיו מתהלכים בקרב בני משפחת טולידאנו היה מעשה באחד מאבות המשפחה, רבי חיים טולידאנו, יהודי ירא שמים שכל הליכותיו עטופות ברזין דקדושה. שתי בנות היו לרבי חיים. באחד הלילות התעוררה הבת הקטנה ושמעה את אביה לומד בחדר הסמוך עם אדם נוסף. קולות הלימוד היו מתוקים מדבש והיא הביטה אל החדר כדי להתוודע לזהותו של החברותא המסתורי. להפתעתה לא ראתה איש מלבד אביה. או אז הבינה כי היא חוזה במראה פלאות אשר לא כל אדם זוכה לו – גילוי אליהו…

הדבר חזר על עצמו ארבעה לילות רצופים כאשר בכל פעם זוכה הבת הקטנה לראות בגילוי אליהו. רק בלילה הרביעי נעורה גם אחותה הגדולה וזכתה לראות בפלא. לפי המסופר אמר אליהו הנביא לרבי חיים בטרם נפרד ממנו: "בתך הגדולה אשר שמעה קול אחד – תזכה לבן צדיק; ואילו בתך הקטנה ששמעה ארבעה קולות – תזכה לארבעה בנים צדיקים!״…

ואכן התקיימה ברכה זו כלשונה:

בתו הגדולה של רבי חיים נישאה לרבי אברהם בירדוגו ונולד להם בן גדול בתורה – רבי משה בירדוגו שנודע בכינויו המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המגרב בגאונותו וחסידותו. בתו הקטנה של רבי חיים נישאה לרבי משה טולידאנו ונולדו לה ארבעה בנים, כולם צדיקים וחסידים, גדולי תורה ומאורי דעת ששמם יצא לתהילה בכל קצוות הארץ.

הבן הגדול, רבי ברוך, עלה לארץ ישראל ושימש כדיין בירושלים עד לפטירתו בי׳ טבת שנת תע״ב וקבורתו בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש״ש. בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו לארצות צפון אפריקה קשרו לו מספד ונהי בכל קהילות אלג׳יריה ומרוקו.

הבן השני, רבי חיים, המוכר בכינויו מהרח״ט, הקדיש את כל עתותיו לתורה ושימש כאב״ד במקנס. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים שרובם לא ראו את אור הדפוס, פרט לספר ׳חוק ומשפט׳ בו מובאים פסקי הלכה שכתב וכן ספר ׳עץ הדעת׳ על הש״ס. הבן השלישי הוא רבי יעקב טולידאנו, המכונה מהרי״ט. הבן הרביעי, רבי אהרן, כיהן כדיין בעיר טנג׳יר.

בשנת תק״י התמנה המהרי״ט כראב״ד העיר מקנס, תפקיד אותו מילא במשך ארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תקל״א. הוא נחשב לגדול הדור ונושא דגל ההוראה בכל ארצות המערב.

על רבי יעקב מסופר, כי בשעה בה נתבקש אחיו הגדול רבי ברוך לבית עולמו בירושלים ועוד בטרם הגיעה הידיעה על כך למרוקו הרחוקה, חלץ את נעליו וישב על הארץ כדין אבל. כאשר נשאל לפשר מעשיו סיפר לנוכחים כי ביום האתמול התבקש אחיו לישיבה של מעלה. כעבור מספר שבועות, כאשר הגיעה הבשורה הקשה, התברר לכל כי עיניו הטהורות של רבי יעקב, צופיות למרחוק.

רבי יעקב חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם פירוש על חמשה חומשי תורה, ביאור אגדות התלמוד, ביאור על הש״ס בשם 'ברית יעקב/ וכן ספר ׳אהל יעקב׳ על פירש״י עה״ת.

דמותו של רבי יעקב טולידאנו

בין צאצאיו של מהרי״ט נמנה רבי יוסף טולידאנו. עני היה רבי יוסף אולם בפרוטותיו הדלות שכר לעצמו שני חדרים: בראשון התגוררו הוא ובני משפחתו, ובשני שיכן תלמיד חכם עני כדי שילדיו יזכו לגדול במחיצתו של תלמיד חכם אמיתי, לכך התפלל ושאף כל ימיו.

תפילותיו של רבי יוסף נענו במלואם. בנו, רבי יעקב, שנולד בחודש תשרי שנת תרכ״ו – 1866 – ונקרא על שם סבו הדגול, ספג מלא חופנים אהבת תורה ויראת שמים עד שנודע כאחד מהמצוינים בעיר מקנס. את תורתו רכש רבי יעקב בלימוד בחבורה של חברים מקשיבים בני גילו ובהם רבי אלישע עטייא ורבי יעקב בן רבי משה.

השמועה על הבחור השקדן והמתמיד הגיעה לאוזניו של רבי ישועה סודרי, ממשפחה מיוחסת של בני תורה ובעלי יראה. עשיר ובעל אמצעים היה רבי ישועה אך היטב ידע כי הממון הוא רק אמצעי ולא תכלית. בליבו פעמו אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים וכך חינך את ילדיו. בנו הבכור, רבי אהרן, דודו של רבי ברוך טולידאנו, היה תלמיד חכם מופלג שחתימתו מתנוססת על תקנות העיר לצד חתימותיהם של רבני מקנס האחרים. בתו שמחה נישאה לרבי שלום עמאר, לימים חמיו של רבינו. גם לבתו חנה חיפש חתן כלבבו: כזה שמובטח בו כי יהיה מורה הוראה בישראל וישקוד על דלתות התורה כל ימיו. רבי יעקב טולידאנו, למדן, ירא שמים ובעל מידות טובות, ענה על כל הדרישות.

נישואי בני הזוג נחוגו ברוב שמחה בי״ח סיון שנת תרמ״א (1881). היו אלה נישואין של ענבי הגפן בענבי הגפן. הרבנית חנה עתידה הייתה לצעוד במשך עשרות שנים לצד בעלה הגדול ולתמוך בו בכל מפעליו הברוכים.

לרבי יעקב ולרבנית חנה טולידאנו נולדו ארבעה בנים ובת אחת. הבן הגדול, רבי ברוך, נולד בשנת תר״נ. בשנת תרנ״ב נולד בן שני, רבי יצחק. כעבור שנתיים נולד רבי חיים. בשנת תרנ״ו נולד רבי חביב. בת הזקונים, אסתר, נולדה בשנת תרנ״ח. לימים נישאה לרבי ימין אלכרייף וילדיהם זכו להיות מרביצי תורה ותלמידי חכמים.

רבי ישועה פרנס את רבי יעקב חתנו שנים רבות על מנת שיוכל להתמסר ללא טרדה ללימוד התורה. שנים מאוחר יותר עתיד היה רבי ישועה לתמוך גם בנכדו, רבי ברוך טולידאנו, בתחילת דרכו, כדי שתהא תורה מחזרת על אכסניה שלה.

כישוריו של רבי יעקב לא נעלמו מעיני הבריות ולא ארכו הימים עד שנקרא לשמש ב׳מעמד׳ – המועצה המורכבת מרבנים, דיינים, תלמידי חכמים ונכבדים אחרים שהיו אחראים על ניהול עניני הקהילה. כאשר הוסמך רבי יעקב לדיינות בשנת תרס״ד(1904) כבר היו מדברים בו נכבדות כמי שעתיד להיות מקברניטיה הרוחניים של קהילת מקנס. אולם בעל ענווה היה רבי יעקב. ככל שהכבוד רדף אחריו – כך ברח ממנו. בכל אימת שביקשו למנותו פרנס על הציבור היה מתחמק באומרו כי מקנס משופעת בחכמים המופלגים ממנו בשנים ובדעת ולהם יאה התהילה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 38

(260) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

דרידכה — סי׳ כנ״ל

בשקל ״אה ענני מן צהד ג׳מארי״

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

אַךְ מִזֹּהַר כֵּס יָ־הּ לֹא יְבַצֵּר / — אָחוֹר וָקֶדֶם בּוֹ יְדֻבַּר

יָמִין וּשְׂמֹאל יְחֻבַּר / יָם וּנְהָרוֹת וּמִדְבָּר

מַטָּה מַעֲלֶה בְּקוֹל קוֹרֵא

שׁוֹמְעִים וּמְקַבְּלִים כֻּלָּם אֶת דְּבָרוֹ / בְּרֹב תִּפְאָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

 (260) הנושא: מתוך פרימקץ .

אך מזוהר… — דרכיו אכן נעלמו מעין כל נברא ונמנעי ההישג, אך מזוהר בסאו יתב׳ ומיכלתו לא יימנע דבר. זה מתבטא ביוסף, העבד העברי, שמבית האסורים יצא למלוך על ארץ זרה. אחור וקדם… — מערב ומזרח בו יתב׳ ידובר, ר׳׳ל כל סדרי הבריאה מכריזים על גדולת יוצרם, ע״ד השמים מספרים כבוד א-ל וכוי(תהי יט). ימין ושמאל… — דרום וצפון וכוי חוברו להם יחדיו בקול קורא שהם עושי דברו יתבי. אחרי הקדמה זו ניגש המשורר אל הנושא.

 

נֹעַם יְמֵי יוֹסֵף גָּז בְּעֹצֶר / — רָעָה וְיָגֹן לוֹ כְנָהָר

מִשְׁפָּטוֹ כְּהֹר הָהָר / כְּיָרֵחַ עֵת יוּאָר

עַל כִּי הוּרַם וַיִתְעָרֶה

עַל אֶחָיו כְּאָדוֹן, כְּעֶבֶד מִמְכָּרוֹ / אַחְוָה הוּפָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֵ-ל הַיּוֹצֵר / — קִבֵּל גְּזֵרַת אֵ-ל, וְחָגַר —

מָתְנָיו, וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל־גָּר

הַבֶּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה ?!

אָנָּא, יְיָ, הֵן אָחִי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כָּפְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר / — לִי, יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדָּר —

מִבַּיִת סוֹחֶרֶת וָדַר / אֶל תֹּךְ אָהֳלֵי קֵדָר

מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי

וּבְגָלוּתִי עֵינִי לְךָ יְשַׂבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גָּזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

ואַל תָּבוֹא בְּמִשְׁפָּט, אֵ-ל נוֹצֵר / — חֶסֶד לָאֲלָפִים, אַל תִּגְזַר —

עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזַר / מֵאִתְּךָ לֹא מוּזָר

כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי

אָנָּא, בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדָּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

נועם…גז בעוצר רעה… — עף וחלף בשלטון הצרות שהציפוהו כנהר. משפטו… — גזר דינו מצד אחיו היה גלוי כהר וצפוי כאור, הוא התחזה כ״אדון״, הם מכרוהו כ״עבד״. התערה — הכה שרשים, ראה עצמו שהוא עיקר והשאר טפל. מבית א-ל… — כנוי כבוד לבית אביו, וכן להלן ״סוחרת ודר״. וחגר מתניו — לעבוד עבודת עבד. ולזרע הגר — ישמעאלים, מדנים ומדעים. דמעתו… — ניגרה כנחל. בי ניחרו — כעסו עלי. דרכי נגדר… — נחסמה דרכי מחזור לבית אבא. דורש דמים — תובע דם נקי. מוסרך… — יסורין שהבאת עלי ארוכה ומרפא הם לחטאי. אל תגזר — אל תרגז. לא מוזר — לא נעלם. אנא, בענן… — מעשה המכירה החשוך אל יעיב שמי צדקתם. דאו ימיו… — עפו ונגוזו כחציר גגות המתיבש מהר.

 

דָּאוּ יָמָיו וְחָלְפוּ כְּחָצִיר / — הוּרַד מִצְרַיְמָה קִנְיַן נִבְחָר

שַׂר הַטַּבָּחִים שָׁחַר / לִקְנוֹתוֹ, וְלֹא אַחֵר

נִתְבָּרֵךְ מא־ל אַדִּירִי

כֹּל נָתַן בְּיָדוֹ, כִּי חָפֵץ בִּיקָרוֹ, / כֹּל־שַׁי וּמִשְׂרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹץ מַכְאִיב צָמַח וְחֻפְשׁוֹ קִצֵּר / — אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו קִרְבָּהּ נִתַּר

יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָתַר / לִשְׁאֵלָתָהּ לֹא נֶעְתַּר

בּוֹא נָא, יְדִידִי יַקִּירִי

הִתְעַלֵּס אִתִּי יַחַד מִטּוֹת מָה יָקְרוּ / גִּילָה אָעִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יָקַרְתָּ לִי מִבֵּן יוֹרֵשׁ עֶצֶר / — נֶחְמָד אַתָּה, לֹא־עָבַד מִמְכָּר

מֵהוֹד יָפְיָךְ לֹא נִכַּר / בֵּן־מְלָכִים לְאִכָּר

כָּל נֶגְדָּךְ כְּמוֹץ יְזֹרֶה

אָנָּא, אוֹר עֵינַי, אַל פָּנַי יֶחֱוָרוּ / חָקְךָ אֶצּוֹרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

מִמֵּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶל תָּשֶׁת בֶּצֶר / — עַל עֲפָרִי, עָנָה בְּלֵב מַר

אִם יָפְיִי לָךְ כְּמִכְמָר / דְּעִי, כִּי לִבִּי סָמַר —

מִפַּחַד־דִּין אֵ־ל יוֹצְרִי

אֵיךְ אֶעֱשֶׂה רָעָה לַאֲדוֹנִי בִבְשָׂרוֹ ? / צָרָה שְׁמוּרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

שחר — השכים בשחר, או: הזדרז, לי שוחר טוב יבקש רצון(משלי יא, בז). כל שי… — כל מנחה מובאת ושליטה בקנייניו נתן ביד יוסף. קוץ מכאיב… — ענין רע שם קץ לשלוותו. קרבה ניתר — קפץ. בלבה חתר — חדר. לא נעתר — לא הסכים. התעלס — התענג. יורש עצר — המעותד למלוכה. מהוד יופיך… — גם בן מלכים נראה כמו אכר. כמוץ יזורה — בקש נידף. יחוורו — ילבינו מבושה. אל תשת בצר… — זהב, בלומר אל תקשטי גוש עפר כגופי בזהב דיבורך. במכמר — במלכודת. סמר — מזועזע. בבשרו — באשתו. צרה שמורה — עונש.

 

חֶמְדַּת־יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ תָּקְעָה צִיר / — חָלְתָה בִּיגוֹנָהּ, אָסְרָה אִסָּר —

עַל נַפְשָׁהּ, הוֹדָהּ נֶחְסָר / וִיהִי הַיּוֹם וַיָּסַר —

לִמְלַאכְתּוֹ חָרֵד וְיָרֵא

הֵעֵזָה פָּנִים תָּפְשָׂה בֶּגֶד הֲדָרוֹ / רַב־כֹּחַ אָזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

זָעֲקָה בְּמַר לְיוֹשְׁבֵי חָצֵר / — רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ בָּעַר

לְצַחֵק בִּי בְּמַעַר / לוּלֵא כִּמְעַט קָט מִזְעָר —

קָרָאתִי מִיגוֹן לֵב שִׁבְרִי —

כִּי אָז שִׁחֵת כַּרְמִי וּפָרַץ גְּדֵרוֹ / חִלֵּל גְּבִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹלָהּ חִנְּנָה וּבְרוּחַ קֹצֶר / — בָּכְתָה לִפְנֵי אִישָׁהּ פּוֹטִיפַר

 קַרְנִי עוֹלֵל בֶּעָפָר / חַטָּאת הִיא לֹא־תְּכֻפָּר

אָנָּא, בְּמִשְׁמָר יִיָּרֶה

בִּמְקוֹם אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ שָׁם הִסְגִּירוֹ / מִשָּׁם בְּאֵרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קַּיָּם חַי־לָעַד חוֹמָתוֹ בִּצֵּר / — שַׂר בֵּית הַסֹּהַר שָׂמוֹ מֶלְצָר

לֹא שָׂם לְרוּחוֹ מַעְצָר / בְּכָל צָרָתוֹ לֹא צָר

צָרַת הַזְּמַן הַמִּקְרֶה —    

נָטָה שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שָׂמֵחַ בְּמוּסָרוֹ / כָּל־עִתּוֹת צָרָה:

 

דרידכּה

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

ציר — יתד. אסרה אסר… — התנזרה מתענוגים. במער — בגילוי עריות. לולא… — כמעט שהתעלל בי אילו לא קראתי. שחת כרמי… — לשון נקיה, כלומר אנס אותי. וברוח קוצר — ובקוצר רוח, בדיכאון. קרני… — השפיל כבודי. במשמר יירה — בכלא יושלך. משם בארה — אל הבור. חומתו בצר — הגין עליו מסביב. מלצר — מגיש. לא שם לרוחו מעצר — כאן: רק הגוף היה במעצר אבל לא הרוח, ולכן צרתו לא היתה צרה של ממש, אלא צרה רגילה של מקרי הזמן. ע״ב בנושא הפר׳, להלן צרות המשורר עצמו.

 

אֵ־ל, עוֹנֶה בַּצַּר, חֹן זִמְרִי

שׁוּב שְׁבוּת עַבְדָּךְ בְּעֻזּוֹ וַהֲדָרוֹ / וְהָיָה לוֹ עֶזְרָה:

נִשְׂקַד מִנִּי־עֹל צַוָּארִי

נָקְטָה נַפְשִׁי בּוֹ, אוֹיְבֵי בִּי הִצְטַיְּרוּ / עָבְרוּ מְשׂוּרָה:

יְדוֹתָם יִדְלוּ מִבּוֹרִי —

יָד שׂוטְנַי, צָרַי בְּבוּזִי יִתְאַמְּרוּ / בְּשַׁעֲרוּרָה:

דָּלוּ פִּשְׁעִי לְהַעְכִּירִי

רַק חוֹבִי מָצְאוּ וַעֲוֹנִי יַזְכִּירוּ / .רִשְׁתָּם מְזֹרָה:

וַאֲנִי לֹא אֲתַחֲרֶה —

דִּין עִם מִי שֶׁתַּקִּיף וְיָדָיו גָּבָרוּ / כִּי יָדִי קָצְרָה:

דָּבַקְתִּי בָאֵ-ל הַמּוֹרֶה

יַרְאֶה נִפְלָאוֹת וְנִסָיו יִתְבָּרְרוּ / כִּשְׁלֹמֹה בָרָה:

קוֹל יוֹשְׁבֵי חֶלֶד, מְגּוֹרֵי —

לִבָּם יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם יִרְאָה, יִבְחֲרוּ / דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:

יוּחַק עַל לוּחַ לֵב, מָרֵי —

נֶפֶשׁ וָרוּחַ בִּתְרוּעָה יְבֻשָּׂרוּ / יוֹם הַבְּשׂוֹרָה:

מָלֵא רַחֲמִים, שִׂים צֳרִי —

לְצִירֵי עַמִּי, וּבְנֵה עֵדֶן מִדְבָּרוֹ / וּקְבוֹץ פְּזוּרָה:

קַיֵּם אֶת דִּגְלֵי פְּזוּרֵי —

עַמִּי, וְהָרֵם מִקְדָּשׁוֹ מֵעֲפָרוֹ / צוּר עוֹטֶה אוֹרָה:

 

כנפי שחר

חון זמרי — קבל שירי. נשקר… — נכפף צוארי מעול היסורין. נקטה — מאסה. בי הצטיירו — מחקים אותי בהתכופפם כמוני דרך לעג. עברו משורה — עברו כל גבול בלעגם. ידותם… — ידיהם מעלות יד מתנגדי מתוך בורי, כלומר מעוררים עלי חמת שוטני גם כי הדבר נשכח. צרי בבוזי… — מספרים בגנותי באופן נתעב. להעבירי — למרר חיי. מזורה — פרושה. לא אתחרה דין… — לא אתמודד עם חזקים ממני; דבקתי… — אבל עיני תלויות אל ה׳ שהוא יורה ויברר האמת. קול יושבי חלד… — בניגוד לאלה שלא יראו א-להים, ישנם המפחדים מעונש, אלה בוחרים דרך ישרה. מגורי לבם… — פחד לבם ויראתם מעונש תמיד על לשונם. יוחק על לוח לב… — כלומר יש לזכור תמיד, שמרי רוח ונפש הנ״ל יבואו על שכרם לבסוף; או; מרי בארמית, אנשי רוח ונפש, ההולכים בדרך ה׳. שים צרי לצירי עמי — העלה ארוכה ומרפא למכאובי עמי. ובנה… — שים מדברו כעדן. קיים… — הקם, הרם דגלי עמי הפזורים.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

 

בסיפור המקראי יוסף שותק ואינו משיב לטענותיה של האישה, ושתיקתו בולטת לנוכח החזרות הארכניות בפי האישה על סיפור האירוע בפני בני ביתה ובפני בעלה (בראשית לט 19-14). יוסף אינו מסביר ואינו מצטדק בפני פוטיפר, הוא מקבל הכול בשתיקה ומושלך לכלא למרות ניקיון כפיו. בקצידה מגיב יוסף ומשיב כמה פעמים, הוא דוחה בתוקף את האשמותיה של זוליכה בפני בעלה:

וואזבו חאסא ייא סידי / מא הייא דדי בוייא ווז׳דדי

השיבו: חלילה, אדוני / אין זאת לא של אבי ושל סבי

ראה עאלם רבבי סידי

הרי אלוהים, ריבוני ואדוני, יודע.

לא נדרתהא בעייאן / א-סידנא / לא נדרתהא בעייאן

לא הפניתי אפילו מבט – אדוננו – לא הפניתי אפילו מבט.

המעשה לא ייתכן בעיניו מאחר שהוא אסור על פי דתו ומנוגד לאמונתו ולתורה שלמד בבית אבא, והוא מעיד בו את האל שצופה במעשי האדם ויודע שלא חטא, אפילו לא במבט. על אותם טיעונים חוזר יוסף גם לפני השופט:

חין ווצלו ענד לחאכּם/      כאשר הגיעו לשופט, הוציאו את

ז׳בדו תייאב לגדר                        בגד הבגידה,

שאפהום וקאל / ליכ         ראה (השופט) ואמר: ״יש כאן

מא בקאת הדרא              הוכחה, לא נותרו דברים [לומר].״

עייט עלא סחאבו/   דרבוה דריב כאפר   קרא (השופט) לחבריו / היכוהו מכת אכזר

הערת המחבר:בגד הבגידה הוא ביטוי דו-משמעי שאפשר להבינו בשני אופנים מנוגדים, הבנתו תלויה מאיזו זווית ראות נאמר המשפט. אם זה מפי המספר, שמזדהה עם יוסף, אזי הבגידה היא של האישה, והבגד הוא ההוכחה לה, אך אם מדובר בנקודת הראות של המצרים, אזי הבגד מוכיח את בגידת יוסף ואת צדקתה של זוליכה .

קאללו מא ייאכד פייא / כּלאם למרא

אמר(יוסף): ״אין בדברי האישה ולא כלום.

מא עמלתס, ייא סידי/ האד דדנוב ייאסר

לא עשיתי, אדוני, עבירה זו בכלל

רבבי עאלם / ראה ישוף ווירא

האל יודע, צופה הוא ומביט,

עייאת תוזן פייא / בלקנאטר

לא נלאתה מלשקול אותי במשקל הקנטאר

 

ראה עאלם רבבי סידי / מייאת מררא

הנה, יודע האל, ריבוני, מאה פעמים.״

סיפור המשפט לקוח מן המסורת המוסלמית: ב׳סיפורי הנביאים׳ מובא יוסף לפני שופט, שם מופיע עד שמעיד לטובתו ואף מביא ראיה מן הבגד להוכחת צדקתו של יוסף. יוסף יוצא זכאי הודות לעדות זו, וזוליכה אף מודה שהיא טפלה על יוסף עלילת שווא ומבקשת את סליחתו. אחרי המשפט יוסף חוזר לבית פוטיפר לזמן מה, והוא נכלא רק לאחר מסיבת הנשים. סיפור המשפט מופיע גם בספר הישר, וגם שם הוא יוצא זכאי, פוטיפר מכיר בניקיון כפיו ומכניסו לבית הסוהר רק כדי למנוע שערוריות בחצר ואילו בקצידה, פוטיפר והשופט מאמינים לזוליכה, מרשיעים את יוסף על סמך הבגד שזיכה אותו בסיפורים אחרים ומשליכים אותו לבית האסורים. ישיבתו בכלא מתוארת כתקופה ארוכה ומלאת סבל, אך יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם ישיבתו בבית הסוהר בהאמינו כי זהו רצונו של האל. המספר מזדהה הזדהות מוחלטת עם יוסף ומתאר בהערצה כיצד קיבל עליו יוסף את הדין והשלים עם גורלו על אף שהתייסר בכלא בגלל עלילת שווא, והוא מייחל לישועת האל:

סאר סידי צררפ לקדרא / כיף חבב מולאנא וורדא

השלים אדוני עם גורלו / ומילא גזר דין האל ודברו

פי לסזן ליום אוגדדא

בבית האסורים התמיד יום יום ומחרתו

חתתא יריד אררחמאן / א-סידנא, חתתא יריד אררחמאן

עד אשר יחון האל הרחמן – אדוננו – עד אשר יחון האל הרחמן

סיפור יוסף וזוליכה מעוצב בקצידה כסיפור עימות במציאות שבה חיים יהודים בקרב גויים, שמזמנת סיטואציות של מתח והתנגשות, ונראה כי הסיפור משקף מתחים ועימותים שהיו חלק מן המציאות היום־יומית בין יהודים למוסלמים. העימות בקצידה, כפי שמתאר המספר, הוא עימות דתי ולאומי כאחד. זהו עימות בין הנוכריה בעלת השררה שפועל על פי יצרה ושרירות ליבה ובין היהודי הנתון למרותו המוחלטת, אבל כשהוא נדרש לעשות מעשה האסור עליו מן התורה, הוא מסרב לציית ועומד על שלו, על אף הסכנה הכרוכה בסירובו. יוסף הוא דוגמה ומופת להתנהגות על פי מצוות התורה, הוא ניצב לפני הכרעה בין כניעה לפיתויים ולאיומים לבין שמירה על דתו ועל זהותו היהודית. יוסף הכריע, הוא גאה בבחירתו ובהשתייכותו לבני העם היהודי, הפועלים כבני-חורין ואינם נשלטים על ידי יצרם. הוא הדוגמה לבני עמו, כי שמירה על הזהות היהודית היא עניין להכרעה ולבחירה יומ­יומית, הכרוכה במחיר שהוא עלול לשלם ואף שילם על שלא נכנע לדרישת הגבירה. סיפור זה נעשה במסורת היהודית לסיפור ארכיטיפי על מצב היהודים בגלות, החיים כמיעוט בסביבה נוכרית ומתמודדים בדילמה הקבועה הטמונה במציאות שבה הם נתונים בין כוחות המשיכה והפיתוי של הסביבה והרצון להתחבר ולהתערות בה, ובין הרצון להתבדלות ולשמירה על הזהות והייחוד. יוסף הוא מופת לציבור היהודי לחיים נכונים בתוך הדילמה המורכבת שבתוכה נמצא היהודי בגולה, ביכולתו לחיות בין הפטיש והסדן של הגלות ואף להצליח בזכות אמונתו ודבקותו במורשת הרוחנית של אבותיו ובזהותו היהודית.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

היבטים דמוגרפיים של מעפילים צפון אפריקאים עד גירושם למחנות קפריסין

934 מכלל מעפילי צפון אפריקה – 37% – העפילו מחוף אלג'יר. מתוכם 72% גברים ו- 28% נשים. לעומת 829  מעפילים מוגרבים – 33% – שהעפילו מנמלי אירופה מתוכם 67% גברים ו- 33% נשים. התפלגות כמעט זהה.

לגבי – 30% – 762 המעפילים הנותרים הפרטים עליהם אינם מלאים, לכן נבנו שתי תת רשימות: האחת מוגרבים ללא שם ספינה, והשנייה מוגרבים ללא שם ספינה וללא ציון ארץ מוצא 1528 – 67% – מעפילים מוגרבים העפילו מנמלי אירופה פי אחת וחצי מאלה שהעפילו מחוף אלג'יר.

הנתונים על ההעפלה מצפון אפריקה לא היו תמיד מדויקים. כך למשל התקבל מברק מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ שעל הספינה 'יהודה הלוי' עלו 460 איש, בעוד שהנתון הרשמי היה 399 . בשלהי שנת 1947 שהו בקפריסין 909 מעפילים מצפון אפריקה מתוכם 707 במחנות הקיץ – 55,61 63 – ו- 202 במחנות החורף – 64 69- 410 בדוח סטטיסטי מ- 30.10.1947 נמצאו – 912 מעפילים מצפון אפריקה ששהו במחנות הקיץ והחורף. נתון אחרון זה לא כולל את מעפילי 'הפורצים'. עד כאן ברור שאין הסכמה לגבי מספר המעפילים המוגרבים בתקופת המחקר. אם כי הנתון האחרון 912 מעפילים ששהו בקפריסין מסתכרן עם הנתון במאגר, אך לא מתחשב בהיקף העלייה ארצה מקפריסין. ניתן להניח, שהפער בנתונים נובע הן מעליית מוגרבים מקפריסין לפלשתינה א"י במרוצת הזמן שחלף מאז גירושם והן מרישום לא מדויק של העולים מקפריסין שדווח למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. יתכן גם שהדיווחים מצפון אפריקה למטה המוסד לעלייה בבפריז לא היו מדויקים. למרות הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה על ידי המוסד לעלייה ב' לאחר הפלגת ספינת 'הפורצים', כ- 1,600 מעפילים נוספים  63%- – מכלל מעפילי צפון אפריקה העפילו וגורשו לקפריסין.

ארצות המוצא של המעפילים המוגרבים. לגבי 912 מעפילים  36% – – זוהתה ארץ מוצאם מתוך כלל המוגרבים. מתוכם 518 מהמעפילים היו מרוקאים – 56% – 145 היו אלג'יראים – 17% – 181 היו תוניסאים  19%  ו- 67 היו לובים . 8% 26% – 234 – מכלל המעפילים המוגרבים העפילו מחוף אלג'יר. 27930% – מנמלי אירופה ו – 350       38% היו מוגרבים שלא צוינה שם הספינה בה העפילו. רק לגבי 75% ממעפילי עלייה ד' וגחל/מח"ל צוינה ארץ מוצאם. מספרם של יהודי לוב במאגר מועט מפני שזו הייתה הקטנה מבין הקהילות היהודיות באפריקה הצפונית והם העפילו מלוב לאיטליה ושם לא התבצע רישום עם עלייתם לספינות מעפילים שהפליגו מנמלי איטליה.

השמטת ארץ המוצא של מעפיל נעוצה, כנראה, ברישום לא עקבי ואחיד של הבריטים ושל פקידי לשכת העלייה והמזכירויות המשותפות של מחנות קפריסין שהכינו את רשימות המעפילים לכול טרנספר מקפריסין לפלשתינה א"י. –  המדור לטיפול בעולה הזהיר מפני שימוש בנתונים שהועברו על ידי שליחי הסוכנות היהודית בקפריסין "נא לא להשתמש במספרים הנ"ל כלפי חוץ".  אזהרה זו נועדה כנראה להסתיר מהבריטים מידע על היקף בריחת מעפילים מקפריסין. אין התאמה בין הנתונים במאגר השמות  לדיווחים הסטטיסטיים מקפריסין  אמנם הפער הוא של 71 מעפילים בלבד. אך ממצאים אלה מחזקים את ההנחה שהרישום לא היה מדויק והדיווח לא מהימן דיו. היו מקרים של זיוף שמות והתגלו פערים בין כרטיסיית המחנות לבין רישום מעפילים לפי ספינות.

לפי דיווחי מזכירויות המחנות שהו 841 מעפילים מוגרבים בקפריסין. 418 מפתיע שאין נתונים על מעפילי לוב בטבלה לעיל. הפער בנתונים בין טבלאות 5 ו- 6 בולט לפי משתנה ארץ המוצא. יש יותר מעפילים יוצאי מרוקו במחנות  מהרישום במאגר . לעומת זאת, במאגר יש יותר מעפילים מתוניס, אלג'יר ולוב  לעומת רישום המחנות . דוח מויאל מאשש את הנתון במחנות. 419 טבלאות 5 ו – 6 הובאו על מנת להראות שהרישומים בקפריסין לא מדויקים.

מגדר. 2,525 מעפילים ומעפילות מוגרבים רשומים במאגר מתוכם 679 נשים  27% – – ו- 1,846 גברים 73% שהעפילו מצפון אפריקה ולוב.

259 הנשים ) 38% ( העפילו מחוף אלג'יר ו- 420 נשים 62% העפילו מנמלי אירופה. 675 גברים  37% העפילו מחוף אלג'יר לעומת 1,171 גברים 63% העפילו מנמלי אירופה )גרף 6 (. באוכלוסיית המחנות ההתפלגות המגדרית הייתה דומה: 60% גברים ו- 40% נשים. 420 בחישוב הובאו בחשבון גם בנים ובנות מתחת לגיל 18  התפלגות לפי מגדר ולפי נמל ההעפלה )גרף 6 ( מאששת את היקף 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה.

בודדים ובודדות. 421 13% אחוז היו מעפילות בודדות שעלו מנמלי אירופה ומחוף אלג'יר ואילו אחוז המעפילים הבודדים הוא 87% מכלל המעפילים המוגרבים. החישוב לא כולל את מעפילי עלייה ד' וחללי צה"ל. בתחילת אפריל 1948 שהו במחנות 25,939 מעפילים ומתוכם 43% בודדים ובודדות לעומת זאת חלקם של המעפילים הבודדים והבודדות מצפון אפריקה במאגר הוא 53%  דוח הג'וינט, שהתבסס על הגדרת המעמד האישי, הראה שבין כלל מעפילי קפריסין היו 11,185 רווקים ורווקות, מהם 7,270 רווקים 65% ו- 3,915 רווקות 35% 423 ההתפלגות של צעירים וצעירות צפון אפריקאים הייתה שונה מאוכלוסיית המחנות. לפי נתוני הסוכנות היהודית בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1947 העפילו לארץ 37.1% בודדים ו- 14.8% בודדות.

המסורת הנהוגה, בעת ההיא בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, הייתה שנשים צעירות לפני נישואים

אינן יוצאות מבית הוריהן. לכן תעוזתן של 160 צעירות לעזוב את בית הוריהן ולעלות לארץ ישראל מרשימה. נתון זה מעיד שצעירות לקחו חלק בקבלת ההחלטה לעלות לפלשתינה א"י ואולי – אף קיבלו את ברכת הוריהם לדרך. בראיון אישי עם אליהו ביטון, מעפיל בספינה 'יהודה הלוי', הוא אמר שחברי 'קבוצת בן יהודה' )קב"י( ממרוקו, התבקשו להגיע למחנה באלג'יר כרווקים ולא נשואים, אך הדברים לא הסתדרו כמתוכנן ולכן יש זוגות נשואים בקרב מעפילי צפון אפריקה.

לפי הנתונים בטבלה לעיל ההעפלה מצפון אפריקה היא עליית בודדים ובודדות  53% . לפי המאגר 837 גברים ונשים בודדים העפילו מנמלי אירופה לעומת 500 נשים וגברים בודדים מחוף אלג'יר. לעומת דיווחו של אלי מויאל שבקרב מעפילי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו יותר משפחות.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון