מורשת יהדות מרוקו

 (361) — קצידה — סי׳ אני דוד קים

ע״מ ו־ה יב הגאים בבתים ודרידכּה

בשקל ״כיל אל־גראם גִ׳טטאמא״

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

מֹשֶׁה לִבּוֹ הָמָה. / בִּפְרוֹשׂ כַּפַּיִם —

עַל עַם יִשְׂרָאֵל, הֵעֵז פָּנָיו רָעָמוּ:

 

אֲדוֹנִי, וְלָמָּה / אֱ־לֹהִים חַיִּים,

חֵרֵף אִישׁ רָשָׁע וְגָזַר עַל כֻּלָּמוֹ —

 

עֲבוֹדַת נְקָמָה / עַל חַד כִּפְלַיִם?

הַצֵּל לֹא הִצָּלְתָּם וְקָשְׁתָה עָלֵימוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

צוּרִי, מָה תֶּחֱמֶה / לְעַם יִבְזְזוּם?

שְׁמַע וְאַל תִּדְמֶה / לֹא עוֹד יַרְגִּיזוּם

כנפי שחר

361 — הנושא: מתוך הפרשיות שמות־וארא (ג,ז — ט,כו).

מאז רמו — משעה שצרות עמו עלו לפניו, או: משעה שגברו ונתרבו. לבו המה — התעורר מרגשי רחמים. בפרוש כפים — בתפלה. העז פניו — כביכול, התחצף. פניו רעמו — נתכרכמו מכעס. אדוני… — שיעורו: אדוני א-להים חיים, ולמה…? חרף — ביזה, זלזל. חד — אחד. כפליים… — הכפיל מכסת העבודה והוסיפה להיות קשה. צורי, מה תחמה… — בחי״ת, כצ״ל, פועל נגזר מן השם ״חימה״, ר״ל כמה יש לך, צורי, להיות מלא חימה ורוגז לגבי העם השודדים אותם! ואל תדמה — אל תעבור בשתיקה. לא עוד ירגיזום — לא יצערום עוד. עוד מעט… — דברי ה׳. אסמא עינם — אסתום עיניהם, אעיק להם, שיסתתמו עיניהם מרוב יסורין

עוֹד מְעַט אֲסַמֵּא / עֵינָם יַחְפִּיזוּם

וְחִיל יֹאחַזוּם:

 

נָאקַת רֻחָמָה / בְּרִבּוֹתַיִם

בַּשְּׂרֵם אֲנִי יְיָ אֶגְאָלֵמוֹ":

 

יְמִינִי רוֹמְמָה / בִּנְשׂוֹא יָדַיִם —

אֶזְכּוֹר בְּרִית אָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָמוֹ:

 

קוּם וּקְרָא נֻחָמָה / כִּי בְּמִצְרַיִם

אַרְאֵם כֹּחִי, וּגְבוּרָתִי אוֹדִיעֵמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

כְּחֵץ בְּיַד רוֹמֶה / דִּבְרִי צִיר עָשׂוּם

כִּקְצַר־רוּחַ־צָמֵא / אַךְ לֹא כִּחֲשׁוּם

שָׁמְעוּ קוֹל "הֵן עַמִּי / סָבְלוּ צוּק עָצוּם

מִצָּרוֹת יִשּׂוֹם":,

 

יָסַד מִסְפָּר, כַּמָּה / יַחַס הַלְּוִיִּם

עִם שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים מֵאָב הֻכְלָמוּ:

 

לְךָ לָבָן־הָאַמָּה / לְבֶן־פְּתָאִים

אֱמוֹר לוֹ, כִּי יְיָ פָּקַד אֶת עַמּוֹ:

 

וְדַבֵּר בִּזְעָמָה / לִפְדּוֹת שְׁבוּיִם

אַתָּה וְאַהֲרֹן לְבֵיתוֹ הַשְׁכִּימוּ:

כנפי שחר

יחפיזום — ישלחום מהר. וחיל — רעדה. נאקת רוחמה… — צעקת ישראל שצעקו ברבבותיהם באה אלי, ולכן לך בשרם כי עומד אני לגאולם; רוחמה, כ״י. ימיני רוממה — נשואה בשבועה. קום… — לך וקרא באזני ב״י כי אראם וכו'. כחץ… — דברי משה שאמר לפרעה ״כה אמר ה׳: שלח את עמי״ היו לישראל כחץ ביר היורה, כלומר עשו להם רק צרות, כי מאז הרע להם פרעה עוד יותר. כקצר־רוח־צמא… — שיעורו: בצמא קצר־רוח, שאינו שומע לדברי עידוד, כמו־כן לא שמעו אל משה, אבל לא בפרו בדבריו; קצר־רוח, חסר סבלנות. שמעו קול… — האומר ״הן עמי…״. צוק עצום — צרה גדולה. מצרות ישום — עמי נדהם, תוהה ובוהה מרוב הצרות. יסד מספר… — כדי להודיע סדר יחסם של משה ואהרן התחיל. סיפור תולדותם של שלשת השבטים מן היסוד, ראובן שמעון ולוי, ללמד ״כמה יחס״ וחשיבות יש להם, בניגוד לנזיפה שקבלו מאביהם (עי׳ ברא׳ מט,ג־ז); מספר — כאן: סיפור. הוכלמו — קבלו גערה ונזיפה. לבן־האמה — הגר המצרית. לבן־פתאים — כסילים: תירק תחת היו״ד. פקד — זכר. בזעמה — בזעם, ברוגז, כלומר בעזות.

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

בְּנֵי הָעַמְרָמִי, / קַבֵּץ קַבְּצוּם

 אַל תִּתְּנוּ דָּמִי / עַל עִם רִצְּצוּם

וְאָמְרוּ מִשְּׁמִי / לְעַם לְחָצוּם —

"מַהֵר חַלְּצוּם!"

 

דְּעוּ, כִּי בְּחֵמָה / יַאְטֵם אָזְנַיִם

כִּי אֲנִי אֶקְשֶׁה לִבּוֹ לְהַשְׁחִיתֵמוּ:

 

וְאַרְבֶּה בְּעָצְמָה / מַרְבִּית חֳלָיִים

לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הוּא עָרֵמוֹ:

 

וּלְשָׂרָיו אַרְעִימָה / עַל מְרָתַיִם

אָז יָדְעוּ כֹל, כִּי יְיָ אֱ־לֹהֵמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

אִם אָמְרוּ כֹּל־חַכְּמִי / מִצְרַיִם "נַסּוּם".

הַכְחֵשׁ כֹּל־חַרְטֻמֵּי / אַשָּׁפִים, הַסּוּם!.

וּלְעֵינֵי אִישׁ־חֶרְמִי / —פַּרְעֹה, גָּרְשׁוּם,

הָנֵס הֲנִיסוּם!

 

וְיָדְעוּ מִצְרַיְמָה / חַי דָּר שָׁמַיִם

כִּי יִכְבַּד לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלְּחֵמוֹ:

 

הֵן יוֹצֵא הֲמַיְּמָה / בֵּית חֹרוֹנָיִם

הַתְרֵה בוֹ עַל עַמִּי וְאַל יְצוּרֵמוֹ:

כנפי שחר

בני העמרמי — פניה למשה ואהרן בני עמרם. קבצום — אספו אותם, הקהילום. אל תתנו דמי — אל תנוחו ואל השקהו; דמי, דומיה, שתיקה. רצצום — עשקום ולחצום. מהר חלצום — שחררום לצאת מהר. בחימה — בכעס, כלומר בעקשנות. יאטם — יסתום. בעצמה — בכוח ועוז. מרבית חוליים — מכות רבות. ערמו — שונאם. ארעימה — אשפוך כעסי. על מרתים — כאן: בגלל מריים ומרדם. נסום — נסו אותם, בחנום. הכחש — בטל, הראה כי רק מכשפים הם. הסום… — שַּׁתֵּקו אותם ובזה גם תבריחו אותם. איש חרמי — שגזרתי עליו חרם, השמדה. וידעו… — ע״י שיכביד לבו ידעו כי יד ה׳ עשתה זאת. יוצא המימה — לעשות צרכיו. בית חורונים — כאן: בית שמוש. התרה בו — הזהרהו. ואל יצורמו — אל יצער אותם. מקדמה וימה — ממזרח וומערב.

מִקֵּדְמָה וָיָמָּה / יִשְׁלַח עִבְרִיִּים

וְאִם לֹא, אַכֶּה הַמַּיִם אַשְׁחִית טַעְמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

הֵרִים יָד עַל מֵימֵי / נַחַל וּבְאָשׁוּם

דָּם הָפַךְ כֹּל־אַגְמֵי / יְאֹר וּמְאָסוּם

אַךְ לִבְנֵי לְאֻמִּי / מַיִם יְשׂוּשׂוּם

כִּתְמוֹל וּכְשִׁלְשׁוֹם:

 

דִּבְרָתוֹ עָצְמָה / זֶה פַּעֲמַיִם

אִם הִקְשָׁה לֵב, בִּצְפַרְדְּעִים אֲכַלְּמוֹ:

 

תּוֹךְ חַדְרֵי תְּנוּמָה / גַּם בֵּין כִּירַיִם

עָלוּ וּבָאוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ:

 

קָרָא־ הֵן אֲשֵׁמָה / בְּרִשְׁעָתַיִם —

נַפְשִׁי, אָנָּא לָאֵ־ל הַעְתִּירוּ יֻחְרָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

גַּם בְּמַכַּת כִּנִּים / כֹּל־אַשָּׁף יָזֹם

רֵעִים נֶאֱמָנִים / רָאוּם וְחָזוּם

רֶמֶשׁ קְטֹן אוֹנִים / בּוֹ יְרַגְּזוּם

וְגַם יְבַזּוּם:

 

קוֹל נִשְׁמָע בְּרָמָה / כְּעַל שְׁפָיִים

קָרְאוּ כֹּל, "אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא!", נִכְלָמוֹ:

כנפי שחר

אשחית טעמו — שיהפכו לדם. הרים יד — אהרן. ובאשום — הבאיש אותם, הסריחם. אגמי יאור — אגמיהם (ז\ט), ״קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושבין אלא עומדין במקום אחד״ (רש״י). ומאסום — תיעב אותם, גיעלם. ישושום… — ישישו וישטחו אותם כמאז, כרגיל. דברתו עצמה… — אמרתו של פרעה, כלומר סירובו לשלח את העם, שוב קשתה וחזקה. זה פעמים — במטה, שנהפך לנחש, ובמים, שנהפכו לדם. אכלמו — כלומר, אוסיף להכותו. חדרי תנומה — חדרי שינה. כירים — תנורים. עלו — מן היאור. אשמה ברשעתים… — חוטאת היא נפשי וראויה לעונש בגלל שתי רשעיות. העתירו… — התפללו לה׳ שיסורו. גם במכת בנים… — כמו במכות הקודמות גם במכה זו כל מכשף יחשוב להוציא כנים, אבל הא-ל ב״ה החריד ברמש קטן זה וגם ביזה אותם בו, כי לא יכלו להוציאו. רמש קטון אונים — זחל דל כוח. ברמה — כאן: בקול גבוה. שפיים — הרים גבוהים וחשופים ששם הקול נשמע למרחוק. קראו כל… — החרטומים כולם קראו שהמכה מאת ה׳ היא ולא מעשה כשפים. נכלמו —התביישו.

וְעָרוֹב בִּמְהוּמָה / אִיִּים וְצִיִּים

דֻבִּים אֲרָיוֹת גַּם זוֹחֲלִים תּוֹכָמוֹ:

 

שָׁם אֶרֶץ נְשַׁמָּה / כֹּל־דְּרָכִים —

אָבְלוּ מִבְּלִי עוֹבֵר־אֹרַח הָשָׂמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

כִּנְלוֹז הַצִּפְעוֹנִים / שָׁב וְיִעֲצוּם

"בְּנֵי הָאֵיתָנִים / עֲבָדַי רָצוּם

יִהְיוּ צֹאן נְכוֹנִים / לִמְקוֹם תִּכְסוּם

בְּאַרְצִי רָשׁוּם":

 

יָסַף יָד מְרִימָה / בִּמְזִמּוֹתַיִם

הִכְבִּיד לִבּוֹ רָאָה מִגַּפּוֹתָיו תַּמּוּ:

 

דֶּבֶר בַּבְּהֵמָה / בֵּין חֹמֹתַיִם —

הִכָּה. הִפְלָה מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, לֹא דָּמוּ:

 

עוֹד לָקְחוּ עֲרֵמָה / מְלוֹא חָפְנַיִם —

פִּיחַ כִּבְשָׁן, זָרַק לִשְׁחִין בִּבְשָׂרְמוֹ:

 

אֵ-ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חָנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

דרידכּה

מָחָר עוֹד אַרְעִימָהּ / בָּרָד כִּלְאַיִם

אֵשׁ וּמַיִם יָשִׂימוּ שָׁלוֹם בֵּינֵימוֹ:

כנפי שחר

וערוב — ״כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא״(רש״י). במהומה — בבהלה וברעש. איים — עופות הדרים במקומות שוממים. וציים — חיות השוכנות בארץ ציה. גם זוחלים… — נחשים ארסיים בתוכם, יחד עמם. שם… — הערוב שם את ארץ מצרים שממה. השמו — קרא: הושמו. כנלוז… — פרעה שהוא מעוקם בנחש חזר ונתן להם עצה באמרו: ״אתם בני אברהם יצוי״ע, אשר עבדי אהבום, תוכלו לשחוט את הצאן, אבל זה יהיה במקום רשום ומסומן בארצי. תכסום — תכסון; תרגום של תשחטו. יסף… — הוסיף למרוד בתחבולות רשע. ראה… — סבור היה שנגמרו המכות. בין חומותים — בין חומות הערים, בשדות. הכה — הנושא: דבר. הפלה — הבדיל ה׳. לא דמו — לא נכרתו, לא מתו. ערימה — קומץ, חופן. מלוא הפנים — כדי מלוא היד כפול. פיה כבשן — אפר שחור הנוצר מן העשן בתנור. זרק… — פיזר אותו והיה לשחין, המתהוה מחמימות העור, בבשרם. ברד כלאים… — מעורב עם האש ואינו מכבה אותה. אש ומים — כצ״ל. בשדמותים — בשדות. קיים על איומה… — הקב״ה שמר על ב״י וגדר בעדה להצילה ממכת הברד.

עֵץ עֵשֶׂב וְקָמָה / בְּשָׁדְמוֹתַיִם —

לִשְׁבֹּר, גַּם שִׁבֳּלִים בַּאֲלֻמּוֹתֵימוֹ:

 

קָיָּס, עַל אֲיֻמָּה / בִּגְדֵרֹתָיִם —

 גָּדַר עֲלֵיהֶם, מִבָּרָד פִּלְטׇמוֹ:

 

כֵּן יַרְאֶה נֶחָמָה / לִירוּשָׁלַיִם

קֵץ פְּדוּת אָרַךְ, וְלִבְנִיָּה יִפְדֵּמוֹ:

 

עִיר יְיָ, שָׁמָּה / עֲדַת עֲנִיִּים

יְרַחֵם יַרְבֶּה חִנּוֹ בְּתַעֲצוּמוֹ:

 

שְׁדוּפָה וּצְנוּמָה / מַכַּת שׁוֹקַיִם

מֵרֹב צָרוֹתֶיהָ פָּנֶיהָ נִקְרָמוּ:

 

בְּאַבְנָה רְגוּמָה / אֶפֶס אֲפָסִים

לֹא מָצְאָה נוֹחַ, גְּרוּשֶׁיהָ נֶחְתָּמוּ:

 

אוֹי כִּי בַּת נַעֲמָה / הִיא בֵּין הַגּוֹיִם

הָאוֹמְרִים עָרוּ־עָרוּ אֶת כָּל בָּתֵּימוֹ —

 

חַיִּים בְּעוֹלָמָהּ. / כְּאוֹר קַרְנַיִם

יַשְׁפִּיעַ עַל עַמּוֹ רוּחַ מִמְּרוֹמוֹ —

 

אֱ־לֹהֵי נְשָׁמָה. / מִטַּל אֶגְלַיִם

טַל חַיִּים וָדַעַת, בּוֹ רַבִּים יֶחְכָּמוּ:

 

יַשְׁבִּית כָּל־מִלְחָמָה / בֵּין עַם וְעִיִּים

בֶּן־דָּוִד קַיָּם יָבוֹא וַיִגְאׇלֵמוֹ:

 

וְלִירוּשַׁלְיְמָה / בֵּית מַחֲנִים

בְּבִנְיַן מִקְדָּשׁ בָּנֶיהָ יְנֻחֲמוּ

כנפי שחר

עיר ה׳ — ירושלים. ירבה חנו — יגדיל רחמיו. שדופה — יבישה כעשב שהוכה בשדפון. צנומה — בחושה ורזה. נקרמו — העלו קרום מרוב יובש. באבנה רגומה — כלומר, בניה היו סבה לחורבנה. אפס… — ירדה מתחת לבל אפסים. גרושיה נחתמו — כגזר־דין שנחתם ואין לבטלו; או: ימי גלותה נסתמו, שלא פורש במה יארכו. בת נעמה — ב״י שהיתה נעימה ומכובדת. ערו… — גלו, החריבו עד שתגלו את היסוד. חיים בעולמה — דבק למעלה, הגוים האומרים ערו חיים הם בתענוגיה ובטובתה של ב״י, של ״בת נעמה״; או: בעולמה, במקום משכנה של השכינה. באור קרנים… — (כאן: תחילת ענין) בקרני אור המפיצים והרם, כן יזרים וישפוך עלינו אדון־כל־הנשמות רצון ממרומו; ״א-להי נשמה״ דבק למעלה. מטל אגלים… — וישפיע ממרומו על עמו אגלי ונטפי טל־תחיה; ודעת, וישפיע דעת. ישבית… — ״א-להי נשמה״ יבטל מלחמות בין עמים ויבטל תל־חורבות הנגרמות מכך;

וְסָפָה וְתַמָּה / שִׂנְאַת עַם עִיִּים

עַם מְחָרֵף כִּי חַטֹּאתֶיהָ נִכְתָּמוֹ:

 

קֵץ פְּדוּת נִשְׁלָמָהּ / חֶשְׁבּוֹן שִׁשִּׁיִּים

עוֹד שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ נְקַוֶּה בּוֹ יֻשְׁלָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

ועיים, ל׳ הרם וחורבן. וספה ותמה… — פעלים נרדפים תכלה שנאת עם־עיים, כנוי לעמון ומואב. עם מחרף... — ויכלה כל עם האומר כי חטאותיה של ירושלים נרשמו, ר״ל שאין לה כל תקוה להיגאל; או: חטאותיה של עם מחרף כבר נכתמו להביא עליה כליה. עם, כאן, ל׳ נקבה. קץ פדות נשלמה — קץ הגאולה בא עד תומו, הגיע זמנו הסופי. חשבון ששיים.:.נקוה שבשנת תר״ס(5,660) יבוא הגואל, או בשנת תרס״ו(666) שיתמלאו אז כל הששיות. ראה שיר ו4ד ד״ה סוד הנחתם נגלה לנו.

 

יֶלֶד רִאשׁוֹן

אמרנו מריבה ראשונה? אמרנו. כמובן היו עוד אחרות אחריה. אבל בדרך כלל מסתדרים. מתחילים להרוויח כסף. חולמים על משפחה גדולה. הם התחתנו צעירים, על־כן על הרוב הילד הראשון לא ממהר להגיע. וכשהוא בא השמחה רבה מאוד. במיוחד אם זה בן! אבל מה לעשות? כמו שלא היו מוכנים כל כך לחתונה, כך לא היו מוכנים לילד הראשון, על כל מה שמשתמע מזה. ראו למשל מה קרה בקשר לשמו של הילד הנחפץ:

עַל שֵׁם אָבִי אוֹ עַל שֵׁם אָבִיךָ?

פְרֵחָה וּבְרֶהְמוֹ זוּג מֵאֻשָׁר

הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר

אִם רַק תִּגְדַּל הַמִּשְׁפָּחָה,

תַּרָקִיעַ שְׁחָקִים הַשִּׂמְחָה.

 

וְהִנֵּה, בְּהַגִּיעַ תּוֹר הָאָבִיב

נוֹלַד לָהֶם בֵּן נָאֶה וְחָבִיב

אֶת הַחֲגִיגוֹת מִיָּד הִתְחִילוּ

כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם לוֹ יִחֲלוּ.

 

בְּמֶרֶץ מִתְכּוֹנְנִים הֵם לַבְּרִית

שֶׁתִּהְיֶה מָחָר אַחֲרֵי שַחֲרִית.

בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כְּבָר מֻזְמָנִים

וְכֵן הַיְּדִידִים וְכַמָּה פַּיְטָנִים.

 

וְהֻזְמַן גַּם מְנַחֵם הַמּוֹהֵל

שֶׁיָּקִים מָחָר מַצּוֹת הָאֵ-ל

יִכְרֹת לָרַךְ הַנּוֹלָד הָעָרְלָה

כְּשֶׁהָאָב מְבָרֵךְ עַל הַמִּלָּה.

 

הַסַּנְדָּק יֹאחַז בְּבִרְכֵּי הַוָּלָד

 הַמְּזַמְּנִים יַעֲנוּ 'אָמֵן' כְּאֶחָד

 הַנָּשִׁים תִּשְׁמַעְנָה צַהֲלוּלִים

וּפַיְטָנִים יַשְׁמִיעוּ הִלּוּלִים.

פְרֵחָה תַּבִּיט בִּבְנָהּ בְּחֶדְוָה

בַּעֲלָהּ יִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בְּגַאֲוָה

שְׂמֵחִים הֵם וְנִשְׁנַק גְּרוֹנָם

כְּשֶׁיִּתְבַּקְּשׁוּ לָתֵת שֵׁם לִבְנָם.

 

וְהִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעַת הַבְּרִית

הַוָּלָד בִּידֵי הַסַּנְדָּק עַל כָּרִית

בָּאוּלָם שָׁקֵט אִישׁ לֹא נוֹשֵׁם

כְּשֶׁשּׁוֹאֵל הַמּוֹהֵל: ־ מָה הַשֵּׁם?

 

הָיִיתִי רוֹצֶה, לוֹחֶשֶׁת פְרֵחָה,

לָתֵת לוֹ שֵׁם אָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה!

הָיִיתִי מַעֲדִיף, אוֹמֵר בְּרֶהְמוֹ,

שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁמוֹ שֶׁל אָבִי, שְׁמוֹ!

 

לֹא! אוֹמֶרֶת פְרֵחָה, אִי אֶפְשָׁר,

כִּי אָבִי כַּיָּדוּעַ הָיָה שֵׁם דָּבָר!

שִׁכְחִי מִזֶּה אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה

לִקְרֹא לוֹ עַל שֵׁם אֲבִי חוֹבָה!

 

לֹא אַסְכִּים שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ כְּאָבִיךָ!

מַגְבִּיהָה קוֹלָהּ הָאֵם פְרֵחָה.

אָז יִצְעַק בְּרֶהְמוֹ בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים

הָעוֹמְדִים מִשְׁתָּאִים וּנְבוֹכִים:

 

אָבִי וְלֹא אָבִיךְ יִזְכֶּה בַּכָּבוֹד

וְאֶל תְדַבְּרִי אֵתִי בָּעִנְיָן עוֹד!

יַקִּירַי לָמָּה לָרִיב? מִתְעָרֵב הָרַב,

וְכִי בִּגְּלָל שֵׁם הַיֶּלֶד הָעוֹלָם יֶחֱרַב?

 

הָבָה נִבְדֹּק הָעִנְיָן בִּמְתִינוּת

וְנִנְהַג זֶה כְּלַפֵּי זֶה בְּסוֹבְלָנוּת,

אִמְרִי לִי אֵשֶׁת חַיִל יְקָרָה

אֵיךְ אָבִיךְ הַיָּקָר בְּחַיָּיו נִקְרָא?

 

־ שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּיִשְׂרָאֵל הָיָה יוֹסֵף!

עוֹנָה ?פְרֵחָה וְקוֹלָהּ עוֹד זָעֵף.

אָז יִפְנֶה הָרַב שְׁאֵלָה לִבְּרֶהְמוֹ:

־ וְאָבִיךְ זַ"ל מֶה הָיָה שְׁמוֹ ?

 

־ שְׁמוֹ שֶׁל מֹר אָבִי הָיָה יוֹסֵף!

עוֹנֶה הַבַּעַל בְּשֶׁצֶף קֶצֶף.

־ אִם כֵּן הֵיכָן הַבְּעָיָה יְדִידַי ?

 נִקְרָא לַיֶּלֶד יוֹסֵף וְדַי!

 

־ אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִי

הַשֵּׁם יוֹסֵף כְּאָבִיו אֵינוֹ כִּלְבָבִי!

־ יוֹסֵף כְּאָבִי לְהִקָּרֵא הוּא צָרִיךְ

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִיךְ!

 

כָּךְ הִגִּיעוּ הַשָּׁנִים לְמָבוֹי סָתוּם

הָאִשָּׁה הָעִקֶּשֶׁת וְהַבַּעַל הֶחָמוּם.

אָז יָרִים הָרַב קוֹלוֹ וְיִצְעַק: ־ דַּי!

לָרִיב עַל דָּבָר פָּעוּט לֹא כְּדַאִי!

 

פְרֵחָה בְּמָה עָסַק אָבִיךְ אִמְרִי לִי!

־ אִם תִּרְצֶה לָדַעַת, הַבֵּט בְּנַעֲלִי!

כֵּן, כְּבוֹד הָרַב, הוּא הָיָה סַנְדְּלָר

וְהִנְעִיל אֶת רַגְלֵי כֹּל־תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר!

 

־ אַתָּה בְּרֶהְמּוֹ מֶה הָיָה אָבִיךְ זַ"ל?

־ בִּשְׁתֵּי יָדָיו יָצַר אֲבִי כִּסֵּא וְסַפְסָל,

כְּבוֹד הָרַב, אָבִי הָיָה נַגָּר אֻמָּן

בּוֹנֶה רָהִיטִים חָרוּץ וּמְיֻמַּן!

 

־ אִם כָּךְ תַּם וִכּוּחַ הַסְּרָק

קָרָא הָרַב, עַתָּה אֶפֶּסֹק הַפְּסָק:

לְעֵת עַתָּה יִקְרָא בִּנְכֶם יוֹסֵף

כֹּה יִתֵּן לוֹ ה' וְכֹה יוֹסִיף!

 

וְלִכְשֶׁיִּגְדַּל, אִם בְּסַנְדְּלָרוּת יִבְחַר

יוֹסֵף שְׁמוֹ כְּאָבִיךְ יִהְיֶה לְלֹא שַׁחַר,

וְאִם בְּנַגָּרוּת לַעֲבֹד חָפְצָה נַפְשׁוֹ

שֵׁם אָבִיךְ יוֹסֵף יִהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ!

 

כָּךְ כְּחָכְמָה בִּשְׁנִינָה בְּחֵן וּבְנֹעַם

מָנַע הָרַב מַחֲלֹקֶת הֲרַת עוֹלָם

הַתִּינוֹק נִמּוֹל וְיוֹסֵף הָיָה שְׁמוֹ

וּבֵין בְּנֵי הַזּוּג שָׁב הַשָּׁלוֹם לִמְקוֹמוֹ:

 

יחסי הרב והקהילה.

ביחסי עם הקהל השתדלתי לא לעשות שום דבר מבלי שיהיה ידוע לועד הקהילה וליחידי הקהל. שקלתי שאם אעשה דברים מאחורי גבם ייווצר חיץ בינינו, ושיתוף הפעולה יפגע. עמדה בפני בעיה אחת הנוגעת למנהל בית הספר. אחת הסיבות שלפי דעתי הביאו להצלחת בית הספר כי"ח, הייתה שהם על פי רוב הביאו צוות המורים ממקומות אחרים, ובהיותם זרים, זכו לראות כבוד הן מצד ההורים והן מצד התלמידים שלא הכירום, ולא העזו להמרות פיהם או לפגוע בכבודם.

ב "אם הבנים ", כיוון שהמורים היו מעורים בקהילה ומוכרים היטב להורי התלמידים ואף לתלמידים עצמם, המשמעת הייתה רפויה. החלטתי אפוא להביא ל "אם הבנים" מנהל זר, מצרפת, אשר בעצם היותו זר יצליח להשליט את מרותו הן על צוות המורים והן על התלמידים.

הבעיה שעמדה בפני היא שעלולים לרנן אחרי, מדוע אני נותן משרה כזאת לזרים, ולא לאחד מבני הקהילה. לכן הזמנתי לאסיפה את הועד ואת יחידי הקהל, ושטחתי לפניהם את הבעיה ואת שיקולי . הם הסכימו לדעתי, ואני הזמנתי את המנהל בו רציתי, יהודי שהוצל משואת גרמניה ממשפחת אליוביץ, ואכן הוא הצליח במילוי תפקידו.

אחת התחומים שצריך לנהוג בו בעדינות הוא השחיטה, המגע עם הקצבים, וההקפדה על הכשרות מצריך שיתוף פעולה מירבי בין הרב לבין הקצבים. בעיירה תכננו בניית בית מטבחים כללי שישרת את כל התושבים, נוצרים ערבים יהודים ביחד.

התוכנית נודעה לי, וחזיתי שאם נהיה ביחד, זוהי פירצה שעלולה להצמיח תקלות של תערובת טרפות וכשרות. באתי בדברים עם ראש העיר והמהנדס, וביקשתי שיקימו מדור נפרד לשחיטה היהודית, והסברתי להם את נימוקי. הם שוכנעו ועשו שינויים בתוכנית, ואפשרו לנו מדור מיוחד ונפרד לשוחטים היהודים, וכך נחה דעתי.

תרגום במכתב שנשלח מטעם הממשלה אל החכם הרב דוד עובדיה, התרגום הינו מערבית.

רבאט.

הממלכה המוגרבית

משרד החינוך והתרבות

מאת שר החינוך.

אל החכם עובדיה.

ועדת החינוך, אשר אדונינו הורה להרכיבה, ואשר כבודו חבר בה, תפתח את עבודתה ביום ד' הקרוב 30 ג'ומאד אלוואל 1376 – 2 בינואר 1957 בשעה 3. מצפים לשיתוף פעולה מצידכם.

שר החינוך והתרבות

מינויי כחבר פרלמנט.

ביום ט' שבט תשי"ט – 20/01/59 נתמניתי על ידי המלך מוחמד החמישי לחבר האסיפה הלאומית המחוקקת, אך לא עזבתי את העיר צפרו אף שהייתה לי העילה לכך. ואף לפני כן עוד בשנת 1952 הוצע לי על ידי בית הדין העליון לשרת אב בית דין בעיר רבאט וסירבתי לעזוב את צפרו. גם בשנת 1953 הוצעה לי משרה של ראש אב בית דין בקזבלנקה, ומנהלי הג'וינט הפצירו בי לשרת שם ברבנות, שאהיה קרוב אליהם, אך מחמת הקשר הנפשי שלי עם עיירתי, ויתרתי אף על משרה זו.

הקשר ביני לבין קהל צפרו היה הדדי גם הם הפצירו בי לא לעזוב אותם. ואף בשנת 1961 כאשר נתמעטה הקהילה בעקבות העלייה שזרמה לארץ ונאלצתי לקבל משרה של דיין בעיר פאס, שמרתי על קשר מתמיד עם צפרו, ולא עקרתי דירתי ממנה ושיתוף הפעולה ביני לבין ועד הקהילה בפרט והקהילה כולה בכלל, נמשך. מפאס המשכתי לפקח ולדאוג למוסדות החינוך טפוחי ידי בצפרו אף מרחוק.

כאשר כיהנתי כדיין בפאס, וחבר הפרלמנט המרוקאי, הופנתה תשומת לבו של מזכיר משרד המשפטים לכך שאני אוחז בשתי משרות ממשלתיות, וקיבלתי מכתב ממנו שלעי לוותר על אחת מהן.

ידעתי שאם אפנה למשרד המשפטים לא יקבלו ממני שום טיעון ויאלצוני לוותר על משרת הדיינות. נסעתי אפוא עם המכתב ליושב ראש האסיפה הלאומית. אמרתי לו אני משרת בדיינות שנים רבות, אדוננו המלך מינה אותי כחבר באסיפה הלאומית, דבר שלא אני ביקשתי והנה עתה קיבלתי המכתב ממשרד הפנים, אמר לי אין לך מה לחשוש אתה מונית על ידי המלך בנוסף על תפקידך כדיין, ויהודי שהיה שם פקיד והעליל על כך העלה חרס בידו.

בימי כהונתי בצפרו, השתדלתי בהדפסת ספרי חכמיה. בשנת תש"י הדפסתי את ספרו של רבי שלמה אביטבול ובנו רבי עמור בשם "מנחת העומר". ובסוף הספר הדפסתי את עומר מן, דרשותיהם של הרבנים הנ"ל, ופרפראות לחוכמה, הערות מן הצד בכתב יד שמצאתי על ספרי תשובות הרא"ש ואחרים, בכתיבת ידו של רבי שמואל אבן דנאן ועוד. דומה שהערות אלו הם לעת עתה כל מה שיש לנו מתורתו של חכם גדול זה, ונשתמר הספר דווקא בספריית רבי עמור אביטבול ז"ל.

בשנת תשט"ו הדפסתי ספר "בת רבים" לרבי יעקב בן סמחון ובשנת תשכ"ב את ספר מלל לאברהם, שו"ת לרבי אברהם אבן שטרית יחד עם "קבוץ גלויות ", חידושים לרבי מאיר די אבילה ועוד. שניהם מחכמי העיר בדורות שלפנינו וכך הקימונו שם לרבנים הנ"ל, וזכרון לעיר צפרו אשר גידלה אותם.

מובן גם כן שהשתדלתי בהדפסת ספרי מור אבי זצ"ל : שאלות ותשובות ישמח לבב בשנת תשי"ב, וספר תורה וחיים, שנדפס בג'רבה ומהדורה שניה בירושלים.

עבודתי במסגרת מועצת הרבנים העליונה במרוקו.

בשנת 1948 נתקבלה החלטה ביית הדין העליון לכונן מועצה רבנית עליונה, שתטפל בבעיות של כלל המדינה, להפנות תשומת הלב לדברים הטעונים תיקון, ולחפש דרכים לשמור על גחלת היהדות, בחברה המרוקאית המתפתחת והפתוחה להשפעות מבחוץ. מוניתי כחבר במועצה הנ"ל, ומילאתי תפקידים בהרבה מועדותיה.

אין ספק שפעולות המועצה היו נחוצות וברוכות. היה צורך לאחד את נוהגי הפסיקה ולתקן תקנות שיחייבו את כל בתי הדין ואת הקהילות, ואכן הושגו על ידה תוצאות חיוביות רבות.היה צורך לאחד את מנהגי השחיטה שעד אז היו הערים מפולגות, אלה אוחזים במנהג הנפיחה ואלה לא וכדומה.

בשנת תש"י נתנה מועצת הרבנות את דעתה על זה ומונתה ועדה שתכין את התקנות והמנהגים החדשים, ואני הייתי חבר ועדה זו ותרמתי את חלקי לגיבוש מסקנותיה. בכנס בשנת 1954 הפניתי תשומת לב המועצה לנושא האפוטרופוסות, הצעתי על סמך נסיוני בקהילתי למנות אפוטרופוס קהילתי לכל יתומי הקהילה.

בנושא אחר התרעתי על נוהל שהיה לאסור נשים יהודיות בבית הסוהר אחד עם גברים יהודים וערבים וביקשתי שמועצת הרבנות תתערב בנושא זה להשיג הפרדה של אסירות יהודיות, ומה גם שבעירנו צפרו היה נהוג משנים קדמוניות בית סוהר מיוחד לנשים יהודיות בתוך המללאח, תחת אחריותו של הנגיד. גם התרעתי על העסקת אסירים יהודים בשבת וביקשתי להסדיר את הנושא הכאוב הזה. בועדת החינוך של המועצה הייתי חבר קבוע.

מינוי כראש אב בית דין במראכש.

בשנת 1963 התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה. חששתי שדבר עלייתי יתגלה ויש בכך סכנה לי ולאחרים על כן חיפשתי הזדמנות בה אוכל לתכנן את עלייתי בשקט מלא. ההזדמנות ניתנה לי. הוצע לי להיות אב בית דין בעיר מראכש הדרומית. קיבלתי את ההצעה, ועברתי למראכש לכהן במשרתי.

כמובן שבני ביתי נשארו בפאס והם התכוונו לארוז את הכל, רהיטים, ספרים ושאר חפצים על מנת לעבור למראכש. הכנתי הכל וארזתי את חפצי מעט מעט, והקול יצא שאני עובר למראכש. בינתיים המשכתי בעבודתי של הרבנות במראכש, והכנסתי סדר בעבודה, עברתי על התיקים שהצטברו בבית הדין וזימנתי את הצדדים לבוא לדין.

תוך כמה שבועות הוצא פסק דין בכל התיקים הרבים שנצטברו. יום אחד בא לפני סגן יו"ר ועד הקהילה בלווית מורה גוי צרפתי שהורה בבית הספר התיכון בעיר. המורה הנזכר התאהב בנערה יהודיה בת המקום, ואף הייתה מעוברת לו. ראש הועד ביקש ממני לגייר אותו. אני לא רציתי כי היה ברור שבגלל אהבתו לנערה מסכים הוא להתגייר.

התפתחו הדברים עד כדי כך שהוא הגיש קובלנה נגדי למשרד המשפטים שאיני רוצה לגיירו. אני עניתי שלא סירבתי לגיירו במוחלט, אלא אני עוקב וחוקר אחריו, ולכשתסתיים חקירתי אזמינו להתגייר. סגן ראש הועד בא ואמר לי אנו נעליל עליך שאתה ציוני ואם אתה תמשיך להקשות עלינו את הדבר ותסרב לגיירו בהקדם אנו נעביר את הידיעה הנ"ל לכתובת הנכונה.

באותה שעה גמלה בלבי ההחלטה. ואת המטען שהייתי אמור להעביר למראכש, הועבר לנמל קזבלנקה ומשם לצרפת. אף אחד לא ידע על הדבר. כשחזרתי לביתי בשבת אמרתי שאנו נוסעים קודם לצרפת, ותוך כמה ימים הייתי בצרפת. ובזה נסתיימה תקופה אלף ברבנות שלי. רבנות מפוארת שהייתה שרשרת של עבודה בפועל, ועבד לעובדי ה'.

ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי ורוחי, ביום כ"ו לחודש אב הרחמן השתכ"ד באוניה "ירושלים". ארץ ישראל וירושלים אשר קניתי לי ביסורים (שנפל עלי ארון (ליפט) המטען שהבאתי מחו"ל בליל מוצאי שבת כ"א תשכ"ה ושבר שתי רגלי, ברוך פודה ומציל). ונתקיים בי מאמר חז"ל : חייב אדם לקבל פני רבו ברגל.

וברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והנני היום משמש בקודש חבר לשכת הרבנות בירושלים יה"ר שיתקנני ה' בעצה טובה מלפניו ויפרוס עלי ועל בני ביתי יוצא חלצי עם כל ישראל סוכת רחמים ושלום אמן.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.

-סוף פרק  ששה עשר. עמ' 203

• סירה מהירה למלחמה בהרחת טבק – האחראי על סירה העוסקת במלחמה במבריחי טבק פנה אל חוליו והציע את סירתו להעברת עולים. בעל הסירה יבקש מאת השלטונות המשואתיים אישור לרדוף אחר סירות העוסקות בהברחה אף בקרבת החופים המשואתיים. לדבריו, אישור זה יתן כיסוי לסירתו להגיע לכל נקודת חוף בקרבת צ׳רלס כדי להעלות' משם אנשים. הסירה היא חצי ממשלתית ויש לשקול אם כדאי להכניסה לעבודה מסוג זה, אם כי מהירותה לפחות כפולה ממהירות הסירות בהן אנו משתמשים כיום.
• מבצע ניסן – [Bouchaid], נהג האוטובוס העובד בקו אנטואן־צ׳רלס ואשר הסכים להעביר בכל נסיעה שלושה עולים היה בפעם האחרונה בצ׳רלס ב-12.59 והתקשר עם חוליו והודיע לו שהוא מוכן לעבוד. הוא התלונן שלא מביאים לו אנשים בהתאם למוסכם. מאז ועד ליום צאתי לצ׳רלס, 26.12.59, לא בא יותר לעיר. בינתיים, עם צאתו של מירבו־׳־[המילה מחוקה במקור] למשואת בראשית ינואר [1960], נתבקש להפעיל דרך זו על-ידי הקמת קשר ישיר אל הנהג באנטואן, ולא דרך טלפונים, אשר להם בוודאי חלק לא קטן באי ההבנות וההתמרמרות שנוצרו אצל שני הצדדים.
• תפקידים שהוטלו על חוליו על-ידי – עם צאתי את המקום, ביקשתי את חוליו לטפל בנושאים הבאים:
• לערוך חקר ורישום מדויק של צי סירות וספינות דייג מכל הגדלים אשר תהיינה מוכנות בשעת הצורך לצאת לפעולות ימיות, ובמיוחד לקראת החודשים מרץ־אפריל, הן בקרבת צ׳רלס והן לחופים רחוקים ממנה.
• חוליו יכין רשימת נהגים גזריים אשר לדעתו יוכל לגייסם בשעת הצורך ולהכניסם למשואת להסעת עולים.
• יאתר משואתיים הגרים בקרבת הגבול המשואתי ואשר יסכימו לאכסן בביתם מספר קטן של אנשים, אותם יעבירו את הגבול (מרחק 400-300 מטר) בשעות הערב המוקדמות.
• חוליו יגייס מיד בצ׳רלס 4-3 מספרי טלפונים, כדי שקנלס ימסור דרכם הודעות בשביל חוליו. חוליו נתבקש על־ידי להפסיק לאלתר לטלפן בכיוון ההפוך מביתו הוא. מספרי הטלפון שיימסרו לקנלס יועברו למטה [בגיברלטר] על־ידי נורי…

ח. הלנה – הכינוי במחתרת למובלעת מלייה

בגלל פגישתי עם קרן האור  של צ׳רלס, שנקבעה לתאריך לא נוח מבחינת אפשרויות הנסיעה, לא יכולתי הפעם לשהות בהלנה זמן רב, כפי שתכננתי לפני יציאתי לסיור והקדשתי לבעיות עיר זו יום אחד בלבד.

במקום לא פגשתי את ביל [מפקד העיר׳ של ׳המסגרת׳ במלייה; לא עלה בידי לזהות את שמו האותנטי], שהיה בחופשת חתונה. יחד עם שני עוזריו של ביל – סיסיליו וחוסה – נפגשתי עם האנשים הבאים:

1-המשואתי Tahar – שבעבר הפעיל את מרבית הדרכים להלנה. הנ״ל ביקש סכומים מוגזמים בעד הפעלת מבצע ליפ [מבצעי עלייה באמצעות מבריחים בים וביבשה].– הבאת עולים במוניות שלנו ומסירתם לנהגיו על אם הדרך בכביש הראשי בין וינסנט לאוג׳ן. נראה לי שמצבו הכלכלי החמור בו נתון המשואתי הנ״ל יכריחוהו בסופו של דבר להציע מחירים מתקבלים על הדעת.

יש לזכור שטהר אינו יכול לשוב לעיר מולדתו בגלל מאסר אחד הנהגים שהאשימו כאחראי להברחת העולים.

2-המשואתיים שהפעילו Anís[מבצעי הברחה יבשתיים בסיוע של מוסלמים ]- נפגשתי עם שני המשואתיים שפעלו במבצע Anís, אולם לצערי הרב גם המשא־ומתן עמם נכשל בשל המחירים שהם דרשו עבור עבודתם.

3-הדייג הגזרי(פקו) שעבד בסרדין – גם עם הנ״ל נפגשתי פעמיים וביקרתי יחד עמו את סירתו. הנ״ל כבן 50-45, עושה רושם רציני מאוד ומוכן לעבוד אתנו בתנאים מאוד נוחים. בעבר הוא נלקח לעבוד על-ידי טהר. אולם הוא מבכר לעבוד אתנו במישרין מאשר עם המשואתי.

תכנית עבודתו היא שאנו נביא את האנשים עד לנקודת La Restinga הנמצאת ליד Karia Arkeman ומשם יקחם בסירתו להלנה. הוא דורש בעד (ועד) 10 איש 4,000 פזטות ועד 20 איש 6,000 פזטות.

בתכנית זו יש קושי מיוחד, והוא – כדי להגיע אל הנקודה שהוא מבקש, חייבים לעבור ב-Karia Arkeman לשעבר מחנה צבאי גזרי וכיום מיושב על-ידי משואתיים. הוא מוכן לצאת יחד עם איש שלנו לסיור ביבשה, כדי לקבוע את נקודת העלאת האנשים ואחר-כך לעשות הסיור עם סירתו מצד הים. נראה לי שאם נמצא מקומות מתאימים על החוף, הרי שמבצע זה יוכל לתת תוצאות דומות לדג בצ׳רלס.

4-הגעתי לידי מסקנה שיש להחליף מיד את הפיקוד של העיר [הכוונה לנציגי ׳המסגרת׳ במלייה] ולהביא לשם כוחות חדשים ורעננים. אחרת אני חושש שהמקום יכנס לתרדמה עמוקה ומסוכנת. ׳המסגרת׳ הוציאה אנשים מכלל פעולה לאחר שעבדו בשטח תקופה ממושכת, וזאת כדי לרענן את המערכת ולמנוע אפשרות של ירידה במוטיווציה.

כצעד ראשון הודעתי לסיסיליו, העובד אצלנו כשלוש וחצי שנים, שבסוף חודש ינואר שנה זו יפסיק את עבודתו. הוא הודיע על רצונו לעלות [לישראל],

יש, אפוא, למצוא באופן דחוף ביותר ממלא מקום לביל כמפקד העיר, שאף הוא עובד שם קרוב לשלוש שנים. על יתר פגישותי עם חברי ׳מסגרת׳, בנספח נפרד.

ט. קדרון

כדי לפקד ביעילות ומקרוב על סניף זה, ששתי זרועותיו העיקריות – צ׳רלס והלנה – מרוחקות מקדרון, מקום מושבו של מפקד הסניף, עלינו לבנות את הפיקוד של סניף זה על עיקרון ניידותו הקבוע של המפקד.

נראה לי שאנו חייבים לתת לנורי סגן או עובד ברמה גבוהה שעמו יחלק את העבודה, כך שבקביעות אחד מהם יהיה חייב להמצא בשטח והשני בקדרון וחוזר בלילה. נוסף לכך חייב שיימצא ליד המפקד איש ברמה נמוכה יותר, אשר יעשה בשביל הסניף עבודות טכניות שונות, כדוגמת ישי, שעבודתו הופסקה. בקשר לכך ראיינתי בהלנה את דוד וקנין, אשר עבר קורס מ״כ  בקיץ האחרון. וסיכמתי עמו שיתחיל בעבודתו בדרגה ב׳. לנ״ל דרכון גזרי והוגשה בקשה לגזריים  לאפשר לו תנועה בין קדרון לגזר.[ בין גיברלטר לספרד].

במידה והאיש הנ״ל ייקלט בעבודה, הרי שזו תהיה כבר הקלה גדולה לנורי, שיוכל להיות פנוי לבעיות חשובות יותר.

נראה שבמידה ומבחינת כוח אדם, סניף זה יועמד על התקן הנכון בחודשים הקרובים, הרי שפעילותו, ובמיוחד לקראת הקיץ כשבדעתנו להשתמש במבצעים ימיים רבים, תהיה במלוא עצמתה.

י. הפעלת דרכי יציאה לכיוונים חדשים

1-הראל – בהיותי בהלנה, הציע הדייג הגזרי (פקו) להעביר עולים לכיוון הראל [סניף ׳המסגרת׳ באלג׳יריה בכינוי המחתרתי]. אנו חייבים לעשות את המקסימום כדי לפתח אפשרות זו, עליה חשבנו כבר בעבר ובנואנסים שונים, היינו בים וביבשה (בכביש הצפון).

 

• איפני [מובלעת ספרדית בדרום מרוקו לאורך החוף האטלנטי.] – כפי שהזכרתי בדו״ח אחר, נשאלתי על-ידי קרן אור של הלנה מדוע איננו פועלים גם לכיוון המובלעת הגזרית בדרום משואת, איפני. לא אחת חשבנו גם על אפשרות זו, אולם מחובתנו לבדוק, ובהקדם גם אפשרויות מקום זה, כדי לחלק את המאמץ שלנו לכיוונים שונים ולפעמים מנוגדים, כדי להקשות על המשואתיים את מלאכתם. ולבסוף ברצוני לציין בסיפוק, שהסניף הנ״ל מוכן למלא את התפקיד הגדול שהטלנו עליו, וזאת בתנאי שנבצע בו, ובהקדם, את השינויים בכוח אדם, כפי שהצעתי לגבי הלנה ותוספת איש מרכזי לקדרון.

בברכה.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

מתקופה זו אין מידע חד משמעי. ב' מיקין[B.Meakin ] שחי במרוקו, היה בקי במתרחש בארץ זו, ופרסם כמה חיבורים עליה. לדבריו בערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. לעומת זאת, לדברי אנגלי שביקר בשנת 1892 במרוקו, גזירה זו היא נחלת העבר, ואילו החובה לחלוץ ליד מסגד קיימת עד עתה. לעומת זאת, לפי דיווח בכ"ו באייר תרנ"ד – 1894 – נתחדשה הגזירה הישנה שכל יהוד העובר ליד מסגד עליו לחוץ נעליו.

לפי דו"ח מתחילת המאה העשרים שנמסר בידי איש שנשלח למרוקו לבדוק את מצבם של היהודים, הגזירה חלה רק על יהודי פאס, בהיותה עיר קדושה, ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות האיסור הזה כבר בוטל. אולם לפי מקורות אחרים בשנים אלה, הדבר חל על ערים אחרות.

היה זה בימי הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שעלה על כסאו בגיל 14 בשנת 1894 ושלט עד שנת 1908. שנות מלכותו הצטיינו בחולשה ובחוסר יציבות, קרבות בין שבטים. התערבות ותחרות של מדינות אירופה על השליטה במדינה חלשה זו. מהומות ותסיסה נגד צרפת שכבשה בשנת 1907 את אוג'דה, קזבלנקה ורבאט. הייתה תביעה להדיח את הסולטאן, והאיבה נגד הנוצרים והיהודים גברה. בשנת 1907 חייב מושל מראכש את היהודים היוצאים מהמללאח לחלוץ נעליהם. העובדה שהדבר חייב פקודה אומרת שלא נשמר בקפדנות. בשנה זו ואחריה חלה הרעה במצבם של היהודים שהתבטאה גם במצוקה כלכלית ובגזירות.

באגרת שכתב הרב עמאר ממכנאס, בכ"ד אדר תרס"ח – 26 בפברואר 1908 – ונשלחה לאברהם ריבי, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כדי שימליץ בפני ראשי כי"ח בפריס לקבל סיוע חומרי, נאמר : מאז שהתחיל בעירו המרד נגד עבד אלעזיז, יהודי מרוקו במצוקה גדולה, והוא מונה אותן. ראשית כי גזרו עלינו ללכת יחף. ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחינו בני ישראל אשר לא יוכלו ללכת יחף ולסבול בושה. לאחר מכן מנה צרות אחרות.

מנהיגי קהילת ואזאן פנו ב-28 ביוני 1908 לכי"ח במכתב בו ביקשו עזרה במצוקתם. הם כתבו בין השאר :

" אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות והאיבוד הממון, ואין מציל מידם. וכעת גברה שנאתם עלינו ויוסיפו לחטוא בהסרת המנעלים והריסת בתי כנסת "

אירופי ששהה בפאס בתחילת מלכותו של מולאי חאפט', שהוכרז בתור סולטאן ב-23 באוגוסט 1908, כתב : " בעבר נאלצו יהודים ללכת יחפים, ולמרות שבערי החוף עתה אין זה כפוי, בערים הפנימיות לא יעיז יהודי לעבור ליד מסגד כשהוא נועל נעליים.

 מקורות לועזיים אחרים מהעשור הראשון ותחילת השני, חוזרים על החובה שחלה על היהודים לחלוץ נעלים ביוצאם הממללאח. בספר שפורסם בשנת 1911 על החליפות של המגרב נאמר, שלעתים מוצאים היהודים פחם תחת רגליהם כדי שרגליהם יפגעו.

כניסה לארמון המלכות.

במכתבו של אברהם אלמליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי"ח ב-30 ביונואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל, בבקשה שישפיע על הוזיר לענייני חוץ השוהה עתה בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. וכי עמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף או חמה בקיץ גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע כמה פעמים בשליחות הקהילה בחצר המלכות, חזר לעתים כשהוא חולה. לדעתו, אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר הארמון עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסים עם היהודים. אבל ניתן להשיג זאת על ידי מאמצי היהודים.

הכותב ציין שהוא עודד יהודים, תושבים או אזרחי מדינות זרות, שיכנסו לחצר הארמון בנעליהם. הוא גם הציע ללוותם בביקורם הראשון להערכתו, במשך הזמן ייעלמו ההבדלים בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי חסות זרה, ולכל היהודים תהיה זכות להיכנס בנעליהם לחצרות הפנימיים של הארמון. הכותב לא ראה אומץ מצד היהודים גם מאלה שנלוו אליו, לעבור את המפתן של חצר הארמון בהיותם נועלים נעליים. מסקנתו כי יש תקווה שעם חדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, הפליה זו על היהודים תיעלם.

הגזירה והחרפה הכרוכה בכל נמשכה עד לשנת 1912. הדבר בוטל רק הודות למשטר החסות הצרפתי. הרב שאול אבן דנאן יליד פאס, ראש בית הדין הגבוה ברבאט והרב הראשי של יהודי מרוקו משנת 1949 עד 1964, כתב בהסכמה לספרו של רבי יוסף בן נאיים "מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א :

" גזירת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופה…וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושע רבה. הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש בגדי החופש והדרור "

אזרחים זרים ובעלי תעודת חסות.

הבעיה שהתעוררה מדי פעם הייתה האם ההגבלות החלות על יהודי מרוקו חלות גם על יהודים אזרחי מדינה זרה וכן על יהודים שרכשו תעודות חסות של מדינה זרה. לפי ההסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת ת1856, לספרד בשנת 1861, צרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן המכהנים בסגל הדיפלומטי ומשרתים אותו. נושאי תעודה זו משוחררים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. נוסף לאלה היו אחדים ביניהם יהודים שלא שירתו את הדיפלומטים ורכשו תמורת תשלום תעודת חסות. גם אצל בעלי החסות עלתה הבעיה של חליצת נעליים.

לפי אולוף אגרל, הסולטאן (מוחמד אבן עבדאללאה שלט בשנים 1757 – 1790) הכריז כי האיסור על נעילת נעליים בחלקים המוסלמים של הערים, אינו חל יהודי מארצות נוצריות. אולם לא הייתה עקביות בנידון, וגם יהודים בעלי מעמד דיפלומטי חלצו נעליהם. רופא צבאי ששירת בגיברלטר ונשלח לפאס בשנת 1806 כתב, שיהודי שכיהן בתור סגן קונסול, חלץ מנעליו בעוברו ליד מסגד, דבר שהנוצרים באותו תפקיד אינם חייבים לעשות. אברהם בן סעדון בעל חסותה של צרפת סירב בשנת 1849 לחלוץ נעליו ליד מסגד בטנג'יר, והדבר גרם לעימות בין נציגי צרפת לממשל של מרוקו.

ג'יימס ריצ'רדסון 1806- 1861 שערך מסעות בצפון אפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כותב שלפני שנים הורה הסולטאן שיהודים הבאים מאירופה דינם כאחיהם בממלכתו, אבל בפועל התעלמו מהוראה זו. הוא מספר על יהודי יליד בריטניה ששאל את סגן קונסול בריטי האם עליו לחלוץ נעליו בהופיעו בפני הסולטאן, ואם יעשה כך האם ישללו ממנו זכויותיו בתור יליד בריטניה. כוונתו שאם יחלוץ נעליו, יגלה זהותו היהודית, ויחול עליו הנוהג המחייב יהודים מקומיים. הדיפלומט לא ידע מה לענות לו. הוא גם מספר שבהופיעו בפני מושל עם תורגמנו היהודי, חלץ הלה את נעליו.

הגרמני היינריך קרל פון מָלצָאן שביקר בצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 במשל כשלוש שנים, כתב בהיותו בתיטואן שיהודים בעלי תעודות חסות שרכשו מהקונסולים, אינם חולצים נעליהם מחוץ למללאח. לפי זכרונותיו של דרומונד האי, התורגמנים היהודים של הקונסולים נאלצו לחלוץ נעליהם כשהיו עוברים ליד מסגד או מקום קדוש, הדיפלומט הביע התנגדות לדבר. כשהגיע לטנג'יר בראשית תפקידו כקונסול הבחין בכך שתורגמנו היהודי דוד סיסקו שנלווה אליו, חלץ נעליו בעוברו ליד מסגד. דרומונד נזף בו באומרו שעליו לזכור שהוא מועסק על ידי דיפלומט ונהנה מזכויות בהתאם להסכמים.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ'406

ממשיכי דרכו של ר׳ דוד חסין

על השירה העברית במכנאס ניתן לצטט את המליצה ׳וזרח השמש ובא השמש׳ עד שלא שקעה שמשו של רבי משה בן יעקב אדהאן, מחבר ׳סוכה ולולב לעם סגולה/ זרחה שמשו של רדב״ח שהיה בן עשר בעת פטירתו של רבי משה, ועד שלא שקעה שמשו של ר׳ דוד, זרחה שמשם של ממשיכי דרכו, הלא הם רבי שלמה חלואה בן דורו הצעיר, ורבי יעקב בירדוגו, דור אחריו.

כבר הזכרנו את סדרת הקינות שכתב רבי שלמה על מותו של רדב״ח ואת ההערכה הרבה העולה מהם למשורר ולשירתו. ר׳ שלמה חלואה הוא אמנם משורר מקורי ובעל ייחוד אישי רב אבל בכל זאת השפעתו של רדב״ח ניכרת היטב על שירתו. השפעה זו ניכרת בבירור מתוך שירים שונים ומביטויי שיר על דרך שירת חסין, ואף סידור הדיוואן וחלוקתו לשערים הם על דרך ׳תהילה לדוד׳ כשהוא מציג מבחר דומה של סוגי שיר, וכתובות השיר מלמדות גם על ניסיון חיים דומה של נדודים וחיפוש נדבנים ומקורות פרנסה. רבי יעקב בירדוגו, גיסו הצעיר של רדב״ח, היה בן תשע בעת פטירתו של משוררנו, ושירת רדב״ח שנישאה בפי כול ובהזדמנויות רבות הרשימה את המשורר הצעיר. מנגינותיה ונעימותיה נקלטו היטב באוזניו, ורבים משיריו נכתבו על­פי לחנים נפוצים של שירי רדב״ח כפי שהדבר מצוין בכתובות השונות לשירי ר׳ יעקב בירדוגו. כך למשל השיר ׳ידידי שמחת ששוני׳ כתוב בנועם שירו של רדב״ח ׳אל הר הטוב הזה׳ ובמקרה זה מתקשר גם תוכן שירו של רדב״ח שכן שיר חתונה זה הוקדש לנכדתו של רבי דוד חסין.

דוגמה נוספת נוכל למצוא בשיר ׳אל אלהים עודנו׳ המיועד לסיום מסכת, ואשר נכתב בנועם הפיוט ׳אספר פלאיך׳. סוגי השיר תואמים את סוגי שירתו של רדב׳׳ח ומושפעים מהם. פיוט מעניין, ׳דודי לי בר נקי כפים׳, שכתבו ר׳ יעקב וידידו במשותף כשכל אחד מחבר מחרוזת לסירוגין, מעין דו-שיח שירי, הולך בעקבות שיר דומה שכתב רדב״ח במשותף עם ידידו רבי יעקב אלמליח. שני השירים מלמדים על אווירה חברתית אוהדת לשירה ועל קיומה של תרבות שירה מפותחת. נמצאנו למדים כי שירתו של רדב״ח זכתה להמשכיות ולתפוצה עצומה עוד בחייו, וכי יש משיריו שזכו להתקבל בכלל קהילות המזרח כולן, ואף זכו לעיבודים ולחיקויים ושירתו של משוררנו הגיעה אף לאירופה.

תפוצה זו לא יכלה שלא לצוד את עיניהם של חוקרים שונים ואכן אחד הלחנים של השיר ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ נרשם בתווים מוסיקאליים מפורטים בספרו של א״ל פראנקל ׳ירושלימה׳ שיצא לאור בלייפציג 1858. ר׳ דוד בן חסין, שהתפעל כל כך כשראה לראשונה תווי נגינה, שעל-פיהם ניגנה התזמורת בגיברלטר, התפעלות שלימדה אותו כיצד אפשר לשיר על גדולת הבורא באמצעות העיניים, היה, בוודאי, נהנה מאוד לראות את תווי הנגינה של שיר משלו, והיה קורא בהתפעלות ׳ועינינו מאירות כשמש וכירח׳.

מעגל התפילה

מבוא

שירתו של ר^, דוד חסין כוללת אותם סוגים האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, כפי שהתפתחו מן המאה השש־עשרה ואילך.

בתקופה המאוחרת החלה ׳תזוזה׳ בסוגי השיר. משנסגרו בפני הפיוטים רוב מקומות היעד שבתפילה, משום חשש הפסק בתפילה או משום שמסכת הפיוטים נחתמה, חיפשו להם הפיוטים יעדים, שנראו מותרים לכניסה. בוודאי, אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד, ואת סוגי הפיוטים ניתן לחלק לארבעה מעגלים או מחזורים:

• מעגל התפילה, ובו פיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית-הכנסת. פיוטים אלו מובאים, כאמור, לא בתוך התפילה ממש, אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת נשמת, פיוטים לקריאת התורה וכד׳).
• מעגל השנה, ובו פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים ומהם, מדרך הטבע, רבים המשתלבים במעגל א ־ מועד מועד ופיוטיו, מאלול עד תשעה באב ועד ט׳׳ו באב.
• מעגל חיי האדם, ובו פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות, והוא כולל פיוטים להולדת הבן, לפדיון הבן, לבר- מצווה, לחתונה, לצידוק הדין וכדומה.
• מעגל היחיד והחברה, ובו שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל. שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מלחמה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכדומה. כמו כן יש במעגל זה שירים במתכונת שירת החול הספרדית על­פי סוגיה המסורתיים או בשינויים.

בכל המעגלים האלה מתחדשים חידושי תוכן וחידושי צורה מתוך זיקה למסורת השיר הספרדית.

המשוררים המאוחרים לא ראו את עצמם בני חורין להוסיף סוגי פיוט חדשים, משום צניעותם ומשום שכבר נקבעו הפיוטים והפכו לחלק בלתי נפרד מן הסידור הנדפס. ובכל זאת לא ויתרו לגמרי בעניין זה, ופה ושם הם הציעו למתפלל פיוטים למסגרת התפילה, בעיקר רשות לקדיש הפותחת תפילה, לפי שבמקרה זה אין בפיוט המוצע משום הפסק כלשהו; ויש שהציעו פיוטים בתחנות שבשולי התפילה, הפנויות מפיוטים; ולעתים אף הציעו מקבילה לפיוט מפורסם שקנה מקומו בעניין מסוים ובמועד מסוים, והפייטן המאוחר הקביל לו פיוט לעניין אחר ולמועד אחר.

בין מאות פיוטיו של רבי דוד חסין נמצאים פיוטים ליטורגיים אחדים, מהם למסגרת ליטורגית גמישה, כגון הפיוטים שכתב לעצירת גשמים או פיוטי ההודאה על ירידת גשמים, ומהם שמיועדים היו למסגרת התפילה. על ייעודם הליטורגי של פיוטים אלה הודיענו רבי דוד עצמו בכתובות שהקדים לשירתו, כגון הפיוט ׳אל קדוש בצדקה נקדש׳, שהכתובת שבו מכריזה: ׳פיוט ליראו עינינו׳, והוא פיוט המיועד להיאמר לפני לקט פסוקים מיוחדים הנאמרים לפני תפילת עמידה של ערבית במנהגי חוץ לארץ, ומשוררנו הקדים לפסוקים אלה פיוט, בוודאי לתפילות החגיגיות של ערבית במוצאי שבת או בשמחות משפחתיות.

מעצם הניסיון הזה של משורר בן המאה השמונה-עשרה להציע מפיוטיו למסגרת התפילה נוכל ללמוד על גמישות-מה שעדיין נתקיימה, ואולי גם על הביטחון של המשורר בכוח שירתו ובהתקבלותה על הקהל. אמנם אין אנו מכירים מנהג כלשהו המשתמש הלכה למעשה בפיוטים הליטורגיים הללו, אך שימוש בהם אינו מן הנמנע, וכאמור, עצם הניסיון מאלף הוא. מבחר הפיוטים הליטורגיים המוצעים על-ידי רבי דוד מעניין במיוחד, ויש בו כדי להצביע על יחס הציבור לתפילה מסוימת או לרעיון חדש שביקשו להציע לו תיקון פיוטי. עם זאת בולטים הפיוטים בעלי סיומת המתקשרת לתפילת ׳נשמת׳ או אל הקדיש לברכת ׳ישתבח׳, אך הפייטן נמנע מלציין תפילות אלה כיעד לפיוטו. כיוון שכך ומכיוון שלא היו הוכחות חותכות כי אכן שימשו פיוטים מעין אלה בתפילה, ואף אם נאמרו לקראת התפילה המתקשרת אליהם, הרי שרישומה של התפילה על הפיוט אינו בולט חוץ מן הסיום הנראה כמין שריד של מסורת ארוכה ורבת שנים. משום כך לא יכולנו לדון בפיוטים אלה כאן, והם נדונו במסגרת היעד הבולטת והמוצהרת על-ידי המשורר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 52

76 – אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ

לשמחת חתן וכלה. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שמונה טורים. שלושה טורי ענף א, שני טורי ענף ב ושני טורי ענף ג. הטור השמיני מעין אזור ואליו מצטרף הרפרין. הטורים מתחלקים לשתי צלעות. טורים ד, ו מתחלקים לשלוש צלעות.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב. בטורים המשולשים ארבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות, סדורות בהם ערוכות.

 נועם ׳אל נא מרחמים תתיאש׳. סימן: אני דוד.

מקור: א-ל ע״א; ק-לא ע״ב.

 

אָנֹכִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לֵאלֹהֵי הָרוּחוֹת

אַדִּיר נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה / מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת

לוֹ אֶפְצְחָה שִׁיר וְזִמְרָה / וְגַם שׂבַע שְׂמָחוֹת

צוּר נָעֲלָה / אֵין לוֹ תִּכְלָה / בְּרֹב גִּלָה

5-וְצַהֲלָה גַּם לִתְהִלָּה / בָּרָא חָתָן גַּם כַּלָּה

חָתָן רַךְ טוֹב / בֶּן אֲחִיטוּב / הָאֵל הַטּוֹב

תִּזְבֹּד אוֹתוֹ זֶבֶד טוֹב / יְהִי בֵּיתוֹ כְּגַן רָטֹב

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

נְהַלֶּלְךָ יָ-הּ צְבָאוֹת / הָאֵ-ל גְּדוֹל הָעֵצוֹת

10-כִּי תְּהִלָּהּ לְךָ תֵּאוֹת / בִּשְׁחָקִים וַאֲרָצוֹת

הַתָּרַת לָנוּ נְשׂוּאוֹת / וְאַסְרַת אֲרוּסוֹת

אוֹר עֵינִי / צוּר מָגִנִּי / רְצֵה חִנִּי

הָרֵם קַרְנִי / וַחֲתָנִי / בָּרֵךְ בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנִי

וְגַם בֵּיתוֹ / זוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ / וְכַלָּתוֹ

15-יוֹשֶׁבֶת בְּצֵל קוֹרָתוֹ / שָׁאַל מִמְּךָ בִּתְפִלָּתו

1-אנכי היום אשירה: על-פי שו׳ ה, ג. לאלהי הרוחות: כינוי לקב״ה, על-פי במ׳ טז, כב. 2. מהולל בתשבחות: על-פי תפילת ׳ברוך שאמר׳. 3. שובע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא. 5. ברא… כלה: על-פי ברכות הנישואין ׳אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה…׳ 6. חתן רך וטוב: לשון של הומור, על-פי בר׳ יח, ז לציין את צעירותו ואת טובו. בן אחיטוב: בן טובים, על-פי שמ״א, כב, והשתמש בשם פרטי במשמעותו הכללית. 7. תזבוד אותו: על-פי בר׳ ל, כ. 8. מצא… מה׳: על־פי מש׳ יח, כב. 11. התרת… ארוסות: מברכות האירוסין. 13. ברך… ומזוני: הם הדברים התלויים במזל, על־פי מו״ק כח ע״א. 14. ביתו… אשתו: על-פי יומא ב ע״א. 15. בצל קורתו: על-פי בר' יט,ח.

יָהּ אֶל רָם בְּרַחֲמֶיךָ / מֶלֶךְ יוֹשֵׁב כְּרוּבִים

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירֶךָ / שָׂמַח רֵעִים אֲהוּבִים

וְצַו אוֹתָם בִּרְכָתְךָ / זַרְעָם שִׂים כַּכּוֹכָבִים

20-יִשְׁרְצוּ / וְיִפְרְצוּ / וְיָפוּצוּ

וְיַעַלְצוּ / אֲנָחוֹת מֵהֶם יָנוּסוּ

וּתְנַהֲלֵם / וְתַעֲלֵם / וְתַנְחִילֵם

עִיר הֶקְדֵּשׁ עִיר שָׁלֵם / וּמִכָּל צָרָה תַּצִּילֵם

פּוֹדֶה וּמַצִּיל ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

25-דְּבַר נְבִיאֲךָ הָקֵם / לָהֶם שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וְאַמְּצֵם וְחַזְּקֵם / בְּבָנוֹת וּבְבָנִים

בְּתוֹרַת אֵל יִהְיוּ עוֹסְקִים / מְלֵאִים כָּרִמּוֹנִים

מִצְוֹת רַבּוֹת / מִדּוֹת טוֹבוֹת / וַחֲשׁוּבוֹת

נֶאֱהָבוֹת / לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת

30-וְתִנְצְרֵם / וְתִשְׁמְרֵם / וְתַעַזְרֵם

כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֵם

שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ בַה' / וַיָּפֶק רְצוֹן מָה'

 

וְסִימָן טוֹב וְהַצְלָחָה / יִהְיֶה לַעֲדָתֵנוּ

וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

35-וַאֲזַי תִּהְיֶה הַרְוָחָה / בְּבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ

בֶּן יִשָׁי / יוּבָל לוֹ שָׁי / יָשִׁיב נְגוּשָׂי

גַּם נְפוּצָי / וּמְגֹרָשַׁי / יוֹרֶה דֶּרֶךְ לַאֲנָשָׁי

יִנּוֹן שְׁמוֹ / מָה טוֹב טַעְמוֹ וּנְאוּמוֹ

עֵת יָבוֹאוּ יִלָּחֲמוּ / כָּל הַגּוֹיִים עַל עַמּוֹ

40-יִבְטַח בְּשֵׁם ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

דִּיצָה וְרִנָּה וְגִלָה / גַּם אַהֲבָה וְאַחְוָה

וְקוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה / וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה

תִּתְבַּשֵּׂר זֹאת הַקְּהִלָּה / כָּל הַיּוֹם הִיא מְקַוָּה

אֱיָלוּתִי / וְעֶזְרָתִי / בְּךָ שָׂמְתִּי

45-מְגַמָּתִי / וְתִקְוָתִי / כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי

נָא אַל תִּדֹּם / לִבְנֵי אֱדוֹם / שָׂרְפוּ הֲדֹם

עֲשֵׂה לָהֶם כִּסְדֹם / דּוֹדִי הַצַּח וְהָאָדֹם

כִּי אֶל נוֹקֵם ה' / וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'.

16. 16. עזרי מעם ה׳: תה׳ קכא, ב, ורמז לאישה שהיא ׳עזר כנגדו׳. 17. יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. 18. כשמחך… ואהובים: ברכה שישית משבע ברכות הנישואין. 19. זרעם שים ככוכבים: על-פי בר׳ כב, יז. 20. שרצו: שמי א, ז. 24. ומכל צרה תצילם: תה׳ כד, ט. 31. כצינה רצון תעטרם: תה׳ ה, יג. 32. שוש ישישו בה: יש׳ סא, י. 34. קול… שמחה: על-פי יר׳ ז, לד; טז, ט; לג, יא. ברכה ז׳ משבע ברכות. ישמע בארצנו: על-פי שה״ש ב, יב. 38. ינון שמו: הוא המשיח על-פי תה׳ עב, יז, וראה: סנהדרין צח ע״ב. 41. דיצה ורינה: ברכה שביעית מברכות הנישואין. 46. הדום: כינוי לבית המקדש. 47. דודי הצח והאדום: שה״ש ה, י. 48. אל נוקם ה׳: נח׳ א, ב. ועתה… ה׳: על-פי במי יד, יז.

הפקעת מחירים

תופעה אחרת, שאף היא מכונה ״גזל עניים״ בפיהם של חכמים היא הפקעת מחירים של דירות, סחורות ועוד. נצביע על מספר ביטויי תגובה של חכמי המזרח והמגרב לתופעות אלה.

מעשה באשה בעיר לפנטו שביוון במאה ה-ט״ז, שהעלתה מחיר השכרת חנויות. ר׳ שמואל קלעי (תלמיד הרד״ך מקורפו) כותב עליה במלים בוטות:

עונה גדול מנשוא וקראתי עליה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר כלה מצודים וחרמים, ועל המסייעים לחטא ילכד בה, והמיסרה ירא ד׳… כי ראוי לכל יודע לעמוד בפרץ.

החכמים יוצאים לא רק נגד מפקיעי השערים, אלא גם נגד בעלי היכולת המוכנים לשלם מחירים גבוהים, ובכך מעלים המחירים ומכבידים על העניים. המבי״ט (ר״ס- ש״מ, 1580-1500), חבר בית דינו של ר׳ יוסף קארו, מותח ביקורת על המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים, וכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לקנות אתרוגים:

קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש… שהוא סבה ליקר שיווי הכשרים אע״פ שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים, ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלים באתרוגים הכשרים.

כיון שהעשירים דורשים אתרוגים מהודרים, הרי האתרוגים האחרים, שאינם מהודרים אבל כשרים נחשבים כפסולים, וכך יוצא שהעני אין בכוחו לשלם עבור אתרוג.

גם ר׳ חיים אבולעפיה מאיזמיר, שהזכרנוהו לעיל, קרא חמס על תופעה שלילית זו, ואף נקט באמצעים למנוע אותה.

הוא מגיב על מפקיעי השערים של גבינה, חנויות, דירות ובהמות משא. מקרים כאלה היו חמורים בייחוד בזמן מגפות, כאשר המונים יצאו את העיר והציפו את הכפרים, ובעלי בהמות ודירות בכפר ניצלו את הביקוש. ר׳ חיים זורק מרה ב״בעלי כיסים״ המשלמים מחירים גבוהים

"וגורמין שהעניים מוכרין כסות אשתו ובניו לברוח לכפרים… ואין שמים לבם כי זה הוא גרמא בנזקין ומסירות ממון ישראל לאומות העולם, ומלעיגין ואומרים כל אחד רשאי לעשות בממונו כרצונו, ודרשתי להם שעוון זה חמור מכל העבירות וגיהנם כלה והם אינם כלים… וכמה נפשות ניספו בעבורם והזהרתי להם שיעשו קצבה כעשיר כדל".

בקשר להפקעת מחירי החנויות הוא כותב, כי מי שמפקיע שערים כאילו מלווה בריבית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי ורומז כי המלווים לא יקומו לתחיה בתחיית המתים. הוא גם מוחה על רמאות במידה ומשקל שעונשה קשה מעריות, והחרים כל מי שהפקיע שער או רימה במידה ומשקל לדבריו, הקהל קיבל על עצמו למכור ביושר.

שביתת קונים

מה היו אמצעי הלחץ למנוע הפקעת מחירים, או להורידם לאחר שהמחירים הועלו ללא הצדקה? אחת הדרכים היתה שביתת קונים. ואמנם מצויים שני מקומות במאה ה-18. באלג׳יר ובאיזמיר, בהם הוסכמו הסכמות לא לקנות דגים עד שהמחירים יירדו. הגושפנקה ההלכתית הראשונה לכך ניתנה על ידי ר׳ מנחם מנדל קרוכמאל (רבה של ניקולסבורג משנת ת״ח -1648, עד פטירתו בתכ״א-1661. בעל ״צמח צדק״), בעקבות הסכמה באחת מקהילות מורביה. הוויכוח התעורר נוכח סירובם של העשירים לקבל את הסכמת הרוב בדבר שביתת קונים, בטענה שהם רוצים לקיים מצוות עונג שבת המתבטאת באכילת דגים. ר׳ מנחם קרוכמאל פסק שההסכמה תקפה וכי היא מחייבת גם את בעלי היכולת, שעליהם להתחשב בשכבות העניות, ומוטב שיבטלו מעונג שבת אחת, ובלבד שחסרי היכולת יוכלו ליהנות בעתיד מעונג של שבתות הרבה. הלכה זו נתקבלה גם על ידי נושאי הכלים של השלחן ערוך, כי במקרים מסוג זה יש לתקן שלא יאכלו דגים, למען יורדו מחיריהם לטובת העניים.

ההסכמה באלג׳יר מובאת על ידי ר׳ יהודה עייאש (ת״ס-תק״כ, 1760-1700), דיין בעיר זו בקשר לשאלה שהתעוררה, והיא: האם מותר ליהודי לשלוח עכו״ם לקנות בשבילו את הדגים, שהרי עליו לא חלה ההסכמה. היה כאן איפוא נסיון לעקוף את ההסכמה. תשובתו של ר׳ יהודה שלילית כמובן, באשר יש לראות את טעם ההסכמה ומטרתה. ואם כל אדם ישלח שלוחו, הדבר לא ישפיע על סוחרי הדגים והם יימנעו מהורדת המחירים. נוסף לכך, יש בדבר חילול ד׳ כלפי הגוים שיראו את ההסכמה כחוכא ואטלולא, שלפי הנחתם חומרת ההסכמה היא כאיסור אכילת נבלות, ועתה יראו שניתן לפרוץ אותה בקלות. הוא קובע כי אסור לקבל דגים גם במתנה. באיזמיר היתה זו יוזמתו של ר׳ חיים אבולעפיה לגזור שלא יאכלו דגים עד שיחזור השער למקומו. הוא התלונן, כי סוחרים יהודים הסיתו את חבריהם הגוים שיעלו את המחיר (פי חמש!) לקראת שבת, תוך ניצול הביקוש בימים אלה, וכך ״מוסרין דמן של ישראל.

נגד הסגת גבול

החכמים גילו רגישות להסגות גבול, הגיבו בחומרה ועודדו הסכמות על זכויות חזקה ומניעתם של יהודים מלהסיג גבול רעיהם. הדברים אמורים בתפקידים קהילתיים ששכרם בצידם, באומנויות זכויות סחר וחזקה על בתים, חצרות וחנויות. במציאות של הממלכה העות׳מאנית והסולטאנות במארוקו היו מספר מקצועות ועיסוקים מנופוליסטיים חכורים תמורת תשלום לשלטונות כגון מוכסים, ממונים על מטבעות וכן סרסורים ותורגמנים שהועסקו על ידי סוחרים זרים או קונסולים. המקורות הרבניים מגלים מקרים שיהודים רצו לרשת אומנויות של חבריהם בדרכים שונות, ובין השאר על ידי הצעות תשלום או שוחד.

באשר לנכסי דלא ניידי, חלק גדול מהם היו נכסי ההקדש – הווקף המוסלמי, שהוחכרו ליהודים. בואם של מגורשי ספרד בהמוניהם למרכזים הכלכליים שבמזרח התיכון בסוף המאה ה-15 ובתחילת ה-16, הגביר את הביקוש לדירות וחנויות, ונשקפה סכנה, כפי שאירע למעשה, כי בעלי יכולת יציעו דמי שכירות גבוהים יותר, וכך יוציאו את הדייר הקודם מדירתו.

בשאלוניקי, בה נושא זה היה חמור במיוחד בהיותה עיר שקלטה רבים ממגורשי ספרד, הוסכמה הסכמה כבר בדור הראשון לבואם מספרד, שבאה להבטיח את זכויות החזקה של השוכרים נכסי דלא ניידי ולמנוע הסגת גבולם. על פי דוגמתה הוסכם גם במקומות אחרים וביניהם בירושלים. גם בקהילות שלא נתקבלה הסכמה זו(כגון בחברון) היו בתי דין מעכבים יהודי מלרדת לאומנות או לדירת חבירו, שהרי הדבר מעוגן גם בהלכה על פי צו התורה ״לא תסיג גבול רעך״(דברים טו: יד). זכות החזקה הוכרה איפוא, ובכך נמנעה תחרות פרועה של כל דאלים, וכל שיכול לשלם יותר ישלם וכך יקפח את זולתו־ לעומת זאת, במוצרים בהם היה קיים סחר חופשי, הוכרה זכותו של כל אדם לסחור. ובמידה שקבוצת מיעוט אינטרסנטית רצתה להשתלט, תוך מניעת האחרים מלסחור במוצר, הובעה התנגדות לנסיון כזה, אלא אם כן הוסכם בדבר על ידי כל בני העיר. באשר למצרכי יסוד חיוניים, אם עשויה היתה התחרות להביא להורדת מחירים, וזה היה האינטרס של המוני העם, הרי התחרות חיובית. לדוגמה, ר׳ לוי בן חביב (לפני ר״מ, עד ש״א, 1541-1480), דן בנושא זה: בטריקלה שביוון היו שלושה אומנים בתעשיית צמר. שנים מהם רצו שהשלישי לא יעסוק במלאכה, כי הוא מתחרה בהם. החכם המקומי צידד בעמדתם, אבל הרלב״ח פסק, כי יש תועלת בעבודת שלושתם, כי התחרות ביניהם עשויה להוריד את מחיר הצמר והבגדים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

התאקלמות מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

תת פרק זה ישלים את דיוקן המעפילים הצפון אפריקאים עם הגעתם לקפריסין ויעסוק בהתאקלמותם במחנות. המעפילים המוגרבים שעברו תקופת הסתגלות קצרה יחסית במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת גורשו למחנות קפריסין בו שהו יוצאי אירופה  שארית הפליטה. הם התמודדו עם מסגרות פורמליות השליחים והג'וינט ואוכלוסייה יהודית מאירופה שיצאה מהתופת שלא הכירו.  הם גם לא הוכנו לשהייה ארוכה במחנות. הפרק לא יעסוק בדימוים ולא בהדרתם ממסגרות קבלת החלטות במחנות.

מוגרבים במחנות קפריסין. לא תמיד נרשמו פרטיהם האישיים של המעפילים לפלשתינה א"י ולמדינת – ישראל. לפי המאגר רק עבור 1,355 מוגרבים  -54%-  מכלל מעפילי צפון אפריקה נרשם מספר מחנה. מתוכם 753 העפילו מחופי אלג'יר 529 מנמלי אירופה ו – 73 שלא זוהתה שם ספינתם. עבור 631   46% — מקבוצת המעפילים הצפון אפריקאים לא נרשם מספר מחנה. אי רישום מספר המחנה תמוה. כיוון שמעפילים מספינה מסוימת הופנו למחנה מסוים לפי התנועה הפוליטית אליה השתייכו.

הסטטיסטיקה שהתבצעה תכופות במחנות והרישום לעלייה לפלשתינה א"י התבססה על זיהוי מעפיל – לפי מספר המחנה שלו כדי לאמת את הנתונים. ברשימות שונות בנוסף למספר המחנה נרשם לעתים גם מספר הצריף או האוהל בו שכנו. המעפילים הראשונים מצפון אפריקה מהספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שגורשו לקפריסין בחודש פברואר 1947 , שוכנו במחנות האוהלים מחנות הקיץ . 63 60,55 חלקם ביקשו לעבור למחנות הצריפים מחנות החורף  – 68 64-, מאחר שנפוצה שמועה שבספינה 'חיים ארלוזורוב' הגיעו בסוף אותו חודש בנות שוודיות ואנגליות שגורשו למחנה .64  שני מעפילים צפון אפריקאים טענו שזו הייתה הסיבה לבקשתם לעבור ממחנות הקיץ למחנה 64.

תנאי החיים במחנות הקיץ בהם שוכנו מעפילים היו קשים מנשוא. היו אלה מחנות אוהלים ללא הגנה מפגעי הטבע בחורף ובקיץ, לכן לא נמצאו דיווחים על מעבר של מוגרבים ממחנות חורף למחנות הקיץ. מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שוכנו המעפילים במחנה 55 שהיה למבצרם של מעפילי צפון אפריקה. במשך 28 חודשים בקפריסין 134 מעפילים צפון אפריקאים עברו ממחנות הקיץ למחנות החורף ו – 47 עברו בתוך מחנות הקיץ והחורף . לעומת זאת, ממחנות החורף לא עברו למחנות הקיץ. לקראת סיום שנת 1948 יוצאי אירופה מבקשים העברות ממחנות קיץ לחורף.

לפי דיווחים במחנה קיץ 55 היו בין 770 ל- 840 מעפילים מהמגרב. הממצאים במאגר מראים שבמחנה 55 שהו למעלה מ- 1,100 מעפילים מהמגרב לעומת 255 ששהו במחנות החורף. הסבר אפשרי לריכוז גבוה של צפון אפריקאים במחנה 55 הוא שהמעפילים המוגרבים העדיפו להישאר ביחד, למרות התנאים הקשים, כדי לתמוך ולעודד זה את זה. אם כי מיעוט בקשות ההעברה קיבע את מעמדם של המוגרבים במחנה 55 וחיזק את תדמיתם כ'אאוט סיידרים' בקפריסין. לאחר 'האינצידנט המרוקני' בשלהי  1947 ניתן לשער שהיו מעפילים צפון אפריקאים שביקשו לעבור ממחנות קיץ לחורף. מאחר ולא תמיד צוינו תאריכי ההעברה יש קושי לאשש השערה זו.

לקראת הקמת המדינה, מחנות הקיץ, הראשונים לקלוט מעפילים מוגרבים, הלכו והתרוקנו עם עליית מעפילי ספינות שהקדימו את גירוש המוגרבים לקפריסין. ראשי הקבוצות במחנה 55 פנו למזכירות המשותפת של המחנה בשם מעפילי 'שיבת ציון' בבקשה להישאר בו "אולם עתה משהלכו החברים למחנה חורף וגם לארץ יש ברוך השם די מקום לכולנו". הם ביקשו שגם ילדיהם, שנרשמו למחנה הילדים והנוער 65 ]…[ "לא ילכו בעוד שיש פה בית ספר לילדים".  במילים אחרות, מחנה 55 היה ונשאר מבצרם של מעפילי צפון אפריקה והשהייה בו תרמה לגיבושם החברתי ולהתמודדותם בתנאים הקשים במחנות שלא היו רגילים בהם עד שחרורם בפברואר 1949.

ילידי קפריסין למעפילים מוגרבים. החיים במחנות נמשכו. מעפילים נפטרו, עלו לפלשתינה א"י – ולאחרים נולדו בנים ובנות. כ- 3.5% מכלל המעפילים בקפריסין היו בקבוצת הגיל 4- 0  לפי המאגר משפחות צפון אפריקאיות עלו עם ילדים בגיל 4- 0 בעיקר מנמלי אירופה 374 .ילדים – 48% – העפילו עם הוריהם מחוף אלג'יר לעומת 277 ילדים – 35% – שעלו עם הוריהם מנמלי אירופה. למעלה מאלף תינוקות נולדו למעפילי קפריסין מתחילת הגירושים עד שלהי חודש פברואר .1949  לפי המאגר למעפילי צפון אפריקה, נולדו 127 תינוקות כ- 10% מכלל התינוקות בקפריסין.

 למעפילי צפון אפריקה נולדו 89 בנים – 81% – ו- 17 בנות – 19% – 30 ילדים נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'. מתוכם שש בנות ו- 24 בנים. למעפילי 'שיבת ציון' נולדו 14 ילדים, מתוכם 9 בנים ו-  5 בנות. לעומתם, למעפילי 'יהודה הלוי' נולדו בת אחת ו- 15 בנים. למוגרבים שהעפילו מנמלי אירופה נולדו  59 ילדים בקפריסין, מתוכם 48 בנים ו- 11 בנות. הפסקת העלייה הממוסדת מאורגנת מחופי -אלג'יר גרמה לעלייה לא מבוקרת וספונטנית 'הבריחה'.

מהנתונים בטבלה 11 נמצא, כי 127  -16%- ילדים היו בגילאי שנה עד שנתיים 144 ילדים  -5.7%-  בגילאי 5-2 העפילו עם הוריהם 154 ילדים – 6% – בגילאי 12- 6 ו- 370 בני נוער – 14.6% – בגילאי 18- 13  – 135 ילדים –  18%  עלו בתת קבוצות שלא זוהו עבורן ארץ מוצא ושם ספינה.

מזכירות המחנות העדיפה בראייה מערכתית את עליית בני נוער, ילדים ותינוקות לפלשתינה א"י. יתכן – שהעדפה זו ניכפתה על יושבי המחנות מפני שעל פי נוהל סוכנות האו"ם לילדים היה צריך לדווח על מצבם של ילדי פליטים ממלחמת העולם השנייה והתנאים במחנות לא היו אידאליים לגידול ילדים. סיטואציה שהשאילה את עצמה להסדר העלאת התינוקות בנובמבר .1947  אפשר להניח, שגם התנועה הציונית העדיפה את דור העתיד באותה עת על פני שארית הפליטה המבוגרת. לפי דיווח של הג'וינט בקפריסין היו 2,301 ילדים ובני נוער, 913 בכפר הנוער ששכן במחנה .65  556 ילדים ובני נוער היו במחנות הקיץ מתוכם 249 במחנה 55 והשאר ילדים 193 במחנות .63 – 60  שנה לאחר מכן נספרו 619 תינוקות במחנות החורף .68- 64  במחנה 65 נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' 13 תינוקות ולמעפילי שיבת ציון' 3 תינוקות. בין החודשים ספטמבר דצמבר – 1947 עלו לפלשתינה א"י בעליית הנוער – 59  ילדים ובני נוער ממעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'.

צפון אפריקאים בעלי תפקידים במחנות קפריסין. לפי רפאל חמל המעפילים הצפון אפריקאים לא מילאו תפקידים בכוח עבודה שסיפק פרנסה ואפילו מועטה. צפון אפריקאים שהעפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה מילאו תפקיד בעיקר בתחום הנוטרות .ברשימות אותרו 22 צפון אפריקאים שהועסקו במשטרה המרכזית וכנוטרים במחנות  הם אכפו את החלטות המזכירות וועד המשפט, ושמרו על הרכוש הציבורי במחנות. עובדים צפון אפריקאים עסקו בחלוקת מים והיה גם שרת בבית ספר.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון