Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad
Les préparatifs avant la dernière traversée d'Egoz
Il faut signaler, que pendant ces quelques jours où le dirigeant égyptien séjourna au Maroc, les actions de l'immigration ne cessèrent guère, même pas un seul jour. C'est l'inverse qui serait plutôt vrai, le flux des immigrants augmenta même dans une certaine proportion.
A 2:00 du matin, quelques heures avant l'arrivée de Nasser, nous apprîmes que les routes qui permettaient la sortie de Casablanca furent fermées par la police, et qu'il n'était donc pas possible de faire sortir un groupe d'enfants âgés de 12 et 14 ans qui attendaient de faire leur Alyah. A 03:00 nous nous réunîmes pour une séance urgente, et il fut décidé de s'adresser à un juif propriétaire d'un magasin, dans lequel furent vendus des tenues de scouts. C'est de cette manière que les enfants partirent, sous le camouflage d'un groupe d'éclaireurs, et le public venu pour saluer le président Nasser les applaudit, croyant qu'ils étaient des éclaireurs défilant pour témoigner leur respect à l'hôte prestigieux.
Ainsi partirent ces garçons et ces filles dans une opération qui fut appelée "Manos".
Tout ceci se produisit avant la nouvelle opération d'Egoz. Nous attendîmes l'occasion imminente pendant laquelle les conditions météorologiques seraient propices à une nouvelle traversée de ce bateau.
La route de la dernière traversée
L’opération fut fixée pour la nuit du 10 au 11 janvier 1961. Deux jours avant, fut fixée la liste des immigrants, et elle comprenait, entre autres, quelques familles qui déjà à trois ou quatre reprises furent obligées de faire la longue et difficile route entre Casablanca et Al-Hoceima puis rebrousser chemin, à cause des mauvaises conditions météorologiques – neige et chemins bloqués, mer agitée – ou à cause d'un mouvement suspect dans le lieu de l'opération, qui était tout autant connu des contrebandiers que des gardes-frontières.
Le mardi matin, 10 janvier 1961, furent sortis les immigrants de leur domicile par les jeunes du "Ballet" et transportés par taxi sur les lieux de rencontre à Casablanca, et transférés dans nos voitures. Ces endroits étaient sécurisés par les hommes de Gonen, et il fut fixé que toutes les dix minutes une voiture partirait de Casablanca avec des conducteurs de l'antenne Makéla. Tout se déroula dans un ordre exemplaire.
Quelques minutes avant que la dernière voiture d'immigrants parte de Casablanca, deux voitures des membres des unités marines prirent le chemin sous mon commandement, afin de sécuriser la route de Al-Hoceima et le lieu de l'opération, et se charger de l’embarquement des immigrants de la plage à Egoz.
A leur suite, partit une voiture dans laquelle se trouvait Yossef Réguev, le commandant de Gonen, et avec lui deux hôtes. En route, le temps était clair et agréable, c'est pourquoi l'espoir était grand qu'Egoz arriverait à destination sans la moindre avarie, et cette fois-ci l'opération ne serait pas annulée.
Les voitures des unités marines s'arrêtèrent à Parador-de-Kétama, afin de me permettre d'appeler chez moi, à Casablanca, et selon un code convenu d'avance, mon épouse devait me faire savoir "si la fièvre de notre enfant est tombée', ce qui signifiait que nous sommes autorisés à poursuivre notre route. C'était ce qui fut convenu avec Alex, et ce même jour en effet "l'enfant n'avait pas de fièvre', et les voitures continuèrent leur voyage dans les montagnes du Rif, tout en garantissant la sécurité du convoi.
La route était étroite et serpentait, montait et descendait alternativement. Dans cette portion montagneuse, il neigeait, mais non comme les fois précédentes où la route était barrée. Un profond abîme s'ouvrait béant des deux côtés de la route, et sur les versants abrupts et enneigés perçaient quelques sapins. Un brouillard épais recouvrait les environs, et j'étais dans l'obligation de descendre du véhicule de tête, d'avancer afin d'indiquer à Haïm Benchetrit la direction du voyage. Je procédais ainsi à plusieurs reprises jusqu'à la descente vers la plaine côtière, là-bas la neige avait disparue et le temps était plus agréable
Les véhicules de l'unité marine arrivèrent au pont, 6 Kms avant Al Huceima à l'heure fixée, les membres de la cellule descendirent et les deux conducteurs continuèrent vers la forêt, à une distance de près de trois kilomètres de là, afin de cacher les véhicules. J'ai placé sous le pont l'un de mes hommes en observation, puis j'ai suivi avec mes autres camarades le cours d'un fleuve qui mène à la côte, j'ai examiné le secteur où il n'y avait pas âme qui vive. Là aussi j'ai placé un de mes hommes en observation et qui assurerait la garde puis je retournais vers le pont, en dessous duquel j'ai pris position avec mes hommes. Les membres de l'unité portaient des cagoules afin de masquer leur identité aux immigrants.
Il faisait très froid cette nuit là, mais dans les temps fixés et selon des horaires précis, arrivèrent les unes après les autres les voitures des immigrants. Sous la couverture des membres des unités marines et avec leur aide, les familles descendirent des voitures et furent rassemblées, selon leur ordre d'arrivée, sous le pont. Je donnais aux immigrants les dernières instructions et les organisais en vue de notre longue et difficile marche vers la côte.
A tous il fut ordonné de garder le silence le plus absolu, et jusqu'à la montée sur le bateau en pleine mer il leur était interdit de parler, de fumer ou d'allumer une torche. Dans un ordre exemplaire, les immigrants avancèrent dans le cours du oued. Ils étaient très émus mais ne le manifestaient pas. Ils savaient qu'ils étaient entre les mains sûres des "sionistes"'.
Les membres des unités marines et leur commandant, qui accumulèrent une grande expérience dans ce genre d'opérations, agirent avec rapidité et un zèle surprenant: ils distribuèrent aux nourrissons des biberons et aux enfants – des bonbons, et aussi des calmants aux adultes qui en exprimèrent le besoin.
En tête du cortège marchèrent deux éclaireurs de l'unité marine – l'un d'eux était Michel Parienté – et à leur suite se trouvait Yossef et ses deux hôtes. Je changeais de temps en temps de place, et Haïm Benchétrit servait d'arrière-garde et s'inquiétait que personne ne fût oublié derrière. De temps en temps j'arrêtais le cortège, afin de vérifier un chemin encore plus sûr et éviter les rochers du oued. Les mères marchaient serrant dans leurs bras leurs enfants recouverts de couvertures, et les enfants de David Dadoun tenaient les mains de leur père, ainsi que le faisaient tous les enfants du cortège. David Elkoubi, adolescent âgé de 14 ans, se trouvait seul là-bas, sa famille avait immigré en Israël une semaine auparavant, alors qu'il était allé au marché acheter un blouson et qu'il n'était pas revenu à temps chez lui.
Les personnes âgées marchaient derrière, le parcours était d'une heure de marche.
Il y avait dans le cortège un cas qui sortait de l'ordinaire: l'une des familles amena avec elle la grand-mère, qui était âgée de plus de quatre-vingts ans. Haïm Benchetrit se porta volontaire pour la porter tout le chemin sur son dos, et nous la montâmes la première sur la barque qui l’emmena vers Egoz.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-390
הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-
שר הפיתוח מ' בנטוב, תמך בעלייה ממרוקו : "אני חולק על דעתו של לוי אשכול, אני סבור שיהודי מרוקו בסכנה גדולה ואנו שומעים רק תשובה אחת – אין כסף. אם כך הבה ונתחלק במה שישי לנו, וגם היישוב הוותיק יתרום את חלקו, כי עד עתה היישוב הוותיק לא סבל ולא התאמץ כל כך. ניתן לקלוט עוד עשרות אלפי יהודים".
ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר, תמך הפעם בעלייה המונית ממרוקו ואמר : "המצב במרוקו מסוכן, וידידיו הצרפתים של בלומל – נציג הג'וינט במרוקו – אומרים לו – אתה ציוני – אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו. הממשלה והסוכנות צריכים להחליט שהסייג שקיבלנו על עצמנו – 45.000 עולים, בטל ומבוטל.
שרת העבודה, גולדה מאיר, תקפה שוב את המתנגדים להצלת יהודי מרוקו ואמרה :
אני רוצה שהשולחן הזה יראה את עצמו יום אחד אחרי שיוכרז במרוקו שאף יהודי אינו יכול לצאת משם…ומכיוון שאנו מלומדי ניסיון, כבר קרו לנו אסונות כאלה. אין צורך בדמיון עשיר כדי לחזות את הדבר. אינני פוסקת לחשוב : מה אני אישית אעשה אחרי שתיסגר העלייה ממרוקו ותוניסיה, ותהיה לי הרגשה שיכולתי לעשות דבר מה ולא עשיתי…..אינני יכולה לגמור בלבי להרים את ידי על מנת להשאיר את היהודים שם. אינני יכולה בשום אופן לעשות זאת.
ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, תמך בעמדת שרגאי להעלאת 60.000 – 100.000 יהודים ממרוקו :
אין לי ספק שאיש מהיושבים ליד שולחן זה לא יכול לקח עליו אחריות למה שיקרה במרוקו ולמה שעלול להיות במקרה שלא נוציא את היהודים ממקום זה, עלינו לקבל עומס לתקופה קצרה על חשבון השנים הבאות. איננו יכולים לקחת עלינו את האחריות לגורלם של יהודי מרוקו. אין ספר שהליגה הערבית השפעתה במרוקו תהיה חזקה. הסולטאן של מרוקו עומד להזמין את נשיא מצרים נאצר.קיבלתי אתמול מכתבי זעקה מנציגי עליית הנוער והם כותבים שהגיעה השעה להציל בלי להתחשב במצב הבריאות והגיל, מוכרחים להגדיל את העלייה במספרים ניכרים ולא בעשרת אלפים.
לשר המשטרה, בכור שטרית – הוא עצמו יוצאי מרוקו – הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתף בדינו העלייה, והוא תקף את המתנגדים להגברת העלייה :
איננו יודעים אם אנשים אלה שלבם לא התחמם לקראת הצלת יהודי צפון אפריקה, מייצגים את העם היהודי. ההמונים שטעמו את טעם השואה שעבר על עם ישראל, לבם יתחמם והם יחושו גם משהו לגבי צפון אפריקה. אינני יכול להבין את הציונות המתנגדת לעליית 100 אלף יהודים הנמצאים על עברי פי השואה. אינני יודע במה תוכל הציונות להצדיק עצמה אם יקרה ליהודים אלה מה שקרה ליהודים בדור הזה. כיצד מדינת ישראל תוכל להצטדק ? אין זה הגיוני לומר דרושים לנו כך וכך מיליונים ומכיוון שאין אני יכולים להשיג סכום זה, עלינו לוותר על הצלת יהודי מרוקו. האם זו הדרך? האם כך בנינו את הארץ ? האם המושבים והקיבוצים נבנו על יסוד הנחות של כלכלה " יודעים אנו את כל הקשיים הכרוכים בעלייה המונית ונקבל עלינו את כל הקשיים.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, התנגד להגברת העלייה :
אלמלא היה מצב כזה של ביטחון, הייתי אומר ניקח עלינו את הריזיקה, יהיה משבר בארץ, נעשה כמו שעשינו לפני שבע שנים. אבל כרגע אם תבוא עלינו מלחמה, אז לא רק הנשק והבחורים הלוחמים שלנו הם שיכריעו, אלא יכולתנו המשקית והכספית. מבחינה ציונית עלינו לקחת את העלייה לטווח ארוך. אי אפשר לזלזל בסכנה שבסגירת שערי מרוקו. תוניסיה היא באופן פורמאלי תחת שלטון צרפת. מרוקו היא באופן פורמאלי מדינה עצמאית. צרפת נכנעה בדבר אחד למרוקו, בכך שהחזירה את הסולטאן אבו יוסוף, ואם באמת תהיה מלחמה עם מצרים, קשה להניח שמדינה ערבית תיתן ליהודים לצאת. עלינו לשקול את שני השיקולים. הסכנה הצפויה ליהדות מרוקו שתיסגר ומי יודע לכמה שנים ואז בניין הארץ ייפסק אולי ב-80%, ומאידך גיסא מה היכולת שלנו לאור צרכי הביטחון. אין לנו כסף לקניית נשק, וצפויה סכנה לסגירת שערי מרוקו. אינני מאמין שנוכל להכניס את היהודים למעברות. הפרץ של המעברות נסתיים –. עלינו לחסל את המעברות הקיימות, ולכן העדיפות הראשונה שלנו היא לנשק, כי זה עניין של זמן ולא ניתן לדחייה.
כמו בכל נושא, שמבקשים לא להחליט בו, הוקמו גם כאן שתי ועדות : האחת – לגיוס כספים בעולם, והאחרת – לעלייה מצפון אפריקה.
מניתוח דברי בן גוריון עולה, כי הסכנה הצפויה מסגירת שערי מקורו היא רק ירידה של 80% בבניית הארץ ; אבל בפועל הרי "נזרקה" יהדות צפון אפריקה ליישב את הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים במסגרת פיזור האוכלוסין, שכן למקומות אלה "לא ניתן" היה לשלוח את עולי מזרח אירופה ומערבה. מצד שני התעלם בו גוריון לחלוטין מן הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו – פוגרומים ואולי השמדה – שהחמירה בעקבות השתלטות הלאומנים במרוקו והמלחמה הצפויה עם מצרים.
הנה כי כן הייתה למדיניות של הגברת העלייה ממרוקו תמיכה רחבה מצד שרגאי, קול, שזר, גולדה מאיר, בנטוב, בר יהודה ובכור שטריט ; אך החלטת ראש הממשלה שנתמך בלוי אשכול, גיורא יוספטל, גרוסמן ובדובקין, מנעה את קבלתה.
החלטה זו, משמעותה דחיית הצלת יהודי מרוקו – למרות סכנתם הממשית, כאשר הצרפתים כבר בתהליך העברת השלטון למרוקנים, וברור לכולם כי הם מוכנים להשתכן במעברות – ורק שיצילו אותם. אך מצב זה כנראה שלא עשה רושם רב על בן גוריון, אשכול ויוספטל. בן גוריון ידע, כי ליהודי מרוקו צפויה סכנה גם מעבר לסגירת שערי מרוקו.
בפברואר 1956 דיווח ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, כי לאחר הרכבת ממשלה ערבית בידי סולטאן מרוקו – ואף שמונה שר יהודי, שר הדואר ד"ר בן זקן – קיימת סכנה להמשך קיומם של מוסדות חוץ יהודיים במרוקו, כגון "אליאנס", אוז"ה, הג'וינט, ואורט. כן דיווח דובדבני על לחץ גדול של 130.000 יהודים ממרוקו החפצים לעלות, ובמיוחד מתבקש להקל בסלקציה על 10.000 יהודים, החיים בכפרים נידחים, שפתרונם אינו סובל דיחוי. אך גם בקשתו זו לא נענתה. הממשלה והנהלת הסוכנות לא עשו דבר כדי להציל את יהודי מרוקו מפני הסכנה ההולכת וקרב אליהם.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005
כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.
גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.
הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.
יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.
אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.
המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.
ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.
ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?
משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81
חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973
ענק־מחרוזת
קצר אל־סוק ; תצלום משנת תשי׳׳ג / 1953 סוג אופייני ליהודיות כפריות בעמק הזיז
מורכב מחרוזים שונים, וביניהם לוחיות של כסף עבודת־ניאלו, שנלקחו מן הרבידים הגדולים (׳׳תאסדית״) של המוסלמיות צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 42
(442)
רביד — ״תאסדית" איזור האטלאס התיכון; תחילת המאה הכ'
רביד גדול זה, המכסה את כל החזה, מיוחד למוסלמיות
מורכב מלוחיות־כסף.בעבודת־הניאלו המיוחדת לאיזור (פירוט העיטור השחור ראה לעיל, מס׳ 437) ; אלה הן הלוחיות שפורקו על־ידי היהודיות והושחלו בענקי המחרוזות הגובה : 29 ס״מ ; הרוחב: 27 ס״מ מוזיאון ישראל
(443)
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973
Joseph Toledano- Benchimol
BENCHIMOL
Nom patronymique de formation hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben et de Chimol, diminutif berbère du prénom biblique Shémouel qui a pour sens textuel "Dieu est son nom". Dans la Bible son étymologie est proche mais quelque peu différente, dérivé de Shama' El, avec le sens de "Dieu a entendu ma requête", comme il est conté dans le premier livre de Samuel: "Au terme de la période, Hanna, qui avait conçu, enfanta un fils et lui donna le nom de Samuel "parce que, dit-elle, j'ai demandé cet enfant à Dieu" ( I Samuel, 1, 20). Le nom est attesté au Maroc depuis le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Autres orthographes: Chimol, Guimol. Cette famille originaire de Fès s'est particulièrement illustrée dans les affaires et la diplomatie à Tanger au siècle dernier. José Abecassis rapporte qu'une branche de la famille à Tanger et Gibraltar a changé de nom pour adopter celui de Beriro, patronyme dont le sens en portugais est clameur, cri, au figuré, homme bruyant. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté surtout au Maroc (Fès, Tanger, Tétouan, Larache, Meknès, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Alger) sous cette forme et des formes proches: Chemoul, Benchemoul, Chemouli.
ABRAHAM: Le premier personnage illustre de la famille. Naguid de la communauté de Fès à la fin du XVIIème sous le règne de l’empereur Moulay Ismael.
MOSES: Négociant originaire de Fès, fondateur à la fin du XVIIème siècle de la branche de la famille qui allait s'illustrer dans la vie de la capitale diplomatique tout au long du XIXème siècle. Il fut le premier membre de la famille à entrer au service de la France, comme interprète au Consulat Général, de 1803 à 1813.
ABRAHAM: Fils de Moses. Grand négociant à Tanger. Parralèlement à ses occupations commerciales, il succéda à son père comme traducteur au consulat de France. Il organisa en 1832 la visite au Maroc du Comte de Momay et en 1836 celle du Baron Frey de la Rue qu'il accompagna à l'audience que lui accorda le sultan à Meknès. Il participa activement à la conclusion du nouveau traité de commerce entre les deux pays en 1855. En récompense, le sultan Moulay Abelra- haman lui accorda un Dahir de protection et le nomma administrateur de la douane à Tanger. Après sa mort, c'est son fils aîné, Moses, qui lui succéda comme interprète du consulat général de France.
HAIM: Fils de Abraham. L'une des personnalités les plus marquantes de la communauté de Tanger et du judaïsme marocain en général au siècle dernier. Dans la tradition familiale, il mena parrallèlement à ses occupations commerciales et financières le poste de traducteur de la Légation de France, succédant à son frère Moses. Il rendit d'éminents services à la France en lui assurant notamment l'approvisionnement en laines achetées par ses agents à l'intérieur du pays. Lorsque la conférence de Madrid réforma en 1880 le système des protections et décida que le titre ne serait plus transmissible par hérédité, la France exigea et obtint dans l'article VI de la Convention de Madrid, une seule exception en faveur de la famille Benchimol en récompense des services rendus. Mais cette clause ne devait pas recevor d'application, Haïm n'ayant pas laissé de successeur direct. Après la mort du fondateur du premier journal de langue française à Tanger et dans tout le Maroc, "Le Réveil du Maroc", Lévy Cohen, il le racheta continuant, comme directeur et comme journaliste, son combat pour la défense des intérêts de la France au Maroc et la défense des droits de l'homme en général, et de ses coreligionnaires en particulier. C'est ainsi qu'il mena une grande controverse avec le fondateur du premier mouvement politique antisémite, Edourad Drumont, député d'Alger. Dans son livre "La France Juive", paru en 1886, Drumont le présentait comme véritable meneur de jeu occulte de la politique aventureuse de la Légation de France à Tanger, se préoccupant avant tout de la défenses des intérêts de ses coreligionnaires du Maroc. Quand il quitta son poste de traducteur en 1884, il fut nommé vice-consul honoraire et décoré de la Légion d'Honneur. Très attaché à la vie juive, il fut président du Comité de l'Alliance Israéüte Universelle du Maroc et encouragea l'extension de son réseau scolaire à travers le pays. Il fut, au prix d'un long combat qui l'opposa aux conservateurs menés par le Grand rabbin Moredekhay Bengio, et après l'intervention du pacha, le véritable réformateur de la communauté de Tanger et l'acteur de sa modernisation qui devait en faire la communauté-phare du Maroc. Contre l'avis des conservateurs, il organisa en 1891 les premières élections au suffrage universel de l'histoire du pays d'où sortit une Junta de 12 membres dont il fut élu président. Le Grand Rabbin refusa de reconnaître le comité des Jeunes Turcs et le conflit faillit dégénérer en combats de mes, sans l'intervention du pacha qui rétablit la paix entre les deux camps. Ce comité fut reconduit par les électeurs trois fois de suite. Il lança un emprunt pour la construction d'édifices pubücs dont il fut le premier souscripteur dont deux fours publics et un asile-hôpital. Il édifia une synagogue qu'il légua à la communauté, n'ayant pas eu d'héritier, ainsi qu'un fonds qui permit la construction de l'hôpital juif, le premier du pays, qui devait porter son nom. Après sa mort les héritiers et la communauté menèrent de nombreux procès sur l'interprétation de son testament. Dans son activité philanthropique, il fut aidé par son épouse Donna Tolédano de Benchimol. Mort à Marseille en 1907, son nom fut donné à une des rues prinicipales de Tanger.
MOYSES: Commerçant de Tanger qui s'installa aux Açores au milieu du XIXème siècle avant de passer vers 1869 à Lisbonne où il fonda une nouvellle branche de la famille.
HILLEL: Fils de Yéhouda, né à Tétouan en 1829. Arrivé très jeune et très pauvre à Fès, il ne tarda pas à acquérir une grande fortune dans le commerce du charbon. Agent consulaire des Etats-Unis à Fès, il devint un des notables de la communauté. Après sa mort en 1875, il fut enterré dans le nouveau cimetière auprès de son grand ami rabbi Abner Sarfati et de la sainte Lala Solika Hatchwel.
- YEHOUDA: Il succéda en 1917 à rabbi Mordekhay Bengio comme Grand Rabbin et président du tribunal Rabbinique de Tanger. Il fut confirmé à son poste après l'adoption du Statut international de Tanger en 1924 et y resta jusqu'à sa mort, en 1937. Il montra un soin particulier au développement de l’enseignement en général et religieux en particulier.
JOSUE (1864-1945): Educateur, journaliste et philanthrope de la communauté de Tanger. Il fut en 1881 le premier directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle dans ce qui était alors le petit village de pêcheurs de Casablanca. Il revint en 1884 à Tanger où il collabora au seul journal de langue française du pays "Le Réveil du Maroc". En 1889 il revint dans l'enseignement pour ouvrir la première école de l'Alliance à Larache. En 1891 il abandonnna définitivement l'enseignement pour les affaires où il fit une grande fortune. Il acquit en 1907 la nationalité espagnole et devint en 1914 l'attaché commercial du Consulat Général d'Espagne et représenta l'Espagne à l'Assemblée Législative de la ville devenue internationale par le traité de Paris de 1924. Il fonda et dirigea jusqu’à sa mort l'oeuvre de bienfaisance " Hakhnassat Orhim " pour l'accueill et l'hébergement des indigents de passage dans la ville.
SAMUEL: Fils de Josué, il succéda à son père comme trésorier de l'oeuvre de bienfaisance "Haknassat Orhim", poste qu'il remplit avec dévouement jusqu'à sa mort en 1966.
YONAH: Administrateur et notable de la communauté juive de Tanger. Après l'abolition du statut international de Tanger, il fut nommé en 1966 directeur de la zone franche du port.
DAVID: Fils d'Abraham. Céréaliste et notable de la communauté juive de Meknès. Né à Fes en 1888 dans une famille originaire de Tétouan, il quitta sa ville natale immédiatement après le terrible tritel de 1912 pour s'installer à Meknès comme diricteur de l'agence locale de la Banque du Maroc. Deux ans plus tard, il se lança dans les affaires pour devenir un des plus grands négociants en céréales de la région. Membre actif du Comité de la Communauté et de plusieurs oeuvres philanthropiques. Monté en Israël en 1965, il devait mourir à Holon en 1968. CLAUDE DAVID: Fils de Robert. Petit- fils de David. Ingénieur électronique, né à Meknès en 1950. Ingénieur de l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommunications de Paris et Docteur de l'Université de Los Angles en Californie (UCLA). Entré à la Compagnie Générale de Radiologie, il devint en 1981 responsable des Etudes et Recherches avancées. Après le rachat de la compagnie par le géant américain General Electric, il fut muté aux Etats-Unis, au Milwaukee, où il est depuis 1993 directeur général des Etudes et Développement d'équipements radiologiques et responsable à ce titre d'une équipe de 500 ingénieurs à tracers les Etats-Unis, la France et la Belgique.
Joseph Toledano- Benchimol
אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי-פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור
94 – אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי
בתיאור המזלות וכוכבי הלכת ובתהילת ה׳. שיר מעין אזור בן עשרים טורים מרובעים. בכל טור צלע ארוכה וצלעית קצרה לסירוגין.
משקל: שבע הברות בצלע הארוכה. ארבע הברות בצלע הקצרה.
כתובת: פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות והוא לנועם ׳קומי יעלת הישר׳. סימן: אני הצעיר דוד בר אהרן חזק. [נ״י מוסיף… מפאר ומרומם לבורא עולם כוכבים ומזלות].
אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי / מְחֹל לִי /
אֱלֹהִים נָתַן לִי / לָשׁוֹן לִמּוּדִים
נָדְבָה רוּחִי אוֹתִי / מִזִּמְרָתִי /
אַקְרִיב פָּרֵי אִמְרָתִי / הַנֶּחְמָדִים
- 1. אשא לפועלי: על-פי איוב לו, ג. 2. אלהים… למודים: על-פי יש׳ נ, ד. נדבה… אומי: על-פי שמי לה, כא, וכאן נחה עליי רוח השיר. 4. אקריב פרי אמרתי: אגיש מדברי שירי. אמירותי המוגשות כקרבן על-דרך הו׳ יד, ג. השווה: ׳אקריב פרי אמרתי׳ (׳אערך מדברי דתי׳, רשותלסדר העבודה לר׳ משה אבן עזרא).
5- יָסַד הָאֵל בְּחָכְמָה / אֶרֶץ וְגַם שָׁמַיְמָה
עַל אַדְנֵי פָּז הֵמָּה / מְיֻסָּדִים
הֶעֱמִיד נְצִיבִים / אֵשׁ לְהָבִים /
גַּלְגַּלִּים סוֹבְבִים / עוֹלִים וְיוֹרְדִים
צִוָּה לְחַזֵּק כָּל בֶּדֶק / הֵיטֵב הַדַּק /
10- שַׁבְּתַאי וְצֶדֶק / וּמַאְדִּים
עָשָׂ"ה שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ / כָּל עֵץ יְבוּל יַפְרִיחַ /
נֹגַהּ כּוֹכַב יָרֵחַ / לְמוֹעֲדִים
יָדוֹ הֵן לֹא תִּקְצַר / רִקֵּם וְצָר /
מַזָּלוֹת שְׁנֵים עָשָׂר / שַׂרִים וּפְקִידִים
15- רָצִים לִנְאוּמוֹ / קָדוֹשׁ שְׁמוֹ /
אָכֵן לִפְנֵי זַעֲמוֹ / נָעִים וְנָדִים
דַּהֲרוֹ"ת צְבָאוֹת חֵילוֹ / מְסַפְּרִים אֶת גָּדְלוּ /
וּמִמֵּעַל לוֹ / שְׂרָפִים עוֹמְדִים
וּכְבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם / וְהוּא נֶעֱלַם /
20- אָכֵן פְּעָלָיו כֻּלָּם / עָלָיו מְעִידִים
- 5. יסד… ארץ: על-פי מש׳ ג, יט. 6. על… מיוסדים: על־פי שה״ש ה, טו. 7. נציבים: ממונים, על-דרך הנציבים במל״א ד, ז. 8. גלגלים: גלגלי השמים. עולים ויורדים: על-פי בר׳ כח, יב. 9. לחזק כל בדק: על־פי מל״ב יב, יג; היטב הדק: על-פי כריתות ו ע״ב. 11. עש״ה: הגרשיים מעל השי״ן יוצרים את המילה ׳עש׳ אחת מקבוצות הכוכבים, על-פי איוב ט, ט. 12. ירח למועדים: על־פי תה׳ קד, יט. 13. ידו… תקצר: על-פי במ׳ יא, כג. רקם וצר: צר צורה והעמיד תבנית. וצר… מזלות: על-פי ברכות לב ע״ב. 15. רצים לנאומו: רצים במסלולם על-פי דברו ואפשר שמרמז למעשה מרכבה, על-פי יח׳ א, כ. 16. נעים ונדים: על-פי יח׳ א, טו. 17. דהרות… גדלו: ריצתם המהירה של צבאות השמים מלמדת על גדולת ה׳ על-דרך תה׳ יט, ב. 18. וממעל… עומדים: על-פי יש׳ ו, ב. 19. וכבודו… עולם: על-דרך יש׳ ו, ג; וכן על־פי קדושת מוסף לשבת וימים טובים. 21. די… באר: משחק לשון על-פי יש׳ מ, טז.
דַּי אֵין בָּאֵר גְּדֻלָּתוֹ / וּגְבוּרָתוֹ /
וּכְבוֹד הַדָּר מַלְכוּתוֹ / בִּקְהַל חֲסִידִים
בּוֹרֵא הוּא כָּל יְצוּרִים / מַטִּיף מַיִם עֲכוּרִים /
בְּרָמָ"ח אֵבָרִים / וְשָׁסָ"ה גִּידִים
25- רִבְעִי וְאָרְחִי זֵרָה / יָצַר צוּרָה תּוֹךְ צוּרָה /
הוּא אֵל נוֹרָא / מוֹשִׁיב יְחִידִים
אֵלֶּה קְצוֹת אָרְחוֹתָיו / וּגְבוּרוֹתָיו /
וּלְכָל בְּרִיּוֹתָיו / גּוֹמֵל חֲסָדִים
הוּא אֵל אֱלֹהִים חַיִּים / פָּדָה בְּנֵי שְׁבוּיִים /
-30 מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם / מִבֵּית עֲבָדִים
רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת / הוּא עוֹד יַצְמֵת /
בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת / כָּל הַמּוֹרְדִים
נְבוּאָה הַכְּתוּבָה / חִישׁ קָרְבָהּ /
מִי זֶה מֵאֱדֹם בָּא / חָמוּץ בְּגָדִים
35- חֲנוּנִים הֵם חֲנוּנֶיךָ / רְחוּמִים הֵם רְחוּמֶיךָ /
וְגַם מְלֻמָּדֶיךָ / מְלֻמָּדִים
זְכֹר בְּרִית אָבוֹת / דָּר עֲרָבוֹת /
וְהָרֵק רַק טוֹבוֹת / לַיְּהוּדִים
קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ / חָסִין קָדוֹשׁ בְּרָב טוּבְךָ /
40- כִּי לְךָ לְבַדְּךָ / אֲנַחְנוּ מוֹדִים
- 22. וכבוד… חסידים: שילוב פסוקים: תה׳ קמה, יב; קמט, ב. 23. מטיף: מטיפה, לשון הפייטנות. מטיף… עכורים: על-פי נידה לא ע״ב. 25. ארחי… זרה: על־פי תה׳ קלט, ג. יצר… צורה: על-פי ברכות י, ע״א. 26. מושיב יחידים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ סח, ח. 28-27. אלה… גבורותיו: על-פי איוב כו, יד. גומל חסדים: כינוי לקב״ה, על־פי ברכת אבות בתפילת העמידה. 29. אלהים חיים: על־פי דב׳ ה, כו. בני שבויים: הם ישראל במצרים שנגאלו בדור רביעי. 30. מארץ… עבדים: על-פי שמ׳ כ, ב. 31. רב חסד ואמת: כינוי לה׳, על־פי שמי לד, ו. יצמת: יכרית וישמיד. בחרב נוקמת: על-פי וי׳ כו, כה. 33. נבואה: המצוטטת בטור הבא. 34. מי… בגדים: על-פי יש׳ סג, א, והשווה מכות יב ע״א. 36-35. חנונים… מלומדים: על-פי תפלת הש״ץ לימים נוראים: ׳אלהינו… היה עם פיפיות שלוחי עמך׳. 37. זכור… אבות: על-פי הכתוב בשמ׳ לב, יג; והשווה תנחומא יד, א, וכן בפיוט ׳אדון הסליחות… זוכר ברית אבות׳. דר ערבות: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ קיד, ב. 38. והרק… טובות: על-פי המדרש לפסוק בתה׳ לא, כא: ׳מה רב טובך׳ (בר״ר יא, י). 39. קבל… טובך: על-פי ׳אנא בכח גדולת ימינך׳, פוק״ת עמ׳ 40-38. 40. ולך… מודים: על-פי תפילת ׳נשמת כל חי׳.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם
ר׳ אליהו אזולאי(אוג׳דה)
קבור בבית־הקברות המקומי. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.- זהו בדרך כלל סימן שקבר הקדוש עתיק ושתאריך מותו אינו ידוע.
ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)
ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש.
שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.
״המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם״.
״אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האד סי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳." – התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל. אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך.
כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים״.
ר׳ אליהו הכהן(קולומב־בשאר)
נפטר שם ב־1914.
ר׳ אליהו יסאן(מראכש)
עדותו של מר משה פ׳(מראכש). ידוע ״ר׳ שלמה יסאן מחכמי מראקס וביחס הכתובות תארוהו החה״ש החסיד ועניו כהה״ר וכו׳…״ בן־נאיים, עמ׳ קי״ד.
ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)
לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.
ר׳ אליעזר אשכנזי(תאסאנת)
קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.
עדותם של מר עמר(תאסאנת) ואחרים. לפי מסורת אחרת הוא קבור במקום הנקרא אנזל. מסורת זו באה לידי ביטוי בשיר הבא:
חית ארגבת מן אואד אנזל (פעמיים)
סופת ר׳ עזר לשכנזי כיץ אלגזל
פזמון: מן אנזל ואנא עלא רג׳לייא (פעמיים).
ר׳ אליעזר דאבילה (רבאט)
קבור בחלק הישן של בית־הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית־כנסת וגם רחוב על שמו.
״פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים״.
״פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל״.
״מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאה. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי: אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית־הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה״.
עדות של מר יצחק א׳(רבאט) ואחרים. ראה גם גולבן, עט׳ 92-91 וכן בעמ׳ 154-153 תיאור של בית־ הקברות; בן־נאיים, עמי כ״ב; יעקב מ׳ טולידאנו, נר המערב, עמ׳ רע-רע״א; זעפרני — יהודימרוקו,
עמ׳ 246; לסרי, עמ׳ 87; באנון, עמ׳ 373; והרי חלק ממה שרשום על מצבתו: … ראש המדברים…
זקוקין דנורא… לוחם מלחמתה של תורה… נודע שמו בשערים ולארץ ולדרים במדינות וכפרים… הן חיבוריו היקרים הידועים ומפורסמים גדולים ועצומים… הרב המפורסם בקצי ארץ וים רחוקים המאור הגדול ועצום ומפולפל מורינו ורבינו נר המערבי עטרת צבי חכם עדיף מנביא כמהרר אליעזר די אבילא זצוקל נח נפשיה ועלה לשמים הנשר הגדול בעל כנפים… ביום ג׳. שב״ק ג אדר א׳…. מצבה הזאת נתחדשה בע׳ א׳ בניסן שנת מרכבתיך…
לפי מסורת אחרת המקל היה של סבו של ר׳ אליעזר. הקדוש פנה לים באומרו: ״עד כאן, רשע. עצור ואל תעבור את הגבול הזה״(סיפרה גב׳ מסעודי א׳ מתיזגיני). גולבן, עט׳ 92, מזכיר את הנס הזה:
“Eliezer Davila doit avoir plusieurs miracles à son actif; il nous a e'te' impossible d’entendre un autre que celui qu’il fit lors du raz de mare'e de Lisbonne en 1755, et qui consista à faire retourner à l’Océan les vagues qui venaient déjà jusqu’à la rue des Consuls et menaçaient de couvrir la ville: il lui suffit de planter son bâton dans la mer pour qu’elle se retirât”.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 272
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-אחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו
רבי יוסף ארוואץ
כולל ועד המערביים ירושלים
שנת ה׳ תרל״ו- 1876
שד״ר זה יליד רבט שבמרוקו נולד שנת תר״ז(1847) ובגיל שתים עשרה עלה עם הוריו לירושלם ועיקר למודו לקח מפי רבי דוד בן שמעון רבי אלעזר הלוי בן טובו ורבי רפאל מאיר פאניז׳ל, ונסמך להוראה בגיל עשרים ושלש, ויצא בשליחות זו, ואח"ך בשליחות חברון למרוקו תרמ״ג – תרמ״ד (1884-1883), וגם בשנת תרס״א, תרס״ב(1902-1901) הוא כיהן כחבר ביה״ד של עדת המערבים וכמנהל וראש העדה. נפטר ביפו כ״א כסלו תרפ״ה (1925) .
הן עוד היום האיר וזרח אל עבר פנינו ככבא דשביט כלו מחמדים מר שד״ר לו מק״ק המערביים השוכנים בציון הרב הכולל כמוה״ר יוסף ארוואץ יש״ץ, ועיניו לו ראו בי הקופה הנז' אין בה כדי תפיסה ואין הקומץ משביע להחיות עם רב. לכן באנו בהסכמה עם הרב השד"ר הנז' שמהיום הזה והלאה יעמדו הממונים על הקופה הנז' לקבץ על הגבאות מן החצירות ומן הבתים בבל יום ריח אלול שבכל שנה ושנה לתת איש במתנת ידו. ובשכר זאת אל שדי יריק ברבה עד בלי די לכל בני קהלינו יש״ץ החו״פ צפרו יע״א בחדש מנחם ציון ובונה ירושלים דהאי שתא וכל עצתך ימלא לפ״ק.
ע ״ה
רחמים יוסף אגייני ס״ט
חיים אליהו ס״ט
רפאל משה אלבאז ס״ט
רבי צבי שפירא
לעצמו שנח ה׳
רבי צבי שפירא הופיע בעית צפרו, כעצמאי ממוצא אשכנזי ולא מצאתי שום זכרון ממנו בספרי תולדות ירושלם או בספרי השדרי׳ם, הוא היה בצפרו בתקופה שבה שמשו רבני עיר פאס יע״א הנזכרים במכתבים הלאה.
שלום לק״ק סאפרא והחכמים השלמים בראשיהם יצ״ו.
הנה הלום ראיתי אחרי ראי האגרת ששלחתם לכאן לכבוד החכמים וגם כתיבת ידי החזרתם הנה להראות להשרים והעמים פתשגן הכתב אשר לא כדת וכי אינכם יודעים שלוחי מצוה אינם נזוקין אפילו בחזרת״ן ידוע תדעו כי על זה הנדבה שעשיתם לי ובבזיון שהחזרתי על כל הבתים והעניים הם שנתנו לי זאת הנדבה וכמה מכם שלא נתנו לי כלום על כן מן הראוי הי' להוסיף עליכם על ככה רק כדאי הם חכמי פאס יע״א לבטל רצוני ודעתי מפני רצונם וכבודם והתרתי לכם מן הקשר הזה, אמנם אתם יודעים שלא כהוגן עשיתם לי ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם כי צריך לחוש מהעונש ח״ו שלא יניע לכם בסיבתי באתי ממרחקים ובענין מצוה רבה ולא תרחמו ויהי ה׳ עמכם ותעשו לי נדבה אחרת כראוי ולא תאחרו הדבר כי אני נחפז ללכת לדרכי ותתברכו מאת ה, ובזכות הצדקה יצילכם ה, מכל צרה וצוקה ומכל מכשול ופוקה ויוסיף לכם ברכה בלי די ובלי חוקה, וליעקב בן חיים באמת עשיתי לו התרה מרוב הפצרה שהפצירו בי החכמים וגם הבעל הבית שלי וכדי שלא יכשלו בו רבים אמנם מחילה גמורה לא שש עד שירצה אותי ברצוי כ׳סף כי ידוע לכם שקללני קללה נמרצת.
מנאי צבי שפירא סי״ט
חכמי ומנהיגי ק״ק קהל צפת ישצ״ו.
אתם שלם וביתכם שלם וכל אשר לכם שלם. מידינו היתה ואת אודות ובשביל החכם השלם כהר״ר צבי שפירא י״א הנ״ל מה המעשה הנה אשר עשיתם לו ככתוב לעיל דגמירי צורבא מרבנן לא מיהדר אפיתחי ולא לבד זה אלא שחיזר על הפתחים וחזר בידים רקניות, לכן ראוי לכם לשמור נפשכם פן תכוו בגחלתו. ותכף תפרישו לו מממונכם נדבה לפי כבודו ולפייסו בדברים המתישבים על הלב. והכל בלי איחור ועיכוב ובזה כל העם על מקומו יבוא בשלום כנפשכם וכנפש החותמים פה פאס יע״א.
שמואל שאול ס״ט רפאל עובד אליהו סי״ט מתתיה יס״ט
רבי יהודה אלבו
כוללות ועד העדה המערבית ירושלים שנת ה׳ תרל״ז(1877)
שד״ר זה נזכר בספ׳ר שלוחי א״י עמוד 751 ובמכתב כלולתו נזכר מספר בני עדת המערביים בירושלים אז מגיע לאלף נפשות, ולא נזכר מאין מוצאו והגיע לצפרו בשנת התר״ם(1880) וזה נוסח מה שנמצא כתוב עליו
הנה יום בא הרב השד״ר אשכול הכופר כמוה״ר יהודה אלבו יש״ץ ובגשתו אל הקודש לקחת את בסף הקדשים מיד הגזבר וירא שם יהודה. והנה הוא דבר מועט, ובפרט אחר שיטלו השליש יחידי קהלנו לעניי העיר. ובכן פייס ליחידי הקהל שמהיום הזה והלאה תהיה בל הקופה הנב, כליל לזכות אחינו המערביים. ש״ץ השוכנים תובבי ירושלים. ובבן אף ידינו תכון עמהם לסייע בדבר מצוה בזו. ובשכר זאת מזרה ישראל יקבצנו החו"ף צפרו יע״א בחדש כסלו משנת ששם עלו שבטי יה עדות לישראל לפייק וקיים
עה׳ רחמים יוסף אגיינ׳י ס"ט- רפאל משה אלבאז ס"ט- רפאל אביטבול ס"ט
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-אחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו-קכח
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar -seventh century
Norman A.Stillman
The Jews of arab land
1979
THE PACT OF CUMAR
(seventh century?)
°Abd al-Rahmân b. Ghanam – He died in 697- related the following: When cUmar b. al-Khattâb—may Allah be pleased with him—made peace with the Christian inhabitants of Syria, we wrote him the following.
In the name of Allah, the Merciful, the Beneficent.
This letter is addressed to Allah’s servant cUmar, the Commander of the Faithful, by the Christians of such-and-such city. When you advanced against us, we asked you for a guarantee of protection for our persons, our offspring, our property, and the people of our sect, and we have taken upon ourselves the following obligations toward you, namely:
We shall not build in our cities or in their vicinity any new monasteries, churches, hermitages, or monks’ cells. We shall not restore, by night or by day, any of them that have fallen into ruin or which are located in the Muslims’ quarters.
We shall keep our gates wide open for passersby and travelers. We shall provide three days’ food and lodging to any Muslims who pass our way.
We shall not shelter any spy in our churches or in our homes, nor shall we hide him from the Muslims.
We shall not teach our children the Koran.
We shall not hold public religious ceremonies. We shall not seek to proselytize anyone. We shall not prevent any of our kin from embracing Islam if they so desire.
We shall show deference to the Muslims and shall rise from our seats when they wish to sit down.
We shall not attempt to resemble the Muslims in any way with regard to their dress, as for example, with the qalansuwa, the turban, sandals, or parting the hair (in the Arab fashion). We shall not speak as they do, nor shall we adopt their kunyas.
We shall not ride on saddles.
The qalansuwa was a conical cap.
The turban (Ar., cimâma) came to be considered the “crown of the Arabs” (Ar., tàj al-carab~) and the “badge of Islam
We shall not wear swords or hear weapons of any kind, or ever carry them with us.
We shall not engrave our signets in Arabic.
We shall not sell wines.
We shall clip the forelocks of our head.
We shall always adorn ourselves in our traditional fashion. We shall bind the zunnâr – A kind of belt- around our waists.
We shall not display our crosses or our books anywhere in the Muslims’ thoroughfares or in their marketplaces. We shall only beat our clappers in our churches very quietly. We shall not raise our voices when reciting the service in our churches, nor when in the presence of Muslims. Neither shall we raise our voices in our funeral processions.
We shall not display lights in any of the Muslim thoroughfares or in their marketplaces.
We shall not come near them with our funeral processions.
We shall not take any of the slaves that have been allotted to the Muslims.
We shall not build our homes higher than theirs.
(When I brought the letter to 0Umar—may Allah be pleased with him—he added the clause “We shall not strike any Muslim.”)
We accept these conditions for ourselves and for the members of our sect, in return for which we are to be given a guarantee of security. Should we violate in any way these conditions which we have accepted and for which we stand security, then there shall be no covenant of protection for us, and we shall be liable to the penalties for rebelliousness and sedition.
Then cUmar—may Allah be pleased with him—wrote: “Sign what they have requested, but add two clauses that will also be binding upon them; namely, they shall not buy anyone who has been taken prisoner by the Muslims, and that anyone who deliberately strikes a Muslim will forfeit the protection of this pact.”
Translated from al-Turtüshï, Sirâj al-Muluk (Cairo, 1289/1872), pp. 229-30.
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar
(seventh century?)
Page 158
היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה
ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.
לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.
כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.
היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
יהודה אלגאזי
רב ודיין מצוין. זקנו של מהר״ש אלגאזי. חי בקושטא בזמן הרבנים משה גלאנטי ומשה בן חביב, נזכר הרבה בספרי רבני התקופה. כנראה שהוא אחד מאלה הרבנים שהסכים לחפצו של דון יוסף נשיא, להתיר את החרם מעל דאוד נאמן ביתו שבגד בו, ואח״כ קרבהו אליו.
יום טוב אלגאזי
אבי הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה מרבני אזמיד וכנראה נפטר שם. הובא זכרו בס', תולדות חכמי ירושלים, ח״ב עמ. 65
יום טוב ב"ר ישראל יעקב אלגאזי
נולד באזמיר שנת התפ״ז, מכונה בשם מהריט״א. בעודו נער הביאו אביו הרב ז״ל לירושלים. למד בישיבת פירירה שנודעה אז לשם ברבניה הגדולים ונמנה בין תלמידי הרב יונה נבון בע״ס' נחפה בכסף. לאחר פטירתו של הרב ר״מ ור״מ רפאל אברהם בן אשר, נתבקש למלא את מקומו. בשנת תקנ״ט הורע ביותר מצבה החמרי של עדת היהודים בירושלים, ויאלץ בכבודו ובעצמו לעזב את כסא הרבנות לזמן מה ולצאת לחו״ל, בכדי לדפוק על פתחי הנדיבים
לשם החזקת הישוב באה״ק. בהיותו בליוורנו הזדמן שם עם הרב חיד״א. הרב משה סופר בע״ס' חתם סופר, כתב עליו כדברים האלה: ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין קרוב לשנת תק״מ, והארץ האירה מכבודו. אמנם עדיין לא הגיע לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחבורו הלכות יום טוב על בכורות וחלה, כי הפליא לעשות הגדיל תושיה ומיום חבור המשנה למלך לא נראה כמוהו. אח״כ קוראהו = גברא רבא ויקירא גאון עולם״. בדרך שליחותו מצא כתבי יד של רמב״ן ובשובו לעיה״ק סדרם ופירשם והכינם לדפוס. הרב שמואל
מרדכי גירונדי בספרו תולדות גדולי ישראל מזכירו: ״ואני זכיתי להכירו ומראהו כמראה מלאך האלקים. והניח תלי תלים של שו״ת והלכות כ״י ועניני חסידותו ופרישותו גבהו עד למעלה. והאריך ימים על ממלכתו יותר מכ׳ שנה ונפטר בנשיקה ממש״. בהקדמה לספרו קדושת יום טוב כתב עליו הרב אג'ן: ״זה האיש מרעיש הארץ עיר וקדיש מן שמיא ריש מתיבתא ור״ג מלך שלם גולת הכותרת לישראל לגאון ולתפארת״. אחר סלוקו של הרש״ש מלא מקומו בק״ק חסידים בית אל, ויעמד על משמרתו במשך כ״ה שנה. נפטר ביום ב. אדר א. שנת תקס״ב. ואני הצעיר ראיתי חתימת ידו על שטר אחד בענין פדיון שבויים משנת ״מבשר טוב״ (תקנ״ט) אל הגביר יוסף אבוהב מגיברלטאר, בו מזכיר חוב של מאתים אלף אריות, הרובץ על עדת ירושלים.
ח ב ו ר י ו : א. הלכות יום טוב, פירוש על הלכות ברכות וחלה ליוורנו תסנ״ד. ב. קדושת יום טוב ונקרא גם כן שמחת יום טוב, ירושלים תר״ג. ג. יום טוב דרבנן, דרשות. נדפסו בסוף ספר קדושת יום טוב, ירושלים תר״נ. ד. שמחת יום טוב, שאלות ותשובות. אוצה״ס אות ש. םי׳ 860 . שלוניקי תקנ״ד.
יום טוב אלגאזי
מרבני ירושלים במאה הששית למניננו. וראיתי קברו סמוך לקבר הרבנים הגאונים מבני משפתתו והוא בחלקת החסידים. ציונו: החכם השלם מגזע היחס הנבקי״ו מר ונאנח, כמה״ר יום טוב אלגאזי תנצב״ה. נפטר יום ו. לח. סיון שנת תקע״ו.
יוסף משה אלגאזי
היה רב במצרים אתר פטירתו של מהר״ר שלמה סכנדרי. ובם׳ טוב מצרים מובא כי ישב שם על כסא הרבנות משנת תק״פ עד שנת תר״ו.
יעקב אלגאזי
מתושבי קושטנדינא. חי בשנת תק״ס לערך. הרב יצחק בכר שמריה ארגואיטי מחבר ס׳ מעם לועז לאדינו לסדר דברים, מזכיר בהקדמה לספרו את התמיכה הממשית שקבל מידי הרב הגביר יצחק פרץ ומהרב הנ״ל. וז״ל שם: ומשנהו הכתם הטוב כלי מלא רוח חכמה סלת נקיה מבני עליה יראת ה׳ היא אוצרו רוח הבריות נוחה הימנו משמח אלהים ואנשים, מגזע היחס והמעלה ענף עץ אבות ה״ה, החכם המרומם נעים זמירות ישראל כמהר״ר
יעקב אלגאזי.
יעקב בן יום טוב אלגאזי
בשנת תקנ״ה היה פקיד הכוללות בחברון ת״ו. הערבים בני המקום שטמוהו בגלל עניני כספים שתבע מהם, ופעם התנפלו עליו והכוהו מכות מות. אביו הרב, יצא בעת ההיא לאסף כספים לפדיון שבויי עיר האבות ובשובו משליחותו, בנו הנ״ל לא היה עוד בחיים. הכתבת שעל מצבתו: ציון היא קברת ארץ לאחד מבני עליה רב משרשיא בנש״ק המבי״א כמה״ר יעקב אלגאזי תנצב״ה. נח נפשיה ג, אדר א. שנת המחנה הנשאר (תקנ״ו) לפלטה.
יצחק ב״ר אברהם אלגאזי
תלמיד הרב ר׳ חיים בנבנישתי בע״ס כנסת הגדולה. היה מו״צ באי כיאו. חבר ספר דרושים בהיותו בן טו״ב שנה וקראו בשם ״דורש טוב״ וכן הערות על ס׳ דרך עץ החיים והוא חידושים על הטור ד״ח. הרב חיד״א ראה ספר שו״ת שלו בכ״י, ואחדות מהן נדפסו בס', בעי חיי למורו הנ״ל.
יצחק ב״ר שלמה אלגאזי
יליד אזמיר בשנת תרמ״ב. נודע לשם בכל ערי תוגרמא ומחוצה לה בתור מנעים זמירות מזרחי מפורסם. כמה ממנגינותיו הוכנםו אל לוחות הגרמופון. בין השנים תרע״ת—תרפ״ג עסק בהוראה, ובת״ת הגדול אשר לחברת ״מחזיקי עניים״ באזמיר, שרת עמי יחד. גם אביו הצטיין כחזן נעלה, וכמוהו כן בנו מלא תפקיד חשוב במקהלת המפסידים שם. בראשית תרפ״ט העתיק דירתו לקושטא ושם יסד בשנת תר״ץ את העתון ״לה בוז די אוריינטי״ (קול המזרת) היו״ל שם עתה בעריכתו. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת הנגינה הוא שולט בשפות, ונחשב בין טובי האישים הנאורים בקרב אחינו היהודים בתוגרמא. בסוף תרצ״ג התישב בפריז.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד'
3.3 בין־טקסטואליות בפעולה
פוליפוניה זאת של הצלילים — המוסיקליים לפחות — היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם, מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־עברי בצפ״א בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.
פוֹלִיפוֹנְיָה
ל (נ') [מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת.
[פּוֹלִיפוֹנְיוֹת]
במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.
א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית — ולאחר מכן גם הארמית — כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.
טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־פרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.
ב.הבין־טקסטואליות ברצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי — וגם לא רצה בכך — להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמיתותו הנצחית ותקפותו הבלתי־מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שבו הוא יכול היה לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.
אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידיאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם, גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים והכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים במיוחד, להיות המרכיב העיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים קודמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטךה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים.
ג.בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים — כל מרכיבי השיח השירי — מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים הלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, אלא בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידיאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.
במלאכת הבנייה הסמנטית־פרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה — במובן של העברה — שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד (או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות(או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב — דהיינו תיאורים(ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סמנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח — והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפס, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב (המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.
אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־טקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד' עמ' 41
ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983
הצרפתים שרק עכשיו נפטרו משלטון הכיבוש של היטלר בארצם, נכנסו לתסבוכת חדשה בצפוךאפריקה. באלז׳יריה ובתוניסיה קמו תנועות התנגדות להמשך שלטון הכיבוש של הצרפתים בארצותיהם, והחלו בפיגועים במגמה לגרום לתסיסה בקרב הציבור. השלטון הקולוניאלי הצרפתי באלז׳יריה, שנמשך כבר מאה ועשרים שנה, התערער מיסודו ומעמדה של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת למרות שרק ארבעים שנה חלפו מאז התבססותו בארץ זו. הצרפתים הודיעו על החלטתם לראות באלז׳יריה ובטוניסיה חלק בלתי נפרד מצרפת ואילו על מרוקו הכריזו הצרפתים מלחמה גלוייה. הם התחילו איפוא, לרדוף את מנהיגי־תנועות־השחרור כמו עלאל אל פאסי ורבים אחרים, והשליכו אותם לכלא כאסירים־פוליטיים. תנועות השיחרור הגבירו אח פעילותן בערים הגדולות והמלך מוחמד החמישי מצא עצמו בין הפטיש לבין הסדן. ראשי תנועות השיחרור תבעו מהמלך לדרוש את פינוי מרוקו על ידי הצרפתים ואילו הצרפתים עצמם דרשו מהמלך להכריז על מדיניותו הברורה של המשך שלטונם במרוקו. המלך הצעיר נקט בצעד מחוכם והכריז בכלי־התקשורת שהוא פועל לטובת הענין והמדינה. שני הצדדים קיבלו את הכרזת־המלך כשכל צד פירש אותה לטובתו, ומייד אחרי זה חלה רגיעה במצב. הדיבורים על סילוק הצרפתים ממרוקו הביכו את רוב תושבי־המדינה שחיו בפיגור משווע. הצרפתים מצידם ראו בהכרזת המלך וברגיעה במצב, נצחון שבא בעקבות תגובתם החריפה לכל ההתקוממות נגד שלטונם במרוקו. הם המשיכו במדיניותם הנוקשה ובמקרים רבים הקשיחו את עמדתם. אך במקביל ״נזכרו״ לפתע שעליהם להעסיק את האוכלוסיה המובטלת ברובה והשרוייה בתנאי עוני ורעב. הם הפעילו תוכניות־פיתוח שונות בכל רחבי־הארץ בהן הועסקו מאות אלפי־עובדים ערביים במגמה לשפר את תנאי־הקיום שלהם ובד בבד להשכיח מהם את ענין הכיבוש.
בגוראמה, המשיך המושל דובארי את שלטק־היחיד שלו ביד קשה. הוא שימש כקודמיו בעת ובעונה אחת כמושל צבאי, כראש עיר ובשופט. כל עוזריו היו ערביים, תריסר זקיפים ונוטרים חמושים לשמירה על החוק והסדר, קבוצה של ארבעה פקידים בעיריה, ומועצה של שייכים ערביים שהתכנסו אצלו לישיבות עירוניות וניהלו בית־משפט, שהיה למעשה מין שילוב של בית־דין צבאי בתוך בית־משפט אזרחי.
יום המשפטים של המושל דובארי היה מחזה מעניין ומרתק ויחד עם זאת מזעזע. המושל מופיע בתוך רחבת־העיריה בליווי שומרים חמושים כשהוא מגולח למשעי, לבוש במדים מבריקים ומגוהצים להפליא ובידו החזיק בדרך כלל שרביט יפה ודק. כובעו בעל־מצחיה קושט בסרט מוזהב וכתפיו היו מעוטרות בדרגות הקצונה. על חזהו היו תלויות האותות והמדליות של הצלחותיו בשרותו הצבאי ועל שרוולי מעילו הצבאי, סרטי־זהב בקצוות. לאורך מכנסיו בצדדים החיצוניים, היו תפורים סרטים בצבע לבן, וצבע מדיו היה זית כהה מבריק. מאות האנשים שנקראו לדין היו יושבים על הרצפה מול בית־המשפט ובהתקרב המושל אליהם, קמו על רגליהם והצדיעו לו. הוא החזיר לכולם בהצדעות חטופות בקצב צבאי מובהק, ובכניסה לבית המשפט התקבל בלחיצות ידיים של השייכים הערביים ובברכות חמות. צורת הפניה אל המושל בדרך כלל, ובמיוחד ביום המשפטים, היתה ״מון קפיטאן (סרן) וכשדרגתו הייתה נמוכה, היו כולם פונים אליו בשם ״מון ליוטננט״ (סגן).
כל העובר על כלל זה היה צפוי לגערה ונזיפה חמורה. אך אם היה חוזר על שגיאתו וקרא לו בשמו הפרטי היה צפוי האיש לעונש חמור עד למאסר מיידי. קשריו ויחסיו של דובארי עם כולם היו עניניים, ובשום מקרה לא אישיים. הזקיף בוזמעה התחיל לקרוא בקול רם מפתח בית־המשפט לבא בתור ומידי פעם, נראה מישהו קם מתוך השכבה הלבנה של מאות מצנפות הערבים היושבים תחת כיפת־השמיים וממתינים כל היום למשפטם. המשפטים היו מהירים, ובזה אחר זה היו כולם נכנסים ויוצאים כשכל אחד הולך לכיוון אחר. מי לכלא, מי למעצר עד להעברתו לעיר־המחוז ״קסר סוק״, מי לתשלום קנס בעיריה ומי לחופשי. היו גם כאלה שנשלחו ל״מטמורה״ — הלוא היא באר עמוקה מתחת לאדמה, הידועה לשימצה. למטמורה היו השומרים מורידים את האסיר ״המסוכן״ או סתם כזה שנראה בעיני המושל הצבאי כחצוף, בעזרת חבלים, והוא הועלה רק פעמיים ביום בזמן הארוחות. גם יהודים רבים הורדו למטמורה וביניהם סולי, השייך של היהודים, ילו משה ומאיר עקו. מאיר עקו הרבה להטריד את המושל במשפטי־הגירושין שלו מנשותיו הרבות בזו אחר זו. הוא היה צעיר פיקח, ותחביבו היה להתחתן כל שלושה חודשים ולהתגרש כדי להתחתן שוב עם אחרת. הוא לא עשה חשבון של יופי וגיל ונשא נשים מבוגרות ממנו בהרבה בגלל רכושן שמשך את עיניו.
אחד המשפטים שהעסיק את דובארי זמן רב, היה משפטם של שני בחורים יהודיים — מימון ילו ומכלוף יחיה. השניים הואשמו על יחי נווד ערבי צעיר, בכך שאחד מהם פגע בשיניו בהטלת אבן במקלע־יד. מכיוון ששניהם היו באותו גיל, גובה ולבוש: מכנסיים שחורים רחבים וחולצה צהובה. השניים
סרבו להעיד זה כנגד זה והמושל שלח אותם לכלא. למשפט הובאו עדים יהודים שהיו איתם בעת המעשה כאשר יצאו מלימודיהם בבית־הכנסת, אך הם התבלבלו ונשלחו גם־כן לכלא. המשפט ארך זמן רב, בהתערבותו של סולי השייך, שוחררו השניים לאחר ששילמו קנס־כספי. אחרי שיחרורם הודה מימון השובב שהוא אשר שיחק במקלעו ופגע בערבי בעת שזה היה עסוק במכירת עצים אשר חטב בדרך לעיירה.
בעת שהותם של השניים בכלא, ניסה הנוטר הערבי עבד־ארזאק להשפיע על המושל להחמיר בעונשם. הוא עשה זאת מאחורי־הקלעים בגלל שינאתו ליהודים. עבד רזאק היה ידוע בעיירה כשונא־יהודים בגלוי, ולא פעם הציק להם והתבדח על חשבונם. חבריו לשרות, הסתייגו מהתנהגותו הגסה כלפי היהודים, אך הוא היה מוטרד מחיי השלווה והליכוד של יהודי העיירה גוראמה. יום אחד בא לעיירה הרב הגאון מאיר אבוחצירה מהעיר ארפוד שבתאפילאלת. הרב הצעיר, יפה־התואר וגבה־הקומה, אשר זקן שחור עיטר את פניו והופעתו, בלבושו המהודר היתה מעוררת יראת־כבוד, היגיע לעיירה על פי הזמנת־הקהילה. היהודים נתפנו מכל עיסוקיהם וקבעו תור כדי לארחו בכבוד והדר. בכל בית נתקבל הרב בחמימות ובלבביות רבה, כאשר כל היהודים מלווים אותו ממקום למקום, בוקר וערב בשירה ובריקודים. והנה יום אחד כאשר עברו היהודים בבוקר עם הרב מבית־הכנסת לביתו של יחיה יסו, כשהם שרים ורוקדים סביבו, ראה אותם עבד רזאק הערבי וחמתו בערה בו על הכבוד הרב שרוחשים היהודים לרבם. עבד רזאק התקרב אל היהודים שהקיפו את הרב אשר כבש עיניו באדמה לבל תתקלנה חס וחלילה בפניהן של הנשים. עבד־רזאק פנה אל עבר המדרכה הסמוכה כולו זעם וחימה, והחל להטיח עלבונות ביהודים, וכאשר היגיעה חמתו של עבד חאק לשיאה, אמר לעבד אלבאקי חברו: ״היהודים מפטמים את רבם כמו בעל־חיים״. הוא אך סיים את משפטו זה, בו השווה את הרב לבעל־חיים ולשונו התקפלה בתוך פיו שנתעוות, והוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. חברו הטוב עבד אלבאקי שמעולם לא פגע ביהודים ורחש להם תמיד כבוד, הבין מייד שקללת הרב ירדה על עבד רזאק ואמר לו: ״הזהרתיך! עכשיו לך חפש, מי שיחזיר לך את כושר דיבורך״.
מימון ילו הצעיר, היה לא רק שובב אלא גם סקרן מאוד, והיה עד למה שקרה לעבד־רזאק ושמע את דבריו על הרב. הוא פתח בריצה לעבר היהודים ששהו בביתו של יחיה יסו וסיפר להם את מה שאירע לעבד־רזאק. היהודים היו מרוצים מן הקללה שירדה על עבד רזאק, שונא היהודים, והמשיכו
במסיבתם החגיגית עם הרב הנאור.
ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-עמ'70