את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
ילדות במרוקו
גדלתי בעיר ספרו הנאווה והידועה בכל מרוקו בזכות החג השנתי שלה הנקרא ״חג הדובדבנים״. מדוע? ובכן, הדובדבנים שגדלו שם היו הטעימים ביותר ומהם נתפרסמה העיר בכל המדינה. האמת היא שלא רק הדובדבנים שלה היו טעימים, אלא כל הפירות שגדלו בה היו טעימים מאוד. קראנו לדובדבנים בערבית ״חב למלוק״, כלומר אהובי המלכים. יהודי ספרו היו ידועים בלמדנותם, בחוש ההומור שלהם, בפתיחותם השופעת ידידות, ברוחם הטובה ובעיקר בהכנסת האורחים שלהם. רבנים גדולים, מקובלים ומשוררים ידועים הוציאו מוניטין לקהילה שלה, כקהילה של תלמידי חכמים ויראי שמים בכל ערי מרוקו. לימודי קודש הדהדו בין כותלי ישיבותיה, ואברכיה שירתו בקודש בכל ערי מרוקו. עליה דרשו את הפסוק ״סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, אל תקראו ״ספרו״ אלא ספרו עירינו ועל בניה נאמר: ״חוכמות בחוץ תרונה ב־חובות תתן קולה״.
ה״מללאח״ שלנו, שגרו בו רק יהודים, שכן על שפת נהר אגאי. אנחנו קראנו לו ״וואד שוק״, אבל הוא היה ידוע גם בשם ״לוואד ליהודי״. ״כניסה למללאח הייתה דרך שער גדול הנמצא בקצה הגשר על הנהר הזה. וואד שוק היה חלק מחיי היום־יום שלנו, לטוב ולרע. אנחנו, הילדים, שחינו בו בקיץ והשתכשכנו במימיו בזמן שאמהותינו היו כובסות. הנהר הסתיים במפל מים הלאה ממנו. הצרה היא, שלא רק ברכה הייתה בו אלא גם קללה. פעם בכל כמה שנים, כשארובות השמים נפתחו וגשמי זעף ניתכו כמטר סוחף, גאו מימיו על גדותיו. קראנו לזה ״לחמלא״. נתרבו והמו גליו, ששיברו, ניפצו וסחפו איתם בתים וחנויות שעל חופיו, והביאו פורענות, אֵבֶל, המיה ובכייה, יגון ואנחה, מספד ויללה, קינה, תוגה, צער ודאבון לב לתושביו הדלים – כמו גם התרוששות כלכלית לסוחריו הזעירים. שנים עברו עד שהכאב נשכח מלב והחיים חזרו למסלולם הרגיל. ההריסות שוקמו והשלווה חזרה בין יושביו. מה טוב שניחנו במידת השיכחה, המסייעת בידינו לשכוח הצרות והכאב ומתוך שכך להמשיך בחיים.
עת יצאת מהמללאח ל״באב־למקאם״, שהייתה רחבה גדולה מאוד, הרי שהיית עומד ומשתאה נוכח הטבע המקסים, הניבט אליך בכל אשר תפנה. זו הייתה מעלתה של ספרו, ובעטיה של זו, שימשה ספרו גם כעיר נופש בקיץ. רק יצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח והנה לפניך הטבע המקיף אותך בכל יופיו והדרו. שלל צבעים מרהיבי עין ממלאים אותך חדווה ומושכים אותך בחבלי קסם, להתענג על הססגוניות של הצמחייה העשירה מכל צד.
לצד ימין של ״באב-למקאם״ נמצא הכביש המוביל לעיר פאס, ל״בית החיים״ היהודי ולהר הידוע ״זבל לכביר״ (ההר הגדול). בהר זה, כך מאמינים, טמונים צדיקים, מקובלים ורבנים גדולים שרצו לדחוק את הקץ ולהביא גאולה לעם ישראל. אלה ישבו בתוך המערה ימים ולילות, בחברת אליהו הנביא, והקץ היה קרוב לבוא. ואולם, סודם נתגלה וההר סגר עליהם עמוק בבטנו. כמה חבל וכמה צער נגרם בשל כך. יעידו על כך כל מיני אגדות הקשורות בהר ובמערה אשר בו. רישומו של ההר, הודו וקדושתו היו טבועים בכל בני הקהילה שגדלו לרגליו ושפכו את שיחם ואת מרי לבם בבטנו. ההר לבש צורה ופשט צורה בהתאם למאורע שנחוג בשכנותו. בימי ל״ג בעומר הייתה העלייה לרגל להר, עלייה לשמה – לשמוח בשמחת החג ולהדליק נר זיכרון לנשמת הצדיקים היושבים בתוכו, לפי האגדה, ועוסקים בדברי תורה. משעות הבוקר המוקדמות היינו עולים אליו בנערינו ובזקנינו, מי ברגל ומי על חמור, על סוס או על פרד. רבים נטעו אוהלים או ישבו על מחצלות כל היום בצל אחד העצים הפזורים בגבעה. מנגנים ופייטנים, שנגינתם וזמרתם מילאה את החלל, נשמעו לפרקים. ריח צלי וקולות צחוק הדביקו את העולים לרגל בהתלהבות וברגש עילאי שהשביח מלבם את הסכנות ואת הדלות שהיו נחלתם מאז ומתמיד. יום ל״ג בעומר נחגג בשמחה ובטוב לבב כמו יום שמחת תורה. ואולם, במשך כל השנה – בודדים, ולפעמים משפחות שלמות – עלו להר לחוג מאורע משפחתי, קיום נדר שנדרו, תפילה לרפואת הגוף והנפש ועוד. מתקרת הסלע נטפו מים שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים, לחבורות ולכל מיני מחושים וחוליים רעים.
מערה זו הייתה גדולה, אדמתה מכוסה מעין חול שחור, רך וסופג רטיבות מהמים הנוטפים מהתקרה טיפין טיפין כדמעות בכי. הלאה לפנים המערה היה מעין פרוזדור שהלך והעמיק בבטן ההר והלך ונהיה צר וחשוך עד שהגענו לסופו. משם נפער פתח צר מעל לרצפה הסלעית ורק בזחילה יכולנו להיכנס לפני ולפנים, וגם זאת יכלו לעשות רק דקי גוף. בתוך המערה הייתה מערה נוספת שהיה בה ריח שעווה נצחי, אשר נגרם כתוצאה מהנרות שהודלקו בה. פתח המערה הפנימית היה כל כך צר, שאפילו אני, כילד צנום ורזה, נאלצתי לחפור קצת בחול השחור שעל הרצפה האפורה כדי שאוכל לגלוש פנימה. אמא הייתה נותנת לי נר להדליק ושם התפללנו. אמא בחוץ ואני בפנים. למערה זו עלינו בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. לאורך הכביש מצד ימין של באב-למקאם יש נחל קטן שמימיו זורמים בשקט, ברשרוש חרישי ונעים לאוזן, המתמזג עם צפצופי הציפורים השונות שחיות בינות השיחים סביבו. עצי צפצפה גבוהים וישרים בגובהם עד לב השמים ניצבו לכל אורכו והיו ניזונים ממימיו. בנחל זה היינו משחקים עם הצפרדעים ועם הדגיגים הקטנים. בדרכי העפר הצדדיות מעבר לנחל היו פרדסים ובוסתנים לרוב, מלאים כל טוב. עצי פרי למיניהם, מכל אשר תאווה נפשך. בבוסתנים אלה בילינו את רוב זמננו החופשי.
אנחנו הילדים נדדנו בשעות הפנאי לפרדסי הסביבה, מפני שחפצים היינו להתרחק ממקום מגורינו שלא היה בו לא מרחב ולא נוי, לא אוויר ולא שמש. לא שררה שם הרגשה נעימה ולכן התאווינו לברוח משם, לתת דרור לרגלינו. צר היה לנו המקום, אבל קיבלנו אותו כי לא היה אחר. לא פשוט הוא הדבר – לגור בחדר אחד גדול, שמונה או עשרה ילדים וילדות, בחצר משותפת עם ארבעה שכנים. ולמעשה, לא הייתה זו ממש חצר. היה זה בניין בן שתיים עד שלוש קומות, באמצעו ריבוע הפתוח כגובה הקומות ואשר ממנו ראינו את השמים. הקומה השנייה מוקפת הייתה מכל עבריה גזוזטרה המשקיפה על החצר הזו. כל שכנה השתמשה בפינה ליד חדרה לבישול ולישיבה במשך היום. הייתה, כמובן, קרבה בין שכנה לשכנה ולא היו סודות בפני אף אחת בכל הקשור לנעשה אצל השנייה. הקרבה היתרה הזו יצרה כמובן חיכוכים ומריבות לעתים קרובות, אבל אנשים השלימו תמיד, כי היו די חכמים וידעו שאלה החיים שנקלעו אליהם וכי מוטב להם לחיות בשלום. אני אומר שכנות, כי לרוב הגברים היו בנסיעות לצורכי פרנסתם. לאן נסעו? לכפרי הערבים. רובם היו רוכלים או בעלי חנויות בכפרי הסביבה. אלה שהיו קרובים היו באים לשבת, ואלה שנדדו רחוק בשווקים השונים – היו נעדרים לחודשים רבים. מגיל צעיר עזבו את הלימודים בחדר או בישיבה ונאלצו למצוא את פרנסתם מחוץ לעיר, כי בעיר גופא לא הייתה תעסוקה חוץ ממספר מצומצם של אנשים שעסקו במלאכות שונות. היו חייטים, סנדלרים, ספר, חנויות מכולת, צורפות, פחחות, תעשיית סבון ומסחר זעיר. כשהיינו קטנים שיחקנו בתוך המללאח ברחבה די גדולה שקראנו לה רחיבא, אבל כשגדלנו קצת העזנו לצאת מחוץ למללאח בחברת ילדים גדולים שהגנו עלינו בעת צרה. תמיד היינו להוטים אחר פירות מכל המינים. היו עצי פרי שענפיהם המלאים פירות קרסו תחת משאם וכרעו ממש על הגדר של הבוסתן ומעבר לה. אלה היו נוחים לקטוף והם היו הראשונים שקטפנו ואכלנו.
הרב רחמים בוכריס-סיפורים מהווי ג'רבה-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב רחמים בוכריס
הרב רחמים בר משה בוכרים (בוכריץ)(נפטר ב-1913) מחשובי הדיינים בג׳רבה. מחבר הספרים ״בגדי שש״ על פרקי אבות, "קודש הילולים״ על תהילים, ״פטר רחם״ על ההגדה של פסח, ״קול בכיי" על ספר איוב, ועוד. עלה לירושלים ובה נפטר.
ממי לפחד?
הרב רחמים בוכרים ביקש לעלות לארץ ישראל מג׳רבה. לפני היציאה לדרך ניגש אליו בנו וסיפר לו שהוא חרד מאוד מן המסע. השיב הרב בוכרים לבנו, ״אם תפחד מאחד, לא תפחד מאף אחד. ואם לא תפחד מאחד, תפחד מכל אחד.״
בחייהם ובמותם לא נפרדו
בין הרב בוכרים לגיסו רבי דוד כהן גישא(בעל ספר ״שירי דוד״) היו קשרי ידידות אמיצים. הם ישבו יחד בבית הדין בג׳רבה ונהגו כבוד ואהבה זה כלפי זה. ערב עלייתו ארצה הלך הרב בוכרים להיפרד מרבי דוד. לאחר שהתחבקו והתנשקו, אמר רבי רחמים, ״הנני הולך ואתה בא אחרי״, וביקש לעודד את גיסו לבוא בעקבותיו לארץ ישראל. אולם רבי דוד לקה במחלה ולא עלה לארץ. בכ״ג טבת תרע״ג(1913) נפטר הרב רחמים בוכרים בארץ ישראל, וביום שלמחרת נפטר גיסו, הרב דוד כהן גישא, בג׳רבה.
הרב משה מאזוז
הרב משה מאווז(1915-1851) תלמיד חכם ופוסק חשוב. שימש כראב״ד באי ג׳רבה. ספריו רוכזו בארבעה כרכים: ״סבר פנים״, ״פתגם מלך״, ״שערי משה״ ו״שערי תורה״. מעיון בפסקיו בולטים בקיאותו העצומה, זיכרונו החריף ושליטתו בחוכמת הדקדוק. היה איש אמת ולא חשש לחלוק על שאר החכמים. בערוב ימיו התעמק בלימוד תורת הנסתר.
קמח ותורה
עוד בילדותו, חשק לבו של הרב משה מאזוז בתורה. אביו הבחין בכך ושלח אותו ללמוד אצל רבי חיים הכהן. נפש המורה נקשרה בנפש תלמידו, אך בשל קשיי הפרנסה ביקש הרב חיים לפרוש מן ההוראה ולעבוד לפרנסתו. אביו של הרב מאזוז, שראה את כישרונו של הבן ואת סגולותיו של המורה, פנה אל הרב בהצעה מפתה. הוא הציע לו שותפות בעסקים: האב יעבוד והם יחלקו את רווחיו שווה בשווה. הרב חיים הסכים והבן משה המשיך ללמוד במקום שלבו חפץ. לימים אמר הרב מאזוז, ״השותפות הזו היא ששיתפה ביני לבין אבי שבשמים.״
ועיין
הרב מאזוז היה ידוע בבקיאותו ובזיכרונו העצום. בתשובותיו ההלכתיות נהג לצטט פסקים רבים, גם כשציין שהוא כותב את הדברים בשעה שהיה בשוק, ולאו דווקא בבית המדרש. באותם הימים השתמשו בתי הדפוס באותיות עופרת שאותן קבעו בתבניות. את האותיות היו מרכיבים על פי כתב היד, ולאחר הדפסת הגיליון היו מפרקים את הלוחות לטובת הגיליון הבא. מספרים שבהדפסת כתבי הרב מאזוז נתקלו המדפיסים שוב ושוב בבעיה – לא נמצאו להם מספיק אותיות ע', בשל הפעמים הרבות שהרב השתמש במילה ״ועיין".
״הָאִישׁ אֶחָד יִחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!״
פעם אחת נפגש בחור בסתר עם ארוסתו ומחמת השתלהבות היצר קיימו יחסי אישות. בני הזוג התוודו על מעשיהם, והשמועה התגלגלה. כתוצאה מכך רעשה הקהילה והרבנים החליטו לקבוע תקנה האוסרת על מפגשים בזמן האירוסין. משהגיעו אל הרב מאזוז סירב לחתום על התקנה והזכיר, ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקציף?!״(במדבר ט״ז כב).
רק מעשים יקבעו
מנהג היה לרב משה מאזוז לשבת בבית המטבחיים בערב פסח כדי לענות על שאלות בענייני שחיטה. שנה אחת הגיע נשיא הקהילה לשחוט כבש לחג. ניגש אליו הרב ושאל האם סיים לחלק את הקמחא דפסחא לכל העניים. הנשיא השיב לו שהקופה ריקה והוא מבטיח שלאחר השחיטה יטפל בעניינם. הרב מאזוז נדהם והודיע שהוא יוצא מיד על מנת למשכן את בית הכנסת הגדול (אל ג׳ריבה) ולמסור את הכסף לעניים. הרב מאזוז יצא בבגדים מגואלים בדם לכיוון בית העבוט בעוד כולם, והנשיא בראשם, מנסים למנוע מבעדו לעזוב את המקום תוך שהם מתחייבים לטפל בעניין. הרב סירב להבטחותיהם, ״רק מעשים יקבעו,״ אמר. השחיטה נעצרה וכולם מיהרו להביא כסף מבתיהם. רק משנאסף הסכום הראוי ניאות הרב מאזוז לשוב אל בית המטבחיים ולשחוט את הכבש שהביא נשיא הקהילה.
מתוך הספר "חוכמה מקדם" חזי כהן
סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)
להלן המייל שקיבלתי מדני-בר אלי לפרסום סיפורו של אליהו ביטון, ועוד תזה שכתב שתובא בהמשך…
בוקר טוב אלי
יש לך אישור לפרסם את התזה ואת הסיפור של אבא שלי
דני בר אלי ביטון
תודה
דני
סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה של כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה הלוי"
המספר: המעפיל אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)
שנה : 1983
לדני שלום
ובכן ידידי רוצה לדעת איך הגעתי ארצה. אני אנסה לגלגל הפרשה לפניך, אם כי אני לא זוכר בדיוק תאריכים. אבל, אשתדל כמה אפשר לתת לך סקירה מצאתי מהבית (קזבלנקה) עד הגיעי לארצנו הקדושה.
אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי כל מה שעבר על אחינו במחנות הריכוז באירופה התחילה פעילות בלתי לגלית להסיע ניצולים לארץ על ידי אניות לא כל כך תקניות. בספינות ששופצו הכניסו מדפים מעץ במחסנים של האניות אחד תחת השני כדי להכיל הרבה אנשים. אתה צריך להתכופף כדי להיכנס למקום שלך. כך, בכל אופן היה מסודר אצלנו.
והנה אני מתחיל.
כפי שאמרתי אחרי המלחמה נפתח בקזבלנקה בית ספר לשפה העברית, מגן דוד ברחוב Rue Comandant Cotenest. מגן דוד הייתה ממוקמת ב- Ecole Normal Hebraiquie ששימש כמדרשיה למורים. המקום נוהל על ידי קבוצת מורים צעירים שהיו רבנים צבאיים בצבא הצרפתי בראשם עמד סרן בשם קפטן רוש.(הלימודים) היו ביום, ובערב היו שיעורי ערב לעברית. ואז גם אני הייתי הולך.
הערות המחבר: הסיפור נכתב בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי הספינה יהודה הלוי. הוא השלים אותו במרץ 1983.
הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה בשנת 1886. זו הייתה הראשונה שיצאה מצפון אפריקה, מטנס ,אלגיר (31.5.1947 -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילים גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים נוספות שיצאו מחופי צפון אפריקה "שיבת ציון" (9.1947) , הפורצים (12.1947). היו גם מעפילים מצפון אפריקה שהעפילו מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947) לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947 ) בן הכט ( 3.1947), יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )] דני, בנו של אליהו ביטון ערך וההדיר את הסיפור והשלים פרטים לאחר ראיון עם המספר המספר יצא מקזבלנקה ב-2.5.1947 והגיע לאלגיר. הפליג בספינה ב- 10.5.1947 . ב- 31.5.1947 נעצרה הספינה ע"י הבריטים, ומעפיליה גורשו ב- 1.6.1947 לקפריסין . הוא שוחרר ב- 2.1949 לאחר "שישב" 21 חודש במחנה קיץ 55 קראולוס קרוב לפמגוסטה ,קפריסין
מגן דוד – בי"ס ללימודי השפה העברית ראו ש. זאבאלי , חג החנוכה במגן דוד, וגד כהן, חוג בן-יהודה, עם וספר, ברית עברית עולמית תש"ד 8, 1944 עמ' 15. המספר הגיע לקבוצה דרך חבר ( בטיטו ) לעבודה בבית הדפוס la Seumeuse בקזבלנקה
קפטן רוש – הוא הרב יצחק רוש,רב צבאי בצבא הצרפתי. (שרביט יוסף, הנוער בעלייה ההוצאה לאור, תל-אביב,2004 עמ' 61-60
המספר עבד בשעות היום ולכן השתתף בשיעורי הערב.
חוץ מזה, אני בבית ספר היסודי, אם הבנים (ראו מפה מצורפת) למדתי עברית. הייתה לנו שעת עברית ביום. זה היה חובה. ואז בערב הייתה במועדון פעילות. כל מי שידע משהו ללמד לימד. הכל היה בהתנדבות. בין המורים היו הרב אברהם חזן לימים רב ראשי של שירות בתי הסוהר, שלמה דדון (שגר בסטנטון חיפה) ושלמה ביטון (קיבוץ צאלים).
הערת המחבר: שלמה דדון ושלמה ביטון מורים לעברית בק.ב.י. אף הם ממעפילי יהודה הלוי.
במסגרת מגן דוד היינו שייכים לק.ב.י – קבוצת בן יהודה. היו פעילויות במועדון על שם שרל נטר.היה מגרש כדורסל, והקמנו קבוצת כדור סל ששיחקה בליגת הפועלים המקומית. גם אני הייתי משחק בקבוצה. היו אספות במועדון ודברו על ארץ ישראל. החדירו את התודעה בלבנו שצריכים לעלות. הייתה התלהבות.
קבוצת בן יהודה הייתה הקבוצה ללימוד עברית ע"ש אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית . בין פעיליה היה אשריאל בוזגלו. זו הייתה למעשה ההסוואה לפעילות אנשי ההגנה כמו סם אביטל ואלי מויאל שארגנו אותה לצורך העפלה לארץ. בין חבריה משה אזולאי (בית שמש) ושלום ועקנין , פנינה בוזגלו (אחותו של אשריאל), מזל ביטון-נחמיאס ( אחותו של שלמה ביטון) ושלמה פרץ (ד"ר שוורץ) המצחיקן של החברה. ראו ראיונות עם חלק מהנזכרים כאן בנספחים
שרל נטר היה מיסד תנועת הנוער במרוקו. ראו ספרו של יןסף שרביט, הנוער בעליה, תנועת שרל נטר במרוקו. ההוצאה לאור, תל-אביב, תל-אביב, 2004
אני זוכר שפעם בא אלינו אחד בשם אליהו (בן) לולו. הוא ראה את הנוער שבא לשמוע את הרצאתו בשרל נטר, בשכונת מעריף, הוא דיבר צרפתית, ואמר שהוא רואה פה דור של "חיילים חיילים". צבא גדול לארץ ישראל. זו הייתה תקופת העלייה הבלתי-ליגאלית.
אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947
המספר בן 23 ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש).
היה ידוע לנו שהאנגלים סגרו את השערים של ארץ ישראל, תפסו אוניות והעבירו את המעפילים לקפריסין. הוא (בן לולו) הבטיח לנו שבמקרה ויתפסו אותנו נשב 3 חודשים ,מקסימום, בקפריסין. ואחר כך נקבל אישור כניסה לארץ, קראו לזה סרטפיקט. הוא הלהיב את הרוחות וכל אחד רצה בכל מחיר לעלות לארץ. קפריסין או לא קפריסין, שיהיה מה שיהיה. העיקר לעלות בכל מחיר.
ואז התנועה התחילה לפעול וכולם מדברים רק על ארץ ישראל. קראנו בעיתונים כמו (Le petite Marocean) ידיעות על בגין שהתחפש לכומר כדי להתחמק מהבריטים ועל פעילות האצ"ל.
הרצאות התקיימו בצהרי יום שבת ובימי ראשון. יום בהיר אחד ביקרה אצלנו בכיתה בחורה בשם נדיה כהן, היא דיברה עברית רהוטה. המורה, אני זוכר, התלהב ממנה ומהעברית שלה..
נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה מטוניס (קיבוץ רגבים)
יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער
יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער
מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה . יש לה היבט טכני-מקצועי ; היבט כלכלי-מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר-גלם , פעמים עיקרי , וכן כיסוד קישוטי ; היבט חברתי : מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו ; היבט אסתיטי-פסיכולוגי : היבט משפחתי ומורשתי : העברת המקצוע מאב לבן , וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית ; היבט מוסרי : תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך : היבט דתי : יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך , תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא-מוסלמים , ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין-עדתיים ; ואחרון אחרון – ההיבט המאגי , היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים ( כשדים , עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי-מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף , לרבות התכשיט . לשון אחרת , הקשר בין התכשיט והקמיע.
אדבר על שני ההיבטים האחרונים , כפי שהם במגרב . וזאת משלושה טעמים : (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו , והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים ; (ב) יהודי-המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו , ובעיקר באמונה בשדים (ג'נון) . בעין הרע ובכישוף , וכן באמצעי- המגן הראשי נגד אלה – היד ; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע , או אף כולם – היו יהודים . עובדה זו מעוררת את השאלה , האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה , החומרים . הדגמים והצורות : עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת : והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי-הקדושה המיוחדים להם . בהעדר סימן-זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים , יש להימנע מניסיון זיהוי אתני-עדתי של אותם מוצרים , פרט לתכשיטים שבהם יש סימני-היכר ברורים לכאן או לכאן .
האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר : (א) יצורים בעלי בינה , שהם עויינים ומזיקים בדרך – כלל לאדם , אלה הג' ן . השדים , אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור . (ב) היזק לאדם מחברו . שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס , קינאה וצרות-עין . אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה – קללות וחרפות : או באמצעות העין – המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו . מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים , אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי-תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.
על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים , ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם , ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול . על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי- סלע בסהרה מן האלף השלישי ( ויש גורסים הרביעי ) לפני הספירה , קברי הפרעונים וכתובות האשורים : ואלו במסורת היהודית – נזכרת עין המקנא במשלי ( כח : כב – איש רע עין ) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.
אשר לערבים הקדמונים , דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים . התינוק ענוד קמיעות)ד 'ו תַמַאאִם ) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם . אמרא אלקיס ) המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה , כי מוחמד האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן . בשתי סורות מן הקדומות ביותר( קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא : מן החשיכה , מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו , מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג'ן . הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג 'ן . אבליס ( ראש השדים ) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם . בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם- אסלאמית.
6 – צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן
6 – צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן
מאמר זה סוקר את אומנותם המסורתית של הצורפים היהודים המארוקאיים ואת התמורות שחלו בה במאה הנוכחית, בסגנון , בטכניקות ובחומרים . המאמר גם עוסק בשקיעתה של אומנות זו – בדומה לאומנויות מסורתיות רבות אחרותן – הן במארוקו והן בישראל , שאליה הגיעו צורפים רבים ממארוקו מהתחלת שנות ה- 50 ואילך . חלק מהנתונים המובאים כאן נאספו בעבודת-שדה שנעשתה בישראל ) 1979- 1980 , 1982 – 1983 ) ובמארוקו (בעיקר ב- 1979 , אולם תוך כדי עריכת מחקר אחר ב- 1971 , 1972 ו- 1975 . ) בנספח למאמר מובא סיפורו של צורף יהודי ממארוקו , המתגורר עתה בירושלים , כדי להמחיש את מה שאירע לאומנות זו ולעוסקים בה בחליפות העיתים.
במארוקו , כמו בארצות מוסלמיות רבות אחרות, היו רוב צורפי הזהב והכסף יהודים . לעובדה זו ישנן סיבות סוציולוגיות והיסטוריות שונות, לרבות הדעות הקדומות, שרווחו בקרב הערבים עוד בזמנים קדומים ועברו אל האסלאם , נגד צורפות וצביעת אריגים )אומנות שגם בה היה חלקם של היהודים גבוה בהרבה מן השיעור היחסי שלהם באוכלוסיה( . במארוקו היתה לכך סיבה נוספת, והיא שעל-פי האסכולה המאליכית באסלאם , הנוהגת בארץ זו , 'עיצוב חפצי זהב וכסף למטרות מימכר, במחיר שהוא מעל ומעבר לערכה של המתכת עצמה , דומה במהותו למתן הלוואה בריבית' , ולכן נחשב לעיסוק שאינו נאות למאמין . במארוקו גם העוסקים באומנויות אחרות הקשורות בעבודה בכסף ובזהב, כגון טוויית חוטי-מתכת, ששימשו לריקמה , והטבעת מטבעות (לפני תקופת הפרוטקטוראט) , רובם היו יהודים . לריבוי היהודים שעסקו באומנויות אלה היה גם גורם נוסף והוא האמונה , שהיתה נפוצה במארוקו ובחלקים אחרים של העולם המוסלמי , שכל העוסק בחרשות מתכת בא בברית עם עולם הרוחות )ג'נון בערבית מארוקאית(".
למרות התדמית השלילית שדבקה בחרשי מתכת, זכו מוצריהם של הצורפים להערכה רבה , אולי הגבוהה ביותר שניתנה למוצר כלשהו בענפי האמנות העממית והאומנויות, וזאת הן בשל ערכה החומרי של המתכת עצמה והן בשל מיומנות הביצוע של העבודה . שכן תכשיטים שימשו תמיד, בין היתר , גם אפיק להשקעה . הערכת שוויו של פריט עשוי זהב או כסף נעשתה בדרך- כלל בהתאם למשקלו בתוספת של תמורה לעבודת האומן . וזו עלתה רק לעיתים רחוקות על 25 אחוזים משווי המוצר הנרכש .
בצורפות, כמו בטווייה , עסקו במארוקו הן גברים והן נשים , אולם בעוד שהגברים עסקו בייצור מסחרי . ייצרו הנשים מוצרים לצריכה ביתית . חלוקת התפקידים על- פי דיכוטומיה כללית זו היתה מושלמת יותר בייצור .התכשיטים מאשר באריגה . היו צורפים מעולים , ששמעם יצא למרחוק . כאלה היו מכלוף בן יחיא , שפעל במידלת בשנות השישים של המאה ה – 19 , וי"ע שפעל בסטאת בשנות ה – 40 של המאה ה- 20 ) סיפורו מובא בנספח ) . לעיתים תכופות יותר יצאו מוניטין קולקטיביים לצורפים של אזור גיאוגראפי מסוים , כמו למשל לצורפי המלאח של פאס , או לצורפים מכפר טאהאלה בדרום מערב מארוקו . או לאלו שהתגוררו באזור השבטים הקאביליים באלג'יריה .
צורף מומחה לא הצטמצם בעיצוב פריטים סטאנדארטיים ובקישוט חפצים אישיים . כגון תיבות של טבק הרחה , אלא יצר ועיצב מיגוון של תכשיטים . לרבות אלה ששימשו בטקסים דתיים , כגון : עיטורים לספרי-תורה , נרות זיכרון , גביעים לקידוש וכיו"ב . במיוחד באזורי השבטים עסקו הצורפים גם- כן בקישוט נדנים של חרבות ופגיונות , אולם כדי ליצור את הפריטים הללו היה על הצורף המיומן להיות בקי במלאכות שונות הקשורות במקצועו . החל מנפחות וכלה בריקמה , נוסף לטכניקות הבסיסיות של הצורפות עצמה , כגון : עיצוב , יציקה , הלחמה חריטה , ציפוי באמאיל , ניקוב , שיבוץ אבנים והרכבה . התמחות במלאכות השונות הקשורות בצורפות נועדה לגוון את תוצרתו של הצורף ולהעניק לו בסיס כלכלי איתן יותר , כדי להבטיח את פרנסתו בעיתות מצוקה . כאשר הביקוש לתכשיטים הצטמצם מאוד , ואילו לכישוריו המקצועיים האחרים הביקוש נמשך .
אמנות הצורפות המסורתית במארוקו היתה מורכבת למדי , עד כי יש להבחין בין תת-התמחויות בתוכה , ולכל אחת מהן היתה הגדרה מיוחדת, שעל פיה זוהו העוסקים בה . התכשיטנים הכלליים , שכונו סכאכין (יחיד – סכאכ) , לא התמחו בשום תחום מיוחד , אלא יצרו סוגים שונים של תכשיטים , ממתכות שונות, בהתאם לדרישת הלקוח . בדרך-כלל נרכשו תכשיטי הזהב בידי העירוניים , ואילו תכשיטי-הכסף נרכשו בידי הברברים , הבדואים והכושיות. בפאס היו כל הסכאכין יהודים , והשוק שלהם היה ממוקם בשער המלאח . צורפים שעבדו בזהב בלבד כונו דהאבין ( יחיד דהאב) , צורפי כסף כונו נקאריה (יחיד – נקארי). המונח המשותף לכל העוסקים בצורפות, על סוגיהם השונים , הוא ציאג, מונח שמקורו בערבית הקלאסית. בין התמחויות-המשנה של הצורפות נציין את הנקאסין (יחיד – נקאס) , שעסקו בחריתה על גבי חפצים מזהב או מכסף . חפצים אלה נוצרו בידי הצורפים הכלליים , שלא תמיד עסקו במלאכת הקישוט העדין . התמתחות-משנה אחרת היתה העקאיקיה (יחיד – עקאיקי) . אלו חורזי החרוזים , שעסקו הן בפנינים יקרות והן בחרוזים זולים.
הערה א.פ- צורף
صائغ, صائغ الذهب
Cimetière de Bab Ftouh vers 1930
Cimetière de Bab Ftouh vers 1930
Cliché Léon Sixta. Dar-el-Ghlaoui. Fès (Médina). Éditions Maroc-Islam
« … Il faut avoir le courage de remonter des pentes si délicieusement lisses pour oser affirmer que si les cimetières musulmans sont beaux, ils le sont plus que de la beauté que nous leur supposons …
La loi du moindre effort a déterminé leur emplacement aux portes de la ville et souvent dans la ville même ; c’est elle aussi qui a présidé aux capricieux désordres des pierres funéraires sur le sol tiède …
Ici tout le monde se promène, s’assied, converse et rit autour des tombeaux …
Les femmes y mènent leurs enfants en habits de fête, et des musiciens obsédés y grattent tout au long du jour leur guitare à deux cordes.Ce qui nous séduit dans les cimetières musulmans, qu’ils soient ceux de Fès, de Rabat ou de Salé, ce n’est pas leur simplicité assortie à la majesté de la mort, mais c’est bien que la mort rassurante n’y revêt aucune majesté, et qu’elle semble, prolongeant les vivants, participer de leur aimable nonchalance. Petites tombes au ras du sol sous lesquelles on devine encore la forme du corps allongé, terre jetée sur un dormeur par plaisanterie, vous dont les plus riches n’ont sur leurs stèles que des palmettes, une date, parfois, rarement un nom, vous qui au lieu d’une couronne raidie de perles et d’inscriptions ne portez dans les beaux jours que le poids léger et tiède des jeunes femmes… »
Texte de Rémy Beaurieux. Journaliste et professeur à l’Institut des Hautes Études Marocaines jusqu’à sa révocation par le gouvernement de Vichy. Il est interné au cours de la guerre, en 1942-1943, pour résistance au gouvernement de Vichy.
(Je n’ai pas retrouvé la référence du texte de Beaurieux. Il a dirigé les revues Maroc, La vie marocaine illustrée et a publié des chroniques dans le quotidien Maroc matin. Le texte est probablement issu d’une de ces revues).
בוכנוולד בסהרה- בין צלב קרס לסהרה- רוברט סטלוף
מבחינה טכנית, שלטונות וישי שחררו את החיילים והלגיונרים האלה משירותם וכפו עליהם לאלתר לחתום על חוזים שבהם סווגו כ״מגויסי עבודה בזמן מלחמה״, הגדרה משפטית שהשאירה אותם בפיקוחו של הצבא הצרפתי. אף על פי שאחד מתנאי החוזה היה תשלום משכורת – כמה פרנקים ליום מקופתה של חברת הרכבת הים התיכון־ניזֶ׳ר (מֶר־ניזֶ׳ר – רק מעטים ראו כסף בעיניהם. הם היו, למעשה, אסירים בכל מובן למעט השם. לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות מנמלי אלג׳יר ואוראן, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. תמונות שהוברחו מהמחנות ועדויות של ניצולים חושפות ארבעים איש דחוסים בתוך אוהל שנועד לשמונה. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם נהרגו בניסיונות לברוח.
ניצול אחד קרא למחנה שלו ״בוכנוולד צרפתי״. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, רובם לגיונרים, היו אנטישמים מרושעים, סדיסטים, פעמים רבות שיכורים. רבים היו ממוצא גרמני או התפארו באהדתם לפשיסטים.
יהודי גרמני אחד, הארי אלכסנדר, סיפק תיאור מלא חיים, לפרקים מזעזע, של חוויותיו בהקלטה היסטורית למוזיאון השואה האמריקני. לאחר שאביו נלקח לזקסנהאוזן ואחיו לבוכנוולד, הצליח הארי לברוח לצרפת, ותכנן להתגייס שם לצבא הצרפתי. אבל לרוע מזלו השלטונות הצרפתיים תפסו אותו והוא גורש ברכבת משא לג׳לפה, מחנה עבודה של משטר וישי במדבר האלג׳ירי.
מעולם לא ידענו באמת מה זה גיהינום, אבל כשהגענו למחנה הזה ושחינו בו זמן־מה, הבנו גיהינום מהו. תאמינו לי שאם זה לא היה גיהינום, זה היה בוודאי משהו דומה מאוד. [כשבאנו לשם] חיכינו בעמידת דום למפקד המחנה. הוא בא ואמר – ואני לא אשכח לעולם מה שהוא אמר לי, לנו. הוא אמר ״אתם כולכם באתם הנה למות. אתם החלאה של אירופה. אתם הפסולת של העולם. תפקידי הוא לדאוג לכך שכולכם תמותו כאן. זה רק עניין של זמן. אם תתנהגו יפה ותעשו מה שאומרים לכם, אולי תחיו קצת יותר. אם לא, תמותו מהר יותר. זה תפקידי. ואני טוב במה שאני עושה״.
הארי החזיק מעמד שנתיים בלי מזון נאות, בלי מים וקורת־גג ובלי טיפול רפואי. ״היו דרכים רבות למות״ בג׳לפה, הוא הסביר: ״אתה חולה בדיזנטריה. אתה חולה במלריה. אין לך אוכל. אין לך מים. עקרב עוקץ אותך. צפע מכיש אותך … ומיד, בתוך שעה, אתה מת״. וזה לא כלל את העינויים. צורת עינויים אחת שהופעלה על הארי פעמיים נקראה ״המבצר״.
[החיילים הצרפתים ושומרי המחנה הערבים] היו קושרים לך את הידיים על הגב ותולים אותך על הידיים עירום במשך יומיים, שלושה ימים. היית תלוי על הידיים ובכל לילה הם נהגו להיכנס בשעה הקרה ביותר ולשפוך עליך מי קרח ולהכות אותך. וזה שעשע אותם. הם עשו זאת וצחקו. ואחרי שהיית תלוי, כששחררו אותך, לא היית מסוגל ללכת. בעצם, היה לך מזל שנשארת בחיים. אני עברתי את זה פעמיים והיה לי מזל שהם לא הרביצו לי כל כך חזק. אבל אחרי זמן־מה אתה ממילא כבר לא מרגיש את המכות.
משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה, ויהודים – גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים – עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. קשה להציג מספר מדויק כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם, לכרייה, לעבודות מתמחות או ל״עונשיך, לשון נקייה צרפתית לעינויים.
בציר השחרור- מבצע "לפיד" – מיכאל אביטבול
פרק שישי
מיבצע ׳לפיד׳ ותוצאותיו
תכנית הנחיתה של בעלות־הברית בצפון אפריקה, שעליה שים צ׳רצ׳יל את יהבו למן אוגוסט 1941, נעשתה אקטואלית בקיץ 1942, עם התקדמות־הבזק של צבא רומל — ה׳אפריקה קורפס׳ — אל עבר גבול מצרים. הסתייגויותיהם של הגנראלים האמריקנים — שנשאו עיניהם לצרפת — נדחקו הצדה אחרי נפילת טוברוק (21 ביוני), ולאחר שהנשיא רוזוולט גמר אומר להתחיל במיבצע רב־היקף עוד לפני תום השנה, כדי להיענות, ולו חלקית, להפצרותיו של סטאלין בדבר פתיחת ׳חזית שנייה׳. בעת הדיונים שהתנהלו בלונדון, ב־24 וב־25 ביולי, נאות צ׳רצ׳יל למסור את הפיקוד העליון על המיבצע לידי האמריקנים, וב־26 ביולי מונה הגנראל אייזנהאואר לתפקיד זה. לא נותר עוד אלא לקבוע את מקומות הנחיתה ואת תאריכה. בעניין זה התעוררו בין בעלות־הברית ויכוחים נוקבים. מטעמים ברורים, רצו האנגלים שהמיבצע יערך מוקדם ככל האפשר, והציעו לנחות באגף הים־תיכוני, כדי להתקדם במהירות אל עבר תוניסיה ולוב, ולהפתיע את רומל מן העורף. ואילו האמריקנים הסתפקו בנחיתה בקזבלנקה, ומשם להמשיך במתקפה אל עבר תוניסיה, דרך אלג׳יריה.
ב־5 בספטמבר 1942, נקבעה סופית תכנית המיבצע. כיבוש קזבלנקה הועד לכוח אמריקני, בפיקודו של הגנראל פטון (Patton); כיבוש אוראן הופקד בידי חיל־משלוח אמריקני בחיפוי ימי בריטי; והנחיתה באלג׳יר בידי כוח מעורב אנגלי־אמריקני, בפיקודו של הגנראל האמריקני ראיידר (Ryder).
ב־22 בספטמבר, מינה רוזוולט את רוברט מרפי לתפקיד יועץ הגנראל אייזנהאואר לעניינים אזרחיים. בהנחיותיו למרפי הסביר הנשיא האמריקני כי לא הובא בחשבון שינוי כלשהו בהרכב המינהל הצרפתי וכי למיבצע לא יצורף כוח גוליסטי. בהיותם מודעים היטב להלכי־הרוח ששררו בקרב הצבא והאוכלוסייה הצרפתית באפריקה, סברו האמריקנים כי השתתפותו של הגנראל דה־גול עלולה היתה למנוע את הצטרפותם האפשרית של הקצינים הצרפתים לבעלות־הברית, דבר שנחשב בעיני וושינגטון ולונדון צורך בל־יעבור. אגב כך התרבו השמועות בדבר כיבוש גרמני קרוב של תוניסיה ומארוקו,2 מה שדרבן את מרפי למצוא, בכל מחיר, מצביא צרפתי בעל־ מוניטין שיאות לשמש ׳פאטרון׳ למיבצע ׳לפיד׳, ובדרך זו למשוך אל מחנה בעלות־ הברית את צבא צרפת בצפון־אפריקה, ששמר אמונים לפטן ולמשטרו.
מגעים נוצרו עוד קודם־לכן עם ויגאן, ז׳ואין(Juin), נוגס ואף עם דארלאן. אולם לנוכח כשלון המשא־והמתן עמם, פנה מרפי אל הגנראל ז׳ירו(Giraud), שנמלט באפריל 1942 מטירת קניגשטיין הגרמנית.
פעילותו הלא־נלאית של הדיפלומאט האמריקני וכן ההגנות הצבאיות של בעלות־הברית לא נעלמו מעיני שלטונות וישי ומוועדות שביתת־הנשק הגרמנית והאיטלקית באלג׳יר ובקזבלנקה.3 אולם, עד לסוף אוקטובר סברו עיתוני פאריס ושירותי הביון הגרמנים כי בעלות־הברית נערכו לכבוש את דאקאר.4 עוד ב־6 בנובמבר הניח המטה הגרמני כי הצי האמריקני שהבחינו בו סמוך לגיבראלטאר נועד ל׳פעולה עוינת׳ בחוף הלובי או בדרומה של איטליה. לכן כשהחל מיבצע ׳לפיד׳, לא ניתקלו החיילים של בעלות־הברית שדרכו על אדמת מארוקו ואלג׳יריה בגרמנים או באיטלקים, אלא בחיילים צרפתים נחרצים בדעתם להגן על האימפריה ׳נגד כל התקפה׳. בה־בשעה הותירו חייליו של הגנראל הווישיסטי בארה (Barré) לכוחות ה׳ציר׳ להיכנס לתוניס.
נחיתת בעלות־הברית והמחתרת־היהודית בצפוךאפריקה.
בלילה שבין ה־7 וה־8 בנובמבר 1942 נפל בחלקם של כמה עשרות יהודים להיות שותפים באחת הפעולות הצבאיות המכריעות של המלחמה: אלה היו חברי המחתרת היהודית באלג׳יריה שהשתלטה על אלג׳יר במשך קרוב ל־24 שעות ומסרה את העיר לידי צבא ארצות־הברית ביומו הראשון של מיבצע ׳לפיד׳.
כיבוש בעלות־הברית את אלג׳יר היה לכל הדעות ניצחון מכריע ששינה את מהלך המלחמה; שכן הוא קירב את האמריקנים ואת הבריטים אל שעריה הדרומיים של האימפריה הנאצית, ניתק את צרפת של וישי ממושבותיה באפריקה ומעל לכול — זירז את תהליך ההתפוררות של איטליה הפאשיסטית, שהועמדה בטווח הירי של ספינות הצי ושל מטוסי חילות האוויר של ארצות־הברית ובריטניה, עם זאת, נכונה ביסודה קביעתו של ההיסטוריון ליאון בלר כי לעולם לא היה ככל הנראה ניצחון צבאי מודרני שלווה בכה הרבה אירועים לא צפויים, תקלות, טעויות והטעיות כמו מיבצע ׳לפיד׳. די להזכיר כי מה שהחל כפעולה שנועדה למגר את נוכחות הווישיסטים בצפון־אפריקה הסתיים בנצחונם של אנשי פטן, אשר לא רק המשיכו להחזיק בשלטון אלא אף נהנו מחסותם של האמריקנים, שהתעלמו במשך השבועות הראשונים לנוכחותם כליל מן התחיקה הגזענית שנשארה בתוקף בכל רחבי אלג׳יריה ומארוקו.
ההכנות למיבצע ׳לפיד׳ הגיעו לשלביהן הסופיים לקראת הפגישה שנערכה על חוף שרשל (Cherchell) שליד אלג׳יר, ב־23 באוקטובר 1942 בין הגנראל קלארק (Clark) לנציגי המחתרת בצפון־אפריקה. אחד המשתתפים הצרפתים, הקולונל ז׳וס (Jousse), תיאר את עיקר ענייניה בזה הלשון:
הגנראל קלארק מטעים כי בעלות־הברית מתכוונות לפתור עוד בחורף זה את שאלת הים התיכון ולכבוש את צפון־אפריקה כדי להכין את הבסיסים הדרושים לפתיחת חזית שנייה באירופה באביב הבא. תקוותן היא, כמובן, להשיג את שיתופו של צבא צרפת; אולם, אם יידרשו לכך, כלה ונחרצה עמן לגבור על התנגדותו. אין בפיהן שום תאריך מדויק לפעולתן והן מותירות מקום להניח כי ההכנות ׳די רחוקות מסיומך. יש להעריך, כך אומר הדין־וחשבון שהכינה המשלחת הצרפתית בתום הפגישה, את הזמן הדרוש לחודש בקירוב, ודומה כי כוונתן לגשת לביצוע הנחיתה מיד עם סיום ההכנות […]. אשר לאמצעים שיועמדו לרשותן, הם ניכרים. ׳רוזוולט וצ׳רצ׳יל מתעניינים אישית בהכנות׳. הרי כמה נתונים, מפי המשלחת האמריקנית: 500,000 חיילים, 15 דיוויזיות, מהן כמה משוריינות, 2,000 מטוסים […].
המשלחת הצרפתית עמדה על הצורך לחמש את המחתרת בצפוךאפריקה, וקיבלה מן האמריקנים הבטחה לספק לה לפני הנחיתה את כלי־הנשק הדרושים למילוי משימותיה. ברנאר קארסאנטי (Karsenty), שהיה עם אבולקר (Aboulker) אחד מראשי המחתרת העיקריים, סיפר בעניין זה:
מר מרפי קרא לנו בוקר אחד, לדתה אבולקר ולי, כדי להראותנו תת־מקלע ׳סקן׳. תת־מקלע זה הוא נשק פראקטי ונייד ביותר, ולכן דרשנו לקבל 800 לאלג׳יר ולאוראן. כן ביקשנו 400 אקדחים, 400 רימוני־הגנה, 400 רימוני־עשן ו־50 מקלטי־קשר ניידים…
בעצה אחת עם מר מרפי, בחרנו בתאריך ה־2 בנובמבר לאספקה חשאית של הנשק דרך הים, בידי האמריקנים. המיבצע אמור היה להיערך סמוך לקזרשל, באחוזתו של ז׳אק טסיה (Tessier), שם נערך המפגש עם קלארק […]. מצדנו הכול התנהל כשורה, אולם דבר לא הגיע.
Epreuves et liberation. Jo. Tol-Les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Hélène Cazes-Benattar obtenait de Courtin, le chef de la Région, l'autorisation d'ouvrir un bureau de recrutement dans les locaux de l'Alliance, Rue Lacépède. Le colonel commandant de la Place de Casablanca y délégua un des ses officiers pour seconder les volontaires dans les formalités d'engagement. Un vibrant appel fut affiché dans les rues :
« ־L'Association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance Israélite Universelle avec la collaboration de l'Association israélite Charles Netter porte à la connaissance des Israélites voulant souscrire un engagement pour le temps de la guerre, qu'une permanence se tiendra au siège de l'Association, Rue Lacepède, tous les jours de 9h30 à 12h et de 16h à 19h30.
Etant donné les circonstances actuelles, il est du devoir de tous nos coreligionnaires de manifester leur inébranlable attachement à Sa Majesté le sultan et à la nation protectrice, en se mettant entièrement et inconditionnellement à la disposition des autorités supérieures. »
Des centaines de jeunes se portèrent volontaires pour combattre dans les rangs de l'armée française, pour la durée de la guerre, comme le rapportait le journaliste originaire de Mogador, Jacob Ohayon, dans ses écrits personnels ?
" Déjà près de 2000 avaient signé leur engagement. Parmi ceux-là, trois frères, dont l'aîné avait à peine 23 ans, se présentent accompagnés de leur père. Celui-ci se tourne vers moi qui étais là comme représentant de la presse, et me déclare ? " Je n 'ai que trois fils, je regrette de n'en avoir pas davantage. »
Des centres de recrutement furent ouverts dans les autres grandes villes, dans les locaux de l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Au bout de quelques semaines, leur chiffre dépassait le millier, d'autres attendant la réponse des autorités avant de se déclarer. Voici ce que rapporte l'hebdomadaire des milieux juifs favorables à l'assimilation sans réserve à la culture française, ־L'Union Marocaine, en date du 8 septembre 1939 : « Les dirigeants de la communauté de Mazagan ont organisé une importante réunion au cours de laquelle le Président du Comité, M. Yahya Amiel, a exposé à un nombreux auditoire la gravité de la situation internationale, demandant à toute l'assistance de manifester, en cas de besoin par le sang, sa reconnaissance envers la nation protectrice. " Les jeunes gens devront s'engager volontairement, prendre les armes et aller combattre aux côtés des soldats français pour défendre la France. Moi-même, je me suis offert à l'autorité locale et vous devez tous imiter mon geste — c'est le seul conseil que je puisse vous donner. Les personnes qui ne peuvent faire leur service militaire, devront s'offrir pour des emplois civils et nous devons aider la France par tous les moyens dont nous disposons, par nos personnes, notre argent, nos biens. Nous saurons défendre la France avec conviction et motivation, car nous défendrons par là notre religion, nos coutumes et notre culture que la France libérale et généreuse a toujours respectées… »
Alors qu'il avait déjà 43 ans et qu'il était à la tête d'une société prospère d'importation de thé, le grand négociant et publiciste Raphaël Benazeraf, qui fut parmi les fondateurs et animateurs du journal sioniste L'Avenir Illustré, manifesta sa volonté de servir la France. Devenu immédiatement l'un des plus grands donateurs de la souscription pour la Défense nationale, il organisa une collecte parmi ses coreligionnaires et encouragea les jeunes à s'engager dans l'armée.
Le directeur de l'école de l'Alliance à Safi dépeignait l'enthousiasme qui avait soulevé la communauté :
« Les Juifs marocains ont activement participé à ce grand mouvement. Des plus riches aux plus humbles, ils ont tous apporté leur contribution pour la Défense nationale et l'effort de guerre. D'autres ont sollicité de se joindre aux rangs de l'armée française pour la durée de la guerre. Mais pour des considérations inconnues du public, ils n'ont pas reçu à ce jour de réponse positive à leur enthousiasme et attendent toujours… »
Les engagements furent également nombreux à Marrakech et Agadir mais moindres dans les villes traditionnelles de l'intérieur comme Fès et Meknès.
Les hésitations de l'administration
A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :
« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion… »
אלף פתגם ופתגם -משה (מוסא) בן חיים
21 – محبت الرجال زي الميه في الغربال
מַחַבֵת (אל)רְגַ'אל זֵי (א)לְמַיֵה פי אלְעֻ'רבאַל.
אהבת הגברים כמו מים בכברה.
זה פתגם של נשים האומר: אהבת גבר לאשה אינה ממשית.
22 – مريض الهوى ماله دوا هو والمجنون سوا
מַרִיצ' (א)לְהַוֵא מַא אִלו דֵוַא, הֻו ו(א)לְמַג׳נון סֵוַא.
חולה האהבה, אין לו תרופה, דומה הוא למשוגע.
23 – من احبك ما ببني لك قصر ومن كرهك ما بحفر لك قبر
מן אחבכּ מא בבני לכּ קצר ומן כַּרהכּ מא בחפר לכּ קבר.
מי שאוהב אותך, לא יבנה לך ארמון, ומי ששונא אותך, לא יחפור לך קבר.
24- عدو عاقل احسن من صديق جاهل
עַדו עאקֵל אַחְסַן מן צַדיק ג׳אהֵל.
אויב נבון טוב יותר מחבר טפש.
על האויב אפשר לחשוב ולהתכונן, לא כן על ידיד טפש.
״אל תתן דופי בכל איש גם בהיותו אויבך״(דברי חכמים ה).
פתגמים-יעל לזמי פיה מפיק מרגליות זוהאר תא טאח מן פמהא
פתגמים-יעל לזמי
פיה מפיק מרגליות
זוהאר תא טאח מן פמהא
ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות
- 11. "אום תא תסתתר ולז'ארא תא תפצ'ח"
תרגום – האם מכסה [עוטפת] והשכנה מגלה [מביישת, גורמת לבושה].
הסבר- האם מסתירה והשכנה מגלה את הסודות הרעים.
وم تا تصتر والزرا تا تفضح
הערה – בערים מסויימות במרוקו ייאמר כא במקום תא.
- ׳׳אומו תעבבי ח'ראיתו ובנתי תח'ייר ראיו
תרגום – אימו תיקח צרותיו [יגונותיו] וביתי תיקח את מה שהיא רוצה מחיצו [החץ שלו].
הסבר – אצלנו בשכונה ישנן שתי שכנות. אחת ילדה רק בנים ואחת רק בנות. זו שילדה בנים הייתה יוצאת לאחר הלידה עם הבן לרחוב ומתגאה בבנה. כן הייתה מרגיזה את השכנה שילדה רק בנות. השנייה הלכה לבכות לאמא שלה ואמרה לה: ״תראי איך היא יולדת בן ויוצאת ורוקדת איתו ״יא וולדי יא עיוני יא באי׳דתו״ [ילדי, בני, העיניים שלי, הוי אשכיו] האם אמרה לה: ״זה הכל? מחר תוציאי את הבת תרקדי איתה ותגידי לה ״אומו… ובנתי״.״. ומאז אם הבנים הבינה והפסיקה להקניט אותה.
לימים הבן הבכור של האחת נשא לאישה את בתה של השנייה. הפתגם נראה כמו נבואה.
״ראיו״ בספרדית הוא חך/קו. הכוונה בפתגם זה היא מינית.
اومو تعبي خرايتو اوبنتي تخيير رايو
13 – "אוקקפו עלא ראסו יעבבי באסו"
תרגום – [גם אם] העמד אותו על ראשו ייקח [רק את] הרע שלו.
הסבר – את הגורל לא ניתן לשנות, אפילו אם תעמיד אדם על ראשו ולא על רגליו הוא ייקח רק את הרע שמגיע לו.
وقفو على راسو يعبي باسو
- – "אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו אל-כּמאתךּ"
תרגום – הראי לגבר [שלך] עכוזך ואל תראי לו שאריות [האוכל על פיך]
הסבר – ״לא תיכלון נהמא באפי גברייכו״ [אל תאכלו לחם בפני בעליכן] [בבלי, שבת, ק״א, ע״ב]
פעם האישה הייתה אמורה להיות עדינה כאילו היא לא אוכלת ושותה, לפני בעלה. ככה הנשים אכלו את האוכל הכי טוב וטרי לפני שבא הבעל הביתה לאכול ולפניו הציגו הצגה כאילו שאינן אוכלות כלום.
اوري الراجل ترمتك اوما توري لو القماتك
- – ״אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו כּלאמתךּ
תרגום – הראי לבעל עכוזך ואל תראי לו את מילתך [חכמתך]
הסבר – אישה חכמה נחשבה פעם לפסולה לחתונה. גברים פחדו מאישה חכמה.
اوري الراجل ترمتك اوما توري لو كلمتك
הכיתוב בערבית הוא תוספת שלי-אלי פילו
Langue et folklore.Pinhas Cohen
Expressions idiomatiques
Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.
Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.
f-qa' d-erb
Dans le derrière de la rue=au fond de la rue
فقاع اـدرب
hellet-li taqa f-zofi !
Tu m'as ouvert une fenêtre dans mon ventre= Tu m'as soulagé !
ka iqella'li zofi
Il m'enlève le ventre=il m'écoeure
Zebdol-lna-t-tehan o-lkebd o-l-msarn
Ils nous ont sorti la rate, le foie et les intestins= Ils nous ont servi différents abats grillés :rate, foie, intestins
Iseqsifikom-l-kher
Que le bien questionne dans vous=que le bien vous soit rendu
llah-i-khallsek
Que Dieu te paie! =que Dieu te récompense ( ou te punisse ) pour tes actes !
sa'a d-el-magana
une heure d'horloge=une heure
'melha f-ozh l-lah
Fais-le dans la face de Dieu=fais-le au nom de D…
Rza'ligrigi
Il est devenu pour moi un grec=Il s'est conduit comme un mécréant
rza'li meslem grigi
Il est devenu pour moi un musulman-grec=variante(idem)
Dkhelt feh-d-doda
Le ver est entré dans lui=il a contracté une mauvaise habitude
Simon Schwarzfuchs COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF EN ALGERIE (1830-1845)
Simon Schwarzfuchs
COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF
EN ALGERIE (1830-1845)
Le Consistoire Central des Israélites de France ne semble pas avoir été ému outre mesure par la conquête de l'Algérie, ni même par celle d'Alger; sans doute ne voyait-il pas la nécessité de se préoccuper du sort de la communauté juive d'Alger, qu'il ne connaissait d'ailleurs pas, aussi longtemps que le gouvernement du Royaume n'aurait pas décidé de sa politique à l'égard d'une conquête encombrante dont il ne savait encore que faire. Il n'est donc guère étonnant que le Consistoire Central ait jugé bon d'attendre jusqu'en novembre 1833 pour envoyer une lettre au Ministre de la Justice et des Cultes par laquelle il proposait l'établissement d'un Consistoire Israélite à Alger, mesure qui lui semblait favorable tant sur le point de vue politique que sur celui des rapports religieux et moraux. La délibération qui avait conclu à l'envoi de la lettre était signée entre autres par Adolphe Crémieux, membre agissant du Consistoire Central, et manifestant déjà la volonté d'aider tout autant la France que la religion juive.
Le projet restait cependant très vague et ne précisait rien concernant la formation de ce Consistoire et son éventuel rattachement au Consistoire Central à Paris. Il ne paraît pas qu'il ait suscité un grand intérêt.
Quatre ans plus tard, le 24 décembre 1837, le Consistoire Central dont Crémieux faisait toujours partie, résolut de se renseigner sur l'état des Juifs d'Algérie afin d'étudier les mesures qui pourraient être prises en leur faveur ainsi que la possibilité de hâter leur régénération grâce à l'établissement de rapports administratifs avec les Israélites de France, c'est-à-dire avec le Consistoire Central. Le Consistoire de Marseille fut chargé de cette mission. Il était alors présidé par J. Altaras, riche armateur né en Syrie, qui avait été élevé à Jérusalem avant d'émigrer en France. La réponse qui fut envoyée en avril 1838 transmettait quelques renseignements, qui n'ont pas été conservés, et recommandait d'établir en Algérie des écoles gratuites dirigées par des maîtres français, assistés d'un instituteur hébreu indigène, de créer un Consistoire composé de notables du pays et d'autres habitants européens et de ne prendre à partir d'une date non précisée que des rabbins issus de l'Ecole rabbinique, donc français, mais connaissant les principes de l'arabe. La même séance entendit également le Docteur Worms, médecin français attaché à l'hôpital de Bône, qui fut très acerbe et proposa des mesures bien plus énergiques: il proposait d'envoyer de jeunes Juifs algériens en France pour les y former aux habitudes françaises, et les renvoyer quelques années plus tard en Algérie pour y exercer une influence salutaire!
Le 4 septembre 1839, le Consistoire Central, dont Crémieux faisait toujours partie, revenait à la charge. C'est qu'un évêché avait été créé à Alger l'année précédente et qu'une église protestante était sur le point de l'être. Le problème de l'organisation du culte israélite ne pouvait plus être éludé et le Ministre s'en rendait bien compte. Il s'en préoccupait avec une sage lenteur, à tel point que le Consistoire Central fut contraint de lui écrire à nouveau le 7 janvier 1841 pour lui demander où il en était.
Il faut bien reconnaître que l'organisation du culte israélite posait des problèmes très différents de ceux des cultes chrétiens. En effet, l'évêché d'Alger était l'évêché des Européens, des Français d'Alger, de même que l'église protestante ne servait et ne réunissait que des protestants d'importation, civils ou militaires, tant il est vrai que les efforts missionnaires déployés en Afrique par ces deux cultes n'avaient obtenu que des résultats dérisoires. L'organisation du culte israélite, quant à elle, serait essentiellement destinée aux Israélites indigènes, le nombre des Juifs français établis en Algérie n'atteignant pas le millier. Elle allait donc poser des questions de principe et contraindre les autorités françaises à définir leur position devant la population juive de l'Algérie.
Il est bien connu que le général, puis maréchal Bugeaud avait des opinions très arrêtées au sujet de la politique qu'il convenait d'appliquer envers les Juifs d'Algérie. Il s'en expliquait longuement dans son Mémoire sur notre établissement dans la Province d'Oran par suite de la paix, qu'il rédigea en juillet 1837. II les accusait d'abjection, de fourberie et de rapacité et affirmait que si les Français avaient déchu dans l'opinion des Arabes, c'était surtout parce qu'ils avaient traité 'd'égal à égal avec les Juifs'. Il aurait fallu les expulser des villes dès l'arrivée des troupes françaises, et il était très regrettable qu'on ne l'ait point fait. Leur présence et le rôle d'intermédiaire qu'ils jouent empêchent le contact direct entre Arabes et Français. Ils constituent la majeure partie de la population des villes, mais ne contribuent pas à leur défense: il faudrait les en expulser et les y remplacer par des populations françaises qui soutiendraient ou remplaceraient à l'occasion les troupes françaises. 'Mais comment les expulser? La difficulté n'est pas en Afrique, elle est en France'.Bugeaud regrettait l'appel qui serait fait au régime constitutionnel et ce qu'il qualifiait d'excès de libéralisme. Si jamais les Juifs pouvaient invoquer la capitulation d'Alger pour justifier leur présence dans la ville, ceux d'Oran, de Bône, de Bougie, etc…, n'étaient pas en droit d'avancer le même argument. Il recommandait donc de donner aux Juifs des villes un délai de deux ans pour vendre eux-mêmes leurs biens. Passé ce délai, ils seraient tenus de quitter l'Algérie, mais auraient encore cinq ans pour vendre leur biens par procuration.Les autorités feraient vendre par autorité de justice les biens qui leur resteraient par la suite, et leur en remettraient le montant. Si une telle mesure se révélait impossible, il demandait de ne pas les émanciper entièrement, de limiter la liberté dont ils jouissaient, de leur faire payer l'impôt et de les faire servir dans la milice.