מורשת יהדות מרוקו

מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)-ישי ארנון

תאריך 26 בנובמבר 2017

מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)

במרוקו היה המאבק בהנהלת עליית־הנוער סוער ביותר. הוא החל בשנת 1949, והונהג תחילה על־ידי אנשי ״הפועל המזרחי״ במקום. מטרותיהם ודרישותיהם היו דומות לאלה של תנועתם בארץ. הם דרשו בעיקר לאפשר להורי המועמדים לעלייה לבחור באמצעות השאלון שבכתב את הזרם החינוכי הרצוי להם בארץ. משלא נענו, הם הורו למרכזי תנועתם במרוקו שלא לשלוח קבוצות דתיות, אלא אם יסכימו נציגי עליית־הנוער לתנאיהם.

אנשי ״הפועל המזרחי״ והרבנים פגעו בתנועת ״דרור״ ושיבשו את התפתחות ״השומר הצעיר״ במרוקו בשל ניסיונותיהן של תנועות אלה לגייס נוער דתי לעלייה בקבוצותיהן במסגרת עליית־הנוער.

בראשית שנת 1952 עברה הנהגת המאבק לידי הרבנות במרוקו. רבנים אלה זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רחבה שינקה את כוחה מהשלטון, ולהשפעה רחבה בציבור היהודי שם. הם פתחו במתקפה חריפה בעקבות תלונות רבות של הורים על חילון ילדיהם בארץ ובעקבות איומיהם כי יפנו לשלטונות המקומיים, אם הרבנים לא ינקטו צעדים דרסטיים נגד עליית־הנוער. העילה לפתיחת מתקפתם היתה סירובה של נציגות עליית־הנוער בקזבלנקה להעלות קבוצה דתית ולהבטיח לה קליטה דתית בארץ.

בראשית השנה הם הפיצו כרוזים ברחבי מרוקו ובהם אזהרה להורים, לבל יעלו את ילדיהם במסגרת עליית־הנוער עד אשר תובטח לנוער קליטה דתית. כרוזים אלה פורשו כ״חרם״ על עליית־הנוער. בחודש יוני הם התכנסו לכינוסם השנתי ברבט, ובכינוס נדונה גם פרשת עליית־הנוער. נציג השלטון המקומי שנכח בכינוס התבקש על־ידי הרבנים להתנות את הוצאת הדרכונים למועמדי עליית־הנוער בהסכמת הרבנים. השלטון המקומי נענה לבקשה, אך לאחר זמן קצר היא בוטלה בעקבות התערבותם של מנהיגים יהודים בעניין.

מאבק הרבנים ודרישתם הקיצונית לראות את הנוער ממרוקו כדתי ולקלטו במגזר הדתי בלבד החריפו את המשבר, והוא בא לידי ביטוי גם בשפל בעליית־הנוער ממרוקו. מנהיגי הפדרציה הציונית בקזבלנקה ניסו למצוא פשרה בין הצדדים. בדאגה עמוקה הם כתבו ארצה: ״זאת היא הפעם הראשונה שרואים את הרבנות נכנסת לאנדרלמוסיה כזאת באמונה כזאת וגוררת אחריה את הקהילות של כל הערים וזורעת מבוכה בכל המוחות״.

מאבק הרבנים ומאמצי מנהיגי הפדרציה לפשר בין הצדדים הועלו לדיון בוועד המנהל של עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היהודית. קול ראה בתביעת הרבנים הקצנה דתית, שכן בראשית העלייה ההמונית הסכימו מנהיגי הציבור במרוקו לקליטת הנוער המרוקאי גם במוסדות ״מסורתיים״ ובמשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת. לטענתו, הגורמים להקצנה היו חוגים דתיים אנטי־ציוניים בארץ ובחו״ל וכן נציגי התנועה הציונית־הדתית, שביקרו במרוקו והשפיעו על הרבנים.

קול לא הכיר ברבני מרוקו במנהיגיו העיקריים של הציבור היהודי שם, ולכן סבר כי תביעותיהם אינן משקפות את רצונו האמיתי של אותו ציבור. לדבריו, המנהיגים האמיתיים הם פאול קלמרו מהנהגת הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואחרים, והם אינם דתיים. עמדותיו של קול זכו לתמיכה בהנהלת הסוכנות היהודית ובוועד המנהל של עליית־הנוער, והיו שהגדירו את מעשי הרבנים ״פשע לאומי״ ו״מסירה״ ותבעו נקיטת צעדים נגדם. אולם היו גם חברים בהנהלת הסוכנות שדרשו מעליית־הנוער להיות נאמנה לרצון ההורים ולפעול במרץ למניעת קליטתו של נוער דתי ממרוקו במגזר הלא־דתי. אחד מהם היה נחום גולדמן. הוא הביע דאגה עמוקה לנוכח איומיהם של מנהיגים חשובים ביהדות ארצות־הברית לפגוע במגבית היהודית, אם לא יורחבו מוסדות הקליטה לנוער הדתי.

הערת המחבר ראה: ישיבת הוועדה לעליית צעירים, 1.10.1952 , גצ״ד, 48/1 תשי״ג; הוועד המנהל(לעיל הערה 5) ״איננו יכולים לרמות את ההורים ולומר שאנו עושים דבר שאיננו עושים, ושאנו שומרים על חינוך דתי לילדים של הורים דתיים״, דברי נחום גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 10), ראה שם גם דברי שז״ר: הנהלת הסוכנות(לעיל הערה 5).

הלחץ הכללי הביא לתזוזה מסוימת. סכום כסף מהמגבית המאוחדת הוקצב להרחבת הקליטה במגזר הדתי. הנהלת עליית־הנוער הסכימה להקמת ועדת מיר במרוקו ולמינויו של סגן־מנהל דתי לנציגות עליית־הנוער שם. היא גם הסכימה להגדרה ברורה יותר של הנוער בארצות המוצא.

בראשית שנת 1953 הוציאו שלטונות מרוקו צו האוסר על קיום פעילות שאינה קשורה לפולחן הדתי בבתי־הכנסת. בחוגים הציוניים פירשו זאת כניסיון למנוע מהם פעילות ציונית, ובכללה פעילות של עליית־הנוער. היה זה ביטוי להחרפה נוספת בפרשה. במהלך אותה שנה גבר מאוד תסכולם של הדתיים על רקע המבוי הסתום: בפועל, לא הורחבו המוסדות הדתיים די הצורך, מינוי של סגן מנהל דתי לא יצא אל הפועל, ועדת מיון לא הוקמה, אל הזרמים המוגדרים התוסף הזרם ה״מסורתי״ למורת־רוחם של הדתיים, והשמועות מהארץ נמשכו. הדתיים האשימו את קול בהולכתם שולל."

פורסם בקטגוריה ממזרח וממערב-כרך ז' | עם התגים השומר הצעיר

ספר הפתגמים של מוסא בן חיים-אלף פתגם ופתגם

תאריך 25 בנובמבר 2017

מתוך ספר הפתגמים של מוסא בן חיים

الانش ما بتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر

אלאֻנסַא מא בתשבַע מן(אל) זכּר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.

הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר.

״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).

נתחיל עם האות ذ, שאין אות דומה לה בשפה הערבית בכלל ובשאר השפות בפרט…
האות הזו שאגב מי שזוכר את מנהיג לוב לשעבר קאדאפי….אז זהו שלא מבטאים בדלת רגילה אלה ב האות ذ..זו אות " ז " המבוטאת,כאשר הלשון בין השיניים, הכותב כאן מר בן מוסא מתרגם אותה לאו "ז" עם סימן השדה, שהוא דגש חזק دّ – שַׁדַּה شَدَّة) = דגש חזק) זה מין שלוש הפוך על הגב מעל לאות המודגשת… ّ
המונח בתשבע מתורגם לעברית לא תשבע בלשון עתיד ולא בלשון הווה.
זה סוג הפתגמים אשר אינם מחמאימים בלשון המעטה עם האישה בתרבות הערבית, גם בעברית לא חסרים ביטויים כדוגמת המשפט הנ"ל….
בתעתיק מערבית לעברית ה"א" וה"אל" הם תמיד בסוגריים , הם אמנם קיימים, אך נבלעים בשפה המדוברת

״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב).

״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א).

פורסם בקטגוריה פתגמים ואמרות ממקורות שונים | עם התגים מוסא בן חיים

Un prophete a Meknes-Des preuves irrefutables-Joseph Toledano

תאריך 25 בנובמבר 2017

DES PREUVES IRREFUTABLES

Survenant après l'immense déconvenue de la conversion de Shabtaï Zvi, il fallait au nouveau prophète autoproclamé, privé de tout contact avec le reste du mouvement messianique dans le monde, apporter des preuves irréfutables pour espérer ranimer l'enthousiasme des croyants, surmonter l'amertume des déçus et lever les réserves des sceptiques. Et quelle plus grande preuve pouvait -il donner aux habitants d'une ville promue centre de Torah, que le miracle de sa soudaine érudition ? " Avant je ne n'étais même pas capable de comprendre le commentaire de la Bible de Rachi et maintenant je peux vous révéler des secrets supérieurs tels que vous n'en avez jamais entendus. " ! Autre argument, politique cette fois, non moins convaincant : " Si vous le voulez, j'irai dans les rues de la ville et je proclamerai publiquement que Shabtaï Zvi est le vrai Messie, et on ne me fera rien, et on ne vous fera rien non plus, ni à aucun enfant d'Israël ^" . Témérité d'autant plus incroyable – on se souvient des représailles dont avaient été victimes sous Moulay Rachid, les croyants trop bruyants dans le premier épisode – d'autant plus que Meknès était devenue la capitale d'un sultan aussi absolu que Moulay Ismaël ! Plus prosaïquement, il faisait appel au bon sens populaire illustré par le proverbe si souvent invoqué au mellah pour confondre les menteurs –" Suis le menteur jusqu'au pas de la porte de sa maison. " Il ne se cachait pas derrière un calendrier obscur, des échéances lointaines, annonçant la date exacte et très prochaine de la venue du Messie : la veille de Pessah 1675 après biour hametz, la consumation des derniers vestiges de pain levé dans tous les foyers du mellah ! S'il est tellement sûr de lui -même et que ce sera si facile à vérifier, c'est qu'il sait de quoi il parle, pouvait se dire le bon peuple ! L'espoir de la prochaine délivrance renaît et connaît de nouveaux sommets. De toutes les villes du Maroc, Fès, Salé, Séfrou, Elksar El Kébir, on dépêche dans la nouvelle capitale des émissaires pour approcher le prodige et sonder la vérité de son message – et tous leurs rapports sont unanimement favorables. De Tétouan, par exemple, rabbi Yaacob Aboab, écrit au rabbin de Venise, rabbi Shlomo Halévy :" J'ai encore d'autres bonnes nouvelles à vous annoncer, mais je ne veux pas en faire part avant de voir ce qui adviendra. En gros, le messager revenu de Meknès affirme qu'à la veille des prochaines fêtes de Pessah, le Messie se révélera – puisse l'Eternel faire qu'il en soit effectivement ainsi – et ce sera notre Seigneur et maître Shabtaï Zvi. Des Juifs sont partis le voir et il leur a révélé des secrets dont on n'a jamais entendu parler, et le plus réconfortant, qu'il n'y aura pas du tout les tourments de la Délivrance …

Les échos arrivent jusqu'en Algérie, comme en témoigne le rapport fait par un rabbin marocain, rabbi Abraham Benamram au Grand Rabbin d'Alger, rabbi Binyamin Duran, de sa visite à Meknès en février 1675, à deux mois seulement de la date prévue de la délivrance :

" Comme vous le savez, tous les jours nous parviennent des nouvelles de ce que dit ce jeune homme, de ses commentaires et les secrets qu'il révèle et je n'ai donc pas pu me retenir et j'ai décidé de le vérifier de mes propres yeux. J'ai pris avec moi le livre du Zohar et d'autres livres pour lui poser des questions sur des passages obscurs, décidé à rester avec lui jusqu'à Pessah. Et j'ai trouvé un jeune homme de bon aloi, pieux et modeste, présentant toutes les qualités… Je lui ai dit je suis venu te voir pour comprendre des secrets incompréhensibles dans le livre du Zohar. Il m'a répondu : " Vous me surprenez, car vous savez bien que je suis inculte, ne connaissant même pas les commentaires de Rachi, je ne sais que ce que (les voix) me disent. La première nuit, nous avons veillé en compagnie de deux rabbins d'El Ksar et il nous a entretenus de propos charmants et de secrets sur la fin des temps dans une langue châtiée, claire et pure. S'il avait eu trois ou quatre bouches, il en aurait parlé de toutes comme un fleuve en crue. Et il nous a dit des choses qu'on ne peut écrire qui ne peuvent être comprises que face à face, faisant des calculs avec les doigts desquels il découle que la date de la délivrance est bien cette année … Bref, je suis revenu heureux et satisfait, ayant constaté qu'il ne s'agit ni d'un imposteur ni d'un démon qu'à Dieu ne plaise, mais d'un jeune homme parfaitement lucide, ne parlant que de l'Eternel, jeûnant continuellement. Je lui ai demandé de me donner un signe ou un prodige et il m'a répondu : quel plus grand signe que celui que je savais à peine lire et que maintenant je parle des dix séfirot et des secrets de la kabbale ? Et je ne vous dis pas que la délivrance est pour un temps indéterminé, mais qu'il convient seulement d'attendre encore deux mois. Cela devrait suffire, vous ne pouvez demander plus. "

Autre témoignage qui ne pouvait " qu'ajouter à sa légende, une lettre envoyée par un Juif de Salé à son frère à Livourne :

" La radiation qui émane de son visage était telle que nul ne pouvait demeurer dans la même pièce que lui sans un rideau pour les séparer. Et toutes les journées, il les passait dans l'étude de la Torah et la découverte de secrets qui lui étaient révélés chaque jour. Un rabbin qui avait eu la vision du prophète Elie affirme que son visage ressemblait à celui du prophète et à tous ceux qui l'interrogent, il dit que la délivrance est proche, très proche …" Confiants dans ces signes annonciateurs, les Juifs de Meknès attendaient avec fébrilité le grand événement : " Et tous les Juifs du Maghreb, les grands comme les petits, ont fait une plus grande repentance que du temps de notre Seigneur Shabtaï Zvi. Ils ont préparé des vêtements somptueux, attendant l'heure de monter à Jérusalem. Et après la consumation par le feu des restes du pain levé, ils se sont réunis dans les maisons dans l'attente de l'arrivée imminente annoncée du Messie. Et il ne vint pas …

Immense fut la déception, mais la croyance était trop tenace pour s'évanouir définitivement. D'accusé, Yossef Abensour, se fit accusateur. C'était inévitable parce que vous n'avez pas assez cru, vous n'avez pas fait une téchouba, repentance, sincère et le Messie a été chagriné de ce manque de foi et d'avoir été traité d'imposteur. Mais ce n'est que partie remise. Il vous a pardonné et il viendra à la même date l'an prochain, en 1676. " Mais l'année suivante; Yossef Abesour mourait prématurément comme il l'avait lui -même prédit.

Cette fois c'était bien la fin de la plus grave crise messianique de l'histoire du peuple juif au cours de laquelle la communauté de Meknès avait été loin d'avoir été épargnée. Et pourtant elle semble à première vue n'avoir laissé aucune séquelle n'ayant laissé aucune trace dans la mémoire collective – qui n'a même pas retenu le nom de Shabtaï Zvi; inconnu même de la plupart des lettrés. Déjà dès la disparition de Yossef Abensour; ses fidèles avaient annoncé qu'une voix du ciel, bat kol, avait mis en garde de ne pas calomnier sa mémoire.

Et effectivement, c'est par le silence et l'oubli que les rabbins marocains devaient réussir à surmonter ce traumatisme sans précédent. Plutôt que de se livrer à l'inquisition des derniers suspects de déviation messianique, comme cela se passera dans certaines communautés de l’empire turc et d'Europe, les rabbins marocains avaient rapidement enterré cet épisode sous une chape de silence. Ainsi on ne verra pas à Meknès de chasse aux sorcières contre les anciens tenants de la foi shabtaïste. Loin d'être rejeté pour avoir été tête pensante et le porte -parole de Yossef Abensour, rabbi Daniel Bahloul ne perdit rien de son prestige auprès de ses contemporains. A la génération suivante, ses trois fils, Shmouel, Elazar et Yossef revendiqueront fièrement son héritage et seront des rabbins reconnus et vénérés. Dans son recueil, écrit en 1712, reproduisant des paroles et sentences des plus illustres rabbins marocains et des émissaires d'Eretz Israël qu'il avait connus, Maréé enayim, rabbi Elazar Bahloul, incluait fièrement parmi eux son père, rabbi Daniel sans occulter son rôle d'éminent idéologue local de la foi shabtaïste. Il avait pris pour épouse une des filles de la plus grande autorité rabbinique de sa génération dans tout le Maroc, rabbi Yaacob Abensour dont la naissance à Meknès la même année que la mort de rabbi Elisha Achkénazi, lui fit écrire qu'un soleil naissait alors qu'un autre s'éclipsait…

Quant à la Kabale en partie responsable de la déviation messianique, loin d'être rejetée comme dans les communautés d'Europe Occidentale, elle continuera à faire partie intégrante de la formation des rabbins et lettrés marocains; mais en raison du danger de sa déviation qu'avait montré la crise messianique; son étude fut désormais réservée à une élite, ne pouvant commencer qu'à un âge avancé et après avoir appris et intégré les études classiques du Talmud.

Sortis de leur anonymat au cours de cette crise, les rabbins de Meknès commencèrent à être consultés dans la rédaction des taqanot de Fès. Ainsi par exemple dans la taqana de 1688 sur la question cardinale de la franchise de payement des impôts communautaires pour les rabbins et talmidé hakhamim qui consacrent l'essentiel de leur temps à l'étude des textes sacrées – quelle que soit leur niveau de revenus, fussent -ils réputés riches. En 1688, les rabbins de Salé, avaient été confrontés aux récriminations de contribuables qui s'étaient élevés contre cette dispense dont ils supportaient la charge, en arguant que ceux qui étudient le " font pour eux -mêmes ". Ils avaient alors sollicité l'avis des rabbins de Fès. Ces derniers s'étaient prononcé sans aucune réserve en faveur du maintien de cette coutume consacrée depuis des siècles, expliquant notamment que la franchise était un hommage à la Torah et non une mesure de compensation pour soulager la misère des talmidé hahkhmim. De plus, ajoutaient -ils, si un rabbin, en plus de ses études, consacre quelques heures à des affaires pour ne pas dépendre de la caisse publique, il n'en a que plus de mérite et il n'y a pas lieu de le " punir " en l'excluant de la dispense. Sollicités à leur tour, trois rabbins de Meknès y adjoignirent leur approbation et signature : rabbi Moshé Tolédano, rabbi Ephraïm Elbaz et rabbi Yossef Bahtit. Autre exemple, en 1693, les rabbins de Fès avaient demandé l'avis de leurs collègues de Meknès sur une délicate question d'héritage entre époux mariés selon la coutume des Mégourachim. Au moment de son agonie, l'époux avait fait don de ses biens à ses héritiers, mais son épouse s'y était opposée en disant que cette donation ne pouvait se faire sur sa propre part d'héritage. A l'heure où elle commençait à sortir de l'anonymat et être reconnue comme centre spirituel de Torah, la communauté de Meknès allait accéder également à la gloire temporelle avec la décision du nouveau souverain, Moulay Ismaël d'élever la ville au rang de capitale de son empire chérifien.

פורסם בקטגוריה Meknes-J.Toledano | עם התגים bahloul

(Un mi litant sioniste de première heure M Kagan-Samuel Daniel Lévy (1874-1971)

תאריך 25 בנובמבר 2017

Rien n'est fait tant qu'il reste quelque chose à faire Samuel Daniel Lévy (1874-1971)

Dans ce recueil de témoignages, nous avons voulu permettre aux anciens de l'Alliance de témoigner de leurs expériences respectives. Nous nous sommes vite rendu compte que ces témoignages étaient tous empreints de nostalgie et d'admiration pour l'œuvre éducative de l'institution de l'Alliance. Les témoignages viennent d'originaires des grandes villes du Maroc tout comme Meknès, Mazagan, Marrakech, mais aussi des régions éloignées du bled marocain ainsi que de l'Irak et de l'Iran.

Un militant sioniste de première heure

La Fédération sioniste du Maroc est heureuse de voir rassemblée autour de son doyen militant de la première heure, notre cher S. D. Lévy, tant de précieuses sympathies et de sincères amitiés.

Ayant commencé son existence il y a 70 ans, le jour même où naquit le prestigieux guide du peuple juif, Haïm Weitzmann, notre grand ami Samuel Lévy peut être fier de l'œuvre accomplie en force auprès des masses juives du Maroc. Il fut un trésor de dévouement aidant ses frères qui souffrent. Doté d'une ingENIOsité intarissable dans sa lutte contre la misère physiologique et contre le fléau de l'ignorance, un vif sentiment de solidarité envers les multitudes juive dans leur aspiration au mieux-être matériel et moral, – voici quelques traits qui émaillent la biographie de notre ami, dont le parcours fut rempli de bonnes réalisations, de Maassim Tovim.

Mais ce qui le désigne tout particulièrement à notre fraternelle affection, ce qui fait l'originalité et donne la mesure de sa personnalité, c'est l'ampleur de sa vision en tant que juif, c'est la netteté de sa conception du judaïsme au Maroc comme l'une des tribus du vieil Israël, c'est son effort permanent et soutenu dans la lutte du Peuple Juif pour sa libération, pour une Géoula Shéléma.

Dans ce vaste domaine et sur ce plan d'importance, S. D. Lévy a consacré, pendant de longues années, le meilleur de lui-même, à l'œuvre juive par excellence, à l'œuvre primordiale du judaïsme renaissant, au Keren Kayometh Leisrael dont il fut le Commissaire Général pour le Maroc et qui réalise, avec le concours des juifs libres, c'est-à-dire des juifs aimant la liberté, l'implantation du juif sur la terre ferme, son enracinement dans le sol vivifiant de sa patrie historique, à l'œuvre grandiose de la délivrance, du peuple par la délivrance de la terre, Géoulat Ha'am 'Al Yédé Géoulat Haarets.

Le rêve de S. D. Lévy, notre rêve – qui, de nos jours et sous les regards d'observateurs émerveillés a pris forme et devient réalité – est d'activer le triomphe de la Révolution sioniste qui brisera les murs de tous les ghettos, des ghettos sordides et des ghettos dorés, qui rompra les chaînes combien de fois séculaires de l'esclavage, et qui rivent les enfants d'Israël à de nombreuses Egyptes et qui ligaturent les âmes et consciences des frères affranchis, – qui les libérera du joug de tous les Pharaons, Haman et Hitler empoissonnant, à chaque génération, notre histoire dans la galouth. Vous êtes fasciné et attiré par ce grand retour du peuple dispersé vers sa source vitale d'où jaillirent des champs féconds, des usines grouillantes, des bateaux sillonnant les mers, de jardins d'enfants, écoles, musées, universités et laboratoires, des villages prospères et des villes modernes, une vie nouvelle dans le Néguev ranimée par le labeur courageux de nos enfants, par cette Révolution qui s'accomplit à l'ombre de notre majestueuse Yérouchalaïm et qui assurera à notre peuple laborieux et pacifique, assoiffé de dignité et à l'avant- garde de la fraternité des peuples libres, l'accomplissement de son destin suivant les lois que lui aura inspiré son génie propre.

Le Sionisme, a dit Théodore Herzl, c'est le retour au judaïsme avant le retour au pays Juif. Ce retour qui implique une conquête difficile, la reconquête de soi- même. Vous l'avez réalisé, mon cher Lévy en nous libérant graduellement mais franchement de l’emprise d'une certaine idéologie qui, pendant trop longtemps, imprimait une allure assimilatrice à la grande et belle Alliance Israélite.

Remontant la pente de son évolution vous avez réussi, obéissant à une saine intuition juive, à ranimer l'esprit des grands animateurs de l'Alliance, Adolphe Crémieux et Charles Netter qui, sionistes avant la lettre, promurent l'idée-force de la solidarité juive universelle et plantèrent, il y a 75 ans, le drapeau du travail agricole en Erets-hraël.

Votre action inspirée par l'amour de Sion et par une fidélité dynamique à Israël n'a pas peu contribué à entraîner, sur le chemin de l'honneur, les éléments jeunes, ardents et généreux, la véritable élite de notre population.

Conscient de la grave responsabilité incombant au Judaïsme marocain (le dernier atteint par l'action corrosive de Hitler et de Vichy est le premier libéré par les arrières alliés, vous fîtes, accompagné de deux jeunes représentantes du Maroc, le voyage d'Amérique au Congrès juif mondial pour apporter l'indispensable contribution de notre communauté marocaine à l'œuvre de redressement et de réparation, de sauvetage et de libération des restes d'Israël.

Nous souhaitons de tout cœur, cher ami Lévy, vous voir célébrer le fruit de vos entreprises sous les yeux de vos nombreux amis et témoins de votre œuvre, sous le ciel limpide et sur le sol béni. Du grand pays aux petites frontières, aux destinées duquel – s'il existe une justice sur la terre – présidera comme chef de la République Hébraïque libre, notre grand Haïm Weitzmann.

פורסם בקטגוריה A.I.U - Temoignages | עם התגים Samuel Daniel Lévy

אבני קדש – תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

תאריך 24 בנובמבר 2017

אבני קדש

תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

ספר זה יוצא לאור במצוות ובהשתדלות האיש המופלא יוסף! סעדיה מרציאנו הי״ו הקב״ה יתן לו הצלחה וברכה בבל מעשה ידיו בבריאות מעליא לאורך ימים ושנים טובות אבי״ר

מאת

אליהו רפאל בן לאדוני אבי הגאון הרב מאיר מרדכי מרציאנו הי״ו

ירושלים השלמה ת״ו

מבוא

מצוה גדולה קיים שאר בשרי החשוב והמעולה יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו (בשיתוף יחידי סגולה מבני הקהילה) בראותו מצב בתי החיים של דבדו הולך ומדרדר פעל על מנת לעצור ההזנחה הנוראה.

פעולת ההצלה בללה: א) בניה מחדש של החומה מסביב לבתי החיים, ב) תיקון ושיפוץ המצבות ההרוסות, ג) סקר בללי של בתי החיים כולל רישום המצבות.

נקראתי ע״י בעל המצוה להגיע לדברו בכדי א) להשגיח על מהלך העבודות באתר, ב) לתת תשובה לשאלות בענייני דת שיתעוררו במהלך עבודות השיפוץ (החומה ההולכת ונבנית לא תפגע בקברים, סגירת קברים פתוחים ל״ע, רישום מחדש של נוסח המצבות).

מן שמיא קא זכו לי להיות שותף למצוה חשובה זו. נסעתי לדבדו והשגחתי על הנעשה בבתי העלמין, קרוב לששה חדשים צמוד הייתי לביצוע התכנית שכללה גם שיפוץ בית כנסת הכהנים העתיק של דבדו הנקרא בית כנסת די אולאד צבאן, בית כנסת משפחת מרציאנו להרהאר, ובית כנסת משפחת מרציאנו בן עקו. שיפוץ בתי הכנסת בא ברגע הנכון, כי עוד זמן לא רב ושלושת בתי הכנסת האחרונים שעוד עמדו על תלם היו קורסים כפי שקרה לשאר בתי הכנסת.

באשר לבית עלמין העתיק ישנם מצבות קדומות מהתקופה הראשונה של יסוד הקהילה אשר דוגמתן קיימות בקהילות עתיקות כמו טיטוואן וכדומה והם מאבני מחצב, חצובות בהר הסמוך כפי שנהגו לעשות יהודי דבדו זה מאות בשנים, טבעיות ומונחות על הקבר וכאילו כאן נוצרו, ישנם מצבות מעובדות עם צורה של גוף אדם או ראש אדם בלבד ועוד סימנים נוספים ודוגמתן מצויות בבתי עלמין של טיטוואן, קסר אל קביר, סאלי, ראבאט ועוד, ובבית עלמין החדש ישנם גם מצבות מאבן שיש או עשויות מחול ומלט. בדורות הראשונים לא נהגו לכתוב מאומה על המצבה, ומנהג זה נמשך עד לראשית המאה העשרים — ובכל זאת פה ושם מצאנו רשום על מצבות בודדות שם פרטי של הנפטר, שם משפחתו ושנת פטירה, שבחי הנפטר מופיעות על המצבות מהמאה העשרים, וכן ידיעות נוספות המלמדות כי בשנה מסויימת נפטרו מספר רב של אנשים ממחלה מדבקת ב״מ. צפיפות הנקברים מורגשת בכל פינה ושעל בבית העלמין העתיק וכן בבית עלמין החדש, בל נשכח שהיתה תמותה גדולה של ילדים קטנים ב״מ ממחלות מדבקות ויש להניח, משום כך, שמספר גדול ורב של קברים שקעו באדמה ונראה שכל שטח בית עלמין העתיק גדוש קברים ומספר הבלתי נראים גבוה פי כמה מהקברים הנראים. נראה שבית עלמין העתיק מכיל למעלה מאלפיים קברים, אולי שלושת אלפים, אם לא למעלה מזה (לפי ההשערה גם בית עלמין החדש מכיל קרוב לאלף או אלף וחמש מאות קברים, מספר זה כולל גם קברי הילדים הקטנים ב״מ).

ההודאה לאל יתברך שזיכה אותנו במצוה יקרה זו, והסימן לכך ראינו בעובדה שאין אדם מאלה שעסקו בבניה ושיפוצים שנפגע תוך בדי מלאכתו או כתוצאה מכך. לי נאה ולי יאה להודות ולהלל לבורא עולם ששמרני בדרבים, תרתי משמע, בדרבים בהליכה מן הקודש אל החול ובחזרה, ובדרכים בתוך ארץ מרוקו, ברוך פודה ומציל, התהילה והתפארת לחי עולמים ב״ה וב״ש.

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

מספר הכולל של מצבות בשני בתי עלמין הישן והחדש הוא קרוב לשלושת אלפים (בבית עלמין הישן נראה שיש מספר מצבות המתקרב לשלשת אלפים: הקברים, הלא נראים או שהמצבה שקעה או שלא הונחה כלל מלכתחילה, הוא גבוה יותר, אולי כפול ממספר הקברים הנראים לעין! ובבית עלמין החדש נראה שיש אלף קברים ומעלה, מספר הקברים השקועים באדמה גבוה הרבה ממספר הקברים הנראה לעין!) והיתכן שזה מספר הנפטרים מאז יום הווסדה של הקהילה? רבה של הקהילה בשנות תר״ע-תרפ״ה (1925-1910) הרב הדיין ר׳ שלמה הכהן צבאן ז״ל נתן תשובה לשאלה זו: … ויתחייב מזה שיש עוד בית עלמין ישנה אשר לא ידענו לה כי בית עלמין החדשה תחילתה בראש המאה השביעית (1840) והישנה יש בה קברות של המאה השישית (1840-1740) ומקצת מהמאה החמישית (1740-1640) נשארו מאות הקודמין עד המאה השלישית בהכרח יש

בית עלמין קדומה והיא נעלמת מאתנו והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סירי יוסף שהמה יהודים (קונטרס יחס דובדו). מקום קבורה ראשון שהיה בשימוש הקהל הוא דבר מחוייב המציאות, מדוע? משום שבית עלמין הישן אין בשטחו מקום לקבורת נפטרים של תקופה המשתרעת משנת 1500 לערך (תקופת היווסדה של הקהילה) ועד לשנת 1840, קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה!

פורסם בקטגוריה יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו | עם התגים אבני קדש

יחס דבדו – אליהו מרציאנו –

תאריך 24 בנובמבר 2017

משפחת עלוגא

משפחה נכבדה המוזכרת בשטרות יהודי דבדו ובן בתעודה היקרה מאת הרב אברהם מרציאנו ז״ל השד״ר מירושלים. אבי המשפחה הראשון הוא דוד המי לעלוגי (עלוגא) והוא בנו של הנגיד סבא רבא ר׳ דוד (אדם נפטר ב״מ והניח אשתו בהריון, והאשה ילדה בן, נהגו בדבדו וכן בקהילות רבות במערב לקרוא לרך הנולד ע״ש אביו).

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הנזכר הוליד: אלעזר (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקו), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד הנק׳ לעלוגי (עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

הזקן הכשר, מנא דכשר, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, איש גבור חיל, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יוסף מרציאנו (נכד או בן הנכד של ר׳ דוד עלוגא הנד) הוליד: מרדכי.

המרוחם, איש תם וישר, בענייניו מאושר, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ (המי ביבי) הוליד: יוסף, מכלוף, פריחא.

המנוח ועניו, מתהלך בתומו צדיק, מתפרנס מיגיע כפיו, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר, ר׳ יוסף הנז׳ (המי צרינדי) הוליד: שלמה מנחם, מרדכי, יעקב, אברהם, דוד, עווישא, זמילא.

המנוח, תם וישר, משכים ומעריב, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר ר׳ שלמה מנחם הנז׳ הניח: שמעון, אליהו, מאחא, סתירא, נונא, פריחא, סעידא.

המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, מתפרנס מיגיעת כפיו, בעל מדות טובות, הזקן הכשר ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה, מיכאל, נונא, מרימא, סתירא.

המרוחם, טהור לב, נקי ובר, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יעקב הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

הנכבד, עושה צדקות, חי מיגיעת כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: יוסף, יצחק, מרים.

הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, ירא את ה׳, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: יוסף, יחייא.

הזקן הכשר, תם וישר, נקי ובר, גומל חסדים טובים, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ מכלוף (המי לכוכא) הוליד: מרדכי, יעקב, מאחא, פריחא, מרימא, סתירא, נונא.

איש צדיק, איש חברה קדישא בחברת הרוחצים, חבר בחברת רשב״י, מוהל, משמח אלהים ואנשים, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: דוד, יוסף, יהודה, שלמה.

שלמה, יוסף, (שמעתי לאמור כי אביהם של שלמה ויוסף הנ״ל הוא אברהם).

הרב הצדיק, חכם לבב, חונן דלים, ביתו פתוח לרווחה, ירא אלהים וסר מרע ר׳ שלמה מרציאנו (המי די עלוגא) הוליד: אברהם, סתירא, סעידא, מאחא.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, איש חברה קדישא בקהילת לעיון, הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: שמעון, יוסף, נונא, סאעודא, עווישא. רחל, מרים, שושנה.

גברא רבא יקירא, זקן ונשוא פגים, גומל חסדים טובים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף (אח ר׳ שלמה) הוליד: שלמה, אברהם, דוד הי״ד, יצחק הי״ד, רפאל, סאעודא, סתירא.