ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב

ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.

עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.

היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.

׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.

׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.

 ׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:

[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?

׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].

במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.

רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.

כשמנה אבי הבת את הכסף וראה כי נוכה מן הקרן שלו שמונה לירות, עמד כמבוהל ומטורף, וצעק בתוך החדר ואמר: 'החכם אכל את כספי, אני לא אשלם מאומה מכיוון שבתי חזרה ליהדותה מרצונה הטוב'. והוא עוד צועק: 'אני חפץ לקבל את כספי במושלם, אינני מקבל שום הוצאות עלי. כדי להשתיקו הוכרח אבא להחזיר לו שלוש לירות שלקח מכספו לשלם למופתי . האנשים הבטיחו לאבא שהם ישלחו למחרת היום שלוש לירות בכדי לשלם את חובם למופתי. ברם החצוף הזה לא שתק היות שקבל רק עשרים לירות, והוא צועק ודורש חמש הלירות החסרים לו מן הסכום שהפקיד ביד הסוחר. אז אמר אבא לאנשים האלה: 'השתיקו את הנבזה או אהיה נאלץ לשלם לו אני מכיסי'. האנשים שבאו עמו נזפו בו על חוצפתו זו . אחד מהם גער בו ואמר לו : 'בלום פיך חדל אישים, אין אנחנו רוצים עכשיו להקים שאון והמולה בבית אדוננו הרב, שתוק אני מבטיחך בדבור פי שאשלם לך את חמש הלירות בבואנו לחיפה'

אבא נפגע מהעלבון שהעליב אותו החצוף הזה בתוך ביתו, והודה לאל שהדיירים השכנים לא היו באותו ערב בביתם. הוא השיב לו כך: 'אם אני אכלתי את כספך לא תהיה לי מחילה עולמית, אולם באשר אתה חושד אותי בזה, אני בטוח בזכות אבותי שאתה תענש מן השמיים, כי תתרושש ותכהינה עיניך, ותחזר על הפתחים. ואני יזכני האל לעשות בך צדקה' (קללת אבא נתקיימה באיש הזה רחמנא ליצלן, היות שאחרי עשר שנים פחות או יותר, השתקענו כולנו באלכסנדריה. אני הייתי מורה לערבית בביה"ס של הכי"ח – אליאנס, זה היה בשנת תר"ס [1900] והנה בערב אחד אני הולך לפתוח את דלת הבית בשמעי דפיקות על הדלת. בפתחי את הדלת אני רואה איש, עיניו כהות, נשען במטהו מבקש צדקה. הבטתי ואראה שהוא אבי הבת הספרדית. השארתי את הדלת פתוחה ומהרתי לחדרי לקחת כסף מכיס חליפתי כי הייתי לבוש פיז'אמה . אמרתי לאמא: 'הנהו האיש אבי הבת הספרדית שהיה בביתנו בעכו'. ובאתי אל הדלת לתת לו דבר מה אך הוא בשמעו את דברי השתלשל במשענתו וברח חוצה (" בתו שהיתה בחדר השני עם אמא לא רצתה לראות את פני אביה וכמו- כן האב לא התענין מראותה. אחרי צאת האנשים האלה בנסעם לחיפה והנה אמה של הבת המשרתת הגיעה מחיפה לעכו . היא באה אל בית אבא ותודה לו על עזרתו לחלץ את בתה ולהביאה אל ביתו . ותתחנן לו אם אפשר שתקבל אותה אמא בתור משרתת בביתנו היות שהם, ז"א הוריה אנשים עניים, עד אשר ימצאו לה איזו עבודה בחיפה. אבא ענה לה: 'אנחנו מבטיחים לך שנשאיר את בתך בביתנו עד אשר נמצא לה בן זוג. האם הודתה לאבא ולאמא ונסעה בחזרה חיפתה.

 הערת המחבר: הרב מתואר כאדם רציונלי שטען כי יש לפעול בצורה תכליתית ועניינית ולא להסתפק באמירת תהלים. אולם בנו מעיד שהייתה לו השפעה כריזמטית ומיסטית עליו ועל העדה. ייתכן שהקהילה דחתה את אבי הבת בשל קללת הרב ובשל התערבותו של רב נוסף, ר' יוסף דוד אבולעפיה, מנהיג העדה בטבריה, עד שהתקיימה קללת הרב והאיש התרושש. הבן המספר מאמין כי קללת אביו התקיימה בשל כוהו הנבואי , ועל פי כתביו (אלדאודי עמ' (84 הוא הושפע מאוד מעולם הסוד . ייתכן כי הפגישה עם האיש המרושש והעיוור המחזר על הפתחים היא שגרמה לפירוט כה רב – בסיפור שנכתב שנים רבות לאחר האירועים – בעניין הקללה.

אמרתי קודם שהבת הספרדית נישאה לפינסי העוזר בבימ"ס של האדון מחרז, אחרי שבתה בביתנו שבוע אחד. המשרתת אחרי שלושה שבועות שהיתה בביתנו, נמצא לה בן זוג, איש מיהודי המערב מחיפה, אשר בחרה בו, וישא אותה לאשה ותסע אתו חיפתה.

אני חוזר לענין הקודם במה שהבטיח ראש העדה כי ישלח את שלוש הלירות החסרים לתשלום העשר בעד המופתי . כשעברו שני ימים מיום שנסע ראש העדה עם חבריו חיפתה ולא הגיע לאבא הסכום הנ"ל. הוכרח אבא כדי לקיים את דבורו ולשמור על כבודו, לשלם מכיסו את שלוש הלירות עם השבע לירות שקבלם מאת ראש העדה. וילך לבקר בבית המופתי וישלם לו את הסכום הנ"ל. אבא היה נרגז מהעדה החיפאית על שלא קיימו את דבריהם ולא שלחו את הכסף בפי שהבטיחו בעת נסעם חיפתה. ותהי נחמתו היחידה שאמר לפנינו בבית: 'זכיתי אני ובני להצלת שתי נפשות מישראל שלא יטמעו בגויים.

בעוד ימים אחדים קבל אבא מכתב בדאר מאת הרב הראשי ר' אבולעאפיה43 מטבריה על עסק אחד השייך לעדת היהודים הטברינית, כי ישתדל לפני הפחה לגמור את הדבר לטובת העדה, ובסוף המכתב הנ"ל כותב לו הרב: 'הגיעה לאזנינו הבשורה הטובה מה שעשה כבודו להצלת שתי נפשות יהודיות מחיפה מן השמד, שנאמר: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". ובכן גם עדתנו בעיר הקדושה טבריה מצטרפת עם העדה החיפאית להביא את רגשי הערצתם ותודתם למורנו רבא ולבנו הבחור החכם ומשכיל שלקח גם-כן חלק במצוה כן ירבו כמוהו אנשים בישראל להחיש עזרה ופדות לבני עמנו אמן.

בקבלו את המכתב, עמד אבא בסאראיה בעכו וגמר את הענין לטובת העדה, בשלחו את המכתב לכבוד הרב הנ"ל בתור מענה על המכתב שקיבל. המשיך לכתוב לו אבא בפרוטרוט מה שטרח בענין הבנות הנ"ל ומה שנגרם לו עלבון מהעדה החיפאית וביחוד מאת אבי הבת הספרדית, ולאחרונה הוכרח לשלם מכיסו למופתי כדי לשמור על כבודו שלא יחולל וכו'.

הערת המחבר: ר' יוסף דוד אבולעפיה, רב עדת הספרדים בטבריה , נולד בסופיה. בהיותו בן חמש הגיע לטבריה עם אמו האלמנה , וכבר בילדותו כינוהו בתואר 'רבי'. משגדל כיהן כרב העיר , ואתר כך עבר לדמשק. בשנת 1885 נבחר לרב ראשי בטבריה ואחר כך לחכם באשי , תפקיד שכיהן בו עד יום מותו בט"ו בשבט תרנ"ח (1898) הוא מת בהיותו בדרך , ומסופר כי לאחר שאמר למלוויו שהגיעה שעתו , קרא 'שמע' ונסתלק, ומלוויו הביאוהו לקבורה בטבריה. ראו : אבישר (לעיל, הערה 24), עמ' 122 , 278 .על פי לונץ נשא משרת ממלא מקום חכם באשי, ראו : א"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלם תרנ"א , עמ' 225.

הרב אבולעאפיה כשקיבל מכתב אבא וקרא בו את פרשת תעלולי עדת חיפה עם אבא התרגז מאד, וישלח מכתב לעדה החיפאית ויוכיחם בדברים חדים ובנזיפות גדולות. העדה החיפאית בהגיע לידם מכתב הרב אבולעאפיה, ובקראם את דבריו השנונים, בהוכיחו אותם לרצות את אבא ולבקש סליחתו . התאספו ביניהם ויערכו מכתב הצטדקות לאבא וישלחו אותו על יד אחד מהם שבא לעכו ובידו סכום חמש לירות. בבוא השליח אלינו מסר את המכתב לאבא ויבקש סליחה והוציא את חמש הלירות לשלם לאבא באומרו כי הם חייבים לשלם שלוש לירות בעד המופתי, ואלה שתי הלירות הם פרס לבן אדוני הרב בעד מעשהו המוצלח. אבא השיב: 'בני לא נצרך לקבל פרסים, ובכן אני מחזיר להם את שתי הלירות, ואיני מקבל אלא שלוש לירות ששלמתי מכיסי למופתי'. כך כתב לו קבלה ומני אז לא בא בקשר איתם.

בר חדש אחד והנה שוב אשה אחת מגרי חיפה באה לעכו להמיר את דתה. היא הלכה ישר אל הסאראיה. והנה ה'בוליס' בא מטעם הפחה להזמין את אבא להיות נוכח בהמרה של האשה עפ"י החוק כנ"ל. אבא הלך לסאראיה בשעה הקבועה ונכנס ללשכת הפחה, ומצא את האשה עומדת לפני הפחה ולפני המופתי והקאדי היושבים על ידו . אחרי דרישת שלום כנימוס ישב אבא בצד המופתי . הפחה אמר לאבא: 'חכם-באשי אפנדי, ישאל את האשה הזאת במה שהוא רוצה לשאול אותה'. אבא שאל אותה מה היא רוצה להגיד? ענתה שהיא באה מחיפה להמיר את דתה. אבא לא רצה לשאול אותה מהי הסיבה, הוא ידע היטב כי היא לא תוכל להגיד את האמת בפני הפחה. כשראה אבא שהאשה היא בגיל העמידה, גם איננה יפה, שאל לה אבא: 'האם את פנויה או נשואה?' אמרה: 'אני נשואה/ אז שאל אותה: 'האם יודע בעלך בבואך לעכו להמיר את דתך?' ענתה: 'לא אדוני, היות שהוא נסע מחיפה לפני זמן לבקש עבודה בכפרים ערבים הסמוכים לעיר, ולא שלח לי מאומה למזונותי'. המסובין שמעו את דבריה אלה, שכן דברה בערבית. שתק אבא רגע ואמר לפחה: 'סליחה אדוננו הפחה, אני רואה שצריך עתה לעכב את המרת האשה הזאת. עפ"י החוק מדינא דבר מצרא44 עד בוא בעלה, היות שבעלה נחשב למצרן, אולי מאהבתו אותה ולא ירצה להפרד ממנה, ימיר גם הוא את דתו, ותהיה לו הזכות להחזיק בה לפני כל אדם אחר בתוקף חוק המצרנות/ הפחה פנה למופתי ושאל האם כך החוק, המופתי ענה כן. הפחה בפעם הזאת לא עשה שום התעכבות מכיוון שזהו עפ"י החוק מחד גימא, ומאידך בראותו את האשה לא יפה וכבירת ימים.

הערת המחבר : מדינא דבר מצרא – מדיני המצרנות. בר מצר – הוא שכן היושב על גבולו של הברו ויש לו זכות השכנות וזכות הקדימה ברכישת קרקע או בית שעל גבולו ,על -פי בבא מציעא , קיז( . על-פי חוקים אלה למצרן יש חזקה וזכות קדימה על דבר מה. כאן נדונה האשה על -פי חוקים המקובלים באסלאם. היא כמו רכוש, ברשות אביה, אחיה, ועם נישואיה, בעלה.

אז אמר לאבא: 'טוב חכם באשי תוכלו לקחת את האשה ולהשאירה בבית מוכתר היהודים עד בוא בעלה'. כך הובלה האשה לבית המוכתר ואבא יצא מן הסאראיה. לעת ערב בא המוכתר לביתנו ואתו האשה. אבא שוחח איתה מיהו בעלה, אמרה לו את שמו, אבא מכר שהאיש הוא צפתי ועוסק במלאכת המסגרות. היא ספרה לו שנסע לפני חודש, היות שלא מצא עבודה, ולא השאיר לה כסף במה לחיות. אבא צווה למוכתר להשאירנה בביתו ולתת לה מזונות מקופת הקהל לפי שעה, ושיגר תכף אחד לאותם הכפרים להביא את בעלה. בבואו אל אבא הצטדק מן העיכוב שעוכב במשלוח הכסף לאשתו . אבא הוכיחו על זה לאחרונה עשו שלום ביניהם וחזרו חיפתה.

עברו ימים אחדים משנגמר הדבר בשלום עם האשה הזאת, והנה מוכתר היהודים לעדת האשכנזים בחיפה בא אל אבא בעכו , ומגיד שבת אחת מעדת היהודים האשכנזים בעיה"ק ירושלים ברחה מבית אביה הגיעה לחיפה, ונתאכסנה בבית מלון פנחס האשכנזי, והיא הגידה שבאה הנה להמיר את דתה בדת המוסלמים. לפיכך באו הנה לשאול את הרב ולבקש עצתו . אבא שאל אותו אם הוא דיבר עם הבת ויודע את שמה ושם אביה, והכתובת שלו בירושלים? ענה: 'כן אדוני אני יודע את שמו כי הייתי פעם בירושלים ונתאכסנתי אצלו הוא בעל בית מלון ברחוב פ' שעל יד שער העיר העתיקה'.

אבא ערך תלגרמה משמו אל אביה למהר לבוא אליו לעכו, ובינתיים פקד על המוכתר לחזור חיפתה, ולהביא את הבת הנה לביתנו, ולבאר לה כי עפ"י החוק העות'מאני לא תקבל הממשלה המרת אדם מן היהודים, אלא בנוכחות החכם-באשי . וכי היא צריכה לבוא לעכו . למוכתר אמר: 'אתה תביא אותה אלי בביתי אחרי שני ימים, בינתיים אדע אני לכלכל את דברי, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן'

הטלגרמה נשלחה לבעליה, והמוכתר חזר חיפתה מלא תקוה. בעוד שני ימים באה אלינו הבת בלוית המוכתר. נשנכנסה לחדר הבקור אצל אבא, אני ראיתיה ונזכרתי כי פעם אחת בהיותי בירושלים התאכסנתי בבית מלון אביה וראיתי אותה ודברתי עמה. היא כשראתה אותי התביישה ותשפיל עיניה. אבא לא הרשה לי להכנס עמה בחדרו, וכן המוכתר, פן תתביש מלהגיד בפני כולנו את מצפוני ליבה. כך נכנסה היא לבדה אליו, ובנועם דברותיו עמה גילתה לו איך שפיתה אותה אחד מן הגויים, המתארח פעמים אחדות בבית-מלונם, שהוא ישא אותה לאשה אם תמיר את דתה. אבא ידע איך להניא אותה מלעשות שטות כזו

בינתיים הגיע האב אל ביתנו. אבא הוכיחו על פניו ואמר לו: 'משיחותי עם בתך זו נוכחתי לדעת שהיא לא אשמה בכל, אשמתך אתה יותר גדולה מאשמת בתך, הלא ידעת מה שאמרו חכמינו ז"ל "אין אמונה בגוי" ואיך אתה עוזב את בתך לשרת לפניהם מבלי שום השגחה מעולה/ סוף דבר אחרי שיחה ארוכה ורבת ענין, עשה אבא שלום בין האב ובתו ונסעו ירושלימה, חדורים רגש תודה. אחרי נסעם אמר אבא בינו לבין עצמו תודה לאל שגמרתי את שתי המאורעות האחרונות הללו בנקל ומבלי המחבר כל הוצאות וטרדות.

סיכום.

 לפי עדות הכותב התרחשו האירועים הנדונים בתעודה סמוך למינויו של אביו לחכם באשי )בשנת 1889 .) על פי מספר פרטים אפשר לתארכם לראשית שנות התשעים. ראשית, הכותב מציין שהדבר היה לאחר שעברה המשפחה לגור בתאן אלאפראנז'. בעת מינויו לחכם באשי התגורר אלדאודי עם משפחתו בדיור ארעי של הקהילה בעכו. הבן ציין כי עברה עליהם תקופה ארוכה וקשה במגורים לא נוחים עד שהחליטו לעבור להתגורר ברובע הנוצרי בעיר, מאורע שהתרחש אחרי נסיעתו של הבן, המספר, לצפת בשנת 1890 . שנית, בתעודה נזכר ביקור של החכם באשי בבית מנהיג הבהאים עבאס אפנדי בעת התרחשות האירועים הנדונים. עבאס אפנדי הפך מנהיגם של הבהאים עוד בחיי אביו , שנפטר בשנת 1892 . סביר אפוא להניח כי האירועים המסופרים לעיל אירעו בראשית שנות התשעים . בתעודה מסופר על מעורבותו של ההכם באשי במניעת התאסלמותן של שלוש נשים צעירות ואישה אחת נשואה. קשה למצוא סיבות משותפות להחלטה להמיר את הדת. כל אחת הגיעה להחלטה מסיבה שונה, אולם אף אחת מהן לא מסיבה של אמונה דתית או אידאולוגית. הבת הספרדייה קצה בחייה בבית אביה והחליטה להמיר דתה כמעשה של מחאה והתרסה. ואילו המשרתת שלה, שבאה ממשפתה ענייה מרודה, רצתה להתאסלם כדי להינשא לצעיר ערבי ולהבטיח את עתידה. האישה הנשואה שננטשה על ידי בעלה, באה להחלטה זאת מהמת ייאוש. והצעירה הירושלמית פותתה על ידי ערבי והחליטה להתאסלם ולהינשא לו כדי להציל את כבודה.

מן התיאורים ניתן ללמוד כי היהודים תיו בערי הגליל בסמוך לערבים תושבי המקום , באותן השכונות. המגורים בשכונות מעורבות ובבתים משותפים יצרו היכרויות בין יהודים לערבים, יחסי ידידות ואף שותפויות כלכליות. 45 לחכם באשי עצמו היו קשרים חברתיים נרחבים עם יהודים, ערבים ותורכים. מתיאור מהלך האירועים עולה כי הוא נעזר בשני אנשי מפתח ערבים שהיו ידידים קרובים ונאמנים לו , מה שמהזק את העדות על יהסי שכנות טובה ושיתוף פעולה בין העדות. מרבית תושבי הארץ היהודים, בעיקר הספרדים בני 'היישוב הישן', דיברו בשפה הערבית.

הערת המחבר: אחד האירועים שבהם טיפל החכם באשי הוא הצלתה של משפחה מטבריה לאחר שהאישה, אשת דייג מטבריה, הרגה את שותפו הערבי של בעלה שניסה לאנוס אותה. ראו : אלדאודי )לעיל, הערה 8 ,)עמ' 87 – 90 . על יהסי שכנות ראו גם : א' כרמל, 'חיפה בסוף התקופה העות'מאנית', מ' נאור וי' בן-ארצי )עורכים( , חיפה בהתפתחותה . 19 – 2 'עמ , 1990 ירושלים ( , 12 עידן )1948 – 1918

הנשים היהודיות היו חופשיות מחברותיהן הערביות. הן לא נדרשו לכסות עצמן ברעלה ורבות מהן הסתובבו מחוץ לביתן ללא ליווי ויצאו לקניות בשווקים. נשים ממעמד בינוני או גבוה ראו פחיתות כבוד ביציאה לשוק, וזאת לאו דווקא מחמת צניעות, אלא מפני שרק נשים חסרות אמצעים נהגו להסתובב ולערוך קניות וסידורים לעצמן ולבעלי הבתים שבהם עבדו . לכן דווקא הן היו השופות יותר להיכרות עם מגוון אנשים נוסף על בני משפחותיהן. בדרך כלל היו אותן נשים בעלות שליטה בשפת הארץ , מה שהקל עליהן להתערב באוכלוסייה הסובבת, במקומות אחרים בחיבורו העיד הכותב כי המגורים בשכנות ו'הנוהגים ההופשיים' של בנות ישראל הביאו לא אהת לקשרים עם צעירים ערבים , שחלקם הסתיימו בהמרת דת.

סיכוייהן של נערות בקהילות היהודיות בתקופה זו להינשא היו תלויים במצבם הכלכלי של הוריהן. נערות ללא נדוניה הושאו בדרך כלל לזקנים או לאלמנים או כנשים שניות. 46 הן יכלו להינשא לאיש צעיר רק אם היה חסר סיכויים כלכליים, דהיינו חסר רכוש וחסר מקצוע או מקור פרנסה אחר. נישואים כאלה גררו בעקבותיהם חיי עוני קשים, על כן אין תמה שנערות צעירות ממעמד סוציו -אקונומי נמוך שקלו אפשרות של נישואים עם ערבים , והשמד במקרים אלה בא לא מתוך כפייה או לחץ חיצוני אלא כאמצעי לנישואים מעורבים.

הערת המחבר: כך אירע גם לבת החכם באשי, צעירה יפה ובעלת ייחוס, שהושאה לאדם מבוגר כאישה שנייה משום שהייתה מחוסרת נדוניה. המספר כותב בגילוי לב על הקשיים שבהם נתקלו הוא ואחותו בשידוכיהם בשל חסרון כיס )אלדאודי בזיכרונותיו , עמ' 223 – 228.

אנשי קהילת חיפה הדגישו בביקורם אצל החכם באשי כי השוב למנוע את התאסלמות הבנות מחשש שמא הצלתה קלה תוביל להמרות נוספות. הם דיווחו כי שמעו שבנות יהודיות נוספות מצפות לראות את תוצאות ההתאסלמות של הנערה הספרדייה והמשרתת שלה, כדי ללכת בעקבותיהן. משמע שהייתה זאת תופעה נרחבת למדי , ורק הבושה הכרוכה בעניין גרמה להשכחת הנושא ולחוסר תיעוד שלו.

מנהיגי העדה היהודים השתדלו להניא את המשתמדים מלעשות זאת. כל המרה נחשבה למעשה מביש והטילה הרפה על בני המשפחות הנוגעות בדבר. ממיר דתו הסתכן בנידוי משפחתו ובהתנכלות מצד החברה שאליה הצטרף. על כן נהגו מנהיגי העדה להפעיל מערכת של השתדלות כדי למנוע שמד, במיוהד כשהחוק המוסלמי עמד לימינם : כשהמועמדת להמרה הייתה אישה העומדת ברשות אביה או בעלה,

אשר לדרכי המשפט העות'מאני, התעודה מחזקת את הידוע שעדיף היה לשלם שלמונים ובלבד שלא להגיע למשפט. אמנם ניתן היה להטות משפט בתשלומי שוחד , אך האישים הרבים שהיו מעורבים בדיון המשפטי, כמו פקידים, שופטים, עורכי דין וכדומה, היו מגדילים את גובה התשלומים. בסיפור האירועים רק במקרה האהרון , זה של הבת הירושלמית, נמנע הליך משפטי. בהופעה בבית המשפט ההליט החכם באשי להסתמך על טיעונים דתיים שהיו מקובלים על בית הדין המוסלמי, והצליח לפתור את הבעיה מתוך הסתמכות על החוק.

הפטרה יום שמיני של פסח, בניגון מרוקאי, ותרגום לערבית יהודית, גם הוא בניגון המסורתי של יהודי מרוקו
Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :

 

ז׳ילייט מגירה מספרת

ז׳ילייט מגירה

נולדה לפני ב־45 שנה בספי שבמרוקו לאביה מאיר אלקסלסי ולאמה פרחה. למדה בבית־ ספר אליאנס במרוקו, נישאה בשנת 1952 ועלתה אדעה ב־1955.

תחילה נשלחה המשפחה לשומרה, שבה היו ב־20 משפחות ואף לא אחת מהן ממרוקו, וכן לא היו במקום חשמל ומים. ז׳ילייט ובעלה, שהיו עירוניים, סירבו להפוך לאנשי מושב ולבסוף התיישבו בשלומי, כיוון שכאן נמצאה משפחה אחרת מבני־עירם. בעלה של ז׳ילייט עבד כ־16 שנה כפקיד במועצה המקומית ואחר כך כמנהל בעמידר. ז׳ילייט היא עקרת־בית, אם לאחד־עשר ילדים וסבתא לשבעה נכדים; כמה מילדיה משרתים בצה״ל.

ז'ילייט שמעה במקום הולדתה סיפורים מפי בני־משפחה, וגם כיום היא שומעת סיפורים בבית וכן בחגים ובטקסים. בהזדמנויות אלה נוהגת גם היא לספר סיפורים, וכן תוך כדי נסיעה, ״כדי שהזמן יחלוף מהר״. לדבריה, הנאספים מעוניינים תמיד בסיפוריה.

הספר נדפס בשנת 1982

המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.

ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.

 

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

3. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
4. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
5. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים כצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״.^, או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.- וולפסון אל יו״ר חבת ציון.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו״ר ״אהבת ציון׳ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע׳׳י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני – – – . 

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון־אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי׳׳ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־ 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי הספר של האליאנס בתוניס:"

כי״ח, את חייבת למות. (    ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון־אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

ובמורא                                                     ובמורא

 

ובמוכיף כביא האדא סתאלין                          ובמורא גדול, זה סטלין

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

האדא תזריב רוסייא באס תאכדלו                   או הניסתה רוסיה לבור לקחת לה

בלאד מן אוצט בלאד                                    ארץ מקרב ארץ

גיר בלחילא ולמחארבא תעבבילו                    כי אם בתחבולות ובלחמה

ובלעזאייב די סתאלינגרד                              ובמוראים גדולים של סטלינגרד

די ביינלכום לחדרתך                                   ככל אשר הראה לכם לעיניך

 

 

ובאותות                                                    ובאותות

 

ובלימאייר האדא לאנס פלאס                         ובאותות זה הלַהַבִיוֹר

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

ןלאנספלאם הטדא די תאכד פחחדך                  ואת הלהביור הזה תיקח בידך

דח תטיי ביה למלאין                                    אשר תפיל בו מיליונים

 

 

 

 

ובמופתים                                                ובמופתים

ובלעזאייב אזי והדם                                   ובמופתים, בוא וכַלֵה

פחאל מא קאל לפסוק                                 כמה שנאמר

ונחרקוכום מן סמא ומן לארד                       ונשרוף אתכם מן השמים ומן הארץ

לעאפייא ונאר ומסהאב דככאן                      אש ולהבה ותמרות עשן

 

דבר אחד                                                 דבר אחד

כלאם אכור בלאמיתראייתזאווז                      דבר אחר במקלעים שניים

בלאנספלאם זאווז                                        בלהביורים שניים

ובלמוסכיתו זאווז                                        ובמטוסי מוסקיטו שניים

ובלאפורתריס בולאן זאווז                             ובמפציצי המבצר המעופף שניים

ובטאנגאת זאווז                                          ובטנקים שניים

ובלבומבארדמאן זאווז                                  ובהפצצות שניים

 

אלו                                                          אלו

האדו עשר דרבאת                                     אלו עשר המכות

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן, והאדו הומא     שהביאו בעלות הברית על הגרמנים בגרמניה ואלו הן

לאפרופאגאנד, לבומבארדמאן, לכלעא, לאסירין   תעמולה , הפצצות, בהלה ואזעקה

טפיאן דאוו, לינתראנשי, סקיט לחבלאת          כיבוי אורות, שוחות הפלת ולדות

הרוב לבלדאן, תכביאת פלאכאב, למארשי נואר    בריחה מן הערים, הסתתרות במרתפים, שוק שחור

רבי תימושינקו כאןיעמל פיהום לימאייר         רבי טימושנקו היה נותן בהם סימנים

דצ"ך עד"ש באח"ב                                    דצ"ך עד"ש באח"ב

 

רבי יוסי הגלילי                                        רבי יוסי הגלילי

רבי יוסף סתאלין כאן יקול                          רבי יוסף סטלין היה אומר

מנאיין נתא תקול                                      מניין אתה אומר

די נדארבו לאלמאן פבירלאן עשר דרבאת      שלקו הגרמנים בברלין עשר מכות

ועלא האמבורג נדראבו כמסין דרבאת           ועל המבורג לקו חמישים מכות

פברלין אס הווא יקול                                 בברלין מה הוא אומר

ראלו לכבאר להיטליר                                ויאמרו הבכירים להיטלר

האדא סכט אללאה                                     חרון אף אלוהים הוא

האמבורג כלאוהא חתא חיט מא כללאהא        החריבו את המבורג לא השאירו בה קיר

ורא ישראל לימארא לי עמל אללאה              וירא ישראל את המופת אשר עשה ה'

וכאפו לגנוס אללאה                                   וייראו הגויים את ה'

ואמנו בללאה ובליזאליי                              ויאמנו בה' ובבעלות הברית

 

כמה לקו                                                כמה לקו  

סחאל נדראבו פלאללמאן עשר דרבאת              כמה לקו, בגרמניה לקו עשר מכות

קול מן דאבא פבירלין נדראבו עשר דרבאת        אמור מעתה, בברלין לקו עשר מכות

ופהאמבורג כמסין דרבאת                               ובהמבורג לקו חמישים מכות

 

רבי אליעזר                                              רבי אליעזר

רבי כולוניל כנוכס , יקול                            רבי קולונל קנוקס אומר

מנאיין די זמיע דרבא ודרבא בתאמאן            מניין שכל מכה ומכה קצובה.

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן                      שהביאו בעלות הברית על גרמניה

כאנת די רבע דרבאת                                 הייתה של ארבע מכות

פחאל מא קאל לפסוק                                שנאמר

יצללט עליהום לא רואיאל איר פורץ             ישלח בם חיל האוויר המלכותי

לא פורטריץ בולאן                                    את המבצר המעופף

ליסאסיר ולמוסכיתום                                 את מטוסי הקרב ואת מטוסי המוסקיטו

לא רואיאל איר פורץ – ואחד                       חיל האוויר המלכותי – אחד

לא פורטריס בולאן זאווז                             המבצר המעופף שתיים

ליסאסור תלאתא                                       מטוסי הקרב שלוש

ולמוסכיתו רבעא                                       והמוסקיטו ארעה

קול מן דאבא                                            אמור מעתה

פבירלין נדראבו רבעין דרבאת                     בברלין לקו ארבעים מכות

ופהאמבורג מיאתאיין דרבאת                       ובהמבורג לקו מאתיים מכות

 

רבי עקיבא                                              רבי עקיבא

רבי מונטגומירי ואליכסאנדר כאן יקול             רבי מונגומרי ואלכסנדר אומר

מנאיין די זמיע דרבא ודרבא                          מניין שכל מכה ומכה

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן                        שהביאו בעלות הברית על גרמניה

כאנת די כמס דרבאת                                   הייתה של חמש מכות

פחאל מא קאל לפסוק                                  שנאמר

יצצלט עליהום לא רויאל איר פורץ                ישלח בהם את חיל האוויר המלכותי

לא פורטריס בולאן – ליסאסור ולמוסכיתו       את המבצר המעופף, את מטוסי הקרב ואת המוסקיטו

ולבומבארדיי לורד                                     משלחת מפציצים כעבדים

לא רואייאל איר פורץ ואחד                         חיל האוויר המלכותי אחד

לא פורטריס בולאן זאוז                              המבצר המעופף – שתיים

ליסאסור תלאתא                                        מטוסי הקרב  – שלוש

ולמוסכיתו ארבע                                       והמוסקיטו – ארבע

ולבומבארדי לורד כמסא                             משלחת מפציצים כבדים – חמש

קול מן דאבא                                            אמור מעתה

פי בירלין נדארבו כמסין                              בברלין לקו חמישים

ועלא האמבורג נדראבו מיאתאיין וכמסין דרבא  ובהמבורג לקו חמישים ומאתיים מכות

 

כמה מעלות                                             כמה מעלות

סחאל מן טאנגאט מוזודין אללאה ברוך הוא ינזזינא    כמה טנקים מוכנים, המקום יצילנו

לוכאן טררדוהום מן מאצאר, ולא מונטגומירי עמל פיהום שראייע

ומונטגמרי לא עשה בהם שפטים דיינו

לוכאן מוגומירי עמל פיהום שראייע                       אילו מונטגטמרי עשה בהם שפטים

ולא מן עבבאלהום תוברוך יכפאנא                        ולא לקח להם את טוברוק, דיינו

ולא מן זראו עליהום חתתא לתונס יכפאנא              ולא רדפו אחריהם עד תוניסיה, דיינו

לוכאן זראו עליהום חתתא לתונס                          אילו רדפו אחריהם עד תוניסיה

ולא מן חרכו עליהום לסיסיליא, יכפאנא                 ולא נעו אחריהם עד סיציליה, דיינו

לוכאן חרכו עליהום לסיסיליה                              אילו רדפו אחריהן עד סיציליה

ולא מן הדמו בלדאנהום, יכפאנא                          ולא החריבו את עריהם, דיינו

לוכאן הדמו בלדאנהום                                       אילו החריבו את עריהם

ולא מן רדו ליהוד  לכדאמיהום יכפאנא                  ולא השיבו את היהודים לעבודותיהם דיינו

לוכאן דו גול ררד ליהוד לכדאמיהום                     אילו השיב דה גול את היהודים לעבודותיהם

ולא מן פככו זדודנא יכפאנא                                ולא הצילו את אבותינו, דיינו

לוכאן פככו זדודנא                                            אילו הצילו את אבותינו

ולא מן חיידלנא דו גול ליסתאתו דו זויף, עכפאנא    ולא ביטל דה גול את תקנון היהודים, דיינו

לוכאן דו גול חאיידלנא ליסתאתו די זיוף                אילו ביטל דה גול את תקנון היהודים

ולא מן ררד ליהוד לפלאייצהום, יכפאנא            ואלא השיב את היהודים למשרותיהם, דיינו

לוכאן רזעו לפלאייצהום בררגיב                      אילו שבו למשרותיהם בתחינה

ולא מן רוזוילט חב יעבבינא לפאליסטין יכפאנא   ורוזולט לא היה רוצה לקחתנו לפלשתינה, דיינו

 

על אחת                                                       על אחת

עלא ווחדא קדדאס וקדדאס                              על אחת כמה וכמה

מליחא ומתנייא ומתללתא ומרבבעא ומכממסא     טובה מכופלת ומשולשת ומרובעת ומחומשת

ללאה ברוך הוא עלינא                                    למקום, עלינו

טררדהום מן מאצאר                                      גירשום ממצרים

עמלו פיהום שראייע                                       ועשו בהם שפטים

עבבאולהום תוברוך                                       ולקחו מהם את טוברוק

זרראו עליהום חתתא לתונס                             ורדפו אחריהם עד תוניסיה

חרכו עליהום לסיסיליה                                  ורדפו אותם עד סיציליה

הדמו עליהום בלדאנהום                                  והחריבו את עריהם

רדדו ליהוד לכדאיימהום                                  והשיבו את היהודים לעבודותיהם

פככו אילנא זדודנא                                        והצילו לנו את אבותינו

חאיידולנא ליסתאתו די זיוף                             וביטלו את תקנון היהודים

רזעו ליהוד לפלאייצהום                                  ושבו היהודים למשרותיהם

וחבבו יעבביונא כאמלין לפטליסטין                   וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה

באס יגפרו לינא זמיע דנובאתנא                        לכפר על כל עוונותינו

 

רבן גמליאל                                                רבן גמליאל

רבן מותגומירי כאן יקול                                רבן מונטגומרי היה אומר

זמיע די מא קאל תלאתא דנאס האדו פפסח        כל י שלא אמר שלושה עמים אלה בפסח

לא מן יכרז קדר תלזימו                                לא יצא ידי חובתו

והאדו הומא, לאלמאן טאליאן וזאפון               ואלו הם, גרמניה, איטליה ויפן

 

פסח                                                         פסח

לאלמאן האדא די חנא נקאטלו עלא סבבת אס     גרמניה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה

עלא סבבת פייאס די כאנת דניה תאבתא            על שום שבימים שיהיה העולם יציב

כאנו זדודנא תממא חאצלין                             היו אבותינו לכודים שם

פחאל מא קאל לפסוק                                    שנאמר

ותקולו כא ידבח ויסלך פליהוד                        ואמרתם הוא טובח ביהודים ומפשיט את עורם

הווא ולאגיסטאפו מעוולין עלינא                     הוא והגסטפו זוממים כנגדנו

זואוו ליזאלליי ודרבו פבירלין ודיארנא פך         ובאו בעלות הברית בנגפו את ברלין ואת בתינו הצילו 

ורכע לקאוום ובאייעו                                   ויקוד העם וישתחוו

 

מצה זו                                                    מצה זו

טאליאן האדא די חנא נקאתלו, עלא סבבת אס     איטליה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה

עלא סבבת די מוסיליני                                   על שום מוסוליני

מחזזם בהיטליר ויקול ענדאך תגדרוני               כרוך אחרי היטלר ואומר, הישמר פן תבגדו בנו

וחרך עליהום מותגומירי מא כמרס עזינהום  למאכארוני

      והניע עליהם את מונטגומרי ולא הספיק בצקם להחמיץ למקרוני

ותזללאלו עליהום לאויתיים ארמי, והרבו דגייא  ונגלתה עליהם הארמייה השמינית וינוסו מיד

וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי                   ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי

חין טררדוהום מן מאצרא ומא קדרוס יתקבו     כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב את הבצק

וחתתא לא צום לא מן עמלו אליהום וגם צום לא עשו להם

 

מרור                                                            מרור

זאפון האדא די חנא נקאתלו , עלא סבבת אס       יפן זו שאנו נלחמים בה, על שום מה ?

עלא סבבת די גדר לאמיריך וסארו חאצלין יהא    על שום שבגדה באמריקה ונלכדו ברשתה

כא צחק ותקתל פיהום מן כלל זיהא                   והנה היא שורפת והורגת בהם מכל צד

ותקאדאלהום ראוז,                                        ואזל להם האורז

פחאל מא קאל לפסוק                                     שנאמר

ומרארת חיאתהום מעא שינוא                          ויהיו חייהם מרים, עם הסינים

די כא יקתלו פיהום לעזובא                              אשר הרגו בהם בפלא

 

בכל דור ודור                                              בכל דור ודור

פזמיע זיל וזיל מוזד לגוליסת, די יקבד היטליר ויכרזלו רוחו

בכל דור ודור נוכן הגוליסט שילכוד את היטלר ויוציא לו את נשמתו

כאיננו הווא כארז מן לאריזיסטאן                     כאילו הוא יצא מן הרזיזטנט

פחאל מא קאל לפסוק                                    שנאמר

די לאייס ואחד בוחדו אללי קתלנא, די כאן מעאהום    שלא אחד בלבד מאלה שהיו עמהם הרגנו

איללא לולוף למוולפא די תכללצנא בחק                   אלא אלפי אלפים, נפרענו מהם

לסבבת יעארפו בחק לאריזיסטאנץ                          למען ידעו את זכות הרזיסטנט

די חלפנא ביה לזדודנא                                          שנשבענו בה לאבותינו

 

לפיכך                                                           לפיכך

לכדאלך חנא צלזומין                                       לפיכך אנחנו חייבים

נסכרו פררוסייא                                             להודות לרוסיה

נסבבחו לסתאלין                                            להלל ולשבח את סטאלין

נבההזו פלינגליז                                             להדר את האנגלים

נפככרו פלאמריך                                            לפאר את אמריקה

נרפפעו פלגוליסט                                           לרומם ולעלה את הגוליסטים

ונקלסו דה גול                                                ולקלס את דה גול

די עמל זהדו לזדודנא ולינא פזמיע תזריבאט האדו      שגילה עוצמתו לאבותינו ולנו בכל הנסיונות האלה

כררזונא ליזאליי מן לעבודייא לתחריר                  הוציאונו בעלות הברית מעבדות לחרות

ומן לאסירין לדאנסינג                                     ומאזעקה לריקוד

ומן לאריסתריכסיון דצ'למה, לצ'אוו לכביר          ומהגבלה של אפלה לאור גדול

ונקולו לקדדאמהום סכרו אללאה                       ונאמר לפניהן הלוליה.

 

חזק חזק ונתחזק

25—31. היהודים של — (כאן נמנות המשפחות של חַ׳זרַג׳) הם אומה אחת עם המאמינים. ליהודים דתם ולמוסלמים דתם; הם ונלוויהם, חוץ ממי שיעשה ברשע ובמרמה, כי הוא מאבד את עצמו ואת אנשי ביתו.

 32—35. דין הערבים שנספחו אל היהודים (כשם שכל היהודים במדינה ה­נספחים לשבטים הקרויים ח׳זרג׳ או אום, כך נספחו ליהודים שברי שבטים

 ערביים ודינם בתקנות אלה כדין השבטים שנספחו אליהם).

• 36- לא יצא איש מהם (היהודים והנלווים) למלחמה אלא ברשות מוחב־ אמנם לא יימנע מהם לנקום נקמתם, אך העושה ביד רמה יתחייב בנפד• ובאנשי ביתו, אלא אם כן -נעשה לו עוול (רואים עד כמה הסעיפים האל־ בנוגע ליהודים גמישים מאוד ומעורפלים).
• על היהודים מוטלות הוצאותיהם ועל המוסלמים (הוצאותיהם), אך רב עוזרים זה לזה נגד מי שנלחם בבעלי הכתב הזה, כי ביניהם שוררים האמה והיושר והצדק. והיושר הוא מעל למרמה, כי לא ירמה איש את בעל שבועתו, כי עזרת אללה ניתנת למי שנעשה לו עוול.
• חוזר עוד,פעם על סעיף 24, שהיהודים יתנו חלקם בהוצאות (כפי הנרא־ היה זה חשוב ביותר בשביל מוחמד, שהיהודים ישתתפו בהוצאות מלחמותיו
• הגיא של ית׳רב הוא קדוש לבעלי כתב זה (כלומר, אסור לשפוך בו דם
  • אשד, לא תקבל נלווים אלא ברשות משפחתה.
  • אם יפול דבר בין בעלי הכתב הזה או יהיה ריב, שיש לחשוש בעקבות- לתקלה, יובא אל אללה ואל מוחמד.
  • לקדיש לא יינתן מחסה ולא למי שיעזור להם.
  • הכל מחוייבים לעזור זה לזה נגד מי שיתקוף את ית׳רב.
  • אם יוזמנו היהודים לכרות שלום (כלומר, להשתתף בשלום שמוחמז־ ואנשיו כורתים עם מישהו) — יעשו כן. ואם היהודים יזמינו לדבר דומה – יש להם זכות לכך, אך לא (יזמינו) את מי שנלחם בשל הדת (כלומר, כאש־ המוסלמים נלחמים מלחמת מצווה, אי־אפשר לדרוש מהם לכרות שלוב. וולהאוזן תמה כאן, איך נתן מוחמד ליהודים זכות זאת להפסיק מלחמה של מאמינים. הטעם פשוט: כל מלחמה אפשר להכריז עליה שהיא מלחמת מצווה).
  • היהודים של אוס, נלוויהם והם בעצמם, נמצאים באותו מצב כמו בעל• הכתב הזה, ביושר גמור מצד בעלי הכתב הזה. היושר הוא מעל למרמה.
  • אללה שומר על הפירוש הנאמן והישר ביותר של כתב זה. היוצא למלחמה בטוח והיושב באלמדינה בטוח, זולתי פושע ביד רמה ובמרמה. אללה נותן מחסה לישר וליראי אלהים, ומוחמד הוא שליח אללה.

התעודה הזאת ניתנת כאן כמעט במלואה, שכן היא הדוקומנט האותנטי החשוב והמפורט ביותר שיש לנו ממוחמד מלבד הקוראן. אנו רואים כאן מיד מעשה־ מחשבת של אמן הפוליטיקה. ואנו תמהים לראות זה ליד זה את תקנות העדה ואת הקוראן, את הוסר הסדר, הדילוגים והסתירות שבקוראן לעומת הבהירות והזהירות שיש בדוקומנט זה, כאילו יש כאן שני אנשים. אולם אין הדבר כך.

על אף החזרות אפשר לראות כאן ארבעה פרקים:

א.   מסעיף 3 עד 12 — הארגונים הטבעיים עומדים בעינם.

ב.   מ־13 עד 23 — תושבי אלמדינה אסורים במלחמה פנימית וחייבים בהגנה משותפת כלפי חוץ.

ג.   מ־25 עד 38 — ענייני היהודים.

ד.   מ־39 עד 47 — סיכומים והוספות.

נעיין עכשיו בדוקומנט היסטורי מעניין זה:

• הסעיף הראשון והשני קובעים, שכל תושבי אלמדינה הם אומה אחת, כולל את היהודים ואת הנלווים עליהם. משמע, שאומה פירושה עדה פוליטית. כבר כאן, בדוקומנט הראשון של האסלאם, יש לנו מן האופי המיוחד של המדינה המוסלמית: המדינה המוסלמית אמנם מושתתת על הדת, אך בניגוד, למשל, למדינה הקתולית, לפי המשפט הקנוני, היא כוללת מראש גם לא־מוסלמים. הזכויות של הלא־מוסלמים נקבעות בדרך כלל לפי הכוח שיש לאותו מיעוט.
• חידוש חשוב הוא, שעכשיו המקום — הוא הקובע את יחסי המדינה. ית׳רב (אלמדינה) היא ״חרם״, כלומר, היא כמו מכה מקום קדוש שאסור להלחם בו.
• אין מוחמד מפקיע את הארגונים השבטיים. אדרבא, הוא מארגן מהדש את המהגרים בתוך יחידה שבטית. כסף כופר וכסף פדיון, החובות העיקריות המוטלות על הערבים, מוטלות כאן על ארגונים שבטיים. הדבר מגיע עד כדי כך, ששבט אחד אסור לו לתת מחסה לנלווה של שבט אחר.
• כדי להבטיח את השלום מבית, צריך היה מוחמד למצוא דרך לעקוף את מנהג גאולת הדם, מאחר שאין הוא יכול לעקור אותו. והנה הוא משתמש בדיוק באותה דרך שאנו מוצאים בספר דברים (י״ט, יב). בידי גואל הדם נשארת הזכות לתבוע את נקמתו, אך על כל העדה מוטלת החובה לקום נגד הרצח ולקבוע מי הוא הרוצח. כך הפכה הנקמה מעניין התלוי בכוח היחיד והמשפחה לעניין התלוי במשפט של העדה, של הציבור (סעיף 21). אלא שמוחמד מרחיק לכת. מפריעי השלום יהיו מוחרמים על־ידי כל העדה. עדיין אין מוחמד יודע עונש על מפריע הסדר. מדוע ? — מפני שהאידיאה של עונש פלילי־ציבורי עדיין אינה קיימת. העונש הוא עדיין עניין של נקמה פרטית. אך כמו בספר דברים ״ושפטה העדה״ — העדה שופטת והיא המוסרת לגואל הדם לנקום את נקמתו.

נקבע, שכל דבר סכסוך יוכרע לפני אללה ומוחמד. כמו שאנו אומרים: ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב, ז). כבר אמרנו, שמוחמד בא אמנם אל אלמדינה בעיקרו כנביא, אבל גם כשופט וכמוכיח. האחדות המדינית של העדה מתבטאת, נוסף על שיפוט האומה, בהגנה משותפת נגד האויב מבחוץ (2, 44). פירוש הדבר, שאסור לעזור לכופר לא־מוסלמי נגד מוסלם. זה חידוש גדול, שהרי היה מקובל כי למלחמה היו קוראים בעלי־ברית מבחוץ וכאן נאסרה העזרה לכופר נגד מוסלם. בנקודה אחת דורש מוחמד יותר מהגנה משותפת — במלחמה נגד קריש. להם אסור לתת מחסה, גם לא לרכושם ולעוזריהם. כלומר, במלחמה בשביל אלהים הופקעו הארגונים הטבעיים. כך מי שנופל במלחמת מצווה, גאולת הדם מוטלת על כל העדה.

הדבר המפליא ביותר בכל התעודה הזאת, שאין מוחמד מבדיל בין המאמינים של אלמדינה לבין האחרים, שהיו עדיין הרוב. רק בסעיף אחד (20) אנו קוראים: המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה, אך גם למשתף (כלומר, לאיש מאלמדינה שעדיין אינו מוסלם) אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש. חכמה גדולה הראה מוחמד בכך, שלא הבדיל בין מאמינים לבין אחרים. הוא גרר באופן זה את הלא ־מוסלמים אל תוך האסלאם. שהרי אם מישהו נהרג או נפגע במלחמה עם קריש או עם לא־מוסלמים אחרים, כי אז קמו כמובן בני משפחתו, שעדיין לא היו מוסלמים, לנקום את נקמתו ולתבוע את עלבונו, וכך נגרפו אל חיק האסלאם.

יחס אחר שורר כלפי היהודים. נאמר בפירוש: ליהודים דתם ולמאמינים דתם, והדברים שנאמרו בסעיף 20 (המאמינים הם ההולכים בדרך הטובה והנכונה, אבל גם למשתף אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש) אינם נאמרים בנוגע ליהודים. ביחס אליהם אומר מוחמד, כביכול: אנו המאמינים בדרך הטובה, והיהודים אינם בדרך הטובה; לנו דתנו וליהודים דתם. דווקא משום שהיהודים מהווים קיבוץ מיוחד, הם אמנם נכללים באלמדינה ובכתב הזה, אך ברור כבר עכשיו שהם אינם עתידים להקלט בתוך העדה, דבר שיש לצפות לו מן המשתפים, שעדיין לא היו מוסלמים. על היהודים מוטל להשתתף בהגנת העיר, לקחת חלק בהוצאות, ואסור עליהם לצאת למלחמה בבני בריתו של מוחמד, תנאי שחל גם על אחרים. גם עליהם מוחמד שופט ומוכיח, אולם — כפי שברור מסעיף 42 — רק בעניינים הנוגעים לעסקי ציבור ולא לעניינים פרטיים. אין הבדל גדול בין היהודים ובין האחרים פרט לזאת שהיהודים אינם חייבים במלחמת־מצווה. הסעיפים 25—27 כבר מביעים חוסר אמון בין היהודים ובין מוחמד.

מה טיבה של תעודה זו של תקנות העדה ? התעודה איננה חוזה. לא נזכרו בה צדדים שונים ככורתי ברית, גם אין זו חוקה שנמנו וגמרו עליה, אלא זאת הודעה מצד השופט המוכיח, המסדיר בדרך זו את ענייני העיר. ויש להניח, שבמידה מרובה יכול היה מוחמד להסתייע כאן בהסכמים דומים, שאנשי מכה עשו עם השבטים, אשר דרך מחוזותיהם הם עברו. דבר אחד מפליא ביותר: אין רמז לכל זה בכל הקוראן, והתעודה נשתמרה רק בספרו של אבן השאם, שהזכרנו לעיל.

יש עוד להעיר, שהמסורת המוסלמית מניחה אמנם כאילו היתה ברית בין מוחמד והיהודים. מדוע עושה זאת המסורת ? — מפני שהיא צריכה להצדיק את התקפות מוחמד על היהודים כתגובה על הפרת ברית מצד היהודים. אולם כפי שראינו לא היתה ברית כזאת. והפסוקים השונים בקוראן, המדברים על היהודים כמפירי ברית, או על אחרים (לרוב הכוונה למאמינים), אין בהם רמז לברית מדינית (בין מוחמד ליהודים), אלא יש בהם אותה אידיאה עתיקה של הפרת ברית דתית (בין האל והעם), המצויה בכל התנ״ך.

ת, סגירת פתחי הגוף – תנאי לטהרה

״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׳׳ [במדבר יט/טו׳]

ובזה רמזתי אני עני בפסוק שאמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ ־ אפשר שרמז על כלי הגוף בכללם, דהיינו העינים והאוזנים והפה שאס יהיו תמיד פתוחים בלי מכסה הרי הם טמאים בוודאי, רוצה לומר שם יזכה לסגור עיניו במכסה שלהם שלא לראות ברע, ויהיו עיניו כמו צמיד פתיל, אזי הרי הציל עצמו מכח הטומאה. וכן האוזנים אם יהיו גם הם מכוסים שלא לשמוע שום דבר רע המעורר לטומאה – הרי מוצל הוא מכל רע. וכן הפה אם הוא סגור מכל טומאת שפתים ולשון הרע – אשר חמור מכל העבירות – ומגבלות הפה ומדברי מרמה וכיוצא – הרי הוא שמור. ואם אין מכוסים בצמיד פתיל אלא פתוחים, אזי פשוט הוא שהוא טמא ממש. 1עמוד׳ עג׳־עד׳]

ט. מתנאי התורה – יראה. ענוה ושלוה

״נָטָף וּׁשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ [שמות ל׳, לד׳]

ורמז במה שאמר ״נטף ושחלת וחלבנה״ – ענייני תנאי התורה, דהיינו – ״נטף״ על פי מה שאמרו רבותינו זכרתם לברכה [פסחים קיז,א]: ״כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה״ – דהיינו שישב לפני מי שגדול ממנו באימה וביראה. ״שחלת״ ־ רמז לענין השפלות, להיות שח ושפל רוח, והנה עיקר הענוה ושיחת העינים הוא אם תהיה מלב ונפש, ולא מהשפה ולחוץ, כדי שיאמרו עליו בני אדם שהוא עניו, אלא שלבו נשבר בקרבו מלב ונפש, עד שידע בעצם באמיתות שקנה מדת הענוה, וזהו רמז מלת שחל״ת שח ל״ת – גמטריא – נפ״ש. וחלבנ״ה צירופה – נ״ח הל״ב. שיהיה לבו נח בקרבו ולא יכעוס כלל. והנה אמרו בש״ס [סנהדרין כד/ א׳] בני ארץ ישראל מחין בהלכה זה לזה, וזהו – נ״ח הל״ב, ואזי נעשה p לשכינה, וזהו גם כן צירוף מלת חלבנ״ה – ב״ן חל״ה, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ״חל״ה ־ דא שכינתא״ ע״ש, ולדידן ניחא שמי שנח לבו בקרבו ואינו כועס, נעשה בן לשכינה, ואתא לאפוקי מהכעסן שהסטרא אחרא שוכנת בקרבו, והשכינה מואסת בו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [נדרים כבי, ב׳] ״כל הכועס אין שכינה חשובה כעדו״. [עמי צאי]

ר״י כנאפו ידע גם ידע כמה רחוקים הם פירושיו מפשוטו של מקרא, ואף על פי כן הרבה לפרש שלא על פי הפשט. מה היה הבסיס הלגיטימי לסוג זה של פרשנות, על אדני מה סמך את יתדות פירושו לבל יראו כבלתי ראויים לבוא בכלל גופי התורה? על שאלה זו עונה הר״י כנאפו:

״שכבר הרשות נתונה לנו לפרש בתורה בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד, גם בעניינים שאינם כפשט הכתוב שעליו מדבר, לפי שהתורה מליאה מרגליות מאירות, ופנינים יקרות, זכות וברות, אמרות טהורות״(עמי מ).

״והגם שפשט הכתוב מדבר על פשוטו, הנה כבר נודע לנו שנוכל לדרוש בפסוקים גם חוץ מפשטם, ודרוש וקבל שכר״(עמוד מה׳}.

פעמים רבות הרגיש ר״י כנאפו שפירושיו רחוקים מכוונת הכתוב, אך יש בכתובים בחינת רמזים לרעיונות. רמזים אלו חשובים היו לו לעגן על פיהם את דבריו, מוסריו ורעיונותיו. ואף שהרמזים הם דקים, קטנים חעירים ־ לא נמנע מלהשתמש בהם. ואלו דבריו:

״אכן בשפלותי ועניותי נימא מילתא בדרך רמז ומוסר, והגם אשר הוא רמז קטן עד אשר דק״(עמוד קפב׳). ״ואמרתי בעניותי ודלותי לרמוז עניינים אלו הם וכיוצא בהם דרך רמז ומוסר, מעיר להדריך את עצמי אני ובני גילי בדרך ערבה והצלחה, בששון ושמחה, ולהסמיכם ממקראי קודש״ (עמוד קפה׳).

״ובדרך הזה נבין איזה גרגיר בסייעתא דשמיא אם אפשר בעזר ה׳ ברוך הוא״(עמוד רצד׳).

רבי יוסף כנאפו זצ״ל ־ מנחיל הקבלה והחסידות לעם

דוד כנפו

במאמרי אודות ארון הספרים של רבי יוסף כנפו, העליתי שאלות שהעסיקו אותי בזמן ההכנה של ההגדה של פסח עם פירושו של רבי יוסף זצ׳׳ל שבספרו ״יפה עינים׳׳. הצבעתי על ריבוי הספרים והמקורות המצוטטים בספרים שכתב, אשר היו כנראה בהישג ידו של המחבר או לפחות בזיכרונו, עד כדי ציטוט מהם. כאשר אנו מנסים לתאר לעצמנו את התקופה שבה חי רבי יוסף, ואת מקום פעילותו, אפשר רק להשתומם יותר.

מה היו מקורותיו הרוחניים של רבי יוסף? מה הוא כתבי ולמי הוא כיוון את מאמציו הרבים להביא את דבריו? מסתבר, שרבי יוסף היה מהזרם המרכזי של החכמים, שאימצו בכל ליבם ועומק אמונתם את יסודות הקבלה הלוריאנית וראו בה את הצורה הנכונה, ואולי היחידה של היהדות הנכונה. יתר על כן, רבי יוסף זיהה לראשונה במערב את המשמעות העמוקה של החסידות והחליט בצעד יוצא דופן, לתרגם לערבית מדוברת את סיפורי ה״בעל שם טוב׳׳, מייסד החסידות, ולהגישם להמוני בית ישראל, כדי לחבב עליהם תנועה מרכזית חשובה זו, שהתפתחה והתעצמה, במזרח אירופה הרחוקה. על כך להלן.

 

ורב                                                      ורב

וכתיר פחאל מא קאל לפסוק                      ורב, כמה שנאמר

למלאיין דלעצכר מוזודא לחדרתך               מיליוני חיילים מוכנים לעינַיִך

וכתתרתי וכבברתי טאנגאת לזררתך            ותרבי ותגדלי, טנקים בשבילך

רופלאניס יתצוובו פלאמריך ויזיו                מטוסים נכונו באמריקה והגיעו

ורוסייא בלכדמא מגוודא                          ורוסיה מנצחת על המלאכה

 

וירעו                                                   וירעו

 

וקבבחו לינא ליליריין                             וירעו אותנו ההיטלריים

פחאל מא קאל לפסוק                             כמו שנאמר

ועדדבונא ורסמונא בטראף צפרין              ויענונו ויסמנו אותנו בטלאים צהובים

 

וירעו                                                  וירעו

 

וקבבחו אילנא פחאל מא קאל לפסוק         וירעו אותנו, כמה שנאמר

לגנס דליהוד קוי עלינא                           הנה עם היהודים רב ועצום

אראו נתכייסו ןנזליוה מן הינא                 הבא נתחכמה לו ונגלהו מכאן

ונכתתרו מעאה לא סאנכיים כולון פינא      ונרבה עמו את הגיס החמישי בתוכנו

ויתכללתו חתתא הומא מעא כארהיננא       ויתערבו גם הם בשונאינו

ויכבברו לינא די יסיר פי כול ארד             ויודיעו לנו את אשר יקרה בכל ארץ

 

ויענונו                                               ויענונו

 

ועדדבונא                                           ויעוננו

פחאל מא קאל לפסוק                           כמה שנאמר

וזעלו לגלותיי פחומתנא                        וישימו עלינו שרי מחוז בשכונתנו

ולאגיסטאפו תעדדב פכדמתנא                והגסטפו מתייגע לענותנו בסבלותינו

ובנאו כאמפ דל כונסתראסיון                 ויבנו מחני ריכוז

פלקיהרא די בירלין                              בברלין הארורה

 

ויתנו                                                ויתנו

 

ורסמונא בטראף צפרין                         ויסמנו אותנו בטלאים צהובים

פחאלמא קאל לפסוק                            כמה שנאמר

ורסמו לא גיסטאפו ולאד ישראל בלבראצאר   ויסמנו הגסטפו את בני ישראל ברצועות יד

 

ונצעק                                                           ונצעק

 

וגייטנא ילא רוזוילת תבארך שמייתו                   ונצעק אל רוזוולא יתברך שמו

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמו שנאמר

מאת האמבורג וטלע היטלר פמככלייתו                וימת הינדנבורג ויעל היטלר במקום חורבנו

ותנההדו ולאד ישראל מן חעראב וגיטו                 וייאנחו בני ישראל מן העינויים ויזעקו

ושמע גיתתהום רוזוילט מן לכדמא                      וישמע שוועתם רוזוולט מן העבודה

 

וישמע                                                           וישמע

 

ושמע רוזוילט גיתתנא                                      וישמע רוזווילט את נאקתנו

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמה שנאמר

ושמע רוזוילט גיתתהום                                    וישמע רוזווילת את נאקתם

הווא ושורשיל תפככרו חסיפתהום                     ויזכרו הוא וצ'רצ'יל את תאוות נקמתם

מעא לינגליז, ומעא לאמיריך ומעא סתאלין           את האנגלים ואת האמריקנים ואת סטאלין

 

וירא                                                          וירא

 

וראו גבננא זמיע לגנוס די כאי יערפו דרך ארץ     ויראו את עָנְיֵנו כל העמים שיודעים דרך ארץ

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמה שנאמר

סאפו לעדאב די מדדבין ולאד ישראל, וחננו עלינא 

ויראו את העינויים אשר מתענים בני ישראל וירחמו עלינו

 

ואת עמלנו                                                  ואת עמלנו

 

וסקאנא למראייר האדו לולאד                        ואת עמלנו – המרורים , אלו הבנים

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

וצצר היטליר לזמיע לאגיסטאפו ליקול             ויצו היטלר את כל הגסטפו לאמור

זמיע ליהודי די תקבדו תרמיוה פזזיר                כל יהודי אשר תתפסו אל הסיד תשליכוהו

ותזיבו נאס יתפררזו                                     ותביאו אנשים להסתכל

 

ואת לחצנו                                                ואת לחצנו

 

וחצלאננא די חצלנא פידיהום                        ואת לחצנו, שנלחצנו בתוכם

פחאל מא קאל לפסוק                                  כמה שנאמר

חתתא ואחד בלמחננא מא פיהום                    וגם מְרַחם אחד אין בהם

מן סגירהום חתתא לכבירהום                        מקטנם ועד גדולם

 

ויוציאנו                                                    ויוציאנו

וכרזזנא זיניראל דו גול                                ויוציאנו הגנרל דה גול

לאייס עלא ייד לגיר                                    לא על ידי מלחמה

ולאייס עלא ייד לאבאל                                ולא על ידי לאוואל laval

ולאייס על ייד דורין                                    ולא על ידי דוריו

אילא זינראל דו גול. בוקארו ובקוותו              אלא הגנרל דה גול בכבודו ובכוחו

פחאל מא קאל לפסוק                                  שנאמר

ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך                 ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא

ודרבת נאזי מן סגיר חתתא לכביר                  והכיתי את הנאצים מקטן ועד גדול

מן בנאדם חתתא לבהמה                              מאדם ועד בהמה

ופזמיע לכבאר די היטליר                             ובכל בכירי היטלר

נעמל שראייע אנא דו גול                             אעשה שפטים, אני דה גול

 

ועברתי                                                    ועברתי

ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך, ודרבת זמיע נאזי    ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא והכיתי כל נאצי

אנא ולאייס לאבאל                                                אני ולא לאוואל

ועמלת שראייע פהיטליר אנא ולאייס דורין           ואעשה שפטים בהיטלר, אני ולא דוריו

אנא גו גול אנא ולאייס אכור                              אני דה גול, אני הוא ולא אחר

 

ביד חזקה                                                    ביד חזקה

בייד קוייא האדא טאנג                                   ביד חזקה, זה הטנק

פחאל מא קאל לפסוק                                    כמה שנאמר

פחאל אילא סכט אללאה זאייא בלקווא               כחרון אף אלוהים בא בכוח

כא ידכל פלכיל פלחמיר, פזמאל ופלבגר            חודר בסוסים בחמורים בגמלים ובבקר

טאנגאט קויין בזזאף                                      טנקים חזקים מאוד

 

ובזרוע                                                      ובזרוע

 

ובדרע ממדודא האדי למיתראיוז                     ובזרוע נטויה, זה המקלע

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

ולמיתראיוז כול עסכרי פידו                           והמקלע בידי כל חייל

מוזזדהא עלא לאלימאן                                  מוכן כנגד הגרמנים