על החינוך

ענייני החינוך, נידונו ב׳החרות׳ בשלושה הקשרים: לשוני, דתי ועדתי. בהקשר הלשוני – העיתון צידד בהחלטיות בחינוך עברי, והנאמנות לעברית שימשה בהרבה מאמרים בוחן לטיבו של בית־ספר או מורה. עמדתו זו של העיתון קיבלה ביטוי מודגש במלחמת השפות, אולם לא רק בה. כך, הוא ציין לשבח תלמודי־תורה שהורו בעברית ומתח ביקורת על מוסדות כי״ח, בניגוד להנחה הרווחת שהספרדים בדרך־כלל צידדו בחברה זו. בהקשר הדתי – ׳החרות׳, כמו רוב מוחלט של הספרדים, לא הסכים עם החרדים האשכנזים בענייני חינוך, כמפורט לעיל בפרק השני. ב׳החרות׳ פורסמו גם דיווחים רבים על בתי־הספר במלחמת־העולם הראשונה ועל החינוך בתפוצות הספרדים.

סוגיות חברתיות ותרבותיות

הגיליון הראשון 11-05-1909

אציין שלוש מהן: ענייני הפועלים, מעורבות הנשים ודיווח על אירועי תרבות ואמנות חילוניות.

ייסוד שתי מפלגות הפועלים בארץ(בשנת 1905) הגביר את מאבקם על מטרותיהם ואת מודעותם המעמדית, ואילו ׳החרות׳ צידד באחדות של כל המגזרים ושל כל המעמדות. הדיווחים ב׳החרות׳ על שביתות עובדים צידדו בדרך־כלל בעובדים, כך בשביתה בבית־חרושת שטיין ביפו, בשביתת עובדי הדפוס בירושלים, בשביתה בסג'רה ועוד: או היו נייטרליים, כמו השביתה בכפר תבור.

עמדת ׳החרות׳ היתה בדרך־כלל אוהדת כלפי הפועלים והחלוצים. לא מצאתי ביסוס עובדתי לתדמית של הספרדים בתקופה זו ושל העיתון ׳החרות׳ כבעלי עמדות אנטי פועליות. האהדה לפועלים ולחלוצים באה לביטוי בסוגיות כמו המאבק לעבודה ולשמירה עברית, פעילות תרבותית וקלובי הפועלים, או בהכללות, כמו: ׳[…] הפועלים שבכל דבריהם נותנים רוח חיה, תנועה ועניין׳. היו גם מאמרים עוינים לפועלים, ביותר מאת חרדים ואנשי המושבות. הביקורת על הפועלים היתה במיוחד על התנהגותם הדתית (חילול שבת), וכן על האחד במאי(שיחוגו חג עבודה עברי !). יותר ביקורתית היתה הכתיבה על מפלגות הפועלים, על שאינן עושות די לכיבוש העבודה או למען העברית, במיוחד במלחמת השפות, על עודף המפלגתיות בתוכן ועוד.

לסוגיית הנשים – ב׳החרות׳ פורסמו דבריהן של 17 נשים ונערות בשם מלא, מהן ארבע בשמות־עט שניתן לזהותם, ועשר בשמות־עט שאינני יודע את זהותן.

אין זה מספר מבוטל, כי באותם זמנים נשים מעטות פירסמו דבריהן בעיתונים.

ב׳ההרות׳ פורסמו גם דיווחים מעטים על פעילויות של נשים ועל בעיותיהן, כגון השכר הירוד לגננות, מניעת כניסתן לבתי־הכנסת החורבה וניסן ב״ק, קשיי החיים של החלוצות (׳שיהיה ערך לאשה בעבודה׳) וכן על דמויות נודעות: השחקנית שרה ברנארד, המוסיקאית שולמית רופין, הרופאה רחל כהן(כגן), הסופרת הסלוניקאית ריינה כהן, ועוד.

לסוגיית התרבות והאמנות – ב׳החרות׳ פורסמו עשרות דיווחים וביקורות על אירועי תיאטרון, מוסיקה, אמנויות פלסטיות, ראינוע וטיולים בארץ. פעילויות תרבות, אמנויות חילוניות מודרניות ושימוש בכלי מוסיקה בליטורגיה היו אסורות ביישוב הישן האשכנזי, ואילו הספרדים היו יותר פתוחים להן. יש אכן דיווחים על כך ב׳החרות׳.

הבעיה הערבית

עיסוקו של ׳החרות׳ בבעיה הערבית היה מרובה יותר מעיתון וכתב־עת עברי אחר כלשהו באותו זמן. גם המאמרים והידיעות שבו על נושא זה ועל האוריינטציה הפרו־עות׳מאנית צוטטו יותר מאשר על נושא אחר כלשהו, כמפורט להלן בפרק העשירי. ׳החרות׳ נקט בדרך כלל עמדה פרו־עות׳מאנית אך היה לא־אחת במצב רגיש כלפי השלטונות. לדוגמה, סופר העיתון בטריפולי צידד באיטליה במלחמת לוב והמערכת ציינה: אולם ׳בתור עתון עותמני לא יכולנו כמובן לפרסם את כל הפרטים ששלח […] ונעבד תמיד את כתבותיו […]׳. זהירות העיתון לא הועילה ועורכו הועמד למשפט בשל פרסום ׳ידיעות כוזבות׳ מטריפולי. בפרוץ מלחמת הבלקנים התקבלו מברקים מהחזית ממקורות אנטי תורכיים והעיתון הדפיסם, והוסיף: ׳אין כמובן לתת ערך רב להם כל זמן שלא תודיע ממשלתנו על דבר נצחונותיה או חלילה אבידותיה׳.

התקפ"ט – 1829

החוט המקשר בתעודות שרבי דוד עובדיה זצ"ל  מביא בשני הכרכים, חלקן רק בעברית, וחלקן בערבית ותרגום לעברית…

לפי כמות המרכיב העברי בערבית הכתובה, אתה כבר יודע/מנחש מתי תעודה זו או אחרת נכתבה, אם בזמנים הקדומים, מעל ל-150 שנה או בסביבות המאה העשרים, שהן מתובלות במילים עבריות יותר…

ראו נא כמה קל לקרוא ובעיקר להבין, ללא דגשים וללא ניקוד…
מיותר לציין שבכל התעודות מופיעים משפטים מן המקורות, דבר אשר מעיד על בקיאותו של הכותב על התמצאותו בנבכי המקורות השונים….

עטרת ראשי הרב הכולל מר אבי, כבוד הרב יהודה אלבאז ישמרהו צור משגבי, ואתו עמו את עצמי ובשרי וליקר הדרי החכם השלם הדיין המצויין עצום ורבי כבוד הרב עמור אביטבול ישצ"ו

אחרי דרישת שלומכם וטובתכם כראוי ונשי"(נשיקות) יד קדשכם ורב אחאי מר שמואל דורש, אלדאבא קאלכום רבי חיים אס האד למתעאמייה די תעאמיתו עליה די טחנתו סחפא ועגזתו עלא מוד כא תערפו אילא אזמעא תקאדאת ווידא בר מינן מא דפעלוסי לכמס מייא יום ששי.

ערפו בר מינן אילא מסאוו הווא ובנו לאיין בלחראם חלף קאדם לעדול ולקאדי מן סרזו ומא למרא יזיב אוכרא אידא מא כמלוסי למאל יום ששי יקתלום בליסא ורבי חיים מסכין הווא ובנו מן לבארח די רא באיין מא כלטו פלוס והומא גיר יבכיוו הווא ובנו אשר על כן לכייר וג'מיל די תעמלו הווא ווקפו מעאכום הרב אברהם בן עזוז מאמאן יצ"ו.

וירפדלכום אתמנייאת והרב אברהם בן כבו דהרב דו מאמאן ינזל אצלו וקבדוהום באס מא כאן בלמעאמלא אוו באיזה אופו שיהיה ועתקו האד זוז דנפות לאיין מא בקא פיהא קלאם ותחדידהא הווא האדא ומא הנא יבשת ותחסב מא תיבסי מן ענד אלאה דבחו עלא עבדלא ועלא חמו ועבד לכאלק ועלא וולאד אזבלי ומא קוורסי כמה שמסיק תעלא.

ולדאבא ייא בוי האדיך לברא די ספאדלי וכא תקולי יגיע רץ ובידו אגרת פיהא דברים טובים לא ידענו מה טיבה כאן ברא דטלוק אוו דאס אידא די תחדיד. למאל כבר אתחדד ולעיקר הווא אתמנייאת די באס תעתקונא ולא תקייסו חתא קייאס פהאד אסי ערפו באיין אידא בר מינן מא ווקפתוסי ראה סי מא כאן וידיו הרבי יצחק אביטבול קאלי באיין כבר בא הרץ מאתמול וסאפדו לקאייד עז"א ומסא ותוצלכום בריווא די ידין רבי חיים להרב אברהן בן עזוז מאמאן.

ולילכום כא ידמם פיהא עלא האדסי, ועלא דמת פרי חדש סיבנאה פסדודיו די ידין כבוד הרב עמור והווא מקפול מא חבסי ינחל ולמסאחף  לעיקר הווא ידידנו מהרי"ף אשר אני דורש בשלומו כלפו עליה יסלף חקהום מעלה מטה ודי כס יכמלו רבי חיים ויוצלך שטר די אליהו בן יתאח ואולאד תזאז נהאר לכמיס יוצלוך ונץ דלחם אידא טאחת סי טוזיעא ראני נסאפדו וקול חידין הרב אברהם מאמאן די כא יקול ימסי כיף יעמל ללמסיא וויכלי עמו ימות בר מינן יוקף חתא תנדולו עלא סאיין סאפדלכום ווידא חב ימסי בסלאמא וגדא נוואזבו באורך ואתם שלום הצעיר.

עמרם אלבאז ס"ט

תרגום תעודה מספר 14

אחרי דרישת שלומו ונשיקת יד קדשכם, ורב אחי מר שמואל דורש שלומכם, כעת אומר רבי חיים מיאמאן איך העלמתם עין ממני, כמו מי שטוחן סאה ומתעצל על קב, עליכם לדעת שהשבוע עובר ואם בר מינן לא ימסור לשר ימש מאות מתקאל יום ששי, אז כלתה הרעה על אב ובנו, רבי רפאל, כי השר נשבע עצל הערכאות והקאדי ואסר על עצמו לעלות על אוכף סוסו, אם לא יקח הסכום, כי אם השר היה נשבע ובשבועתו אסר אישתו עליו.

היה יכול לקחת אישה אחרת, גם אם לא יקח הסכום. ( אצל ערבי היה נהוג שאם ישבע ב " כרר אתאלאת " נאסרה עליו אישתו אם השבועה לא תתקים ויכול לישא אישה אחרת, וכאן לא נשבע אלא שלא ירכב על אוכף ולזה אין לו תקנה )

ואם עד יום ששי לא יקח את הכסף, יכול להרוג אותם במכות. ורבי חיים המסכן ובנו כבר מאתמול כשראו שהכסף לא הגיע, בוכים ומבכים, אשר על כן, החסד שתגמלו אתו הוא שתעמדו על זה, ותצרפו אתכם הרב אברהם בן עזו מאמאן ישמרהו צור ויסתרהו ויקח בעיסקה חפצי ערך, והרב אברהם בן רבי דוד מאמאן ימשכן קרקעותיו ותקח גם כסף בעיסקה או בדרך אחרת  ותצילו השני נפשות הללו.

ולא נשאר מה לעשות כי אם לשלם את הקצבה שקצב השר, וכאן כל השערים ננעלו יבשה הארץ, ומן השם תהיה רווחה, כי כבר שחטו על עבדלא ועל חמו. ועבד לכאלך ועל משפחת אזבלי, ולא הועיל. כמה דמסיק תעלא.

ואותו המכבת ששלחתם והודעתם בו שיגיע רץ ובידו אגרת שיש בה שבורה טובה לא ידענו מה טיבם של דברים הללו, האם אגרת שחרור או דבר אחר, אם על קצבת הקנס כבר נקצב טכעת העיקר הוא, כסף ההצלה, אין עצה ואים תבונה תדעו שאם בר מינן לא תעמדו על זה, לא יהיה שום דבר וידיד נפשי רבי יצחק אביטבול הנגיד, הגיד לי שהרץ כבר הגיע אתמול.

והשר ידי ה' שלח אותו בחזרה. ומכתב מידיד נפשי רבי חיים אל אברהם בן עזוז מאמאן אליכם, יגיע לידכם, במכתבו מתחנן לכם על זה, ועל עניין הספר פר"ח מצאנוהו בספריית ידיד נפשי רבי עמור, סגורה לא יכולים לפתוח והספרים , העיקר שידידי מהרי"ך אשר אני דורש שלומו הטילו עליו שילוה חלקם מעלה מטה ומה שיחסר ישלים רבי חיים ויגיע לידך שטר של אליהו בן יתאח, והבצים יגיעו לידך ביום חמישי.

כמו כן חצי הבשר אם אמצא מי שיהיה נמנה על כבש או עז אשלח לתגיד לידיד נפשי הר באברהם מאמאן שחושב לנסוע, איך יעשה את זאת, ולהניח דודו, רבי חיים, שימות, תחת יד השר, עליו ליטפל עד שתשיגו את מה שביקש מכם, ואז יכול לנסוע לשלום, ומחר אכתוב לו באורך ואתם שלום הצעיר.

סוף תעודה מספר 14

ו. השירה העברית שלפני תקופת ספרד

מותר בוודאי לומר כי הופעתם של שירי האסכולה הספרדית מסמנת מפנה בתולדות הספרות העברית, אולם יש לקבוע שמשוררים חדשים אלה לא ניתקו לחלוטין את קשריהם עם העבר. הם קיבלו כמה וכמה מהישגי קודמיהם כמות שהם, או בשינוי מה לאחר שהתאימו אותם לטעם תקופתם. המדובר כאן בעיקר בסגנונה, בצורותיה ובנושאיה של ספרות הפיוט. אין צורך להזכיר כי בניגוד לשירת החול, לשירת הקודש העברית היתה היסטוריה ארוכה ורצופה שנמשכה ממזמורי התהילים המקראיים עד לפייטני המאה העשירית במזרח ובאירופה. בשירה זו נתגבשו עם הזמן מסורות שונות. השרידים המעטים של שירה עברית חילונית שנשתיירו בספרים החיצוניים קרובים עדיין באופיים ובצורתם לשירה המקראית. על כן לא קל להכריע אם יש לראות למשל בספר חכמת בן סירא יצירה המסיימת את תקופת הספרות המקראית או בשורה לפתיחתה של תקופה חדשה. בין שנחליט לכאן או לכאן תהיה קביעה זו מלאכותית, כמו רוב החלוקות מסוג זה. אולם מעל לכל ספק הוא שראשיתה של שירתנו בימי הביניים קשורה בהתגבשותן של תפילות הקבע, הלא הם הטקסטים הבסיסיים ששימשו כשלד של הסידור והמחזור של עם ישראל. הקדומות שבין התפילות הללו כבר היו ידועות בזמן המשנה — וביניהן נודעה חשיבות מיוחדת לתפילת שמונה־עשרה, המכונה גם ׳התפילה׳ בה״א הידיעה, או ׳העמידה׳.

 התפתחותה של שירת הקודש הושפעה במידה מכריעה מיחס ההתאפקות והצניעות הקיצונית של חז״ל אל כל מה שקשור ביצירה עצמית: גישתם זו הטביעה את חותמה על כל ספרות ישראל לאחר תקופת המשנה. החכמים לא היו מוכנים להציג את מה שיצרו מדעתם בתרומתם האישית לספרות ישראל, כנראה מתוך הנחה שכל מה שהיה ראוי להיאמר כבר נאמר והועלה על הכתב לפניהם. לפיכך אם השמיעו דבר מה חדש, צריך היה אותו דבר להסתמך על מה שאמרו הקדמונים, הווה אומר: לפרשו, לבססו, לחזקו. ההינזרות מחיבורם של ספרים חדשים הביאה את חז״ל לגזור על ׳דברים שבעל פה׳ שלא ייאמרו בכתב (בבלי, גיטין ס ע״ב), דרישה חמורה וקיצונית, שבסופו של דבר הגוזרים אותה לא יכלו לעמוד בה.

לפי גישת חכמינו, כל הספרות הכבירה הכלולה בתלמודים ובמדרשים לא היתה אלא ספרות פרשנית, שתכליתה היתה להבהיר את דברי המקרא מצד אחד ואת דברי המשנה מצד אחר. אלא שהחיבורים הללו היו רק בחלקם ולמראית עין פירושים: לאמיתו של דבר הוכנס אליהם, על סמך קשר אסוציאטיבי, שפע של חומר שלא היה קשור כלל באותה פרשנות. כך היה אף דינה של שירת הקודש הקדומה. הואיל והצורך להביע את המיית הלב טבוע בנפשם של כל הבריות, נתנו לו מוצא כבר בני תקופת האמוראים והסבוראים, אלא שהם לא חיברו פיוטים העומדים ברשות עצמם, אלא שילבו אותם כעין תוספת בין הברכות של תפילת שמונה־עשרה. במרוצת הזמן גדלו והתרבו התוספות הללו ואף עלו באורכן בהרבה על אורכו של גוף התפילה. כמו כן נקבע לאותן היצירות הפיוטיות מבנה קבוע שהיה גם מסובך למדי: אצל הפייטנים נתגבשו כללים לא רק לגבי כמות הפיוטים, מספר טוריהם ושיטות החריזה והאקרוסטיכון הנהוגות בהם, אלא גם לגבי תוכנם ואופיים. על בסיס תפילת שמונה־עשרה בגלגוליה השונים נתחברו קומפוזיציות פיוטיות שנודעו בשמות ׳קרובה׳, ׳קדושתא׳ ו׳שבעתא׳. גם תפילות אחרות שימשו כבסיס למערכות פיוטים — אף הן, בעלות מבנה קבוע — כגון היוצרות, פיוטי המעריב וכר. בזמן קדום נכתבו גם שירי קודש לימים הנוראים ולימות הצום, שנודעו בשם ׳סליחות׳ והיו כמעין תוספת לפסוקים מקראיים מתאימים, בראש ובראשונה לפסוקים על י״ג מידות החסד של הקב״ה בשמי לד, ו-ז. שירת קודש חדשה זו התרחקה תוך כדי התפתחותה יותר ויותר מדוגמאותיה שבמקרא; אמנם שיטת התקבולת המקראית לא נעלמה לחלוטין בפיוט, אך מצויים בו יותר מיני מקצב שונים המיוסדים על מספר קבוע של מלים או של הטעמות בכל טור וטור. נוסף על כך מתחילים הפייטנים להשתמש גם בחריזה; ואם כי חדירתה אל השירה העברית נמשכה מאות שנים, הרי בסופו של דבר השתלטה היא לחלוטין על הפיוט וטורים חסרי חרוז היו לתופעה יוצאת מן הכלל.

[1]         המחבר מדבר כאן כנראה בתפילות מסוימות, נשגבות במיוחד, כגון ׳תקיעתא דבי רב׳ וכדומה, הנזכרות בתלמוד. אבל קטעים אלה אי אפשר להגדירם כ׳שירת קודש׳ במובן המדעי של הצירוף: אלה קטעי פרוזה גבוהה, הדומים בעקרון לשכבות הקדומות של נוסחי התפילות. אין שירי קודש מובהקים נזכרים בספרות התלמודית. ציון ה׳סבוראים׳ כאן מטעה במידה מסוימת, מפני שהסבוראים פעלו בבבל, בעוד ששירת הקודש הקדומה היא ארץ־ישראלית טהורה. המחבר מדלג כאן על הדיון בקטעי השירה הנמצאים זעיר פה זעיר שם בתלמודים. לקטעים אלה ראה: א׳ מירסקי, ׳השירה בתקופת התלמודי, בתוך: הנ״ל, הפיוט, ירושלים תש״ן, עמי 57 ואילך. שירים קצרים אלה — ברובם הספדים על המת, קצת שירי חתונה ושירים ספורים לעת מצוא — הם ׳חילוניים׳ מצד ייעודם, כלומר אינם קשורים לתפילה. הם מלמדים לדעת שבתקופת המשנה והתלמודים פעלו בא^שראל הקדומה משוררים רבים שליוו ביצירות שיר קטנות את חיי הבריות, בתחנות העיקריות של קורות־חייהם. משוררים צנועים אלה ניתקו את השירה העברית מן הדגם המקראי, ועיצבו לשירתם פואטיקה חדשה, פשוטה יותר בלשונה ומסודרת יותר מבחינת צורותיה. גם הפיוטים הקדומים ביותר שנותרו בידינו מדברים בשם תפישה פואטית זו.

[1]         על ראשית התהוותה של שירת הקודש העברית(ה׳פיוט׳), ראה: ע׳ פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל״ה, עמי 47 ואילך. לפי המקובל כעת במחקר, פיוטים מן הסוגים הנדונים בפנים נתחברו לכל המוקדם החל מן המחצית השנייה של המאה הרביעית, כלומר סמוך, מצד הזמן, לעריכת התלמוד הירושלמי.

ובר לבב

סיפר אחד מעובדי מחלקת הכשרות בירושלים שנולד לו בן בשעה טובה, והיה צריך לבחור סנדק לנמול, והוא החליט לכבד בסנדקאות את הרב הגאון הרב יצחק קוליץ זצ״ל שהוא הרב הראשי האשכנזי שהיה בירושלים, ולא התעוררו לו ספיקות בכלל – האם רבנו יקפיד על כך וכדו', והאם בכדי למנוע אי נעימות וכן מתיחות ובושה מרבנו, כדאי לתת למשהו אחר ולא מהרבנות! לא התעוררו לו ספיקות כלל, כי רבנו לא היה משגר שהוא נעלב מזה שלא חולקים לו כבוד, כלל וכלל לא.

וכן זכה רבנו לכבוד חכמים ינחלו, שמרן הראש׳׳ל הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א כשהיה צריך עזרה בפתירת תיקים בעניני אישות, לא מצא אלא את רבנו, ושלח לו כמאה תיקים בענינים אלו, כגון: בעניני עגונות פסולי חיתון, וככל היוצא מפיו נעשה, מתוך סמיכה על פסיקותיו של רבנו, ללא עוררין. ורבים שהיו מתייעצים עם רבנו בענינים אלו, אחר שהיה הראש״ל מעיין בדברי רבנו, היה מורה להם שיעשו כאשר פסק להם הרב משאש ולא ישאלו רבנים אחרים.

וכ״כ עליו רבי מאיר אביטבול ראש מכון אוצרות המגרב בראש חוברת שהוציא לאור לקראת יום עיון במשנת רבנו שארגן במלאת יב׳ חודש לפטירת רבנו ״כנס זה הוא לכבודו של אדם גדול שברח מהפרסום והכבוד כבורח מן האש״. רבי חיים אמסלם שליט״א בהספד שנשא עליו בישיבת כסא רחמים, המליץ על רבנו את הגמ׳ במס׳ מגילה כח. שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני. שגם רבנו שום משרה לא השיג על ידי התנצחות.

מתוך נימוקי ועדת הפרס ע״ש הגר״י טולידאנו זצ׳׳ל.

על הספר תבואות שמ״ש חאו׳׳ח שזכה לפרס ע׳׳ש הגר״י טולידאנו זצ״ל. …לאחר עיון בספרים הוחלט פה אחד לתת את הפרס לכבוד הרב הגאון שלום משאש שליט״א, ראש אבות בתי דין והרב הראשי לירושלים ובעבר הרב הראשי וראב״ד קזבלנקא.

… בספרו זה מתגלה לנו המחבר במלוא קומתו כגדול בתורה ובפסיקה בחריפות רבה ובבקיאות יסודית ומעמיקה, הדן בכל בעיא ומקיפה לכל רוחותיה לכל פרט מהענין הנדון, הוא מביא מקורות מראשונים ואחרונים, עושר רב של ידיעות ושל מקורות הוא מוסר לצבור התורני עדי הגיעו למסקנה ברורה ולפסק ההלכה, יופי מיוחד הוא יופי המליצה וענות החן הנסוכה על פני על שורה ושורה בספרו כדרכם של רבני המערב שהמחבר מגדולי גדוליהם. ענין מיוחד יש בהקדמה לספרו בו הוא מביע המחבר רגשותיו ובה הוא מגלה אוצר כ״י באמתחתו המחכים להדפסתם.

מתוך הסכמת הראשון לציון על ספרו, ומתוך שאר מכתבי רבני המערב נוכחנו לדעת כי המחבר תפס עמדה נכבדה מאד בארצות מרוקו, כי רבני הערים כפפו קומתם בפני גדולתו של המחבר דנן. לא פלא הדבר ששמו הוזכר המועמד המתאים ביותר לכהן כרבה של עיה״ק והמקדש, ושאר המועמדים הסירו את מועמדותם בהכירם בגדולת המחבר דבר שנדיר בימינו. ראוי הוא המחבר וראוי ספרו זה להוקרה ולהכרה בדמות פרס עירית תל־אביב ע״ש הרב טולידאנו זצ׳׳ל, ברכותינו להרב המחבר שיזכה לפרסם במהרה את שאר חיבוריו בהלכה ובאגדה בין אלו שישנם בכתובים אצלו ובין אלו שעתיד לחבר.

על החתום, נציג הרבנים הראשיים לת״א-יפו ראש המועצה הדתית הרב פנחס שינמן שליט׳׳א

גם בשנת תשד״מ זכה הרב בפרס הרב מימון על ד׳ חלקי ספריו תבואות שמש.

מתוך נימוקי ועדת השופטים בירושלים על הספרים תבואות שמ״ש ארבעה חלקים, שזכה לפרס ע״ש הרב י.ל. הכהן מימון זצ״ל. … אחרי עיון ודיון מקיף מכמה וכמה הבטים ובחינות, הוחלט פה אחד להעניק את פרס לכבוד הגאון הרב שלום משאש שליט״א, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים בירת הנצח, על ארבעת חלקי ספרו תבואות שמ״ש.

… כבוד הרב הראשי לשונו עט סופר מהיר, וידיו רב לו בכתיבה, סגנונו ברור ובהיר, ומשפטי תשובותיו בנוים מעשה אומן, בשנת תשכ״ב הוציא לאור ספרו ״מזרח שמ״ש״ בשנת תשל׳׳ט נדפס חאו׳׳ח מספרו הגדול ״תבואות שמ״ש״ בשנת תש״מ יצא חלק יורה דעה ובשנת תשמ׳׳א חאה״ע, ועוד באותה שנה יצא לאור עולם גם חלק רביעי הוא חלק חשן המשפט. תשובותיו של הרב כאמור ערוכות ובנויות בטוב טעם ודעת, כל נושא מקיפו המחבר מכל עבריו, אינו מניח בו שום פנה וזוית שאינו נוגע בה ואינה באה על פתרונה המלא, המחבר מעלה במצודתו דברי מרבית גדולי הפוסקים שדנו או נגעו באותו נושא, מתפלפל בדבריהם, מדייק ומדקדק בהם לרוחב ולעומק, מקשה ומתרץ, חולק ומסכים… תשובותיו של הרב שלום בנויות ועשויות כפי שיטת חכמי ספרד הראשונים, שאינם פונים לדרך הפלפול, אינם יוצרים דין מכח קושיא והכרח תירוץ, אלא כל כולם מיוסדים ומאוששים על קרקע איתנה, על דברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. כל תשובותיו שבארבעה חלקי ״תבואות שמ״ש״ הם הלכה למעשה שנשאל הרב והשיב לשואליו… על שני חלקי ספרו כלומר אבן העזר וחושן משפט נוסף נופך חן וכמעט רוב המקרים הנדונים בשני החלקים הללו אינם בירורים מופשטים. וכו׳ אלא הם עניינים שנדונו בפני כבוד הרב בשבתו כאב בית הדין, אם בדרגא ראשונה והסכימו עמו חבריו וכו׳ ובמקרים שהוגש נגדו ערעור אושר ע״י ביה״ד לערעורים שם, לשבחו יאמר שהוא נוהג כבית הלל שעליהם אמרו חז״ל שענותנום היא שהם שונים גם דברי שכנגדם], ולא עוד אלא ששונים דברי ב״ש תחלה, וכך נהג כבוד הרב, מביא הוא דברי החולק תחלה ואח״כ מנתח את דבריו, פורט אותם לפרטים מגלה ומצביע על מקום אי הדיוק שבהם לדעתו, ומסיק את מסקנותיו.

… אין כבוד הרב משאש פותח תקופה בתורת חכמי המערב, תורת המערב, תורת חכמי המערב שרשים עמוקים לה במעבה הדורות, מהרי״ף והר״י מיגאש בסוף ימיו, הרי״ף והתשב׳׳ץ, ומאות רבות של גדולי עולם, ואנו תקווה שלא יהא הרב חותם תקופה, אלא תמשיך ותתפתח תורת חכמי המערב גם כאן בארץ ישראל, בעקבות הראשונים, ובאותו מסלול ודרך שהתוו הראשונים.

כבוד הרב הציב לו יד בפרק שירה, בכמה מספריו נדפסו כמה שירים פרי רוחו של הרב, הם בנויים במיטב החן והרגש, מלאי כמיהה וערגה לתשועת ה׳, וראויים הם להשתבץ כאבני יקר בתוך שורות נדבכי שירת ספרד אשר מעולם. אנו מברכים את כבוד הרב שכשם שזכה לזכותינו בספריו ״מזרח שמ״ש״ וארבעת חלקי כרכי תבואות שמ״ש, כן יזכה לזכותינו ביתר חמשת ספריו הנמצאים עדיין בבית גנזיו, והם ״בית שמ״ש״, ״אוצרות שמים״, ״וחם השמ״ש, ״שמ״ש ידע״, "שמ״ש ומגן״. לפיכך הוחלט פה אחד להמליץ לפני הנהלת יד הרב מימון להעניק השנה את הפרס על שם הגרי׳׳ל הכהן מימון זצ״ל, לכבוד הרב הראשי לירושלים הרב הגאון שלום משאש שליט״א.

וע״ז באנו על החתום היום ח׳ תמוז תשד״מ

      הרב יוסף קאפח                              שמואל הכהן וינגרטן                                הרב שילה רפאל

חבר ביה״ד הגדול לערעורים                                                                          חבר ביה״ד האיזורי ירושלים

לעתים אלה הם צירופי לוואי תואר, שבהם השם הפרטי הוא גרעין הצירוף: |רשע — כינוי גנאי המצטרף לשם פרטי: 1) פחאל ראיי די בלעם הרשע = כמו העצה של בלעם ־־־שע (ח׳ צ158). 2) פכהום מן יד המן הרשע ־ הציל אותם מידי המן הרשע (ח׳ צ122).

כאשר הצירוף מורכב מתארים אחדים, הוא נרשם על פי התואר הראשון של הצירוף: אדון – תואר כבוד או חלק ממנו הבא לפני שם פרטי: 1) זא לקבורה די אדוננו המלומד בנסים רבי חנניה הכהן ־ בא לקבר של אדוננו המלומד בנסים… (ש״ח 80). 2) אדוננו הרב הגדול רבינו האר״י ע״ה (ש״ח 108).

79. כל הצירופים נרמזים שוב בסוף הערך של כל אחד ממרכיבי הצירוף. הצירופים הכבולים בסוגריים מרובעים [ ], והצירופים החופשיים בסוגריים צומדים { ]. רישום הצירופים החופשיים בדרך זו מאפשר הפניה מתאימה לדוגמה בערכים השונים. |אבל] abil (פ) 1 אדם השרוי באבל: פיהא… נחמה לאבלים l-lábilim = יש בה [בנטיעת העצים] נחמה לאבלים (ח׳ צ123). [סדר אבלים]. |דור: 1) פדאך אדור כאמל = באותו הדור כולו (כ״י 2836, דף 99א). 2) אדור דרשעים מא יזיס מנו כיר = דור הרשעים לא תבוא [=תצמח] ממנו טובה (כ״י 2836, דף 30א). [לחכמים דדור],צבור sebborl — קהל, עפי״ר קהל המתפללים: יצללי ערבית מעא צבור = יתפלל ערבית בציבור [מילולית: עם הציבור](ק״מ ג, יג). [טורח צבור, שלוחי צבור, שליח צבור, תענית צבור, תפילה בציבור] [לקופה דצבור). |גדול: (הספד גדול, כבוד גדול, כוח גדול, מוסר גדול, ממון גדול, נס גדול, סוד גדול, עשיר גדול, צער גדול, קהל גדול, שכר גדול. הארה גדולה, נעימות גידולות}. פירוש הדבר שהשם גדול נמצא רק בצירופים החופשיים האלה. כדי למצוא את הדוגמה המלאה יש לחפש בגרעין הצירוף.

הפועל: . מבנה הערך של הפועל: השורש הוא הערך של הפועל העברי, בין שהוא פועל הנוהג על פי דרכי התצורה העברית, בין שהוא פועל המשתלב במשפט על פי המבנה התחבירי הערבי, דהיינו בעזרת פועל העזר הערבי kan (ראה דקדוק, §§123-121). ליד הערך (השורש) מובאת צורת עבר נסתר של הבניין המתאים. הדוגמות כוללות את כל התבניות המצויות בפועל. הסדר הפנימי ברישום הדוגמות הוא עבר, עתיד, ציווי. סדר הגופים — גוף ראשון, שני, שלישי ביחיד זכר ונקבה, ברבים זכר ונקבה. כל אחד מהגופים עשוי לכלול צורות הפותחות בפועלי עזר, צורות שלילה וצורות עם כינויי מושא. הפעלים עצמם מובלטים באות שמנה: |ג־נ-ז — נגנז: בזזאף דלמצאחף נגנזו ־ הרבה ספרים נגנזו (ע׳ 79). |ב-ד-ד: באס יכוך מתבודד מעא די כלקו ־ [הבעש״ט נהג להסתתר בהרים] כדי שיתבודד עם בוראו(ש״צ א 2).

בפועל שנשתקע בערבית, דהיינו שורש עברי שסיגל לעצמו את דרכי התצורה הערבית (ראה דקדוק, §§119-108),יש כוכבית ליד הערך (השורש), בדומה לרישום השם. במקרים אלה אין דוגמה לכל אחת מצורות הנטייה, כי אלה הם למעשה צורנים ערביים, ולכן הסתפקתי בדוגמות אחדות המייצגות חלק מצורות הנטייה: |*ג-ז-ל — גזל: חראם בן אדם יגזל חתא שי חאזא קלילה = אסור שבן אדם יגזול אפילו דבר פעוט ערך (ח״ב, עמי 33). !*ב-ד-ק — בדק: 1) כל מא בדקתי דסכאכן = כל הסכינים שבדקת (ש״ח 89). 2) כא נדבחו לבהאיים ונבדקוהום= אנו שוחטים את הבהמות ובודקים אותן(ש״צ ג 25). 3) ידא זוולהא ובדקהא וחב ירדהא מא יבארכס עליהא ־ אם הסיר אותה [את המזוזה] ובדק אותה, ורוצה להחזיר אותה, לא יברך עליה (מ״ב ס, יב). 4) זררבו ובדקו וצאב… =־ הוא ניסה אותו [את האיש], ובדק אותו ומצא [שהוא נאמן](ק״מ מ, דף סב ע״א).

כאשר אותו שורש מופיע הן כפועל עברי והן כפועל משוקע, הוא מובא בשני ערכים: |ז־כ-י — זכה: יכון זוכה לטולאן לעמר = [המַשכים לביה׳׳כ] יזכה לאריכות ימים (מ״ב סו, יט ע״א). |*ז-כ-י — זכה: זכאת ZKAT חתא ראתו = זכתה לראות [מילולית: עד שראתה] אותו [את בנה](ש״צ ב 1).

פרק ב: חיי הילד היהודי בצפון אפריקה

1. דימוגראפיה

הספר נכתב בשמת תשכ"ג – 1963

הרקע ההיסטורי, שתואר בפרק הקודם, מסביר מדוע יהדות צפון אפדיקה איננה מהווה יחידה אנתרופולוגית־תרבותית אחידה.

נתונים דמוגרפיים המתייחסים לאיזור מראים את חלוקת האוכלוסיה וכמה מקווים האופיניים הכלליים. אולם סיכומים סטאסיסטיים אלו לוקים בשני פגמים: א) המספרים אינם מדויקים, כיוון ששיטות המחקר אינן משוכללות כבמדינה מודרנית ומאורגנת היטב« ב) המספרים הם ארעיים בהכרח, בגלל תנודות האוכלוסיה, השכיחות כאן יותר מאשר במדינות אירופה. אין איפוא לראות במספרים הבאים, הלקוחים מתוך עבודותיו של שוראקי), אלא אומדנים בלבד.

ב-1951 נאמדה יהדות צפון־אפריקה ב־490,000 נפש, שהתחלקו כלהלן: תוניסיה — 70,000 יהודים בעלי אזרחות טוניסאית

30,000 יהודים שקבלו אזרחות צרפתית ויהודים בעלי אזרחות זרה.

אלג׳יריה — 140,000

מארוקו — 250,000

ב־1937 היוו יהודי צפון־אפריקה 2,2% מהיהדות העולמית^. כיום, לאחר השמדת 6 מליונים של יהודים על ידי הנאצים, מגיע אחוז זה ל־4,35. אפריקה הצפונית תופסת בלוח האוכלוסיה היהודית את המקום החמישי אחדי ארצות־הברית, ברית־המועצות, ישראל ואנגליה.

אולם היהודים היוו באותו פרק זמן רק חלק קטן מתוך האוכלוסיה הכללית בצפון אפריקה: בתוניסיה 3.23%  באלג׳יריה 1.75% ,׳ ובמארוקו 2.5%.

התמורות המדיניות, שהתחוללו לאחר מועד זה, ותהליכים שונים בקרב האוכלוסיה היהודית גרמו לתנודות רבות במספרים אלה במשך השנים האחרונות. בתוניסיה ובמארוקו היו גלים של הגירה פנימית מהכפר ומהעיירה הקטנה אל העיר הגדולה, בגלל תנאי הביטחון הטובים יותר בה; כן היתה תנועה של עלייה מוגברת לישראל ויש הגירה לארצות אירופה (בעיקר לצרפת) ולאמריקה הלטינית. אולם הירידה המספרית הניכרת שנגרמה על ידי עזיבת הארץ, כוסתה במידה מסוימת על ידי ריבוי טבעי גבוה, שהגיע עד כדי 2% לשנה. לפי אומדן זהיר, עדיין חיים באיזור זה כ־400,000 יהודים ^.

בגלל תנאים היסטוריים וכלכליים, נבדלות האוכלוסיות היהודיות בתוניסיה, באלג׳יריה ובמארוקו זו מזו עד כדי כך, שנצטרך לדון בכל קיבת וקיבוץ בנפרד.

א. תוניסיה .

משנת 1914 ועד 1945 (ומאז לא נשתנו פני הדברים) היה מספר הלידות גדול ממספר מקרי המוות פי שניים. ברי שגידול אוכלוסיה כזה יוצר בעיות בתהום הדיור והחינוך. ברם, שעוד תמותת התינוקות הוא גבוה מאוד, אף כי נמוך מזה שבאוכלוסיה המוסלמית.

הלוח שלהלן מראה את שעורי התמותה לכל 10,000 נפש בשנים מסוימות:

פירמידת הגילים שונה מזו שבחברה האירופית, אחוז הילדים הצעירים גבוה בהרבה מאשר באירופה, ולפיכך נודעת כאן חשיבות יתר לבעיות

גיל הילדות.

ב. א ל ג׳ י ר י ה

אחוז הילדים מתחת לגיל 15 שנה בקרב 117,000 יהודי אלג׳יריה (111,000 אזרחי צרפת ר6,000 אזרחים זרים) שנכללו במפקד של שגת 1941, הוא גבוה, מאד — 29.5. במחוז קונסטאנטין נאמד מספר הילדים הממוצע במשפחה ב־3.09 ובמחוזות אוראן ואלג׳יר נד2.70 ו־2.48. היהודים היו מפוזרים בכל הארץ אבל נטו להתרכז במקומות של יישוב אירופי גדול.

לפני פרוץ מלחמת אלג׳יריה ישבו למעלה ממחצית היהודים בשלוש הערים הגדולות: אלג׳יר (27,000), אוראן (30,000), וקונסטאנטין (14,000). הזעזועים במשך שנות המרידה הניעו רבים מתושבי הערים הקטנות והבינוניות לנטוש את בתיהם ולעבוד לבירת הארץ. אולם עדיין קיימות קהילות קטנות רבות, החיות בתנאי מצוקה רוחנית ותרבותית חמורה, באין דואג לצרכיהן. בכל זאת אין להניח, כי מספד היהודים — 130,000 נפש, כפי שנאמד לפני פרוץ המלחמה באלג׳יריה — השתנה בהרבה, המבנה הדימוגראפי הוא יציב באופן יחסי כתוצאה ממצבם המשפטי ומההשפעה הצרפתית הגדולה.

ג. מארוקו.

שיעור גידול האוכלוסיה היהודית הגיע כאן לנקודה גבוהה ביותר: 2.1% לשנה, בעוד שהממוצע העולמי עפ״י מספרים שמפרסם האו״ם הוא 1.1%—1. היהודים מתרכזים במספר קהילות גדולות שבערים הגדולות (קאזאבלנקה, מראכש, פאם, מכנאם) ובשורה של קהילות קטנות בערי השדה ובכפרים. בדומה לתוניסיה, מושכת גם פה העיר הגדולה את יושבי הכפרים, הבאים לבקש, בה גן-עדן דמיוני ואינם מוצאים בה אלא דלות מנוונת. ברובע היהודי שבקאזאבלנקה, הוא ה״מלאח״ (כך נקרא הגיטו היהודי במארוקו) גדלה האוכלוסיה בקצב מדהים, כפי שמעידים המספרים המתייחסים לשנים 1945—1949, המשקפים אמנם את המצב בעיר כולה ולא רק במלאח.

כשליש מגידול זה אפשר לזקוף על חשבון ריבוי טבעי, והיתר מקורו בתנועת יושבי הכפרים העירה. מספרים אלה מקבלים את מלוא משמעותם, אם נזכור כי לקאזאבלנקה העיר מלאו 50 שנה בלבד. המלאח שלה אינו אלא הלק מה״מדינה״ הישנה, הוא הרובע הערבי. ליהודים לא הוקצב כל רובע והתישבותם במלאח של ימינו היא בת ארבעים שנה בלבד. נהירתן הבלתי־פוסקת של קבוצות הדשות למלאח מונעת היווצרות חברה יציבה. העלייה לישראל מבליטה ביתר שאת את חוסר היציבות החברתית. לא זו בלבד שיש זרימה בלתי־פוסקת של גלים חדשים, אלא גם חלק מן הבאים נמצא במצב של מעבר בלבד ואינו מספיק להבות שרשים במלאח.

לפי האומדן חיים עתה במארוקו המאוחדת (הכוללת את שלושת האיזורים שהיו קיימים עד להשגת עצמאותה בשנת 1956 : הצרפתי, הספרדי והבינלאומי, הוא טנג׳ר), כ־200,000 יהודים, כלומר כמעט אותו מספד שנמצא באיזור הצרפתי בלבד בשנת 1947. כל הירידה שנגרמה על ידי העלייה וההגירה כוסתה על ידי הריבוי הטבעי.

הריכוז היהודי הגדול ביותר במארוקו נמצא בקאזאבלנקה ועיבורה, שבהם חיים כ־30,000 יהודים; בכל אחת מהערים — פאם. מכנאס, רבאט ומחוזותיהן, מרוכזים כ־20,000 יהודים. באיזור הספרדי ובטנג׳ר יושבות עדיין כ־15,000 נפשן השאר מפוזרים על פני יתר ערי הארץ והכפרים שבהרי האטלאס. מספר הילדים הממוצע במשפחה מארוקאית הוא 4,95 ; פירמידת הגילים דומה לזו שבתוניסיה.

נתונים דימוגראפיים אלה מעמידים אותנו על שתי עובדות חשובות:

א)  שיעור הגידול הגבוה של האוכלוסיה מעלה את בעיית גיל הילדות בראש כל הבעיות.

ב)  הנהירה לערים הגדולות, על תנאי הקיום הקשים בהן, גוררת בעקבותיה חוסר שיווי־משקל פסיכולוגי אצל הפרט.

צורות ורכיבים מוסיקאליים

שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחר.

'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה .

'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 (פרקי תהלים)מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2)התפילה(מתוך מוסף לשלוש רגלים:  'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] '; (3 )משנה, מסכת 'תמיד', פרק א ; (4 )קדיש.

אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן: (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן. (2 )הפיוט 'ידיד נפש' , מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.

בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' , קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות

. ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.

עורכי 'שיר ידידות' ממליצים לפעמים לשיר בקשה מסוימת בין הפיוטים. יכולות להיות לכך סיבות שונות . האחת – רציפות רעיונית: הטקסט של הבקשה מתאים מאוד מבחינת תוכנו, ונראה לעורכים כי מקומו בין פיוטים אלה. יכולות להיות לכך גם סיבות מוסיקאליות-כלליות, כגון הצורך ברצף המלודי-מודלי, העשוי להיווצר באמצעות הלחן של הבקשה. שילוב בקשה בין הפיוטים גם עשוי לפתור בעיות גובה: צליל הפתיחה של פיוט כלשהו יכול להיות לעיתים גבוה מדי כתוצאה מצליל הסיום של הפיוט שקדם לו. במקרים אלה שיבצו העורכים בקשה מתאימה בין שני הפיוטים האלה. צליל הסיום של הבקשה הזאת מאפשר להתחיל את הפיוט הבא בגובה סביר.